משתגעת בחופשת הלידה

שלום, הבן שלי בן חודשיים וחצי ואני כאן איתו בבית. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על המושג הזה "חופשת לידה". בגדול אני מואוד שמחה וטוב לי, אבל יש גם שעות בהן אני מרגישה שכל העולם ממשיך בלעדי, שאם עומד בפני שבוע שלם בלי תוכניות מיוחדות אז אני ממש חוששת מאיך לעבור אותו בשלום.
זאת סיטואציה שאני לא מכירה בכלל (שלא לדבר על כך שאני לומדת עכשיו איך להיות אמא). אני גם לומדת פשוט להיות, בלי משימות שהן מעבר לשהותי עם הילד שלי ולהיותי עקרת בית. אבל ככל שעושים פחות ככה גם יש פחות כוח. ולהרבה דברים, כמו לדוגמא לנקות את הבית אין לי כוח. לפעמים אני לא מתאפקת וכבר מחפשת עבודה או קובעת ראיונות, ואז תופסת את עצמי ואומרת "רגע זה עוד לא הזמן, אני רוצה להיות איתו לפחות חצי שנה".
זאת גם תחושה שהראש מצטמצם, ושאני לא יכולה לקרוא או ממש לחשוב לעומק על דברים שלא קשורים בילד שלי.
ואני מבינה כמה זה חשוב ושזאת אולי תקופה שמטעינה אותי להמשך החיים איתו, שלא תחזור, שהוא לא יהיה יותר קטן וזקוק כמו עכשיו, שכל יום שעובר לא חוזר. ומצד שני הקול שקורה לי להתפתח בקריירה שלי, להיות אדם משכיל, רחב אופקים, לצאת , לבלות.
ואני כאן מגלה את האמאות שבי, שחבויה, שמציצה עכשיו, לומדת סוג אהבה חדש, שלא הכרתי והמומה מזה שיש בי.

הרבה דברים כתבת, ג'ינג'ית...
ראשית, אני בטוחה שאיזה מישהי זריזה תפנה אותך לעשרות מראי מקום ודפים מצויינים שמתעסקים בחיבוטים מחיבוטים שונים הדומים במידה זו או אחרת לחיבוטייך.

אבל ככל שעושים פחות ככה גם יש פחות כוח. ולהרבה דברים, כמו לדוגמא לנקות את הבית אין לי כוח.
את עשרה שבועות אחרי לידה, אני מקווה שנתת לגוף שלך קצת זמן להתאושש... אני משהו כמו שישה עשר, ועדיין אין לי כח. אני לא חושבת שזו תוצאה של חוסר מעש, אלא תוצאה של זה שבאמת קשה להגיע לזה. נוסף לכל הדברים האחרים ש"גוזלים את זמננו" הקטנים האלה גם עולים במשקל בקצב שכאבי הגב שלנו אך בקושי מסוגלים לשאת.

אולי עכשיו הזמן לשקול עוזרת בית? או לעשות את זה בתדירות יותר נמוכה? בשיתוף עם בן הזוג? יש לך הרבה עבודה עכשיו.

זאת גם תחושה שהראש מצטמצם, ושאני לא יכולה לקרוא או ממש לחשוב לעומק על דברים שלא קשורים בילד שלי.
מאד טבעי, נורמלי, אפילו הייתי אומרת "אבולוציוני". כמו הרבה דברים שקורים לכולם באופן טבעי שאלי את עצמך אם יש לזה תכלית. הלא כמו שאף אחד לא שלח מזכר לכל הילדים בני השנתיים שגרים בחדר משלהם להתחיל לעבור למיטה של אמא ואבא באמצע הלילה, כך גם אף אחד לא הודיע לך שתהיי צמאה בכל פעם שתניקי, וכך הלאה והנה זה קורה לכולם. אולי יש סיבה לזה? טובה ועמוקה? נניח, שתטפלי בילד שלך בצורה הטובה ביותר, ולא תניחי אותו בפתח המערה ותלכי לדרכך?

יש גם שעות בהן אני מרגישה שכל העולם ממשיך בלעדי
תנוח דעתך. העולם ממשיך בלעדייך. ככה זה. בלי קשר להורות, קריירה או לימודים. בכל רגע שעובר, אנשים אחרים עושים דברים אחרים. ומה רע בזה?

ואני כאן מגלה את האמאות שבי, שחבויה, שמציצה עכשיו, לומדת סוג אהבה חדש, שלא הכרתי והמומה מזה שיש בי.
הני הרבה

ככל שעושים פחות ככה גם יש פחות כוח. ולהרבה דברים
לקבוע בכל יום משימה אחת לעשות. רק אחת. משימות קטנות, כמו להספיק לדואר לשלם חשבון, או להיפגש עם חברה תומכת, וכאלה. מכרה שלי תיארה את חופשת הלידה שלה כ"הולכים להחליף פה, הולכים להחליף שם..."

(את מתנות הלידה).
לא צריך לשאוף ליותר מזה בשבועות הראשונים. למעשה, אם כל מה שנוגע לתינוק מתוקתק, את הצלחת להתקלח ולאכול ולא הספקת כלום מעבר לזה - כבר הצלחת לא רע בכלל

לגבי ניקיון הבית - לי אישית חשוב יותר שיהיה מסודר מאשר יהיה נקי. לא צריך לשטוף רצפה עם תינוק בן חודשיים, אבל קריטי לשים כביסה במקום, לפנות את השולחן מכלים מלוכלכים, וכולי.

לא צריך לשטוף רצפה עם תינוק בן חודשיים, אבל קריטי לשים כביסה במקום
מתקנת את עצמי: גם לשים את הכביסה במקום זה לא קריטי. העיקר להוציא מהמכונה בזמן, ולייבש בזמן

אני כבר 15 שבועות בחופשת לידה (לקחתי חצי שנה) עם ילד שני תובעני במיוחד ואני חווה בעיקר סבל ומועקה. אני נטרפת מהבדידות והשיעמום, אני ממש לא טיפוס של בית וארבע הקירות סוגרים עלי ממש. בגלל שהקטון מתעורר איזה אלף פעם בלילה אין לי ממש כח לפעילויות חוץ והוא גם צורח נורא באוטו ובמצבי הנפשי השברירי אני לא מסוגלת לשאת זאת. אני סובלת, הוא סובל וגם אחותו הגדולה סובלת. מרגישה חסרת אונים ומדוכאת. חשבתי אפילו לקצר את חופש הלידה אבל תחושת הכישלון של כאמא אם אעשה זאת, פסלה את הרעיון. עםהגדולה היה לי מזל ושלוש שכנות חברות היו יחד איתי בחופשת לידה והכל היה הרבה יתר קל ביחד. אבל הפעם זה בלתי נסבל. הצילו...

את חייבת חברה של אמהות נוספות! אם אין שכנות ממש קרובות- כדאי לחפש נשים מהאיזור.
יש בהרבה ערים היום מקומות מפגש לאמהות- כדאי לחפש ולשאול.
הקטע העצוב הוא שבטוח יש עוד כמה כמוך בסביבה הקרובה יחסית שלך וזה פיספוס שאתן לא נפגשות (אני מצאתי חברה עם ילד בדיוק בגילה של בתי שגם טיפסה על הקירות בחופשת הלידה שלה אבל זה קרה רק כשהילדים שלנו היו כבר בני שנה... חבל שלא נפגשנו שנה קודם ואנחנו גרות קרוב- פשוט לא הכרנו).
אני חושבת שאם תכתבי מאיזה איזור את יש סיכוי שתמצאי גם כאן אמהות מהסביבה שישמחו להפגש, לפטפט ולתמוך.

תודה פלונית אלמונית. אני מאזור שיכון ותיקים ברמת גן. אניבאדי?

שליחה על ידי אמא* » 15 דצמבר 2008, 09:38

היי שר, גם אני בחופשת לידה עם קטנטונת בת 11 חודשיים וגם מתחילה להראות סימני אשפוז באברבנל...
אומנם אני לא ממש קרובה אליך - מראשל"צ ולא ניידת אבל אם את ניידת אז גם אני אשמח לחברה... ולבנתיים אפשר
לקטר פה, לא?!
גם אני לא רגילה להיות בבית, בחופשת לידה עם הגדולה (בת ארבע) הייתי אצל ההורים שלי עקב שיפוץ של הבית שלנו ככה שכל הזמן היו סביבי אנשים ועכשיו - עכשיו אני בבית שלי לבד ורק מחכה שיתקשרו ויגידו שהם באים, למרות שהרבה פעמים מצאתי את עצמי נהנת מהשקט (כשהיא סוף סוף נרדמת) ומהחוסר מעש שדי חדש לי (חוסר מעש - אחרי שהצעתי את כל המיטות, הוורדתי, תליתי, כבסתי, קפלתי כביסה, בשלתי צהריים, שיחקתי ורקדתי עם הבייבי, שטפתי כילים וסדרתי ת'בלגאן בבית ויש לי שעה לבהות בתוכנית בטלויזיה לפני שהגדולה חוזרת ב-13:30, זה החוסר מעש שלי... (-: ).
טוב, זה נראה לי מספיק קיטורים לקטר למישהי שאני לא מכירה (מבטיחה שאני לא תמיד כזו (-; ) נשתמע.....

לא יכולה להגיד שלא צפיתי את זה, עוד לפני הלידה, קראתי בלוגים של אמהות אובדות, פחדתי מדיכאון שלאחר לידה, ידעתי שאני מעומדת, ובכל זאת חיכיתי ללידה, חיכיתי לחופשה, חיכיתי לדבר הזה שיקרה כבר ו"יעשה קאט" גדול על החיים שלי כפי שהכרתי אותם עד כה. ואז הגיעה התינוקת (לפני חודש ליתר דיוק)- מתוקה מתוקה אין טענות. ואפילו נדמה לי שאני אוהבת אותה יותר ויותר. אבל השיר הזה של לאה גולדברג "ימים לבנים" לא מפסיק להתנגן לי באוזן- ימים לבנים ארוכים כמו בקיץ קרני החמה/ שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר"- הימים שלי הם ימים לבנים כאלו, מאז שהיא נולדה, אני קמה לריק גדול שנמתח בעצלתיים מהבוקר ועד הלילה. ולפעמים יש חידוש- נסיעה לבדיקת רופא או לטיפת חלב, אפילו ביקור של אמי. אין לי על מה לדבר עם אמי, אני עונה לה תמיד ברוגז, מתפללת בלב שבתי לא תדבר אלי כפי שאני מדברת אל אמי, ובכל זאת אפילו הביקורים של אמי הפכו למין חידוש כזה בשעות הנמתחות כמו קיר לבן אינסופי, ומי האמין שאני אחכה לביקוריה.
כל יום אני יוצאת עם התינוקת לגינה הציבורית. מנסה למצוא לעצמי שיחות אקראיות להקלע לתוכן, ולפעמים אני מצליחה להינות מקרני שמש שמלטפות סלע לבן, או מהמראה של העוברים והחולפים שלא ממהרים לשום מקום, למרות שזה בוקר וצריך לעבוד. לפעמים אני מצליחה להנות מהשמחות הקטנות האלו, כנראה שחופשת לידה לומדים לצמצם את העולם לשמחות קטנות, ובכל זאת כשמגיעות שעות אחר הצהריים המאוחרות אני כבר מטפסת על הקירות.
הנה הגיעו שעות אחר הצהריים המאוחרות הארורות האלו ולא דיברתי עם אף אחד כמעט כל היום, ושוב אני טובעת בחוסר המשמעות. כשבן זוגי מגיע בשעה מאוחרת למדי מעבודתו אני יוצאת להליכה מהירה בשדרה, אני מקנאה באנשים הצעירים והיפים שבשדרה, שיכולים לצאת מהבית בלי לחשוב פעמיים על הנקה/בייביסיטנג, עד לא מזמן גם אני הייתי אישה צעירה שהולכת בשדרה, וחלמתי לכתוב ולעשות כל מיני דברים גדולים, והנה עכשיו לכאורה יש לי מרחב ענק של ימים לבנים, והתינוקות עדיין ישנה די הרבה, לכאורה יש לי זמן לעשות את כל הדברים שחלמתי לעשות- בעיקר לכתוב, אבל אני מרגישה כל כך ריקה.
כתבתי את הדף הזה כדי לקטר וכדי לשמור על שפיותי, לא לקיתי בדיכאון שלאחר לידה כפי שחששתי, אבל אני יודעת שאם אמשיך כך הדיכאון יבוא. אני יודעת שבוודאי יציעו לי כאן למצוא חברה בחופשת לידה, קבוצה של אמהות, סדנת בייבי יוגה או משהו דומה, אני מכירה את פתרונות הקסם האלו, ועובדת על למצוא פתרון כזה, ועד שאמצא, אני כותבת.

מצויין תכתבי. תמשיכי. נראה לי יקרה שגם אם אינך מאמינה שזה דיכאון. זה דווקא כן.
החדשות הטובות הן שזה עובר. תחזיקי מעמד.

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 02 מרץ 2011, 13:00

הי, האם זה דף בלוג?
את לא לבד

גם אני השתגעתי מבדידות בחודשים הראשונים אחרי לידת הבכור.

אני יודעת שבוודאי יציעו לי כאן למצוא חברה בחופשת לידה, קבוצה של אמהות, סדנת בייבי יוגה או משהו דומה, אני מכירה את פתרונות הקסם האלו, ועובדת על למצוא פתרון כזה
בהצלחה!

מוכר מאוד... שני ילדים, למרות שלא חויתי בדיוק אותן תחושות.
הבעיה היא שאנחנו חיים במסגרות, רובינו, וזמן בלי מסגרת, בלי הגדרה כביכול- נחשב לזמן מבוזבז.
הוא לא.
במקרה שלך - את מסתגלת למציאות חדשה, לתפקוד חיים - אולי הגדול והחשוב ביותר שיש.
וממש בקרוב... היא לא תישן כל הזמן, תהיה יותר פעילות, אל תדאגי.

הגינה הציבורית הוא לא מקום מעניין לאמא של תינוקת בת חודש!
טיול ברחוב יותר מעניין! בית קפה הרבה יותר מעניין. ספרייה יותר מעניינת.
פעם ביום זה לא מספיק כנראה בשבילכן. תצאי יותר.
אשמח להיפגש איתך. אם את חיפאית, את מוזמנת א ל א ן אני אמנם אמא לארבעה ילדים, אבל אשמח 'לחנוך' אותך קצת.
יציאה מהבית הרבה יותר מסורבלת עכשיו לעומת קודם, זה נכון, אבל- זה לא העניין.
הבדידות הזו נובעת מהרמוני דברים, והמרכזי שבהם, הוא שהעולם לא ממש באמת חיכה וציפה ללידה הזו, כמוך.
אפילו אמא שלך לא ממש ציפתה ללידה הזו כמוך, ואפילו בעלך לא.
יהיה בסדר-
תשני יותר- תאכלי דברים ירוקים- ותרבי בהליכות- בהנקות ובנשיקות

כל יום אני יוצאת עם התינוקת לגינה הציבורית. מנסה למצוא לעצמי שיחות אקראיות להקלע לתוכן, ולפעמים אני מצליחה להינות מקרני שמש שמלטפות סלע לבן, או מהמראה של העוברים והחולפים שלא ממהרים לשום מקום, למרות שזה בוקר וצריך לעבוד. לפעמים אני מצליחה להנות מהשמחות הקטנות האלו, כנראה שחופשת לידה לומדים לצמצם את העולם לשמחות קטנות, ובכל זאת כשמגיעות שעות אחר הצהריים המאוחרות אני כבר מטפסת על הקירות.

יציאות לגינה ומפגשים מזדמנים אקראיים שם לא מספיקים לך. את צריכה משהו ודאי יותר, מובנה יותר, עם יותר סיכויים להמשך.
רותי מה-שמה, ההיא מ"אמנות הלידה", כתבה פעם שהחברה שלנו מאורגנת רע מאוד לאמהות, כאשר אמא אחת בדירה אחת בשכונה תל אביבית מרגישה מבודדת עד דמעות, כי אין לה בכלל עם מי לדבר, כל מכריה ומודעיה בעבודה, והיא לא יודעת כלל שבבית לידה יש עוד אמא, עם תינוק באותו גיל, שגם היא מרגישה מבודדת עד דמעות.

_אני יודעת שבוודאי יציעו לי כאן למצוא חברה בחופשת לידה, קבוצה של אמהות, סדנת בייבי יוגה או משהו דומה, אני מכירה את
פתרונות הקסם האלו, ועובדת על למצוא פתרון כזה, ועד שאמצא, אני כותבת._
את מעולה

ואת צודקת, זו הדרך.
אלא שכמו שאת כבר יודעת, זה לא פתרון קסם. זה פתרון שלוקח זמן ליצור ולייצר.
בינתיים, אנחנו אתך למשך כל הזמן הזה

(())(())(())

עוד דבר שהייתי מציעה לך לבדוק: התנדבות. בארגון שמדבר אלייך, למען מטרה שמדברת אלייך, במסגרת שמאפשרת לך לבוא, להיות עם אנשים אחרים, ליהנות ולהועיל, באופן גמיש מבחינת זמנים, בעודך נמצאת עם התינוקת שלך ולא צריכה לדאוג לה ל"סידור", והסביבה מתייחסת אלייך בקבלה ובהבנה.

הביטי במה שנולד לך. הביטי, הביטי, הביטי
התבונני,
הסתכלי,
ותשאלי את עצמך: מה? למה? איך?
תתפלאי כמו ילד, כמו הדלאי למה.
תחווי את הריק הגדול דרך העינים שלו, פתאום הכל נראה אחרת...
ואז תתחילי לרקום,לצייר, לסרוג, לפסל...

אם תכתבי מאיזה אזור או יישוב בארץ את, אולי יוכלו לעזור לך למצוא מפגשי אמהות קבועים, או משהו כמו אם לאם - אמהות מנוסות שמאמצות אמהות טריות.
אני זוכרת את התקופה הזאת כמין טשטוש ארוך שכל יציאה לרופא או ביקור או החלפת מתנה בשילב הם אירוע מסעיר שמתבלט בין הימים הלבנים הארוכים כמו בקיץ קרני החמה. ומצד שני, אני גם זוכרת ים של אהבה והתמסרות.

ממליצה לשתף מאוד את בן הזוג במה שאת מרגישה - ממש להסביר לו ולספר לו כמו שסיפרת כאן. זה חשוב מאוד. אין לו שום דרך לנחש מעצמו שזה מה שעובר עלייך וזה עלול להוביל לניתוק גדול ואי הבנות מיותרות. וממש לבקש ממנו מלאי של אהבה ואנרגיה שיהיה לשעות הארוכות שהוא איננו. @}.

אני מתחילה להתרגל. אתמול רציתי להרשם לקורס כלשהו של התעמלות אחרי לידה, לא נתנו לי, אמרו שזה מוקדם מדי אחרי הלידה. אני מחכה בקוצר רוח, להתחיל ללכת לכל החוגים האלו, שאף פעם לא דמיינתי את עצמי בהם. התינוקת הופכת פעילה יותר, זה יותר קשה, היא דורשת תשומת לב כל כמה דקות ספורות, לא נותנת לי לצפות בתוכניות הדוקמנטריות שצפיתי בהן לפני כמה שבועות באינטרנט.

אויי, "לא נותנת לי" נשמע כמו האשמה . הילדה שלך צריכה אותך . תסתגלי למציאות החדשה. את אמא. ממש בהצלחה

ממש מבינה אותך. מאוד קל להרגיש בעיר לבד. הכי טוב זה למצוא באמת איזה מסגרת לאמהות כמו שכתבת. אני לא עשיתי את זה וחבל.
לי עזר לשמור על שפיות לקרוא ספרים. מסוג סיפורת. אולי זה קצת בריחה, אבל כשהמציאות נהיית מונטונית ומעייפת הדמיון עזר לי להרגיש חייה

אתמול רציתי להרשם לקורס כלשהו של התעמלות
מי זה "לא נתנו לי"? אין, אין, אין כמו התעמלות.
במיוחד אם זאת יוזמה שלך.
< חודש אחרי ניתוח קיסרי חזרתי לבריכה, 40 בריכות, 3 פעמים בשבוע, אבא שלי ישב על שפת הבריכה עם הקטנצ'יק. אחרי עוד חודש שניהם גם נכנסו למים. נוסטלגיה. זה היה לפני 9 שנים. >