זהירות: תגובה ארוכה, אבל מהלב, ואם נדמה לך שאני מבקרת אותך, אז ממש לא.
אני מבינה אותך וכל מה שאני כותבת נועד לעזור לך לעשות לעצמך טוב.
חזרתי הביתה מסיבוב עם התינוק בחוץ (דווקא יום יפה). אישי לקח חופש מהעבודה והשארתי אותו לעשות סידורים כפי שהוא מוצא לנכון בבית ולהיות קצת לבד
בקיצור: את נתת לו רשות מלאה לעשות מה ש
הוא רוצה - ועכשיו את כועסת שהוא עשה מה שהרשית לו.
כי הוא מתלונן שחסר לו זמן עם עצמו
הנה דבר אחד שמרגיז אותך. שימי לב:
הוא מתלונן. אז מה קורה במערכת היחסים ביניכם?
הוא לוקח לעצמו חופש מהעבודה (מרשה לעצמו), וגם לוקח חופש מהבית והמשפחה ("הולך לישון" - מכבה את הקשר עם כל ההתחייבויות שלו. נקודה). ומה
את עושה? את, שימי לב, מרשה, מאפשרת ותומכת בו - עד הרגע שאת כועסת על זה, בדיעבד.
"הרשית" לו כי "ציפית" שהוא יעשה משהו שנמצא בסדר העדיפויות
שלך - אבל לא ביקשת. ולא קיבלת.
בואי נפנה את הפנס אלייך:
גם לך חסר זמן עם עצמך.
האם את יודעת, כמוהו, לסדר לך את הזמן הזה?
בואי נתערב שלא?
אז שיעור מספר 1:
- תחפשי דרך לסדר לעצמך את הזמן לעצמך. בלי לטעון את המאגרים שלך, את מותשת וכועסת. אל "תתלונני" . תלכי צעד אחד קדימה: תחשבי - איך אני מסדרת לעצמי השבוע 3 פעמים זמן לעצמי (סתם כתבתי 3 פעמים. תבחרי את).
אם בעלך משתמש במילים "חסר לי זמן עם עצמי" - יש לך רשות להשתמש בהן גם כן. תגידי לו (דוגמא בלבד, כן): "ביום שלישי אחרי הצהריים אני זקוקה לזמן עם עצמי בין השעות 18:00-19:30. אתה לוקח את הילד ל... /אני יוצאת ואתה תהיה בבית עם הילד...".
שיעור מספר 2:
אל תתני שום "רשות" אם זה לא אמיתי וכן מצדך. כלומר, אם את באמת רוצה שהוא יעשה כמה דברים בבית ביום החופש, אז תגידי לו: אם אתה לוקח יום חופש, אז אני מבקשת שתעשה בו א ב ג, כי אני לא מצליחה להגיע לזה וזה ממש כואב לי בלב שהדברים האלה לא נעשים.
או משהו כזה.
בכל אופן, או שאת לא מגיבה ולא מפתחת ציפיות, או שאת אומרת במפורש מה את מבקשת. לא גם להרשות, גם לצפות, גם להתאכזב (כמובן) וגם לכעוס עליו.
הוא קם עוד יותר עייף ומדוכא.
כמו שאמר האריה לג'ירפה: בגללך!
טוב, לא רק.
אבל שימי לב: לשניכם אותה בעיה. אתם מוצפים וקורסים תחת עומס של "צריך" ו"התחייבויות" ורגשי אשמה. קורסים. הדרך שלך - "לקחת אחריות" וגם לבקר ולכעוס. הדרך שלו - לברוח ולסבול מדיכאון ושיתוק. אלה שני צדדים של אותו מטבע.
הוא קם עייף ומדוכא כי א. את כועסת עליו על מה שהוא לא עשה והוא מודע לזה וזה גורם לו לנבול, וב. כי השינה לא ביטלה את ההתחייבויות שלו, ורגשי האשמה מציפים אותו ברגע שהוא קם.
אז שיעור מספר 3:
- אל תתערבי במה שהוא עושה. מה שאת עושה כרגע מגביר את הבריחה שלו, מגביר את הדיכאון שלו, מגביר את רגשי האשמה שלו, גורם לו גם לברוח ממך, כי גם את "תזכורת למה שצריך ולא רוצים לעשות" במקום להיות "אהובתו שאליה הוא משתוקק".
- אם את רוצה נורא להתערב או לעזור (מה את חושבת, אני שומעת אותך), אז מותר לך רק דבר אחד: לתמוך בו. בשום אופן לא לבקר, גם לא במחשבה. תתאמני בחמלה. מה זה "חמלה"? או, יש דיון מעניין בדף החרדה משתקת או משתיקה . אם הוא לא עוזר לך, את יכולה לשאול את צפריר ואת ענת שן לוי באופן ספציפי בשבילך.
שאני נותנת במקום שאני עוד צריכה לבקש בשביל עצמי
נכון.
תפסיקי מייד לתת. רק לילדים מותר לך לתת, וגם פה תבדקי עם עצמך האם יש משהו שאת יכולה לעשות אחרת או פחות.
תתחילי מייד לבקש.
סליחה על לשון הציווי, אבל אלה באמת שינויים שאת צריכה לעשות. ואת זקוקה למישהו שיבין אותך וגם יגיד לך את זה כל יום.
ושיעור מספר 4:
תורידי כמה שיותר "צריך"ים ממך ומבן זוגך שאת יכולה. תחשבי על
פליי ליידי : תעשי את המינימום. תעשי כל יום קצת כדי להרגיש טוב עם עצמך, וזהו. תורידי מעצמך המון דברים שאת עושה שהם מיותרים.
איך תדעי מה מיותר?
מעכשיו תכריזי על עצמך ועל בעלך "חולים". יש לי הרגשה שזה משהו שנותן אצלך רשות לתיפקוד מינימלי. את "חולה" והוא "חולה". יש לכם מחלת ריאות קשה. או משהו כזה. אתם חולים.
את לא יכולה לעזור ל-X כי אתם חולים.
את לא יכולה לעשות Y, כי את חולה. אין לך כוח, את חייבת להחלים, את חולה. את צריכה עזרה.
תפתחי את הנושא. מה את עושה עכשיו אם יש לך דלקת ריאות? מה יורד מסדר היום?
למי ולמה את מסוגלת להגיד "לא" שלא היית מסוגלת קודם?
ממי את מסוגלת לבקש עזרה, שלא היית מסוגלת קודם?
אני מנסה לחלק את המטלות בבית ולקחת על עצמי משימות כדי שכולנו נתקדם.
לא. בבקשה תקראי את פליי-ליידי. אל "תחלקי את המטלות" בבית. תורידי את רוב המטלות ותשאירי מינימום.
תהיי ממש מהפכנית פה. תחשבי באמת על המינימום. תסתכלי על
פשטות מרצון ותראי איפה יש דברים שם שאת יכולה ללמוד כדי לפשט את חייך.
אל "תקחי על עצמך משימות". ובטח לא "כדי שכולנו נתקדם".
תעשי רק
מה שאת מסוגלת ורק
מה שעושה לך טוב . בשום פנים ואופן אל תעשי משהו "בשביל כולם" כי זה מה שמפיל אותך (את מצפה שיחזירו לך באותו דבר, את עושה יותר ממה שטוב לך, את עושה יותר ממה שאת מסוגלת, את עושה יותר מדי דברים שאת לא רוצה לעשות ופחות מדי דברים שגורמים לך אושר, ואת כועסת).
הוא אדם אגרסיבי וקצר-רוח ואני רותחת גם עליו.
כמוך, כזה?
זאת אומרת, הוא גם כועס וגם אכול אובססיה "להספיק" את "כל מה שצריך" וגם גדוש רגשי אשמה על כל מה שהוא לא מצליח בו?
תגידי, הוא עזר לך בזמן שנשברה לו העגלה?
הוא שבר בכוונה?
הוא מבין בכלל שהוא שבר? (סבים לפעמים כל כך אובדי עיצות עם העגלות, שהם בכלל לא מבינים מי נגד מי שם)
הוא מפחד ממך? (בטוח שכן. המרירות והכעס שלך בלתי ניתנים לפספוס)
בקיצור, גם בכיוון הזה, קצת חמלה תעזור לך.
ככל שתהיי יותר מסוגלת להסתכל החוצה בחמלה, תהיה לך סוף סוף חמלה גם לעצמך.
כיום אין לך חמלה לעצמך. אין לך הבנה לעצמך. אין לך קבלה לעצמך. כן, את רוצה ומתלוננת ומיואשת אבל הכל מלא כעס וביקורת.
בראש ובראשונה לא טוב לך עם עצמך.
תסלחי לעצמך, ותתחילי מלתת ומלפרגן לעצמך. ותנסי לתפוס את ה"ביקורת" שלך כשהיא קורית, ולעצור אותה. היא לא טובה לך. בטח שלא לאחרים. אבל קודם כל לך.
וכל מה שכתבתי לך - כתבתי בהרבה אהבה.
זהירות: תגובה ארוכה, אבל מהלב, ואם נדמה לך שאני מבקרת אותך, אז ממש לא.
אני מבינה אותך וכל מה שאני כותבת נועד לעזור לך לעשות לעצמך טוב.
[u]חזרתי הביתה מסיבוב עם התינוק בחוץ (דווקא יום יפה). אישי לקח חופש מהעבודה והשארתי אותו לעשות סידורים כפי שהוא מוצא לנכון בבית ולהיות קצת לבד[/u]
(())
בקיצור: את נתת לו רשות מלאה לעשות מה ש [b]הוא רוצה[/b] - ועכשיו את כועסת שהוא עשה מה שהרשית לו.
[u]כי הוא מתלונן שחסר לו זמן עם עצמו[/u]
הנה דבר אחד שמרגיז אותך. שימי לב:
[b]הוא[/b] מתלונן. אז מה קורה במערכת היחסים ביניכם? [b]הוא[/b] לוקח לעצמו חופש מהעבודה (מרשה לעצמו), וגם לוקח חופש מהבית והמשפחה ("הולך לישון" - מכבה את הקשר עם כל ההתחייבויות שלו. נקודה). ומה [b]את[/b] עושה? את, שימי לב, מרשה, מאפשרת ותומכת בו - עד הרגע שאת כועסת על זה, בדיעבד.
"הרשית" לו כי "ציפית" שהוא יעשה משהו שנמצא בסדר העדיפויות [b]שלך[/b] - אבל לא ביקשת. ולא קיבלת.
בואי נפנה את הפנס אלייך:
גם לך חסר זמן עם עצמך.
האם את יודעת, כמוהו, לסדר לך את הזמן הזה?
בואי נתערב שלא?
אז שיעור מספר 1:
[list]
[*] תחפשי דרך לסדר לעצמך את הזמן לעצמך. בלי לטעון את המאגרים שלך, את מותשת וכועסת. אל "תתלונני" . תלכי צעד אחד קדימה: תחשבי - איך אני מסדרת לעצמי השבוע 3 פעמים זמן לעצמי (סתם כתבתי 3 פעמים. תבחרי את).
[/list]
אם בעלך משתמש במילים "חסר לי זמן עם עצמי" - יש לך רשות להשתמש בהן גם כן. תגידי לו (דוגמא בלבד, כן): "ביום שלישי אחרי הצהריים אני זקוקה לזמן עם עצמי בין השעות 18:00-19:30. אתה לוקח את הילד ל... /אני יוצאת ואתה תהיה בבית עם הילד...".
שיעור מספר 2:
אל תתני שום "רשות" אם זה לא אמיתי וכן מצדך. כלומר, אם את באמת רוצה שהוא יעשה כמה דברים בבית ביום החופש, אז תגידי לו: אם אתה לוקח יום חופש, אז אני מבקשת שתעשה בו א ב ג, כי אני לא מצליחה להגיע לזה וזה ממש כואב לי בלב שהדברים האלה לא נעשים.
או משהו כזה.
בכל אופן, או שאת לא מגיבה ולא מפתחת ציפיות, או שאת אומרת במפורש מה את מבקשת. לא גם להרשות, גם לצפות, גם להתאכזב (כמובן) וגם לכעוס עליו.
[u]הוא קם עוד יותר עייף ומדוכא.[/u]
כמו שאמר האריה לג'ירפה: בגללך!
טוב, לא רק.
אבל שימי לב: לשניכם אותה בעיה. אתם מוצפים וקורסים תחת עומס של "צריך" ו"התחייבויות" ורגשי אשמה. קורסים. הדרך שלך - "לקחת אחריות" וגם לבקר ולכעוס. הדרך שלו - לברוח ולסבול מדיכאון ושיתוק. אלה שני צדדים של אותו מטבע.
הוא קם עייף ומדוכא כי א. את כועסת עליו על מה שהוא לא עשה והוא מודע לזה וזה גורם לו לנבול, וב. כי השינה לא ביטלה את ההתחייבויות שלו, ורגשי האשמה מציפים אותו ברגע שהוא קם.
אז שיעור מספר 3:
[list]
[*] אל תתערבי במה שהוא עושה. מה שאת עושה כרגע מגביר את הבריחה שלו, מגביר את הדיכאון שלו, מגביר את רגשי האשמה שלו, גורם לו גם לברוח ממך, כי גם את "תזכורת למה שצריך ולא רוצים לעשות" במקום להיות "אהובתו שאליה הוא משתוקק".
[*] אם את רוצה נורא להתערב או לעזור (מה את חושבת, אני שומעת אותך), אז מותר לך רק דבר אחד: לתמוך בו. בשום אופן לא לבקר, גם לא במחשבה. תתאמני בחמלה. מה זה "חמלה"? או, יש דיון מעניין בדף [po]החרדה משתקת או משתיקה[/po] . אם הוא לא עוזר לך, את יכולה לשאול את צפריר ואת ענת שן לוי באופן ספציפי בשבילך.
[/list]
[u]שאני נותנת במקום שאני עוד צריכה לבקש בשביל עצמי[/u]
נכון.
תפסיקי מייד לתת. רק לילדים מותר לך לתת, וגם פה תבדקי עם עצמך האם יש משהו שאת יכולה לעשות אחרת או פחות.
תתחילי מייד לבקש.
סליחה על לשון הציווי, אבל אלה באמת שינויים שאת צריכה לעשות. ואת זקוקה למישהו שיבין אותך וגם יגיד לך את זה כל יום.
ושיעור מספר 4:
תורידי כמה שיותר "צריך"ים ממך ומבן זוגך שאת יכולה. תחשבי על [po]פליי ליידי[/po] : תעשי את המינימום. תעשי כל יום קצת כדי להרגיש טוב עם עצמך, וזהו. תורידי מעצמך המון דברים שאת עושה שהם מיותרים.
איך תדעי מה מיותר?
מעכשיו תכריזי על עצמך ועל בעלך "חולים". יש לי הרגשה שזה משהו שנותן אצלך רשות לתיפקוד מינימלי. את "חולה" והוא "חולה". יש לכם מחלת ריאות קשה. או משהו כזה. אתם חולים.
את לא יכולה לעזור ל-X כי אתם חולים.
את לא יכולה לעשות Y, כי את חולה. אין לך כוח, את חייבת להחלים, את חולה. את צריכה עזרה.
תפתחי את הנושא. מה את עושה עכשיו אם יש לך דלקת ריאות? מה יורד מסדר היום?
למי ולמה את מסוגלת להגיד "לא" שלא היית מסוגלת קודם?
ממי את מסוגלת לבקש עזרה, שלא היית מסוגלת קודם?
[u]אני מנסה לחלק את המטלות בבית ולקחת על עצמי משימות כדי שכולנו נתקדם.[/u]
לא. בבקשה תקראי את פליי-ליידי. אל "תחלקי את המטלות" בבית. תורידי את רוב המטלות ותשאירי מינימום.
תהיי ממש מהפכנית פה. תחשבי באמת על המינימום. תסתכלי על [po]פשטות מרצון[/po] ותראי איפה יש דברים שם שאת יכולה ללמוד כדי לפשט את חייך.
אל "תקחי על עצמך משימות". ובטח לא "כדי שכולנו נתקדם".
תעשי רק [b]מה שאת מסוגלת[/b] ורק [b]מה שעושה לך טוב[/b] . בשום פנים ואופן אל תעשי משהו "בשביל כולם" כי זה מה שמפיל אותך (את מצפה שיחזירו לך באותו דבר, את עושה יותר ממה שטוב לך, את עושה יותר ממה שאת מסוגלת, את עושה יותר מדי דברים שאת לא רוצה לעשות ופחות מדי דברים שגורמים לך אושר, ואת כועסת).
[u]הוא אדם אגרסיבי וקצר-רוח ואני רותחת גם עליו.[/u]
כמוך, כזה?
זאת אומרת, הוא גם כועס וגם אכול אובססיה "להספיק" את "כל מה שצריך" וגם גדוש רגשי אשמה על כל מה שהוא לא מצליח בו?
תגידי, הוא עזר לך בזמן שנשברה לו העגלה?
הוא שבר בכוונה?
הוא מבין בכלל שהוא שבר? (סבים לפעמים כל כך אובדי עיצות עם העגלות, שהם בכלל לא מבינים מי נגד מי שם)
הוא מפחד ממך? (בטוח שכן. המרירות והכעס שלך בלתי ניתנים לפספוס)
בקיצור, גם בכיוון הזה, קצת חמלה תעזור לך.
ככל שתהיי יותר מסוגלת להסתכל החוצה בחמלה, תהיה לך סוף סוף חמלה גם לעצמך.
כיום אין לך חמלה לעצמך. אין לך הבנה לעצמך. אין לך קבלה לעצמך. כן, את רוצה ומתלוננת ומיואשת אבל הכל מלא כעס וביקורת.
בראש ובראשונה לא טוב לך עם עצמך.
תסלחי לעצמך, ותתחילי מלתת ומלפרגן לעצמך. ותנסי לתפוס את ה"ביקורת" שלך כשהיא קורית, ולעצור אותה. היא לא טובה לך. בטח שלא לאחרים. אבל קודם כל לך.
וכל מה שכתבתי לך - כתבתי בהרבה אהבה.