אנחנו מדברות על "התנהגות לא אוהבת", אבל מבחינתי זה לא התנהגות שסתם אין בה אהבה, כמו אוכל תפל. יש שם אהבה פגועה
כן, מקבלת את התיקון.
(אבל נדמה לי שאנחנו לא מתייחסות לאותו דבר. אני מדברת באופן כללי על זה שיש מערכות יחסים שאין בהן אהבה. האהבה נעדרת מלכתחילה, איננה בכלל. אפשר למצוא במערכות יחסים כאלה התנהגויות לא אוהבות אבל זו שאלה נפרדת משאלת הרגש שמלכתחילה לא קיים. וגם במערכות יחסים אוהבות יש התנהגויות לא-אוהבות. בשני המקרים, ההתנהגויות הלא אוהבות קשורות לאהבה פגועה ובזה אני מסכימה איתך).
והאם מה שארצה להעביר להם זה שהם חייבים לעבור דרך הקורבנות כדי לצמוח, שהרי כולם פגועים ובמה יהיו שונים ילדיי?
למה? 0-:
לא חייבים "לעבור דרך קורבנות" בכלל.
מה ש-
יעלי לה ואני אומרות זה, שאם יש קורבנות אז ממנה את מתחילה.
אבל זה לא שלב חובה. אפשר, מותר ורצוי להתחיל את החיים משלב יותר מתקדם בהתפתחות P-:
או, אני רואה שיעלילה כבר הסבירה מצויין:
_והאם מה שארצה להעביר להם זה שהם חייבים לעבור דרך הקורבנות כדי לצמוח
אוף. יש פה אי הבנה.
אני לא אומרת - יש בנאדם שיש לו לאן לצמוח, כדאי לו לעבור דרך קרבנות, זה יזניק אותו למעלה. השתגעתי?
מדובר במצבים שאדם ממילא יוצא מתוך מקום קרבני. מי יותר, מי פחות_
ובכלל מסכימה עם כל מלה של
יעלי לה ושל
לב שומע בדיון הזה.
אז במקום זה מקדמים את הרעיון שחייבים לעבור דרך השלבים ולשהות ארוכות במצבים לא נעימים כי אחרת לא נקבל מה שנרצה או שזה לא יצא אותו דבר ויהיה פחות שווה
מה פתאום.
יש גם יותר מאפשרות אחת למסע של האדם ממצב של חוסר איזון למצב של איזון.
אני ממש לא טוענת שיש דרך אחת וחייבים לעבור דרך משהו ספציפי.
מה שאני אומרת הוא, שאי אפשר לעבור ממצב של חוסר איזון למצב של איזון
בבת אחת. זה לא עובד ככה. יש
שלבים בדרך לאיזון. כל אחד והמסע שלו.
_אני חושבת שהסולמות וחבלים של חיינו יותר מורכב, הוא רב-מימדי. תנועה היא לא לינארית, סידרתית. בדרך כלל יש תהליכים שונים מקבילים, בו זמנית, עם פיתולים, מעקפים, דלתות קסמים סודיות, הצטלבויות והתנגשויות, שמצטרפים יחד לתנועה כולה. גם המרחק וגם הקצב הם צירוף ומיזוג של כל התנועות המקבילות.
איזה תיאור מקסים. אני מתחברת אליו מאוד.
(אני מקווה שדבריי לא הובנו כאילו הם סותרים את זה, כי הם ממש לא.)_
אם בנהזוג כן מזהה שהשני פועל מתוך הפגיעה שלו, הוא מבין שזה לא קשור אליו, נשמר מערבוב ולא נפגע, נשאר ב"תדר" של אהבה (שבהחלט עשוי "להדביק" את השני, אפילו מיידית), נשאר בתקשורת עניינית וחפה מפרשנויות = לדבר פשוט שפה זוגית.
לגמרי.
ופה עוזרת האהבה.
בדיוק השבוע היתה לי הארה. לא לגבי דמות זוגית אבל לגבי אדם מאוד משמעותי בחיי. וזה מזכיר את מה שיעלילה תיארה כאן.
עברתי כמה שלבים של זיהוי של התנהגות פוגעת.
בשלב הראשון, שנמשך עשרות שנים, הרגשתי הרבה פעמים שאני צריכה להגן על עצמי.
בשלב השני תיארתי במקרה סיטואציה אחת כזאת לחברות והן הפנו את תשומת לבי לעובדה שהיתה שם התנהגות פוגעת. שנאמרו לי דברים מאיימים, וקישרו עבורי את התגובה שלי אל האיום שזעזע אותי וגרם לתגובה זו (הכותרת שחברותי נתנו להתנהגות חיברה עבורי את הסיטואציה לרגש שלי ולזיהוי שלא הגיע לסף ההכרה).
בשלב השלישי התחלתי יותר ויותר לזהות בזמן-אמת שאותו אדם מבצע את אותה התנהגות.
מה שאני מנסה לתאר זה, שאם נראה את המציאות מבעד לעיני כאילו מדובר בבמאי שמצלם סרט, אז בעבר, המצלמה בכלל לא רואה את האדם השני ואת מה שהוא עושה.
המצלמה מצלמת את התגובה שלי וזה נראה כאילו
אני לא בסדר פה, לא במקום, מגיבה בצורה מוגזמת.
החברות כאילו לוקחות את המצלמה ומסובבות אותה ככה שפתאום רואים בתמונה גם אותי וגם אותו. ופתאום המצלמה מצלמת את הסיטואציות רגע לפני התחלת הצילום שלי. ופתאום רואים מה היה שם קודם, רואים אותו, רואים את הפעולה שהוא מבצע, רואים את הקשר בין הפעולה שהוא מבצע - לבין התגובה שלי. כל החלק הזה נחתך אצלי בעבר.
בעבר, אני נכנסתי לפריים רק מהרגע שאני מגיבה ולא קלטתי שאני מגיבה
למשהו ושהמשהו היה מאיים.
עכשיו אני מתקדמת לשלב הבא:
הצילום עושה קלוז-אפ והשידור עושה סלואו מושן ככה שמה שבעבר התרחש כהרף-עין ופספסתי מה שקרה, עכשיו יש פתאום תשומת לב על מה שקורה והמצלמה רואה אותו.
המצלמה גם תופסת עכשיו את כל השלבים של התגובה שלי, כי זה בסלואו מושן. אני ממש רואה איך לפעמים שמים לי רגל, ואז אני מועדת-מחליקה-נופלת-מתרסקת על המרצפות.
בשלב הבא אני עושה ניסויים בלתפוס את עצמי תוך כדי מעידה ולהיאחז במשהו ולא להתרסק.
השלב האחרון התרחש ממש בסוף השבוע. בעקבות דיאלוג שנחווה אצלי כמאוד לא נעים.
פתאום ראיתי את השלב שקדם לדיבורים השליליים, המאיימים. כלומר, שוב המצלמה מתחילה לצלם עוד יותר אחורה, ולוקחת פריים עוד יותר גדול.
ואז מה ראיתי?
במקום לראות את המלים השליליות, פתאום ראיתי את השריטה. ראיתי את הרגש שלו שמניע את המלים השליליות. והרגש הזה היה פחד.
הפריים התרחב עוד יותר, והמצלמה התחילה לצלם עוד יותר מוקדם, והיא קלטה את מה שאני אמרתי לו לפני זה.
ומסתבר שמה שאני אמרתי (סתם דבר תמים) העלה אצלו פחד ודאגה.
הפחד והדאגה יצאו והתבטאו באמירה שלילית, לא נעימה ומופרכת.
אבל התגובות שלי לשליליות לא היו מדוייקות, ולא הבנתי למה. רק כשהבנתי שהיה פה בעצם ביטוי לפחדים וחרדות, הבנתי שלא שמו לי רגל, אלא שאותו אדם פשוט הושיט את הרגל לפנים כדי לייצב את עצמו באינסטינקט - ולא קלט שכיוון שהייתי שם אז אני מעדתי על הרגל שלו.
אבל עכשיו שאני מבינה מהי הושטת הרגל הזאת, ומפרשת אותה כמאמץ שלו לייצב את עצמו כי התערער, אני יכולה להתכונן לזה וללמוד לייצב את עצמי כאשר זה קורה.
ולא להגיב להתנהגות המאיימת.
כן להגיב לדאגה.
[u]אנחנו מדברות על "התנהגות לא אוהבת", אבל מבחינתי זה לא התנהגות שסתם אין בה אהבה, כמו אוכל תפל. יש שם אהבה פגועה[/u]
כן, מקבלת את התיקון.
(אבל נדמה לי שאנחנו לא מתייחסות לאותו דבר. אני מדברת באופן כללי על זה שיש מערכות יחסים שאין בהן אהבה. האהבה נעדרת מלכתחילה, איננה בכלל. אפשר למצוא במערכות יחסים כאלה התנהגויות לא אוהבות אבל זו שאלה נפרדת משאלת הרגש שמלכתחילה לא קיים. וגם במערכות יחסים אוהבות יש התנהגויות לא-אוהבות. בשני המקרים, ההתנהגויות הלא אוהבות קשורות לאהבה פגועה ובזה אני מסכימה איתך).
[u]והאם מה שארצה להעביר להם זה שהם חייבים לעבור דרך הקורבנות כדי לצמוח, שהרי כולם פגועים ובמה יהיו שונים ילדיי?[/u]
למה? 0-:
לא חייבים "לעבור דרך קורבנות" בכלל.
מה ש-[po]יעלי לה[/po] ואני אומרות זה, שאם יש קורבנות אז ממנה את מתחילה.
אבל זה לא שלב חובה. אפשר, מותר ורצוי להתחיל את החיים משלב יותר מתקדם בהתפתחות P-:
או, אני רואה שיעלילה כבר הסבירה מצויין:
_והאם מה שארצה להעביר להם זה שהם חייבים לעבור דרך הקורבנות כדי לצמוח
אוף. יש פה אי הבנה.
אני לא אומרת - יש בנאדם שיש לו לאן לצמוח, כדאי לו לעבור דרך קרבנות, זה יזניק אותו למעלה. השתגעתי?
מדובר במצבים שאדם ממילא יוצא מתוך מקום קרבני. מי יותר, מי פחות_
ובכלל מסכימה עם כל מלה של [po]יעלי לה[/po] ושל [po]לב שומע[/po] בדיון הזה.
[u]אז במקום זה מקדמים את הרעיון שחייבים לעבור דרך השלבים ולשהות ארוכות במצבים לא נעימים כי אחרת לא נקבל מה שנרצה או שזה לא יצא אותו דבר ויהיה פחות שווה[/u]
מה פתאום.
יש גם יותר מאפשרות אחת למסע של האדם ממצב של חוסר איזון למצב של איזון.
אני ממש לא טוענת שיש דרך אחת וחייבים לעבור דרך משהו ספציפי.
מה שאני אומרת הוא, שאי אפשר לעבור ממצב של חוסר איזון למצב של איזון [b]בבת אחת[/b]. זה לא עובד ככה. יש [b]שלבים[/b] בדרך לאיזון. כל אחד והמסע שלו.
_אני חושבת שהסולמות וחבלים של חיינו יותר מורכב, הוא רב-מימדי. תנועה היא לא לינארית, סידרתית. בדרך כלל יש תהליכים שונים מקבילים, בו זמנית, עם פיתולים, מעקפים, דלתות קסמים סודיות, הצטלבויות והתנגשויות, שמצטרפים יחד לתנועה כולה. גם המרחק וגם הקצב הם צירוף ומיזוג של כל התנועות המקבילות.
איזה תיאור מקסים. אני מתחברת אליו מאוד.
(אני מקווה שדבריי לא הובנו כאילו הם סותרים את זה, כי הם ממש לא.)_
[u]אם בנהזוג כן מזהה שהשני פועל מתוך הפגיעה שלו, הוא מבין שזה לא קשור אליו, נשמר מערבוב ולא נפגע, נשאר ב"תדר" של אהבה (שבהחלט עשוי "להדביק" את השני, אפילו מיידית), נשאר בתקשורת עניינית וחפה מפרשנויות = [po]לדבר פשוט שפה זוגית[/po].[/u]
לגמרי.
ופה עוזרת האהבה.
בדיוק השבוע היתה לי הארה. לא לגבי דמות זוגית אבל לגבי אדם מאוד משמעותי בחיי. וזה מזכיר את מה שיעלילה תיארה כאן.
עברתי כמה שלבים של זיהוי של התנהגות פוגעת.
בשלב הראשון, שנמשך עשרות שנים, הרגשתי הרבה פעמים שאני צריכה להגן על עצמי.
בשלב השני תיארתי במקרה סיטואציה אחת כזאת לחברות והן הפנו את תשומת לבי לעובדה שהיתה שם התנהגות פוגעת. שנאמרו לי דברים מאיימים, וקישרו עבורי את התגובה שלי אל האיום שזעזע אותי וגרם לתגובה זו (הכותרת שחברותי נתנו להתנהגות חיברה עבורי את הסיטואציה לרגש שלי ולזיהוי שלא הגיע לסף ההכרה).
בשלב השלישי התחלתי יותר ויותר לזהות בזמן-אמת שאותו אדם מבצע את אותה התנהגות.
מה שאני מנסה לתאר זה, שאם נראה את המציאות מבעד לעיני כאילו מדובר בבמאי שמצלם סרט, אז בעבר, המצלמה בכלל לא רואה את האדם השני ואת מה שהוא עושה.
המצלמה מצלמת את התגובה שלי וזה נראה כאילו [b]אני[/b] לא בסדר פה, לא במקום, מגיבה בצורה מוגזמת.
החברות כאילו לוקחות את המצלמה ומסובבות אותה ככה שפתאום רואים בתמונה גם אותי וגם אותו. ופתאום המצלמה מצלמת את הסיטואציות רגע לפני התחלת הצילום שלי. ופתאום רואים מה היה שם קודם, רואים אותו, רואים את הפעולה שהוא מבצע, רואים את הקשר בין הפעולה שהוא מבצע - לבין התגובה שלי. כל החלק הזה נחתך אצלי בעבר.
בעבר, אני נכנסתי לפריים רק מהרגע שאני מגיבה ולא קלטתי שאני מגיבה [b]למשהו[/b] ושהמשהו היה מאיים.
עכשיו אני מתקדמת לשלב הבא:
הצילום עושה קלוז-אפ והשידור עושה סלואו מושן ככה שמה שבעבר התרחש כהרף-עין ופספסתי מה שקרה, עכשיו יש פתאום תשומת לב על מה שקורה והמצלמה רואה אותו.
המצלמה גם תופסת עכשיו את כל השלבים של התגובה שלי, כי זה בסלואו מושן. אני ממש רואה איך לפעמים שמים לי רגל, ואז אני מועדת-מחליקה-נופלת-מתרסקת על המרצפות.
בשלב הבא אני עושה ניסויים בלתפוס את עצמי תוך כדי מעידה ולהיאחז במשהו ולא להתרסק.
השלב האחרון התרחש ממש בסוף השבוע. בעקבות דיאלוג שנחווה אצלי כמאוד לא נעים.
פתאום ראיתי את השלב שקדם לדיבורים השליליים, המאיימים. כלומר, שוב המצלמה מתחילה לצלם עוד יותר אחורה, ולוקחת פריים עוד יותר גדול.
ואז מה ראיתי?
במקום לראות את המלים השליליות, פתאום ראיתי את השריטה. ראיתי את הרגש שלו שמניע את המלים השליליות. והרגש הזה היה פחד.
הפריים התרחב עוד יותר, והמצלמה התחילה לצלם עוד יותר מוקדם, והיא קלטה את מה שאני אמרתי לו לפני זה.
ומסתבר שמה שאני אמרתי (סתם דבר תמים) העלה אצלו פחד ודאגה.
הפחד והדאגה יצאו והתבטאו באמירה שלילית, לא נעימה ומופרכת.
אבל התגובות שלי לשליליות לא היו מדוייקות, ולא הבנתי למה. רק כשהבנתי שהיה פה בעצם ביטוי לפחדים וחרדות, הבנתי שלא שמו לי רגל, אלא שאותו אדם פשוט הושיט את הרגל לפנים כדי לייצב את עצמו באינסטינקט - ולא קלט שכיוון שהייתי שם אז אני מעדתי על הרגל שלו.
אבל עכשיו שאני מבינה מהי הושטת הרגל הזאת, ומפרשת אותה כמאמץ שלו לייצב את עצמו כי התערער, אני יכולה להתכונן לזה וללמוד לייצב את עצמי כאשר זה קורה.
ולא להגיב להתנהגות המאיימת.
כן להגיב לדאגה.