על ידי ימים_לבנים* » 01 מרץ 2011, 17:17
לא יכולה להגיד שלא צפיתי את זה, עוד לפני הלידה, קראתי בלוגים של אמהות אובדות, פחדתי מדיכאון שלאחר לידה, ידעתי שאני מעומדת, ובכל זאת חיכיתי ללידה, חיכיתי לחופשה, חיכיתי לדבר הזה שיקרה כבר ו"יעשה קאט" גדול על החיים שלי כפי שהכרתי אותם עד כה. ואז הגיעה התינוקת (לפני חודש ליתר דיוק)- מתוקה מתוקה אין טענות. ואפילו נדמה לי שאני אוהבת אותה יותר ויותר. אבל השיר הזה של לאה גולדברג "ימים לבנים" לא מפסיק להתנגן לי באוזן- ימים לבנים ארוכים כמו בקיץ קרני החמה/ שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר"- הימים שלי הם ימים לבנים כאלו, מאז שהיא נולדה, אני קמה לריק גדול שנמתח בעצלתיים מהבוקר ועד הלילה. ולפעמים יש חידוש- נסיעה לבדיקת רופא או לטיפת חלב, אפילו ביקור של אמי. אין לי על מה לדבר עם אמי, אני עונה לה תמיד ברוגז, מתפללת בלב שבתי לא תדבר אלי כפי שאני מדברת אל אמי, ובכל זאת אפילו הביקורים של אמי הפכו למין חידוש כזה בשעות הנמתחות כמו קיר לבן אינסופי, ומי האמין שאני אחכה לביקוריה.
כל יום אני יוצאת עם התינוקת לגינה הציבורית. מנסה למצוא לעצמי שיחות אקראיות להקלע לתוכן, ולפעמים אני מצליחה להינות מקרני שמש שמלטפות סלע לבן, או מהמראה של העוברים והחולפים שלא ממהרים לשום מקום, למרות שזה בוקר וצריך לעבוד. לפעמים אני מצליחה להנות מהשמחות הקטנות האלו, כנראה שחופשת לידה לומדים לצמצם את העולם לשמחות קטנות, ובכל זאת כשמגיעות שעות אחר הצהריים המאוחרות אני כבר מטפסת על הקירות.
הנה הגיעו שעות אחר הצהריים המאוחרות הארורות האלו ולא דיברתי עם אף אחד כמעט כל היום, ושוב אני טובעת בחוסר המשמעות. כשבן זוגי מגיע בשעה מאוחרת למדי מעבודתו אני יוצאת להליכה מהירה בשדרה, אני מקנאה באנשים הצעירים והיפים שבשדרה, שיכולים לצאת מהבית בלי לחשוב פעמיים על הנקה/בייביסיטנג, עד לא מזמן גם אני הייתי אישה צעירה שהולכת בשדרה, וחלמתי לכתוב ולעשות כל מיני דברים גדולים, והנה עכשיו לכאורה יש לי מרחב ענק של ימים לבנים, והתינוקות עדיין ישנה די הרבה, לכאורה יש לי זמן לעשות את כל הדברים שחלמתי לעשות- בעיקר לכתוב, אבל אני מרגישה כל כך ריקה.
כתבתי את הדף הזה כדי לקטר וכדי לשמור על שפיותי, לא לקיתי בדיכאון שלאחר לידה כפי שחששתי, אבל אני יודעת שאם אמשיך כך הדיכאון יבוא. אני יודעת שבוודאי יציעו לי כאן למצוא חברה בחופשת לידה, קבוצה של אמהות, סדנת בייבי יוגה או משהו דומה, אני מכירה את פתרונות הקסם האלו, ועובדת על למצוא פתרון כזה, ועד שאמצא, אני כותבת.
לא יכולה להגיד שלא צפיתי את זה, עוד לפני הלידה, קראתי בלוגים של אמהות אובדות, פחדתי מדיכאון שלאחר לידה, ידעתי שאני מעומדת, ובכל זאת חיכיתי ללידה, חיכיתי לחופשה, חיכיתי לדבר הזה שיקרה כבר ו"יעשה קאט" גדול על החיים שלי כפי שהכרתי אותם עד כה. ואז הגיעה התינוקת (לפני חודש ליתר דיוק)- מתוקה מתוקה אין טענות. ואפילו נדמה לי שאני אוהבת אותה יותר ויותר. אבל השיר הזה של לאה גולדברג "ימים לבנים" לא מפסיק להתנגן לי באוזן- ימים לבנים ארוכים כמו בקיץ קרני החמה/ שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר"- הימים שלי הם ימים לבנים כאלו, מאז שהיא נולדה, אני קמה לריק גדול שנמתח בעצלתיים מהבוקר ועד הלילה. ולפעמים יש חידוש- נסיעה לבדיקת רופא או לטיפת חלב, אפילו ביקור של אמי. אין לי על מה לדבר עם אמי, אני עונה לה תמיד ברוגז, מתפללת בלב שבתי לא תדבר אלי כפי שאני מדברת אל אמי, ובכל זאת אפילו הביקורים של אמי הפכו למין חידוש כזה בשעות הנמתחות כמו קיר לבן אינסופי, ומי האמין שאני אחכה לביקוריה.
כל יום אני יוצאת עם התינוקת לגינה הציבורית. מנסה למצוא לעצמי שיחות אקראיות להקלע לתוכן, ולפעמים אני מצליחה להינות מקרני שמש שמלטפות סלע לבן, או מהמראה של העוברים והחולפים שלא ממהרים לשום מקום, למרות שזה בוקר וצריך לעבוד. לפעמים אני מצליחה להנות מהשמחות הקטנות האלו, כנראה שחופשת לידה לומדים לצמצם את העולם לשמחות קטנות, ובכל זאת כשמגיעות שעות אחר הצהריים המאוחרות אני כבר מטפסת על הקירות.
הנה הגיעו שעות אחר הצהריים המאוחרות הארורות האלו ולא דיברתי עם אף אחד כמעט כל היום, ושוב אני טובעת בחוסר המשמעות. כשבן זוגי מגיע בשעה מאוחרת למדי מעבודתו אני יוצאת להליכה מהירה בשדרה, אני מקנאה באנשים הצעירים והיפים שבשדרה, שיכולים לצאת מהבית בלי לחשוב פעמיים על הנקה/בייביסיטנג, עד לא מזמן גם אני הייתי אישה צעירה שהולכת בשדרה, וחלמתי לכתוב ולעשות כל מיני דברים גדולים, והנה עכשיו לכאורה יש לי מרחב ענק של ימים לבנים, והתינוקות עדיין ישנה די הרבה, לכאורה יש לי זמן לעשות את כל הדברים שחלמתי לעשות- בעיקר לכתוב, אבל אני מרגישה כל כך ריקה.
כתבתי את הדף הזה כדי לקטר וכדי לשמור על שפיותי, לא לקיתי בדיכאון שלאחר לידה כפי שחששתי, אבל אני יודעת שאם אמשיך כך הדיכאון יבוא. אני יודעת שבוודאי יציעו לי כאן למצוא חברה בחופשת לידה, קבוצה של אמהות, סדנת בייבי יוגה או משהו דומה, אני מכירה את פתרונות הקסם האלו, ועובדת על למצוא פתרון כזה, ועד שאמצא, אני כותבת.