המרצה שם דיבר על כך שהמתבגרים לא מתעלמים מהצרכים של ההורים. הם בכלל לא מודעים לכך שיש להורים בכלל צרכים
אני מסכימה שזה משהו שקורה לעתים קרובות בחברתנו כיום,
ולכן אני חושבת ומאמינה שזה תפקיד ההורים, עוד בגיל צעיר, ללמד את הילד שיש להורים צרכים.
למען האמת, אני חושבת שזה בדיוק אחד הדברים שההנקה הממושכת בנויה ללמד, ואני מדריכה אמהות מיניקות לנושא הזה:
כשמיניקים תינוק קטן, ברור מאוד שהצרכים שלו והרצונות שלו הם אותו הדבר, ושהיכולת שלו "לדחות סיפוקים" היא דבר שלא קיים בכלל.
לעומת זאת, ככל שהתינוק גדל והופך לפעוט, זו בדיוק ההזדמנות ללמד אותו בעדינות התחשבות הדדית, וכל פעם למתוח את החבל בהתאם ליכולת שלו - לדוגמא, כשהוא בן שנה וחצי הוא בהחלט יכול לחכות שתגמרי לתלות את הכביסה, וכשהוא בן שנתיים הוא בהחלט יכול לקבל ש"לא נוח לי להניק בגן השעשועים, אז אנחנו נינק כשנגיע הביתה".
זו בדיוק ההתחלה של הדרך ללמד את הילד שגם לי, האמא, יש צרכים (לסיים עבודה שאני עוסקת בה, להניק בפרטיות, רק שתי דוגמאות), ושאני מצפה ממנו להתחשב בצרכים שלי בהתאם ליכולת שלו (שאני מצד אחד מעריכה, מתוך קשב אוהב לילד שלי, ומצד שני גם מעודדת, בזה שאני כל פעם מותחת קצת יותר את היכולת שלו).
אני מצפה שעם הגיל והבגרות הילדים יהפכו לשותפים בבית. בסך הכל לרוב זה בסדר אצלנו. אבל עדיין יש לא מעט את ההרגשה שאם הם עושים את הכלים לאחר הארוחה ביום שישי מגיע להם כל הכבוד וציון לשבח
אני באמת מסכימה איתך שההרגשה הזאת מאוד לא נעימה.
אותי גידלו לגמרי אחרת.
ראשית, אני הייתי מודעת לצרכים של הורי יותר מאשר לצרכים של עצמי P-: אבל את זה אני אומרת רק בתור הקדמה בקריצה.
אני כן מסכימה עם העקרונות והערכים של ההורים שלי בעניין הזה. ואתן כמה דוגמאות:
ברגע שהגעתי לגובה נוח מול הכיור, צורפתי לשטיפת הכלים. לא אמרו לי תודה על זה כמו שלא אמרו לאבא שלי תודה על זה. אבא שלי ואני היינו צוות רחיצת הכלים הראשי, אמא שלי ואחותי שטפו כלים רק לעתים מאוד רחוקות, אם אנחנו לא היינו בבית. זה היה מגיל 10 או משהו כזה, עד שעזבתי את בית הורי.
מרגע שיכולתי לתלות כביסה (עניין של גובה והגעה לחבלים), לימדו אותי לתלות אותה כמו שצריך, וזהו, מאותו רגע הצטרפתי לסידור העבודה בכביסה. זה כלל: מיון הכביסה, הפעלת המכונה, תליית הכביסה, הורדת הכביסה, פיזור הכביסה וקיפול הכביסה. למיטב זכרוני, בעניין הקיפול, כל אחד קיפל את ערימת הכביסה שלו שמי שהוריד ופיזר שם לו על המיטה שלו. מצעים ומגבות קופלו והושמו בארון ע"י מי שהוריד.
בשבדיה נהוג להגיד "תודה על האוכל" אחרי הארוחה אז לפעמים היינו אומרות להורינו tack för maten אחרי האוכל, זה מנהג מאוד נחמד שאימצנו כשגרנו שם, אבל זו היתה התודה החריגה היחידה שנאמרה בבית על עבודות הבית. וזה לא מקרה שהיא נאמרה בשבדית.
מרגע שלמדתי להכין כל מיני דברים במטבח (למשל אורז או פירה) צורפתי גם להכנת הארוחות.
לא אמרו לי תודה, לא ציפיתי לתודה, ולא חשבתי על זה.
כמו שאני לא אמרתי לאמא שלי "תודה שהכנת את הקציצות" היא לא אמרה לי "תודה שהכנת את האורז". לא עלה בדעתי שחסר משהו עד לרגע כתיבת שורות אלה (-:
אלה פשוט עבודות שצריך לבצע, ומרגע שאתה יכול פיזית לבצע אותן, אתה משתלב בצוות העובדים.
ככה זה נראה להורי, ככה זה נראה לי כילדה, ככה זה נראה לי היום כאמא.
מרגע שהיתה לי מיטת נוער, שזה אומר מיטה שהופכת בבוקר לספה ולכן צריך כל יום לקפל את המצעים ולהכניס לארון וכל ערב להוציא את המצעים ולהציע מחדש את המיטה - אז לימדו אותי להציע את המיטה שלי וזהו. זה היה בגיל 9 אני חושבת.
בוודאי שלא היה צורך להציע לי את המיטה גם כשהייתי בצבא P-: מה זה בכלל, שתי דקות?
אצלנו ניקו את הבית בימי חמישי. כשחזרנו הביתה מבי"ס אבא שלח אותנו מייד לבצע את המשימות הקבועות שלנו (סידור החדר שלנו, הרמת הכסאות על שולחנות הכתיבה שלנו, ניקוי כל האבק בחדר, ניקוי האבק בחדרים אחרים - לכל אחת היו המקומות שהיא היתה אחראית עליהם) וגם עזרנו לו עם ניקוי החלונות, שאיבת האבק בכל החדרים, מהספות, מהמיטות שלנו, ומהשטיח. עם הרמת כל הכסאות בבית הפוכים על השולחנות, וכו'. עד שאמא שלי הגיעה מהעבודה כל הבית היה מוכן לשטיפה, שהיתה הג'וב שלה: הכל נקי ושאוב, מקופל, ולמעלה.
התפקיד של אמא שלי בניקוי הבית היה שטיפת הרצפות וניקוי האמבטיה והשירותים, בעיקר מפני שבאלה היא לא סמכה עלינו P-:
כשהשתחררתי מהצבא אבא שלי ואני תקתקנו את רחיצת כל הבית בימי חמישי בבוקר וככה אמא שלי חזרה מהעבודה בשתיים וחצי בצהריים לבית שטוף ונקי. אפילו הספקנו כבר להחזיר הכל למקום.
שאני נותנת לה מצעים מצפה שתחליף בעצמה? מי מגהץ לי או מחליף לי את המצעים?
אז ככה.
לגהץ עשר חליפות מדים שלמות פעם בשבועיים לפני חזרה לבסיס, זה באמת מקסימום הגיהוץ שעשיתי אי פעם בחיים. בחיים שלי אני מגהצת בממוצע פעם בשנה מספר קטן של פריטים...
לדעתי לבעלי לא היה מעולם פריט שדרש גיהוץ. עד כמה שאני זוכרת, גיהצתי לו את המכנסיים (שקיבל מאחיו הבכור) ואת החולצה הלבנה (שקיבל מאחיו האמצעי) לכבוד החתונה שלנו, וזהו. אה, גם גיהצתי בשבילו עוד שלוש או ארבע פעמים חולצות כפתורים לחתונות אחרות, וזה סיכום של 18 שנה... אנחנו לא מגהצים חולצות טריקו P-:
ברגע שיהיה לבת שלי איזשהו פריט שצריך לגהץ, אני אלמד אותה לגהץ... (אם כי אנחנו מקפידות לקנות רק דברים שלא דורשים גיהוץ... ).
ברגע שאני אלמד אותה לגהץ, ואני אשפוט שאפשר לסמוך עליה עם זה, אז כשהיא תגהץ משהו של עצמה אני אתן לה לגהץ גם עבורי משהו. כלומר, בניסוח יותר מדוייק: אני אבקש ממנה שאם היא כבר מגהצת אז שתגהץ בשבילי בבקשה גם את זה.
אז את מבינה שהתשובה לשאלה שלך לגבי בית הורי היא:
לא נתנו לי מצעים כי כל אחד ידע איפה הם מונחים בארון... דאאאה! P-:
לא הציעו לי אלא הצעתי בעצמי, מגיל 9 בערך ועד עצם היום הזה.
לעומת זאת, אחותי ואני עזרנו להחליף מצעים במיטת הורי כל יום חמישי במסגרת ניקוי הבית כי המיטה הגדולה דרשה עבודת צוות להצעת הסדין, שלא כמו המיטות שלנו.
אחותי ואני עזרנו לאבא להחליף ציפיות בכל 4 השמיכות, כי השיטה שלו דרשה שמישהו אחד יחזיק את הקצוות עם השמיכה בצד הרחוק בזמן שהוא מכניס אותה בצד של הפתח (יצא מובן?). את זה עשינו עוד מגיל מאוד צעיר.
רק בגיל 19 או 20 למדתי מאמא של החבר שלי שיטה להלביש ציפה לבד: היא באה להלביש את הציפה שלו וכהרגלי הצעתי לעזור, אבל היא אמרה שלא צריך, יש לה שיטה שלא דורשת עזרה, אז התעניינתי, צפיתי ואימצתי: היא הופכת את הציפה, מכניסה את הידיים עמוק לקצה הרחוק מבפנים, תופסת את הקצוות של השמיכה, והופ הופכת את הציפה על השמיכה ומנערת ככה שהציפה מלבישה את עצמה על השמיכה ונשאר רק לעשות את הפיניש (-:
אז אחר כך לימדתי את אבא שלי את השיטה שלה (-:
(אם חושבים על זה, היא היתה אז סגן אלוף בצה"ל, לא בדיוק עקרת בית, והיא באה להחליף מצעים לבן שלה שהיה אז חייל בן 19 או 20, ואם אני הייתי שם זה אומר שהוא היה בבית ולא בצבא. למה איפוא ציפו ממנו בבית הוריו? אף פעם לא חשבתי על זה.
אבל לפני שבועיים אמא שלו ואחותו נסעו לטיול ג'יפים בחו"ל, אבא שלו החליט לעשות לה הפתעה ולצבוע את כל הבית. כמובן שאת עיקר העבודה עשה הבן הזה.
שאני באופן אישי לא מכירה אף אחד עם סטנדרטים גבוהים משלו בעבודות הבית, החל משטיפת הרצפה וכלה בהתקנת מערכת החשמל בתקרה P-:
אז אני חושבת שהחינוך היה חינוך לשיתוף ולאחריות הדדית גם במשפחה שלו.
נכון שזה נשמע כאילו רק אתמול הוא היה חייל בן 19? D-:
אז לא, זה היה לפני כמה
עשרות שנים... וגם הוא תיכף יהיה אבא לבן חייל...)
לא גיהצתי מעולם עבור אמא שלי כי היא בחיים לא היתה נותנת לי. ברור שהיא מגהצת הרבה יותר טוב ממני ואין מצב שתסמוך עלי גם היום עם בגד שלה P-:
בעיקרון גיהוץ היה משהו נדיר בבית הורי ממש כמו בביתי.
כמו שלמדתי מהורי,
גם אני מדריכה את הילדים שלי ללמוד את עבודות הבית.
לא בתור איזו טובה מיוחדת וחריגה שהם עושים
לי אלא בתור משהו בסיסי בחיים.
וכל עבודה שהם לומדים, אני משתפת אותם בעבודה לפי יכולתם.
למשל, הבכורה כבר מזמן מציעה לעצמה את המיטה שלה, מורידה כביסה ומפזרת לחדרים, מקפלת לעצמה את הדברים שלה, מנקה בעצמה את החדר שלה כולל שטיפת הרצפה, שוטפת כלים ועוד.
הצעיר כבר לוקח על עצמו מיוזמתו טאטוא, שאיבה ושטיפה של חלקים מהבית, זה הג'וב שלו להרים את הכסאות על שולחן האוכל לצורך השטיפה, הוא יכול להוריד כביסה מהמתקן בתוך הבית (אבל לא מגיע לחבלי הכביסה בחוץ), הוא מקפל ומכניס למקום את הבגדים שלו מהכביסה, עוזר בהצעת המיטה הגדולה, עוזר לבכורה לשטוף כלים ועוד.
שניהם מקבלים על עצמם יותר ויותר משימות של קניות בסופר וגם התחילו לקחת על זה אחריות
בסגנון "אמא, צריך לקנות בולגרית וגבינה צהובה אז אנחנו הולכים לסופר. אני צריכה את הכרטיסים, ותבדקי אם צריך עוד משהו?"
לפעמים אני אומרת תודה ולפעמים הם אומרים תודה. הממממ. מתי זה קורה? אני חושבת שאם אני מבקשת עזרה והם קמים במיוחד באמצע משהו ועוזרים, אז אני אומרת תודה. אם שוטפים כלים והם אומרים "אוקיי אמא, הכלים שטופים, מה לעשות עכשיו?" אז אני אומרת "יופי" ומכוונת למשימה הבאה. הם יכולים להגיד לי פתאום, החמודים "תודה אמא שאת מכינה בשבילנו אוכל כל כך טעים!" (-:
זה ממש מתקשר לדיון בדף
רק תפילה אשא, על חינוך הילדים לשותפות בעבודות הבית.
אז לסיכום, השורה התחתונה שלי:
אני מצפה למעורבות גבוהה של הילדים בעבודות הבית,
אני רואה את זה כתפקידי לדאוג לזה שהם ישולבו בסידור העבודה בבית,
אני לא רואה את זה כטובה שהם עושים לי, אלא מצד אחד כהכנה לעצמאות שלהם ומצד שני כביטוי מובן מאליו לחייהם בבית:
מי שגר בבית אמור להשתתף בעבודות הבית.
ואם אני חולה, או בלחץ עבודה (אמנם בבית אך עסוקה במשהו שלא ניתן לדחייה) או יוצאת לעבודה (לא נמצאת בבית בשעות שצריך לבצע עבודות בית מסוימות) - אני בהחלט מצפה שהילדים יבצעו את כל מה שצריך ביצוע, כמובן בהתאם ליכולתם. כבר עכשיו, לא כשהם יהיו בוגרים.
[u]המרצה שם דיבר על כך שהמתבגרים לא מתעלמים מהצרכים של ההורים. הם בכלל לא מודעים לכך שיש להורים בכלל צרכים[/u]
אני מסכימה שזה משהו שקורה לעתים קרובות בחברתנו כיום,
ולכן אני חושבת ומאמינה שזה תפקיד ההורים, עוד בגיל צעיר, ללמד את הילד שיש להורים צרכים.
למען האמת, אני חושבת שזה בדיוק אחד הדברים שההנקה הממושכת בנויה ללמד, ואני מדריכה אמהות מיניקות לנושא הזה:
כשמיניקים תינוק קטן, ברור מאוד שהצרכים שלו והרצונות שלו הם אותו הדבר, ושהיכולת שלו "לדחות סיפוקים" היא דבר שלא קיים בכלל.
לעומת זאת, ככל שהתינוק גדל והופך לפעוט, זו בדיוק ההזדמנות ללמד אותו בעדינות התחשבות הדדית, וכל פעם למתוח את החבל בהתאם ליכולת שלו - לדוגמא, כשהוא בן שנה וחצי הוא בהחלט יכול לחכות שתגמרי לתלות את הכביסה, וכשהוא בן שנתיים הוא בהחלט יכול לקבל ש"לא נוח לי להניק בגן השעשועים, אז אנחנו נינק כשנגיע הביתה".
זו בדיוק ההתחלה של הדרך ללמד את הילד שגם לי, האמא, יש צרכים (לסיים עבודה שאני עוסקת בה, להניק בפרטיות, רק שתי דוגמאות), ושאני מצפה ממנו להתחשב בצרכים שלי בהתאם ליכולת שלו (שאני מצד אחד מעריכה, מתוך קשב אוהב לילד שלי, ומצד שני גם מעודדת, בזה שאני כל פעם מותחת קצת יותר את היכולת שלו).
[u]אני מצפה שעם הגיל והבגרות הילדים יהפכו לשותפים בבית. בסך הכל לרוב זה בסדר אצלנו. אבל עדיין יש לא מעט את ההרגשה שאם הם עושים את הכלים לאחר הארוחה ביום שישי מגיע להם כל הכבוד וציון לשבח[/u]
אני באמת מסכימה איתך שההרגשה הזאת מאוד לא נעימה.
אותי גידלו לגמרי אחרת.
ראשית, אני הייתי מודעת לצרכים של הורי יותר מאשר לצרכים של עצמי P-: אבל את זה אני אומרת רק בתור הקדמה בקריצה.
אני כן מסכימה עם העקרונות והערכים של ההורים שלי בעניין הזה. ואתן כמה דוגמאות:
ברגע שהגעתי לגובה נוח מול הכיור, צורפתי לשטיפת הכלים. לא אמרו לי תודה על זה כמו שלא אמרו לאבא שלי תודה על זה. אבא שלי ואני היינו צוות רחיצת הכלים הראשי, אמא שלי ואחותי שטפו כלים רק לעתים מאוד רחוקות, אם אנחנו לא היינו בבית. זה היה מגיל 10 או משהו כזה, עד שעזבתי את בית הורי.
מרגע שיכולתי לתלות כביסה (עניין של גובה והגעה לחבלים), לימדו אותי לתלות אותה כמו שצריך, וזהו, מאותו רגע הצטרפתי לסידור העבודה בכביסה. זה כלל: מיון הכביסה, הפעלת המכונה, תליית הכביסה, הורדת הכביסה, פיזור הכביסה וקיפול הכביסה. למיטב זכרוני, בעניין הקיפול, כל אחד קיפל את ערימת הכביסה שלו שמי שהוריד ופיזר שם לו על המיטה שלו. מצעים ומגבות קופלו והושמו בארון ע"י מי שהוריד.
בשבדיה נהוג להגיד "תודה על האוכל" אחרי הארוחה אז לפעמים היינו אומרות להורינו tack för maten אחרי האוכל, זה מנהג מאוד נחמד שאימצנו כשגרנו שם, אבל זו היתה התודה החריגה היחידה שנאמרה בבית על עבודות הבית. וזה לא מקרה שהיא נאמרה בשבדית.
מרגע שלמדתי להכין כל מיני דברים במטבח (למשל אורז או פירה) צורפתי גם להכנת הארוחות.
לא אמרו לי תודה, לא ציפיתי לתודה, ולא חשבתי על זה.
כמו שאני לא אמרתי לאמא שלי "תודה שהכנת את הקציצות" היא לא אמרה לי "תודה שהכנת את האורז". לא עלה בדעתי שחסר משהו עד לרגע כתיבת שורות אלה (-:
אלה פשוט עבודות שצריך לבצע, ומרגע שאתה יכול פיזית לבצע אותן, אתה משתלב בצוות העובדים.
ככה זה נראה להורי, ככה זה נראה לי כילדה, ככה זה נראה לי היום כאמא.
מרגע שהיתה לי מיטת נוער, שזה אומר מיטה שהופכת בבוקר לספה ולכן צריך כל יום לקפל את המצעים ולהכניס לארון וכל ערב להוציא את המצעים ולהציע מחדש את המיטה - אז לימדו אותי להציע את המיטה שלי וזהו. זה היה בגיל 9 אני חושבת.
בוודאי שלא היה צורך להציע לי את המיטה גם כשהייתי בצבא P-: מה זה בכלל, שתי דקות?
אצלנו ניקו את הבית בימי חמישי. כשחזרנו הביתה מבי"ס אבא שלח אותנו מייד לבצע את המשימות הקבועות שלנו (סידור החדר שלנו, הרמת הכסאות על שולחנות הכתיבה שלנו, ניקוי כל האבק בחדר, ניקוי האבק בחדרים אחרים - לכל אחת היו המקומות שהיא היתה אחראית עליהם) וגם עזרנו לו עם ניקוי החלונות, שאיבת האבק בכל החדרים, מהספות, מהמיטות שלנו, ומהשטיח. עם הרמת כל הכסאות בבית הפוכים על השולחנות, וכו'. עד שאמא שלי הגיעה מהעבודה כל הבית היה מוכן לשטיפה, שהיתה הג'וב שלה: הכל נקי ושאוב, מקופל, ולמעלה.
התפקיד של אמא שלי בניקוי הבית היה שטיפת הרצפות וניקוי האמבטיה והשירותים, בעיקר מפני שבאלה היא לא סמכה עלינו P-:
כשהשתחררתי מהצבא אבא שלי ואני תקתקנו את רחיצת כל הבית בימי חמישי בבוקר וככה אמא שלי חזרה מהעבודה בשתיים וחצי בצהריים לבית שטוף ונקי. אפילו הספקנו כבר להחזיר הכל למקום.
[u]שאני נותנת לה מצעים מצפה שתחליף בעצמה? מי מגהץ לי או מחליף לי את המצעים?[/u]
אז ככה.
לגהץ עשר חליפות מדים שלמות פעם בשבועיים לפני חזרה לבסיס, זה באמת מקסימום הגיהוץ שעשיתי אי פעם בחיים. בחיים שלי אני מגהצת בממוצע פעם בשנה מספר קטן של פריטים...
לדעתי לבעלי לא היה מעולם פריט שדרש גיהוץ. עד כמה שאני זוכרת, גיהצתי לו את המכנסיים (שקיבל מאחיו הבכור) ואת החולצה הלבנה (שקיבל מאחיו האמצעי) לכבוד החתונה שלנו, וזהו. אה, גם גיהצתי בשבילו עוד שלוש או ארבע פעמים חולצות כפתורים לחתונות אחרות, וזה סיכום של 18 שנה... אנחנו לא מגהצים חולצות טריקו P-:
ברגע שיהיה לבת שלי איזשהו פריט שצריך לגהץ, אני אלמד אותה לגהץ... (אם כי אנחנו מקפידות לקנות רק דברים שלא דורשים גיהוץ... ).
ברגע שאני אלמד אותה לגהץ, ואני אשפוט שאפשר לסמוך עליה עם זה, אז כשהיא תגהץ משהו של עצמה אני אתן לה לגהץ גם עבורי משהו. כלומר, בניסוח יותר מדוייק: אני אבקש ממנה שאם היא כבר מגהצת אז שתגהץ בשבילי בבקשה גם את זה.
אז את מבינה שהתשובה לשאלה שלך לגבי בית הורי היא:
לא נתנו לי מצעים כי כל אחד ידע איפה הם מונחים בארון... דאאאה! P-:
לא הציעו לי אלא הצעתי בעצמי, מגיל 9 בערך ועד עצם היום הזה.
לעומת זאת, אחותי ואני עזרנו להחליף מצעים במיטת הורי כל יום חמישי במסגרת ניקוי הבית כי המיטה הגדולה דרשה עבודת צוות להצעת הסדין, שלא כמו המיטות שלנו.
אחותי ואני עזרנו לאבא להחליף ציפיות בכל 4 השמיכות, כי השיטה שלו דרשה שמישהו אחד יחזיק את הקצוות עם השמיכה בצד הרחוק בזמן שהוא מכניס אותה בצד של הפתח (יצא מובן?). את זה עשינו עוד מגיל מאוד צעיר.
רק בגיל 19 או 20 למדתי מאמא של החבר שלי שיטה להלביש ציפה לבד: היא באה להלביש את הציפה שלו וכהרגלי הצעתי לעזור, אבל היא אמרה שלא צריך, יש לה שיטה שלא דורשת עזרה, אז התעניינתי, צפיתי ואימצתי: היא הופכת את הציפה, מכניסה את הידיים עמוק לקצה הרחוק מבפנים, תופסת את הקצוות של השמיכה, והופ הופכת את הציפה על השמיכה ומנערת ככה שהציפה מלבישה את עצמה על השמיכה ונשאר רק לעשות את הפיניש (-:
אז אחר כך לימדתי את אבא שלי את השיטה שלה (-:
(אם חושבים על זה, היא היתה אז סגן אלוף בצה"ל, לא בדיוק עקרת בית, והיא באה להחליף מצעים לבן שלה שהיה אז חייל בן 19 או 20, ואם אני הייתי שם זה אומר שהוא היה בבית ולא בצבא. למה איפוא ציפו ממנו בבית הוריו? אף פעם לא חשבתי על זה.
אבל לפני שבועיים אמא שלו ואחותו נסעו לטיול ג'יפים בחו"ל, אבא שלו החליט לעשות לה הפתעה ולצבוע את כל הבית. כמובן שאת עיקר העבודה עשה הבן הזה.
שאני באופן אישי לא מכירה אף אחד עם סטנדרטים גבוהים משלו בעבודות הבית, החל משטיפת הרצפה וכלה בהתקנת מערכת החשמל בתקרה P-:
אז אני חושבת שהחינוך היה חינוך לשיתוף ולאחריות הדדית גם במשפחה שלו.
נכון שזה נשמע כאילו רק אתמול הוא היה חייל בן 19? D-:
אז לא, זה היה לפני כמה [b]עשרות[/b] שנים... וגם הוא תיכף יהיה אבא לבן חייל...)
לא גיהצתי מעולם עבור אמא שלי כי היא בחיים לא היתה נותנת לי. ברור שהיא מגהצת הרבה יותר טוב ממני ואין מצב שתסמוך עלי גם היום עם בגד שלה P-:
בעיקרון גיהוץ היה משהו נדיר בבית הורי ממש כמו בביתי.
כמו שלמדתי מהורי,
גם אני מדריכה את הילדים שלי ללמוד את עבודות הבית.
לא בתור איזו טובה מיוחדת וחריגה שהם עושים [b]לי[/b] אלא בתור משהו בסיסי בחיים.
וכל עבודה שהם לומדים, אני משתפת אותם בעבודה לפי יכולתם.
למשל, הבכורה כבר מזמן מציעה לעצמה את המיטה שלה, מורידה כביסה ומפזרת לחדרים, מקפלת לעצמה את הדברים שלה, מנקה בעצמה את החדר שלה כולל שטיפת הרצפה, שוטפת כלים ועוד.
הצעיר כבר לוקח על עצמו מיוזמתו טאטוא, שאיבה ושטיפה של חלקים מהבית, זה הג'וב שלו להרים את הכסאות על שולחן האוכל לצורך השטיפה, הוא יכול להוריד כביסה מהמתקן בתוך הבית (אבל לא מגיע לחבלי הכביסה בחוץ), הוא מקפל ומכניס למקום את הבגדים שלו מהכביסה, עוזר בהצעת המיטה הגדולה, עוזר לבכורה לשטוף כלים ועוד.
שניהם מקבלים על עצמם יותר ויותר משימות של קניות בסופר וגם התחילו לקחת על זה אחריות |יש| בסגנון "אמא, צריך לקנות בולגרית וגבינה צהובה אז אנחנו הולכים לסופר. אני צריכה את הכרטיסים, ותבדקי אם צריך עוד משהו?"
לפעמים אני אומרת תודה ולפעמים הם אומרים תודה. הממממ. מתי זה קורה? אני חושבת שאם אני מבקשת עזרה והם קמים במיוחד באמצע משהו ועוזרים, אז אני אומרת תודה. אם שוטפים כלים והם אומרים "אוקיי אמא, הכלים שטופים, מה לעשות עכשיו?" אז אני אומרת "יופי" ומכוונת למשימה הבאה. הם יכולים להגיד לי פתאום, החמודים "תודה אמא שאת מכינה בשבילנו אוכל כל כך טעים!" (-:
זה ממש מתקשר לדיון בדף [po]רק תפילה אשא[/po], על חינוך הילדים לשותפות בעבודות הבית.
אז לסיכום, השורה התחתונה שלי:
אני מצפה למעורבות גבוהה של הילדים בעבודות הבית,
אני רואה את זה כתפקידי לדאוג לזה שהם ישולבו בסידור העבודה בבית,
אני לא רואה את זה כטובה שהם עושים לי, אלא מצד אחד כהכנה לעצמאות שלהם ומצד שני כביטוי מובן מאליו לחייהם בבית:
מי שגר בבית אמור להשתתף בעבודות הבית.
ואם אני חולה, או בלחץ עבודה (אמנם בבית אך עסוקה במשהו שלא ניתן לדחייה) או יוצאת לעבודה (לא נמצאת בבית בשעות שצריך לבצע עבודות בית מסוימות) - אני בהחלט מצפה שהילדים יבצעו את כל מה שצריך ביצוע, כמובן בהתאם ליכולתם. כבר עכשיו, לא כשהם יהיו בוגרים.