אני מבקשת לעדכן פה מדי יום, אני צריכה את האנרגיה הקבוצתית הזו שכל כך עזרה לי בעבר.
אני אוהבת אותך ומעריצה את התהליך שאת עוברת, וגם את הסבלנות והתקווה שלך
תראי איזה דף נפלא פתחת! כל כך הבה דברים למדתי בזכותך ובזכות הדף הזה!
רק בשביל זה מגיע לך סלט טרי במיוחד, טעים במיוחד, עסיסי במיוחד, עם המון בצל ירוק וצימוקים ועגבניות עסיסיות ועגבניות שרי וחסה טרייה ומתוקה, וגם טחינה מלאה או אגוזים, אם בא לך
<לזרוק, לזרוק, לזרוק, לזרוק, לזרוק. הפחה תשליכיהו. את כל המשלוחי מנות הנתעבים. את רוצה לצאת מעבדות לחירות או לא? מקומם של הזבלים האלה בפח, לא מגיע להם שום מקום אחר. תראי כמה הם אמללו אותך כבר!>
<אין כמו לזרוק שוקולד ושאר גועל לפח. הרגשת החירות פשוט נפלאה>
וגם: להתחיל להגיד לאנשים שהדברים האלה עושים לך רע. אין ברירה... הם יקבלו את זה בהרבה יותר הבנה ממה שאת חושבת. התמיכה שאת מקבלת כאן היא נהדרת, אני בטוחה, אבל מגיעה לך גם תמיכה מהאנשים המקיפים אותך, פיזית.
אם קשה לך תמציאי סכורת או "אני בסיכון לסוכרת" (קלאסי, את אפילו לא צריכה "הוכחות"), תמציאי אלרגיה, תמציאי מה שאת רוצה, העיקר שתוכלי, בהדרגה אבל בנחישות, להעז ולהגיד לאנשים "אנא אל תציעו לי ממתקים מעובדים. זה עושה לי רע ואני לא עומדת בזה".
את יודעת שזה מה שהתחלתי לעשות השנה? לפני פחות מחודשיים? עד אז הייתי סובלת בשקט, בעבודה.
אבל התחלתי עבודה חדשה, במקום שטוב לי בו, ופתאום הבנתי שאני חייבת את זה לעצמי.
אז יום אחד כשהילדים הכינו עוגיות מאפינס מהסוג היותר-מבחיל (קרם כחול מלמעלה עם המון סוכריות) פניתי לקולגה שלי, ושאלתי אותה איפה לדעתה כדאי לשים את זה כך שאני לא אתפתה, כי זה עושה לי רע.
אמרתי לה שאני מכורה בגמילה. בלי להתבייש.
אז היא שאלה אותי, בניסוח כזה או אחר, מה הגבולות והמגבלות שלי, כמה רחוק אני צריכה שזה יהיה.
אז אמרתי לה: אם זה על הצלחת שלך זה בסדר, כי אני מכבדת את הטריטוריה של אנשים אחרים. לא אכפת לי שאת תאכלי את זה מולי (שזה נכון, באמת לא אכפת לי). אבל אי לא יכולה שזה יהיה מתחת לאף שלי, בצלחת ציבורית. ואני לא יכולה להגיד "לא" כשמציעים לי. ואם אני כן אומרת זה נורא מעייף
"
אז היא אמרה: "אהה. אז הכי טוב לשים את זה שם..." והיא שמה אותם על מדף בפינה, מחוץ לטווח העין שלי, מה שהיה לי טוב ומספיק.
הרגשתי כל כך נתמכת! וכל כך טוב!
שווה, שווה את ההעזה ואת ההתביישות להגיד....
(())(())(())
[u]אני מבקשת לעדכן פה מדי יום, אני צריכה את האנרגיה הקבוצתית הזו שכל כך עזרה לי בעבר.[/u]
אני אוהבת אותך ומעריצה את התהליך שאת עוברת, וגם את הסבלנות והתקווה שלך :-)
תראי איזה דף נפלא פתחת! כל כך הבה דברים למדתי בזכותך ובזכות הדף הזה!
רק בשביל זה מגיע לך סלט טרי במיוחד, טעים במיוחד, עסיסי במיוחד, עם המון בצל ירוק וצימוקים ועגבניות עסיסיות ועגבניות שרי וחסה טרייה ומתוקה, וגם טחינה מלאה או אגוזים, אם בא לך (())
<לזרוק, לזרוק, לזרוק, לזרוק, לזרוק. הפחה תשליכיהו. את כל המשלוחי מנות הנתעבים. את רוצה לצאת מעבדות לחירות או לא? מקומם של הזבלים האלה בפח, לא מגיע להם שום מקום אחר. תראי כמה הם אמללו אותך כבר!>
<אין כמו לזרוק שוקולד ושאר גועל לפח. הרגשת החירות פשוט נפלאה>
וגם: להתחיל להגיד לאנשים שהדברים האלה עושים לך רע. אין ברירה... הם יקבלו את זה בהרבה יותר הבנה ממה שאת חושבת. התמיכה שאת מקבלת כאן היא נהדרת, אני בטוחה, אבל מגיעה לך גם תמיכה מהאנשים המקיפים אותך, פיזית.
אם קשה לך תמציאי סכורת או "אני בסיכון לסוכרת" (קלאסי, את אפילו לא צריכה "הוכחות"), תמציאי אלרגיה, תמציאי מה שאת רוצה, העיקר שתוכלי, בהדרגה אבל בנחישות, להעז ולהגיד לאנשים "אנא אל תציעו לי ממתקים מעובדים. זה עושה לי רע ואני לא עומדת בזה".
את יודעת שזה מה שהתחלתי לעשות השנה? לפני פחות מחודשיים? עד אז הייתי סובלת בשקט, בעבודה.
אבל התחלתי עבודה חדשה, במקום שטוב לי בו, ופתאום הבנתי שאני חייבת את זה לעצמי.
אז יום אחד כשהילדים הכינו עוגיות מאפינס מהסוג היותר-מבחיל (קרם כחול מלמעלה עם המון סוכריות) פניתי לקולגה שלי, ושאלתי אותה איפה לדעתה כדאי לשים את זה כך שאני לא אתפתה, כי זה עושה לי רע.
אמרתי לה שאני מכורה בגמילה. בלי להתבייש.
אז היא שאלה אותי, בניסוח כזה או אחר, מה הגבולות והמגבלות שלי, כמה רחוק אני צריכה שזה יהיה.
אז אמרתי לה: אם זה על הצלחת שלך זה בסדר, כי אני מכבדת את הטריטוריה של אנשים אחרים. לא אכפת לי שאת תאכלי את זה מולי (שזה נכון, באמת לא אכפת לי). אבל אי לא יכולה שזה יהיה מתחת לאף שלי, בצלחת ציבורית. ואני לא יכולה להגיד "לא" כשמציעים לי. ואם אני כן אומרת זה נורא מעייף :-("
אז היא אמרה: "אהה. אז הכי טוב לשים את זה שם..." והיא שמה אותם על מדף בפינה, מחוץ לטווח העין שלי, מה שהיה לי טוב ומספיק.
הרגשתי כל כך נתמכת! וכל כך טוב!
שווה, שווה את ההעזה ואת ההתביישות להגיד....
(())(())(())(())