על ידי מיכל_בז* » 04 דצמבר 2015, 07:27
יש משהו בתקופת העריכות הזה שגורם לי להרגיש ממש דחוקה מבאופן. אני לא כל כך מבינה למה: אף אחד לא דחק אותי. (אם כי תוהה מתי
יאללה בוא יעלה על המוקד ומכינה את עצמי כבר להגנה נחרצת על דפי אהובי.) אולי כל העלבון שלי ותחושת הדחיקות מתרכז פה כי הוא צריך מקום להתרכז בו , כי יש עלבון, יש בדידות, יש תחושת דחיקות וגם אותם אני לא לגמרי מצליחה להסביר.
אני לא יודעת איפה לכתוב, אז אני מתכנסת לפה. לפתוח בלוג עכשיו נראה לי כמו חוצפה שלא תיאמן, אבל יש לי דף, הוא נושא את שמי בגאון. יש לי קיום! יש לי קיום! איזו הקלה.
אז עברנו לפה. פה: פרדס חנה - כרכור. קנינו בית קטן וחמוד והבעל המוכשר של
יעלי לה בנה לנו מטבח לבן וחדש ויפה. ריצפנו את הקומה התחתונה בפרקט וקנינו דברים. כרגיל קנינו המון דברים, שוב אנחנו טובעים בחפצים. שנינו מסתובבים בתחושת אנדרלמוסיה בלתי נגמרת: אני מריבוי חפצים, בנז מריבוי משימות. עלמה הולכת שלוש פעמים בשבוע למטפלת (חברה של
תפילה לאם! ) ואני נוסעת לעבודה בנוה צדק במכונית, ברכבת ובאוטובוס. אני מקללת כשאני קמה בבוקר ומקללת כשאני חוזרת הביתה, תל אביב סתומה פקוקה ואיתה כל הארץ. אז התפטרתי, אני עוזבת אחרי שנגמר הקורס הזה בתחילת ינואר. וכמובן שמהרגע שהתפטרתי זה כבר לא נראה לי כל כך נורא והתלמידים מקסימים, הקולגות מעניינים ויש לי זמן לעצמי ברכבת. ומה, עכשיו אני אהיה עקרת בית? מה בדיוק אני אהיה?
בפרדס חנה יש קבוצות פייסבוק של מפגשי חנב שעברו לוואטסאפ. לכאורה, אנחנו לא לבד. בפועל זה איכשהו רק מגביר את בדידות האם והפעוטה. אני לא באמת חברה של שאר האימהות ויותר מזה, לפעמים אני מרגישה כל כך משונה, כאילו התנוונה לי היכולת ליצור חברויות. נתקעה בעבר ואיננה עוד. הבדידות פה היא באמת משהו מיוחד לפעמים. בתל אביב יש לי משפחה, הייתה לי שכנה שיכולתי לקפוץ אליה בעת מצוקה ואמא שבאה לעיתים קרובות ממבשרת. פה יש לי... כלום בעצם. שבבי היכרויות, ניצוצות שלא ניצתים. והמון המון עבודה: ליצור, לתחזק, לחזר. ליזום פעילויות ולהילחם כל הזמן בתחושה העלובה הזאת, שאני סוחבת מילדות, שאף אחד בעולם לא
באמת רוצה להיות חבר שלי. שאני סתם נגררת אחת.
ועלמה חולה, פשוט כל הזמן. זה גם לא עוזר כי אז היא הופכת למידבקת והרי אין פחד גדול יותר מלהדביק או/ולהידבק מילדים אחרים. זאת גסות רוח שלא תיאמן וחוסר התחשבות לא נורמלי. אז רוב הזמן אנחנו מבודדות, מזל שהיא כזאת תענוגית הקטנה הזאת. כזאת אור קטן וכל כך (אלוהים ישמור עד כמה) מתוקה. היא רק הולכת ומתמתקת, צועקת עליי: מא! קה! תודה! (אימא קחי תודה!) הכול בסימני קריאה, הכול בפקודות. דיקטטורית קטנה ומתוקה.
יש משהו בתקופת העריכות הזה שגורם לי להרגיש ממש דחוקה מבאופן. אני לא כל כך מבינה למה: אף אחד לא דחק אותי. (אם כי תוהה מתי [po]יאללה בוא[/po] יעלה על המוקד ומכינה את עצמי כבר להגנה נחרצת על דפי אהובי.) אולי כל העלבון שלי ותחושת הדחיקות מתרכז פה כי הוא צריך מקום להתרכז בו , כי יש עלבון, יש בדידות, יש תחושת דחיקות וגם אותם אני לא לגמרי מצליחה להסביר.
אני לא יודעת איפה לכתוב, אז אני מתכנסת לפה. לפתוח בלוג עכשיו נראה לי כמו חוצפה שלא תיאמן, אבל יש לי דף, הוא נושא את שמי בגאון. יש לי קיום! יש לי קיום! איזו הקלה.
אז עברנו לפה. פה: פרדס חנה - כרכור. קנינו בית קטן וחמוד והבעל המוכשר של [po]יעלי לה[/po] בנה לנו מטבח לבן וחדש ויפה. ריצפנו את הקומה התחתונה בפרקט וקנינו דברים. כרגיל קנינו המון דברים, שוב אנחנו טובעים בחפצים. שנינו מסתובבים בתחושת אנדרלמוסיה בלתי נגמרת: אני מריבוי חפצים, בנז מריבוי משימות. עלמה הולכת שלוש פעמים בשבוע למטפלת (חברה של [po]תפילה לאם[/po]! ) ואני נוסעת לעבודה בנוה צדק במכונית, ברכבת ובאוטובוס. אני מקללת כשאני קמה בבוקר ומקללת כשאני חוזרת הביתה, תל אביב סתומה פקוקה ואיתה כל הארץ. אז התפטרתי, אני עוזבת אחרי שנגמר הקורס הזה בתחילת ינואר. וכמובן שמהרגע שהתפטרתי זה כבר לא נראה לי כל כך נורא והתלמידים מקסימים, הקולגות מעניינים ויש לי זמן לעצמי ברכבת. ומה, עכשיו אני אהיה עקרת בית? מה בדיוק אני אהיה?
בפרדס חנה יש קבוצות פייסבוק של מפגשי חנב שעברו לוואטסאפ. לכאורה, אנחנו לא לבד. בפועל זה איכשהו רק מגביר את בדידות האם והפעוטה. אני לא באמת חברה של שאר האימהות ויותר מזה, לפעמים אני מרגישה כל כך משונה, כאילו התנוונה לי היכולת ליצור חברויות. נתקעה בעבר ואיננה עוד. הבדידות פה היא באמת משהו מיוחד לפעמים. בתל אביב יש לי משפחה, הייתה לי שכנה שיכולתי לקפוץ אליה בעת מצוקה ואמא שבאה לעיתים קרובות ממבשרת. פה יש לי... כלום בעצם. שבבי היכרויות, ניצוצות שלא ניצתים. והמון המון עבודה: ליצור, לתחזק, לחזר. ליזום פעילויות ולהילחם כל הזמן בתחושה העלובה הזאת, שאני סוחבת מילדות, שאף אחד בעולם לא [b]באמת[/b] רוצה להיות חבר שלי. שאני סתם נגררת אחת.
ועלמה חולה, פשוט כל הזמן. זה גם לא עוזר כי אז היא הופכת למידבקת והרי אין פחד גדול יותר מלהדביק או/ולהידבק מילדים אחרים. זאת גסות רוח שלא תיאמן וחוסר התחשבות לא נורמלי. אז רוב הזמן אנחנו מבודדות, מזל שהיא כזאת תענוגית הקטנה הזאת. כזאת אור קטן וכל כך (אלוהים ישמור עד כמה) מתוקה. היא רק הולכת ומתמתקת, צועקת עליי: מא! קה! תודה! (אימא קחי תודה!) הכול בסימני קריאה, הכול בפקודות. דיקטטורית קטנה ומתוקה.