על ידי בלה_שנדמה_לה* » 26 פברואר 2009, 23:41
שלום שלום,
לא יודעת למה דוקא היום החלטתי לכתוב....
הבנתי היום משהו חשוב.... אולי זאת הסיבה.
היה היום סיור של הקבוצה למוזיאון המדע בי-ם. ברור שמגיעים. גם אנחנו.
אבל לא התחשק לי לנסוע, ולא רק בגלל המרחק.
כשנוסעים לסיורים כאלה, אני מרגיששה שאני תולה המון תקוות בכך שהילדים יפיקו מהסיור איזה רווח לימודי, כי אחרת בשביל מה אני משלמת על זה? בשביל מה כל המאמץ וההתארגנות? "רק" בשביל החוויה החברתית? זה לא רק, זה הרבה, אבל בשביל זה לא צריך לנסוע עד י-ם ולשלם כסף בכניסה למוזיאון. אז אני תולה המון תקוות ואז אני מתאכזבת אם אני רואה שהם לא למדו מזה ממש, ואני בידורתית כלפי ההדרכה, ואני מרגישה שלפחות איתי ממהר לרוץ עם המדריך ולא באמת פנוי לשים לב למוצגים......אז לא שווה לי.
במוזיאון ישראל זה אחרת, כי שם הם נחשפים לעולם שאני לא יכולה כמעט לחשוף אותם אליו בדרך כלל, הוא פחות מדבר אלי, והמדריכה -המצוינת בדר"כ - מגיעה איתם לדברים שאני לא יודעת. במוזיאון המדע זה הרבה יותר פשוט ונגיש לי.
העניין הוא, שהיה לי קשה לוותר על הסיור הזה. זה מדהים. נדרשו ממני תעצומות נפש כדי להחליט שזה בסדר שלא ניסע, לא נפסיד שום דבר, לא חייבים לנסוע לכל סיור. בבוקר שאלתי את עצמי - אם לא היה נקבע סיור להיום, האם היית נוסעת למוזיאון המדע בי-ם דוקא היום? התשובה היתה לא. אז לא. אבל הרגשתי שאני ממש מפספסת משהו, כולם יהיו באיזו התרחשות שאני לא אהיה בה. היה מאוד קשה לשחרר. זה הקטע שקשה לי בהשתייכות לקבוצה. קשה לי לדעת שקורה משהו שאני לא נמצאת בו. זה תמרור חשוב, אבל הנה -אני עובדת על זה. ובבוקר, מתוך ערפילי המחשבות והשאלות, הבנתי שהדברים הכי חשובים קורים אצלי בבית ולא בשום מקום אחר.
אז היינו בבית עד 12, רוב הזמן בנחת, גם אבא היה קצת, וזה היה נעים. חשבנו להספיק לבקר באיזה מוזיאון קרוב, אבל ויתרנו ונסענו לעשות פיקניק בגבעת האירוסים הקרובה. הצטיידנו בהמבורגרים מרשת מזון מהיר אמריקאית (ששששששש), ורבצנו בצל עם אוכל ואוויר טוב. הודיתי לילדים שלי על שהם יכולים פשוט לשכב, לפרוש ידיים בהנאה להתבונן בעלוות העץ ולהינות ממה שיש. בלי לשאול מה עושים עכשיו, בלי לחפש גירויים זזים ורועשים. שיחקנו קצת משחקי מלים, איתי חפר קצת בחול, קצת טיפס על העץ, קצת כאילו נחנו קרוב קרוב זה לזה, קצת התחבקנו בלי כאילו נחנו, דיברנו על משמעות הפועל ע.ג.ב. בעברית, והתעמקנו בהבדל בין מלים גסות למלים לא גסות. (תמר שאלה אם לעגוב זאת מילה גסה... מה אתם אומרים? אמרתי לה שלא. לקיים יחסי מין זה לא גס. נתתי לה דוגמא שלהזדיין זאת מילה גסה לאותה משמעות.)
אחר כך תמר נשארה על המחצלת בצל עם המוסף של עיתון הארץ (0-:) ואני ואיתי הלכנו לחפש אירוסים. מצאנו רק שלושה (סוף פריחה). כשחזרנו היא שאלה אם בדקנו את המנהרות שלהם (בדיחה משפחתית.....).
כשיצאנו משם, ראיתי שתי ילדות משחקות בגן משחקים, ואימא שלהן יושבת על הספסל. אני כל כך מכירה את התחושה מהספסל - שאני בעצם רק הנהגת או המלווה, כי אותי גן המשחקים לא באמת מעניין, ואני נפרדת מהילדים שלי, אני בצד עם ספר או עיתון (או כלום), והם בעולמם, משחקים במתקנים. ופתאום התרגשתי כל כך, כי הבנתי שהיום, מה שהיה כל כך מהנה, זה שהיינו ביחד. היה לנו עולם משותף של שיחה ומשחק וטיול. ואלה הימים הכי הכי טובים ומהנים ובשבילם אני מוכנה להישאר בבית לעד.
ובהמשך לפתיח בעניין המוזיאון - כשאני מביאה אותם לסיור במוזיאון והם הולכים עם המדריכה, אני מרגישה כמו נהגת או הורה מלווה, גם אם אני יושבת ומקשקשת עם האימהות האחרות ונורא נהנית מהחברה. לפעמים אני נקרעת בין הרצון להישאר עם המבוגרים לבין הרצון להיות עם הילדים שלי בפנים, ללמוד איתם, לחוות איתם....כשאנחנו באים ביחד רק אני והם, אז אני נטו איתם, גם אני מסיירת במוזיאון ולא רק נהגת, והחוויה היא משותפת. לכן אני מעדיפה לבחור את סיורי המוזיאונים שלי בעצמי, וללכת לשם בלי סיור, מתוך העניין שלי ושלנו.
אני הולכת לישון עם שמחה גדולה בלב
שלום שלום,
לא יודעת למה דוקא היום החלטתי לכתוב....
הבנתי היום משהו חשוב.... אולי זאת הסיבה.
היה היום סיור של הקבוצה למוזיאון המדע בי-ם. ברור שמגיעים. גם אנחנו.
אבל לא התחשק לי לנסוע, ולא רק בגלל המרחק.
כשנוסעים לסיורים כאלה, אני מרגיששה שאני תולה המון תקוות בכך שהילדים יפיקו מהסיור איזה רווח לימודי, כי אחרת בשביל מה אני משלמת על זה? בשביל מה כל המאמץ וההתארגנות? "רק" בשביל החוויה החברתית? זה לא רק, זה הרבה, אבל בשביל זה לא צריך לנסוע עד י-ם ולשלם כסף בכניסה למוזיאון. אז אני תולה המון תקוות ואז אני מתאכזבת אם אני רואה שהם לא למדו מזה ממש, ואני בידורתית כלפי ההדרכה, ואני מרגישה שלפחות איתי ממהר לרוץ עם המדריך ולא באמת פנוי לשים לב למוצגים......אז לא שווה לי.
במוזיאון ישראל זה אחרת, כי שם הם נחשפים לעולם שאני לא יכולה כמעט לחשוף אותם אליו בדרך כלל, הוא פחות מדבר אלי, והמדריכה -המצוינת בדר"כ - מגיעה איתם לדברים שאני לא יודעת. במוזיאון המדע זה הרבה יותר פשוט ונגיש לי.
העניין הוא, שהיה לי קשה לוותר על הסיור הזה. זה מדהים. נדרשו ממני תעצומות נפש כדי להחליט שזה בסדר שלא ניסע, לא נפסיד שום דבר, לא חייבים לנסוע לכל סיור. בבוקר שאלתי את עצמי - אם לא היה נקבע סיור להיום, האם היית נוסעת למוזיאון המדע בי-ם דוקא היום? התשובה היתה לא. אז לא. אבל הרגשתי שאני ממש מפספסת משהו, כולם יהיו באיזו התרחשות שאני לא אהיה בה. היה מאוד קשה לשחרר. זה הקטע שקשה לי בהשתייכות לקבוצה. קשה לי לדעת שקורה משהו שאני לא נמצאת בו. זה תמרור חשוב, אבל הנה -אני עובדת על זה. ובבוקר, מתוך ערפילי המחשבות והשאלות, הבנתי שהדברים הכי חשובים קורים אצלי בבית ולא בשום מקום אחר.
אז היינו בבית עד 12, רוב הזמן בנחת, גם אבא היה קצת, וזה היה נעים. חשבנו להספיק לבקר באיזה מוזיאון קרוב, אבל ויתרנו ונסענו לעשות פיקניק בגבעת האירוסים הקרובה. הצטיידנו בהמבורגרים מרשת מזון מהיר אמריקאית (ששששששש), ורבצנו בצל עם אוכל ואוויר טוב. הודיתי לילדים שלי על שהם יכולים פשוט לשכב, לפרוש ידיים בהנאה להתבונן בעלוות העץ ולהינות ממה שיש. בלי לשאול מה עושים עכשיו, בלי לחפש גירויים זזים ורועשים. שיחקנו קצת משחקי מלים, איתי חפר קצת בחול, קצת טיפס על העץ, קצת כאילו נחנו קרוב קרוב זה לזה, קצת התחבקנו בלי כאילו נחנו, דיברנו על משמעות הפועל ע.ג.ב. בעברית, והתעמקנו בהבדל בין מלים גסות למלים לא גסות. (תמר שאלה אם לעגוב זאת מילה גסה... מה אתם אומרים? אמרתי לה שלא. לקיים יחסי מין זה לא גס. נתתי לה דוגמא שלהזדיין זאת מילה גסה לאותה משמעות.)
אחר כך תמר נשארה על המחצלת בצל עם המוסף של עיתון הארץ (0-:) ואני ואיתי הלכנו לחפש אירוסים. מצאנו רק שלושה (סוף פריחה). כשחזרנו היא שאלה אם בדקנו את המנהרות שלהם (בדיחה משפחתית.....).
כשיצאנו משם, ראיתי שתי ילדות משחקות בגן משחקים, ואימא שלהן יושבת על הספסל. אני כל כך מכירה את התחושה מהספסל - שאני בעצם רק הנהגת או המלווה, כי אותי גן המשחקים לא באמת מעניין, ואני נפרדת מהילדים שלי, אני בצד עם ספר או עיתון (או כלום), והם בעולמם, משחקים במתקנים. ופתאום התרגשתי כל כך, כי הבנתי שהיום, מה שהיה כל כך מהנה, זה שהיינו ביחד. היה לנו עולם משותף של שיחה ומשחק וטיול. ואלה הימים הכי הכי טובים ומהנים ובשבילם אני מוכנה להישאר בבית לעד.
ובהמשך לפתיח בעניין המוזיאון - כשאני מביאה אותם לסיור במוזיאון והם הולכים עם המדריכה, אני מרגישה כמו נהגת או הורה מלווה, גם אם אני יושבת ומקשקשת עם האימהות האחרות ונורא נהנית מהחברה. לפעמים אני נקרעת בין הרצון להישאר עם המבוגרים לבין הרצון להיות עם הילדים שלי בפנים, ללמוד איתם, לחוות איתם....כשאנחנו באים ביחד רק אני והם, אז אני נטו איתם, גם אני מסיירת במוזיאון ולא רק נהגת, והחוויה היא משותפת. לכן אני מעדיפה לבחור את סיורי המוזיאונים שלי בעצמי, וללכת לשם בלי סיור, מתוך העניין שלי ושלנו.
אני הולכת לישון עם שמחה גדולה בלב {@