על ידי בשמת_א* » 10 יוני 2005, 15:07
_אני מקווה לחזור לתפקוד מלא בקרוב, תוך הקפדה על השינויים שבחרתי לעשות - שיפור בתזונה, הפחתת עומס בעובדה וניצול יותר זמן פנוי לעשות דברים שאנחנו אוהבים.
אני, לפחות בשלב זה, מרגישה שהשינויים שאני רוצה לעשות הם חיצוניים - התנהגותיים._
זה מאוד מעניין מה שאת אומרת.
הנה דוגמא לאי הבנה: אני, למשל, בכלל לא רואה בהם שינויים "חיצוניים". למען האמת, אני גם לא רואה בהם שינויים "פנימיים". אם להיות כנה, אני לא חשבתי בכלל לחלק את השינויים ל"חיצוניים" ו"פנימיים". איך אפשר בכלל להגדיר... אני בטוחה שאם נתחיל לדון בזה יתגלה שכל אחד כאן היה מגדיר אחרת, וגם בעצם תלוי למה בדיוק הכוונה.
לכן כשאני כתבתי "שינוי" אני בכלל לא הגדרתי איזה שינוי. כי אין טעם להגדיר: השינוי אמור לבוא מיוזמתך. סוג השינוי, כמות השינוי, איכות השינוי, הכל הוא החלטה שלך, יוזמה שלך. השירות שאחרים יכולים לעשות למענך הוא להכין לך רשימה של שלושים דברים, כך שיהיה לך נוח מתוכם להקיף בעיגול את אלה שרלבנטיים לך.
לכן, את בסדר גמור. כל אחד מאיתנו בסדר גמור. כולנו עושים אך ורק את השינויים שאנחנו חפצים ביקרם, בזמן שמתאים לנו, במידה שמתאימה לנו, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. וכולנו בסדר גמור.
אף אחד מאיתנו לא אמור (ולא יכול) לקפוץ מעל הפופיק ולעשות לפתע דברים שמנוגדים לחלוטין לאופיו, רק בגלל שמישהו אחר הציע אותם כאפשרות.
נו, אז הציע.
גם לי הציעו אייפק חודשים לפני שהעזתי בכלל לנסות.
ואפילו חברה טובה מאוד, שאני מעריכה ומכבדת וסומכת על שיקול דעתה, על ידיעותיה, על ההמלצות שלה ועל כוונותיה הטובות.
ללא ספק מצבנו היה טוב בהרבה אילו הייתי הולכת לאייפק ברגע שהיא המליצה לי (אבל לא הייתי יודעת. אני מניחה שהייתי מייחסת את השיפור לאו דווקא לטיפול).
אבל אני חששתי, בן זוגי התנגד בתוקף (ולא היו לי משאבים לשכנע אותו), לא ידעתי עד כמה המצב חמור.
הייתי צריכה להידחף אל הקיר, ואפילו לחטוף ביקורת תוקפנית, אגרסיבית ומרושעת מגסטרו אחד (שרק בזכות עצתה החכמה של חברה טובה קיבלתי את הרעיון לקחת משהו שהוא אמר לי בתור "עונש" - ולהשתמש בו בתור "פתרון" (-; . בינינו, מכל מה שעשו כל הרופאים, זה הדבר היחידי שבאמת סייע. הבדיקות והמעקב לא עזרו כהוא-זה בטיפול או בריפוי), והייתי צריכה להיתקל "במקרה" (תמיד הדברים האלה קורים "במקרה", שמתם לב?) בכמה אמהות שניסו בפועל את האייפק וראו שזה עבד, בשביל שסוף סוף אפנה אליהם (באיחור של כמה חודשים ממש קריטיים - אבל כנראה שרק מצב חמור ביותר היה משכנע את בן זוגי להסכים למין שרלטנות-בפוטנציה כזאת, לשים את כספנו על קרן הצבי), לשיטה ששינתה את כל חיינו לטובה, ושבזכותה לא רק בני אוכל וגדל, אלא גם בתי, וגם אני!
הנה, את מצאת את השינוי שאת רוצה ומוכנה לעשות. אלה שינויים שאם הייתי שואלת אותך לפני כמה שנים מה היית משנה בחיים שלך אילו היית רוצה לשנות, כבר אז היית רושמת אותם ברשימה של "מה שאני אשנה יום אחד, כשזה יהיה לי מספיק חשוב".
לכן, אלה השינויים שלך . זה מה שמתאים לך .
והטריגר לשינוי היה גילוי המחלה. בגללה, זה נעשה לך בבת אחת מספיק חשוב לעשות אותם.
קודם לא היה צורך.
עכשיו לדעתך (לא בגלל שאחרים חושבים ככה, אלא בגלל ש את חושבת ככה) הגיע הזמן המתאים לעשות אותם.
הם רציונאליים, מבוססים מדעית, ומומלצים מכל כיוון שאת מכבדת ומעריכה (בניגוד לכל מיני המלצות שבעינייך הן חשודות, משונות, חסרות בסיס ו"פסיכולוגיות" מדי).
אז את בסדר גמור. השינויים שאת עושה הם בסדר גמור. לדעתי כולם בדף הזה עונים אחריהם אמן. שינויים מצויינים ומבורכים. יותר "לחיות" ולמצות את החיים. יופי. מצויין.
מהתובנה שהחיים קצרים, מי יודע מה יביא המחר, ואני רוצה לעשות את המירב כדי שעד אז יהיה לי נעים וטוב ככל האפשר.
וזה לא שינוי ב"הסתכלות על החיים"?
אולי קו פרשת המים מתבטא בדיוק במקום הזה, שקודם היתה הרגשה ש"החיים ארוכים", יש זמן לכל דבר, עכשיו אני אשה צעירה ועסוקה בכל הדברים שמעניינים אותי, ופעם, אולי בפנסיה, אני אעשה את כל הדברים הכיפיים שכרגע אין לי זמן אליהם.
עכשיו, האיום במחלה משנה את נקודת ההשקפה. אולי שובר את האשלייה ש"החיים ארוכים" כי יש סכנה, יש חשש, שהחיים כאדם בריא אולי לא יהיו ארוכים (ואני מאחלת לך שתמשיכי להיות בריאה ולעולם לא תסבלי מהמחלה הזאת, ועוד נמשיך להתדיין כאן בגיל 120 בחריפות נוקבת).
ואז חל שינוי.
פתאום החיים נראים לנו (אני כותבת "נראים" כי הרי אף אחד לא יודע כמה זמן מוקצב לו, לא לפני שנה ולא עכשיו. הבת שלי רק אתמול שאלה אותי, אמא, אם תמותי פתאום איך אני אוכל להתקשר לאבא? הרי אני לא זוכרת בעל פה את הטלפונים שלו! אני אצטרך להתקשר אליו בסקייפ! P-: וזה פתח שיחה שלמה על איך יודעים מתי אנשים ימותו) פתאום החיים נראים לנו קצרים. מה פתאום שנסמוך על "פעם"? לא כדאי לדחות את הכיף. כדאי לחיות אותו עכשיו.
קצת מזכיר לי את השאלות על הילדים. אם אני לא מצטערת שאני "בבית עם הילדים" (ניסוח מעפן) כי הרי אני "מקריבה את הקריירה" שלי. אני אז עונה, שעל ערש דווי אם ישאלו אותי, אני בוודאי אתחרט על כל רגע שהפסדתי עם ילדי, אבל לא אתחרט על זה שלא נעשיתי פרופסור.
סדר העדיפויות שלנו משתנה כל הזמן, לפי כל שינוי שהחיים מקפיצים אלינו.
פעם היה נורא חשוב לי להתקדם באקדמיה. עכשיו הילדים הרבה יותר חשובים לי ומעניינים אותי.
טוב, אני סוטה מהנושא (אם כי אני מניחה שקו המחשבה יעזור למישהו).
אני לא משוכנעת שהצלחתי להסביר
אני הבנתי מצויין. וזה נראה לי בסדר גמור. אין גם שום חוק שאומר שכל שינוי בחיים חייב להתחיל מגישה ניו אייג'ית או משהו P-: (טוב, סליחה, אני במקרה סתם אלרגית לביטוי "ניו אייג'" ולהרבה אספקטים שלו).
_אני מקווה לחזור לתפקוד מלא בקרוב, תוך הקפדה על השינויים שבחרתי לעשות - שיפור בתזונה, הפחתת עומס בעובדה וניצול יותר זמן פנוי לעשות דברים שאנחנו אוהבים.
אני, לפחות בשלב זה, מרגישה שהשינויים שאני רוצה לעשות הם חיצוניים - התנהגותיים._
זה מאוד מעניין מה שאת אומרת.
הנה דוגמא לאי הבנה: אני, למשל, בכלל לא רואה בהם שינויים "חיצוניים". למען האמת, אני גם לא רואה בהם שינויים "פנימיים". אם להיות כנה, אני לא חשבתי בכלל לחלק את השינויים ל"חיצוניים" ו"פנימיים". איך אפשר בכלל להגדיר... אני בטוחה שאם נתחיל לדון בזה יתגלה שכל אחד כאן היה מגדיר אחרת, וגם בעצם תלוי למה בדיוק הכוונה.
לכן כשאני כתבתי "שינוי" אני בכלל לא הגדרתי איזה שינוי. כי אין טעם להגדיר: השינוי אמור לבוא מיוזמתך. סוג השינוי, כמות השינוי, איכות השינוי, הכל הוא החלטה שלך, יוזמה שלך. השירות שאחרים יכולים לעשות למענך הוא להכין לך רשימה של שלושים דברים, כך שיהיה לך נוח מתוכם להקיף בעיגול את אלה שרלבנטיים לך.
לכן, את בסדר גמור. כל אחד מאיתנו בסדר גמור. כולנו עושים אך ורק את השינויים שאנחנו חפצים ביקרם, בזמן שמתאים לנו, במידה שמתאימה לנו, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. וכולנו בסדר גמור.
אף אחד מאיתנו לא אמור (ולא יכול) לקפוץ מעל הפופיק ולעשות לפתע דברים שמנוגדים לחלוטין לאופיו, רק בגלל שמישהו אחר הציע אותם כאפשרות.
נו, אז הציע.
גם לי הציעו אייפק חודשים לפני שהעזתי בכלל לנסות.
ואפילו חברה טובה מאוד, שאני מעריכה ומכבדת וסומכת על שיקול דעתה, על ידיעותיה, על ההמלצות שלה ועל כוונותיה הטובות.
ללא ספק מצבנו היה טוב [b]בהרבה[/b] אילו הייתי הולכת לאייפק ברגע שהיא המליצה לי (אבל לא הייתי יודעת. אני מניחה שהייתי מייחסת את השיפור לאו דווקא לטיפול).
אבל אני חששתי, בן זוגי התנגד בתוקף (ולא היו לי משאבים לשכנע אותו), לא ידעתי עד כמה המצב חמור.
הייתי צריכה להידחף אל הקיר, ואפילו לחטוף ביקורת תוקפנית, אגרסיבית ומרושעת מגסטרו אחד (שרק בזכות עצתה החכמה של חברה טובה קיבלתי את הרעיון לקחת משהו שהוא אמר לי בתור "עונש" - ולהשתמש בו בתור "פתרון" (-; . בינינו, מכל מה שעשו כל הרופאים, זה הדבר היחידי שבאמת סייע. הבדיקות והמעקב לא עזרו כהוא-זה בטיפול או בריפוי), והייתי צריכה להיתקל "במקרה" (תמיד הדברים האלה קורים "במקרה", שמתם לב?) בכמה אמהות שניסו בפועל את האייפק וראו שזה עבד, בשביל שסוף סוף אפנה אליהם (באיחור של כמה חודשים ממש קריטיים - אבל כנראה שרק מצב חמור ביותר היה משכנע את בן זוגי להסכים למין שרלטנות-בפוטנציה כזאת, לשים את כספנו על קרן הצבי), לשיטה ששינתה את כל חיינו לטובה, ושבזכותה לא רק בני אוכל וגדל, אלא גם בתי, וגם אני!
הנה, את מצאת את השינוי שאת רוצה ומוכנה לעשות. אלה שינויים שאם הייתי שואלת אותך לפני כמה שנים מה היית משנה בחיים שלך אילו היית רוצה לשנות, כבר אז היית רושמת אותם ברשימה של "מה שאני אשנה יום אחד, כשזה יהיה לי מספיק חשוב".
לכן, אלה השינויים [b]שלך[/b] . זה מה שמתאים [b]לך[/b] .
והטריגר לשינוי היה גילוי המחלה. בגללה, זה נעשה לך בבת אחת מספיק חשוב לעשות אותם.
קודם לא היה צורך.
עכשיו לדעתך (לא בגלל שאחרים חושבים ככה, אלא בגלל ש [b]את[/b] חושבת ככה) הגיע הזמן המתאים לעשות אותם.
הם רציונאליים, מבוססים מדעית, ומומלצים מכל כיוון שאת מכבדת ומעריכה (בניגוד לכל מיני המלצות שבעינייך הן חשודות, משונות, חסרות בסיס ו"פסיכולוגיות" מדי).
אז את בסדר גמור. השינויים שאת עושה הם בסדר גמור. לדעתי כולם בדף הזה עונים אחריהם אמן. שינויים מצויינים ומבורכים. יותר "לחיות" ולמצות את החיים. יופי. מצויין.
[u]מהתובנה שהחיים קצרים, מי יודע מה יביא המחר, ואני רוצה לעשות את המירב כדי שעד אז יהיה לי נעים וטוב ככל האפשר.[/u]
וזה לא שינוי ב"הסתכלות על החיים"?
אולי קו פרשת המים מתבטא בדיוק במקום הזה, שקודם היתה הרגשה ש"החיים ארוכים", יש זמן לכל דבר, עכשיו אני אשה צעירה ועסוקה בכל הדברים שמעניינים אותי, ופעם, אולי בפנסיה, אני אעשה את כל הדברים הכיפיים שכרגע אין לי זמן אליהם.
עכשיו, האיום במחלה משנה את נקודת ההשקפה. אולי שובר את האשלייה ש"החיים ארוכים" כי יש סכנה, יש חשש, שהחיים כאדם בריא אולי לא יהיו ארוכים (ואני מאחלת לך שתמשיכי להיות בריאה ולעולם לא תסבלי מהמחלה הזאת, ועוד נמשיך להתדיין כאן בגיל 120 בחריפות נוקבת).
ואז חל שינוי.
פתאום החיים נראים לנו (אני כותבת "נראים" כי הרי אף אחד לא יודע כמה זמן מוקצב לו, לא לפני שנה ולא עכשיו. הבת שלי רק אתמול שאלה אותי, אמא, אם תמותי פתאום איך אני אוכל להתקשר לאבא? הרי אני לא זוכרת בעל פה את הטלפונים שלו! אני אצטרך להתקשר אליו בסקייפ! P-: וזה פתח שיחה שלמה על איך יודעים מתי אנשים ימותו) פתאום החיים נראים לנו קצרים. מה פתאום שנסמוך על "פעם"? לא כדאי לדחות את הכיף. כדאי לחיות אותו עכשיו.
קצת מזכיר לי את השאלות על הילדים. אם אני לא מצטערת שאני "בבית עם הילדים" (ניסוח מעפן) כי הרי אני "מקריבה את הקריירה" שלי. אני אז עונה, שעל ערש דווי אם ישאלו אותי, אני בוודאי אתחרט על כל רגע שהפסדתי עם ילדי, אבל לא אתחרט על זה שלא נעשיתי פרופסור.
סדר העדיפויות שלנו משתנה כל הזמן, לפי כל שינוי שהחיים מקפיצים אלינו.
פעם היה נורא חשוב לי להתקדם באקדמיה. עכשיו הילדים הרבה יותר חשובים לי ומעניינים אותי.
טוב, אני סוטה מהנושא (אם כי אני מניחה שקו המחשבה יעזור למישהו).
[u]אני לא משוכנעת שהצלחתי להסביר[/u]
אני הבנתי מצויין. וזה נראה לי בסדר גמור. אין גם שום חוק שאומר שכל שינוי בחיים חייב להתחיל מגישה ניו אייג'ית או משהו P-: (טוב, סליחה, אני במקרה סתם אלרגית לביטוי "ניו אייג'" ולהרבה אספקטים שלו).