אמא אוכל

כבר כמה זמן שאני רוצה לפתוח את הדף הזה.
אולי דף תמיכה אולי דף בלוג , או שניהם.
יש לי גם מסקנות מהעבר לתועלת הציבור:

לא לתת מוצקים לתינוק ששוקל פחות מ 7 ק"ג
או למשוך ככל האפשר קרוב לכך.

לא לתת מוצקים לתינוק שעוד לא מתיישב בכוחות עצמו
או למשוך כמה שיותר.

כשבתי היתה קטנה ויונקת בלבד העליתי תהיות לגבי שני הנ"ל, אם הם לא סימנים ונאמר לי שאין קשר, על ידי כאלה שנחשבו בעיני מבינות. אחר כך שמעתי על הקשר הזה, חבל שהיה מאוחר. סימנים למוכנות ובשלות למוצקים אינם התעניינות וחטיפה מהצלחת, כמו שהעובדה שהבת שלי מנסה להתלבש לבד בגיל שנה ושלושה חודשים לא מעידה על כך שהיא בשלה לכך, או כמו שאם היא מתעניינת בסכיני המטבח (וזו דוגמה טובה יותר, כי יש בה סכנה) זה לא אומר שהיא בשלה לקבל אותם לידיה.

כרגע היא קוראת לי, אבל אני אכתוב כאן על ההיסטוריה ועל ההווה של האוכל אצלנו, נושא מורכב ובעייתי.

מזון. דבר בסיסי.
מתי התחילה הבעיה איתו?
מתי ילדים התחילו לפתח רגישויות למזון?
איזו מין אמא אני שלא מצליחה להאכיל את התינוקת שלה?

לפעמים, כשאני מנסה לחשוב מתי זה התחיל אצלנו אני חושבת:
היא היתה בת כמה חודשים כשנדמה היה לי שזה שילשול ולא הייתי בטוחה, זה בא והלך וכבר התחלתי להיות בטוחה וכבר שוחחתי עם מטפל אייפק בטלפון אבל עוד לא קבעתי תור וכבר הייתי בדרך לרופאה ועשינו כמה בדיקות אבל לא הצלחנו הכל כשהתחיל גם דם בצואה.
אחר כך אני נזכרת שבעצם כבר בגיל חודשיים היתה פעם אחת שאכלתי משהו חריג אצלי והגזים שהיו אחר כך לא דמו לשומדבר אחר שהיה לפני כן או אחר כך.

אחר כך אני נזכרת שבעצם, גם ההנקה לא הלכה חלק בהתחלה, שבחדר לידה היא ליקקה לי את הפיטמה אבל לא ידעה לתפוס ולקח ימים ארוכים ולילות מייגעים עד שביל שלושה שבועות היא עברה להנקה מלאה (שעוד תכאב).
אני שואלת את עצמי אם אוכל צריך להיות כזה דבר מסובך.
איך זה שהאוכל אצל הבת שלי רק מכאיב לי כל הזמן.

עכשיו היא בת שנה ושלושה, קצת יותר קרוב לשנה וארבעה בעצם. אסור לה המון דברים. יש תקופות טובות ותקופות רעות.
כשהיא בתקופה רעה, לפעמים תקופה רעה זה שבוע, יש שילשולים כל היום. אני מתחילה לעשות שוב בשיטת האלימינציה נסיונות ומורידה לה שוב מאכל כזה או אחר מהתפריט.
אבל לא זה מה שרציתי לכתוב.
מה שרציתי לומר הוא שכשהיא בתקופה רעה אני מאד מודאגת ומיד מגיבה בדיכאון על השילשולים. אני לא מדברת כמובן ל שלשול אחד או שניים מדי כמה ימים, אני מדברת על אלה של האלרגיה, רגישות, חוסר סבילות או אלוהים יודע איך קוראים לזה.
בשבוע שעבר היו לנו ימים כאלה רעים.
הורדתי תפוח עץ מהתפריט וזה לא עזר. החזרתי אותו והורדתי תפוח אדמה. יומיים קודם מצאתי באיזה חנות טבע פסטה נטולת גלוטן על בסיס תפוח אדמה והיא זללה אותה בשמחה אחרי שביתת רעב של חודש, בה הסכימה לאכול מעט מאד.

בחיים לא האמנתי שאני אתעסק כל כך הרבה סביב האכילה של הבת שלי.
בחיים גם לא האמנתי שאשמח מאד ואזום בגילה הצעיר לקנות לה תפוצ'יפס. אבל קרה ככה שכן. כי היינו רחוק מהבית הרבה זמן בגלל המצב, כי היא היתה יחד עם בן דודה שכל היום קיבל ממתקים, כי היא לא הסכימה לאכול שום דבר ואני לא ידעתי כבר מה לתת לה ובעיקר כזה שלא מצריך בישול כי לא תמיד אפשר היה מכל מיני נסיבות וסיבות ותירוצים.
בקשר לתפוצ'יפס ובכלל בקשר לאוכל, אני די בעניין של אוכל בריאות. עם זאת ולמרות זאת, בעקבות הרגישות של בתי אני מרגישה לפעמים שהייתי שמחה שתוכל לאכול את כל העוגות והעוגיות שבעולם עם כל החומרים המשמרים וכל צבעי המאכל ורק שתפסיק להגיב ככה לאוכל, לאוכל בריא, לאוכל אורגני לפעמים (עם הזמן פחות ופחות, לא תמיד יש את מה שהיא לא רגישה אליו ואני קונה בחנויות מרוסס את מה שהיא יכולה לאכול).

הרבה זמן אני מוצאת תירוצים לא לנסוע ולא ללכת למקומות בגלל ענייני האוכל שלה.
עכשיו היינו לא בבית ל- 3 שבועות וחיפפתי עם האוכל שלה. מיד היתה הרעה, אבל קטנה, לא משהו מסיבי. רק אחרי שבועיים וחצי היא התחילה לשלשל בכמויות וכנראה פיתחה רגישות נוספת, כנראה לתפוח אדמה, כי אחרי שהורדתי אותו השילשולים השתפרו מיום ליום, פחתו מספר היציאות ליום ומצב הרוח שלי נרגע.
גם חזרנו הביתה, לא יכולתי לשאת את כל זה בעודנו פליטות, למרות שהיינו בתנאים טובים, אבל הלחיץ אותי ורציתי הביתה להתמודד עם זה. האמת היא שזה התחיל להשתפר עוד לפני שחזרנו, רק מהשינוי התזונתי.
שוב נשארנו רק עם אורז וכוסמת בתפריט, תודה למי שהמציאו את פריכיות האורז.

הדף שעוזר לי ונותן לי אור בקצה המנהרה בימים קשים:
בקשה מיוחדת של בשמת
וגם סיפורים שאני שומעת פה ושם על ילדים שהיו אלרגיים מאד ופתאום עבר להם בגיל 3.

מעייף כל הזמן להסתובב סביב האוכל.
תמיד לחשוב מה לקחת לה החוצה. אין מצב לקפוץ לחברים בלי לקחת משהו בתיק, כי אולי לא יהיו להם בבית דברים שמותר לה ואולי ילדים יאכלו שם דברים והיא תרצה גם.

לפני כמה שבועות היינו בבית לא שלנו והיא ניגשה למכשיר חשמלי שמאד סיקרן אותה וכבר נזפו בה לא לגעת בו כמה פעמים. היא הלכה לכיוונו, אמרה לעצמה "לא" ושינתה כיוון. באותו אופן בדיוק קרה גם כמה פעמים שהיא הושיטה יד לאיזו צלחת על שולחן , לבקש מה שיש בה, אמרה לעצמה "לא" עוד לפני שהספקתי, ומשכה את היד בחזרה. כמה איסורים יש לה על דברים שילדים אחרים מקבלים חופשי מול העיניים שלה. הרבה פעמים אני נמנעת מלאכול לידה דברים שאני רוצה, לאות הזדהות וכדי לא לגרות אותה. אני די משתדלת שנאכל אותו דבר בבית, או לאכול לא לידה דברים שאסור לה. הערב היא אכלה דייסה שהיא מאד אוהבת, ואז הוצאתי מהטוסטר את הלחם שהפשרתי לי והוצאתי חומוס (פאקינג קנוי, כבר מזמן אני לא מכינה לבד) והיא "אוכל, אוכל" מושיטה ידיה ומבטיה לצלחת שלי ואני מסבירה לה שאי אפשר. לעיתים רחוקות, כשאני מתפתה לתת לה כי אנחנו מחוץ לבית ואין מספיק מבחר לשלוף לה ואני מרגישה שמסתכלים עלי כמו על אמא שמתעללת בבת שלה, אני מאד מתחרטת אחר כך כי בדרך כלל יש לזההשלכות לא סימפטיות.

יש רק שני דברים שאני יודעת עליהם שגם אני לא יכולה לאכול: גבינות ומאכלי חלב, זה לא מפריע לי כי אני לא אוהבת וזה לא חסר לי. לפעמים אני לוקחת ביס שוקולד אבל לא נראה לי שזה עושה משהו. הדבר השני זה סלק, בפסח נגיד לא יכולתי לאכול חזרת, בעצם אז בערך גיליתי את זה. לקח לי הרבה זמן לעלות על הסלק כי הוא גורם לה לפלוט. כשהיא היתה בת 9 חודשים נגיד לא הבנתי מה פתאום היא פתאום פולטת, חד פעמי כזה. בערך בגיל שנה הבנתי שזה בכל פעם שאכלתי סלק בעבודה... כשהיא היתה קטנה יותר אי אפשר היה לעלות על זה כי תינוקות פולטים לפעמים וזה בסדר.
ביצה זה פריחה, נראה לי שגם שלשולים, אבל פריחה. גם חלמון.

רשימה של אסור:

טחינה
ירקות סולניים
דגנים שמכילים גלוטן
תירס
אמרנט (כן!)
ענבים
אגסים
שזיפים
פירות טרופיים (למען האמת לא ניסיתי, אבל גם לא מעיזה לנסות) פירות אלרגניים
סלק
חלב
ביצה

לא ניסיתי בשר, אני צמחונית. לפעמים אני חושבת שלהשאיר אותה צמחונית במצב הזה זו התעללות לשמה. מצד שני, אף אחד לא מבטיח לי שהיא תגיב טוב לבשר.

רשימה של מותר:

אורז, כוסמת, קינואה
קישואים
בטטה
גזר
ברוקולי
כרובית
שעועית
חומוס גרגירים
אבטיח (מעט, הוא מעודד שלשולים)
מילון
משמש (מיובש מככב אצלנו)
בננה
תפוח
אבוקדו (לי אסור, בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מגיבה אליו לא טוב, הסתבר שזו אני)
שקדיה/שקדים/חלב שקדים - תודה לאל על חסדים קטנים

היה אסור אבל הסתדר עם האייפק: עדשים, אפונה.
מזל.
ניקינו עוד אלרגיות עם האייפק, אבל נראה שאם היא תאכל מהדברים האלה עכשיו היא תפתח אליהם שוב אלרגיה.

חוץ מכל זה יש לה העדפות ולא תמיד אני יכולה לדעת מראש מה היא תסכים לאכול באותו יום, כי זה לא תמיד אותו דבר ויש הפתעות לכאן ולכאן.

בזמן האחרון היא ינקה וינקה וינקה וכמעט לא אכלה. לפני כמה ימים חזרה לאכול, יום-יומיים לפני שחזרנו הביתה. אני חוששת שהיא לא מקבלת את כל מה שהיא צריכה.
לפעמים שואלים אותי אם היא נולדה לפני הזמן, פג. היא נולדה 3 ימים אחרי התל"מ במשקל המאד סביר של 2.780, לא גדולה, אבל משקל מקובל ונורמלי אצלנו במשפחה.
אני רזה, תת משקל, בעיקר מכמה חודשים אחרי הלידה. כשהייתי בגילה הייתי רזה, אבל לא עד כדי כך.

כשאת כותבת הכל ככה במכה אני קולטת כמה ההתמודדות שלך קשה ורצופה - בלי הפסקות, מנוחות, פסק זמן.

משהו אחר -
בלט לי הקשר בין מצב המעיים של הקטנה ומצב הרוח שלך. 'תחושבת שאפשר לנתק את החיבור הזה?

האיסורים האלה על האוכל... זוכרת אותם ( שילשול דמי אצל תינוק יונק ) אבל אצלי האסורים היו עלי בלבד ולא נמשכו כלכך הרבה זמן.
כל הכבוד על ההתמדה.

מבינה שאתם מטופלים באייפק. מקווה שהרגישויות יוסרו בקרוב ונשמע ממך חוויות כאילו-בנאליות-אבל-מרגשות ("היום אכלנו לחם. סתם לחם מהמכולת").

בלט לי הקשר בין מצב המעיים של הקטנה ומצב הרוח שלך. 'תחושבת שאפשר לנתק את החיבור הזה?
לכן ציינתי את זה, אולי לכן הדף הזה, או אחת הסיבות לו.
התחלתי לשים לב לזה, בעיקר כשהמצב חריף, חמור. זה קרה בתקופה שהיא קיבלה גלוטן, המונמון שילשולים ואני הייתי בהכחשה טוטלית, הורדתי הכל, רק לא גלוטן, אפילו חיטה, אבל לא גלוטן והמטפל אפילו לא בדק, כל כך נחושה הייתי, לא רציתי בכלל לחשוב על האפשרות הזו, כל כך פחדתי מזה. כל כך חיכיתי לגיל שנה שאתן לה גלוטן ובאמת הפעמים הראשונות היו בסדר. הרבה מאד פעמים הפעמים הראשונות היו בסדר, גם עם תפוחי אדמה.

בשבוע שעבר ממש שמתי לב לזה. אני לא בבית, שבועיים וחצי. חייה על תיקים, צופה בחדשות, נותנת לילדה שלי להיות חשופה לטלויזיה, מטפסת במדרגות לקומה שלישית, מכריחה אותה להיות מחותלת כל דקה ביום בחד פעמי, לוקחת אותה בבוקר לבלות במשחקייה בקניון כזה או אחר (יש מזגן ופחות חם והייתי בלי אוטו)- מי שיודע הרי יודע שזו לא אני, זה לא המצב הנורמלי שלי. עם כל זה אני איכשהו חייתי בסדר, אפילו נהניתי לרגעים מכל הסיטואציה, כאילו מה הביג דיל להחליף את העור שלך ולהשתעשע במחשבה שאולי בכלל אלה החיים שמתאימים לך במקום בית בלי טלויזיה ודלת פתוחה לציוץ הציפורים על הבוקר. רק מה? פתאום, או לאט לאט, השילשולים הלכו והחריפו מיום ליום עד שקלטתי שאני בדיכאון. בהתחלה אמרתי: תל אביב מרחב, צפיפות, רעש, טלויזיה, המצב, מתגעגעת הביתה וכל זה בודאי היה נכון , אבל היה רגע שהבנתי שלא, זה השילשולים האלה שמעכירים לי ממש על מצב הרוח. לא שכל השאר סבבה, ממש לא, אבל פתאום קלטתי שמה שהכי אוכל אותי זה הדאגה בקטעים האלה.

לפעמים נדמה לי שאני סתם דרמטית.
עם שילשולים, בלי שילשולים, כבר הרבה זמן היא על העקומה שלה. מתחת לכל העקומות אבל על עקומה משלה. לא חשוב כמה היא צמה או משלשלת, זה איכשהו תמיד מתאזן בסוף. בתחילת השבוע אחות טיפת חלב התקשרה, הינו אמורות להגיע לפני שבועיים ולא הגענו ולא הודענו. אז קפצנו לטיפת חלב שלשום והסתבר שהיא על העקומה, כרגיל.
אולי אני מחפשת סיבות לדאוג?
אזעקה מזויינת

חזרנו מהמקלט. היא נחטפה אליו ישר משנת הצהריים, עם קורי שינה. כמובן שהתעוררה, איך לא. פיציתי אותה בקרטיב אננס אחרי שיצאנו, מקווה שהקרטיב יעבור בשלום. האזעקה עברה בשלום כמו שאפשר לראות.

("היום אכלנו לחם. סתם לחם מהמכולת").
הלוואי, מהפה שלך לאלוהים.

בלי הפסקות, מנוחות, פסק זמן.
היו הפסקות, או כאלה שחשבתי שהן הפסקות. מגיל חצי שנה עד בערך 10 חודשיםהיה פחות או יותר בסדר, רק בגלל שהחלטתי לא לחשוף אותה לאלרגנים למיניהם ולא תמיד ידעתי על דברים שהם אלרגנים (תירס ממליצים בטיפת חלב ולא מופיע בשומקום, למשל, אבל מאד אלרגני) היה מאד קשה. בדיעבד הסתבר גם באותה תקופה שהיא אלרגית לאפונה, שזה לא היה נורא כי היא לא טעמה מזה בכלל ולא הסכימה לגעת ועדשים שהיא טרפה בכמויות בתור החלבון העיקרי חוץ מחלב אם וגם מאד אהבה. לשמחתי היא חזרה לאכול אותם די בשמחה. פתאום התחלתי לחשוד באגסים, כן הפרי התמים הזה והאייפק הראה שאני צודקת, זה השאיר אותנו באותה תקופה עם תפוח בלבד.
אנחנו מדברים כאן על תינוקת, פעוטה, שמאד אוהבת שינויים וחידושים, מאד אוהבת מה שיש לאחרים בצלחת, מאד אוהבת לחקות. לכו תתנו לה כל יום תפוח. אם תתנו לה כל יום את אותו דבר לאכול, נגיד כל יום פריכיות אורז ותפוחים תגיעו לשלב בו היא לא אוכלת כלום עד שלוש אחרי הצהריים כי הייתם בחוץ כל היום.

יש תקופות שאני משלימה עם זה שככה זה ואז יותר קל. כשיש משהו חדש או איזו הרעה קשה במיוחד כמו בשבוע שעבר או כמו עם הגלוטן, אני מתקשה להשלים.

קשה לי גם עם אנשים והתגובות שלהם. אני לוקחת ישר ללב וזה לא עוזר להתמודד, אני אפרט קצת בהזדמנות.

מכירה ומזדהה.

לאיבחון אני ממליצה על דייאטת אלימינציה - לא מהסוג שניסית אלא מהסוג שבו אוכלים כמות מצומצמת של מזונות למשך שבוע שבועיים ואז מתחילים לאתגר במזון אחד בכל פעם עם מעקב ורישום של התגובות.
לטיפול - אצלנו דייאטת רוטציה עזרה מאוד, אבל היא הדייאטה הכי מסובכת שהתנסינו בה.
כתבתי על זה כבר ב בעיות אלרגיה, והפניתי שם למאמר שכתבתי על דייאטת רוטציה בפורום שלי .
יש שם (בפורום) גם מאמר על דייאטת GFCF שאולי יעניין אותך.

עוד דברים שיכולים אולי לעזור:
אנזימים (מאמר באותו פורום)
אומגה 3 (לוקח זמן לראות תוצאות)
דייאטת SCD (מאמר ארוך באותו פורום)

אני קוראת עכשיו את הספר:
food allergies and food intolerances מאת Jonathan Brostoff, M.D. and Linda Gamlin
קצת מעצבן אותי שהוא לא נותן references, אבל מצד שני ההסברים על המנגנון מאחורי התופעות מפורטים וברורים. הוא גם נותן עצות מעשיות מפורטות, בלי לשכוח לתקוע מדי פעם חץ קטן ומצחיק ברפואה המיינסטרימית, אז אני נוטה להמליץ גם עליו.

הנה אחד מהחיצים:
"Pediatricians say the children grow out of their allergies, but maybe they just grow out of their pediatricians!"

מהסוג שבו אוכלים כמות מצומצמת של מזונות למשך שבוע שבועיים
היא אוכלת מלכתחילה כמות מצומצמת. יש תקופות שאני לא עומדת בזה או נשברת, אבל בעיקרון היא מקבלת רק דבר אחד חדש בשבוע בנוסף על דברים שהיא לא רגישה אליהם. בדרך כלל זה עובד יופי, למעט פעמים בהם משהו עובר חלק בפעמים הראשונות והיא מפתחת אליו רגישות בהמשך. ככה היה עם גלוטן, ככה עכשיו עם תפוח אדמה. הבעיה בדרך כלל היא לא אבחון אלא ניקוי.

אומגה 3 זה דגים, לא? דגים זה די בעייתי בתינוקות ככל הידוע לי, לא הייתי מנסה עליה משהו שלא נותנים לפני גיל שנה. היא גדולה יותר בגיל, אבל ככה זה נראה לי בטוח ונכון יותר מניסיון. בהקשר הזה המטפל איתי, אגב (ולא תמיד הוא מסכים איתי).
בקשר לאנזימים ולדיאטה, אני אקרא. רק להבהרה: היא כבר בדיאטה. לפעמים יש חריגות כי קשה לעמוד בדיאטה, אבל החריגות הן בהקשר של הלא ידוע, לא של האסור באופן מובהק.

קודם כל

.כמה שסיפור האוכל אינו מובן מאליו...
המאכלים שאת אוכלת כבר לא משפיעים עליה דרך ההנקה ?

(אני מכירה מישהי שהניקה בלעדית עד שנה ושמונה, הילדה גדלה נהדר .)

אם לא מתאים - תמחקי..
מתאים. אין לי כרגע מה להגיב.

חוט השני
תודה על החיבוק ובכלל תודה למי שכתבו כאן.

המאכלים שאת אוכלת כבר לא משפיעים עליה דרך ההנקה ?
יש כמה שכן, הרוב לא.
אני מכירה מישהי שהניקה בלעדית עד שנה ושמונה, הילדה גדלה נהדר .)
את לא יודעת כמה המשפט הזה מעודד אותי. לא שאני שמחה להניק בלעדית או כמעט בלעדית כמו שיוצא באחרונה, אבל אני מבינה שאולי זה בסדר, מאד מדאיג אותי העניין הזה.

סידרתי בגדים בבית. הכנסתי לשקיות בגדים שגדולים עליה שקיבלנו קדימה, סידרתי שקית לדברים שקטנים עליה, כולל בגדים יותר חמים. מצאתי את עצמי נשבעת לעצמי שאני לא מלבישה לה יותר בסתיו שום בגד שכתוב עליו 6 או 3-6. האמת שרובם כבר באמת קצת קטנים עליה, אבל רבאק, היו שם בהחלט דברים שהיססתי אם להכניס לשקית. היא בעוד שבוע בת שנה וארבעה חודשים, בעצם לפי העברי היא כבר שנה וארבעה.

הלוויה של חייל מילואים צעיר היום אצלנו בישוב ולי אין כוח או חשק לחשוב על אוכל , בישולים או משהו. מזל שהיא בסדר וטוב שאנחנו בבית, למרות הכל. מה שמוזר הוא שעם כל רוח הנכאים הזו שלי וכאן בסביבה, היא במצב רוח נפלא, היום ממש צחקה כל היום, אני עוצרת דמעות כל היום והיא מבסוטית. שמחתי שככה, שלפחות לא צריך להתעסק עם לרצות ולשמח אותה ושהיא עסוקה בשלה והבטן בסדר, בלי כל עשר דקות להחליף חיתול או לאסוף מהריצפה.

כמה ההתמודדות שלך קשה ורצופה

כמה ההתמודדות שלך קשה ורצופה

תודה על החיבוקים.

בלט לי הקשר בין מצב המעיים של הקטנה ומצב הרוח שלך. 'תחושבת שאפשר לנתק את החיבור הזה?
ברור לי הקשר, כפי שצינתי. לא יודעת איך לנתק. אולי המודעות שלי לעניין זה משהו, התחלה.

חברה שמבינה משהו ברפואה וגם באלטרנטיבה וגם בהנקה (בשניים הראשונים מקצועית, באחרון ניסיון מעשי ממושך) אמרה לי בשלב מוקדם: אל תתני לה אוכל לפני גיל שנה. יכול להיות שאם הייתי מתעכבת קצת יותר על האמירה שלה, קצת יותר מבינה לעומק מה עומד מאחוריה ומדוע היא צודקת, הייתי מושכת עוד את עניין המוצקים, נגיד לגיל 8 חודשים, כמו שהיא הציעה בתור פשרה.בקשר למה שכתבתי למעלה על משקל והתחלת מוצקים, אצלנו 7 ק"ג היה בגיל שנה. היום אנחנו בחצי הדרך אל ה- 8, בטח נגיע אליהם בגיל שנתיים. היא גם לא ישבה טוב לפני גיל שנה, היתה לה איזו ישיבה בגיל 10 חודשים, אפשר לומר שהיא התיישבה לכיוון ה- 10 חודשים ורק עם פיזיותרפיה וחוג של שיטת שלהב היא התיישבה בצורה טובה יותר סביב שנה.
אני מציינת את זה כי אני חושבת בדיעבד שלא הייתי צריכה לתת לה לנהל את העניין הזה עם האוכל, הייתי צריכה להבין שהיא לא בשלה למרות שהיא מתה לחקות אותי ולא לתת לה. אבל חוסר הניסיון והעובדה שזו ילדה ראשונה וגם הקושי להתמודד עם המבטים, התלונות, נסיונות החטיפה מהצלחת. אני לא מכה על חטא, רק חושבת שכדאי שהמידע שלא היה מספיק נגיש לי יהיה נגיש לאחרים/אחרות.

למזלי החברה הזו וגם הרופאה של בתי הציעו לי לדחות גלוטן לגיל שנה.

גלוטן זה היה סיפור. קודם כל היה מאד קשה למשוך ככה. בערך בגיל 11 חודשים וחצי התחלתי לתת לה פה ושם. זה עבר בסדר בהתחלה. ביס מהמצה של פסח, ליקוק מהפיתה. הבעיה היתה שבגיל שנה התלהבתי שהיא בת שנה והמצב די בסדר והמטפל נתן לי אור ירוק להתחיל לתת לה מזון קצת יותר בעייתי. אחרי ההתאפקות שלי במשך כמה חודשים, התחושה שאני מונעת מעצמי וממנה סתם דברים שהורים אחרים נותנים בלי בעיה, התחלתי להציע לה מגוון רב של דברים חדשים. מהר מאד היא התחילה לשלשל. מאד. זה נעשה רע וגרוע יותר מיום ליום. זה נעשה מפחיד. בכל פעם הורדתי משהו, הורדנו חיטה לבקשת המטפל אבל נשארנו עם קרקר כוסמין והשילשול ממשיך מאד. בסוף הורדתי את הקרקר הזה ולקח כמה ימים והכל היה בסדר. אבל בדרך הורדנו כל כך הרבה דברים שלקח לי שבועות להחזיר, יש כאלה שעד היום אני לא יודעת מה מצבם בהקשר הזה.

הבעיה היתה שבפעמים הראשuנות זה היה בסדר, אז המשכתי לתת.

בקשר לאנשים, לכולם, גם להכי קרובים , יש הערות.בעודה בעיצומם של השילשולים המאד מאד שילשוליים כשהיא עוד קיבלה גלוטן, אמא שלי אומרת לי יום אחד: "אולי זה לא שילשול?" בדיוק הייתי עסוקה בלהחליף חיתול והיה חיתול אחד במקלחת שלהם שלא ארזתי. הצעתי לה ללכת להסתכל בו. היא הלכה, נתנה מבט, חזרה ואמרה "זה לא נראה טוב" ומאז היא לא רק ירדה לי מהגב, אלא מדי פעם גם אומרת משהו שמצדיק אותי לאנשים אחרים שמנג'סים. מרגיז שבכלל יש שאלות כאלה. כאילו- אני אמא ואני יודעת, לא ? זה לא ברור? כנראה שלא לכולם.

כבר כמה ימים שהיא ממש בסדר.
בלי שילשולים, כלומר. לפעמים יש קצת ריר, אז אני תוהה אם זה ממש בסדר, אבל בכל אופן אין ממש שילשולים כבר מאז שחזרנו.
אתמול לעומת זה היא פרחה . יכולתי להישבע שזה אחרי שהיא טעמה משהו ושאחר כך זה נעלם, אבל היום הכנתי משקה בלי המרכיב ההוא ששמתי אתמול ובמשך היום ראיתי באותם מקומות אדמומיות, בלי קשר. אולי אני הוזה או ממציאה קשרים במקום שהם לא קיימים.

נוח לי בימים האלה להיאחז בזה, לחשוב על זה, אולי היא בכלל מפתחת רגישויות לאוכל כדי להקל עליי שלא אתפרק מדברים אחרים.

בתקופות כמו עכשיו אני מפתחת תיקוות, כבר חושבת שזה עבר לתמיד.
חושבת לעצמי "אז מה יקרה אם אני אתן לה קצת גלוטן" בשבוע שעבר נתתי לה משהו שהכיל מעט חלב, מאפה נטול גלוטן חלבי, כמובן שהיה שלשול, אבל הרבה פחות נוראי ממה שחשבתי.

כל הרגישות הזאת לגלוטן, זה לא צליאק?

כל הרגישות הזאת לגלוטן, זה לא צליאק?
ככל הידוע לי חולי צליאק אינם רגישים גם לחלב (חלקם כן), גם לענבים, גם לתירס, גם לטחינה, גם לאגסים גם ל....
הבנת את הרעיון, נכון?
אבחון סופי לצליאק נעשה בדרך כלל לא לפני שנתיים. כשעשינו לה בדיקות דם היא עדיין לא נחשפה לצליאק אז לא היה טעם לבדוק. בכלל, בדיקות לצליאק מחייבות חשיפה לגלוטן. אצלנו היתה חשיפה לתקופה קצרה והפסיקה. נראה מה יהיה הלאה אבל כרגע זה נראה לי רק עוד רגישות אחת מיני רבות. אני גם לא יודעת על אף אחד עם צליאק מהמשפחה שלי או של אבא שלה.

היום, משהו שנראה כמו התחלה של שלשול אחרי הרבה ימים בלי. אני תוהה אם זה מתפוח האדמה שנתתי לה אתמול בערב. היא קיבלה חתיכה אחת ובקושי טעמה אותה, אני אנסה שוב בעוד כמה ימים ונראה. בתקופה כמו עכשיו אני משתוללת מבחינת מה שאני מרשה לעצמי לתת לה.
נורא התחשק לי סלט, לא רק ירקות חתוכים. הכנתי סלט עם קצת חומץ כי לא היה לי לימון ולא ידעתי איך זה יהיה לה אבל החלטתי שזה בסדר שהיא תטעם. היא תמיד אוהבת מלפופונים אבל הפעם ממש חיסלה את כל החתיכות מתוך הסלט. מראש שמתי בסלט הזה רק חסה ונבטים ומלפפונים, ולעצמי חתכתי והוספתי עוד דברים בנפרד. אפילו חסה היא אכלה וביקשה עוד כמה פעמים, אחר כך זה הסתבך לה בפה וביקשה בעיקר מלפפונים. את הסלט צעתי לה רק אחרי שדאגתי שהיא תקבל קלוריות מהדייסה עם השקדיה שהכנתי לה.

חשבתי על זה שהיו תקופות שהיא אכלה הרבה הרבה יותר ושזה שאני בלחץ עם האוכל וכל היום מציעה לה ורודפת אחריה לא ממש עוזר. בימים האחרונים הצעתי פחות והיא אכלה יותר. קראתי מה שענת גיגר כתבה בגיליון האינטרנטי של באופן ויכולתי רק להזדהות, אבל חשבתי כמה זה קשה לא להיות מודאגת כשכל כך הרבה דברים אסורים לה ואולי היא בכלל לא מקבלת את כל מה שהיא צריכה, שלא לדבר על המעט שהיא שוקלת.
בימים האחרונים אני מרבה לתת לה פירות בחצי הראשון של היום. המגוון שלנו מאד גדל בחודש-חודשיים האחרונים וזה כיף. נראה שהפירות עושים לה ממש טוב. לא כולם כמובן, אבל חלק.

בחודשים האחרונים הספריה שלי התעשרה בספרי תזונה רבים, לתינוקות וילדים וגם של מבוגרים. מכל מה שקראתי הרבה דברים לא מצאו חן בעיני ונראו לי ממש לא רלוונטיים. עכשיו נדלקתי על איזו שיטת תזונה בריאותית שפעם יישמתי לתקופה מסויימת ומסתבר שהיא יותר רחבה ממה שהכרתי ויישמתי אז. בינתיים כרגיל, אבל אני מתכוונת להוסיף עוד ספר או שניים לאוסף ולנסות ליישם, קודם על עצמי ואם יהיה טוב אז לשתף אותה. אני זוכרת שבתקופה שאכלתי לפי זה הרגשתי טוב וככה גם חבר שהמליץ על זה בזמנו. נראה. לי בטח לא יזיק שינוי, זה לא שאני מרגישה נהדר כל הזמן, גם בתקופות שמאד אוכלת לפי הספר ואורגני וכו'.

משהו בקשר לרעב וללהציע לה אוכל: הרבה פעמים אני מרגישה מורעבת ונדמה לי שגם היא. חושבת על זה שהיא לא אכלה כלום או אכלה מעט מאד מאז הבוקר. רק שוכחת שבזמן שעבר היא ינקה , ואולי גם אכלה קצת בננה, ואני לא, וממני ינקו. היא באמת אוכלת מעט, אבל לפעמים גם נדמה לי שהיא מורעבת כשזו בעצם אני כי אני מציעה לה כל מיני נישנושים ושוכחת לדאוג לעצמי. היא עוד לא מניקה, זה משהו שחשוב שאני אזכור לפעמים.

גם היום היה קצת שלשול ואני תוהה. יום אחרי יום זה כבר לא מקרי.

השבוע היו קצת שילשולים, פה ושם, לא כל הזמן.
בשבוע הבא נלך לקחת ממישהי שאני מכירה פרחי באך. היא אמרה לי דברים שהאירו לי באור חדש הרבה דברים באימהות. אני מדברת המון ושומעת המון, אבל היא אמרה דברים שדיברו אליי. לא כל כך על עניין האוכל, אבל על קשיים אחרים שאנחנו שתינו חוות, כל אחת מצידה.

עדשים. איך לא חשבתי על העדשים.
היא אכלה המון מהם השבוע. זה משהו שבכלל לא קלטתי שהיא רגישה אליו עד שהאייפק גילה. אחר כך זה נעשה ברור. כשהחזרתי לאט לאט היה בסדר. השבוע היא אכלה המון מהם, כמה ימים רצוף. כנראה שזה זה.

מצאתי משפחתון. היא תהיה שם ביומיים שאני בעבודה, משהו כמו 14-15 שעות בשבוע, מרוכזות ליומיים.
איכשהו לא נוח לי ואני מתנצלת על הרגישויות שלה למזון, כאילו שזו אשמתי. בסך הכל שתי ארוחות צהריים בשבוע, שתי ארוחות עשר, שתי ארוחות ארבע. ארוחת בוקר עוד תהיה בבית בהנחה שהיא תתעורר... (הבוקר התעוררה בתשע ורבע, אחרי לילה לא כל כך טוב). מייד מסבירה שיכולה להביא מהבית, מיד לא נעים לי. במקום לחשוב שזו זכות גדולה לטפל בבת המדהימה לי אני משדרת שהיא בעייתית וקשה לה וקשה עם האוכל.
התחלה לא טובה מהבחינה הזו.
מצד שני, אין ספק שצריך להגיד את עניין האוכל כבר בהתחלה, להבהיר ולראות איך מתנהלים עם זה.

9.06

מדהים. פשוט מדהים מה שהפרחי באך עושים לה. זה לא להאמין, יש לי ילדה אחרת בבית.
חדשות לבקרים אני מוסיפה לה כל מני דברים חדשים. כמובן יש כאלה שאני נזהרת יותר, אבל יש כאלה שפחות ו-נאדה!
אני תוהה אם האייפק היה זריקת כסף ובעיקר בזבוז זמן, כשאת הבקבוקון של הפרחי באך קיבלנו מתנה מחברה. אני מניחה שחלק מהעניין זה שהתחלנו לטפל בבאך כשכבר היינו בתקופה טובה ממילא, טובה די הרבה זמן (אם לא נחשיב את המשבר של המלחמה באמצע). בכל זאת, בכל פעם שהרמתי קצת את הראש וניסיתי משהו חדש, התבדיתי.
אז נכון שאני לא מעיזה לתת טחינה או לחם או תירס, אבל הרבה דברים אחרים כן. השבוע החזרתי להתפוחי אדמה לתפריט: נשארה לי פסטה נטולת גלוטן על בסיס תפו"א והחלטתי לבדוק אותה. למחרת הכנתי תפו"א טעימים במיוחד ולשם שינוי היא ממש אכלה מהם. לא קרה כלום חוץ מאשר יצאנו שבעות

העניין הוא שבאייפק כמה פעמים ניסינו לטפל בעניינים רגשיים ולא ראיתי הבדל ממשי וברור. פתאום אמא שלי אומרת לי שהיא רואה את השינוי עם הפרחי באך, ולא שהיא ידעה מה זה קודם, כדי להסביר לה מה זה שלחתי לה לינק. פשוט קטע.
הייתי בלופ כזה כי מצאתי את המשפחתון וחששתי: איך היא תסתדר שם עם האוכל וגרוע מזה, איך היא תסתדר שם בלעדי כשכל כך קשה לה בלעדיי בדרך כלל. הייתי עם משקע קשה מהעבר וחוסר ביטחון נוראי שאני הולכת לשלוח אותה אבל זה הולך להיות קשה ביותר.
עם כל זה באתי לחברה הזו שנתנה לי את פרחי הבאך. היום הלכתי מהמשפחתון והיא בכלל לא בכתה כשהלכתי. ילדה שבוכה אפילו כשסבתא הכל כך אהובה נשארת איתה... דווקא היה לה יום לא קל שם ואמרו לי ששאלה עליי הרבה. בסדר, הסתגלות, היא שם בסך הכל פעמיים בשבוע והיום פעם ראשונה שנשארה את מלוא השעות שלה שם. אבל בסך הכל, הכל נראה כל כך הרבה יותר טוב וקל מאשר לפני שבועיים. ההנקות, הלילות, המשפחתון. ולא שקליל, אבל אני רואה שינוי, אני רואה תזוזה, אני רואה התחלה של תהליך.
גם באוכל.

יש לנו עוד דרך ללכת
אבל
אני כל כך שמחה שפתחתי את הדף הזה
קראתי עכשיו ברפרוף את תחילתו ושמתי לב שחל שינוי עצום בתחושות שלי מאז שפתחתי אותו

לא רק שמאז היו אפיזודות בודדות של שלשולים פה ושם, לא דברים רציניים ששווה להיות מודאגת ממש בגללם
אלא שגם כל נושא האוכל, ההכנה, הפחד שמא תיקח או יתנו לה משהו אסור, בכל זה משהו בהתייחסות שלי השתנה ונעשה הרבה יותר קל משהיה.
עם חלק מהקושי השלמתי ובעצם כך נעשה יותר קל, ועל חלק ויתרתי ויש לנו עוד דרך ללכת.

המתוקה לעומת זה,
הסתפקה היום בתפוח ופריכית כשהתארחנו/אירחנו אצל הוריי והיו שם כל מיני מאפים ועוגיות ומלבד בהתחלה שהושיטה יד לעוגה ונאסר עליה, היא פשוט לא ביקשה ולא ניסתה יותר, רק צעקה כל הזמן "תה! תה!" וקיבלה תה צמחים שהיא מאד אוהבת והיה מאד פופולרי היום אצל המתארחים והיא כבר יודעת שהוא מגיע מהצמחים שאנחנו משקות יחד בגינה...
היא למדה לקבל שאסור לה חלק מהדברים. אחר כך ניסתה להאכיל את בן דודה, שנה ו-7, בתפוח שלה ואמא שלו לא רצתה "כי הוא לא לועס טוב" אז הסברתי לה שאסור לו, כי את זה היא מבינה...

אוכל, אחת מהנאות החיים

תודה על החיבוק, בדיוק הייתי צריכה אחד.

היום היא היתה על הפנים במשפחתון. עד כדי כך שניסו להשיג אותי. לא הצליחו ואמא שלי היתה זמינה אז ניסו אותה והיא התארגנה לקחת אותה קצת יותר מוקדם. אמא שלי אמרה משהו על שלשול שהיה פעם אחת במשפחתון (הם ערניים לזה והבוקר ביקשתי שישימו לב).
ישר חשבתי שבטח היא הרגישה לא טוב בגלל משהו שאכלתי אתמול (יש דברים שכן משפיעים עליה גם דרך החלב ואתמול אכלתי משהו שהכיל ממש קצת ממשהו שאני יודעת שמשפיע עליה אבל לא נראה לי שבכמויות קטנות). ישר הייתי בטוחה שכל ההפיכות הזו והשלשול והכל זה בגלל החוסר איפוק שלי. בדרך הביתה מהעבודה עוד חשבתי לעצמי שאולי חוץ מתפוח ופריכית היא בכל זאת אכלה אתמול עוד משהו שלא ראיתי, אולי מישהו נתן לה משהו.
כשבאתי היא שוב התחילה להיות כזו צמודית ובכיינית (עם אמא שלי היא לא היתה, רק נפלה לה לישון קצת בטיול בעגלה) בקושי טעמה מהדייסה ולא צעקה "דייסה דייסה!" בחוסר סבלנות עד שאני מקררת את הכפית העמוסה.

ואז, אז יצא שהכנסתי לה אצבע לפה, לא יודעת למה, היא רצתה לנשוך אז החלטתי למשש. לפני שבועיים יצאו לה שתי טוחנות ועכשיו, פתאום הבנתי, לא אוכל ולא נעליים, פשוט יוצאת לה לפחות עוד טוחנת אחת עכשיו וזה כואב.

בני לביני, אני קוראת לעצמי לפעמים "הבוחשת בקקי". תמיד מתבוננת בתשומת לב יתרה במה שהולך שם.
אני חושדת ברימונים הטעימים כל כך.

יש דברים שהיא לא אוהבת ולא איכפת לי, אבל אגסים ועדשים זה עונש גדול בשבילה כי אלה דברים שטרפה. אתמול נתתי לה קצת רימונים. לא היה שלשול, אבל הם יצאו בצורה לא טובה, גם בשבוע שעבר (שלשול יום אחרי הרימונים) וגם הבוקר- אלה של אתמול. היא גם היתה עצבנית בצורה קיצונית אתמול. אולי אין קשר ואולי יש. בינתיים אני חושבת לעזוב קצת את הרימונים. חבל, זה מלא מלא ברזל.

לא יודעת אם ללכת לטיפול איתה או לא ואם כן אז לאייפק או משהו אחר. מאזשכמעט נגמרו הטיפות של הפרחי באך, המצב בקאנטים. אולי אין שום קשר ואולי דווקא יש.
לא יודעת כלום.

אירועים, אירוחים, מפגשים משפחתיים, תמיד מלווים אצלי בלחץ נוסף שמא יתנו לה או היא תיקח משהו שאסור לה. }

בינתיים לא היתה תגובה שראיתי
נו, ייכנס לתפריט במקום רימונים?

פתאום הבנתי, לא אוכל ולא נעליים, פשוט יוצאת לה לפחות עוד טוחנת אחת עכשיו וזה כואב
אאוץ'.

נו, ייכנס לתפריט במקום רימונים?
לא נראה לי. היו/יש המון רגישויות למאכלי חלב במשפחה, שהתבטאו בכל מיני צורות, גם בעור. היא מלאה פריחות בזמן האחרון, לא בטוחה שזה רק זיעה. כל דבר אחר הייתי אומרת בטח שייכנס לתפריט, אבל חלב פרה ועוד כזה שמכיל ג'לטין דגים, לא נראה לי.

בינתיים היתה חולה. אני במתח מההתנהגות שלה כי במשפחתון זה לא הולך טוב בכלל כמו בהתחלה. נגמרו הפרחי באך ולא הספקתי להשיג חדשים וכו'... יש לי הרגשה שהולכים להאשים את ההנקה, צפויה שיחה במשפחתון. אני עם יותר מדיי משקעים וכאבים מהעבר בנושא הזה שלה, צריכה לעשות עבודה על עצמי.

רוצה בשבוע הבא לנסוע איתה לטיול ולבלות, שוב מחשבות מה לקחת לאכול ואיך להתארגן ושאי אפשר ליותר מיומיים מקסימום. בשבת אנחנו מוזמנות לאיזה אירוע. בעל הבית, צעיר רווק וחסר דאגות היה חביב והתקשר לשאול אותי על אוכל בשבילה. אמרתי לו שיעזוב את זה ושבמילא אני מביאה לה תמיד, אבל שמחתי על היחס . וגם- הוא בכל זאת קצת תיחקר אותי. אני כמובן אקח לה אוכל אבל אולי בכל זאת יהיה לה שם מה לאכול. מקווה. אם לא, היא תהנה מהחברה וזה גם משהו. כל אירוע כזה טעון אצלי רגשית למרות שמודה ומתוודה שעם הזמן פחות ופחות.
בדרך כלל אני בהתגוננות. לפני שבועיים מצאתי את עצמי מתקיפה...
קרובת משפחה עם כוונות טובות, בת גילי ללא ילדים, שכל הזמן תוהה "אם היא מקבלת את כל מה שהיא צריכה " (כאילו שאותי זה לא מטריד כל הזמן). כבר הרבה זמן היא חוזרת עם התהיה הזו. אמרתי לה שהיא אחד האנשים המבוגרים שאני מכירה שאוכלים הכי הרבה ג'אנק ובחיים שלי לא ראיתי מישהו שאוכל כל כך גרוע ככה שהיא באמת לא האדם לתהות. אז היא התחילה להגיד שלא ומה פתאום. כאילו לא ראיתי שארוחת הבוקר שלה זה לחם עם שוקולד כשהיינו אצלם כמה ימים במלחמה ושהיא מסוגלת בחצות כשיש הפסקת פרסומות בטלויזיה, ללכת ולהביא עוגה ולאכול לבד כמה חתיכות טובות ממנה. שיהיה לה לבריאות אבל שלא תתהה על הבת שלי. ולמקרה שהיא רוצה דעות על למה היא לא מצליחה להיכנס להריון ועל הקשר של זה ליחס שלה אל הגוף שלה היא מוזמנת אלי.
סתם. אני סתם רעה, אבל נמאס לי להסביר כל הזמן ולהתגונן כאילו אני אמא מתעללת. לפעמים כשיש במבה בסביבה אני ממש שמחה שהיא אלרגית, לא נעים להודות. ולא שאיכפת לי שפעם בכמה זמן היא תאכל קצת במבה העניין הוא שיש מספיק אנשים שישמחו להאביס אותה בזה יום יום.

אני סתם רעה, אבל נמאס לי להסביר כל הזמן ולהתגונן כאילו אני אמא מתעללת
זו אומנם מגננה, אבל את בכלל לא רעה. אם הנשמות הטובות לוקחות להן חופש לבקר ולהביע דעה, מותר גם לך

אני חוטאת בשיפוטיות על ימין ועל שמאל (דווקא לא רע לי עם זה...), אבל אני בהחלט מבינה שמי שעומד מבחוץ לפעמים רואה תמונה טובה יותר - אבל לפעמים לא יודע מהחיים שלו. מה כל החכמים האלה מבינים בכלל?

סיפורון מאצלנו שקשור לאוכל (אם מותר לפלוש לך לבלוג): לפני כמה חודשים טובים חטפתי קלקול קיבה ממשהו, זה היה בדיוק יום שלא היתה לי בו עזרה עם הינוקא, והתנהלתי איתו ממש באפיסת כוחות. זו היתה תקופת האוכל המרוסק נדמה לי, או שלא היה לי כוח להכין לו משהו אחר, ובכל אופן עשיתי הנחה לעצמי וקניתי לו גרבר פירות. ישבנו בגינה עם חברה והאכלתי אותו.
בא איזה ידיד של החברה, מהאבות האלה שהולכים עם התינוק החדש בבייבי ביורן כמו בתצוגת תכלית. מעיף מבט עלינו ואומר לי "הכי טוב לתת להם פירות טריים". זה היה שנייה אחרי שנאם בזכות המנשא (וכמובן לטש עיניים לעגלה שלנו, כאילו היה לי כוח לקחת את התינוק במנשא, חיוורת וממוטטת). כמובן שבא לי להחטיף לו סנוקרת.

בא איזה ידיד של החברה, מהאבות האלה שהולכים עם התינוק החדש בבייבי ביורן כמו בתצוגת תכלית. מעיף מבט עלינו ואומר לי "הכי טוב לתת להם פירות טריים". זה היה שנייה אחרי שנאם בזכות המנשא (וכמובן לטש עיניים לעגלה שלנו, כאילו היה לי כוח לקחת את התינוק במנשא, חיוורת וממוטטת). כמובן שבא לי להחטיף לו סנוקרת.

שלא לדבר על זה שהורים לתינוקות בני חודשיים לא יודעים מה זה להיות הורה לפעוט. כאילו אני זו שקובעת אם מנשא או עגלה. יעני לפני חודשיים היתה לנו תקופה של סרבנות עגלה ואחר כך היא התחילה להתיישב בעגלה ולהודיע "טייל" ועכשיו היא בהיצמדות פראית אחרי מחלה ואם אני מציעה לה לצאת מהעגלה אז היא אומרת סבבה אבל מתכוונת סבבה על הידיים ולא סבבה ללכת בשביל...

הרבה דברים לכתוב על המשפחתון, אבל לא הערב.

אתמול באה לערב חג (עם כל המוני ישראל ששרצו בסוכה של הוריי) דודה שלי. אחות במקצועה, גם טיפת חלב בין השאר, המון ניסיון, חוסר טקט, לב טוב וארבע בנות.
איך שנכנסה אמרה לי על זה שהאחות אמרה נו נו נו על זה שאני לא מאכילה את הבת שלי כמו שצריך (כן והיא נתנה לי מידע כמו שצריך כשאמרה לי לתת לה תירס, שזה בכלל אלרגני, בגיל 8 חודשים) ואני שואלת את עצמי אם יש כזה דבר בישראל כמו חיסיון רפואי והאם הוא לא נועד למקרים בהם האחות המטפלת במקרה מכירה את דודה שלי ויודעת על הקשר המשפחתי ביננו.
איכשהו העברתי את זה, כי מזמן כשאמרתי לה שהילדה FTT היא אמרה : עזבי , היא נראית נהדר ומבסוטית וסיפרה לי על בכורתה ששקלה לא הרבה יותר מבתי בגיל שנה.

בכורתה, נושא מעניין. בניגוד לאחרים במשפחה הקרובה יותר שאני יודעת בבירור שהיתה להם רגישות למאכלי חלב בילדות, היה לי משהו מעורפל בראש לגבי הבת דודה הזו.
אז אני שואלת אותה: תגידי, זכור לי משהו מעורפל מהילדות, אני לא בטוחה, שאחת מהבנות, אולי ל', היתה מאושפזת כתינוקת בגלל רגישות לחלב? היה כזה דבר?
לא, היא אומרת לי. אבל ל' שילשלה עד גיל שנתיים. כנראה, את יודעת, לא היתה אז בכלל מודעות לכל הנושא של אלרגיה....
!!!!!!!!!
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, עכשיו, כשאני כותבת את זה אני פתאום בוכה.
איך היא לא סיפרה לי קודם.

הבת, אגב, אישה בוגרת ואמא לילדים. אמנם נמוכה (והיתה ילדה נמוכה במיוחד) אבל יש לה הורים לא גבוהים.
אבל, לא רק שהיתה לה ילדות וגדילה סבירים לגמרי, היא גם גילתה כישורים מעל הממוצע בתחומים מסויימים, עזבה את בית ספר בגיל צעיר כדי לעסוק בספורט האהוב עליה והיתה אלופת הארץ במשך מספר שנים בתחומה כשעוד היה בחיתוליו בארץ, והיא בהחלט בין האחראים לקידום התחום עד היום.

כנראה שלא הכל מתחיל ונגמר במשקל בגיל ינקות.

והיום שלשול.
אבל גם היצמדות וגם לא חזרה לעצמה מאז המחלה וגם פות אדום ככה שאולי שיניים.
לא אכלה שום דבר חריג היום. אולי עגבניות, כבר כמה זמן מקבלת עגבניות ונראה שזה בסדר, אולי לא צריך כל יום, רק פעמיים בשבוע, נגיד.

היום בטיול היה רימון ליד הגן משחקים. מישהו השאיר שם, כי זה היה מתחת עץ אלון ואין רימון בסביבה.
רצתה נורא שאפתח והתחמקתי.
איזה יחס בעייתי היא מפתחת כלפי אוכל.

בשבת היינו באירוע שהזכרתי למעלה. לא רק לה, גם לי לא היה מה לאכול שם. לה לפחות הבאתי אוכל מהבית, לי לא. מה שכן, לקחתי קצת טחינה בצלחת והיא דחפה ישר את היד לתוך הצלחת וניסתה לקחת (גם דייסה היא מעדיפה ככה, לערום ביד ולדחוף לפה מה שלא נופל, גם אורז) יצא שנתתי לה לטעום והיא המשיכה, אכלה לפחות כמות של כפית או שתיים טחינה (שלא לדבר על החולצה שלי). חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, לא היה שלשול. הערב זה כבר לא נחשב וזה גם לא השלשול המיוחד שהיה לנו מטחינה בפעמיים שניסינו בעבר הרחוק.

התגובה המיידית שלי זה כמובן איזה כיף ולהתחיל לתת לה כל יום טחינה פעמיים ביום, להטביע הכל בטחינה. אבל אחר כך קלטתי שלא. שהדייאטת סירוגין היא משהו ששווה לאמץ ברעיון ואולי טחינה זה משהו שאפשר לתת נניח, כשנמצאים מחוץ לבית- זה יכול להקל עלי בבתים אחרים. בערב היא נורא ביקשה לטעום מהדייסה שלי, שהיה בה גם קצת טחינה (וגם קוואקר שלא בדיוק טוב לה) אז נתתי לה קצת.

כשהתארחנו היא מתחילה לגעת בצלחות הריקות של כולם או אם השאירו בהם משהו. אני לא יכולה לחנך את כולם לא להשאיר צלחות בשום מקום ואחרי שהיא לא מקבלת כל מה שהיא רוצה או מצביעה על אוכל ואומרת "אסור" ברור שבא לה לקחת ולטעום מהצלחות שמונחות שם. אם היתה לי ילדה פחות סקרנית, או כזו שלא נוגעת בכל דבר, שהאוכל לא מגרה אותה ומסתפקת שמה שאני נותנת לה בצלחת שלה, היה יותר קל.

אני מודה שאירועים חברתיים שמעורב בהם אוכל (ואנחנו חיים בחברה שהכל בה תמיד סביב אוכל) הפכו להרבה פחות מהנים בשבילי. זה מהווה המוקד למחשבות שלי אם לנסוע או לא לנסוע לאירועים שונים.
כמובן שגם עניין הנסיעה אם זו נסיעהארוכה- קשה נסיעות ארוכות איתה לבד וקשה לארוז כשאין מישהו שיעשה איתה סיבוב בגינה כשאני אורזת והיא מטפסת עלי, קשה לשנות לה את סדר היום והיא ממש לא נרדמת בכל מקום. אבל מאפיל על הכל האוכל. יוצא שאני חייה את חיי בהימנעות די גדולה בגלל שיש לי ילדה ונהנית הרבה יותר להיות בכל מיני מקומות בלעדיה. לא יוצא לי הרבה, אבל יוצא לי. חלק גדול מהעניין זה האוכל. בכל מקום אני עסוקה ברדוף אחריה ולהסביר לה לא לגעת ולהציע לה דברים אחרים ממה שיש לאחרים.

רציתי לנסוע למעגל הדרך. רק שברור ששתינו לא במיטבנו. חשבתי על זה, אמרתי נתארגן עם אוכל. אז היא תאכל קצת טחינה מצלחות של אנשים. ואז חשבתי שכל הילדים שם, כמו כל הילדים אצלנו בישוב, בטח ירצו דווקא פריכיות אורז. חשבתי שאני אטרך משאית כדי לנסוע לשם ליומיים, או כל הזמן לסרב לילדים. כל הילדים אצלנו בישוב שבבית בחיים לא נוגעים בפריכיות אורז, מאד אוהבים אותן (וגם תפוחים) כשאני מציעה להם, אבל לא מאמא שלהם. הפריכיות האלה, אני אומרת שזה כמו תום סוייר והגדר.

מבחינתי זה אחלה ואין לי בעיה עם זה, למדתי במקום לקחת אחת, לקחת מהבית את החבילה לטיול או לבריכה. אבל כשחשבתי על טיול ליומיים-שלושה ועל זה שבטח בכל פעם שהבת שלי תכרסם איזו פריכית ישר יצוצו חמישה ילדים שמותר להם לחם וירצו פריכיות ואני אצטרך להגיד להם שזה האוכל שיש לנו ליומיים הבאים ולכן לא (או לחילופין לקחת עשר חבילות), אני מוכרחה להגיד שמחשבות כאלה ישר מוציאות לי חשק לטיול של יומיים, כי בטיול של חצי יום ממש לא איכפת לי לחלק פריכיות.

ככה יוצא גם שהבת שלי תמיד נותנת, מחלקת מה שיש לה, אבל כשהיא רוצה משהו שיש למישהו אחר, איכשהו יוצא שישר אסור לה ואי אפשר. היא גם רוצה לקבל קצת מאחרים אבל הרבה פעמים זה לא אפשרי.

דבר חדש מהימים האחרונים:
אנחנו יושבות לאכול. היא מסתכלת על הלחם שאצלי בצלחת, מצביעה ואומרת "סור, סור" (אסור, אסור) עם תנועת אצבע שמלווה.

ושוב איתכם.
שילשול.
לא שיניים, לא מחלה, שום תירוץ אחר.
לא כמויות.אתמול במשפחתון אמרו לי שקצת שילשלה. אמרו גם שנתנו לה קצת חומוס, אותו היא מלקקת מפריכית אורז כמו כל מה שמורחים לה על פריכיות.
חומוס מכיל טחינה ובימים האחרונים נתתי לה ממש טיפה טחינה אבל כמעט כל יום, ככה, לק מהאצבע שלי וכאלה. הבוקר גם נתתי לה קצת חומוס.
אבל לא נראה לי שזה מהטחינה. זה לא דומה לשלשול של טחינה.
אחרי שאתמול, אז הבוקר היה בחיתול של הלילה, קקי, רובו בסדר ורק קצת שלשול. אחר כך יותר מאוחר ברח לה קצת בתחתונים והיא אפילו לא הרגישה ואני לא ראיתי ופישפשתי אותה כמה פעמים ולא שמתי לב עד שהיה לנו פספוס והחלפתי לה מכנסיים ותחתונים וראיתי...

שלשום היא אכלה רימונים. אתמול בבוקר היא היתה עצבנית ברמות על. זה לא נראה שלשול של רימונים אבל אני חושבת שגם בפעמים הקודמות שהיא אכלה רימונים היא היתה מאד עצבנית מתישהו חצי יממה או יממה אחר כך.

שוב הבלשות הזו.
ובסוף מסתבר שאני טועה או שבכלל לא לקחתי בחשבון משהו נוסף במשוואה.
כמו בתל אביב במלחמה, שחשבתי שזה מתפוחי אדמה אבל היה כנראה מעדשים כתומות ואני הייתי בהדחקה. יש דברים שאני מעדיפה להדחיק. עדשים נגיד. נראה לי כזה מזון בריא ונהדר וטוב והיא כל כך אוהבת עדשים שאיך יכול להיות ששתינו טועות כל כך, אז אני בודקת דברים אחרים ובמקרה באותו יום גם לא נותנת עדשים ואז מחליטה שזה בטח התפוחי אדמה...

נמאס לי לבלוש כל הזמן, לפעמים אני רוצה פשוט להניח לה בעניין הזה, אבל בתקופות שעשיתי את זה קיבלתי חרא ארוז בחיתולים בפרצוף.

השבוע דיברתי עם מטפל האייפק בקשר אליה.
נפגשנו בגללי אבל כמובן שלפעמים אני מזכירה גם אותה.
איכשהו יצא שהוא אמר שבאלרגיה יותר קל לטפל, לרפא, מאשר באי סבילות למזון. שאי סבילות מתבטאת במערכת העיכול יותר ושבעצם זה עניין של מבנה ושזה ילך ויעשה יותר טוב עם הגיל אבל אני אראה שיהיו דברים שיישארו.
טוב, לי לא חדשות הרגישויות למזון שקיימות במשפחה שלי ואצלי, כל עוד זה 3-4 דברים שעושים לי לא טוב זה משהו שאפשר לחיות איתו, אבל ברגע שזה כל כך הרבה דברים זה כבר קשה.

אני עושה הרבה עבודה רגשית עכשיו מולה, מקווה שזה יתמוך בה לשחרר קצת אותי, את חלב האם וההזדקקות אליו (לא איכפת לי להמשך להניק, אבל לא כל כך הרבה פעמים ביום) יתן לה כוחות לעכל את העולם ואת הטוב שהוא מביא איתו.
כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על זה אבל לא מסתדר לי, אולי צריכה עוד לעבד לפני שיוצא ואולי פשוט לא מתאים.

תקופה לא פשוטה.
קשה לה.
חלק גדול מזה מתבטא בהמון היצמדות אליי והמון בכי משטויות ולא שטויות, רגישות גדולה לרעשים (שקיימת תמיד אבל מתגברת מאד בתקופות שקשה לה).
הרבה פידבק מאנשים שרואים וראו אותה על זה שהיא ילדה שנבהלת מכל דבר ובוכה מכל דבר, ילדה שקשה לה.

אני מתעסקת בזה הרבה זמן לאחרונה.
העניין עם האוכל קשור בעיני לעוד דברים: לקושי שלה עם שינויים, לקושי שלה עם רעשים, לקושי שלה להיפרד ממני וגם לקושי שלי להיפרד ממנה.
אני מוצאת את עצמי המון רוצה לגונן עליה ולהקל עליה, שתהיה מאושרת, שיהיה לה טוב וקל.
דווקא לכן בתקופות כמו עכשיו אני די מתחרפנת.
התעוררה, אמשיך כשאוכל.

נשמע קשה-קשה.

היא מסתכלת על הלחם שאצלי בצלחת, מצביעה ואומרת "סור, סור" (אסור, אסור) עם תנועת אצבע שמלווה
אני מתארת לעצמי שזה מקפיץ את רגשות האשם פי עשר. אבל בסה"כ אין לך מה להילחץ . שלי עושה אותה תנועה ביחס לשקע החשמל או הטלוויזיה. הם כולם עושים את זה, לא משנה על מה - בסך הכל, תמיד יהיה משהו שאסור.

יתן לה כוחות לעכל את העולם ואת הטוב שהוא מביא איתו
הלוואי @}

נפל לי אסימון בקשר לקושי. זה יצריך ממני לעבוד יותר קשה, ואני צריכה לחשוב איך עושים את זה אבל כנראה שזה אפשרי.
אני הולכת לחוג הורים.
אחד הדברים שעלה שם זה הצורך בשגרה, בקביעות.
רוב ההורים אמרו שזה נורא קשה ואיך אפשר. מה שכן, דיברו בעיקר על הערב כי לרובם יש לפחות פעוט בן 2.5 ומעלה חוץ מהתינוק/פעוט הנוסף וגם מי שעם תינוק בבית דיברו על ילד שבעצם רואים מהצהריים/אחה"צ, דיברו על הערב ואני התסדתי. כי אצלנו באמת יש שגרה מאד מאד קבועה בערב, די כמו שעון.
פתאום הבנתי שבבקרים אין לנו שגרה. לא ברור אם קודם רוחצים פנים ומתלבשים או קודם אוכלים. שזה גם קשור להנקה כי אם השניההיא ינקה אז נראה לי דבילי להציע לה אוכל ואם היא עוד שניה אוכלת אז הרבה זמן היה לי חבל להלביש כי עוד שניה הבגדים ייראו כמו אחרי מלחמה ובכלל בשארית הקיץ שהיינו בבית היא הלכה ערומה.

אני יודעת ורואה שהחצי השני של היום יותר קל לה. אני יודעת שגם במשפחתון זה ככה. היא לא יודעת למה לצפות בבוקר ואני לא יודעת איך, אבל נראה לי שאנסה לייצר בכוח סוג של שיגרה עם שעה קבועה ליציאה מהבית, או לטיול בעגלה או לגן משחקים רחוק מחוץ לישוב (ממילא בישוב שלנו יש חבר אחד בלבד) או אפילו לסידורים וקניות. היא מתחרפנת ומחרפנת אותי וראיתי שבימים שיצאנו על הבוקר ועשינו כל מיני דברים אז אנחנו חוזרות ואני מספיקה לבשל כי היא משחקת לבד ומאפשרת מה שניסיתי לעשות לפעמים לפני היציאה מהבית והיה בלתי אפשרי.
להכין בערב תיק כמו בימים של המשפחתון, אולי אפילו לחתוך פירות כבר בערב. לדעת בדיוק מה תהיה ארוחת הבוקר. נכון, החיים מלאים שינויים והפתעות אבל מסתבר שהיא זקוקה למה שיותר יציבות ומשם היא תוכל להגיב טוב יותר לשינויים, אני מקווה. בימים כאלה, כמו היום, שדווקא הפרתי לגמרי את הסדר יום אבל יצאנו והיינו הרבהבחוץ ועוד בצהריים ולא היתה בעצם שנת יום, אני רואה שגם יותר קל לרווח בהנקות. אז זה לא מסתדר עכשיו עם להיות בלי חיתולים, אז אני אסתפק קצת בבלי חיתולים בבית ולהציע עצים בחוץ עם חיתול ואכבס הרבה חיתולים.

אני שואלת את עצמי לפעמים אם אני מגזימה. היום משהו בבוקר לא נראה לי ביציאה שלה, אבל זה לא היה שלשול. בערב ברח לה באמבטיה, זה לא קורה לה אלא אם יש מחלה/שלשול/שיניים וכו'. אולי פשוט לתת לה לאכול מה שבא לה ורק כשמתחילים שלשולים רציניים אז לעצור ולעשות רוורס.

המשפחתון- מהווה תמיכה מלאה. מתייחסים אליה באהבה וכבוד. לא קל לטפל בה ואני כל הזמן עם המשקע של לפני שנה שאחרי שלושה חודשים אמרו לי קחי את הילדה אי אפשר לטפל בה. כבר מזמן סלחתי לעצמי על זה שלא הייתי מספיק קשובה אז לטפל בקושי שלה, בעצם ניסיתי אבל לא הצלחתי. במקום החברה שעשתה לי את הפרחי באך, הפעם הכין לה "הגנן" את התמציות. באמת כשנגמרההתמצית חלה הרעה בהתנהגות שלה אבל זה גם קרה בדיוק כשבמקום להיות במשפחתון שעה שעתיים היא התחילה להישאר ימים יותר ארוכים והעניין קיבל אופי של קביעות ככה שקשה להגיד מה מהם יותר השפיע.

בכל אופן המשפחתון הוא בבית והאישה היא גננת וגם בעלה גנן. המשפחתון הוא שלה אבל לפעמים חלק מהיום גם הוא נמצא שם. ביקשתי ממנו תמציות כי חשבתי שללכת כל פעם לחברה יהיה יותר מורכב מאשר מישהו כזה נגיש וגם שרואה ומכיר את הילדה יותר לעומק. הוא התייחס מאד ברצינות, שאל שאלות על הלידה והתייחס למכלול של הדברים ולא רק לסימפטומים הרגעיים. מוכרחה להודות שהתייחסות מעמיקה כזו מרגיעה אותי, כי זה ברור שיש יותר מדבר אחד שקשה לה בעולם הזה, בגיל שנה היא עוד היתה בוכה לפעמים כשמישהו היה מתעטש בקול רם לידה, שלא לדבר על הבלנדר.

בתקופות שטוב לה, היא מדהימה וזורמת, קלה וטובה כאילו הכל נהדר וטוב, למשל כמו כשחזרנו הביתה מנדודי המלחמה. היה שווה לחזור באמצע ולסבול את הפחד והאזעקות רק בשביל איך שהיא היתה. בתקופות שקשה זה בלתי אפשרי.

תבשיל קדירה הציעה במעלה הדף הזה שאנתק בין השלשולים שלה למצבי הרוח שלי.
אני מבינה שכשקשה לה אני לוקחת הרבה מזה על עצמי, מרגישה אשמה, מרגישה חסרת אונים. צריכה ללמוד לעשות את ההפרדה הזו, הקושי הוא שלה. יש דברים שקשים גם לי, אין ספק.
גם לי קשה להיפרד ממנה להרבה שעות, הייתי מעדיפה להיפרד ממנה למקסימום 4-5 שעות ולא לעבור את זה בשום מקרה. בפועל יש לי יום עבודה אחד שאנחנו נפרדות לשמונה שעות. בלי קשר לצרכים שלה, לי כאמא זה קשה, ארוך. אבל אני מבינה שאנחנו מפצות בימים אחרים וגם אני רואה שזה לא רק לוקח ממנה אלא גם נותן לה המון ושהיא לפעמים חוזרת משם כל כך שמחה ומרוצה שזה שווה ביותר. אז קשה, אז מה, אז הקושי יעבור, אבל אני לוקחת את זה קשה שקשה לה וזה מעצים את כל התחושות הלא טובות במקום לסמוך עליה שהיא תעבור את התקופה הזו ושכולנו נתמוך בה ויהיה בסדר.

וקומה ג', תודה שאת כאן להקשיב, לכתוב, להגיב.

כבר הבוקר היה הרבה יותר טוב:
היינו ארוזות כמעט לגמרי מראש, בגדים היו מוכנים ולא התחלתי להתלבט אם קודם נאכל או קודם נתלבש. אני הייתי ברורה והיא שיתפה פעולה. היא אפילו התחילה לשחק ויכולתי טיפה לשטוף כלים. חלפו שעתיים וחצי מההנקה של התעוררות הבוקר להנקה הבאה אחריה ובלי להיכנס לעימותים. היא גם לא ביקשה ישר לצאת לסבא וסבתא.
מה שכן, היה לי קשה, אין לי ממש שהות לתעורר ולהימרח ככה בבוקר. אני צריכה קצת זמן להתעורר והיא לגמרי בעניינים ישר. האמת היא שהיא למדה את זה ממני והיו ימים שזה היה הפוך, שאני דחקתי בה בבוקר להתעורר בכל מיני דרכים, אני מתכוונת שלא נתתי לה בבוקר את הזמן הזה שבין שינה לערות ועכשיו ברור לי שזו היתה טעות.

היינו היום בטיול כזה, פארק קהילתי, שארגנו יוחננ ית ובן זוגה ועוד כמה. היה מאד מאד כיף. חששתי מה יהיה עם הפיתות על הטאבון שעשו שם. רגע של היסוס וחשבתי לעצמי: לתת לה פיתה/לחם בבית זה סיכון, אם היא מגיבה רע אני אצטרך להלחם איתה למחרת מה פתאום עכשיו היא לא מקבלת. דווקא בחוץ ועל הטאבן כשזה בכלל לא נראה כמו לחם וגם לא מכיל הרבה חוץ ממים, קמח ושמן זית, זו הזדמנות מצויינת.

אז הכנו פיתה ושמנו על הטאבון והיא טרפה אותה ואחר כך עוד אחת. את הבצק היא גם ניסתה להכניס לפה, לא לגמרי הבינה בהתחלה את הרעיון, בכל אופן בפיתה השניה אזרתי אומץ ושמתי לה שמן זית מעורבב עם זעתר. בזעתר המוכן שקונים יש שומשום ונראה שזה בסדר עכשיו עם הטחינה אבל אני לא סגורה על זה לגמרי, משהו שם לא נראה לי. מצד שני, אני חושבת שבמשפחתון נתנו לה בטעות עדשים ביום חמישי ואולי זה מה שנראה רע, צריכה לשאול אותם.

היא גם היתה מהבוקר בלי חיתול וכל הטיול עשתה פיפי על עצים. פעם אחת הייתי צריכה להחליף לה מכנסיים כי כשלקחתי לפשפש היא התחילה להשתין שניונת לפני הזמן וזה קצת נרטב, שלא לדבר על הפעם שהרמתי אותה ולא שמתי לב שהיא כבר עושה ושיניתי מיקום, התקרבתי לעץ אז קצת טיפטף עליי. ענקית היא היתה. אחר כך בבית כל רבע שעה פיפי במכנסיים, כולל זה שהיא לא ישנה צהריים למעט עשר דקות באוטו כשחזרנו, החלפתי לה היום לפחות עשרה זוגות מכנסיים.
הפות שלה אדום בימים האחרונים בערב אחרי האמבטיה ואני תוהה אם זה שוב שיניים (גם היציאות המוזרות עשויות להיות זה אבל לא לגמרי נראה לי ויש גם התעוררויות תכופות בלילה ששייכתי לדברים אחרים) או שאולי זה בגלל שכל היום היא משתינה בלי להישטף, שרק מחליפים מכנסיים, זה יכול לצרוב נראה לי.

בכל אופן היא היתה מדהימה היום ונראה לי שכל מה שעשה הבדל זה השעה הראשונה בבוקר ואחר כך כבר לא חייבים בכלל לצאת וכאלה. אבל אולי כדאי לצאת כי היא מעדיפה אדמה זרה על האדמה אצלנו בגינה.

יש לה ממש כוויה בפות. כנראה הקלמנטינה שאכלה. אין יותר קלמנטינות. באסה.
הפיתות בטאבון התגלו כלא אסון גדול אבל גם לא מומלץ לשימוש יומיומי.
מסקנה: לעבור לדיאטת סירוגין.
בעיה, כי אם היא תקבל לחם פעם אחת היא תרצה כל יום. אני יכולה להחליט שהיא מקבלת גלוטן אחת לשבוע, כמו בדיאטת סירוגין שהציעה תמי גלילי אבל בצורה של פסטה או קוסקוס ואז לא תהיה לה שליטה על לבקש את זה כי אני לא שואלת אותה מה לבשל. אפשר גם להחליט שרק מחוץ לבית אבל זה בעייתי. נראה.

הבוקר לא הייתי מתוקתקת כמו אתמול אבל בכל זאת העניינים עבדו יפה כי לא חשבתי מה לעשות קודם: הלבשתי, האכלתי. גם העברתי את ההלבשה מהסלון לחדר שלה בבקרים, מה שגורם לה מיד אחרי ותוך כדי להתחיל לשחק, במקום בסלון שהיתה רוצה לדלת, החוצה והיו המון גירויים שהם לא משחקים (אם כי יש שם משחקים) שתפסו אותה.
מחר יש משפחתון, נראה איך יהיה מחר.

עוד משהו:
היום היינו אצל חברה. מישהי שהיו לי איתה קשרים בעבר המאד רחוק חזרה לגור מאד מאד קרוב, כמה בתים מאיתנו, עם בעלה ושתי בנות גדולות מבתי.
באנו אליהם היום. אחר צהריים אצלם זה בעיקר במבה ותפוצ'יפס. הבת שלה אכלה לפני כן, כי לא אכלה צהריים. אז החברה רצתה לתת למתוקה "רק אורז" אמרתי בסדר. הצצתי עליו לרגע ומיד ראיתי שיש בו אבקת מרק. אז היא רצתה להראות לי שאין בזה מונוסודיום גלוטומט, אבל זה היה חצי שעה אחרי השלשול של אחר הצהריים, זה מהפיתות של אתמול. הוא לא היה נוראי, אבל להסתכן בעוד שלשול או בהחמרה רק בשביל קצת אבקת מרק מגעילה? אם כבר אז שיהיה בשביל משהו טעים/מזין/שווה באמת. אז כרגיל, חתכו לה תפוח. בסוף היא אכלה שקית כמעט שלמה של תפוצ'יפס, כשבאנו הביתה לא נגעה בארוחת הערב.

אני לא רוצה לבחור את החברים שלי לפי מה הם אוכלים או נותנים לילדים שלהם לאכול, מצד שני אני שואלת את עצמי אם אני רוצה ללכת אליהם לעיתים קרובות, והקטע שהחצר שלהם ממש על הדרך שלנו כמעט בכל פעם שאנחנו בכלל יוצאות מהבית מעבר לחצר הפרטית, ככה שיהיה קשה להתחמק. האמת? גם לא רוצה להתחמק, נעים לי עם הבנות ואיתה חוץ מהקטע הזה וגם בעלה שראיתי קצרות נראה איש נעים מאד.

חזרנו לקלמנטינות, חזרה האדמומיות בפות. היא מתה על קלמנטינות. לפחות לא מילאתי את הבית, כי לא הייתי בטוחה, נתתי להרק אצל אחרים. במשפחתון יש והיא מבקשת. אוף.
ביום שישי נתתי לה תירס. התארחנו איפשהו והיה והיא נורא רצתה. אמרתי מה יכול להיות. עם קשר או בלי היא היתה עצבנית במשך יומיים. לא היה שילשול כמו בפעמים הקודמות שאכלה תירס, אבל היו שתי יציאות לא יפות. כשתירס גמר לצאת, אחרי יומיים, מצב הרוח שלה נרגע.
קשור או לא, היא גם פיספסה בימים האלה פיפי כמו שלא פיספסה בכל השבוע שלפני. אולי זה סתם לא קשור.
ועכשיו אני נזכרת שלא נתתי לה טיפות פרחי באך לפני השינה הערב.
מה שברור הוא שיש שיפור. מפעם אחת תירס היו לה תגובות מאד קיצוניות ויש עוד דברים שהיא קיבלה לאחרונה שנראים שזה בסדר, או לפחות לא נורא אם תאכל מהם מדי פעם.
אחרי שהיא אוכלת מהשיבולת שועל שלי זה לא נראה טוב. אם לקחת את מה ש תמי גלילי מציעה בדיאטת סירוגין, אז כדאי לוותר על גלוטן לגמרי, פשוט לשכוח מזה לאיזה חצי שנה לפחות, אולי שנה. לא פשוט, היא מנסה לקחת לחם בכל הזדמנות שהיא רק יכולה, בעיקר מחוץ לבית כי בבית אין בהישט יד ובכלל לא כל כך על ידה.

הי בשמת,
כבר כמה זמן אני רוצה להתייעץ איתך בנושא.
לא יודעת אם את זוכרת את הסיפור, אבל פיצקה בת שנה וחצי, עם הרבה רגישויות למיני מזונות.
היינו בטיפול אייפק בשתי תקופות. בגיל חצי שנה עבד נהדר , ובגיל שנה וקצת לא כל כך עבד. עזר לי מאד לאבחן, אבל לא הרבה מעבר לזה. מה שכן מצבה השתפר רק מזה שבמשך כמה חודשים היא כמעט לא קיבלה שום דבר שאסור. לאחרונה חל שיפור בעיקר אחרי שהתחלנו פרחי באך מסיבות אחרות ופתאום היא כנראה מגיבה בסדר לדבר או שניים שקודם היו בעייתיים. גם התגובות שלה התמתנו ומגיבה הרבה פחות גרוע לדברים שהיא כן רגישה אליהם, ככה שכשאנחנו מתארחים או נמצאים מחוץ לבית אני נוטה לאפשר לה לטעום קצת ולבדוק מה קרה עם זה עם הזמן.

בכל זאת ולמרות זאת רציתי להתייעץ איתך איך להקל עליה ואיך אני יכולה להסביר לה.
גם אם אני נותנת לה במקום מסויים לטעום תירס נניח, עדיין היא לא יכולה לאכול את האגסים שמציעים לה אחרי האוכל וכו'- אני משתדלת לא לבדוק יותר מדבר אחד בכל פעם.
היא נוטה לגשת לבד אם יש צלחות פזורות או דברים שאסור לה ויוצאות לה העיניים מלחם ודברי מאפה (גם אני אוכלת לפעמים בבית, אם כי משתדלת שלא). לפני כמה ימים חברה נתנה לבן שלה סנדויץ', הוא לא הסתכל עליו רגע והיא באה ולקחה (לא הספיקה לנגוס).
היא סקרנית, אוהבת לאכול (תודה לאל על זה עם המשקל שלה וכל ההסתובבות סביב אוכל ורגישויות) ורוצהמאד מה שכולם. אם כשהיא היתה יותר קטנה כולם אכלו עוגיות והיא היתה מבסוטית שנתנו לה פריכית אורז באותו זמן, היום זה כבר לא כל כך עובד. היא רוצה כמו כולם, כמוני וגם אם אני לא אוכלת (גם לי יש כמה רגישויות ויש מעט דברים שעוברים בחלב) היא עדיין רוצה מה שאחרים מקבלים ופחות מסתפקת בדברים אחרים.
אחת המסקנות שלי זה להכין כל מיני צ'ופרים שהיא לא מקבלת בבית ולשלוף ברגע האמת. עד עכשיו זה היה בלתי אפשרי כי המבחר היה מאד מצומצם, אבל עכשיו נראה לי שזה בסדר אם אתן לה חלווה או מעדן סויה נגיד, מדי פעם. זה נראה לי פתרון מבאס כי זה אוכל מאד מעובד, אבל אולי זה יעבוד לזמן מה.

וגם רציתי להגיד שראיתי אותך מתראיינת בתוכנית של אביגייל אריאלי (אין טלויזיה, אבל הייתי אצל הורי והיה פתוח) והיית מקסימה בעיני.

בגיל חצי שנה עבד נהדר , ובגיל שנה וקצת לא כל כך עבד.
מוזר.
מי המטפל/ת שלכם, תזכירי לי?
אולי זה לא ש"לא עבד" אלא הרגישויות נעשו מורכבות וכוללות הרבה עבודה רגשית? לאלרגים יש נטייה לייצר אלרגיות, וצריך לגמור את העבודה עד הסוף )-:
האלרגיות שעוד מביאות אותנו לטיפול מדי פעם הן העמוקות והמורכבות. הן אלה שמתגלות עכשיו.

ובקשר לדף השני, בהקשר הזה אני יכולה להגיד לך שאלרגיה מהסוג הזה גורמת לאיבוד שליטה על הקקי. באמת. זה סימן מובהק שהיא אכלה משהו אלרגני.
ממזון מעובד הייתי נרתעת מאוד. היא עלולה להיות אלרגית לחומרים שבו, וגם אם לא, זה מחליש את הגוף שלה באופן כללי, ומחמיר את הרגישויות הספציפיות. חלווה אגב עשויה משומשום, שהוא אלרגן רציני. היא לא אלרגית לשומשום? מעדן סויה נראה לי משהו שלא ראוי למאכל אדם, ולא הייתי נותנת לשום ילד רגיש להתקרב בכלל לדבר הזה. לא לסויה בכלל, ובטח לא למזון מעובד מסויה. בין אם הוא אלרגי אליו ספציפית ובין אם לא.

לגבי יוצאות לה העיניים: אני הבהרתי לילדים שלי ש"לנו אסור כי זה לא טוב לנו". לצערי מגיל אפס, ואני לא נגעתי בשום דבר שאסור היה להם. הם באמת לא נגעו ולא ניסו כי אני הייתי לגמרי סגורה על זה. מצד שני יש לזה מחיר כבד, והוא יצירת בסיס להפרעות אכילה בהמשך (אוכל הופך להיות דבר שנזהרים ממנו ומתנגדים לו, וזה רע מאוד). לכן: אייפק, גם אם צריך לטפל במשהו מעשרה כיוונים עד שזה מסתלק.

אבל קודם כל תזכירי לי למי הלכתן, ולמה את מתכוונת כשאת אומרת "לא עבד". פירוט יעזור לי לחשוב על משהו.

בהקשר הזה אני יכולה להגיד לך שאלרגיה מהסוג הזה גורמת לאיבוד שליטה על הקקי.
אני יודעת, כשהיא משלשלת אז באמת אין בכלל שליטה. רק שבחודשים האחרונים רוב הזמן היא לא משלשלת.
ולמה את מתכוונת כשאת אומרת "לא עבד".
אני מתכוונת שאם טיפלנו ברגישות למזון מסויים (גם בהיבט המורכב יותר) ואחרי שבועיים ניסיתי לתת לה את המזון המסויים, אז היא שילשלה ממנו. היום היא כבר פחות משלשלת בקלות מכל מזון. אם נותנים לה רק לטעום משהו שהיא רגישה אליו, היא לא בהכרח תשלשל, רק אם זו כמות גדולה או קיבלה יומיים ברציפות או אם זה משהו שהיא מאד רגישה אליו.

בקשר לשומשום, זה דווקא משהו שפתאום, ממש כמה ימים אחרי שהתחלנו את הפרחי באך, היא טעמה (טחינה) והגיבה ממש בסדר. אחר כך אכלה עוד כמה פעמים והיה בסדר כנראה. אני אומרת כנראה כי אני לא משוכנת ממה הפריחה שיש לה עכשיו על העור ויש לי אחות שכל הילדות התגרדה, כנראה מרגישות למזון. אצלה זה שילשולים, אבל אני אף פעם לא בוטחת בזה כי למשל כשאכלתי סלק אז היא לא שלשלה אבל פלטה בגיל שפליטות כבר לא היו ברפרטואר. אז התחלתי לתת לה שומשום. גם שקדיה נחשב אלרגן והיא דווקא ממש בסדר איתו.
בקשר לסויה, גם זה ידוע לי כאלרגן, אבל מסתבר שהיא דווקא בסדר איתו. אנחנו אוכלות טופו אורגני בבית וזה בסדר.
לעומת זה יש דברים שלא נחשבים אלרגניים וטופלו באייפק ועדיין זה לא נראה טוב- עדשים למשל... הגוף שלה היה נקי מספיק זמן, כמה חודשים לא נתתי לה שום דבר מהדברים שטופלו, ככה שכף עדשים לא עושה את הנזק שעשתה בעבר, אבל בכמות של אוכל בארוחה (והיא מתה על זה) זה ממש לא זה.

אנחנו מטופלות בצפון אצל ליאור טל, מטפל מנוסה וידוע. אני בטיפול אצלו ועלי זה עובד מצויין רוב הזמן, אבל לגבי כל האלרגיות העמוקות יותר שהתפתחו עם החשיפה היותר רצינית למוצקים אני כבר הרבה פחות בוטחת בו. מה גם שהיא מקבלת עכשיו פרחי באך שעשו ניסים בתחומים הרגשיים (ולא רק זה, בקבוק אחד נגמר ממש לפני יומיים ובמשפחתון היום אמרו לי "נסיגה", מזמן היא לא היתה ככה, זה ברור שאלו הן טיפות פלא) ועכשיו דיברתי עם מי שנתן לה אותם שיוסיף גם משהו לעניין האלרגיות והוא אכן יעשה זאת כשנסיים את הבקבוקים הנוכחיים.

נזכרתי בעוד משהו, בקשר לאוכל מעובד.
כשהתחלתי לתת מוצקים ועוד כשקראתי את הדף שלך, אז הייתי מאד נגד אוכל מעובד.
אני נוטה לאכול פחות מעובד בבית וזה היה נראה לי זוועות.
עם הזמן והאלרגיות התחוור לי שאם אני אתן לבת שלי תירוש לא אורגני, ואבדוק באייפק מהעשה שילשול, יצא שזה דווקא הענבים. התחוור לי לצערי הרב שלקרטיב מלא צבע מאכל (ואל תשאלי למה ואיך יצא לנסות, אבל יצא) היא תגיב בסדר, אבל לעומת זה לעדשים אורגניות היא תגיב די רע. אפילו אמרנט שמופיע בכמה מקומות כמזון מאד מתאים לתינוקות מגיל חצי שנה וניסיתי אותו כדגן חלופי לגלוטן, הסתבר כאסון גדול אצלנו.
אז ככה יוצא שמתוך הנחישות לתת רק מזון לא מעובד יצאה לי כל הרוח מהמפרשים והיום פחות ופחות איכפת לי לתת מזון שעבר עיבוד ואפילו שימור, אם רק אין בו תירס/גלוטן/ביצים/חלב ועוד כמה דברים... קשה למצוא, אבל כשאני מוצאת אז אני נותנת לה. בהתחלה היא בכלל לא התעניינה בזה, אבל היום כשהיא רואה אחרים אוכלים דברים מקופסא/אריזה היא רוצה גם ומאד קשה לי כל הזמן לאסור עליה.
לפני שבועיים קניתי ויטמינים מאד טבעיים ומאיכות מאד גבוהה, צריך להחזיק אותם במקרר ויש להם מספר שבועות מרגע הפתיחה עד שהם מתקלקלים. הם מאד יקרים. במקום לקנות את מה שאני קונה תמיד, קניתי מאותה חברה רק שמכיל דברים קצת שונים. חשבתי שאולי זה כבר לא יעבור בחלב, ירק מסויים שעשה לנו בעיות בעבר. כמובן הילדה התחילה לעשות גרפסים שלא היו מביישים שייך סעודי ועכשיו, כמה ימים אחרי שהפסקתי גם זה נפסק. מדובר בירק, רק ירק, כזה שנחשב בריא ומלא ויטמינים וברזל. לעומת זה אני כל הזמן לוקחת כל מיני ויטמינים מסונתזים וזה לא עושה לה כלום.
אגב, עם הטחינה התגלה לאחרונה במקרה, כשיום אחד התארחנו והיא טבלה יד בצלחת מלאה טחינה והחלטתי לבדוק מה יקרה ולתת לה, כי לא היה שם שום דבר שהיה מותר לה והיא לא רצתה רק מה שהבאתי מהבית אלא לטעום לפחות משהו משם. זה היה שוס גדול לגלות שהיא לא משלשלת אחר כך וגם לא כשנתתי לה חומוס שמכיל טחינה יומיים אחר כך.

אני מתכוונת שאם טיפלנו ברגישות למזון מסויים (גם בהיבט המורכב יותר) ואחרי שבועיים ניסיתי לתת לה את המזון המסויים, אז היא שילשלה ממנו
רגע, ומה עשית אז? מה ליאור אמר?
(אני אחכה שתעני, כדי להמשיך)

אבל לגבי כל האלרגיות העמוקות יותר שהתפתחו עם החשיפה היותר רצינית למוצקים אני כבר הרבה פחות בוטחת בו
זה נשמע לי מוזר, כי זה לא מתאים לשיטת אייפק. כלומר, אין שום צורך "לבטוח במטפל". זה טכני. אבל שוב, אני אענה כשתסבירי לגבי התשובה למעלה.

עם הזמן והאלרגיות התחוור לי שאם אני אתן לבת שלי תירוש לא אורגני, ואבדוק באייפק מהעשה שילשול, יצא שזה דווקא הענבים
אז מה? זה לא קשור.
הסיבה להמנע מהמזונות שאינם "אוכל" (כאילו, אני בטוחה שייצא באייפק שהיא לא אלרגית לפלסטיק. אז מה? לצורך העניין, גם לאכול פלסטיק זה באותה מידה לא אוכל) היא לא מפני שהם גורמים לאלרגיה בטווח הקצר, אלא שהם מחלישים את כל הגוף ומונעים ויטמינים לטווח הארוך. החלשת הגוף קשורה באלרגיות, אבל באופן עקיף. לכן יוצא שהיא "לא אלרגית" אבל זה כן מזיק.

את אומרת לי שאחותך היתה אלרגית. כלומר, הבת שלך לא דור ראשון לאלרגיות, לך יש אלרגיות, לאחותך יש אלרגיות, ומי יודע מי עוד.ליאור לא דיבר איתך על מגוון הצורות שאלרגיות נוצרות? אני חושבת שזה לא מקרי שהאלרגיות שלה הן לדברים שיש בבית ושאת רוצה להאכיל בהם, ופחות לדברים שלא נחשפה אליהם.
אני בעד פרחי באך, אבל אני מחכה לתשובה שלך לשאלתי הראשונה.

רגע, ומה עשית אז? מה ליאור אמר?

בהתחלה אני הצעתי שאולי נחכה כמה זמן. היינו בלי שלשולים ושלשולים היו רק כשניסיתי להחזיר משהו, אז הצעתי שפשוט לא אתן דברים שנוקו ונחכה קצת, הוא הסכים איתי. גם היום הוא אומר שלדעתו היה צריך לחכות תקופה שהגוף יתחזק. אני כמובן מסכימה עם זה, זה בא ממני. אחר כך היתה מלחמה וכבר היינו חודשיים ככה בלי שלשולים או כמעט בלי. הוא לא טיפל במלחמה ואנחנו הסתובבנו בבתים שלא תמיד יכולתי לבשל וכו'. איכשהו נתתי משהו ש"נוקה" וחשבתי שזה בסדר. משום מה כשבשהות שלנו בבתים של אחרים התחילו שלשולים מטורפים לא קלטתי שזה מהמשהו הזה (עדשים היא נורא אוהבת וזה תמיד נראה מזין ובריא, לא?) והאשמתי מוצר אחר ואת זה שאנחנו לא בבית, את זה שאני מכריחה אותה להתחתל, את המתח, את אללה ולא יודעת מה עוד. בלי לשים לב יצא שגם לא נתתי עדשים וזה הפסיק.
כן נתתי דברים חדשים לאט לאט, לא מייד, אחרי חודש בלי שלשולים. מאד בעדינות, אחת לכמה ימים, דברים שלא חשבתי שעשויה להתעורר בעיה איתם ורובם באמת עברו בסדר.
במלחמה הייתי בקשר טלפוני עם ליאור וביצעתי טיפולים לפי מה שאמר לי. אחרי עוד כחודשיים ואולי שלושה, ממש לאחרונה, התחלתי לנסות מדי פעם דברים נוספים: גלוטן (לא חיטה, קוואקר אורגני), תירס. זה עובר סביר. גם עדשים. לא מאד שלשול אבל גם לא מצב רגיל. כאילו אם תאכל מזה יותר מקצת אז כן יהיה כאן בלגן. הטחינה היתה הדבר היחיד שפתאום עבר לגמרי, לא היה זכר לתגובה, לפחות לא משהו שמוכר לי מהעבר בהקשר הזה. נראה לי שמה ש תמי גלילי הציעה, דיאטת סירוגין, זה בעצם מה שיעבוד במקרה שלנו. מה שהיא אומרת זה שאם יש דברים שילד מאד אלרגי אליהם אז לא לתת בכלל. אם יש דברים שרק קצת אז נותנים אותם פעם בשבוע וכל הזמן מחליפים בין הדברים.

בקשר לפלסטיק ולאוכל המעובד אני מבינה על מה את מדברת ואני לא נותנת לה כאלה דברים בבית. בבית אם רוצים חלווה מערבבים טחינה עם סילאן או עם מולסה אורגנית ובדרך כלל פשוט מעדיפים מישמש אורגני או דבלה. מצד שני, כדי להקל עליה מחוץ לבית, החלטתי כן להחזיק דברים כאלה שיהיה בשלוף במקומות בהם היא מאד מתוסכלת שהיא לא מקבלת מה שכולם. לצערי אנחנו לא חיות בעולם סטרילי, אני מנסה לתת לה את המקסימום, אבל זה המקסימום שאני יכולה, מה גם שאני כן יכולה לאכול הרבה דברים שהיא לא ולפחות מחלקם אני לא מרגישה שאני מסוגלת להימנע.

בקשר לליאור, אחד הדברים שהוא כן אמר לי לאחרונה זה שאי סבילות לא לגמרי לגמרי עוברת, שיש גם עניין של מבנה.
אצלכם הכל עבר לגמרי? אתם יכולים לעכל כל מה שפעם לא יכולתם?

זה לא דור שני של אלרגיה, התחלתי לחקור וגיליתי שגם לאבא שלי בימים הרחוקים ההם גילו אלרגיה לחלב, מסתבר שכבר אז עשו את הטסטים האלה עם השריטות.
לאחותי לעומת זה עשו את הטסטים האלה ויצא שהיא לא רגישה לכלום. זה היה בתקופה שהיא היתה בצבא וכל הזמן שלשלה (בילדות היא התגרדה), גם צליאק לא מצאו לה או משהו אחר, אבל כן הורידו לה פרופיל וכל מיני כאלה.
רק ממש לאחרונה דודה שלי, אני ממש כועסת עליה, סיפרה לי שהבת הבכורה שלה שכעט בגילי שלשלה עד גיל שנתיים ואז זה עבר "כנראה ש- את יודעת לא היתה אז מודעות לאלרגיה" הסיבה שאני כועסת שהיא סיפרה לי רק עכשיו בסוכות, היא כבר יודעת מזמן על הסיטואציה ועל מעקב FTT , והיא אחות (טיפת חלב ובתי ספר) היא אמנם מזמן הרגיעה אותי בקשר למשקל באמירה שהבת הנ"ל גם שקלה נורא מעט בגילאים דומים, אבל לא טרחה להגיד כלום על השלשולים.

בקשר לפרחי באך זה פשוט מדהים. זה לא רק פרחי באך, זה מעורבב עם עוד סוג שפחות מוכר בארץ ונקרא פרחי קליפורניה. התחלנו עם בקבוק מקרי בעניין רגשי שעשתה לי חברה. זה נגמר והיתה הרעה במצב מאד מאד. ככה שביקשתי ממישהו אחר שגם מכיר את הילדה יותר טוב וגם עשה לי תחקיר לעומק, לתת לנו תמציות וזה מדהים. האמת היא שהרגשתי שיש פה התייחסות יותר עמוקה שלוקחת בחשבון יותר דברים, יותר גורמים, יותר ניסיון לברר מי הילדה ולמה היא זקוקה, אני מרגישה שזה ממש חיזק אותה. באייפק כשניסינו לטפל בגורמים רגשיים כאלה או אחרים זה כמעט לא הזיז כלום. לא יכול להיות ששיטה מסויימת לא תעבוד טוב עבור אדם מסויים? אצלי זה עושה קסמים אבל זו אני ואולי לה יש צורך אחר.

סליחה שאני משתלטת לך ככה על הדף, כנראה יש לי הרבה לפרוק בנושא הזה.

ליאור לא דיבר איתך על מגוון הצורות שאלרגיות נוצרות? אני חושבת שזה לא מקרי שהאלרגיות שלה הן לדברים שיש בבית ושאת רוצה להאכיל בהם, ופחות לדברים שלא נחשפה אליהם.
נשמע מענין מאוד.

גם עדשים. לא מאד שלשול אבל גם לא מצב רגיל. כאילו אם תאכל מזה יותר מקצת אז כן יהיה כאן בלגן.
זה סימן שהיא אלרגית לזה.
אני אומרת: לא לתת לגמרי.
כי הרגישות גורמת לדלקת במעי, שמפריעה ךספיגה ועושה צרות. הרבה דלקת = שלשול, אבל מספיק קצת דלקת לעשות נזק.

לאחותי לעומת זה עשו את הטסטים האלה ויצא שהיא לא רגישה לכלום
מותר להגיד מפגרים? בטח שיצא. הטסטים האלה בודקים רק רגישות מהסוג של אסתמה וכדומה. האלרגיה במעי היא עם נוגדנים מסוג אחר, שאין להם שום טסט גם היום. במקום להגיד לה שאין להם כלים לזהות את גורמי האלרגיה שלה אמרו לה שהיא לא אלרגית. מפגרים. הנה אמרתי.

האמת היא שהרגשתי שיש פה התייחסות יותר עמוקה שלוקחת בחשבון יותר דברים, יותר גורמים, יותר ניסיון לברר מי הילדה ולמה היא זקוקה, אני מרגישה שזה ממש חיזק אותה. באייפק כשניסינו לטפל בגורמים רגשיים כאלה או אחרים זה כמעט לא הזיז כלום
את האייפק אפשר לקחת לעומק גדול. אני מרגישה שזה לא נעשה, מהתיאורים שלך. יש המון אפשרויות לתישאול, וצריך היה למצות אותן. קרה לנו שמשהו לא עבר, אז חזרנו לעוד ועוד טיפולים עד שניקזנו הכל. הופיעו דברים מגילגולים קודמים, ועוד ועוד, שילובים משונים (דשא עם זיעה למשל - לדשא לחוד הוא לא היה אלרגי אבל קיבל פריחה נוראה מדשא כשרץ והזיע. מי יכול היה לחשוב...). פשוט לא עזבתי שום דבר באוויר. אם עדשים הם אוכל כה מרכזי אצלך, אז ללכת לליאור ולגמור כבר את העדשים מכל הכיוונים.
תראי, הוא לא רוצה לעשות שום דבר שעלול להתפרש כלחץ עלייך לבוא לעוד טיפולים, אז את לא תשמעי את זה ממנו. אני מרשה לעצמי כי אני לא מקבלת מזה כסף. צריך לחזור, ושיבדוק מה הבעיה עם העדשים מכל הזוויות. יש לו טבלה, שיבדוק עליה את כולה. והעדשים זו רק דוגמא.

לא יכול להיות ששיטה מסויימת לא תעבוד טוב עבור אדם מסויים?
כן.
נשמע לי שפרחי הבאך טובים לה מאוד. מצד שני, למה זה לא מרפא? אני תוהה. כלומר, ברגע שמפסיקים יום - הכל חוזר.

נשמע לי שפרחי הבאך טובים לה מאוד. מצד שני, למה זה לא מרפא? אני תוהה. כלומר, ברגע שמפסיקים יום - הכל חוזר.
לפחות לגבי בקבוק אחד המטפל (קשה לי לקרוא לו מטפל, כי הנסיבות של הכרות הן שונות, הוא יותר הגנן או הבעל של הגננת במשפחתון) אמר שיקח זמן עד שזה ישתנה ועבודה לעומק.
אבל אני אשאל.
לגבי מה שאת אומרת עם השילובים, זה באמת מדהים. עוד כשהיא רק ינקה הסתבר שהיא רגישה לקארי כשאני מתבלנת איתו (זה היה הדבר היחיד שבכלל לא חשדתי בו מהדברים שהיו אז ואכלתי, לא היה לי מושג). הקטע היה שברשימה של מה שאכלתי הופיע גם אמבה, שמכילה קארי, ולזה היא לא הגיבה רע.

בקשר לזה שהיא רגישה דווקא לדברים שאני רוצה לתת, ברור שזה לא מקרי. אחת הסיבות שהתחלתי בטיפול בעצמי זה שהרגשתי שאם הדפוסים אצלי ישתנו אז אולי גם דפוסי האלרגיה שלה ישתנו.
בקשר לאבחון של האלרגיות, לי ברור שהם מפגרים. לא צריך לשכנע אותי. אבל הכי מוזרים לי אנשים שאומרים לי: "איך את יודעת שהיא רגישה לגלוטן? עשית ביופסיה של המעי?"
יעני, אני חייבת להתעלל בילדה ולהעביר אותה בדיקה שהיא חצי ניתוח כדי לאבחן משהו שידוע לי מראש. אין לי בעיה עם לעשות לה פעם בכמה זמן בדיקת דם (למרות שזה היה נורא נורא), אבל לא לסמוך על עצמי, על הניסיון, על האימהות בשם המדע? יש לי גבולות בהקשר הזה.

בקשר לעדשים, זה לא שאי אפשר בלי זה, זה פשוט שיש המון דברים שאי אפשר וזה מאד מצמצם את המבחר המצומצם ממילא. למשל במלחמה זה היה משמעותי כי הרבה פעמים אני מבשלת דגן עם חלבון, נגיד אורז ושעועית. בבתים של אחרים להתחיל להשרות שעועית ללילה היה סיפור, וגם לוקח יותר זמן לבשל. העדשים מתבשלים עם האורז ונגמר סיפור. אבל הכי מבאס שהיא פשוט אוהבת את זה.
היום היתה לנו עוד תגובה אלרגית למשהו די חדש. אדום ליד הפה, מכירה? הייתי אצל מכרה והיא ישר הבינה את הקטע ושכנה שלה שהיתה שם התחילה לנסות לשכנע אותי שזה לא, שזה צבע כזה אדום שירד מהשתיה וצבע את הפנים של הילדה באיזור הכוס, תפסה מגבון ורצתה להתחיל לקרצף את הפנים שלה להוכיח לי. איזה דברים משפילים שאני צריכה לעבור. לפעמים פשוט בא לי להישאר איתה בבית ולא ללכת לאף מקום (ואנחנו מאד אוהבות חברה).

הופיע גם אמבה, שמכילה קארי, ולזה היא לא הגיבה רע.
התכוונת לעמבה?
ראשית, יכול להיות שזה הכיל תבלין אחר ולא קארי (קארי הוא לא תערובת של תבלינים?).
שנית, כאמור "הגיבה רע" ייראה כלפי חוץ רק במצב קיצוני. את לא תוכלי לראות דלקת קלה במעי, שלא נראית בחוץ כמו שלשול. פשוט אי אפשר לראות.

עשית ביופסיה של המעי?"
וגם זה לא יראה.
יש איזו אלילות-פסבדו-מדעית של אנשים שאין להם מושג ירוק מה זה מדע, אבל אין לי פשוט מלים לתאר איך השכל שלהם בנוי, כי אני לא יכולה לקרוא לו "שכל ישר".

ושכנה שלה שהיתה שם התחילה לנסות לשכנע אותי שזה לא, שזה צבע כזה אדום שירד מהשתיה וצבע את הפנים של הילדה באיזור הכוס, תפסה מגבון ורצתה להתחיל לקרצף את הפנים שלה להוכיח לי
אני מתה מהאנשים האלה. בדיוק הזכרתי את זה בדף אחר. למה? למה הם עושים את זה? איפה כואב להם?

התכוונת לעמבה?
כן.
והכוונה שלי לא היתה שזה נראה או לא, אלא שבבדיקה של האייפק העמבה עבר בסדר והקארי לא. תבלין קארי הוא כנראה תערובת של תבלינים (אני לא בטוחה) שעשויה מרובה מצמח הקארי, לצמח הקארי יש ריח וטעם דומיננטיים וחזקים וגם אני עד שנתנו לי פעם ענף קטן משיח בגינה לא ידעתי שיש כזה צמח.

בקשר לביופסיה של המעי, ברגע שאני מזכירה בהקשר של אלרגיות את המילה "גלוטן" ישר צצים לי חובבי ומוקירי הצליאק, אלה שעשו ביופסיה של המעי לילדים שלהם ומצאו צליאק או אלה שלא מצאו, או אלה שלשכנה שלהם יש צליאק והם יודעים, והם כבר מיד מבינים שאני מתכוונת לילדה יש צליאק, למרות שאמרתי רגישות או אלרגיה וציינתי שהיא רגישה להרבה דברים. איך ששומעים גלוטן קופצים לי עם זה. גם באינטרנט וגם בגן השעשועים.

העמבה עבר בסדר והקארי לא
אה, עכשיו הבנתי.
אם כן, במקרים של דברים מורכבים, לפעמים האייפק לא מזהה. למשל, על שי יצא ש"כל הקטניות בסדר" וכשבדקנו אחת-אחת את כל הרשימה, יצא שהוא אלרגי לאחת.
לכן, בכל המקרים המורכבים, לא מסתפקים בכללי אלא אחר כך עוברים על רשימת המרכיבים.
אגב, את בטוחה שהעיראקים משתמשים בקארי בשביל העמבה? אני הייתי שואלת. אולי הקארי הוא רק בגירסה ההודית?

איך ששומעים גלוטן קופצים לי עם זה. גם באינטרנט וגם בגן השעשועים.
תסתכלי על הצד החיובי: הם לפחות יודעים ש"יש מין דבר כזה" אלרגיה. לא בדיוק יודעים מה זה, ולא מבדילים בין זה לזה, אבל לפחות בכיוון.
אצלי למשל היה אחד שהתעקש שפשוט אין דבר כזה אלרגיה. אין. ולכן רצה שאני אעביר את התינוק שלי בדיקות מחרידות, שיוכיחו שיש לו איזו מחלה קשה ונדירה שאיננה אלרגיה. כי הרי אין דבר כזה אלרגיה. שום דבר לא שיכנע אותו, אבל להצטרף אלי לבית החולים ולשאול את הרופא בעצמו, כדי שרופא יגיד לו שיש דבר כזה אלרגיות - לא, זה לא.

אצלי למשל היה אחד שהתעקש שפשוט אין דבר כזה אלרגיה
מזעזע. פשוט ככה.
אמא שלי פעם בתקופה רעה במיוחד אמרה לי: אולי זה לא שלשול?
בדיוק היה חיתול שעוד לא ארזתי אז שלחתי אותה ללכת להציץ ומאז היא מגוננת עלי ועל "השגעונות שלי" בפני אחרים למרות שהתמזל מזלה וזה היה בתקופה שלא היה דם.

אם מדברים על אלרגיות, כבר מזמן, לא הרגשתי שום תגובה אלרגית למזון. אכלתי היום צהריים בעבודה והתחילה לי באמצע האוכל תחושה שאכלתי משהו שאסור לי, אין לי מושג ה, אולי משהו שהיה במרק. זה לא קרה לי מזמן כי אני לא אוכלת דברים שלא טובים לי והאמת היא שגם כשלפעמים אכלתי דברים כאלה בכמויות קטנות עד שפיצקה התחילה להגיב אליהם בתורה דרך החלב, לא הרגשתי כלום בדרך כלל. עד עכשיו אני מרגישה את זה בגוף.

בקשר לעמבה אני לא בטוחה מה היא מכילה, ליאור התפלא בטיפול שיצא קארי ולא עמבה. זו היתה הקרבה רצינית כי תיבלתי הכל עם קארי.

בקשר לאייפק, אני לא מאד אוהבת את השיטה.
היום הייתי מלכתחילה הולכת על הומיאופתיה דווקא. נראה לי לא הגיוני לחפש בכל פעם מרכיב אחר ואותו לנקות, ברור שיש כאן עניין אנרגטי, רגשי ומהותי שצריך לטפל בו, בעיקר אצל אנשים מרובי אלרגיות.
יש לי חברה שהלכה בהמלצתי לליאור. היא אלרגית הרבה מעל הממוצע. לא לאוכל אבל כן לכל דבר סביבתי: עצים, פרחים, זיהום אויר, יו ניים איט.
בהתחלה ליאור התחיל לנקות לה בכל פעם משהו. רק אחרי שזה לא עבד הוא התחיל לטפל בגורמים עמוקים יותר. היא לא מאשימה אותו והוא אמר לי בהקשר אחר שהרבה פעמים הגוף בוחר קודם להיות מטופל ברמה הפיזית ורק בהמשך לעבור לטיפול עמוק יותר. לי זה נראה סוג של בזבוז. זה לא רק בזבוז זמן כסף ואנרגיות, זה גם למרוח את עצמך עד שמגיעים לעיקר. אני לא אוהבת את זה. גם זה שאני מטפלת אצלו ישר בדברים העמוקים יותר (זה מה שביקשתי וזה מה שהגוף שלי הסכים) זה עדיין נראה לי התייחסות קצת שטחית, קצת ביהביוריסטית הייתי אומרת.

בשיחה לגבי הפרחי באך ופרחי קליפורניה (יש לנו תמצית חדשה ואמא שלי שכחה אותה היום במשפחתון

) הרגשתי שהוא ממש מנסה לרדת לעומק להבין מי הילדה לאורך לרוחב ולעומק (עזר שהוא מכיר אותה מהמשפחתון, מאד עזר), איך היא נולדה, איך היא מתנהגת בכל מיני מצבים, מה הנשמה שלה צריכה כדי לקבל תמיכה בעולם הזה.
חוץ מכל זה אני גם חנוקה כספית כרגע ובקושי הולכת לטיפולים פעם בכמה שבועות, לנסוע לליאור כל פעם זה זמן וכסף על דלק חוץ מהטיפול וכאן יש לי מטפל נגיש ויחסית הרבה פחות רחוק ויותר בזול ומסתבר שגם הרבה הרבה יותר מהר אני רואה תוצאות (אני מדברת על דברים רגשיים שלא קשורים בהכרח לאוכל).

על שי יצא ש"כל הקטניות בסדר" וכשבדקנו אחת-אחת את כל הרשימה, יצא שהוא אלרגי לאחת.
לגבי החיטה באמת לא ידענו אם יש רגישות בגלל הגלוטן או גם בלי קשר רק לחיטה עצמה, שהיא אלרגנית.

מצד שני, למה זה לא מרפא? אני תוהה. כלומר, ברגע שמפסיקים יום - הכל חוזר.
הוא אמר לי שיכול לקחת חודשיים-שלושה. היא בסך הכל התחילה עם זה לפני כשלושה שבועות ומיד היה שינוי משמעותי בהתנהגות שלה, מדהים, תוך יום. במשפחתון אמרו ילדה חדשה וגם אמא שלי שנמצאת איתה לפעמים אמרה שהיא הרבה יותר רגועה, כנ"ל עם אבא שלה (אני חדורית והוא בא פעם בשבוע ולפעמים שומר עליה קצת). עם ליאור זה לא קרה. אולי לא הצלחתי להעביר לו כמה קשה איתה.
אולי יש דברים שנראו לי בסדר בהתחלה כי היא היתה יותר קטנה וחשבתי שזה יעבור לה. כמו שבפורומנקה אמרו לי שזה בסדר קקי ירוק 10 פעמים ביום וכמו תלמידה שקדנית לקח לי הרבה זמן להאמין לעצמי שזה באמת שלשול, ככה עם כל מיני התנהגויות שאמרו לי שככה זה תינוקות בגיל הזה וכו', רק שזה לא עבר ויש דברים שנכונים לגיל חצי שנה שכבר אי אפשר לקבל אותם כבסדר בגיל שנה וחצי.
בתמצית שקיבלנו היום הוא הוסיף דברים שאמורים לעזור לאלרגיות. נראה. אין לנו מה להפסיד.

בכל מקרה אני לא מאד מודאגת כרגע מהאלרגיות והרבה פחות זהירה כי היא עולה יפה במשקל, לא אנמית, אוכלת יפה ויש לה תיאבון. אז נכון שמפריע לי שיש לה עכשיו איזו פריחה חדשה שלא ברור לי ממה זה (אולי הטחינה עשתה הסבה? נבדוק, נוריד לכמה ימים).
לא שאני הולכת להאכיל אותה עכשיו בלחם עם ביצה, גבינה וממרח עדשים ולקנח בקלח תירס עם חמאה, אבל נראה לי פחות קריטי אם יש פה ושם איזו חשיפונת. מכירה את זה מעצמי. כשנחשפתי יומיום לאלרגן פעם כשהיתה לי אפס מודעות , הגעתי למצב נורא ולא יכולתי לעכל כלום. אחר כך לא נגעתי בזה שנים ואחר כך עם השנים התחלתי לאכול מדי פעם. כל עוד אכלתי מעט ולעיתים רחוקות, לא הרגשתי שזה בכלל עושה משהו. יש דברים שחשיפה אחת קטנה מספיקה לי, גם זה לא בכמות של חלקיקים, אבל בכמות של כמה כפיות.

המשך ההתכתבות עם בשמת א נמחק לי בטעות כשניסיתי לערוך, אין לי כוח לשחזר, עיקרי הדברים ממילא כבר מצויים כאן.

הערב קרה משהו מדהים איתה.

הכנתי בצהריים אורז. הוא לא היה כל כך פשוט, היו בו תבלינים והיתה בו קטניה שעברה בשלום לפני כמה ימים.
היא אכלה בקושי כמה ביסים ממנו לארוחת צהריים. בדרך כלל יש לה הרבה יותר תיאבון מזה, בעיקר לאור הפעילות הרבה שעשינו הבוקר והמרץ שהיא הוציאה.
באותה מידה היא היתה אמורה ליפול בשינה עמוקה אחרי שני שלוקים של יניקה.
אבל לא.
היא היתה עצבנית נורא בצהריים וכל הזמן רצתה לינוק עוד ולא נרדמה ואני כבר התעצבנתי ולא נתתי לה לינוק והיא בכתה ולא נרדמה ועשתה פעם אחת פיפי במיטה ועוד פעם וזה למרות שלקחתי אותה להשתין לפני השינה ובכל פעם שהיתה לי הרגשה שהיא צריכה להשתין התעלמתי והיה שוב פיפי גדול, היא באמת שתתה לא מעט.
בסוף אחרי הרבה זמן, עצבים של שתינו, בכי ומיליון הנקות היא נרדמה בערך שעה וחצי אחרי השעה בה היתה אמורה להירדם, שגם היא די מאוחרת.

בארוחת ערב חיממתי שוב מהאורז ועוד שאריות של ירקות מלפני יומיים, שהיא אוהבת ואכלה לא מעט.
איך שהתיישבה התחילה לשחק עם האוכל, בלי לטעום אפילו, רק קצת מהסלט.
איכשהו היה איזה רגע שלקחתי כפית הצלחתי להכניס לה לפה, להאכיל אותה בהסכמתה, מה שהיא לא נתנה לי לעשות כמה רגעים.
היא לא היתה מסוגלת לבלוע את האורז ואניכבר עם כפית נוספת דוחקת בה לבלוע ואני קולטת אותה עומדת לירוק ותוך כדי אומרת לי "שישול" ומצביעה על הבטן שלה.
נשארתי עם פה פעור, המומה.
לרגע דיברתי אליה כמו לילדה בת 15 ולא בת שנה ושבע: "מה את רוצה לאכול?"
אבל מייד התעשתתי ושאלתי אותה אם היא רוצה דייסה. היא אמרה כן. מהר הכנתי משהו זריז ומהיר והיא אכלה קצת, לא המון, אבל אכלה.

הייתי בהלם.
אם זה לא מספיק אז קצת אחר כך באמבטיה אני קולטת שעוד שניה היא עושה קקי. באמת התחיל לצאת והושבתי אותה מהר על האסלה והרוב יצא שם. קקי באמבטיה יוצא לה רק במצבי שלשול/מחלה וכאלה.
אני עדיין בשוק מאיך שהיא אמרה לי "שישול" והצביעה, בעצם ליטפה את הבטן.

טוב, לשתינו היה איזה וירוס בטן כנראה.
רק שהיא הודיעה לי עליו כמה שעות לפני שהרגשתי אותו בעצמי. לא משהו קטסטרופלי, נראה שהיא מתאוששת ממנו.

היא לא היתה מסוגלת לבלוע את האורז ואניכבר עם כפית נוספת דוחקת בה לבלוע ואני קולטת אותה עומדת לירוק ותוך כדי אומרת לי "שישול" ומצביעה על הבטן שלה
מדהים...

תרגישו טוב @}

באנו אליהם היום. אחר צהריים אצלם זה בעיקר במבה ותפוצ'יפס
אני כל פעם מחדש בשוק שאנשים נותנים לילדים את הדברים האלה, ועוד בבית (אפילו בלי תירוץ שזה נוח לסחוב החוצה לפיקניק או משהו).
בגינה אצלנו ראיתי פעם אמא עם 3 ילדות, שבאה עם כמה קופסאות של "מנה חמה" ותרמוס...

אני כל פעם מחדש בשוק שאנשים נותנים לילדים את הדברים האלה, ועוד בבית
לא נעים לי להודות, אבל לא הלכנו אליהם מאז.
אנחנו עוברות שם כמעט בכל טיול. בבקרים הבנות בגן/בית ספר, אבל גם אחה"צ אני לא טורחת. בימים הראשונים אחרי הביקור ההוא היא כל הזמן שאלה עליהן ורצתה ללכת אליהן, אחר כך שכחה. בכל מקרה הזמנתי אותם כבר אז וקיויתי שהם יבואו. נקטוף להן תפוזים מהעץ בחצר.

אנחנו מוזמנות לאיזה סופשבוע בעוד כשבועיים. משהו שאמור להיות כיף במדבר. אני בדילמה קשה גם בגלל הנסיעה הארוכה אבל בעיקר בגלל האוכל, לא כל כך יודעת מה לעשות, בטח בסוף כרגיל לא ניסע.

רצית לשתף אותך, כי דיברנו על מטפלים באייפק, וחשבת שכולם אותו הדבר, אז הנה מה שעלה בשיחה היום עם המטפל:
שאלתי על אם עולים דברים מגילגולים קודמים (היתה לי הרגשה שיגיד לא) אמר שאצל מטפלים אחרים כן, אצלו לא. הסביר למה הוא נעצר ברגע ההפרייה ובעוברות, לא בודק אחורה מזה, בשל תפיסת עולמו- יודע שגילגולים קיימים אבל מטפל בגילגול הנוכחי.

בנוסף, הצעת שאולי היה לו לא נעים כשהצעתי את ההפסקה בטיפול עם בתי שאחשוב שרוצה כסף (למרות שהוא טיפוס מאד ישיר).
אמרתי לו שאני חושבת אולי להחזיר אותה לטיפול, ואז דיברנו קצת על מצבה, כמה זמן היא בלי שלשולים, מה קרה כשניסיתי להחזיר לה דברים ש"נוקו" והוא אמר שהיה נותן למערכת להתחזק. שהוא לא יודע, כי מזמן לא בדק את המערכת, אבל אינטואיטיבית אומר לי לחכות עוד, שתהיה עוד תקופה בלי שלשולים (כשהיא לא נחשפת או נחשפת בכמות מזערית, היא לא משלשלת, למעט מוצרי חלב שמגיבה גם דרך חלב אם).
עוד הוסיף שאי סבילות יותר קשה לנקות לגמרי מאשר אלרגיה.
חוץ מזה אמר לגבי כמויות קטנות של דברים שאם היא לא משלשלת אז זה בסדר, אם היא משלשלת אז לא.
זה מה שהטעה אותי הרבה זמן עם העדשים, חוץ מהעובדה שזה "נוקה" בחשיפה חד פעמית זה לא ממש משפיע, הבעיה מתחילה כשהיא אוכלת הרבה או כמה ימים רצוף. עכשיו אני יותר רגועה לגבי זה שהיא מקבלת מעט עדשים בתוך האוכל במשפחתון, כי היא באמת לא משלשלת מזה.
בכלל התגובות שהיו לה לדברים שניסיתי בחודשיים האחרונים היו הרבה פחות חריפות מבעבר.
לא "סתם ניסיתי". מה שקרה זה שבזמנו, לפני קצת יותר מחצי שנה, האייפק "ניקה" סדרה של דברים: תירס, עדשים, טחינה, גלוטן ואולי עוד משהו.
אחרי שבוע או שבועיים כשהמטפל אמר שבסדר, ניסיתי תירס וקיבלתי תגובה חזקה מאד כמו תמיד. הפסקתי. הרגשתי שהגוף שלה צריך להתחזק. ליאור הסכים איתי, אמר שאחכה חודש חודשיים. חיכיתי ארבעה עד שישה חודשים עד שנתתי לה אקראית מחוץ לבית להתנסות שוב בתירס, חיטה, טחינה. עם העדשים כמו שהסברתי היו כמה פעמים שהתבלבלתי מהתגובה הלא חד משמעית שלה, היא צריכה כמות בשביל להגיב. כל התגובות האחרות היו הרבה פחות משמעותיות מאשר לפני כן, אבל היו קיימות, מלבד הטחינה שלא ראיתי תגובה בכלל.

בכל מקרה השיחה איתו עשתה לי קצת סדר. בסך הכל אני יודעת למה היא רגישה ולמה לא, זה לא תמיד קל אבל זה אפשרי. אני בהחלט מרגישה שהיא מתחזקת. בזמן האחרון היא קפצה במידות הבגדים, לפחות בגובה והיא עם המון תיאבון למה שכן מותר לה.

אחרי כל הקיטורים שלי על ההסתגרות בבית- בשישי האחרון הוזמנו לארוחת ערב אצל דודה שלי. אמרתי לאמא שלי שתסרב בשמי. היא התקשרה והתחילה להפציר ושאלה מה מותר ומה אסור, אמרתי לה שלא נוח לי להכתיב לה תפריט אבל אם לא יהיה שום דבר לפיצקה, רק אוכל מהבית, היא תעשה סצינות, ואמרה שזה בדיוק מתאים לתוכניות שלה. מרק היא הפרישה מעט לחוד לפני שהוסיפה אבקה (תמיד מסבירים לי" יש לי אבקה בלי מונוסודיום...", גם הפעם) והיה שפע אוכל שמותר לפיצקה, ממש הרבה. כמובן שהיו על השולחן קלחי תירס שפיצקה התחילה לצעוק שהיא רוצה. מה שהיה טוב שכל דבר שאסור לה ישר העפנו מהשולחן שלנו לשולחן אחר שלא יגרה אותה מול העיניים.
אבל הבנתי שאני חייבת להיות איתה בסביבה מבינה ותומכת ומכירהאת הסיטואציה ועל האירוע בסופ"ש הבא כנראה נוותר. אני בקושי עומדת בסצינה אחת כזו בארוחת ערב, אז להתמודד עם זה סופ"ש שלם גדול עלי.
אני באמת חייבת להתקשר לדודה להודות לה.

ועוד- לא ברור לי איך מגיבים לכאלה שמרימים גבה על הסיטואציה. כשזה בא מזרים קל לי לנפנף יחסית, אבל כשזה בא מהאדם הכי קרוב לי בעולם, או אחד מהם, זה פוגע. "משהו נראה לי מוזר. איך גלוטן את יכולה לאכול וחלב לא? אז גלוטן לא עובר לך בחלב? את בטוחה שהיא רגישה גם לגלוטן?" פעם מישהי האשימה אותי בגניבה. נורא נעלבתי שאמא שלי שאלה "לא לקחת, נכון?" כאילו פקפקה בי. אני מרגישה אותו דבר. כאילו- איזו סיבה יש לאנשים הכי קרובים לי לפקפק? שאני אפנה אותם למטפלת ששמרה עליה בתקופה שנתתי גלוטן?

רוקדת,
כשאת-מדברת-עם-אנשים,האם-את-יכולה-לומר-משהו-כמו-"הרופא-שלנו-אמר"?הרי-מטפל-האייפק-מרפא-אתכן,אחרי-הכל...

וחשבת שכולם אותו הדבר
הו לא, ממש לא.
אולי התנסחתי לא טוב.
האייפק אותו הדבר. יש אותה שיטת בדיקה, יש טבלאות, וכו' וכו'.
אבל המטפלים עצמם שונים מאוד, ורבים רבים מהם באים מרקע מסויים קודם, והם משלבים את הרקע הזה. כמובן ובוודאי, ואם הובן אחרת אז לא הקפדתי על הניסוח.

בסך הכל אני קוראת שאת הולכת ומתחזקת, במקביל אליה, וזה נשמע לי מאוד משמח!

ועוד- לא ברור לי איך מגיבים לכאלה שמרימים גבה על הסיטואציה. כשזה בא מזרים קל לי לנפנף יחסית, אבל כשזה בא מהאדם הכי קרוב לי בעולם, או אחד מהם, זה פוגע
אוי.
מה יש לי לומר...
רק להזדהות איתך עמוקות.
כשאני אפסיק בעצמי לכעוס ולהיפגע מזה, אולי יהיו לי עצות P-:

היינו בטיפת חלב.
היה נורא.
פיצקה לא משתפת שם פעולה במיל. היא נשקלה יחד איתי ולקח ממש שכנוע רציני עד שהיא הסכימה לרגע קצר להיות מחוץ לידיים שלי כדי שישקלו אותי בלעדיה.
עליה של 200 גרם מלפני כחודשיים. לא משהו לשמוח עליו מאד. למדוד גובה היא לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן.
כל הזמן אני בהרגשה שהיא מאד גדלה או לפחות מאד גבהה. נכון שהיה וירוס שילשולים נוראי וארוך שהסתיים לפני שבוע וחצי, אבל זה נראה שהיא אוכלת כל כך הרבה ושאין שלשולים רוב הזמן, ככה שמה שצריך זה אולי להעמיס עליה בקלוריות.
באבוקדו היא לא נוגעת והפסקתי לקנות כי אני לא מגיבה אליו טוב.
התחלתי לאחרונה כמעט כל יום לטחון אגוזים ולהכניס לדייסה של הבוקר בנוסף או במקום שקדיה.
כנראה צריך יותר שמן זית באוכל.
לא יודעת איפה עוד להכניס שמנים באוכל ואיזה בדיוק.
האמת- אם הייתי רואה את הגובה הייתי נרגעת אם הוא במצב טוב. אבל לא מדדנו המון זמן כי היא לא נתנה ומכנסיים זה לא מדד.

אין לי שום דרך לדעת אם הכל סבבה או רק נראה לי שהכל סבבה.
כל מי שרואה אותה אוכלת מתפעל מכמה יפה היא אוכלת, גם במשפחתון אומרים ככה וגם איתי היא לא סובלת מחוסר תיאבון.
מה שכן-
היא מאד מעדיפה ארוחות מבושלות.
הרבה פעמים בין הצהריים לערב כל מה שהיא תסכים לאכול זה תפוז. אם יש פריכית עם שקדיה היא תלקק את השקדיה. פריכית לבד היא אוכלת אבל זה דל קלוריות.
היתה לי בעיה עם הבקרים אבל עם קצת מאמץ נראה שפתרתי את זה,
עכשיו צריכה לפתור את אחרי הצהריים במשהו כייפי קטן. אולי כדורי אורז מתוקים, או כדורי דוחן (בקוואקר יש גלוטן, בעצם יש עליו ויכוח).

ניסיתי לא לתת הדרים ולא הלך לי.
מה שכן, בכל זאת הצלחתי איזה שבועיים בלי קלמנטינות/מנדרינות (אני לא מבדילה וגם לא כל כך אוהבת).
תפוזים אכלה כל הזמן הזה והיה ממש בסדר. יש לנו עץ עמוס וכל כניסה לסבא סבתא יש תפוז מקולף על השולחן. מסתבר שבסדר.
יצא שנתתי קלמנטינה שוב לפני יומיים.
שוב התסמונות שייחסתי לשיניים (יצאו לה מיליון בזמן האחרון) חזרו. התחיל גרד בפות. למחרת שנתתי לה אמא לי נתנה לה במקרה גם, שוב גרד ויציאה שנראית פחות טוב מהרגיל הבוקר.
הבוקר בטיול היא רצתה ללכת לעץ שקטפה ממנו כבר קלמטינה לבד, לא נתתי לה לגשת לשם, הסברתי למה. כבר לפני כן כשבבוקר אמרה "מגרד" עם פעולה תואמת הסברתי שזו הקלמנטינה. היא מאד אוהבת ובהרבה בתים יש, אבל יהיה קל לפתור את זה אם תמיד ניקח איתנו תפוזים מהעץ שלנו לכל מקום והיא תקבל חלופה הולמת ואהובה לא פחות.
בכל פעם שאני חושבת שזהו, מסתבר לי שבכל זאת יש דברים חדשים. אבל ככה זה כשיש חשיפה למאכלים חדשים. אם הייתי הולכת לפי הספר של רופאי הגסטרו הייתי אמורה בעצם הרבה הרבה זמן לא לחשוף בכלל לדברים חדשים. אף פעם לא עמדתי בזה ובדיעבד אני מבינה שזו חלק מהבעיה.

אם הייתי רואה את הגובה הייתי נרגעת אם הוא במצב טוב. אבל לא מדדנו המון זמן כי היא לא נתנה ומכנסיים זה לא מדד
אולי תקני לכן (או תכיני לבד) מד גובה נאה כזה, של ילדים, עם ציור של ג'ירפה או יען? תלי אותו בבית ותתחילי לעשות איתה משחקי מדידה. גם אם זה פחות מדויק מטיפת חלב (אפשר לחשוב כמה זה מדויק אצלם עם ילד שמסרב להישכב).

וחוץ מזה רציתי להגיד לך, על מה שכתבת על כך שאנשים מתערבים ולא מאמינים שבאמת יש אלרגיה, ולא מבינים איך היא רגישה ל-Y ולא ל-X וכולי: אנשים רוצים לעזור, והם רוצים גם הפי אנד. הם אולי נותנים לך קרדיט שבדקת וביררת, אבל תמיד ישנה התקווה שאולי שבב המידע הקלוש שבידיהם יעזור לך לפתור את הכל ויהיה סוף טוב. זה די מעצבן ואולי גם יומרני, אבל יש לזה גם צד טוב, וכולנו חוטאים בזה לעתים.

תחשבי שהיתה באה אליך מכרה עם תינוק קטן ואומרת שהיא מפסיקה להיניק כי "אין לה חלב". לא היית שואלת ומבררת (או לפחות היית מתה לשאול ולברר) אם זו לא קפיצת גדילה למשל, או אם היא היניקה לפי דרישה? ונניח שבאמת יש לה בעיה רפואית של חוסר ייצור חלב, אבל כולם שואלים אותה אם זו לא קפיצת גדילה? ואולי כבר בא לה כבר לצרוח שיש לה פתק מד"ר ליבוביץ'

שבאמת יש בעיה אמיתית?

אולי תקני לכן (או תכיני לבד) מד גובה נאה כזה, של ילדים, עם ציור של ג'ירפה או יען?
האמת שאצל אמא שלי (קומה מעלינו) יש ג'ירפה. באמת הגיע הזמן לסמן אותה על הקיר ליד שאר הנכדים, כבר ביקשתי שתמדוד אותה- לי היא מסרבת לדברים ששמחה לעשות עם סבתא, אני אבקש שוב השבוע, תודה על התזכורת, זה רעיון מצויין.

תחשבי שהיתה באה אליך מכרה עם תינוק קטן ואומרת שהיא מפסיקה להיניק כי "אין לה חלב". לא היית שואלת ומבררת (או לפחות היית מתה לשאול ולברר) אם זו לא קפיצת גדילה למשל, או אם היא היניקה לפי דרישה?
בודאי שכן. רק שאני מדברת על מישהי ממש ממש קרובה שלא רק יודעת את כל הפרטים אלא גם צרחה עלי פעם בתקופה שלא הפסקתי לדבר על השילשולים ועל תגובות לאוכל (פשוט כי כל הזמן הייתי עסוקה בספקולציות מה יגרום לתגובה ומה לא, מה גרם הפעם את התגובה, לא ידעתי בבירור) שנמאס לה לשמוע על זה. באופן כללי, עד להודעה חדשה, החלטתי על ריחוק ועל שביתתטלפונים (השבוע רצתה לדבר איתי בטלפון כשהיתה על הקו עם מישהו אחר ולא רציתי, אמרו שאני עסוקה, למרות שלא אמרתי שאני עסוקה אלא שלא רוצה לדבר). פשוט נמאס לי שמטילים ספק -לא באופן כללי, האדם הספציפי- באימהות שלי ובידע שלי כל הזמן. בדרך כלל אני שוכחת מיד עד המפגש הבא אבל הפעם זה הצטבר לי קצת, כל התיסכול הזה. כמה רוע אפשר לבלוע.

ועוד משהו על שבב המידע שבידי אנשים: אספתי כל כך הרבה שבבי מידע כאלה שלא הייתי מוותרת ל עוד שבב כזה מוד מישהו, אם זה מה שהיו מציעים לי. אבל כשזה בא בצורה של לבקר את הידע שלי, אז סליחה, כל מה שנותר לי לומר, ואמרתי, הוא שיש לי קצת יותר ידע ממנה בקשר לאלרגיות עם כל הכבוד - ואני מדברת על מישהי שסבלה/סובלת מכאלה בעצמה ואני עדיין בטוחה שחקרתי את הנושא יותר לעומק ממנה.

אתמול הצלחתי להכין לביבות לחנוכה.
תפוח אדמה מגורד, קמח חומוס, טחינה, מלח , פלפל.
מה שכן, עשיתי לאחרונה הפסקה עם הטחינה ונעלמה לה הפריחה על הטוסיק, מין חררה כזו. היום היא ישבה על השירותים וגירדה על הרגל במקום קרוב לשם ואמרה "מגרד" עוד לא ראיתי פריחה.
אני קצת מיואשת.
המצב משתפר אבל בכל פעם שאני נותנת לה אוכל טיפה אחר מאורז/כוסמת/קינואה עם ירקות או תפוח ובננה, יש תגובה.חוץ מזה העליה המעטה במשקל מדאיגה אותי ואין לי מושג כמה היא אמורה לעלות בגיל הזה, אבל אין לי ספק שיש לה הרבה מה להדביק.
אני תוהה אם להתחיל עם סדרת הבדיקות שדחיתי עד עכשיו, ממש לא בא לי.

הפריחה המזעזעת התגלתה כפטריה מזעזעת, כזו שסתם משחה נגד פטריות לא מזיזה לה.
הלכנו לרופאה וקיבלנו כמה חומרים חזקים ביותר. את האידיאולוגיה אני שמה בצד בקטע הזה כרגע.

מצד שני, הלכתי לרופאה גם כדי לשאול מה יהיה. מה עם האוכל, מה עם המקל, מה עם איזו הפניה לגסטרו, אלרגולוג, משהו.
מה היא אומרת לי?
"סתם אני אשלח אותך ונטרטר אותך את הילדה? הבן שלי היה מגיב בגירוד נוראי וצריבה בעינים להמון סוגי מאכלים, ניסינו הכל. נסענו להולנד לד"ר ..... ניסינו גם אייפק. בסוף הגענו לאיזה אחד שעובד בשיטה מאד משונה.... הוא נתן רשימה ארוכה מאד של דברים שהילד רגיש אליהם" כאן היא מתארת לי משהו מאד מאד דומה לאייפק, אבל לא אייפק כנראה. שיטת אבחון קינסולוגיה, וטיפול שממש מזכיר את האייפק לפי מה שהיא אומרת.
היא מספרת שהילד לא יכל לאכול מגוון עצום של מאכלים. רושמת לי את המספר על דף.
אני תוהה אם היא אמרה לי את זה בגלל שהיא כבר מכירה אותי או שהיתה מספרת את זה לכל מטופלת אחרת במצב הזה. היא הוסיפה ואמרה "שאני אלך לכל מיני...." אבל האמת היא שכבר מזמן ידעתי שיחס שלה לאלטרנטיבים חיובי, הפעם גם הבנתי למה.

פיצקה דבוקה אלי היום יותר מהרגיל, בעצם בימים האחרונים, כאילו מפתחת איזו מחלה, או משהו אחר. כדי לשכנע אותה להישאר אצל סבתא אמרתי: "סבתא תיתן לך תפוז!" והיא הסכימה. אז על זה נאמר שכבר חשדתי בהדרים על לא עוול בחפם, כי הנכבה ברותחין נזהר בצוננין. היום אמרה לי "אסור פיצקה תפוזים" . זה היה בסופר כבר אחרי שהיינו אצל הרופאה שאיבחנה פטריה אבל לא אמרתי לה כלום, העדפתי שתקבל תפוז מהעץ שלנו מאשר לקנות לה תפוז, אבל בעיקר לא ידעתי מה להגיד לה, כאילו: "אמא סתם אמרה שאסור" לא נשמע לי טוב, אז שתקתי.

בזמן האחרון היא מאד אוהבת את הספר "תירס חם".
אני מספרת (מסננת רק בדף שהילדים קוראים לאופיר "איכסה" כי היא התחילה לדקלם בבית "אופיר איכסה" וחששתי שתגיד לאופיר האמיתי יום אחד)
תמיד, קבוע כשמגיעים לדף שבו הילדים אוכלים את התירס היא אומרת לי: "אסור פיצקה תירס" אני אומרת נכון בלי לעשות עניין וממשיכה.
רק לי היא אומרת את זה, אם מישהו אחר מספר לה מהספר הזה היא לא אומרת כלום.

מעולה.
אני לא יוצאת איתה מהבית כי קשה לי עם סצינות האוכל, אז מחליטים לבוא אלי הביתה עם עוגות , סתם עוגות שמרים באמצע הצהריים. אני לא יודעת מה להגיד. אני בטוחה שזו כוונה טובה אבל מרגישה כאילו הכניסו לי רעל הביתה.

בסוף התנצלתי ולא שמתי על השולחן, התייחס בהבנה.

בשישבת היה אירוע גדול אצל הורי, הרבה ילדים, אוכל, אורחים עניינים. גם שישי בבוקר, בשבת בבוקר הצלחתי שנאכל בבית וניכנס רק כשחיסלו , היו בסוף הארוחה.
ככה או ככה אתמול כבר היה שלשול.
אחרי כזה אני משתדלת לנתק אותנו מאירועים לפחות לשבועיים, שיהיה שקט במערכת בלי הפתעות.

היום במשפחתון אמרו לי שהיה שלשול.
בבוקר שמתי קצת טחינה בדיסה, היא אכלה מעט מאד ממנה והטחינה היתה מעט על כמות גדולה. זה נראה לי מובן מאליו שזהזה, אבל עכשיו אני נזכרת שהייתי בהמה.
אתמול אחרי הצהריים הייתי איתה אצל חברים. יום קודם הבן שלהם הכין עם חברה עוגת שוקולד מקמח מלא. אני מתה על שוקולד ועוגות שוקולד, בדרך כלל נמנעת, אבל אם תוקעים לי מול הפרצוף קשה לי. היא דווקא קיבלה בשלום את זה שהושבתי אותה עם קלמנטינה. אני לעומת זה כאמור הייתי בהמה, אכלתי העוגה. חלב ומוצריו עוברים אליה בחלב, אני לא יכולה להרשות לעצמי. כבר קרה לי לאכול קצת עוגה ושלא יקרה הרבה, אבל אם אני אוכלת מוצרי חלב ממש, נגיד כשאכלתי יום אחד פיצה עם גבינה (אצל אותם חברים, תמיד זה באותם מקומות ועם אותם אנשים, לא מקרי) למחרת היא שלשלה. והקטע שאני בכלל לא אוהבת גבינות, רק שוקולד ומוצריו. היא לא מגיבה אם אני אוכל קוביית שוקולד או משהו מפס יצור של שוקולד ואתמול קיויתי שלא תגיב לקצת שמנת ששמו בעוגה, לא עזר לי. איכשהו, אני לא חושבת שזה הטחינה.
חוץ מזה, התחילה לה שוב פריחה לא יפה , מאד לא יפה בפות היום, לא יודעת אם מהשילשולים או ממה שאכלתי. כבר חשבתי לזרוק את הדייסה, עשיתי כמות שתספיק גם למחר, עכשיו כשאני נזכרת בעוגה אני חושבת שבכל זאת נאכל את הדייסה.
נמאס לי לחיות ככה לחשב כל ביס שלי ובעיקר שלה. כל כך בא לי לתת לה ולי קצת חופש.
לפעמים אני אומרת, כוסאמק, שתאכל מה שבא לה, שתהנה קצת. אבל זה מרגיש לי כמו "נו מה איכפת לי שתרוץ קצת לכביש בלי שאעצור אותה"... את עצמי אני לא תמיד מצליחה לעצור, אז אותה?

רפרפתי בדף ועלו לי הרבה דברים אבל....
מה שאת מתארת הוא ברמה קלינית ונראה שעברתן הרבה טיפולים.
לפי מה שקראתי, לא טיפולים מוצלחים במיוחד

גם לא מצאתי איבחון ספציפי.

בכל מקרה, נראה לי שיש לכן דרך ארוכה בדרך לחיים זורמים.
חבל שאין לך ליווי מתאים.
הבעיות שעולות ממה שאת כותבת הן מעבר לאוכל, גן, חברה או חינוך ביתי.

מרגיעון:מילים טובות מסלקות עננים שחורים
מרגישה שאני חסרה את המילים הטובות הנחוצות - חסרה אותן לשיחה וירטואלית ברשת.
אין לי פתרונות קסמים או השראה של פתרונות מהירים.
נראה לי שמסתתר כאן משהו הרבה יותר עמוק.

שולחת לך

לחיזוק

הבעיות שעולות ממה שאת כותבת הן מעבר לאוכל, גן, חברה או חינוך ביתי.
נכון. גם עכשיו אנחנו בטיפול, בעיקר בפן הרגשי של העניין, שנעשה הרבה הרבה יותר קל. עם זאת, הצד הפיזי עדיין בא לידי ביטוי ומקשה.

תודה על המילים שכתבת, גם המעט שאמרת הוא חשוב והרבה.
אשמח לדעת, אולי בדף ההוא, או כאן, לא חשוב מבחינתי, לאיזה ליווי התכוונת.
אגב, אני לא מרגישה שאין לי ליווי בכלל, רק שבסוף ההחלטות והקשיים, כצפוי אצל חד הוריות, נופלים רק עלי ולא תמיד זה פשוט.

רוקדת, אני (כידוע או לא) נטורופתית.
תחום העיסוק שלי הוא מודעות עצמית ותהליכי שינוי או בז'רגון האופנתי יותר היום מאמנת הוליסטית לחיים מאוזנים.
אני משלבת עבודה של גוף - נפש - רוח.
במהלך קריאת הדברים עלו לי הרבה: "הייתי מנסה X" או "הייתי בודקת את השפעת Y".
הרבה תהיות על מי שאת ועל מהיכן הדברים מגיעים.

בכל מקרה,
זה הליווי שהתכוונתי אליו.
מישהו שיכול ללכת איתך צעד צעד - פיזית נפשית ורוחנית ושיוכל לעשות הערכה מקצועית של כל התפתחות.
כי לא כל "התפתחות חיובית" היא לטובה ולא כל "התפתחות שלילית" היא לרעה.

הדבר שהכי בולט כאן (ומי כמוני יכולה להבין זאת) זה הצורך שלך ביותר כוחות, סבלנות ואורך רוח.
מה שכמעט כתבתי לך זו המלצה להפסיק הנקה.
לא ידעתי איך ועל מה ייפול המשפט - לא הייתי בטוחה שאת מוכנה ובשלה לצעד כזה.

בעיות אכילה - מכל סוג - הן עניינים רגשיים של הילד עם ההורה.
זה יכול להיות קשור לאישיות חרדתית, לפולניות או לבוא בכלל מהסטוריה גלגולית.

אז הליווי שאת זקוקה לו כרגע לדעתי הוא ליווי של מישהו הוליסטי.
ראייה רחבה וכוללת של מצבך, מצבה ושל הקשר ביניכן - פיזית נפשית ורוחנית,
כי הטיפול בגורם אחד בלבד - מפספס את כל העניין.
ו-ריבוי מטפלים יכול להביאך למקום שבו כל אחד מושך לכיוון אחר.

אני (כידוע או לא) נטורופתית
ידוע. יצא לנו להיפגש בפורומים אחרים בעבר ואפילו בחיים שמחוץ לוירטואליה נדמה לי פעם מזמן.

מעניין מה שאמרת, כי בדיוק השבוע דיבר איתי האיש שנתן לבתי את הטיפות ואמר שכנראה גם אני זקוקה לחיזוק, כזה שיעזור לי להמשיך הלאה. בין השאר אני קצרת סבלנות וחשבתי ללכת למטפל אחר, מכיון שהוא לא נתפס בעייני "ממש" כמטפל (את רואה, אני לא כותבת המטפל של בתי) אבל הוא באמת מתייחס בצורה הוליסטית, גוף-נפש-רוח , הרבה יותר מכל אחד אחר שנתקלתי בו עד היום ואני מכירה מטפלים וטופלתי על ידי הרבה יותר מאחד או שניים בתקופות שונות בחיי.
החלטתי לסמוך עליו כרגע למרות שאין שינוי עם העיכול מכיון שהיו ויש שינויים אחרים, הוא אומר שלוקח לזה זמן לרדת לעומק. הוא גם לא מחפש תוצאות מיידיות בהקשר הזה אלא מקסימום לחזק אותי שאוכל להחזיק מעמד וגם כשנתן את הטיפות בפעם הראשונה הסביר לי מה הוא הולך לחזק ואלה לא היו דברים שקשורים ישירות לעניין התלות או הקושי הרגשי המיידי, אלא דברים יותר עקיפים שמשפיעים על זה.

עוד משהו שאני שמה לב אליו תוך כדי התייחסות אליך:ראשית שאלת על הנקה. עד לפני כמה חודשים הייתי חלשה פיזית ועייפה והאשמתי בזה את ההנקה. מאז מצאתי דרך להתאזן, יש תוסף שאני לוקחת (גם קודם לקחתי תוספים, אבל הפעם מצאתי משהו מכיוון אחר שמחזק אותי), אוכלת כמו שצריך ומצליחה לישון בצורה סבירה הרבה יותר.
לפחות ברמה הפיזית , אני כבר לא יכולה להאשים את ההנקה.
ומה שיש לי להגיד בצורה ישירה זה שההנקה היא משהו שמאד קל להיטפל אליו כשקשה, אבל גם הקשיים הרגשיים שלי ושלה כנראה לא קשורים להנקה ואני לא רואה את עצמי מפסיקה בזמן הקרוב. זה קצת בעיני כמו שמישהי תתלונן שקשה לה עם הבן שלה בבית אז יגידו לה לשלוח אותו לגן. לא תמיד בכל יום ומצב זה מתאים לי, יש הנקות שמעיקות עלי ויש כאלה שאני מצמצמת (למשל ככה התחלתי לישון טוב יותר בלילות, צמצום הנקות לילה) אבל באופן כללי אני אוהבת ונהנית להניק והבת שלי מאד מאד אוהבת לינוק, ככה שלא בא בחשבון.

אבל זה לא העיקר. שמתי לב בימים האחרונים ש: ראשית אני מרפה קצת. כל מיני דברים שהייתי חייבת להספיק או לעשות אני כבר לא חייבת. הבנתי שלא חייבים אמבטיה או מקלחת כל יום (בעיקר היא, אבל גם אני), הבנתי שזה לא נורא אם היא תאכל רק מהצלחת שלי ואני בכלל לא אשים להצלחת כי ממילא היא רוצה רק מהצלחת שלי, הבנתי שמותר כל מיני דברים שהייתי לחוצה לגביהם מאד.

ועוד משהו ממש חשוב- שמתי לב שנעשה יותר קל איתה. שהיא מקבלת שאסור לה. שכבר אין סצינות. ביום הזה שהיתי אצל החברים ואכלתי עוגה, לפני יומיים-שלושה, היא ביקשה אבל מייד קיבלה את זה שלא. נכון שמייד סיפקתי לה תחליף הולם וראוי לדעתה, משהו שהיא אוהבת, שזה דבר שאני חייבת להיות ערה אליו, אבל קלטתי שזה כבר הרבה יותר קל איתה בהקשר הזה. מי שקשה לה עדיין עם כל זה- זו אני.
חלק מהעניין הוא שאני חוששת לתזונה לא מספיק מאוזנת בהקשר הזה. קשה לי כשהיא לא אוכלת וכו'. היא תמיד אהבה לאכול ובזמן האחרון מרוב הלחץ שלי היא בקושי נוגעת באוכל, וזה משהו שאני עובדת עליו. עם זה, קשה להיות אדישה למה הילדה שלך אוכלת כשבכל מקום כמו טיפת חלב ורופאה וזה עושים לך פרצופים כאילו שאת אמא לא בסדר ולא מאכילה כמו שצריך. מה עם האוטונומיה של הילדה לאכול או לא? אישית אצל סבתא שלי הייתי צמה שבוע, כי היא הציקה עם אוכל ואמא שלי לא התייחסה (על גבול ההזנחה אפילו) שאני אוכל מה שאני רוצה וזהו.

הדבר שעלה לי כשקראתי לראשונה מה כתבת הוא-
אנחנו חיים בחברה שהיחס שלה לאוכל הוא חולני לגמרי. אי אפשר לצאת מזה בשלום. אפשר לקחת את זה לכל מיני מקומות אבל לצאת משלום אי אפשר.

סבלנות ואורך רוח הם לא הצד החזק שלי בחיים. אחר כך אני מתלוננת על בתי קצרת הרוח, אבל האמת היא שיש לי הרבה מה ללמוד בתחום הזה. טוב שעזרת לי לשים את הפוקוס על זה. אני רוצה תוצאות, אני רוצה עכשיו.

המילים שלך, כפי שכבר אמרתי, חיזקו אותי מאד ונתנו לי לא מעט כיווני מחשבה ובעיקר את האומץ לחכות עוד. חלק מהאנשים הקרובים אלי לוחצים "לטפל ואם לא עובד להחליף" ו"היא תפתח הפרעות אכילה ככה" (כאילו שזה בידיי לגמרי, או שאני אמורה לתת לה לאכול דברים שגורמים לה לשלשול). אני מוכרחה להפנים חוסן וחוזק מול המילים האלה ולדעת לקחת פנימה מה שטוב ולנפות את מה שלא מתאים.

תודה שהזכרת לי.

_נמאס לי לחיות ככה לחשב כל ביס שלי ובעיקר שלה. כל כך בא לי לתת לה ולי קצת חופש.
לפעמים אני אומרת, כוסאמק, שתאכל מה שבא לה, שתהנה קצת. אבל זה מרגיש לי כמו "נו מה איכפת לי שתרוץ קצת לכביש בלי שאעצור אותה"... את עצמי אני לא תמיד מצליחה לעצור, אז אותה?_

שההנקה היא משהו שמאד קל להיטפל אליו כשקשה
הנקתי עד גיל 4.5 שנים אז אני לא נטפלת בקלול.
גם לא התייחסתי להתשה של ההנקה כהנקה אלא דווקא לדברים נילווים כמו: בגלל ההנקה את מוגבלת במה שאת יכולה לאכול ושתיכן "משלמות את המחיר". זהו עומס , תוספת להתמודדות הרגילה שלך.
אני מפרטת לא כדי לשכנע להפסיק.
מלכתחילה הייתי מסוייגת כי הרגשתי את חשיבות ההנקה עבורך,
והדוגמא של הפסקת הנקה הייתה דוגמא למשהו שקפץ לראשי כמשהו לבדיקה - תוך כדי הריפרוף בדף.

חלק מהעניין הוא שאני חוששת לתזונה לא מספיק מאוזנת
מחקרים הוכיחו שאם אנחנו לא מתערבים באכילה של ילדים הם:

לא יהיו רעבים
יאכלו את כל אבות המזון הדרושים להם.

אני שמחה שעזרתי לך להתמקד.
המרכז של הטיפול צריכה להיות את

איך אני אומרת ליהונתן כל הזמן: סבלנות היא תכונה מופלאה

דרך שאני בחרתי לעזור לעצמי (כן, קשה לכולנו בדרך זו או אחרת)
אני אישית חייבת מערך תמיכה ולכן גייסתי לעצמי עו"ס מהרווחה שמעמידה את עצמה לשירותי פעם בשבוע.
שימי לב שלא אמרתי מטפלת בי.
פעם בשבוע יש לי שעה שלי
אני לא צריכה להיות נחמדה, לא צריכה לספוג בחזרה צרות של מי שמולי.
היא יושבת שם כדי שיהיה מולי מישהו בזמן שאני עושה סדר לעצמי, או משחררת קיטור של מה שעובר עלי.
היא לא יכולה לבוא עם ביקורת כי היא אמורה להבין ותמוך,
והיא לא יכולה לדרוש שיבינו אותה כי האדם שבה לא שייך לזמן הזה או לחדר הזה.
אם יש לה בעיות עם משהו, היא אמורה לטפל בהם מול המטפל שלה (או מול המנהלת או מול המנחה או מול כל מי שתפקידו לתמוך בה)

אני מספרת לך כדי לחדד את עניין הליווי והתמיכה.
בלי קשר לענייני האוכל - מצאי לך כותל מערבי כזה.
למה עו"ס? - כי היא לא עולה לי כלום - למעט טלפונים ודלק להגיע וגם זמן.
אם יש לך אפשרות כלכלית - מצאי לך את הכתובת המתאימה.
זה לא יכול להיות חברה או קרובת משפחה כי אז יש לך גם מחוייבות לצד השני.
מישהו שמקבל תשלום כדי שאת תשחררי מתח.

מי שנתן לך את הטיפות נשמע שמצליח לעזור לך למרות שאינו יכול לתת לך מענה על הכל.
אם תשכילי לראות את התמונה כולה, תוכלי כמוני - לשאוב את התמיכה מערוצים רבים.
יש לי מערכים תומכים אחדים - בהתאם לבחירות של חיי.
יש לי פורום תמיכה במחלה שלי,
יש לי תמיכה טלפונית לירידה במשקל,
יש לי מאמן שעוזר לי לבנות מחדש את היכולת שלי לעבוד.
וכך הלאה.
אני זו שמחברת.
גם את יכולה.
את המוקד!
הילדה שלך תהיה בריאה ומאושרת אם אימא שלה תהיה מאושרת

הילדה שלך תהיה בריאה ומאושרת אם אימא שלה תהיה מאושרת
זה הדבר הכי נכון בעייני, אני עובדת על זה.

בקשר לטיפות- רק היא מקבלת, אני עוד לא החלטתי לקחת, אבל נראה שהדף הזה יעזור לי בכך.
ביום-יומיים האחרונים ובעיקר הערב התחדד לי מאד מדוע ההנקה כל כך חשובה לי (ולבתי).
אני לא כל כך טובה בלהכיל אותה הרבה פעמים, בלקבל, בפשוט להיות שם. הרבה פעמים אני קשה עם עצמי ואיתה, לפעמים קשה מדי. זה בסדר לדרוש מילד אבל תלוי גם באיזה גיל ובסיטואציה. ההנקה זה מקום קסום כזה של הכלה, של נתינה. ברור שאני רוצה ללמוד להכיל גם בלי זה, אבל זה מקום שקיים ונעים לנו בו בדרך כלל.
הבנתי שאני צריכה לעשות בחירה בהקשר הזה , בלי פשרות, אם אני רוצה להמשיך להניק וכרגע אני רוצה. אין יותר לוותר לעצמי ולאכול משהו שאני יודעת שהוא חלבי. פשוט לא. כמו שאני לא אוכלת סלק בעבודה. זה לא הקרבה גדולה כי אין לי מאכלי חלב בתפריט, אז אני אוותר על עוגה פעם בחודש ביום הולדת, מה קרה.

קניתי לה השבוע לחמית נטולת גלוטן. זה חרא עם שומנים מוקשים וכל מיני חומרים שלא נכנסים אלינו הביתה והחלטתי שדי, יש גבול. שלפחות יהיה לה לפעמים איזה קרקר לנשנש ככה סתם כשבא לה. נורא יקר ובא רק באריזות של קילו. נתתי לה הערב והיה לה טעים, טעמתי וזה היה לי כמו לחמית רגילה. אזמעכשיו אולי יהיו לנו סנדויצ'ים ללא בריאות בבית.

אם תשכילי לראות את התמונה כולה, תוכלי כמוני - לשאוב את התמיכה מערוצים רבים.
אני בהחלט נתמכת בכל מיני ערוצים. אפילו כאן באתר ובפורומים באינטרנט. הייתי בטיפול אייפק עד לאחרונה, הגעתי לאיזה מיצוי אז הפסקתי אבל זה בהחלט תמך בי מכמה בחינות.
אני לא בטוחה אם אני מקבלת מספיק תמיכה, אבל אני משתדלת לקבל יותר ולהעזר יותר.
הערב היה ערב שבעבר היה יכול להיות עם לחץ שלי ועצבים להספיק וכו'. אבא שלה הגיע אחרי שבוע וחצי פלוס ולא רק שהוא הלך איתה לטיול ואני עבדתי בבית כמה שהייתי צריכה, שזה עו רגיל, אבל שלחתי אותו לעשות לה אמבטיה אצל הוריי ולהלביש בזמן שאני עשיתי כל מיני דברים, שטפתי כלים, התקלחתי כמו בנאדם. בדרך כלל הייתי בערב כזה במירוץ עושה הכל איתה ומשאירה ערימת כלים בבית או נלחצת ולא מספיקה כלום, הספקתי אפילו להכין לה בגדים לבוקר שזה משהו שמקל עלי מאד בבקרים.

אני נרגעת, גם היא יותר רגועה.

בהמשך לקודם, תמיד לאחרים אני נותנת את שעות הכיף איתה, טיול, משחק וכו' ולעצמי אני משאירה להרדים, לקלח, לחתל (מדברת מגיל אפס, כרגע כבר פחות רלוונטי). מלבד פעמים שאין ברירה בגלל עבודה עד מאוחר- בפברואר יש הרבה כאלה, כל שנה - יוצא שאחרים נהנים ממנה ועלי יש רק עומס. כבר מזמן שמתי לב לזה אבל לא הייתי מוכנה שיאכילו לא כמו שאני, ינקו עם מגבונים את הקקי או יחתלו בחד פעמי, כל מיני דברים שלא כמו שאני צריכה שיהיה מושלם. ככל שהיא גדלה כבר באמת זה יותר קל.
אצל סבתא עד עכשיו היא ישנה בעגלה, אם יוצא לה במקרה להרדים אותה. אני מוצאת את היתרונות שבזה ואם ככה נוח להן, שיהיה. קודם זה עצבן אותי.

מצד שני גם יותר קשה להשאיר אותה ליותר שעות, בגלל האוכל. כשהיא היתה קטנה יותר היו בקבוקים שאובים למטרה הזו, אבל היום זה לא רלוונטי וזה קשה לדאוג שלא יאכילו אותה בדברים שאסור לה.

כל מיני דברים שלא כמו שאני צריכה שיהיה מושלם.

זו רעת הרעות - הפרפקציוניסטיות
את יכולה להיות רק אימא מספיק טובה.

מצאתי איזו עוגת בריאות באינטרנט:בלי ביצים, בלי חלב, רק שתי כפיות קמח שאותו החלפתי בקמח חומוס. הכמות שהוא נותן שם למתכון מתאימה לרווק בלי ילדים שלא אוהב לאכול, אבל מילא... אילתרתי עליה קצת והיא יצאה די טעימה. פיצקה עזרה לי לערבב, כל הזמן רצתה שנוציא מהתנור. בסוף טעמה שני פירורים ו-הספיק לה.
אולי מחר היא תרצה את השאר, נראה לי שהיא פשוט בלי תיאבון כל כך.

_מחקרים הוכיחו שאם אנחנו לא מתערבים באכילה של ילדים הם:

לא יהיו רעבים
יאכלו את כל אבות המזון הדרושים להם._

אני לא קונה את זה. אני מכירה את הטענה הזו אבל מההתבוננות שלי בחיים זה לא נכון.
אנחנו המניקות לטווח ארוך שונאות שמאשימים את ההנקה, אבל הנה אני עושה את זה:
פעוט אחד שאני מכירה הפסיק לאחרונה לינוק, בערך בגיל שנה ועשרה חודשים. הוא מהאחוזונים העליונים, גדול וגבוה. לא אהב לאכול כל כך. אמא שלו סיפרה לי שעכשיו הוא עלה קילו מאז שהפסיק לינוק, תוך חודש או חודשיים, שזה המון בגיל הזה. במקרה שלו זה לא היה בעייתי כל כך אבל הנה מקרה שכן:
לזוג חברים שלי היתה ילדה שלא אוכלת, מתחת לאחוזונים וכו', גמלו אותה מהנקה בגיל שנתיים ואז היא התחילה לגבוה ולהתמלא ולאכול, ככה אמא שלה אומרת.

ומשהו על הבת הפרטית שלי: היתה תקופה שהיא לא אכלה כלום. התחלתי לרווח הנקות היא התחילה לאכול יותר.
ובלי קשר להנקות:
יש דברים שהיא רגישה אליהם אותם דחתה מהפעם הראשונה. לעומתם יש כמה דברים שהיא מאד מאד אהבה ובכל זאת היתה רגישה עליהם ולקח לי זמן לעלות עליהם. סיפור העדשים הוא בכלל סיפור מדהים, כי בכל פעם חשבתי ש"זה בסדר" והיא מיהרה לטרוף, היא מתה על זה.
אם זה לא מספיק שהיא נמשכת לפעמים לדברים שגורמים לה רע, אז אני יכולה לציין שבדיעבד אני מבינה שחלק מהתקופה שהיא לא אכלה היתה בגלל מה שהלך בבטן שלה, שלא היה לה תיאבון כי העיכול היה בבעיה.
ככה שלדבר על אי התערבות או על ילד שאוכל כל מה שהוא צריך זה בעייתי בעייני, מה גם שאנחנו חיות בחברה עם יחס מעוות למזון ולא תמיד פעוטות וילדים נחשפים למה שהם צריכים. לדעתי הרבה מאד מהילדים שסובלים מעודף משקל בארה"ב (גם בארץ, אבל שם עוד יותר) סובלים בד בבד גם מתת תזונה.

לא יודעת אם מתאים לכתוב כאן או בדף שאת משתתפת בו דרך האמן

אני הולכת לכתוב משהו חזק שעלה לי- אבל אולי לא יתאים לך, אז לא אעלב אם פשוט תמחקי.

אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת, את התובנות שלך, הדרך שלך,
את מצטיירת כאישה מרתקת, יצירתית, כשרונית, כשאני קוראת מה את כותבת, זה תמיד מעורר אותי לחשוב, להיזכר, להשתנות וליצור. תמיד כשאני רואה שכתבת איפהשהו אני שמחה- הנה עוד מתנה אני עומדת לקבל.
עד ש.... זה מגיע לעניין האוכל של בתך.
ניסיתי לקרוא כל מה שכתבת כאן וזה פשוט לא מדבר אלי. זה מייגע, זה גוזל המון אנרגייה.
וכאן מה שאני רוצה לאמר לך:
זה נשמע שיש לך צורך בחסם רציני מאד על היצירתיות שלך, על רצונך למימוש עצמי ונושא האוכל של ביתך מספק לך אותו.
את כל כך עסוקה בזה מכל הבחינות- נפשית, פיסית, רוחנית, רגשית שאת מבטחת את עצמך מפני היצירה שלך.

אני לא שופטת אותך בכלל. (מי אני?, אפילו לא מזדהה שמי...)
אני רק זורקת לך טיפ שלהרגשתי יכול לעזור לך .

תביטי בזה כחסם, ממה את פוחדת? מה יקרה אם תתני לעצמך ליצור, להצליח, להיות מ-פ-ו-ר-ס-מ-ת.
יש לי הרגשה שאם תביטי בזה כך, ותתני את כל תשומת הלב והאנרגיה לדרכך היצירתית, הטיפול בבעיה של בתך יהיה יותר קל, ויותר יעיל .

לזוג חברים שלי היתה ילדה שלא אוכלת, מתחת לאחוזונים וכו', גמלו אותה מהנקה בגיל שנתיים ואז היא התחילה לגבוה ולהתמלא ולאכול, ככה אמא שלה אומרת
מניין לה? גם אם כל העובדות נכונות, אולי הקישור שהיא עושה ביניהן פשוט הפוך. אולי נאמר שבגיל שנתיים התחיל להיות לה תיאבון בריא סוף סוף ובכלל קפיצת גדילה מסוימת, ואז ביקשה לינוק הרבה, לאמא נמאס והיא גמלה. בלית ברירה הילדה "ירדה" על מזון מוצק.