יוליקו

מה שאני הייתי עושה זה בהנחה שזה מקרה של אחת ל.. הייתי מתאמצת לארגן לה את הבלון גז. היא לא מסוממת או צעירה מבולבלת אלא בעלת משפחה שרעבים לאוכל.
ונשמע שהיא ביקשה דברים הכרחיים ובסיסיים. לא ניסתה לשונרר כסף לסיגריות שזה גם משהו שיכול להרתיע.

הייתי או נותנת לה כסף, כמה שיש לי. אם [b]לא[/b] היה לי זמן ו/או יכולת להמשיך בהתעסקות בזה. פשוט כסף ומה שיש לי.

או שהייתי בנוסף - תלוי במרחק ובכמה אני פנויה להתעסק בזה רגשית (אחרי לידה או בזמן מחלה כרונית למשל- לא, במצב נורמלי- כן) ומחליפה איתה טלפון, אומרת לה שנהיה בקשר ודואגת בימים הקרובים לארגן לה בלון גז ולהעביר אליה סל ענק של אוכל שמיכות, בגדים וצעצועים למשפחה. את זה אפש ר לארגן בכמה הודעות בפיסבוק או בוואטסאפ השכונתי, שאנשים ימסור תרומות ולהעביר במרוכז אליה. יש המון המון שמבקשים פעם ב.. בפייסבוק להעביר 100 שח בלבד למשפחה מסוימת דרכם או להעביר לכתובת מסוימת סל מזון או תרומות ביגוד וכו' באופן קבוע למשפחות כאלה. דרך הפייסבוק ניתן גם לארגן עזרה מעמותות.
זה עניין של מזל, אבל בדרכ זה עובד מהר.

והאנרגיה של להשקיע בערוץ כזה פחותה בהרבה מהאנרגיה של להתעסק עם מוסדות ממשלתיים/עירייה שככל הנראה היא כבר מעורבת בהם או שיש לה סיבות טובות למה לא (יקחו לה את הילדים? היא מהגרת לא חוקית? יש לה חובות והיא לא רוצה שיאתרו אותה?)
היא גרה באוהל במצב קשה אז בטח יש לה סיבות למה היא מתחמקת ממוסדות.


אני חושבת שמצוקות שונות צריכות התייחסות שונה. כשאני מזהה מצוקה קיומית אני משתדלת להתגייס. כשאני מזהה מצוקה פחות מאיימת אני נוטה יותר להסתפק בתרומה סמלית.

מה שמטריד אותך לדעתי זה הפער בין התפישות שלך. מצד אחד את חושבת שהיא נזקקת באמת וצריכה עזרה יותר מכפי שנתת לה באותו רגע וזה מה שיכולת לתת באותו הרגע.
מצד שני - יש לך תפישה של או למצוא לה פתרון עומק בדמות ללכת לעירייה שסירבה, או שאת אומרת לעצמך, מה אני אפרנס עכשיו משפחה? אלה פתרונות נרחבים מדי עבורך ובצדק, ולכן זה מייאש.

אני חושבת שיש יותר אפשרויות כשמדובר בעזרה, וצריך גם להכיר אותן אבל גם להכיר עד כמה אנחנו מסוגלים לתת מהן. אני למשל כמעט ולא תורמת לכל מיני נושאים שנוגעים לאכות חיים. לפתוח מועדונית לנוער בסיכון. זה חשוב מאוד וטוב שיש מיש מתגייס, אלי זה פחות מדבר. או לתרום לגן חדש שנפתח כשיש מאחוריו צוות שלם שמשנע ופועל גם פחות מדבר אליי. אנשים בודדים שפונים ישירות והם במצוקה זה מאוד מניע אותי.

זכורה לי אחת שפנתה אליי כשהייתי נערה דפקה בדלת לפני עשרים וחמש שנים, ביקשה אוכל ובגדים לתינוקות. אמרתי שאין לי אוכל ובגדים לתינוקות אבל נתתי לה סדינים שמיכה לא זוכרת, משהו לא כזה חשוב ואולי עשרים שקל שהיו לי? לא זוכרת.. בכל מקרה רק אחרי שהלכה קלטתי שיכולתי לקחת את הטלפון שלה ולארגן לה הרי זה כל כך פשוט, אפילו מהשכנים והמשפחה שלי לבד - והיה לי כל כך חבל.
היא באמת נראתה אמא צעירה במצוקה.
אז קורה גם שרק בדיעבד אנחנו יודעים טוב יותר מה היה נכון.

[u]מצד אחד אני רוצה לעזור, מצד שני אני לא רוצה לפרנס באופן קבוע כמה משפחות.[/u]
נראה לי שהכי מתאים לעזור בהיקף שמתאים לך.
היא מנסה להשיג את כל צרכיה (או אף יותר מכך?), וזה לגיטימי וסביר מבחינתה. ואת תעזרי איך וכמה ומתי שבכוחך וברצונך. גם זה סופר לגיטמי וסביר (ואף יותר מכך!).

[u]אני קונה לה אוכל בשביל הילדים.[/u]
[u]חלק הוצאתי מהתרמיל שלי.[/u]
[u]הצעתי לה שנחפש עזרה דרך העיריה.[/u]
[u]ואיחלתי לה שתצא מהמצב הקשה.[/u]
נראה לי רחוק כרחוק מזרח ממערב מקטגוריית [u]אלו שלא עזרו כשהיה קשה מנשוא.[/u]
@}

מה עושים עם אנשים שמבקשים עזרה, ונראה שהם במצוקה, אבל הבקשה שלהם לא נראית לי?

דוגמא שקרתה לי בחורף: אשה ניגשה אלי בשוק וביקשה עזרה (חורף, אירופה, קר). ברור שהיא ניגשת לעוברים ושבים. היא אומרת שיש לה ילדים באוהל בעיבורה של העיר. היא מבקשת שאתן לה כסף לקנות בלון גז לחימום (די יקר), ולי אין זמן באותו רגע ללכת לחנות שבה מוכרים את הגז (רחוק), ומצד שני קשה לי לעזוב אותה סתם בלי התיחסות, אז אני קונה לה אוכל בשביל הילדים (שלא נמצאים), על חשבון מה שהתכוונתי לקנות לשבוע הקרוב (חלק הוצאתי מהתרמיל שלי, חלק קניתי לה לפי מה שבקשה). אין בקרבתי איפה להוציא כסף, ואני גם לא רוצה לתת הרבה מזומן, מה גם שכמעט לא נשאר לי, כי כבר קניתי את רוב מה שהייתי צריכה (ברור שעברתי בתיאור לזמן הווה מטעמים רגשיים נטו).
היא ניסתה לקבוע איתי מתי אוכל לבוא איתה לחנות הגז, או לקנות לה עוד אוכל. אני עובדת במהלך השבוע, מצד אחד, ומצד שני לא נראה לי מתאים לפרנס באופן סדיר עוד 4 אנשים.
הצעתי לה שנחפש עזרה דרך העיריה, אבל היא אומרת שזה לא עוזר.

נפרדנו ואיחלתי לה שתצא מהמצב הקשה.

מצד אחד אני רוצה לעזור, מצד שני אני לא רוצה לפרנס באופן קבוע כמה משפחות ומצד שלישי נכנסת לי השואה, וכל אלו שלא עזרו כשהיה קשה מנשוא.

מה עושים?

[u]הבהירו שבלי הסבר למה זה נכון או איך מיישמים את הנכון הזה, יהיה קשה להבין מתי שוב זה נכון.[/u]
זאת הנקודה החשובה גם בעיניי.
[u]חכמים,[/u] הבנים שלך! איזה כיף זה!

[u]אמירה כמו שלי שמחברת בין קבלת סיוע למתן סיוע, בפועל מחברת את הסיוע לתועלת.[/u]
לא בטוחה...
האמירה שלך הייתה מותאמת ספציפית למאזינה ולחוויה שלה. כמו שהבנתי אותה, הרציונל שמאחוריה היה להבהיר את התחושה של מקבל הסיוע, שבשלה אנו מעניקים סיוע. למאזין אחר אולי היית נותנת דוגמה אחרת מעולמו, או שהיית מדברת על התחושה של המקבלים במקרה שהתערבת בו ושעורר את השאלה.

תודה לכן. שוחחתי עם הבנים שהציעו משהו אחר - לומר שפשוט כאשר מבחינים במישהו במצוקה שיש לנו דרך אולי לעזור לו, אז הדבר הנכון הוא לבדוק אם זה אכן כך ולסייע.
היה להם הסבר יפה - הם חשבו שזה מצוין לומר "כי זה הדבר הנכון לעשות" או "כי זה מרגיש נכון בבטן" אבל הבהירו שבלי הסבר [b]למה[/b] זה נכון או איך מיישמים את הנכון הזה, יהיה קשה להבין מתי שוב זה נכון. כלומר, זה יבודד את הנכונות של המקרה הזה ויקשה להכליל ממנו הלאה. חכמים הבנים שלי.

מה שהאיש טען, למען ההגינות, זה שאמירה כמו שלי שמחברת בין קבלת סיוע למתן סיוע, בפועל מחברת את הסיוע לתועלת. לכאורה, מי שלא רוצה שיעזרו לו או שלא אכפת לו אם עוזרים לו אם לא - משוחרר מלעזור לאחרים. וגם בזה יש משהו.

[u]שלך חיברה אותה לרגשות קונקרטיים והיא ממש הבינה.[/u]
גם לדעתי. לא יודעת בת כמה הגברת הצעירה, אבל גם הילדון בן ה 4.5 שלי יכול להתחבר ל"קר נורא, אמצע שומקום, המון זמן לחכות, כמה יעזור אם יגיע מישהו וייקח אותנו מפה".

מחשב של העבודה
[po]בעדינות בעדינות[/po]

[u]אני מעדיפה את התשובה שלך.[/u]
גם

מסכימה, גם החיבור הזה חשוב. ועדיין, לעניות דעתי, את שוב שמה את הדגש על החיבור של הלב בזמן שמה שהוא אמר, אם זה נשאר בנפרד, נוגע בשכל ולא בלב.

אולי באמת עדיף הרצף הזה. קודם לחבר בתשובה קונקרטית שמייד מפעילה רגש ברור (או שכל ברור) ומשם לצאת למשהו הכללי הזה. כי ברגע שהרגש שלי פועם או השכל שלי מתחבר, אני בעצם כבר יודעת שזה בגלל שזה הדבר הנכון. אז נשאר רק להגיד את זה, שמה שהיא מרגישה באותה שנייה זה כי זה הדבר הנכון :-)

וואו, צילי, את צודקת. וטוב להסתכל על זה ככה.
הרבה תודה @}

אח, יש לי כל כך הרבה דברים שהיו רוצים להיכתב בדף הזה (ובעוד דפים שלצערי הפסקתי אפילו לקרוא). אגיע לזה אינשאללה כשהילדים יגדלו. תחכו לי כאן?

אני חושבת שילדים מבינים את כל סוגי התשובות.
אני עם בשמת - חושבת שהתשובה שלך קונקרטית ומחברת. ואחריה אפשר להוסיף תובנה במלים כלליות יותר אם רוצים. ואפשר שלא. בקיצור, שניכם מעולים. (

[u]אחר כך האיש אמר לי שהייתי צריכה פשוט להגיד לה שעצרתי כי זה הדבר הנכון לעשות. ילדים מבינים תשובות כאלה לדעתכן?[/u]
למה שלא יבינו? אבל אני מעדיפה את התשובה שלך. שלו לא אומרת כלום ולא מחברת אותה לכלום. שלך חיברה אותה לרגשות קונקרטיים והיא ממש הבינה.

פרדסית, רציתי לומר לך בנוגע לזה שכתבת פה
[u]כלפי חוץ, ביחס לאנשים אחרים ומה שייטיב איתם, אני לא מרגישה שיש לי אינטואיציה כזאת[/u]
יש המון דרכים לעזור ולסייע. המון. ובאופן אישי אני יודעת עליך שאת גם מצאת כאלה שנוחות לך ומתאימות למה שאת רוצה ויכולה לתת.
הדרך שלי, שכוללת הרבה פעמים מגע ומפגש עם זרים גמורים, לא תתאים לכל אחד.
אני חושבת שכל אחד צריך לעשות מה שמרגיש לו נכון בבטן.
אני כן חושבת שיהיה טוב יותר לכולנו אם כולם יפנו פחות את המבט הלאה כשהם מבחינים במצוקה. אם לפחות נעצור ונשאל מרחוק את עצמנו - מה קורה פה? יש לי דרך לסייע? אולי מרחוק? אולי בעזרת מישהו אחר? - במקום להפנות את המבט וללכת הלאה. אבל הדרכים רבות, ולפעמים גם מה שהכי נכון זה כן להפנות את המבט וללכת הלאה...

סיפור משבת. נסעתי עם בתי לסופר ענקי בברייטון. במעגל התנועה של הכניסה לעיר אני מסתובבת כמעט 270 מעלות, יוצאת ביציאה וחולפת על פני אוטו מושבת ובחוצה שלו משפחה עם שני פיצים. ילדה בת אולי שלוש ותינוקת על הידיים של אמא. חום אימיים.
גררר... לא יכולה פשוט לנסוע. חזרתי חזרה אחרי שתי כיכרות, העמדתי את הרכב על מעגל התנועה ויצאתי אליהם, חוצה שני כבישים סואנים מאוד. הם נראו אבודים לגמרי.
גלגל מפונצ'ר. הם לא מפה. בדרך לגן החיות. לא רוצים טרמפ לשום מקום, תכף יבוא גרר.
אני מציעה מים, לא תודה. אוכל, לא תודה. לקחת רק את האישה והילדים למקום מוצל, לא תודה, מפחדים לחצות איתי את הכבישים.
היה לי מאוד קשה ללכת בלא כלום, למרות שהם היו נראים אסירי תודה על זה שבאתי.
הצעתי את מספר הטלפון שלי למקרה שדברים לא יסתדרו והאישה קפצה על זה - כן, כן, כן, ניקח. העיניים שלה זרחו.
לפעמים זה מדהים בעיניי מה פוגע בול ומייצר הרגשה טובה, גם אם בעיניי לא היה לזה בכלל ערך. אולי בשבילה זה הרגיש כמו רשת ביטחון וזה היה לה באותו רגע יותר חשוב ממים.

באוטו הגברת הצעירה שאלה אותי למה עצרתי. אמרתי לה שכאשר אנחנו היינו מעורבים בתאונה בשנה שעברה ואיש אחד עצר ולקח אותם עם הסבתא לחוף מבטחים זו היתה הצלה גדולה בשבילנו. היה חצות, דצמבר, קור כלבים, היינו בשומקום.
היא הנהנה.
אחר כך האיש אמר לי שהייתי צריכה פשוט להגיד לה שעצרתי כי זה הדבר הנכון לעשות. ילדים מבינים תשובות כאלה לדעתכן?

צ'ילי את כל כך צודקת במיוחד לגבי הורים

עד היום זוכרת את הקופאית שהתפעלה מהתנהלותי עם הילדים ואת השומר בחניון של הקונסרבטוריון שקרא לי אמא אווזה בגלל שהגעתי עם הילדים פעמים בשבוע
ואיזו אישה ברחוב שעצרה לומר לי איזה יופי שהראיתי לבת שלי את השמים עם העננים היפים כי ככה גם היא הסתכלה וראתה

הזיכרון שלי לא משהו אבל אלו זכרונות ככ מחזקים למרות שעברו הרבה שנים.

בגידול ילד יש רגעים קשים וחיזוק כזה נותן הרבה כח.

תודה על התזכורת להעביר את זה הלאה.

חוץ מזה, מניחה פה קטע שבמקור כתבתי בדף של צילי:

לפני כמה ימים ראיתי קרוב משפחה מבוגר שלי עוזר לאישה ברחוב.
היא הייתה תקועה עם הילד שלה בהתמודדות לא פשוטה. משהו הסתבך להם שם מאוד.
הקרוב שלי ניגש והציע את עזרתו. אחרי שקיבל הסכמה גם מהאמא וגם מהילד, פתר להם את הבעיה. בקלות ובחינניות.
כשהצטרף אלינו בחזרה סיפר שמקרוב ראה שהבעיה הייתה קשה יותר משהיה נדמה לו בהתחלה, ושלצורך הפתרון נדרש גם כוח פיזי רב שבבירור לא היה לאמא. לא הייתה לה דרך לפתור את הבעיה לבד. הוא היה ממש מוטרד מזה: "למה היא לא ביקשה עזרה??" דבר שגדול עליה להתמודד לבד, יש עוד אנשים באזור, למה היא לא פונה ונעזרת?
אני ועוד כמה מהנוכחות ניסינו קצת לספר לו על אי-אלו עניינים שחוסמים אמא מלפנות לעזרת זרים בהתמודדות עם בנה, מבחינתו זה היה בלתי מובן לחלוטין. בתפיסה שלו - אנשים אמורים לעזור זה לזה. לעזור ולהיעזר בכל דבר שצריך. אחד תקוע, לשני יש ארגז כלים - איפה הבעיה?
זה היה ממש מקסים בעיניי לראות איך הוא חי את התפיסה הזאת. לא יודעת אם הייתי מאמצת אותה ככה בדיוק כמו שהיא, אבל זה מעורר קנאה.

[u]אבל בתחושת בטן זה פשוט היה[/u]
אתן יודעות? אני חושבת שזה לב העניין.
אלף פעם כבר שברנו פה את הראש איך מפענחים את השני, אם הוא כן או לא זקוק להתערבותנו עכשיו, וכמה, ואיך.
אבל אני חושבת - וקצת מתוסכלת מזה - שבלי סוג האינטאיציה המדויק הזה, שיש לך, צילי - היכולת שלנו לפענח די אפסית. וכשהאינטואיציה הזאת קיימת, היא לרוב תצדק.
כשאני שואלת את עצמי אם כרגע נכון או לא נכון שאתערב - אני לא מרגישה איזו תחושת בטן, איזה ביטחון פנימי.
כלפי פנים יש לי אינטואיציה חזקה, ואני סומכת על מה שאני מרגישה שיעשה לי טוב (בגוף, בנפש, בפרנסה, בכל דבר). כלפי חוץ, ביחס לאנשים אחרים ומה שייטיב איתם, אני לא מרגישה שיש לי אינטואיציה כזאת :-/

אין כמו לפרגן בפשטות ובכנות. בחיי שהמון פעמים זו העזרה והסיוע הכי גדולים שאפשר לתת לאנשים בכלל ולהורים בפרט.

איזה כייף לקרוא אתכן, מעורר השראה ממש.

גם אצלי אחד קצר:
אמא (שאנחנו מכירים) עם שני בנים. משחקייה קטנה. קצת מתחילים להתפרע, היא קוראת לאחד הבנים אליה. הוא מגיע, היא לוקחת אותו הצידה לדבר.
גומרים לדבר, היא נראית קצת מבואסת, ואני מלאת התפעלות (באמת!) אומרת לה איזה כייף שמתוך כל הבלגן שיש פה את קראת לו והוא פשוט בא בלי עניינים. אנחנו עדיין עובדים על זה אצלנו.
והיא מייד זורחת, היא לא שמה לב לזה. באמת, פעם זה לא היה ככה, והנה הוא פשוט בא כשהיא קראה לו. ובאמת יש שיפורים קטנים, ותודה שאמרתי לה.

תודה על החיזוקים!
מיכל, ממש אהבתי את הסיפור שלך. עושה חשק... לעשות :-)
ומדהים שביום שכתבת את זה אני ביקרתי במקום שידוע בתור מזמין התאבדויות (הצוקים המפורסמים של ברייטון) וחשבתי לי כמה אפשר היה למנוע אם מישהו שם היה יושב ומחייך אל העוברים והשבים ומוודא בכך שכולם באמת גם ישובו...

עוד משהו קטן מהיום, ועל איך לפעמים תקשורת היא סוג של סיוע בלי שבכלל עולה בקשה למשהו.

רכבת. באלכסון אבא וילד. האבא בנייד, הילד תובעני, הילד מתחיל להרים רעש, האבא מתעצבן ועונה לו לא יפה.
אני מסתכלת, בלי להתכוון. מחייכת, אבל קולטת שהאבא מרגיש שהוא "נתפש".
באסה לי, כי המחשבה שהיתה לי היא - לכולנו יש ימים כאלה. אבל ממש חשתי איך זה לא עבר אליו.

הוא בחר "להתיישר". זנח את הטלפון ונפנה לילד בכל מאודו בצורה כל כך, אבל כל כך יפה. ציירו, והתעסקו במנדלות, והיו קרובים בגוף, והילד התרפק עליו בכזו נעימות. היה ממש מרגש לראות.
לפני שירדתי נעצרתי ליד האבא ואמרתי לו - הדינמיקה ביניכם... כמה יפה ומרגשת היא.
ולאבא זרחו העיניים והוא חייך חיוך ענק ואמר תודה רבה.
וחשבתי לי שכל כך הרבה הורים עושים דברים כל כך מופלאים ואף אחד לא נעצר לפרגן להם מכל הלב.
ולפעמים להתעכב על זה זה ממש נחוץ. גם לי. אז אני נותנת לאחרים כשאני יכולה.

לאן נעלם הדף של "שיתוף ותמיכה?" מאוד חסר!

ונזכרתי בעוד משהו שקראתי פעם בעיתון על האנשים שמתאבדים בקפיצה מהגולדן גייט בסן פרנסיסקו. משפחתו של אחד האנשים שהתאבדו שם מצאה את יומנו. המשפט האחרון ביומן היה (מצטטת מהזיכרון) - אני הולך עכשיו לקפוץ מהגשר. אם אחד האנשים שאפגוש בדרך יחייך אליי - לא אקפוץ.

כל הכבוד לך! חייבת לשתף במשהו - לפני המון שנים, אחרי שהשתחררתי מהצבא, עבדתי במלצרות. הייתי איומה בזה ופוטרתי. מיד אחרי שפוטרתי ישבתי בתחנת האוטובוס ומיררתי בבכי. אישה נחמדה נחמדה התקרבה אליי ונתנה לי סוכריה צהובה (אני לא זוכרת אם אמרה משהו, אולי רק "בבקשה" או "אל תדאגי"), ומיד הכול היה בסדר. לעולם לא אשכח את החסד הזה ואת המתיקות והטוב. הזיכרון הזה מלווה אותי הרבה שנים, בעיקר בתקופות קשות. אפילו חלמתי פעם שהסוכריה הצהובה הזאת הפכה לשמש מאירה... (וגם הפרחים שאת נתת היו צהובים...) אולי נדמה לך שעשית מעשה קטן אבל עשית מעשה כל כך חשוב.

וואו צילי. זכית |L|

@} @} @}
איזה סיפור יפה

צילי, אני ממש אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך, הם מעוררי השראה
ממש מעלים רעיונות
לאט לאט הם ישקעו לי בתודעה ויהיו זמינים בעבורי בשעת מצוקה
אני ממש רואה את זה קורה לי מול העיניים
מדהימה שכמותך
@}

סיפור מאתמול.
הקפצתי אורחים לחנות ענקית וישבתי באוטו במגרש החנייה הענקי ועבדתי על איזה מסמך. פתאום אני קולטת בזווית העין אישה שיושבת באוטו לידי ובוכה בוכה בוכה בוכה.
לא יודעת להסביר למה, אבל היה לי ברור שהיא לא מחכה לאף אחד אלא חיפשה מקום לבכות בו בשקט, ושזה לא בכי של אבל אלא של עצבים וכאב בלתי נגמר ממשהו שקורה עכשיו. משהו התחרבש לה לגמרי.
מודה, לא הצלחתי לא לעשות כלום. וכן, אני יודעת שלפעמים מוטב לתת לאנשים פשוט לבכות. אבל בתחושת בטן זה פשוט היה... לא משהו שכדאי להתעלם ממנו.
רציתי ללכת לחנות להביא לה קפה או משהו, אבל לך תדע איך אנשים שותים ומה הם שותים.
רצתי לחנות וקניתי פרחים. אירוסים צהובים. משהו מאוד פשוט וקטן, לא גרנדיוזי.
דפקתי על החלון והיא סילקה אותי עם היד. פתאום קלטתי שהיא מדברת בטלפון. הרמתי את הפרחים כדי להראות לה שלא באתי לנג'ס לה והתכוונתי לשים אותם על המכונית שלה ולהיכנס לשלי.
היא פתחה מייד את החלון, הודתה לי ממש ממש בחום, לקחה את הפרחים וחזרה לטלפון.
נכנסתי לאוטו ולא הסתכלתי עליה יותר. פתאום היא דופקת לי על השמשה. פתחתי את החלון, ובצעד מאוד לא אנגלי היא פתחה לי בעצמה את הדלת ופשוט התנפלה עלי בחיבוק. היה לה אור בעיניים, היא חייכה, והיתה באיזו הודייה גדולה.
אמרתי לה - אני לא יכולה לתקן את זה, אבל לא יכולתי להשאיר אותך לבד עם זה. את תמצאי דרך לתקן את זה בעצמך.
אמרה תודה, חייכה, ונכנסה בחזרה לאוטו.

זה היה מן רגע כזה שהייתי מאוד לא בטוחה בו שאני עושה את הדבר הנכון. מאוד על הקו. ובכל זאת, אני חושבת לי, מול התועלת האפשרית, מה כבר הכי גרוע שיכול לקרות? שהיא תרגיש מעוצבנת. שאני אתרום לעצבים הקשים שיש לה ממילא במקום להקל.
בכל פעם מחדש אני מעדיפה את הסיכון על פני להימנע מלעשות משהו. וידעתי שסתם לשאול מה שלומה או להראות אמפטיה פשוט לא יתאים. שצריך מחווה קטנה של קירבה וזהו.
לעתים מאוד מאוד נדירות זה לא עבד לי אז אני ממשיכה לנסות.

[u]חשוב לי לציין שלא התכוונתי לפטרונות נוסח 'תרגיעי'[/u]

כן. באמת לא בחרתי ביטוי טוב. לא התכוונתי לתגובות גסות או פטרוניות. התכוונתי לכל סוג של ניסיון להסביר שמה שעברתי זה לא ביג דיל. זה גורם לי להסביר ביתר שאת שהבעיה היא אכן בעיה. זה לא סותר בכלל ניסיון להראות לי שאפשר להתגבר ושיהיה בסדר וכו'.

[u]יש לי חברה כזאת, אני הגדרתי אותה כלקוית אמפטיה. היא לא מצליחה להבין קושי שהיא לא חוותה בעצמה ולכן הסיפורים שלה רק מרגיזים אותי ועוזרים לעיתים רחוקות.[/u]

יש לי אחת כזאת שהיא כן אמפטית, אבל לא מוכנה להודות שלעתים לא מבינים את המצוקה של מקרה שהיא לא חוותה בעצמה. אז יוצא שהיא לפעמים מקטינה את העניין. זה מתיש.

בעדינות, תודה על הקישור!!

לא יודעת אם קשור ואם לזה התכוונתן, אבל אני אוהבת את מה שיש לברנה בראון להגיד (וזה קצר, בערך שלוש דקות).
https://www.youtube.com/watch?v=kOGSu1KbzM4

"מה ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה? אמפתיה, הזדהות רגשית עם האחר, יוצרת קשר בין אנשים, ואילו סימפתיה מבודדת ומנתקת. בסימפתיה יש התבוננות מבחוץ, ממבט-על, מעמדת יתרון, ולעיתים אפילו מתוך התנשאות. באמפתיה, לעומת זאת, יש פגיעוּת, ומעורבות אמפתית אמיתית תיתכן רק אם אנחנו מוכנים להעז להיות במגע עם הפגיעות שלנו עצמנו."

יש לי חברה כזאת, אני הגדרתי אותה כלקוית אמפטיה. היא לא מצליחה להבין קושי שהיא לא חוותה בעצמה ולכן הסיפורים שלה רק מרגיזים אותי ועוזרים לעיתים רחוקות.

[u]כל "תרגיעי" וכדומה יוצרים אצלי הגברה של המצוקה[/u]
חשוב לי לציין שלא התכוונתי לפטרונות נוסח 'תרגיעי' (די ברור לי שעל כגון אלה כולן פה יסכימו ללא פקפוק שלחלוטין אין לזה שום מקום בשיחת תמיכה, וגם לא בשום הקשר אחר), אלא לעדות עצמית - את יודעת, אני רואה את זה אחרת, אצלי העניין הזה נחווה בלי הסיבוך שאת רואה, אולי הוא לא הכרחי?

אני קוראת אתכן בצמא :-) אתן כותבות דברים נכונים וחשובים כל כך. אני שמחה שפתחתי את הדיון הזה @}
תודה רבה [po]לב שומע[/po]{{}}, את ממש קולעת למטרה, ההצעות שלך נשמעות לי מדויקות, ממש. הייתי מצטטת הכול אם זה לא היה טיפשי מדי (-: לוקחת איתי.
טלי, צילי, השארתן אותי בהתפעלות עמוקה. מצד אחד אני כל כך רוצה לקחת איתי (ומקווה שאכן לוקחת משהו מזה), ומצד שני, כמו תפילה - [u]אני רק תוהה אם הייתי מסוגלת לפעול לפיהם כשאני מוטרדת או נסערת[/u]{{}}.
שווה לבדוק. ננסה. נחזור לזה.
תודה קוראת, למ, שירה. הרבה נקודות חשובות.

אחד הדברים התומכים ביותר שהופנו כלפיי אי פעם, נכתב לי בידי [po]תמרוש רוש[/po] בדף התמיכה שפתחתי פה מזמן - [po]הגיע זמן גמילה הלב דופק חזק[/po]{{}}. שם, אחרי שסיפרתי כמה כמה כמה אני מפחדת לגמול את הילדון שלי (תכלס - את עצמי) מחיתולים, תמרוש סיפרה סיפור מרטיט משל עצמה, בתחום אחר לחלוטין, וסיכמה אותו במילים האלה -
_מה אני מנסה להגיד? שלא משנה כמה מוזרים ומגוחכים וחסרי הסבר יכולים להיראות הקבעונות והפחדים שלנו - יש להם הסבר.
וגם אם אי אפשר לראות או להבין את ההקשר והסיבה שלהם - עדיין אפשר לכבד אותם, [b]ולאהוב אותם[/b]{{}}.
כי בדרך כלל הם תוצר של אהבה. אהבה שעלתה על שרטון ומחפשת את הדרך בחזרה לים_
זה בדיוק ההפך מלהגיד 'זה לא סיפור'. וזה מה שהייתי ממש ממש צריכה לשמוע.

אני מאד אוהבת כשמישהי מציגה נקודה שמפריעה לי כ"נון אישיו"
לפעמים משפט (בסגנון של יונת או צילי ) יכולים לתת שקט או השראה .

מתי זה לא כיף ? אולי כשהאדם האחר בא ממקום של יהירות ? או כשהשומעת עמוסה. למרות שגם אז יכולה לחשוב על זה לאחר מכן.

כיף - כשיש למישהו אותה סיטואציה אבל צוחק עליה או לא מתייחס וכדו.

מה שאני עושה עם חברות זה מראה הבנה של המצב ונמנעת לחלוטין מלאפיין את הדרגה של החומרה שלו. במקביל, אני מראה דרכים להתמודד, או מעודדת שהמצב ישתפר אם אני חושבת שאכן כך יקרה וכו'.

_איפה זה נהיה פחות פשוט? כשאני מעורבת. כשבאתי להתייעץ. כשפרשתי את נבכי נפשי. כשאני כולי חשופה ופגיעה - שם תגובה כזאת יכולה לגמרי להוציא אותי משיווי משקל.
הרבה פעמים, אל מול תגובות כאלה, אני מגלה שנכנסתי למגננה. למין צורך נואש להוכיח לבחורה הטובה שמולי שאם היא הייתה במצבי היא הייתה רואה בעצמה שא' וב' וג' וזה לא כזה פשוט כמו שנראה לה מבחוץ, ודי כבר עם הזחיחות הזאת._

אותי זה יכול להוציא מין הדעת כשהבעיה עדיין נוכחת. אבל ממש. בכלל, כל הקטנה של בעיה, כל "תרגיעי" וכדומה יוצרים אצלי הגברה של המצוקה..

עם זאת, באופן כללי בחיים, כשהבעיה לא ממש נוכחת, או כשאני חושבת ביני לבין עצמי, אז גם אני:


[u]שכשאני נחשפת במקרה למישהי שלוקחת את החיים פשוט יותר ממני, זה עושה לי טוב. כשאני מבקרת אצלה בבית או פוגשת אותה בגינה עם הילדים, כשאני קוראת דיון שלה עם אחרות בבאופן - אז ההיתקלות בנקודת מבט אחרת יכולה להיות מאוד מרעננת בשבילי. ומרחיבה אופקים[/u]

[u]מנסה לפענח מה מבדיל בין המצבים.[/u]
אולי מידת הפנִיוּת שלנו לאמץ כיוון חשיבה שונה ואפילו מנוגד; התנסויות קודמות שלנו בהתייחסות "פשוטה" להיבטים שונים (בייחוד אם לפני כן ראינו אותם אחרת) וההפרש הסובייקטיבי שאנחנו מודדות בין עומק שקיעתנו בבוץ לבין הקרקע המוצקה המוצעת לנו.
ובקיצור, נראה לי שיהיה קשה למצוא הבדל קבוע, קריטריון מוחלט.
לכן יפה בעיניי מה שכותבות החברות: איך להתנהל בכל אחד מהתפקידים בשיחה.
עבורי הרבה פעמים שיחות ממין זה הן לצורך הוצאת קיטור, ולא תמיד אני מצפה לעצות אלא לאוזן קשבת ולתגובות של הערכה על הקשיים שאני מתמודדת אִתם או להזדהות. רק שעם הזמן אני מגלה שהוונטילציה הזאת לרוב לא מקלה בכלל, אולי רק באופן רגעי. הכיוונים שהציעו מעליי נראים מועילים הרבה יותר. אני רק תוהה אם הייתי מסוגלת לפעול לפיהם כשאני מוטרדת או נסערת.

[u]להוכיח לבחורה הטובה שמולי שאם היא הייתה במצבי היא הייתה רואה בעצמה שא' וב' וג' וזה לא כזה פשוט כמו שנראה לה מבחוץ[/u]
אולי יעזור במקרים כאלה (שאני באמת מאמינה שרבות מאיתנו שותפות להן וזו לא אמירה אישית אליך, פרדסית) להגיד את זה לעצמנו במקום לה.
כלומר, לשמוע את הדבר הזה ולהגיד לעצמי - אוקי, אלו החיים שלה, אבל אם היא היתה בנסיבות שלי הרוב או הכל היה עובד לה אחרת. ולעצור שם.
קודם כל כי זו האמת. אין לנו קבוצת ביקורת עליה, ולו הנסיבות שלה היו שונות סביר שדברים היו אחרת. כמה ומה אחרת? אין לדעת, אבל אחרת.
ואולי זה מספיק? לדעת שבנסיבות חיים אחרות זה היה אחרת ולכן זה שזה אחרת אצלי זה פשוט סביר והגיוני?
כלומר, לא צריך לשכנע אותה, אלא את עצמי, שמה שקורה לי הוא בסדר...

וטלי, מאוד התחברתי לכל מה שכתבת. אני אוהבת לקבל השראה מאחרות. לפעמים אני ממש דוחה אותה ברמה הפרקטית אבל כן מסכימה להישאר עם ההשראה עצמה שאולי תתאים בימים אחרים.

הגדרת ממש יפה משהו שהפריע גם לי והיה לי קשה להסביר מה בעצם הפריע.
אני ממש מסכימה עם הגדרת הבעיה.
בנוסף למה שלב כתבה, לא תמיד יש כבוד והכרה גם לנסיבות החיצוניות השונות. זה קורה לדעתי מכל מיני סיבות. לפעמים המייעצת פשוט מאוד רוצה לעזור וזה מה שיש לה להציע, אז היא מעדיפה להאמין שזה מתאים גם למתייעצת.
והרבה פעמים ניסיון החיים הוא כל כך שונה שקשה להבין סיטואציות של אחרים.
לפעמים המייעצת פשוט שבויה הרשימה מסוימת. אם ללכת על דוגמת האוכל, אז היא יודעת הרבה פעמים הלחץ של ההורה הוא זה שמבין את מעגל הקסמים של הקושי סביב אוכל ולכן בטוחה שזה מה שיש לה מול העיניים. בעוד שבחלק מהמקרים, קורה בעצם משהו אחר.

אני יכולה לומר מה אני כמתייעצת עושה עם זה - אני קודם כל מזכירה לעצמי שאני פה קודם כל בשבילי ואני פה במרכז (מבחינתי כמובן) ולכן מותר לי לדחות כיוונים לא מועילים גם בלי הסבר (קודם כל לעצמי. אני לא חייבת לנמק אפילו לעצמי למה זה לא מתאים).
לפעמים אני יודעת שיש פה שוני שהשנייה לא לוקחת בחשבון, כלומר מבינה היטב למה זה לא מתאים, ואז מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לשכנע גם אותה. ואני ממש מזכירה לעצמי שדווקא אם אני ממש ממש צודקת זה עלול סתם להרוס למישהי משהו שעובד לה היטב כי עכשיו חוררתי בו כל מיני חורים בלי שהיא ביקשה בכלל. כלומר, מנסה להתחבר לצד המפרגן שלי ששמח בשבילה.
והכי מועיל, אני בודקת עם עצמי אם אני לא יכולה במקרה לאמץ משהו חלקי מהפשטות הזו, גם אם המכלול לא מתאים.

את שואלת שאלה מאוד מאוד טובה. (-:
אישית אני גם מזדהה עם המקום האישי שאת מתארת. (-:

מחשבות:
אם זו שבתפקיד המסייעת כרגע מזהה שזו הסיטואציה , כלומר ניסיונה עשוי להתקבל בברכה אך לא באופן ישיר מידי, אז אפשר:
[list=1]
[*] להשתמש במילים ובביטויים שיש בהם הרחקה: במקום - אצלי זה ככה פשוט, משהו כמו: אצלך זה בטח אחרת, אם תרצי יכולה לספר לך איך אני חווה את הדברים ואולי זו זווית אחרת.
[/list]
לשחק עם הגופים. לנסות לעבור לגוף שלישי, על שתי אחרות היפותטיות.
[list=1]
[*] להשתמש בשאלה, בבקשת רשות: למשל - זה באמת נשמע נורא קשה.
[/list]
נראה לך יתאים לך לשמוע זווית אחרת, איך זה אצל אחרים, נגיד אצלי? אנחנו שונות אבל אולי בחלק מזה יתאים לך להשתמש אם בא לך.
[list=1]
[*] זו שמתייעצת, לרוב נורא עסוקה בלהוכיח שאצלה זה אחרת , בהינתן נסיבות כאלה וכאלה.
[/list]
וזה ממש מעייף (-: את שני הצדדים.
כבוד עמוק לנסיבות פנימיות, למערכת אילוצים פנימית, לא פחות מלמערכת אילוצים חיצונית, יכול לשחרר את זה.
הנחת השוויון, שתינו שוות גם אם לך יש מערכת אילוצים פנימית שמבקשת להילקח בחשבון ולי אין את הנושא הזה, משחררת המון אנרגיה.

כי תכלס מה רוצה המתייעצת? לקבל עזרה בלי להרגיש נחותה כתוצאה מהסיטואציה. (איך לה כל כך פשוט משהו שלי כל כך מורכב).

לצערי אין לי רשימת רעיונות למתייעצת (-:

(ולמרות שהעזתי וכתבתי על עצמי, אני מבקשת שהדיון לא יתמקד בי. באתי לפתוח נושא, ושיתפתי מהחוויה שלי כדי לצקת תוכן לנושא.)

מוסיפה:
על עצמי אני יודעת שכשאני נחשפת במקרה למישהי שלוקחת את החיים פשוט יותר ממני, זה עושה לי טוב. כשאני מבקרת אצלה בבית או פוגשת אותה בגינה עם הילדים, כשאני קוראת דיון שלה עם אחרות בבאופן - אז ההיתקלות בנקודת מבט אחרת יכולה להיות מאוד מרעננת בשבילי. ומרחיבה אופקים.
איפה זה נהיה פחות פשוט? כשאני מעורבת. כשבאתי להתייעץ. כשפרשתי את נבכי נפשי. כשאני כולי חשופה ופגיעה - שם תגובה כזאת יכולה לגמרי להוציא אותי משיווי משקל.
הרבה פעמים, אל מול תגובות כאלה, אני מגלה שנכנסתי למגננה. למין צורך נואש להוכיח לבחורה הטובה שמולי שאם היא הייתה במצבי היא הייתה רואה בעצמה שא' וב' וג' וזה לא כזה פשוט כמו שנראה לה מבחוץ, ודי כבר עם הזחיחות הזאת.
אבל לא תמיד כך. לפעמים זה כן עוזר. ולפעמים זה עוזר אחרי שעובר כמה זמן.

מנסה לפענח מה מבדיל בין המצבים.

מתלבטת באיזה נושא. אשמח לחשוב אתכן ביחד.

סיטואציה שאני רואה שקורית הרבה במצבים של ייעוץ חברי, הייתי בה בעצמי כמה וכמה פעמים, משני צדי המתרס - ועוד הרבה יותר פעמים מזה כצופה מהצד:
אישה א' פורשת את שלל לבטיה אל מול איזה אישו שקשה לה מאוד להתמודדות, אישה ב' שבאה לעזור אומרת שבשבילה זה בכלל לא אישו.
אני בכוונה כותבת הכי בכלליות שאני יכולה, כי זה יכול להיות בכל תחום של החיים. אבל אנסה לתת כמה דוגמאות, כדי שיהיה אפשר להיאחז במשהו ולדון:

למשל, אישה מסתובבת סביב הזנב בדאגות שלה מאיך וכמה הילדים שלה אוכלים, עמוק בלופ של חרדה, ואחרת אומרת - האמת שלי אין מושג כמה הם אוכלים. אני רואה שהם חיים ושמחים אז כנראה שהם אוכלים מספיק. לא רואה שום סיבה לנהל מעקב מעבר לזה.
או למשל, אישה מתה מפחד שהרופאה תעשה לה בדיקה וגינלית בהריון, היא כ"כ לא סובלת בדיקות וגינליות, אבל מה היא תעשה, איך היא תשכנע את הרופאה, ומה אם הרופאה תתעקש שחייבים... ואחרת עונה לה - אצלי לא היה מצב. בכלל לא הייתה שאלה מה יקרה אם הרופאה תתעקש. אני המחליטה! אם אני לא אעלה למיטה ואתמקם לבדיקה, היא לא תבדוק אותי. ככה פשוט.
נתתי שתי דוגמאות משני תחומים שונים ורחוקים לגמרי, ואתן מוזמנות להוסיף מכל תחום אחר שיש לכן עניין בו. המסר הוא אותו מסר: לא חייבים להסתבך עם זה כל כך כמו שנראה לך, זה יכול להיות לגמרי פשוט.

נקודת המבט האחרת הזאת, שמציגה מציאות פשוטה ונינוחה - האם היא מסייעת או מכשילה? האם היא נותנת נקודת אור, מצביעה על חוף מבטחים, מרגיעה שכל המכשולים הגדולים הם אולי רק תעתוע - או שהיא מקטינה, מחלישה, נותנת תחושת אפסות?
מן הסתם, לפעמים ככה ולפעמים ככה. אבל במה זה תלוי? מה הדרכים להגיש את החוויה הבלתי-מסובכת כך שהיא תתקבל טוב, תשרת את המתייעצת?
מה אתן אומרות?

[u]אנשים שנמשכים למצבי סיוע היו גם ילדים-מטפלים ברמה זו או אחרת, בגלל קשיים במשפחה או משהו אחר[/u]
לא אני...

[u]מה כל כך קשה לך להבין שאחרי שהתנעת תהליך כזה, והדגמת פעמים אחדות, אז מישהי שנמצאת איתך בקשר מסוגלת להפנים אותך כקול פנימי ואת ההדגמה הספציפית שלך איתה כמשאב פנימי ולהמשיך בעצמה?[/u]
לא יודעת מה מקור אי ההבנה בניסוח שלי אבל בדיוק לזה התכוונתי. בגלל שאני מאמינה שדברים כאלה יכולים להילמד מהדגמה חווייתית, או מחוויה הדגמתית, אני עושה מה שאני עושה. מדגימה שוב ושוב, עד שאפשר להשתמש בקול שלי גם בהיעדרי. והכי יפה, כאשר זה כבר נהיה ממש הקול שלה...

[u]איך קפצת מזה שזה "סותר את הקונצנזוס המדעי שקיים כיום" ל"זה פסבדו מדע"??! איך???!!![/u]
לא קפצתי. הסברתי בדיוק למה זה פסבדו מדע לדעתי. וזה שאת לא רואה את הסיבה ולא מתייחסת אליה, זה בדיוק הסיבה שאני לא רוצה לנהל על זה דיון.

כדי להתחיל אותו בצורה סבירה, הייתי מתחילה מזה שחא התייחסת לטענה שטענתי בכלל, וייחסת לי במקום זה טענה אחרת. ואחר כך הנחת שבגלל שאני לא מסכימה איתך אני לא יודעת כל מיני דברים (שבאמת שצריך פרשנות מרחיקת לכת כדי להניח שאני לא יודעת).

אני לא יכולה לנהל דיון אם לא מצליחה לקרוא את מה שאני כותבת ומייחסת לי אנשי קש במקום. אני לא יכולה לנהל דיון אם את מניחה שאי הסכמה שלי איתך גוררת חוסר ידע, ולא, במקרה, שאני מכירה את המידע שאת מכירה והגעתי למסקנות אחרות. במילים אחרות, אני לא יכולה לנהל דיון אם [po]אישה במסע[/po] שאת קוראת ומגיבה אליה ומניחה עליה דברים רחוקה מידי ממה שבאמת כתבתי (בגלל מעורבות רגשית).


[u]איך קוראים לניסוי הזה שאם תפתחי את הקופסא ייכנס לשם אור ואז לא תוכלי לראות מה קורה בה בחושך?[/u]
אני לא יודעת על איזה ניסוי את מדברת. אני חושבת דווקא על כל המקרים בפיזיקת קוונטים בהם מדידה של משהו דורשת התערבות כלשהי שמשפיעה על המערכת.

[u]אה, לזה אני קוראת "אין תשובה"[/u]
גם אני.

[u]לפי הניסיון שלי, אנשים שנמשכים למצבי סיוע היו גם ילדים-מטפלים ברמה זו או אחרת, בגלל קשיים במשפחה או משהו אחר. הנטיה הזו הולכת איתם מילדות.[/u]
אני מסכימה שזה נושא מעניין למחקר. גם אני אינטואיטיבית ואנקדוטלית מזהה את התופעה הזאת אבל לא הייתי מכלילה באופן גורף שכל מי שנמשך למצבי סיוע היה כזה. זה טעון בדיקה (אומרת המדענית שבי).
עם זאת, העובדה שיש להם "נטיה מילדות" לסייע לא אומרת בכלל שיש להם [b]כישורים[/b] לסייע.

[u]זה די סותר את כל הקונצנזוס המדעי שקיים כיום. כלומר, זה פסבדו מדע.[/u]
איך קפצת מזה שזה "סותר את הקונצנזוס המדעי שקיים כיום" ל"זה פסבדו מדע"??! איך???!!! ועוד באתר [po]באופן טבעי[/po]?
זה פשוט חוד החנית של המדע כיום. הוא מסתמך על המחקרים המדעיים העדכניים ביותר. אלה שעדיין לא הגיעו למי ששולטים ב"קונצנזוס המדעי".
ואם את רוצה להבין את יחסי הכוח הקובעים את ה"קונצנזוס המדעי", ואת העובדה שאין להם שום קשר למחקר המדעי דה פקטו, אני לא יודעת מה לשלוח אותך לקרוא קודם - על חיי גליליאו גליליי או את "המבנה של מהפכות מדעיות" מאת תומס קון.


_זה עובד מול מישהו אחר שמסוגל לבטא חמימות כלפייך ושיש לו גם כישורים מסוימים
ואוו, זה מסביר הכל! ואשכרה הופך את המשפט של צילי להגיוני בעיניי. (אבל, לדעתי זה אומר שצילי מעריכה בהערכת חסר חזקה את הכישורים שלה...)_
אני לגמרי מסכימה שצילי מעריכה בהערכת חסר חזקה את הכישורים שלה, ואני מתריעה על זה כבר שנים.
איך קוראים לניסוי הזה שאם תפתחי את הקופסא ייכנס לשם אור ואז לא תוכלי לראות מה קורה בה בחושך?
[po]ציל צול[/po], יש דברים שאת לא יכולה לראות כי [b]את[/b] זו שרואה אותם, וברגע ש [b]את[/b] רואה אותם, את כבר [b]שם[/b] . את לא לוקחת בחשבון שאת הפקטור, בה"א הידיעה, שמשנה את הסיטואציה.

[u]אם הייתי מאמינה שתמיד הם יצטרכו אותי כדי לנהל את הדיאלוג הזה הייתי נאלצת ללמד משהו אחר לגמרי...[/u]
למה? מה כל כך קשה לך להבין שאחרי שהתנעת תהליך כזה, והדגמת פעמים אחדות, אז מישהי שנמצאת איתך בקשר מסוגלת להפנים אותך כקול פנימי ואת ההדגמה הספציפית שלך איתה כמשאב פנימי ולהמשיך בעצמה?

[u]כשאני מבולבלת הבעיה שיש כמה, או שאף אחת מהתשובות לא עומדת באיזשהו רף שהצבתי.[/u]
אה, לזה [b]אני[/b] קוראת "אין תשובה".

[u]מעניין. האנשים שאני מכירה שמסייעים... אין לי מושג איך הם נולדו...[/u]
הכוונה שלי היא, שלפי הניסיון שלי, אנשים שנמשכים למצבי סיוע היו גם ילדים-מטפלים ברמה זו או אחרת, בגלל קשיים במשפחה או משהו אחר. הנטיה הזו הולכת איתם מילדות.
לא התכוונתי שהם נולדו עם גנים כאלה.

[u]אבל לפעמים מה שנראה כמו פסבדו-מדע זה פשוט מדע שעוד לא התגלה[/u]
מדע מבחינתי זה דברים שהתגלו ונכונותם נבדקה בשיטה המדעית. פסבדו מדע זה דברים שלא נבדקו ככה אבל מנסים להתהדר ביוקרה ובאמון שהמדע רכש. בעיני - זה לא הוגן.


[u]אז בהתחלה אולי צריך קול חיצוני מיומן ואכפתי באמת, ואחר כך אפשר לעשות את זה לבד.[/u]
כמו מתמטיקה. כל הרעיון בלימוד מתמטיקה זה שאחר כך התלמידה תוכל לעשות משהו-מתמטי לבד. אבל החברה שלנו (למרות החס הלא משהו למורים) לא נוטה להעריך הערכת חסר כמה מתמטיקה קשה וכמה היכולת ללמד מתמטיקה ראויה להערכה.

[u]אני פשוט לא קוראת לזה בלבול. אני קוראת לזה אי ידיעה[/u]
אי ידיעה זה בלבול שהשלמתי איתו. אבל בעיקר - מבחינתי בלבול מתאר חוויה. אני קודם מחפשת מילים שמתאימות לחוויה שלי ורק אחר כך מה שמשרת או לא משרת אותי.

[u]בניסיון שלי, אנשים שזו דרכם בחיים די נולדו ככה..[/u]
מעניין. האנשים שאני מכירה שמסייעים... אין לי מושג איך הם נולדו...

[u]זה פסבדו מדע[/u]
לא מכירה את החומרים, אבל לפעמים מה שנראה כמו פסבדו-מדע זה פשוט מדע שעוד לא התגלה. זה נשמע לי קצת כמו התקשורת בין פטריות ולא נראה לי מופרך בכלל...

[u]צילי מעריכה בהערכת חסר חזקה את הכישורים שלה...[/u]
לא חושבת. אני יודעת שיש לי כישורים להדגים, "לדגמן", דבר כזה, באופן שיגרום למי שמולי להצליח יחסית בקלות לתת את זה אחר כך - לעצמה. אז בהתחלה אולי צריך קול חיצוני מיומן ואכפתי באמת, ואחר כך אפשר לעשות את זה לבד. קצת כמו עם השאלה "מה את צריכה?"
תראי, הדבר שאני עושה הכי טוב הוא לעזור לאנשים לטפח בתוכם דיאלוג פנימי פורה ובונה. אם הייתי מאמינה שתמיד הם יצטרכו אותי כדי לנהל את הדיאלוג הזה הייתי נאלצת ללמד משהו אחר לגמרי...

[u]כשאני מבולבלת הבעיה שיש כמה, או שאף אחת מהתשובות לא עומדת באיזשהו רף שהצבתי[/u]
ההנחות שלי במקרים כאלה, שאולי לא מתאימות לך, הן שכמעט תמיד יש תשובה אחת שמבקשת תשומת לב יותר מאחרות ולכן שווה להתעכב עליה ראשונה וזה מתיר את תחושת הבלבול, או במקרה האחר - להוריד את הסף.
ומשהו חשוב אחר - לי אישית אין שום דבר נגד מצבים שבהם אין לנו תשובה. זו אפילו מיומנות חשובה מאוד בעיניי, להישאר עם שאלות פתוחות, להישאר עם כמה תשובות וכו'
אני פשוט לא קוראת לזה בלבול. אני קוראת לזה אי ידיעה אם לא יודעים, או קושי לקבל החלטה (אם יש כמה תשובות) או שמות אחרים שבעיניי מתארים את המצבים הללו בצורה יותר מועילה להמשך.
אבל כאמור, אם זה לא משרת אותך או לא מדבר את החוויה שלך אז אין טעם להמשיך את הדיון. זו היתה אמירה כמעט אגבית שלי במקור.

[u]בניסיון שלי, אנשים שזו דרכם בחיים די נולדו ככה..[/u]
הזכיר לי מייד את [url=https://tadmor.biz/%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/]המאמר של סאלוש על מחמאות לילדים[/url]

שני ציטוטים מתוכו:
[u]יש פה משהו עמוק, ולא רק סמנטיקה. יש שתי תפיסות בסיסיות שונות לאנשים. דואק קוראת להן התפיסה המקובעת, והתפיסה המתפתחת. אנשים שמחזיקים בתפיסה המקובעת, מאמינים שהישגים נובעים מתכונות אופי. מחוכמה. מכריזמה. מאומץ. אי אפשר לפתח את התכונות הללו, רק להוולד איתן[/u]
[u]אנשים שמחזיקים בתפיסה המתפתחת מאמינים בהתפתחות, בפיתוח כישורים. הם רוצים לבנות את עצמם ואת ההישגים שלהם.[/u]


ואני באמת לא מבינה מאיפה באה כל ההתנגדות הזו. אנחנו (אני לפחות) רוצות להבין אנשים טוב יותר ולתקשר איתם טוב יותר. ואנחנו לומדות פה איך לעשות את זה טוב יותר. מה מעורר התנגדות ברעיון הזה? (שואלת בחוסר הבנה מוחלט וטוטלי)

_האדם הנותן יהיה, בדרך כלל, בגלל שזו דרכו בחיים, די מיומן בהערכת דרכי התקשרות אפקטיביים שונים ומגוונים
וכשהוא רק מתחיל? איך הוא יהיה מיומן אז?_
בניסיון שלי, אנשים שזו דרכם בחיים די נולדו ככה..

[u]אחת מהן, כפי שגיליתי לאחרונה להפתעתי מהרצאותיו ומספרו של ד"ר ברוס ליפטון[/u]
אה... למיטב הבנתי, זה די סותר את כל הקונצנזוס המדעי שקיים כיום. כלומר, זה פסבדו מדע.

[u]זה לדעתי כשחלקים שונים של האדם מושכים כל אחד לכיוון אחר...[/u]
לדעתי זו הגדרה טובה לבלבול.


[u]זה עובד מול מישהו אחר שמסוגל לבטא חמימות כלפייך ושיש לו גם כישורים מסוימים[/u]
ואוו, זה מסביר הכל! ואשכרה הופך את המשפט של צילי להגיוני בעיניי. (אבל, לדעתי זה אומר שצילי מעריכה בהערכת חסר חזקה את הכישורים שלה...)

[u]וסליחה אם השתמעה מדבריי הכללה יותר גורפת ממה שבאמת כיוונתי.[/u]
תודה @}

ההסבר שלך בנוגע לקבוצה הופך את זה להגיוני (למרות שאני אוהבת את ההסבר של בשמת יותר - הוא שם דגש על כישורים לא מילוליים ושהחברה שלנו כרגע מתקשה מאוד לכמת, אבל שיוצרים הבדל משמעותי.)
אבל [u]בעוד שרגע לפני זה היה נדמה שאין בכלל תשובה[/u] - זה מצב שלא חשבתי עליו, כי אף פעם לא חוויתי אותו. אני מתכוונת, אני תמיד יכולה לחשוב על תשובה. היא עלולה להיות גרועה, אבל תמיד תהיה תשובה. כשאני מבולבלת הבעיה שיש כמה, או שאף אחת מהתשובות לא עומדת באיזשהו רף שהצבתי.

כך שזה [u]יש כוח לא מבוטל בלמידה שגם במצבים שבהם נראה שאין לי תשובה[/u] לא משהו שחשבתי עליו. או שאני יכולה לתת עליו איזשהן מחשבות שוות התייחסות. רק לשים לב לחוויה זרה לי.

[u]אני פשוט יוצרת קשר עין עם הילד. מחייכת, עושה פרצופים (למשל מציצה בין האצבעות, או מחייכת חיוך קטן מיוחד, או מטה את הראש או משהו), איכשהו "משחקת" עם הילד, בלי שהאמא בכלל רואה בדרך כלל, ותמיד, תמיד! בלי יוצא מן הכלל! התינוקות או הפעוטות מגיבים אלי מייד[/u]
ניסיתי הרבה פעמים. לא מצליח לי :-(
שמחה שזה עובד לך. אצלי זה עובד לשתי שניות שבהן משהו חדש קורה ואז הילד חוזר לענייניו. אולי משהו באנרגיות שלי לא עובר טוב בצורה הזו.

מאוד אהבתי את התיאור שלך בסוף. אני יודעת שזו מיומנות נרכשת. ההדגמה שלי מלמדת את האישה שמולי ובסוף כולן כותבות לי שהן מנהלות איתי שיחות בראש ושהפכתי להיות קול בתוכן, במיוחד בהקשרים האלה.
מקסים לך!

[u]אני יודעת ששעמום קיים[/u]
מאה אחוז. אז הדברים שלי לא רלבנטיים עבורך וסליחה אם השתמעה מדבריי הכללה יותר גורפת ממה שבאמת כיוונתי.

[u]עצם זה שזה תמיד עבד לך? זה חשוד בעיניי.[/u]
אין סיבה שזה יהיה חשוד. הלקוחות שלי מהוות קבוצה מאוד ברורה ויוצרות קיצוץ תחום סטטיסטי שבו דבר כזה צפוי לגמרי להתרחש. יש לנו כמעט אפריורית שפה משותפת ומידה לא מבוטלת של דימיון ולכן יש דברים שעובדים לי תמיד וזה אחד מהם.
שימי לב גם לאיכות של התשובה. זה שעולה תשובה תמיד לא אומר שהיא באותה האיכות. זה אומר שיש משהו בתרגיל שמאפשר לתשובה כלשהי לעלות, בעוד שרגע לפני זה היה נדמה שאין בכלל תשובה. לפעמים זו תשובה ששווה זהב ולפעמים היא שווה מעט מאוד ונזרקת הלאה די מהר.
אבל יש כוח לא מבוטל בלמידה שגם במצבים שבהם נראה שאין לי תשובה בעצם יש לי אחת. יש לי קצה חוט להיאחז בו ולהמשיך ממנו הלאה להעמקה או למשהו אחר.

[u]בעיני, "אנרגטית" זה קוד ל"כל דרכי התקשורת שהאדם הקונקרטי שאומר אותה לא מבין איך הן עובדות כרגע". זה הכל. ואני בעד להבין את הדרכים האלו ולהשתמש בהן.[/u]
מסכימה.
אחת מהן, כפי שגיליתי לאחרונה להפתעתי מהרצאותיו ומספרו של ד"ר ברוס ליפטון, היא פשוט היחסים הפיזיקליים שבין האלקטרונים שלנו - למשל, בין אלקטרונים בגוף שלי לבין אלקטרונים בגופים שיש לי איזשהו קשר איתם. עדיין לומדים מה פירוש "קשר" כי מסתבר שהקשר הזה אפשרי ללא מגבלות של חלל או זמן, [b]בתנאים מסוימים[/b] . והתנאים האלה מאוד מעניינים. כלומר, אם מצליחים ליצור הרמוניה בין האלקטרונים אפשר גם להמשיך אותה בכל מיני צורות.
דיסהרמוניה מתבטאת גם היא בכל מיני צורות מעניינות. למשל, האלקטרונים "בורחים" זה מזה.
יש פה פעילות שקשורה גם לשדות מגנטיים מסוגים שונים, או מחקה פעולה של שדות מגנטיים.


[u]לדעתי שדר בהחלט יכול להיות מבולבל מבפנים[/u]
גם פה מסכימה.
זה לדעתי כשחלקים שונים של האדם מושכים כל אחד לכיוון אחר...


[u]להציע תשומת לב לילד שלה (לעתים רחוקות זה עובד. כמעט תמיד הם בשוק וממשיכים לבכות או לצרוח ורק נצמדים עוד יותר לאמא, אבל היו איזה פעמיים שזה עבד ויצא מקסים).[/u]
אני לא מציעה במקרה כזה.
כמעט תמיד, כשאני נתקלת בילד בוכה או צורח במצב פומבי, אני פשוט יוצרת קשר עין עם הילד. מחייכת, עושה פרצופים (למשל מציצה בין האצבעות, או מחייכת חיוך קטן מיוחד, או מטה את הראש או משהו), איכשהו "משחקת" עם הילד, בלי שהאמא בכלל רואה בדרך כלל, ותמיד, תמיד! בלי יוצא מן הכלל! התינוקות או הפעוטות מגיבים אלי מייד. והווליום יורד או אפילו נעלם. משהו חדש ומעניין מעסיק את התינוק! והאמא מקבלת פסק זמן לנשימה בלי שהיא בכלל מודעת לזה, כי בדרך כלל היא עסוקה בגבה אלי או משהו כזה... לפעמים היא בתנוחה שרואה, ואז גם היא מחייכת אל התינוק, פתאום במקום להיות במרכז של הפרעה, התחושה שהיא מקבלת היא "התינוק שלי חמוד ואפילו אנשים זרים אוהבים אותו" {@ וזו תחושה שמייפה לכל אחד את החיים {@

[u]אם זה לא עבד לי סימן שאני לא מקבלת ואוהבת?[/u]
לדעתי זה בדיוק הקאצ'... זה עובד [b]מול מישהו אחר[/b] שמסוגל לבטא חמימות כלפייך ושיש לו גם כישורים מסוימים (כמו לדעת להציג את השאלה הנכונה ברגע הנכון כך שהיא תחבר אותך למאגר הידע בתוכך שכן יודע... ).
לי יש כמה אנשים כאלה בחיים ואני למדתי ממש בשנים האחרונות להיעזר במשאב הזה בצורה מפורשת וגלויה. ממש לדעת שאני צריכה לאוורר בלבול שלי מול זאת-וזאת, כי ברגע שאני עושה את זה, עולה התשובה.
לי, לבד, עם עצמי בלבד - זה פשוט לא יוצא.
חסרה שם לא-יודעת-מה, אנרגיה מסוימת? אוזן אוהדת? אולי סוג של אמון ובטחון?
לאחרונה נעשיתי כל כך מיומנת שהצלחתי להתקדם כשדמיינתי מה פלוני אלמוני היה אומר לי בסיטואציה מסוימת. התשובה שלו היתה מפתיעה! בחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי! אבל השיחה התרחשה בדמיון שלי. פשוט, "קראתי" אותו. וממה שקראתי באישיות שלו, הבנתי מה הוא היה חושב/אומר. ומזה למדתי המון. גישה שונה משלי.
כלומר אם מפתחים את הכישור הזה אז אפשר לפעמים להשתמש בשיקוף דמיוני במקום להרים טלפון אמיתי... (כשזה לא זמין). עדיין, לקח פי כמה יותר זמן ודרש פי כמה יותר מאמץ ממני...

[u]האדם הנותן יהיה[/u]
העולם שאני מכירה שונה מאוד מהעולם שאת מתארת. כל כך כל כך שונה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אז רק אגיד שכל הטענות הכלליות שלך? אני לא מסכימה איתן.

נקודה שצרמה לי במיוחד: האנשים שאני מכירה שעוזרים מתמקדים באדם שהם רוצים לעזור לו ולא בעצמם. כשמישהו רוצה "לעזור" למישהו אבל לא מנסה להקשיב לו ולמה שהוא באמת צריך קוראים לזה concern trolling, לא עזרה.

[u]שאני לא מאמינה בקיומו של שעמום[/u]
ניטפיקניג, אבל - אני יודעת ששעמום קיים. כי חוויתי אותו ואני יכולה לתאר מה זה (כולל התחושה הגופנית הקונקרטית) ובאיזה נסיבות זה נוצר. בכלל לא סל.
עם בלבול אני חצי מסכימה. תיארת סוגים שונים של בלבול. אבל כל העניין בבלבול זה שאני לא יודעת באיזה סוג אני

[u]ובחיי שמעולם לא נתקלתי במצב שבו לא עלתה תשובה ממש מהר_ זה לא עבד לי (הרגע ניסיתי). ועצם זה שזה תמיד עבד לך? זה חשוד בעיניי. במיוחד עם ההקדמה _עם הצד השואל מאוד מקבל ואוהב זה תמיד עובד[/u] (אני מניחה שזה אם?). כלומר, אם זה לא עבד לי סימן שאני לא מקבלת ואוהבת?

[u]חשבתי שפשוט יש לי בלבול, חוסר ידיעה, ספק. זה לא היה בלבול[/u]
סתם קפץ לי להגיד שכמו שאני לא מאמינה בקיומו של שעמום, אני גם לא מאמינה בקיומו של בלבול. בעיניי אלו מילות סל לדברים אחרים.
תחושה של בלבול היא בעיניי מצב שהוא או כמו שתיארת (השכל מנסה להחליט איפה שהלב אמור) או שזה מצב שבו יש לי ידיעה חלשה כשאני מצפה לידיעה חזקה או שיש לי ידיעה שאני פשוט לא סומכת עליה. ויש עוד הרבה אפשרויות אחרות.
עם לקוחות שלי שאומרות "אני מבולבלת" אני תמיד עושה את התרגיל הבא. זה נשמע מצחיק אבל עם הצד השואל מאוד מקבל ואוהב זה תמיד עובד - אני שואלת כך: אוקי, ונגיד שלא היית מבולבלת, מה היתה דעתך? או מה היתה התשובה? או מה היית רוצה?
ובחיי שמעולם לא נתקלתי במצב שבו לא עלתה תשובה ממש מהר. והיו פעמים ששמנו לב שזו פשוט תשובה חלשה והאישה ציפתה לתשובה בעוצמה אחרת, או שהיתה שם לגמרי תשובה אבל פשוט לא היה נעים להגיד אותה מסיבות שונות ומשונות. אז גם לעצמה היא לא אמרה.

[u]"הלוואי שמישהו יעזור לי כבר" אבל בחוץ "לא תודה, אני מסתדרת"[/u]
אני מזהה שלפעמים יש את הקול הזה שאומר "הלוואי" אבל בעצם לא מוכן לקבל את העזרה. או לא מוכן לקבל את העזרה מאישה זרה. או לא מוכן לקבל את העזרה במרחב הציבורי.או לא מוכן להגיד מהי העזרה הנחוצה. או לא מוכן משהו אחר שבפועל לא מאפשר את היתכנות העזרה.
אני אישית אוהבת להציע משהו קונקרטי אם אני יכולה. פשוט לגשת ולהחזיק רגע את העגלה שתכף מתהפכת. או להתכופף ולפתוח את התיק שהיא נאבקת איתו כרגע. או להציע תשומת לב לילד שלה (לעתים רחוקות זה עובד. כמעט תמיד הם בשוק וממשיכים לבכות או לצרוח ורק נצמדים עוד יותר לאמא, אבל היו איזה פעמיים שזה עבד ויצא מקסים).
אני לא חושבת שהיתה אפילו פעם אחת שהצעתי עזרה כללית לאדם זר והוא קיבל אותה. הרבה פעמים התקבלו דברים קוקנרטיים ומעשיים. והרבה פעמים התקבלו הצעות מאוד מאוד קטנות, כאלה שלגמרי אפשר היה להסתדר בלעדיהן, והרגשתי שהן התקבלו כי פשוט היה נעים להיעזר, להיות לשנייה ביחד, ולהרגיש פחות לבד בעולם עם כל החבילה של העולם המודרני.

_נשמע מיסטי אולי.
בפועל, ממש פרקטי. זה מה שגיליתי. הכי פרקטי ופשוט שאפשר._
מסכימה. מזדהה. מהנהנת.
אני מעריכה שיש הרבה פולס נגטיב בזה. הרבה פעמים שבהן יכולתי לתרום ולעזור והמערכת שלי אמרה "לא" ודווקא טעתה כי הנטייה היא להיזהר. אבל אולי פשוט ככה בדיוק זה צריך להיות?

[u]הדבר העיקרי הוא שמתן העזרה נעשה קודם כל מתוך צורך ורצון אישיים של הנותן, והעזרה שהוא ייתן תתאים קודם כל לו עצמו.[/u]
זה נכון בעיניי אבל עם סייג אחד. אני חושבת שיש למידה חברתית בנוגע לעזרה. וחלקנו עוזרים במקומות שבהם בכלל אין לנו רצון או צורך וזה מכניס אותנו לקורבנות. לפעמים כרונית. והעזרה שאנחנו נותנים היא לא מה שמתאים לנו אלא מה שהחינוך שלנו קבע שצריך וראוי לעשות.
זה לא קורה במצבים שבהם אנחנו דנות פה, שכמעט כולם מול זרים ומתבצעים בצורה חד פעמית, אבל זה קורה המון.

[u]אין שום צורך לעשות איפיונים פיזיולוגיים של זוית העמידה, מרחק בסנטימטרים או הבעת פנים של המקבל הפוטנציאלי[/u]
לך כנראה אין צורך, וזה בסדר גמור. אבל לא הייתי מציגה את זה כאמירה כללית.
זה מזכיר לי שפעם חשבו שלכולנו יש מערכות טובות שמזהות מתי כן ומתי לא רוצים אותנו מינית. והיתה מחשבה שלא צריך לדבר בכלל על כללים. זה אפילו יפגום בהנאה החברתית של כולנו מפלרטוט אקראי.
אבל יש אנשים שיש להם צורך. יש אנשים שלהם זה עוזר. יש אנשים שאם יהיה להם מידע כזה הם ירגישו יותר בנוח לסייע ואז... למה לא בעצם?
אני זוכרת את קורס ההכשרה הארוך שלי בסיוע. הוא נתן לי ביטחון דרך דוגמאות קטנות מאוד כאלה ולכן אני בעד.
אני אישית לא זקוקה לזה כאן ומרגישה מאוד בטוחה ביכולת שלי ולכן גם מסייעת, אבל אני חושבת שמי שמרגישה פחות בטוחה וכן רוצה לפתח ביטחון תוכל דווקא להיעזר במחשבות/שאלות כאלה. התשובות הן לא משהו חד משמעי, אבל ברגע שיש לי דברים ספציפיים להסתכל עליהן ולנתח דרכם את הסיטואציה אז סביר שהביטחון שלי יגדל.

[u]האדם הנותן יהיה, בדרך כלל, בגלל שזו דרכו בחיים, די מיומן בהערכת דרכי התקשרות אפקטיביים שונים ומגוונים.[/u]
וכשהוא רק מתחיל? איך הוא יהיה מיומן אז?
ואם הוא מרבה לטעות? מה ייתן לו את הביטחון שהוא בעצם כן יכול?
תארי לך שמישהו היה עושה על זה מחקר עומק איכותני ומוציא ספר שמאגד את ההסברים של אנשים על עצמם, מתי נעים להם לקבל עזרה ואיך הם נראים כשהם פתוחים לזה... ומראיין המון אנשים שיהיו כבר קבוצה סטטיסטית טובה תחת ההבנה שזה תלוי חברה ותרבות. אני הייתי מתה לקרוא דבר כזה...
בעיקר במדינות שיש בהן מגוון תרבותי גדול.

יש המון אנשים סביבנו שמעוניינים באוזן קשבת, עזרה כלכלית, עזרה פיזית מיידית.. ממש אין שום בעיה לאתר אותם וגם לעזור להם. לאנשים שרוצים לעזור יש בדרך כלל נטיה לסוג עזרה מסויים - מילולית, רגשית, פיזית, וכן נטיה לעזור לאוכלוסיה מסויימת - נשים/ ילדים/ אנשים זקנים / בעלי מחלות או נכויות פיזיות /נפשיות וכוליי.
אדם שסוג מסוים של סיוע נותן לו הרגשת סיפוק, השגת אתגר, משמעות בחיים ושמחה באופן כללי, יחפש וימצא די בקלות את האנשים שהוא רוצה לעזור להם. עד כמה הם רוצים עזרה? לא תמיד במידה שהוא ירצה לעזור, בהחלט יכול להיות פער, ואז תמיד אפשר לסגת ולהתנצל או לחפש דרך אפקטיבית יותר להגיע לאותו אדם.

הדבר העיקרי הוא שמתן העזרה נעשה קודם כל מתוך צורך ורצון אישיים של הנותן, והעזרה שהוא ייתן תתאים קודם כל לו עצמו.

האדם הנותן יהיה, בדרך כלל, בגלל שזו דרכו בחיים, די מיומן בהערכת דרכי התקשרות אפקטיביים שונים ומגוונים, עם אנשים בעלי יכולת שונה להיענות להצעת הסיוע.

לכן אין שום צורך לעשות איפיונים פיזיולוגיים של זוית העמידה, מרחק בסנטימטרים או הבעת פנים של המקבל הפוטנציאלי.

קצת אוף טופיק, אז אפשר למחוק או להעביר אחר כך אם זה מפריע למישהי.

[u]נשמע מיסטי אולי.[/u]
[b]הניסוח[/b] נשמע מיסטי. ולי אישית חבל. גם כי זה נוטה למנוע מאנשים לחפש להבהיר את התמונה (למשל, ללמוד את ההמון
מידע שיש על שפת גוף והבעות פנים וטון דיבור ומיקום במרחב ושאר שדרים לא מילוליים), וגם כי זה לא מאפשר לי לתת לאנשים שאני מכירה ומעריכה לקרוא את זה. הם לא יתייחסו לזה ברצינות :-(

וזה חבל. כי אני אישית לא רואה שום דבר מיסטי. אנשים מתקשרים בתקשורת לא מילולית. המון תקשורת לא מילולית. אפשר וכדאי ללמוד להקשיב לתקשורת לא מילולית. אני חושבת שעבור המון אנשים (למשל אני) התחלה טובה תהיה בלהכיר בכך שתקשורת לא מילולית קיימת וחשובה. זה אמור להיות טריויאלי, אבל זה לא. לפחות, האזכורים להקשבה לשפת גוף שנתקלתי בהם הם מעטים ודלים. וחבל.

בעיני, "אנרגטית" זה קוד ל"כל דרכי התקשורת שהאדם הקונקרטי שאומר אותה לא מבין איך הן עובדות כרגע". זה הכל. ואני בעד להבין את הדרכים האלו ולהשתמש בהן.

למשל, אחד האנקדוטות שאני אוהבת מהספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" היא איך אחד מהמחברים היה מראיין מועמדים לקורס קצונה בצה"ל. התברר שהקשר בין הניבויים שהם נתנו למציאות היה מקרי לחלוטין. מה שתיקן את זה והפך את הניבויים ליותר אמינים זה יצירת רשימה של תכונות שאותן המראיין צריך להעריך, והשראת משבצת לדעה האישית שלו.

אולי מישהי יכולה לחשוב על רשימה בסגנון? למשל (המצאתי הרגע):
להסתכל איפה האמא עומדת במרחב - באמצע הרחוב? בפינה, ככה שהיא מנסה שלא יראו אותה?
מה היא עושה עם הידיים שלה? מנופפת בכעס? מכווצת אגרופים? מחזיקה חפץ-כלשהו חזק מאוד? משהו אחר?
איך נימת הקול שלה?
מה הבעת הפנים שלה?

אני בטוחה שיש עוד שאלות שכדאי לשאול ולענות, ואוצר המילים שיש לי לזה הוא דל מאוד. לשאול את האינטואיציה זה מצויין, אבל הייתי מעדיפה לדעת אילו שאלות לשאול. בנוסף לכך, גם אינטואיציה היא סך הניסיון, היא לא מושלמת, ואפשר לשפר אותה. (והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לנסות הרבה פעמים לעשות משהו עם פידבק מיידי ואמין.)

<אגב, לדעתי שדר בהחלט יכול להיות מבולבל מבפנים. אני יכולה לחשוב על כמה דוגמאות בהן מה שרציתי וכנראה שידרתי היה לגמרי מסרים סותרים. או סתם ציפייה מאוד מאוד לא מציאותית שכל ניסיון מימוש במציאות יכלול שני דברים סותרים>

האמת שאני צריכה להוסיף, שברוב המקרים לא פניתי אל האם.
ולא פעם הרגשתי רגשי אשמה על כך.
אבל בעקבות מה שכתבה [po]אישה במסע[/po], ובעקבות ניסיון שלי בשנה האחרונה בהתחברות לאינטואיציה, אני חושבת עכשיו שכנראה במקרים שלא התערבתי, אותן אמהות שידרו בעוצמה רבה "לא להתערב" ואני קלטתי שזה לא מתאים.

((נסיון בשנה האחרונה: בתור דוגמא, היה איזה נגר אחד שקיבלתי את הטלפון שלו ולא התקשרתי אליו חודשים על חודשים, כשתכננתי את השיפוץ. והרגשתי רגשי אשמה על ה"דחיינות" שלי. ואז, כשהתחלתי לתרגל יותר ויותר הקשבה ללב גם בעניין של איזה אנשים ייכנסו לי לחיים ואיזה לא, פתאום עלה על דעתי לשאול באותה שיטה [לא מפרטת, וריאציה על מבחן שרירים] האם נכון לפנות לאותו נגר, וקיבלתי לא! ואז המשכתי ושאלתי, האם הסיבה שנרתעתי מלפנות אליו היתה, שהרגשתי שהוא לא מתאים אנרגטית? קיבלתי כן!
ואז התחלתי לראות שאני פועלת כך כבר הרבה זמן וכל פעם שאני מסרבת להקשיב לאינטואיציה ומכריחה את עצמי לפנות למישהו שכל יישותי אומרת לגביו "לא", התוצאות לא טובות.
לעומת זאת, כשאני הולכת על מי שהלב שלי אומר לי "כן!" חזק, התוצאות טובות.
כמו כן הבנתי, שעקב חוסר החיבור שלי במשך שנים, הרבה פעמים לא ידעתי מה להחליט כי בעצם לא הבנתי שהגוף/הלב/האינטואיציה אומרים לי "לא!" וחשבתי שפשוט יש לי בלבול, חוסר ידיעה, ספק. זה לא היה בלבול. זה היה שכל שמנסה להחליט על משהו שצריך לתת ללב להחליט עליו, והוא כל כך לא מקשיב ללב שהוא רומס אותו.
אלה היו כמה הערות על "את מי כדאי לשאול לפני שמתערבים למישהו".
הבנאדם השני משדר. השידור שלו יכול להיות מבולבל בחוץ, אבל הוא תמיד מדוייק בפנים. גם אם זה "הלוואי שמישהו יעזור לי כבר" אבל בחוץ "לא תודה, אני מסתדרת", אם את הולכת עם הלב שלך, ושואלת אותו בכל רגע, את תדעי מה הדרך הנכונה להתחבר ללב שלה ולעזור.

נשמע מיסטי אולי.
בפועל, ממש פרקטי. זה מה שגיליתי. הכי פרקטי ופשוט שאפשר.

[u]זה שמישהו מאזין באמפתיה לזה שאת משתגעת...[/u]
תמיד מדהים ומעודד שהקשבה אמפטית היא הסיוע הכי טוב שאפשר לתת, לפחות בשלב ראשוני שמאפשר מבט מפוכח על מה שקורה.
לצד זה, אני ממש מבינה חשש או חוסר רצון מהתערבבות עם זרים והבעיות שלהם (מה שעלה כאן קודם) כך שלפעמים - גם זה לא פשוט בכלל.

[u]מזכיר לי את המחקר הישן מ 88 שעסק באונס בקולג'ים בארה"ב. כל המרואיינות, במבט אחורה, זיהו את הנורות האדומות שנדלקו אצלן, אבל באותו רגע הן פשוט השתיקו אותן.[/u]
לא קראתי מחקרים על הנושא, וחשבתי יותר על מקרי אלימות פיזית דווקא, אבל - בדיוק! לזה התכוונתי! סימני האזהרה שמושתקים מכל מיני סיבות. לי אישית זה הזכיר את המקרה הזה: https://captainawkward.com/2012/01/13/question-172-how-do-i-break-up-with-the-guy-who-is-meant-o-al/

[u]שעדיפה מיני-שיחה על פני שאלה במקרים האלה[/u]
כשאני עושה את זה, זה בדרך כלל גורם לאמא פשוט להרגיש שמבינים כמה היא משתגעת.
לא תמיד היא צריכה עזרה מעשית.
לפעמים עזרתי והוצאתי אותה מהאלימות בעצם זה ששיקפתי לה "אני משתגעת מהילד". היא אומרת אויש נכון, אני כבר משתגעת ממנו! ככה וככה וככה וככה... וזה מרגיע אותה. וזה כל מה שהיה צריך. זה שמישהו מאזין באמפתיה לזה שאת משתגעת... אז היא כבר לא צריכה לצעוק על הילד שלה.

[u]הייתי מתחילה בלהגיד שאני אמא ומכירה את זה שלפעמים הילד משגע אותנו... אז אולי אפשר לעזור לך במשהו, עכשיו שאין עלי במקרה שום ילד משלי ויש לי קצת זמן?[/u]
בשמת, זה חשוב, ותודה. בכל הפעמים שבהן ניסית לשאול אם צריך עזרה - נדחיתי. אני חושבת שעדיפה מיני-שיחה על פני שאלה במקרים האלה. אני אישית לעולם לא הייתי מסכימה להיעזר באמא אחרת, ובטח לא זרה, במצבים כאלה. אבל יש מצב שהייתי מרגישה קצת פחות בודדה ואומללה וזה היה משפר טיפה את מצב רוחי.

מזכיר לי את התגובה שלי כשאני רואה הורה עם ילד שמתפרק לו. אני תמיד מחפשת איזה שבריר שנייה שהילד לא בהאזנה ואומרת בחיוך רחב - אוי, כמה ימים כאלה היו ויש לנו, איזה באסה, הלב שלי איתך ואני מקווה שתכף זה ייגמר ותוכל/י לנשום שוב.

[u]מי שמנסה להגביל פיזית את העזיבה שלי הוא מבחינתי קריפי ומסוכן מספיק כדי שלא ארצה לדבר איתו, ולמען האמת ארצה להתרחק ממנו מהר. (כמו גם מי שחושב שאני חייבת להקשיב לו אם הוא רוצה לדבר איתי).[/u]
מזדהה מאוד.
פעם איזו אישה עצרה אותי בתל אביב כשהייתי על התלת אופן כי לדעתה זה לא היה בסדר שנסעתי על המדרכה. היתה לזה סיבה טובה אבל היא לא רצתה לשמוע אלא להשמיע. ההתנצלות שלי לא הספיקה לה והיא ניסתה להמשיך לדבר בעודה שמה את היד שלה על הכידון שלי ומעכבת אותי.
אמרתי לה שאם היא לא תוריד את היד שלה תכף ומייד אני אשבור לה את היד וגם ממש התכוונתי לזה. ברגע שהיא נבהלה והורידה את היד נסעתי משם. אלו ממש קווים אדומים אצלי, כשמישהו מנסה להכריח אותי בכוח להיעצר או להקשיב.

[u]ברוב המקרים מישהי מרגישה ש משהו לא בסדר אבל לא יודעת בדיוק למה. וכשמישהו עומד ומדבר מולך לא תמיד יש זמן לפרק את תחושת הלא בסדר הזו ולהבין מה היא[/u]
מזכיר לי את המחקר הישן מ 88 שעסק באונס בקולג'ים בארה"ב. כל המרואיינות, במבט אחורה, זיהו את הנורות האדומות שנדלקו אצלן, אבל באותו רגע הן פשוט השתיקו אותן. לכן גם אני בעד קודם כל ללכת מסכנה למקום שבו אפשר להבין מה קורה. זה לא משנה אם היינו בעודף זהירות בדיעבד.

[u]אבל בכל מקרה כמובן שלא התכוונתי שאם מרגישים בסכנה צריך בכל זאת להישאר ולעזור, וזה נכון כמובן גם לגבי צילי ולגבי כל אחד אחר.[/u]
אני שמחה לשמוע את זה.

[u]אני חושבת שמה שמרתיע לפעמים אנשים בסיטואציות כאלה אינו רק חשש מפגיעה פיזית כלשהי, אלא גם אי נוחות מעירבוב עם מישהו אחר בצורה כזאת.[/u]
יכול להיות. זה תלוי איך את מפרשת "סיטואציות כאלו". כי [u]אדם מעורער,_ ו _ואיך אני ברחתי באימה מגן סאקר השומם, אפילו שהיה בוקר ולא היה איום אמיתי.[/u] מתחברים לי לאמירה שרק בסרטים כל מקרי האונס והרצח מתרחשים בלילות אפלים. הרושם שלי הוא שאנשים לא בורחים באימה מפחד מערבוב, אלא כי האנשים המעורערים מתנהגים בצורה מפוקפקת.

למשל, היה איזה יום שהלכתי לזרוק משהו למחזור, וליד מעבר חציה ישב אדם זקן ואמר לי שלום ואז עוד משהו. אני הייתי באמצע מעבר החציה כשהוא אמר משהו מעבר ל"שלום" ולא עצרתי וחזרתי. אחרי איזה חמש דקות ראיתי אותו שוב (וזה נראה לי מוזר מאוד) והוא תפס אותי ביד ואמר לי משהו בסגנון של "אבל למה את לא עונה, אני רוצה לדבר איתך!" וניסה לעצור אותי בזמן שהשתחררתי מאחיזתו והלכתי הביתה.

אולי הוא היה רק אדם מעורער שרצה לדבר. אבל מי שמנסה להגביל פיזית את העזיבה שלי הוא מבחינתי קריפי ומסוכן מספיק כדי שלא ארצה לדבר איתו, ולמען האמת ארצה להתרחק ממנו מהר. (כמו גם מי שחושב שאני חייבת להקשיב לו אם הוא רוצה לדבר איתי).

כשסיפרתי את הסיפור לחבר שלי הוא התייחס לזה בתרו אירוע יותר מאיים ממה שאני ראיתי אותו. ובמבט לאחור, כנראה זה כי אני לא ראיתי את זה בתור אירוע מאיים פיזית - הייתי חזקה יותר פיזית.

אני חושבת שברוב המקרים מישהי מרגישה ש [b]משהו לא בסדר[/b] אבל לא יודעת בדיוק למה. וכשמישהו עומד ומדבר מולך לא תמיד יש זמן לפרק את תחושת הלא בסדר הזו ולהבין מה היא. ואני בעד להקשיב לה. את התכוונון-מחדש של התחושה יהיה אפשר לעשות אחר כך, בסביבה בטוחה, אם יתברר שזו הייתה הסיבה לתחושה הלא נעימה.

באופן כללי, אני בצד של הזהירות. אולי כי הסימנים שלי ל"סכנה" הם גם סימנים לאדם שאני בכל מקרה לא רוצה לעזור לו. קרי: מי שמנסה להחזיק אותי בכוח לשיחה, הוא אדם שאני לא רוצה לעצור לשיחה אקראית ברחוב איתו.

[u]אני, בתור אמא, הייתי מתחילה בזה[/u]
סליחה. הייתי מתחילה בלהגיד שאני אמא ומכירה את זה שלפעמים הילד משגע אותנו... אז אולי אפשר לעזור לך במשהו, עכשיו שאין עלי במקרה שום ילד משלי ויש לי קצת זמן?

[u]יהיה רק גרועה יותר לילדים שלהם. אז אני מתאפקת. כי אם אני לא אתאפק, אז אני אפעל מתוך הרצון שלי להרגיש טוב עם עצמי שעשיתי משהו, ולא באמת מתוך כוונות טובות לילד (שהאבא שמרגיש עכשיו יותר כועס ואשם בגללי מוציא עליו עכשיו את העצבים שלו).[/u]
אני בעד ללכת לאמא במצבים של סצינה ציבורית כזאת ולשאול: "אפשר לעזור במשהו?" אני, בתור אמא, הייתי מתחילה בזה.

[po]דלית ב[/po], איזו דילמה )-: הייתי מזמינה את הילד לשהות איתכם כמה שאפשר, ומחפשת הזדמנויות עדינות לתת לו פינוקים קטנים. ולאמא הייתי שולחת פתק "אנחנו מאוד אוהבים את [השם של הילד], כל פעם שבא לך "מנוחת אחריות" את מוזמנת לשלוח אותו אלינו". אני הייתי גם מוסיפה משפט כמו "אותי זה ממש מציל שלילד שלי יש חבר למשחק, אחרת הוא כל היום עלי..." או משהו כזה. אולי הניסוח שלי לא מוצלח, אבל איכשהו לסובב את זה שתציגי את התועלת [b]שלך[/b] וכך תעודדי אותה.
היא פשוט על הקצה מאיזושהי סיבה, וזה יוצא על הילד.

[u]המניע העיקרי לכתיבה שלי היו המילים של שקטה: כך שעצם זה שבכלל רצית לתקן זה כבר גדול. שהרגשתיש סותרים את הגישה שלי, והביאו אותי לעצור כדי להבהיר נקודה שחשובה לי.[/u]

מאחר וציטטת אותי, חשוב לי להבהיר שאין שום סתירה בעיני בין מה שאמרת למה שכתבתי לצילי. יצאתי מנקודת הנחה שברור שלא עוזרים למישהו אחר על חשבון הביטחון האישי שלנו, ובכלל לא ראיתי צורך להבהיר את זה. כתבתי מה שכתבתי לצילי עצמה כי אני יודעת שיש לה את הרצון לסייע ולראות את האחר בצורה כזאת, ולכן קראתי בסיפור שלה את התיקון של משהו שהיה חשוב לה אישית. מה שכתבתי לא אמור להיות נכון לכולם. אבל בכל מקרה כמובן שלא התכוונתי שאם מרגישים בסכנה צריך בכל זאת להישאר ולעזור, וזה נכון כמובן גם לגבי צילי ולגבי כל אחד אחר.

אני חושבת שמה שמרתיע לפעמים אנשים בסיטואציות כאלה אינו רק חשש מפגיעה פיזית כלשהי, אלא גם אי נוחות מעירבוב עם מישהו אחר בצורה כזאת. וגם פחד מעצם זה שיישענו עליך ויזדקקו לך, גם אם אין שום סיכון לפגיעה כלשהי כתוצאה מכך. והנחתי שלזה צילי כיוונה בדבריה, יותר מאשר לחשש מסכנה פיזית כלשהי, ואולי על זה חשוב לה להתגבר.
לי פחות חשוב להתגבר על התחושות האלה ולעזור לאנשים כאלה, פשוט כי האוטונומיה שלי חשובה לי ואני לא אוהבת להתערבב יותר מדי עם אחרים. אבל זה שצילי רוצה כן לתת מעצמה בצורה כזאת ולא להרגיש מאויימת מכך זה יפה בעיני ולזה התכוונתי בדבריי. מעבר לזה, אני תמיד חושבת שיש משהו יפה ומרגש בסיפורי תיקון של אנשים, בלי קשר לנושא הסיוע ספציפית.

[u]אין לו שום קשר למה שנכתב פה[/u]
פספסת את הנקודה שנסיתי להעביר. אני לא יודעת איך עוד לנסות להעביר אותה, אז אשאיר את זה כך.

[u]לא להאנס או למות נכון עבור כולם.[/u]
משפט נכון עקרונית, אין לו שום קשר למה שנכתב פה. אם למישהי יש צורך לבטא את עצמה בדקלום משפטים מובנים מאליהם, אולי כדאי לפתוח דף ייעודי.

[u]לא הכל נכון עבור כולם.[/u]
לדעתי, לא להאנס או למות נכון עבור כולם.

יש אנשים שמרגישים טוב מכך שהם מצליחים לתת סיוע לאדם אחר, ולכן שווה להם להתאמץ להגיע למצב שבו נוח להם להציע ולתת סיוע כזה. יש אנשים שלא מחפשים את האתגרים מהסוג הזה ולכן זה לא רלוונטי עבורם.
לא הכל נכון עבור כולם.

אני לא חושבת שהעברת איזשהו מסר ברור. הנחתי שאת בעד ללכת כי חשבתי שאמרת את זה איפשהו. המניע העיקרי לכתיבה שלי היו המילים של שקטה: [u]כך שעצם זה שבכלל רצית לתקן זה כבר גדול.[/u] שהרגשתיש סותרים את הגישה שלי, והביאו אותי לעצור כדי להבהיר נקודה שחשובה לי.

אני מסכימה מאוד שהמסרים החברתיים בנוגע לסכנה משובשים מאוד. למשל, מזהירים נשים לא להסתובב לבד בחושך. בניגוד להיגיון. כי הסכנה לנשים די קטנה (כי רוב מקרי האונס הם לא אונס קלאסי בסמטרה חשוכה) ואילו הסכנה לגברים גדולה יותר (גברים נפגעים הרבה יותר מפשעי אלימות לא מיניים). מסרים חברתיים כאלו משמשים לחיזוק נראטיבים חברתיים, לא להגנה על מישהו. אם כבר כבר, הם פוגעים בנשים עליהן הם כביכול אמורים להגן.

בהקשר הזה אני ממליצה על הספר [url=https://www.amazon.com/Gift-Fear-Survival-Signals-Violence/dp/0440226198]The Gift of Fear[/url] שהוא מקור המידע הטוב ביותר שאני מכירה לזיהוי סכנות באמת. (רק אם אתן קוראות אותו, תדלגו על הפרק על אלימות במשפחה. הסופר היה ילד מוכה בעצמו, נוטר טינה לאמא שלו שלא הגנה עליו, ובניגוד לכל שאר הספר שבו יש תיאור לא שיפוטי ומועיל לגבי הסיבות שאנשים מתעלמים מסימני אזהרה, הפרק הזה מכיל המון האשמה כלפי נשים מוכות.)

אפשר לקרוא קצת [url=https://en.wikipedia.org/wiki/[po]The]בערך בויקיפדיה[/url] Gift of Fear[/po] על הספר.

[u]אם אתן מרגישות סכנה? ברחו! ובבקשה, אל תרגישו רגשות אשם על זה.[/u]
כל מילה.
אני חושבת שמכל הסיבות שציינת עשיתי לגמרי בשכל שהלכתי משם במהירות לפני יותר מעשרים שנה. הקשיים שלו לא היו הבעיה שלי ולא היו צריכים להיות כאלה, ובאמת חשתי סכנה.
מה שהרגשתי כלפי כל הדבר הזה הוא מבולבל וקשה להסביר אותו אז למען הסדר הטוב חשוב לי לחזק את המסר שלך כאן למקרה שזה לא ברור מהסיפור שלי ש:
זה שלי ולא איזה מסר חברתי לאחרות
גם אני חושבת שצריך לזוז כמה שיותר מהר מכל סיטואציה מטרידה
הצרות של אנשים אחרים הם לא הבעיה שלנו. צריך לסייע מתוך רצון ולא מתוך תחושת מחוייבות

ניסיון להסביר מה הרגשתי לאורך השנים - רציתי להיות אישה שלא מפחדת מסיטואציה כזו. רציתי להיות אישה שמזהה כשבעצם אין סכנה ורוצה לתת מזמנה לאדם שצריך רגע לדבר עם מישהו.
לא היתה שם שום סכנה אמיתית. פחדתי כי לימדו אותי לפחד מדברים כאלה, אולי בצדק, אבל יכולתי לחוש כבר אז את הלמידה ולא את המערכת האינטואיטיבית שלי שלרוב עובדת יפה מאוד.
הפער הזה, הצרימה הזו, הטרידו אותי. והפכתי להיות אישה שמסייעת הרבה מאוד ואף פעם לא נפגעה מזה כי המערכת שלי יודעת להעריך היטב סכנה אמיתית ולמדתי לסמוך עליה.
ברור לגמרי שבתוך המערכות המורכבות האלה יכולות להיות טעויות ולכן אני תמיד מעודדת [b]לא[/b] לסייע אם זה מרגיש אפילו חצי גרם לא בטוח. אבל לצד זה, ומחוץ להתרחשות עצמה, כן שווה להתבונן במערכת הזו ובשדרים שלה ולבדוק כמה מזה באמת בא לי מהבטן וכמה מזה הוא למידה בדיוק כמו הלמידה שזו אחריותי לשאת על גבי את הצרות של אחרים.

בכלל, בסיוע המון דברים הם לא "נקיים", בכל מיני כיוונים.
אני מסייעת כשזה מרגיש נקי לגמרי. כשזה לא, זה הרבה פעמים מתחרבש ומה אני צריכה את זה...

לבבית, ארוך מדי, סורי. סיפור עצוב. חיים שמתגלגלים לא כמו שתוכנן ופתאום הכל נעלם לו והוא נשאר ברחוב בלי כלום.

תודה רבה על הסיפור צילי |L|
ואם מותר לסטות מהפרספקטיבה של הסיפור, ממש מסקרן אותי לשמוע משהו מסיפורו של אותו הומלס. אם בא לך ואם נכון מבחינתך.

זה חור שחור בשבילי, היכולת להבין במקומות הללו. או לפחות להיות סקרנית כלפיהם

[u]ובאמת, הרבה אנשים (כנראה גם אני כי אני מאוד פחדנית) אפילו לא היו מתחרטים או חושבים פעם שניה על כך שברחו מסיטואציה כמו זו שתיארת.[/u]
אני אחת מהם. לא כי אני פחדנית, אלא כי אני מעריכה את הבטחון הפיזי שלי לפני הביטחון הרגשי של אנשים שאני לא מכירה (וגם של אנשים שאני מכירה, ברוב המקרים).
למען האמת אני רואה בזה: [u]לא הצלחתי להבין איך פחדתי רק לשוחח עם אדם מעורער[/u] עוד ראיה לחברה שמחנכת (בעיקר) נשים להיות נחמדות גם כשזה מסוכן.

אני כותבת את זה כדי לעודד (א)נשים לא לעזור ולסייע לאחרים אם הן חושבות שזה מסכן אותן. לדעתי זה ממש לא טוב להרגיש רגשות אשם על בחירה כזו. לא רק כי רגשות אשם זה לא דבר טוב באופן כללי, אלא כי זה יוסיף לזרם הגדול גם ככה שמנסה להגיד לנשים שהן צריכות לעשות עבודה רגשית של אחרים, גם אם זה מסכן אותן. אחרת הן לא נחמדות, וזה נורא ואיום. (ואז אם הסכנה תתמש, אותם אנשים בדיוק יגידו לאישה שמה בדיוק היא חשבה? היא הייתה צריכה לדעת מראש).

<כל זה לא מקטין את היופי של הסיפור. אבל באמת, אם אתן מרגישות סכנה? ברחו! ובבקשה, אל תרגישו רגשות אשם על זה>

|L|

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

צילי, איזה סיפור מהמם.
גם התיקון עבורך וגם העזרה עבורו. וגם החיבוק - ווהאו, אין מצב שהייתי מצליחה לחבק אדם זר ככה. ועשית את זה כנראה טוב. באמת מרגש.

צילי, איזה סיפור מרגש.
ובאמת, הרבה אנשים (כנראה גם אני כי אני מאוד פחדנית) אפילו לא היו מתחרטים או חושבים פעם שניה על כך שברחו מסיטואציה כמו זו שתיארת. כך שעצם זה שבכלל רצית לתקן זה כבר גדול.

משהו בסיפור הזה מזכיר לי את הקטע ב"עלובי החיים" שבו ז'ן ולז'ן גונב בטעות מטבע מילד במקום מבודד בטבע, ואחר כך מתחרט על זה אבל הילד כבר הלך לדרכו ואי אפשר היה להחזיר לו את הכסף. במשך שנים אחר כך, אחרי שהתעשר והפך לראש עיר, הוא היה עוצר נערים מאותו איזור ושואל אותם לשמם ונותן להם כסף כשעברו בעיר, מתוך ניסיון למצוא את אותו ילד ולתקן את מה שעשה.

זמן תיקון...

נדמה לי שסיפרתי פה פעם איך כשהייתי בצבא עצר אותי איש צעיר במצב רעוע מאוד וביקש לדבר איתי, ואיך אני ברחתי באימה מגן סאקר השומם, אפילו שהיה בוקר ולא היה איום אמיתי.
הסיפור הזה ליווה אותי בלי להרפות ממש שנים. לא הצלחתי להבין איך פחדתי רק לשוחח עם אדם מעורער (למרות שהיום זה ברור לי לגמרי, כמובן) ואיך השארתי לבדו אדם שרק רצה לדבר ועיניו היו אדומות ונפוחות מבכי.
אני מעריכה שחלק ממנהגי הסיוע שלי היום קשורים בחוסר היכולת שלי לתקן את הדבר הזה.

ובכן, לפני כמה ימים תיקנתי. לפחות בלבי.
נסעתי לסדנה שהעברתי בלונדון. עמוסת מזוודות כבדות בתחבורה ציבורית והשעה כבר מאוחרת מאוד אבל לא איחרתי. בעודי צועדת במרץ לשער הכניסה עצר אותי אדם, שבחיי, נראה כמו הגירסה המבוגרת של הבחור ההוא שלא יוצא לי מהראש. אותה קומה בערך, בגדים מרוטים אבל לא במצב מחפיר, שיער קצת ג'ינג'י מדובלל ועיניים אדומות. כאילו התגלגל ההוא בזה כדי להרשות לי לנסות מחדש.

הוא עוצר אותי, ובדיוק כמו אז רק באנגלית אומר לי - סליחה, תוכלי בבקשה לדבר איתי? אין לי עם מי לדבר, אני רק רוצה לדבר.
נהיה לי פלאש מטורף ועצרתי ואמרתי לו "בטח", בלבביות.
הוא התחיל לספר על עצמו ומה הביא אותו להיות הומלס. סיפר איך לאנשים יש סטיגמות נוראיות על הומלסים וכמה זה מכאיב. ברגע של שקט שאלתי אותו אם הוא רוצה חיבוק. הוא אמר שהוא ישמח.
חיבקתי אותו חזק וחם המון זמן והוא אמר לי בעודו רוכן עלי - אין לך מושג כמה זה נעים. דווקא היה לי מושג אחרת לא הייתי מציעה, אבל שתקתי.
אחר כך המשכנו לדבר וכשהוא הרגיש נינוח הוא גם ביקש כסף. הסביר שאם הוא רוצה לילה אחד לא לישון בחוץ על הרצפה, וגם להתקלח ולהתגלח, זה יעלה לו 34 פאונד בשלטר כי אין לו דרכון או מסמך מזהה אחר. הוצאתי שטר של 20 ונתתי לו. הוא הסתכל עלי במבט אמיץ ואמר לי - עשי טובה, תני את השאר. הם סוגרים את הדלתות עוד חצי שעה ולא יהיה לי מאיפה לגרד את מה שחסר.
לא היה לי בדיוק אז נתתי עוד עשרים ואמרתי לו שאני מקווה שהוא יעשה בשישה הנותרים משהו טוב. הוא אמר לי - אני גווע. אני הולך פשוט לקנות אוכל. וזהו.

התיקון הזה עלה לי המון כסף אבל גם קיבלתי סיפור חיים של מישהו שהפקיד אותו בידיי, וחיבוק, אז יצאתי בתכלס ברווח.

זהו. סיימתי עם הסיפור הזה. אני מקווה שהבחור ההוא בטוב ואני מקווה שהבחור הזה אולי בקצת יותר טוב ממה שהוא היה כשהוא פגש אותי.

נגמר. עכשיו אפשר לסייע מתוך ההווה.

[po]דלית ב[/po]
תודה שהעלית את השאלה הזו כאן
גם אני בדילמה דומה
שכנה, חברה טובה, והם בקאסח עם הבן - משהו הזוי.
הוא בן 14, כרגע ללא מסגרת לימודית, מיוזמתו, והם פשוט משתגעים
היא דווקא כן מאוד משתפת אותי ומאוד רוצה עזרה
הם ניסו הכל מהכל בכל מיני מישורים

כרגע אין לי תשובות בשבילה אבל אני כן מאוד מאוד מקשיבה לה, ובמקביל מנסה להיות נחמדה אליו
מגיעה עם אודי והוא מראה לה את הארנבת שלו, שתיהם יוצאים מרוצים
אם יש מקום ספיציפי להפנות אותה גם אני אשמח שתאירו את עיני
אני חוששת שהיחסים ביניהם עומדים להגיע למבוי סתום...

[u]אני צריכה קודם ליצור קשר ואמון[/u]
מבלי לנסות לדחוף אותך, ורק למין הדיון, אני מציעה שזה לא בהכרח נכון. שזה נראה נכון, אבל ממש לא בטוחה שזה המצב ושאין דרך אחרת.
אין ספק שאם תיכנסי אליה ככה פתאום היא תהיה בשוק. אבל יש סיכוי שהיא תתאושש ממנו ותקח את היד שמושטת אליה באהבה. בדרך השנייה, שנמנעת מהפעולה הזו בלי שיש תנאים מקדימים חשובים, בעצם לא יקרה כלום והסיכוי הזה של 50-50 יהיה אפס.
מה שכן, אם תיכנסי אליה וזה יהיה זוועה, יש מצב שהיא תפסיק לשלוח אליך את הילד שלה וזה יהיה ממש ממש עצוב.
זה מאוד עניין של תחושת בטן ואני בעד שתסמכי על תחושת הבטן שלך. באמת שכתבתי רק כדי לערער קצת את הנחת היסוד המקובלת שנדרש משהו בשביל לעשות פעולה כזו.

לגבי מכתב - זו יכולה להיות אפשרות ממש טובה. היא גורמת לכך שהצד השני לא צריך להגיב בפנייך, בייחוד כשהוא בשוק. וגם לך יש אפשרות לארגן את המחשבות ולהעלות אותן על הכתב בצורה הכי טובה שבה אפשר להציג אותן.

אני לא יכולה לבוא אליה ולדבר אליה בכנות. אני צריכה קודם ליצור קשר ואמון, וזו השקעה ארוכת טווח שאני לא בטוחה שאני מעוניינת בה.
חשבתי על מכתב.

אני חושבת שאת עושה בשביל הילד כל מה שאת יכולה.
אולי אפשר להזמין אותו יותר?

לגבי האמא, זה עניין של אופי וכמה את מסכימה ללכלך את הידיים.
לו אני בנעלייך, סביר שהייתי מכינה עוגה ותרמוס עם תה, דופקת לה בדלת, שואלת אם יש לה זמן לקשקש איתי, ואם כן...
אומרת שאני מתנצלת מראש על הפלישה אבל שאני בעדה לגמרי ושלפעמים אני שומעת צעקות ומבינה מזה שקשה.
ומזמינה אותה לפטפט, לבקש עזרה אם קשה לה, לשלוח אלי את הילד אם נגמר לה, או כל דבר אחר שעולה על דעתה ונראה לה סביר.
יש מצב שהייתי משתפת בקשיים שלי עצמי, בחשק שלי הרבה פעמים לצעוק (או בפעמים שצעקתי), אומרת שלבי יוצא אליה וכדומה.

וזה רעיון ממש טוב להזמין אותה לכאן.

דלית,
האם את יכולה לדבר איתה בכנות?
לשתף שממה שאת רואה המצב לא קל, ואולי אפשר לנסות למצוא רעיונות מה לעשות בשביל לצאת מה׳לופ׳, לולאה.
אולי תערכי את ההודעה שלך ושלי להורדת כל אלמנט שיכול להתפס כפוגע או מעליב ואת הניק שלך ותזמיני אותה וגם עוד משתתפות ותיקות פה להצטרף לדיון?
את יכולה לשתף שזה מעגל תמיכה נפלא. לומדים המון, ומקבלים משובים מכל מי שרוצה להשתתף.
אני למדתי וגם תורמת, וגם את. אולי זה ישמש לה כלי עזר?

הילד בן 9.5

אני פה להתיעץ...
השכנה שלי מתנהגת ממש גרוע לבן שלה. צעקות, העלבות, השפלות ( אתה נוראי, פחדן, שקרן, חבל שנולדת), שכנים אחרים גם שמעו מכות, אני לא.
לאחרונה היתה תקופה של צעקות כל יום ועונש של אסור לראות חברים שלושה שבועות.
שכנה דיווחה לרווחה שרצו עוד פרטים
שכן קרא למשטרה שכנראה הגיע כי אחכ נרגע קצת.
הילד חבר של הבן שלי, הם אצלנו הרבה, אני והאמא לא ביחסים טובים, ריחוק קונקרטי.

איך אני יכולה לעזור לילד? אני נותנת לו מקום בטוח ומכבד לשהות בו ודוגמה שאפשר אחרת, אבל האם לומר משהו? להציע? אני חושבת שהוא לא ירצה לדבר

ואיך לעזור לאמא? אני לא רואה אצלה חברות, עם אחת שידעתי שהן בקשר דיברתי, והיא לא רצתה לדבר איתה, כנראה בצדק.

פוסט קצת אחר...
שלושה מקרים שבהם קלטתי בזווית העין שמישהו צריך עזרה והלכתי לעזור [b]למרות שלא ביקשו ממני כלום[/b]
הדגשתי כי זה שלא היתה בקשה השפיע על הסיטואציה בצורה מאוד עדינה, אבל מעניינת, לדעתי.

ראשון - הלכתי ברחוב, די ברץ, וקלטתי ממש בזווית העין שאיזו אישה נראית כאילו כל רגע היא תפתח את הפה לבקש משהו מהעוברים והשבים אבל זה פשוט לא קורה. נעצרתי לידה ושאלתי אם היא צריכה עזרה. היא אמרה באנגלית מאוד רצוצה שהלך לה הטלפון והיא צריכה שיחה.
נתתי לה את הטלפון שלי שתתקשר לבעלה.
בגלל שלא נתבקשתי לעזור ובגלל שאני הצעתי, עלה בי קול שאמר - מה אם היא זוממת לקחת לי את הטלפון ולברוח?
זו מחשבה די הזויה בקונסטלציה שהיתה שם אבל הרגשתי אותה מאוד חזק. זה הפתיע אותי מאוד, כי זה צפוי לעלות כשמישהו ממש מבקש. אבל בהינתן שאני הצעתי זה קצת מוזר. בכל אופן, הפואנטה שלי היתה משהו שעלה גם במקרים אחרים - מה אם מתן העזרה שלי יהפוך לסוג של קטסטרופה?
את הילדים שלי אני מלמדת לא לגשת במקרים שזה מה שהבטן שלהם אומרת. אבל מול עצמי אני מנסה להתגבר על חשדנות בסיסית אם אין לה אחיזה במציאות ואני חושבת שזה חשוב.

שני - התחלתי קורס באוניברסיטה היום. אחת הסטודנטיות הגיעה אתמול בלילה מסיירה לאון כי עשו לה בעיות נוראיות בהגירה. כמו שאמרה המרצה כשהיא שיתפה אותנו - אם אתם בריטים, זה הזמן להתבייש.
בהפסקה שמעתי אותה מהצד משוחחת עם המרצה על הקשיים שלה ופתאום קלטתי שאולי אין לה בכלל איפה לישון עדיין. הצעתי לה לבוא אלי אל חדר האורחים שלנו. המרצה מייד זינקה ואמרה "זו הצעה מאוד נדיבה, קחי אותה". הבחורה אמרה כן, אבל ממש הרגשתי שמשהו שם לא היה בנוח. כאילו הצענו עזרה גדולה מדי, מהר מדי. כאילו לא השארנו לה פתח מילוט לסרב סתם כי לא בא לה להיות היום בערב עם משפחה שהיא לא מכירה.
שאלתי אותה אם היא צמחונית או משהו אחר כדי שבן הזוג שלי יוכל להכין ארוחה בהתאם. הצעתי לה לקחת אותה למקום מתאים לקנות לה קצת בגדים כי המזוודה שלה לא שוחררה והיא בלי כלום.
היא אמרה להכל כן (ואני די בטוחה שיש פה איזה עניין תרבותי) ותודה וכו', אבל אחרי שעה באה להסביר שהדברים שלה בלונדון ויש שם תרופה שהיא צריכה לקחת והיא שכחה מזה וכו' וכו'. סיפור.
בתחושת בטן שלי, הסיפור הזה מומצא, וזו היתה דרכה לחמוק מההצעה הנדיבה מדי שלי.
חשבתי לי - כשמציעים עזרה גדולה, בעיקר למישהו שלא מכירים, צריך להציע בזהירות ולהשאיר פתח מילוט. אין סיבה שהיא תרגיש צורך לשקר לי (בהנחה שאני צודקת בכלל בנוגע לשקר. לא משנה, זה לקח טוב בכל מקרה).

שלישי - היינו ביריד בעיר אחרת. הבת שלי וחברה שיחקו במתקנים ופתאום אני קולטת ילדה בת חמש בערך, על נדנדה, מתאמצת מאוד לא לבכות. אמילי.
ניגשתי אליה ושאלתי מה העניינים. היא מייד פרצה בבכי והסבירה שאבא שלה הלך לקנות אוכל, לא חזר הרבה זמן, אמא הלכה לחפש אותו ועכשיו היא פוחדת שהם לא יחזרו לעולם.
אמרתי לה שאני לא עוזבת אותה בשום מקרה, ושאני קרובה מאוד, ויושבת ממש במרחק כמה מטרים ממנה, ושאם הם לא יגיעו אני אעזור לה למצוא אותם. אוקי.
היא מנסה בכוח להתנדנד ולא לבכות. אני קמה אליה ושואלת אם היא רוצה במקרה לשחק עם בתי וחברתה. לא. היא לא רוצה. לנדנד אותך? לא.
שוב חזרתי על ההסבר וישבתי והסתכלתי עליה ממרחק כמה מטרים. שוב מתאמצת לא לבכות. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם במקרה היא רוצה פשוט לשבת לידי במקום לבד על הנדנדה. כן, רוצה. ברגע שהיא קמה ובאה איתי והתחלנו לקשקש אמא שלה באה, עם הסבר משונה שהם בעצם ראו אותה כל הזמן והכל היה בסדר. ניחא. לא משנה ממש.
חשבתי על הילדה. למה לא הצעתי לה להישאר לידה? למה לא הצעתי לה לבוא איתי ולשבת לידי?
משהו בי היה מאוד זהיר איתה, בניגוד להרגלי.
וקלטתי שהדף הזה וחלק מהדיונים האלה כאן השאירו בי משקע של זהירות שהודפת את מה שטבעי לי.
אני חושבת שמוטב להגיש עזרה בדרך שטבעית לנו והכי הרבה לטעות. יצאתי מהאירוע הזה בתחושה לא טובה, שלו הייתי נוהגת כמנהגי הילדה הזו היתה מרגישה יותר טוב יותר מהר ושככה זה ברוב המקרים שבהם אני מסייעת.

האם זה עומד בסתירה למה שסיפרתי בסיפור השני? אולי...
אבל זה החריג, לדעתי.

לא חשבתי בכלל על האלמנט הזה בשם. חשבתי בעיקר על השאלה "מתי להתערב" וכל הדוגמאות להתערבות מזיקה שהיו שם ולא היו פה. ולדעתי זה קרה כי המקרה שהבאת פה היה מקרה קיצוני, ושם היה הרבה יותר על מקרים לא קיצוניים ועל הדרכים בהם התערבויות כאלו הן לחץ שמופעל על מי שלא במיינסטרים.

ובעצם, עצם ההגדרה של זה בתור "התערבות" ולא "עזרה" כבר משנה המון.

מזכיר לי שגם [po]אשליית הבטיחות[/po] קשור לנושא.

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אלמנט הזרות נהיה משמעותי מאוד. אני לא זרה לאנשים ברחוב שלי, והם לא זרים לי. כי אני גרה פה יותר מעשור. גם אם אני לא יודעת איך קוראים לגבר שבאופן קבוע יוצא לשבת על הגדר ולשתות בירה ולעשן (אוף, כשאני כותבת זה נשמע מפוקפק ולא בריא, אבל במציאות זה סוג של שכונתיות בריאה. הלשבת בחוץ, לא הסיגריות), אני רואה אותו באופן קבוע. יותר מעשר שנים. זה משפיע. זה משנה.

לא שאני יודעת אם לטובה או לרעה... אבל זה אחר. ובאופן אישי, אני מעריכה מאוד את השכונתיות שיש פה. היא כזו שכמעט לא מרגישים אותה. כשניסיתי להסביר אותה לחבר הוא לא הבין. הוא בא מעיר גדולה, אין שם שכונה. וההבדלים דקים-דקים, קשה לשים לב אליהם. אבל בעיני הם משנים, מאוד.