בשמת ואש"י הדברים שכתבתן מחזקות את הטענה שלי. שחיים באופן טבעי מאזנים את עצמם מבחינת ילודה ותמותה מה שלא קורה בעולם המודרני שבו הקידמה הטכנולוגית והמדעית לא עולה בקנה אחד עם "ההתקעות" בבחירה המסורתית "הטבעית" של להביא ילדים, ועוד תוך היתלות בטענה שזה טבעי או חלק מאינסטיקנט הישרדותי.
אבל בשמת אני לא מצליחה להבין את הנתונים שאת מציינת. את אומרת שהמשפחות המזרחיות שאני מדברת עליהן אינן מהוות דוגמא לחברה שבטית בגלל המודרניות... בגלל שדובר על מחצית המאה העשרים מבחינת תארוך. באותה נשימה ציינת שהחברה האתיופית של לפני 30 שנים כן יכולה להוות דוגמא לחברה שבטית.
אני יכול הלומר שאני לא יודעת מה ההגדרה המילונית לחברה שבטית או מה מבדיל את החברה האתיופית מזו שדיברתי עליה, אני כן יכולה לתת לך תאור על אורח החיים של אמי ואבי במרוקו של לפי 50 שנה (לא רק לשם הדיון, גם סתם כי הוא נראה לי כייפי
):
לא היה בבית חשמל או מערכת תשתיות.
את המים היה-למשפחות העשירות - מביאבחור מן הבאר בתוך שקי עור. לחלק מהמשפחות היתה באר בתוך הבית (המשפחה של אמי ויתרה על הבאר כי הוא היווה
מקור סכנה לילדים תועים).
כל משפחה גידלה את המזון שלה, מאחר ולא היה מקרר, כל מזון שבושל נאכל עד תום באותו היום.
כל המשפחה התגוררה יחד, סבים, סבתות, כלות ,חתנים, ילדים וכדומה, כולם באותו המתחם. כשכולם עובדים לפרנסת/תחזוק הבית. סבתות מטפלות בתינוקות, ילדים עובדים לצד ההורים וכדומה.
העבודות שהיו נחלת רובם היו עבודות כפיים, בשדה, בבנייה, בתפירה, בהכנת דברי מאכל, כך סבתי מצד האם החזיקה מתפרה, סבי היה קונדיטור, סבי מצד האב בנאי וכדומה.
היו טקסים משותפים, כמו טיפול בכינים לילדים ביום מסויים בשבוע ברחבה המרכזית, ימי כביסה ועוד.
נישואין התרחשו בגיל מוקדם לרוב בשידוכים שהיו תלויי הסכמת החתן והכלה, גיל ממוצע לנישואין - 16. הילדים הובאו ברצף וכך גם ההנקות.
כל הילדים נולדו בלידות בית כמובן על ידי המיילדת הקבועה ששכנה באזור. אמהות רבות הניקוילדיהן של אחרות כדרך שבשיגרה.
מבחינת רפואההאמצעים היו דלים. לא היתה שום בדיקת רופא, או פרוצדורת טיפול בתינוק. בשל כך נפטרו ילדים במשפחות, בדרכ תינוקות קטנים, ולדים , או נכים שפשוט לא שרדו את אורח החיים הזה.
ואמי אומרת שהיא התגוררה באזור מאוד מרכזי ועירוני במרוקו כך שהיה יחסית מתפתח (זאת אומרת שבאזורים אחרים בכלל... ).
רוב המשפחות גידלו כעשרה עד 12 ילדים (אחרי פטירות של תינוקות).
זה על קצה המזלג, אבל לדעתי החיים הללו מתארים חברה שבטית לכל דבר, שבה אכן היו פטירות של תינוקות או אנשים בוגרים בגלל דברים של מה בכך (זיהומים מינורים שהתפשטו בלא נוכחות אנטיביוטיקה זמינה, מחלות ילדות וכדומה).
(אגב, המבוגרים האריכו חיים הרבה יותר מאצלינו. סבתא של סבתא שלי נפטרה בגיל 130. אחרים (לא רק במשפחה, אלא המבוגרים שחברה)בגילאי 90 פלוס. כלומר מי ששרד - אורח החיים הזה היה בריא כל כך שהשאיר אותו בחיים עוד הרבה זמן שזה משהו שלא ידעתי עד היום כשדיברתי עם אמא שלי על זה...)
בשמת ואש"י הדברים שכתבתן מחזקות את הטענה שלי. שחיים באופן טבעי מאזנים את עצמם מבחינת ילודה ותמותה מה שלא קורה בעולם המודרני שבו הקידמה הטכנולוגית והמדעית לא עולה בקנה אחד עם "ההתקעות" בבחירה המסורתית "הטבעית" של להביא ילדים, ועוד תוך היתלות בטענה שזה טבעי או חלק מאינסטיקנט הישרדותי.
אבל בשמת אני לא מצליחה להבין את הנתונים שאת מציינת. את אומרת שהמשפחות המזרחיות שאני מדברת עליהן אינן מהוות דוגמא לחברה שבטית בגלל המודרניות... בגלל שדובר על מחצית המאה העשרים מבחינת תארוך. באותה נשימה ציינת שהחברה האתיופית של לפני 30 שנים כן יכולה להוות דוגמא לחברה שבטית.
אני יכול הלומר שאני לא יודעת מה ההגדרה המילונית לחברה שבטית או מה מבדיל את החברה האתיופית מזו שדיברתי עליה, אני כן יכולה לתת לך תאור על אורח החיים של אמי ואבי במרוקו של לפי 50 שנה (לא רק לשם הדיון, גם סתם כי הוא נראה לי כייפי :-) ):
לא היה בבית חשמל או מערכת תשתיות.
את המים היה-למשפחות העשירות - מביאבחור מן הבאר בתוך שקי עור. לחלק מהמשפחות היתה באר בתוך הבית (המשפחה של אמי ויתרה על הבאר כי הוא היווה
מקור סכנה לילדים תועים).
כל משפחה גידלה את המזון שלה, מאחר ולא היה מקרר, כל מזון שבושל נאכל עד תום באותו היום.
כל המשפחה התגוררה יחד, סבים, סבתות, כלות ,חתנים, ילדים וכדומה, כולם באותו המתחם. כשכולם עובדים לפרנסת/תחזוק הבית. סבתות מטפלות בתינוקות, ילדים עובדים לצד ההורים וכדומה.
העבודות שהיו נחלת רובם היו עבודות כפיים, בשדה, בבנייה, בתפירה, בהכנת דברי מאכל, כך סבתי מצד האם החזיקה מתפרה, סבי היה קונדיטור, סבי מצד האב בנאי וכדומה.
היו טקסים משותפים, כמו טיפול בכינים לילדים ביום מסויים בשבוע ברחבה המרכזית, ימי כביסה ועוד.
נישואין התרחשו בגיל מוקדם לרוב בשידוכים שהיו תלויי הסכמת החתן והכלה, גיל ממוצע לנישואין - 16. הילדים הובאו ברצף וכך גם ההנקות.
כל הילדים נולדו בלידות בית כמובן על ידי המיילדת הקבועה ששכנה באזור. אמהות רבות הניקוילדיהן של אחרות כדרך שבשיגרה.
מבחינת רפואההאמצעים היו דלים. לא היתה שום בדיקת רופא, או פרוצדורת טיפול בתינוק. בשל כך נפטרו ילדים במשפחות, בדרכ תינוקות קטנים, ולדים , או נכים שפשוט לא שרדו את אורח החיים הזה.
ואמי אומרת שהיא התגוררה באזור מאוד מרכזי ועירוני במרוקו כך שהיה יחסית מתפתח (זאת אומרת שבאזורים אחרים בכלל... ).
רוב המשפחות גידלו כעשרה עד 12 ילדים (אחרי פטירות של תינוקות).
זה על קצה המזלג, אבל לדעתי החיים הללו מתארים חברה שבטית לכל דבר, שבה אכן היו פטירות של תינוקות או אנשים בוגרים בגלל דברים של מה בכך (זיהומים מינורים שהתפשטו בלא נוכחות אנטיביוטיקה זמינה, מחלות ילדות וכדומה).
(אגב, המבוגרים האריכו חיים הרבה יותר מאצלינו. סבתא של סבתא שלי נפטרה בגיל 130. אחרים (לא רק במשפחה, אלא המבוגרים שחברה)בגילאי 90 פלוס. כלומר מי ששרד - אורח החיים הזה היה בריא כל כך שהשאיר אותו בחיים עוד הרבה זמן שזה משהו שלא ידעתי עד היום כשדיברתי עם אמא שלי על זה...)