אמא רגועה או אמא מפשפשת

כמו למשל, כשראיתי משפט שמישהי כתבה על ביתה - "מתורגלת קשב (בלי חיתול מגיל---)"
לא שזה משנה את התמונה מי יודע מה אבל אני חושבת שהיא דיווח על עצמה כ"מתורגלת קשב" סך הכל הילדה לא מתורגלת היא רק מתקשרת זו האם שצריכה לתרגל כדי להקשיב.

זה העניין!!! לא לראות את הבלי חיתולים כ"דורש המון" ולהיתקע עם זה, אלא לראות אותו כטווח של אפשרויות שאפשר לתמרן אתן, בהקשר של היכולת האישית שלך.
חותמת על כל מלה!

דיבור מרגיע שדפוק זה בסדר, שאין צורך להשתנות, שהרי אין טוב מזה. .כופרת בזה. כופרת כופרת כופרת בזה
ניצן, אני מבינה מה שאת אומרת, ובכל זאת, חשוב לי להגיד שנדירה האמא שמעולם לא התמלאה כעס על הילד שלה ברמות-על. כולל רצון אדיר לפגוע בו. יש נשים שזה מציל אותן כשאת מגלה להן שהיא לא היחידה. ותופעה ששמתי לב אליה: לאמהות שונות זה יכול לקרות בגילאים שונים של הילדים. אצל אחת יתעוררו הרגשות האלה בגיל 0 של התינוק, אצל אחרת רק מגיל 5. ואני מאמינה שיש כאלה שזה לא יתעורר אצלן בכלל. לדעתי יש קשר לגיל שהאמא בעצמה היתה כשהתחילו לפגוע בה S-: (או האבא, הכלל תקף גם לגבי אבות).

_אני כן חושבת שיש בעיה עם הצורה שהדברים נקראים באתר
נכון כל כך...
וכל הכבוד לתמרוש רוש? שהעזה לחשוף גם את הקשיים ולא רק את היותה סופר-אמא_
לא נכון לא נכון לא נכון.
באמת, אני מוכרחה למחות.
כל דפי הבלי חיתולים מלאים תיאורי קשיים. הכל, והחל במאמר הפותח. די. אמהות פרפקציוניסטיות יכניסו את עצמן לסרט הזה בלי שום גירוי חיצוני. די להפיל את זה על האתר.
בעצם, את צודקת לגמרי "הצורה שהדברים נקראים". זה נכון. על ידי הקוראת שיש לה בעייה. זה לא מה שכתוב.

נזכרתי במשהו לא כ"כ קשור לדיון, סתם משהו אסוציאטיבי- אז אם זה מפריע אפשר למחוק.
באוזבקיסטאן אצל האוזבקים המסורתיים התינוקות גדלים בלי חיתולים והאמהות מאד רגועות בקשר לזה. איך זה עובד?
התינוק ברב שעות היום שוכב בעריסת עץ על הגב ללא חיתול- מוציאים אותו בעיקר להנקות ואם הוא בוכה אז מנדנדים אותו. בעריסה יש חור די גדול בדיוק מתחת לישבן של התינוק: אם זו תינוקת אז גם הפיפי וגם הקקי מגיעים דרך החור לקערה שמתחת ואם זה תינוק אז יש צינור שמחובר לפין שלו שמוביל גם את הפיפי לאותה הקערה.
נשמע הזוי? הייתי שם, ראיתי את זה- אחרת לא הייתי מאמינה.

"הצורה שהדברים נקראים". זה נכון. על ידי הקוראת שיש לה בעייה. זה לא מה שכתוב.

כך נפתח הדף על בלי חיתולים-
_מה זה?
מדובר בקשב לתינוק, שמאפשר לנו לקחת אותו בזמן לעשות את צרכיו במקום המתאים. לא מדובר בגידול תינוקות כך שיעשו פיפי וקקי על השטיח וכדומה._

זה משפט פשוט לא נכון, ובהחלט יכול להטעות אנשים שמעולם לא ראו ילדים גדלים בלי חיתולים.
המציאות היא שבהחלט מדובר בגידול תינוקות שיעשו לפעמים פיפי וקקי על השטיח (אם יש לך אחד כזה בבית).
לא את רוב הפיפי, לא את רוב הקקי, אבל גם זה בעצם תלוי באיזה יום מדובר.
האמהות שהן רגועות ומפשפשות, הן כך בגלל שהן רגועות לגבי ה"פספוסים". שזה סבבה ואחלה, אבל דורש לדעתי הבהרה מעבר לזו שקיימת.
גם לקרוא לזה פספוסים יכול להטעות את הקוראת התמימה. ולגרום לה לחשוב שזה משהו שלא קורה כמעט כל יום.
או שלא יקרה אחרי שהיא תלמד את ה"שיטה".

ומה לגבי -
_האם תינוק שגדל בלי חיתולים נגמל מהר?
תינוק שגדל ככה מלידה אכן יכול להיות יבש לגמרי כבר בגיל חצי שנה (לפעמים יש פיספוסים בגיל הזחילה, בגלל הלחץ על הבטן) – כמובן, בתלות במישהו שייקח אותו. כיוון שזה מותנה גם במטפלים, אז יותר הגיוני שבתרבות שבה כולם גדלים כך, הגמילה תהיה מהירה יותר, כי הפיספוסים מעטים, זה חלק מהחיים, כל אחד בבית יודע לעזור עם הצרכים של התינוק וכו'. לעומת זאת, לנו, שצריכים ללמוד את זה מספרים ולהמציא את הכל מחדש – זה יותר קשה._

יכול להיות יבש לגמרי בגיל חצי שנה? אז יכול, אבל סיכויים קטנים (אני לא פגשתי כאלה- ועוד לגמרי -לא פחות-, ומה אם הוא בדיוק טיפה לא מרגיש טוב או צומחת לו שן).

לפעמים יש פספוסים בגיל זחילה?
אולי צריך לתקן ל"לפעמים אין פספוסים אפילו בגיל זחילה", או ל"כל שלב שהתינוק עובר מבחינת העצמאות שלו הוא כניסה לעולם חדש לגמרי מבחינת קשב".
ומה לגבי הילדים בני שנתיים שגדלים בלי חיתולים מגיל אפס ובהחלט ממשיכים לעשות פיפי במכנסיים (אם הם לובשים כאלה) כשהם בחוץ ועסוקים או אם אמא שלהם לא מנדנת להם כל הזמן ללכת לעשות פיפי. (שזה, תקנו אותי אם אני טועה, אחוז לא קטן מהילדים- לפחות אלו שיצא לי לפגוש).

אז שוב, יש ילדים ויש ילדים.
יש אמהות ויש אמהות.

אבל אם מישהי לא מבינה שמדובר בכך שהילד עושה (עד גיל "גמילה" שזה בהחלט יכול להיות מעל שנתיים גם בלי חיתולים כתלות בילד) אחוז מסויים מהצרכים (בעיקר פיפי) "על עצמו" ו"לא במקום המיועד לכך". אז היא עלולה לחשוב שמשהו לא בסדר במה שהיא עושה.

אפשר להמשיך ולהוסיף דוגמאות, אבל בכל מקרה, לדעתי בהחלט יש בעיה גם עם איך שהדברים כתובים ולא רק עם איך שהם נקראים.
ויש מקום לעשות שינוי בהקדמה הזו, במיוחד לאור הפריחה של הנושא לאחרונה

כשאת מציגה את זה ככה זה באמת ברור.

חשוב לי להגיד שנדירה האמא שמעולם לא התמלאה כעס על הילד שלה ברמות-על. כולל רצון אדיר לפגוע בו.
אצלי כבר היה רצון אדיר לפגוע בו, אפילו בלי שהוא הכעיס אותי קודם. פנטזיות על להפיל אותו מהמרפסת ולראות את הראש מתנפץ על הרצפה... עזבו.
(אפרופו מי שהאשימה אותי ב היותה סופר-אמא - את צוחקת עלי? או שאת מלגלגת על דיווחים אחרים של נשים אחרות, שפשוט התרכזו בצדדים הטובים של מה שהצליח להן, והתעלמו סופסוף משפע הטעויות שעשו - ומה יותר רצוי מזה, לאם המדווחת, אם לא להתרכז בהצלחות, לבנות על החיובי? אבל בשבילנו, האמהות שקוראות ומנסות להבין מה באמת עובר עליהן, ומה זה אומר לגבי מה שעובר עלינו, לא תמיד קל לנו ליצור את התמונה השלמה של הצלחות וכשלונות ועליות ומורדות)

ודרך אגב, הרגשות האלה באים בדרך כלל לא כי אני לא יכולה (אינהרנטית) לתת מספיק תמיכה לתינוק שלי, אלא כשאני לא מקבלת מספיק תמיכה בשביל עצמי ממקומות אחרים.

כך שאם נדבר פשטנית:
יש לך תינוק? את רוצה לפשפש אותו? אבל זה יותר מדי ולא הולך ואת מתוסכלת ועייפה וקופצת לפשפושי סרק על כל פיפס שלו ומחמיצה את כל האיתותים האמיתיים, ולא רוצה להפסיק לפשפש ומאוד לא רוצה להישאר ככה? או אולי הנקה, או כל התנהגות אמהית אחרת שהיית רוצה לעשות אתו ולא הולך? הפתרון: שמישהו אחר יבשל לך, יגיש לך את האוכל לשולחן, יוסיף עליו שפע של תמרים ואגוזים, ולא ישכח לעשות בשבילך כביסה וגם לקפל אותה ולהכניס לארון, ולסדר את מה שכבר חודש את רוצה לסדר.
תופתעי כמה קל לפשפש ככה...

האם אפשר להיות אמא מפשפשת רגועה בבתים של אנשים אחרים?

אצלי כבר היה רצון אדיר לפגוע בו, אפילו בלי שהוא הכעיס אותי קודם. פנטזיות על להפיל אותו מהמרפסת ולראות את הראש מתנפץ על הרצפה...
תמרוש, זה כנראה שייך ל סיוטים בהקיץ של אמהות

_כך שאם נדבר פשטנית:
יש לך תינוק? את רוצה לפשפש אותו? אבל זה יותר מדי ולא הולך ואת מתוסכלת ועייפה וקופצת לפשפושי סרק על כל פיפס שלו ומחמיצה את כל האיתותים האמיתיים, ולא רוצה להפסיק לפשפש ומאוד לא רוצה להישאר ככה? או אולי הנקה, או כל התנהגות אמהית אחרת שהיית רוצה לעשות אתו ולא הולך? הפתרון: שמישהו אחר יבשל לך, יגיש לך את האוכל לשולחן, יוסיף עליו שפע של תמרים ואגוזים, ולא ישכח לעשות בשבילך כביסה וגם לקפל אותה ולהכניס לארון, ולסדר את מה שכבר חודש את רוצה לסדר.
תופתעי כמה קל לפשפש ככה..._
אבל למה, למה קיצוניות? למה כל כך הרבה ארס?
בהורות מלכתחילה יש ימבה פשרות וימבה דרכים וימבה אופני ביצוע. חבל להכנס ללופים של אשמה. זה לא חייב להיות מנת חלקן של אמהות. בחיי שלא. מותר לטעות ו מותר לפספס ואפילו מותר לעשות הנחות וקיצורי דרך. לא הההההכל טרמינלי. לא על כל דבר ילשינו עליכם ל מעצבן לראות מסביב . ואם כן, אז הנה הרעיון. קחי קופת חיסכון, ועל כל פעם שתעשי משהו שלדעתך "דופק" את הילד שימי סכום מסויים, שיהיה לו חיסכון לפסיכולוג. סיכויים טובים יותר שהוא ישתמש בזה לטיול להודו.

אני לא קראתי אצל תמרוש קיצוניות וארס. חוש הומור כן.

שני פאביאן עזרת לי להבין הרבה דברים, שמקריאה באינטרנט קשה להבין, הכרתי רק משפחה אחת שהשתמשה בשיטה והיה נראה לי שהם לא מוצלחים בזה, הרבה הצעות לצאת לחצר+הרבה פיפי על הרצפה, עכשיו אני מבינה שככה זה עובד (-: באמת קשה להבין מקריאה.

מה יותר רצוי מזה, לאם המדווחת, אם לא להתרכז בהצלחות, לבנות על החיובי? אבל בשבילנו, האמהות שקוראות ומנסות להבין מה באמת עובר עליהן, ומה זה אומר לגבי מה שעובר עלינו, לא תמיד קל לנו ליצור את התמונה השלמה של הצלחות וכשלונות ועליות ומורדות
בדיוק לזה התכוונתי.
ואני חושבת שלא רק את, אלא כל אם היא לפעמים סופר-אמא, כי אמהות היא דבר מאתגר.

ניצן, אני מבינה מה שאת אומרת, ובכל זאת, חשוב לי להגיד שנדירה האמא שמעולם לא התמלאה כעס על הילד שלה ברמות-על. כולל רצון אדיר לפגוע בו. יש נשים שזה מציל אותן כשאת מגלה להן שהיא לא היחידה. ותופעה ששמתי לב אליה: לאמהות שונות זה יכול לקרות בגילאים שונים של הילדים. אצל אחת יתעוררו הרגשות האלה בגיל 0 של התינוק, אצל אחרת רק מגיל 5. ואני מאמינה שיש כאלה שזה לא יתעורר אצלן בכלל. לדעתי יש קשר לגיל שהאמא בעצמה היתה כשהתחילו לפגוע בה phased (או האבא, הכלל תקף גם לגבי אבות).
זה נשמע כמו גרסא מרוככת ל"חכי חכי". טוב. אני אחכה. בינתיים זה פשוט לא נכון לגביי.
לגבי טיעוני צרת רבים, אפשר לנסח אותם או בצורה פחות כוללנית "הרבה נשים מתרגזות מאד" או בצורה אישית ותומכת "אם נדמה לך שרק את, אז דעי לך שגם אני"
לא מקובל עליי ניסוח ברוח "זה בסדר, כולם ככה."

לא לראות את הבלי חיתולים כ"דורש המון" ולהיתקע עם זה, אלא לראות אותו כטווח של אפשרויות שאפשר לתמרן אתן, בהקשר של היכולת האישית שלך.
משפט מפתח בעיני. אני הצלחתי לפשפש פה ושם רק משהכרזתי על עצמי בפני עצמי כלא מפשפשת.
אני חושבת שרק המודעות לזה משנה משהו בכל ההתייחסות, גם אם הילד בחיתול.

אני הרגשתי עם השנייה, שאתה כן יותר עשיתי בלי חיתולים, שהיה קשה מאוד לעבור ממצב של אחריותי לאחריותה, ושכל הנושא היה הרבה יותר "עניין" מאשר עם האחרות. הרבה יותר פספוסים. הרבה פחות קשב שלה לעצמה.
מן הסתם עשיתי את זה לא "כמו שצריך" אבל אלה היו התוצאות.
ולכן בסיבוב השלישי עשיתי את זה רק בלי לחץ. בלי לשאול כל רגע ובלי להילחץ, כי זה כנראה מה שחירבש אז, וזאת אני, ורק ככה הצלחתי ליישם את זה חלקית.

שליחה על ידי פ''א* » 05 מאי 2008, 19:30

שני צו

תודה, תודה, תודה!!
בדיוק. בדיוק. בדיוק.
זה מדויק בצורה בלתי רגילה.
כל מה שאמרת.
ה-כ-ל.
אני חותמת עליו בשתי ידי ובליבי.
ומודה לך מקרב לב.
מי אמר ש{{}}עד שיש לך ילדים אתה לא מבין את זה ?

קלעת בול.

אני לא פגשתי כאלה- ועוד לגמרי -לא פחות-, ומה אם הוא בדיוק טיפה לא מרגיש טוב או צומחת לו שן.
או. אז גם ילד שגדל בחיתולים "מפספס" במצבים כאלה. שלא יספרו לך סיפורים. לפעמים עד גיל מאד מאוחר.

ואגב "אצל חברים" אצלנו היתה אבחנה ברורה - אלה שיש להם ילדים, לא חשוב עם או בלי חיתולים, לא היה אכפת להם. כמעט תמיד אמרו לנו "את יודעת כמה פעמים כבר השתינו על השטיח/הספה הזה/זאת? ולא פיפיקקי של תינוקת, פיפי של ילד בן שלוש. "

תודה פ"א

נחמד לשמוע, במיוחד עכשיו כשילדי הראשון הוא במרחק ימים (או שנות אור

) ממני..

לא הבנתי מה את אומרת ניצן.
האם את אומרת שהמשפט תינוק שגדל ככה מלידה אכן יכול להיות יבש לגמרי כבר בגיל חצי שנה
נראה לך נכון/מתאים לנסיונך?

המשפט נכון - יכול בהחלט.
הוא לא סביר בעיניי בתרבות המערבית, אבל יכול עם הנסיון והשנים להפוך לסביר. אני אהיה מאד בעד אם זה יקרה

יש פה צד אחד של לקיחת אחריות מהצד הקורא שלא להכנס לאמביציות (זה כמו לקרוא "חוקרים בתחומים מסויימים יכולים להיות חתני פרס נובל כבר בגיל חמישים." ולהתאכזב שכשאת בת 55 אין לך עוד תואר שני. אחריות הקורא.) ואחריות לניסוח יותר רגיש מצד הכותב (כשמסתבר ברבות הימים שיש הרבה מאד אנשים מתוסכלים מזה שהם "רק" פרופסורים מן המניין באוניברסיטה נחשבת.)

תינוק שגדל ככה מלידה אכן יכול להיות יבש לגמרי כבר בגיל חצי שנה
למיטב ידיעתי התינוק של מי שכתבה את המאמר הזה אכן היה יבש בגיל חצי שנה.

אבל לא לגמרי.

וכתוב שם "כמובן, בתלות במישהו שייקח אותו".
ומי המישהו הזה?
המישהו הזה הוא אנחנו. ואנחנו, מהתרבות המערבית. ואם אני לא לוקחת, כי לא קלטתי? אז הוא לא יבש. ככה פשוט.
לא חוכמה לחפש כל מלה.
צריך לקרוא את כל המאמר, ושם לראות, שלא מובטח שום גן של שושנים. זה הכל. כל משפט לחוד אפשר להבין כמו מתכון לפרפקציוניסטיות להשתגע. אבל ביחד, לא. ואפשר גם לחשוב שזה הדבר היחיד שתקראו! נו, באמת. מה זה, כתבי הקודש?

שני צו

<מצטערת ומתנצלת שאני לא מתייחסת לעניינים אחרים. אין לי זמן לקרוא הכל. הזמינו אותי לקרוא את מה ששני כתבה>
<תמרוש רוש, סליחה ממך במיוחד }{>

אם זה ברמות שהעצבנות של אמא היא ברמת הסיכון של סרטן הדם או סכרת נעורים, אז אולי אני אסכים איתך.
כיוון שמתן תמ"ל לא מוביל במאה אחוז הסתברות לסרטן דם או לסכרת נעורים, אלא רק מגדיל את ההסתברות (ולא ציינת בכמה), וכיוון שאנחנו לא יודעים עד כמה עצבנות של אמא משפיעה על נפשו של התינוק, ולכן גם על גופו (ואנחנו אפילו לא יודעים אם ההשפעה גדולה יותר בתחילת חיי התינוק או בהמשכם), בעצם אין תשובה לשאלה הזו.
אני יכולה לספר מנסיוני, שאותי ההנקה בכלל לא עצבנה בשנה הראשונה (ולכן לא נדרשתי לשאלה הזו) אבל אחר כך היא כל כך עצבנה אותי, שהגעתי למסקנה שהיא עלולה להשפיע לרעה על הקשר שלי עם בני, ושזו בעיה יותר חמורה מהשפעת התמ"ל על גופו. את ההשפעה של העצבנות יכולתי לראות בעין, והיא היתה ישירה. השפעת התמ"ל התערבבה עם כל הרעל שאנחנו גם ככה חשופים לו. לכן הפסקתי להניק, ללא צער או חרטה.

ואגב "אצל חברים" אצלנו היתה אבחנה ברורה - אלה שיש להם ילדים, לא חשוב עם או בלי חיתולים, לא היה אכפת להם. כמעט תמיד אמרו לנו "את יודעת כמה פעמים כבר השתינו על השטיח/הספה הזה/זאת? ולא פיפיקקי של תינוקת, פיפי של ילד בן שלוש. "
בתור אמא של ילדים גדולים, אני יכולה לומר שאני לא מרגישה כך. אם תינוק של חברים ישתין על הספה שלי, זה כן יפריע לי. סביר שאומר "לא נורא" כדי שההורים לא יובכו מדי (ובאמת, זה לא נורא במשמעות האמיתית של המילה) - אבל זה בכל זאת מפריע לי, במיוחד בימים הבאים שבהם לספה יש ריח של פיפי. זה שאני נחמדה ומנומסת לא אומר שזה לא מפריע.

חביבתי, מי שהניקה שנה גם לא צריכה לתת תמ"ל. אפשר לתת סתם חלב בגיל שנה. זה פחות גרוע...

אפשר לתת סתם חלב בגיל שנה.
כן, זה גם מה שהתכוונתי לעשות, ואז נתקלתי בהתנגדות עצבנית של הבן שלי. לקח כמה שנים (!!!) לגמול אותו מהפאקינג תמ"ל. איך, תגידו לי איך, אפשר לבחור בתמ"ל בעולם שיש בו אוכל אחר? מי הדבילית שקבעה ש התינוק יודע? כלום הם לא יודעים! כלום!

<עוברת אורח נתקפת נוסטלגיה תחת מעטה האלמוניות>

ואם רק לחזור לנושא הפיפיקקי, ממש לא נכון שלאנשים עם ילדים לא אכפת שמשתינים להם על הספה. כמו בכל דבר, יש כאלה שאכפת להם ויש כאלה שלא, ויש כאלה פולנים שמסווים את זה שאכפת להם. אני, אגב, בדיוק קניתי ספות חדשות, אז בבקשה לא להשתין עליהן בשנה הקרובה!

ממש לא נכון שלאנשים עם ילדים לא אכפת שמשתינים להם על הספה.
לי איכפת.
וגם כשגידלתי תינוק בלי חיתולים היה לי איכפת. ועוד איך!
בשום אופן לא היה פיפי על הספה, דאגתי לזה!

אני אמרתי שלחברים שלנו שיש ילדים, לא היה אכפת. ואז הם אמרו "תורידי ת'חיתול כבר, אל תשאירי אותו בשבילנו" ולא "לא נורא שהיא השתינה"
רק מסברת ת'אוזן.

ממש לא נכון שלאנשים עם ילדים לא אכפת שמשתינים להם על הספה.
אכן. אני למשל מעודדת חברות שלי להוריד חיתול אצלי בבית, אבל בהחלט מצפה שהן לא יאפשרו לילד לעלות על הספה בלי חיתול... לא אכפת לי שיהיו שלוליות על הרצפה.
<לא מבינה את הקטע של פיפי על הספה- גידלתי ילד בלי חיתולים ואף לא פספוס אחד הגיע לספה. וזה לא שלא היו פספוסים

>

גידלתי ילד בלי חיתולים ואף לא פספוס אחד הגיע לספה. וזה לא שלא היו פספוסים.
כנ"ל.
רצפה אין שום בעיה לנקות.

ולי יש ספה מעוצבת ואסתטית עם כריות מושב בצבע קרם שקנינו עוד לפני ההריון אבל במחשבה על זה שיהיו ילדים, אז כשהיא עברה הדגמה שבה שפכו עליה אספרסו רותח, חיכו כמה דקות וניגבו ולא נשאר שום סימן, ידעתי שאני קונה אותה. פיפיקקי טן עליה.
ולא אכפת לי בכלל שהילדים שלי משתינים עליה

ואני מסכימה עם האחרות לגבי מקומות הפספוס. הרוב היה על הרצפה או עליי..

אגב, בתי מעולם לא השתינה על שטיח או על ספה של מישהו אחר. וזה לא שלא היו פספוסים

אגב, בתי מעולם לא השתינה על שטיח או על ספה של מישהו אחר. וזה לא שלא היו פספוסים.
כן, ואני בטוחה שזה משהו מאוד מאוד ברור ש אנחנו משדרות.
אני לא יודעת בדיוק מה. אילו הייתי יודעת את הסוד הזה, כל הבלי חיתולים היה לי הרבה יותר קל.
כנראה בקטע הזה יש משהו במינון כל כך מדוייק, שהמסר עובר חד משמעית.

_יש לך תינוק? את רוצה לפשפש אותו? אבל זה יותר מדי ולא הולך ואת מתוסכלת ועייפה וקופצת לפשפושי סרק על כל פיפס שלו ומחמיצה את כל האיתותים האמיתיים, ולא רוצה להפסיק לפשפש ומאוד לא רוצה להישאר ככה? או אולי הנקה, או כל התנהגות אמהית אחרת שהיית רוצה לעשות אתו ולא הולך? הפתרון: שמישהו אחר יבשל לך, יגיש לך את האוכל לשולחן, יוסיף עליו שפע של תמרים ואגוזים, ולא ישכח לעשות בשבילך כביסה וגם לקפל אותה ולהכניס לארון, ולסדר את מה שכבר חודש את רוצה לסדר.
תופתעי כמה קל לפשפש ככה...
אבל למה, למה קיצוניות? למה כל כך הרבה ארס?_

ילדת טבע, אם את רואה קיצוניות וארס בקריאה הנואשת שלי לעזרה - פספסת אותי בגדול. אני מדברת על תקופת הפוסטפרטום, שבה אנחנו יכולות להיות אמהות נפלאות - אם רק יתנו לנו להתרכז בזה.

אני הצלחתי לפשפש פה ושם רק משהכרזתי על עצמי בפני עצמי כלא מפשפשת.
פחות או יותר בדיוק מה שקרה אתי

ויתרתי - אז דברים התאפשרו.

תמרוש, לא רק בפוסט פרטום.
אתמול היתה לי שיחה עם חברה מיינסטרימית למהדרין. דיברתי איתה על בלי חיתולים (למזלי היא מכירה אותי מספיק טוב כדי לא לקחת אישית אמירות כלליות לגמרי או אמירות שלי על עצמי) והיא שאלה אותי "את באמת חושבת שכל אחת יכולה לעשות את זה?" אז אמרתי לה שכן. לדעתי כל אחת יכולה. ולא כל אחת יכולה.
כמו הנקה. ציצים יש לך? מייצרת חלב? את יכולה להניק. אבל הו כמה שזה יכול להסתבך! בלי תמיכה, בלי הבנה, בלי רצון, עם לחצים, עם בדידות... חסר? אני שואלת, חסר?!?!

אז כל אחת יכולה, ולא כל אחת יכולה. זה מה שאני חושבת. בלי קשר לפוסט פרטום, אבל בפרט ובמיוחד בפוסט פרטום.
אמהות צריכות תמיכה. צריכות הבנה. צריכות שיתוף. צריכות סלחנות. צריכות זמן. צריכות מזון. צריכות הגנה. צריכות ליששוווווןןן...
אני בעד לטפל באלה (על אלה חשבתי כשעוברת אורח דיברה על הבית הבוער, אם להודות על האמת. לא על משבר המזון או על אקולוגיה. שם השכונה, העיר והמדינה כבר כמעט חרוכות עד היסוד..) וכשאלה יטופלו, כמה קשה יהיה לפשפש תינוקות? חליק. יהיה קל. אם אף אחד לא יסתכל עלייך עקום, אם כולם סביבך יפשפשו ותקראי תינוקות מילדותך, כי זה מה שתראי, כמה קשה כבר יהיה לפשפש תינוקות?

אז אפשר לדבר על כל אלה, ולשנות את התודעה מסביב, ואפשר, מי שיש לה את כל אלה, להתחיל שינוי מלמטה.
מסייגת ואומרת שאני מפשפשת כי אני אשה מפשפשת. מה אעשה. אני לא מפשפשת לתיקון העולם. אבל אם העולם ישתפר בחלקיק המילימטר על הדרך? וואלה אני לא אתלונן.

מסייגת ואומרת שאני מפשפשת כי אני אשה מפשפשת.
D-: אהבתי

אם כולם סביבך יפשפשו ותקראי תינוקות מילדותך, כי זה מה שתראי, כמה קשה כבר יהיה לפשפש תינוקות?
בדיוק.
החלק הכי קשה הוא לעשות את זה בואקום. זה לא בעיה של שעות שינה ולא של אוכל מזין. הכל מתחיל ונגמר בואקום הזה, בהעדר התמיכה, בהעדר הידע, בצורך להסביר שוב ושוב לכל אדם מחדש מה התינוק עושה בשירותים, להתלבט לפני כל אירוע מיוחד (לשים חיתול או להסביר לדודה צילה מה זה בלי חיתולים?...) ועוד ועוד.
שוב- כותבת את זה כמי שכן היתה לה סביבה מפשפשת (אם כי מצומצמת מאד). זה משנה הכללללללל.

אם את רואה קיצוניות וארס בקריאה הנואשת שלי לעזרה - פספסת אותי בגדול. אני מדברת על תקופת הפוסטפרטום, שבה אנחנו יכולות להיות אמהות נפלאות - אם רק יתנו לנו להתרכז בזה.
וואלה, לא קלטתי, התחושה שלי מהטקסט היתה "אני לא מצליחה כי אתם לא עוזרים לי" ז"א אם מישהו היה עושה בשבילי כך וכך וכך כמו שמגיע לי אז הייתי כך וכך וכך... לא הבנתי את זה ברמה החברתית כוללנית של הטקסט. כן, יש מצב שהחברה שלנו רקובה. שאמא (כמוני?) עם תינוק טרי (עדיין נחשב כזה גם בגיל 4 חודשים, לא?) ועוד ילד שרוצה גם לחנך בבית, גם לגדל בלי חיתולים, גם להיניק צמד ואין לה שבט, אין לה משפחה קרובה לסמוך עליה ואין לה אפילו בייביסיטר, בן הזוג שנמצא אי שם בעבודה 12 שעות ומעלה ביום לא ממש עוזר באופן ישיר (ישיר לכיסוי המינוס בהחלט וגם על זה צריכות להיות טענות מפה עד הודעה חדשה-מה יהיה עם המיסים האלו? הם לא רואים שאנחנו קורעות פה את התחת? לא ישנות בלילות וגם לא מקבלות על זה הכנסה אבל לוקחים מס הכנסה?)
אז, כן, החברה שלנו דפוקה אבל זה סוג של-זה החומר שיש לנו לעבוד איתו כרגע, גם אם נתמרמר ונכעס ונתבעס עד מחר זה לא ישנה את היום. כרגע זה החומר שיש לנו. שכל אמא תחליט בינה לבין עצמה איפה היא סוחבת ואיפה היא מוותרת לעצמה בלי נקיפות מצפון ובלי לחשוב על זה שעוד שניה שולחים אותה ל מעצבן לראות מסביב (שלפעמים מרגיש כמו בית המשפט של באופן).
כמו ניצן אני לא עושה מה שאני עושה כדי לשנות את האדמה הבוערת, אני עושה בדיוק בשביל עצמי ומשפחתי.
אני לא חושבת שאני איזה סופר אמא, אני מוותרת לעצמי בדיוק בנקודות שאני יכולה לאפשר לעצמי את הנשימה.
מקווה שכשהבת שלי תהיה אמא אני אוכל להיות לה לעזר יותר ממה שיש לי עכשיו.
לא מתקרבנת וגם לא מחפשת שמישהו אחר יעשה לי את זה יותר קל. זה מה שיש ועם זה ננצח.

אה, כן, ואת אמא נפלאה כי את אמא חושבת. זה הכל. את לא עושה דברים כאוטומט כי ככה זה. את חושבת קודם לכך שאת מניחה את התינוק בעגלה ונותנת לו מוצץ או להבדיל מלבישה חיתול חד פעמי או מפשפשת. את בודקת ושואלת, אם זה בינך לבין עצמך או אם זה פה זה ממש לא משנה. העיקר המחשבה. זה ההבדל.

.

ואי, איזה דף יפה!

[קוראת ומקווה שיֵצא לי לנסות לגדל בלי חיתולים ובלי פרפקציוניזם - שני דברים ש{{}}מאוד הייתי רוצה להתנסות בהם (-: ]

וואו! תודה על הדף הזה.
ברגע של משבר עייפות וחוסר הבנה מה הקטנצ'יק (חודש וחצי) רוצה (מסמן לפיפיקקי, בוכה מעל הקערה: "אני מתאמץ, אבל לא יוצא לי", ולבסוף עושה קשת יפה ברגע שמניחה אותו על המיטה) נכנסתי למדור בלי חיתולים כדי למצוא איפה להביע קצת (הרבה) ייאוש ולנסות לקבל תמיכה והצעות (וזה אמיץ מבחינתי, משום מה ממש קשה לכתוב פה, מסתובבת בתחושה שאני פחות מבינה מכולכן)
ו-בום! בדיוק הדף בשבילי, איפה אני ואיפה _פשפוש מתוך שמחה. אני עדיין רוצה להתייעץ על כמה דברים (בדף אחר כמובן), אבל מסתבר שהמשימה הראשונה שלי היא לבדוק טוב טוב את עצמי, את הכוונות הנסתרות שלי מאחורי כל נסיון פשפוש, מאחורי כל ההתנהלות שלי כאם וכאדם בעולם (זה לא שאני לא עושה את זה תמיד, אבל הפעם להשתמש בפשפוש כמיקרוקוסמוס שמכיל את כל מהותי).
לצערי הזדהיתי עם יש לך פיפי? נעשה פיפי? עשית פיפי? אתה צריך פיפי? אולי נעשה פיפי? קקי? ודווקא לא מחשש לפספוס (אני בהודיה ענקית על היותי בעלת מכונת כביסה, ונהנית מזה) , אלא מחשש לאכזב אותו, לא להבין את מה שהוא כל כך מנסה להגיד לי.
אני ... לא לוקחת על עצמי ... פרויקט ... של קשב ... מצד תינוק אינסטינקטיבי - אני פשוט מנהלת יחסים, דיאלוג, עם אדם שיודע מה הוא רוצה (וסליחה שאני מוציאה דברים מהקשרם)
גמני, רק שמרוב שזה נכון מבחינתי - כבר נראה לי שהוא בשליטה מ-ל-א-ה ומבין ה-כ-ל, ואני הורסת לו בכך שאני לא מבינה אותו תמיד. ואולי אני צריכה קצת להיזכר שגם בשבילו הכל פה חדש, ויש דברים שגם הוא עוד לא מבין.
אם היתה דרך לגייס את כל אנרגיית רגשות האשם האימהיים לייצר אנרגייה אחרת, לא היה משבר מזון בעולם
טביעת הרגל האשמולוגית שלי מספיקה לבין 8-100 כדורי ארץ /-:
זה נהיה קצת בלוג... תודה על ההקשבה
@}

קראתי. אגיב מאוחר יותר. בינתיים

גדול גדלו גדול גדול גדול. את לא לבד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני הייתי (עדיין) קצת חולה בימים האחרונים, וגיליתי שלא זו בלבד שאני מפספסת יותר (נו, ברור), אני גם מאבדת את ההומור והשעשוע מניגוב שלוליות מהרצפה, המיטה, הבגדים שלי וכו'. אז חיתלתי אותה קצת. נרגעתי. לא חושבת שקרה אסון למישהו.

אגב, כשהיא היתה חולה דווקא החזקנו הרבה מאוד זמן בלי לחתל אותה, ובלי לחשוב בכלל שבעצם אם יש לה שלשול אולי עדיף...

בסוף הלכנו לאמא שלי ושם לא היו משחקים. היא חותלה ללא מחאה.

אה, ועוד משהו. עם תום המחלה שלה היא עשתה קקי באמצע הלילה - דבר שלא נראה כמותו אצלנו.
אז חיתלתי אותה. די, לילה ואין לי כוח.
בבוקר, החיתול היה יבש.

היום היה היום הראשון שלי כאמא מפשפשת.
ורגועה (-: (-:
לכן אני כל כל מודה לך תמרוש רוש על הדף הזה.
עשיתי חושבים, והגעתי למסקנה (ביניים, בטוח שיהיו עוד ועוד) שהלחץ שלי נובע מהמחשבה שבכל פעם שהוא מסמן לי ואני מפספסת/מתעלמת - אני פשוט גורמת לו לאבד את האמון בעצמו ובאנשים, כי הרי הוא עושה את מה שהוא למד שעובד, ועכשיו לא מתייחסים אליו (על משקל התעלמות מבכי של תינוק).
חשבתי לעצמי שאם אני מפספסת הוא בטח נורא מתאפק (בשבילי), ובגלל שאני לא עוזרת לו להשתחרר הוא נורא סובל (להתאפק זה סיוט, זכורה לי נסיעת אין-קץ באוטובוס בפרו S-: ) עד ש"בורח לו".
= אמא אשמה
מאידך, היו לא מעט פעמים שהוא בכה בנסיונות הפשפוש (כאילו מתאמץ נורא, כדי לרצות אותי).
=אמא אשמה

{אגב, זו השאלה שלי, כי לפעמים אם הבכיות קצרות, יש לי הרגשה שזה פשוט כואב לו להפעיל את המערכת (כי המעיים שלו רגישים עדיין/"קוליקיים", את זה אני מרגישה), ואנחנו ממשיכים, ובאמת יוצא לו. ולפעמים אני מוותרת, ואז הוא עושה שנייה אחר-כך. והרבה פעמים הוא רגוע, ממתין (מעל הקערה, כן?), ואז לוחץ, תוך כדי בכי, שמתגבר אחרי שהוא משתין, אז אני תוהה אם זה שהוא צריך "להוציא" את הפיפי, במקום שהפיפי "ייצא מעצמו" זה מה שמכאיב לו ומיותר. אם זה לא מתאים פה, אשמח להפנייה לדף המתאים}

או שהוא בוכה לפעמים כשאני מורידה לו חיתול, ולפעמים כשאני "מעלה".
= אמא אשמה, ואמא אשמה ולא מפשפשת, בהתאמה.
מכל הבלבול הזה יצא "אמא אשמה שלא מבינה מה לעשות כדי לתקן את דרכיה", ואז נשברתי.
עכשיו, לאחר ה"חושבים" שעשיתי (יצא טעים), אני מוסיפה את האפשרות שהוא בעצמו לא תמיד שולט על הסוגרים (משום מה שכחתי שמסביבי גם ילדים גדולים, וגם אני הייתי כזאת, ש"בורח להם"), ואז, ברגע שזה לא אחד לאחד, ולא כל סימון/פשפוש/פספוס יעצב לו את בטחונו העצמי והתנהלותו בחייו הבוגרים - יכולתי להירגע. מעכשיו אני ב פשפוש לפי דרישה , ולא לפי חשד. וכל שאר הפעמים - שיעשה על עצמו (ועל עצמי (-: ), ובחיתול, ואיפה שמתחשק לו, כי יש מצב שזה לא מפריע לו כרגע.
אה, כן, עוד משהו שעזר זה שבן זוגי התחיל להבין שאני צריכה יותר עזרה, ועל הבוקר עשה מכונה

=אמא אשמה.

חלק חשוב (הכי חשוב לדעתי) בבלי-חיתולים הוא היכולת לוותר על השלמות.
גם אם לא תמיד מצליחים להבין מתי הוא מבקש ומתי לא
גם אם הוא מבקש ולא הבנו
גם אם לקחנו לפשפש והוא לא עשה
גם אם לקחנו לפשפש והוא נזף בנו
גם אם קיבלנו שפריץ לבגדים רגע אחרי שחזרנו מפשפוש סרק
אנחנו עדיין בסדר.
אנחנו מנסים להבין אותו, וזה לא מעט. אנחנו משתדלים להקשיב לו ככל יכולתנו, וזה נפלא.
שולחת לך חיבוק בינתיים וצל"ש לבן זוגך

תודה!
אין כמו חיבוקים

חלק חשוב (הכי חשוב לדעתי) בבלי-חיתולים הוא היכולת לוותר על השלמות.
לגמרי. והדבר שאני הכי נהנית ממנו בתהליך הזה הוא להרגיש איך ככל שאני נכנסת לתוך זה אני מצליחה יותר להרפות. עברנו כמה ימים של מחלה שבהם היא לא סימנה בכלל בכלל, ובכתה ממש כשניסיתי לפשפש אותה עד שעזבתי את זה לגמרי. ועכשיו היא עדיין קצת מצוננת ומשתעלת, אז אנחנו במין חצי-חצי, לפעמים מודיעה, לפעמים מסכימה, לפעמים לא זה ולא זה. אני מתחילה להבין שזה בכלל בכלל לא חשוב. באמת.
כמות הפיפי שמגיעה לקערה לעומת כמות הפיפי שהיא עליי / על השטיח / בחיתול היא ממש לא העניין, ההשוואה חסרת משמעות. מה שחשוב זאת התקשורת, המימד המופלא הזה שקיים ביחסים שלי איתה. זה שבכלל קיימת האפשרות שהיא תסמן ואני אבין, שאני אוכל מידי פעם להבין שהיא צריכה בלי לדעת בכלל איך הבנתי את זה. זה שהנתיב הזה פתוח. זה כמו זרע שנזרע עכשיו, וככל שהיא תגדל ותדע לבטא את עצמה יותר, הוא ילך ויצמח ויפרח, כי היסודות כבר יהיו שם. בהסתכלות לטווח קצת יותר ארוך אלה הדברים שבאמת משמעותיים בעיני.

ועוד משהו שהתנסח לי במילים בימים האחרונים - חלק מהעניין של הקשב הוא גם להיות מספיק מחוברת לעצמי כדי לדעת מתי להשאיר אותה בלי חיתול ומתי לחתל (בבד, אצלנו. נראה לי שזה חלק חשוב מהעניין). כאילו להרגיש מתי אני מספיק נוכחת ומתי אני קצת מעופפת או עייפה או עסוקה בדברים אחרים ואז עדיף לחתל כי רוב הסיכויים שלא אתפוס בזמן. וגם זה עוזר מאד לשחרר לחץ ולעשות את זה בכיף ובשמחה. בפועל, בכלל בלי שהיו לי הצהרות, אני מגלה שהיא כבר נשארת יותר ויותר זמן בלי חיתול, כבר היו כמה ימים שלמים בתוך הבית. אבל זה מגיע לגמרי מעצמו, בלי אמביציות או דרישות מעצמי, פשוט כי יש ימים שאני מרגישה מספיק מחוברת והחיתול נראה לגמרי מיותר....

אחרי הדיווח הבוטח והשאנן שלי מקודם, אני מוסיפה לרשימת הרגועה/מפשפשת עוד סיטואציה שבטח מוכרת גם לכם:
פשפוש "לנגד עיניים מערביות" (אני קוראת לזה ביני לביני "פשפוט", מלשון שיפוט).

תמיד כשאני מול קהל לא אוהד או ברחוב, אני נוטה יותר לפשפושי סרק מצד אחד (כדי שלא יגידו לי "אמרנו לך") אבל גם חוששת מזה ומותחת את המרווחים (כדי שלא יגידו לי "את משועבדת לפשפושים" או "את בכלל לא מבינה את הילדה").
וכמובן, כשזה כן מצליח תוקפת אותי מין תחושת התרסה וגאווה "הנה לכם!"
זה טיפשי וילדותי, אבל ככה זה אחרי ששעתיים מעירים לי בחביבות שאין לי מושג בכלום. האגו תובע את נתחו מול מבט ההשתאות של סבתא שלי, כשלקחתי מידיה בנחרצות את הפעוטה כדי לפשפש (בהצלחה): "דבר כזה עוד לא ראיתי! את משו!"

אז מה אני מנסה להגיד? שאולי היה עדיף לצאת בחיתול - וגמרנו. או להתגבר על ההישגיות והצורך להוכיח - וגמרנו.

<קלמנטינה חוזרת מבילוי ממושך מדי עם סבתא וסבתא-רבא החשדניות, שהעירו כל שתי דקות לא רק על החיתול הנעדר אלא גם על העגלה-הנעדרת, המכנסיים הנעדרות וכו'>.

_תמיד כשאני מול קהל לא אוהד או ברחוב, אני נוטה יותר לפשפושי סרק מצד אחד (כדי שלא יגידו לי "אמרנו לך") אבל גם חוששת מזה ומותחת את המרווחים (כדי שלא יגידו לי "את משועבדת לפשפושים" או "את בכלל לא מבינה את הילדה").
וכמובן, כשזה כן מצליח תוקפת אותי מין תחושת התרסה וגאווה "הנה לכם!"_

<בודקת שאני לא כתבתי את זה>

רוניתה,
_עשיתי חושבים, והגעתי למסקנה שהלחץ שלי נובע מהמחשבה שבכל פעם שהוא מסמן לי ואני מפספסת/מתעלמת - אני פשוט גורמת לו לאבד את האמון בעצמו ובאנשים, כי הרי הוא עושה את מה שהוא למד שעובד, ועכשיו לא מתייחסים אליו (על משקל התעלמות מבכי של תינוק).
חשבתי לעצמי שאם אני מפספסת הוא בטח נורא מתאפק (בשבילי), ובגלל שאני לא עוזרת לו להשתחרר הוא נורא סובל (להתאפק זה סיוט, זכורה לי נסיעת אין-קץ באוטובוס בפרו ) עד ש"בורח לו".
= אמא אשמה
מאידך, היו לא מעט פעמים שהוא בכה בנסיונות הפשפוש (כאילו מתאמץ נורא, כדי לרצות אותי).
=אמא אשמה
או שהוא בוכה לפעמים כשאני מורידה לו חיתול, ולפעמים כשאני "מעלה".
= אמא אשמה, ואמא אשמה ולא מפשפשת, בהתאמה.
מכל הבלבול הזה יצא "אמא אשמה שלא מבינה מה לעשות כדי לתקן את דרכיה", ואז נשברתי._

טוב, אני חושבת שזו מין חשיבה כזו שלא משאירה מקום ל התפתחות של התקשורת ביניכם.
כמה זמן לוקח לך להכיר חברה חדשה, עד שאת מבינה למה היא מתכוונת ואתן "על אותו גל"?
וגם אחרי שיש לך חברה הכי טובה בעולם - לא יכולות להיות לכן אי הבנות?
כנ"ל עם התינוק. ברור שהמון פעמים אנחנו לא נבין אותו, או הוא לא יבין אותנו.
יוצא לך פעם להציע ציצי לתינוק שמסובב את הראש כי הוא לא רעב? את מרגישה אשמה מזה? סביר להניח שלא. את פשוט אומרת "אה, הוא לא רעב". אפשר להמשיך הלאה.
או תינוק שרעב אבל לא מספיק נינוח בשביל לינוק. מקטר מקטר עד שאת מציעה לו בתנוחה הנכונה או בשניה המתאימה, ופתאום הוא מסתער על הציץ ויונק ויונק ואת בקטע של "מה, אז הוא היה רעב בעצם? וואללה!". יופי. ורוב הסיכויים שלא תזרקי את עצמך למקום של "הרעבתי את התינוק שלי!!" (למשך עשר דקות שלמות

). לא. פשוט גיששת וניסית עד שהבנת. הלאה.
לאט לאט הפשפושים הופכים ל"נון אישיו". אני מאוד מקצרת זמני פשפוש. אם הוא לא רוצה או לא יוצא - מורידה. מקסימום הוא יבקש שוב. וכך פשפושי סרק מאבדים מחשיבותם. ניסיתי - לא רלוונטי. הלאה.

יש משהו מרגיז מאוד במבוא ל לגדל ילדים בלי חיתולים - מצוין שם איזה משהו על יכולת השליטה של תינוקות בצירוף המילים "תוך כמה שבועות".
לא שזה לא נכון כשלעצמו, אבל בגלל העובדה שזה ההקשר היחיד שם בו מצוין טווח זמן כלשהו - נוצרת האשלייה שאפשר (ו"צריך") לרכוש את כל מיומנות הפשפוש והקשב תוך כמה שבועות. בייחוד אם לא קוראים בקפידה של קריאה מדעית, אלא סתם קריאה שוטפת. ה"כמה שבועות" נתקע במוח ויוצא לחלוטין מהקשרו.
וכך, אמא שלא משתלטת על כל העניין תוך כמה שבועות = אמא אשמה.
טעות, טעות, טעות!!!

הלמידה הזאת שלך את התינוק לוקחת חודשים
(ותודה ל טלי מא שאמרה לי)

גם לי יש את הפיתוי לחשוב שכל פספוס שלי, או כל פעם שאני מתעצלת לפשפשו בזמן (אנחנו עם חיתול ח"פ בכלל) - חוסר עקביות

בלבול במסרים שאני נותנת לו

פגיעה ביכולת המודעות והקשב שלו.
קשקוש. צריך להסתכל עלזה מהכיוון ההפוך - על פעם שאת "מדברת" אתו על זה - אם במעשים (לקיחה לפשפוש) או במילים (היי, עשית קקי ולא שמתי לב. סליחה שלא לקחתי אותך בזמן") - את מעלה את המודעות שלו למה שקורה.
ויש זמן. יש זמן יש זמן יש זמן.

מעכשיו אני ב פשפוש לפי דרישה , ולא לפי חשד.

|Y||Y||Y||Y|

אה, כן, עוד משהו שעזר זה שבן זוגי התחיל להבין שאני צריכה יותר עזרה, ועל הבוקר עשה מכונה

|Y||Y||Y||Y|

מהבלוג שלי:
_...מה שכן, עלתה בי הרגשה חדשה.
גם את עצמי ואת מנגנון השתינה שלי, אני לא ממש מבינה.
היתה לי תחושה, כאילו תהליך ה"גמילה" שלי השאיר אותי עם איזושהי יכולת טכנית, לשלוט על הסוגרים. שזה שימושי מאוד, תודה רבה, אבל בלי מודעות אמיתית.
ולמעשה אין לי הרבה יותר מודעות, או קשב, מאשר לתינוק הזה ששוכב בחיקי!
ואני נמצאת במצב המעניין שאפריים קישון ניסח פעם כל כך טוב: "ארץ בה האם לומדת את שפת האם מפי ילדיה"_

כשאנחנו מפשפשות תינוק, אחרי שלא פושפשנו בעצמנו, אנחנו יוצרות משהו מאפס.

כשאני מפשפשת תינוק, אחרי שלא חוויתי דבר כזה מימי, אני מאוד מסורבלת ומגושמת. לא יודעת איך להחזיק, איך זה מרגיש, מה העניין פה. ואז נוצר המתח, של אמא לא רגועה מפשפשת. עכשיו! לא, עכשיו! לא, לא עכשיו. הוא צריך. בעצם לא. בעצם כן. בעצם לא. להוריד אותו מהסיר או להשאיר? הוא גמר או שיש עוד נגלה?

מהנקודה הזאת אפשר לצמוח, אפשר לוותר. לוותר על הניסיון, על היומרה להצליח. לפשפש בלי לצפות לכלום, בקלות דעת מסוימת. יאללה, נפשפש. מה שיהיה יהיה. ולאט לאט, לאפשר צמיחה של ההרגשה, התחושה, החווייה הבלתי אמצעית של הפשפוש האינטואיטיבי.

הרי מעולם לא חוויתי כתינוקת את ההרגשה של אי-נוחות בלתי ברורה, ואז את ההרגשה של מישהו שמרים אותי ומחזיק אותי, והצליל המסוים, ו - אה! יוצא לי פיפי! שוב ושוב ושוב, עד שהמודעות צומחת וההבנה צומחת והתיאום בין כל התחושות צומח והשליטה בסוגרים, המוגבלת והרפלקסיבית בהתחלה, נהיית יותר ויותר רצונית.

מעולם לא הרגשתי את זה. אני הייתי שנתיים בחיתול, בחור שחור של "חוסר הכרה", ואז יום אחד באו ואמרו לי: את צריכה להתאפק, ולעשות פיפי רק במקום X.
המון זמן לא הבנתי.
ואז איכשהו, לא ברור איך, פיתחתי שליטה טכנית, וכן, עשיתי פיפי רק במקום X.
יופי.
אבל התחושה, ההבנה, משהו בלתי אמצעי כזה, לא היתה לי.

ועכשיו אני מנסה לתת לו את הדבר הזה, שמעולם לא חוויתי.
איך אפשר?

הפלא הגדול בעיני, זה שאפשר.
אפשר לתת לתינוק משהו שאני לא קיבלתי.
רק מה, שלמען עצמנו כדאי לזכור שאנחנו עושות פה תהליך כפול: גם מפשפשות את התינוק, וגם לומדות את סוד הפשפוש האינטואיטיבי בעצמנו, באיחור קל של עשרים-שלושים שנה.
ואפשר, וכדאי, ורצוי לפרגן לנו את התחושה הזאת הכמעט אבסורדית, של למשוך את עצמנו למעלה בשרוכי הנעליים שלנו: ללמד את התינוק שפה חדשה, שאנו עצמנו לומדות תוך כדי דיבור אתו, ברגעים אלה ממש.
לאפשר לעצמנו את מרחב הלמידה. הכפול. כי המיומנות הנשכחת הזאת, המודעות הזאת, אני מרגישה, לא באמת הלכה לאיבוד. היא עדיין אצלי איפשהו בגוף, נסתרת בפינה אפלה, מחכה להזדמנות להתגשם מחדש.
לאפשר לעצמנו את ההנאה שבתהליך. בלי לבכות את מה ש"אבד". להיפך. לשמוח במה שיש.

בשביל זה פתחתי את הדף.

מהנקודה הזאת אפשר לצמוח, אפשר לוותר. לוותר על הניסיון, על היומרה להצליח. לפשפש בלי לצפות לכלום, בקלות דעת מסוימת. יאללה, נפשפש. מה שיהיה יהיה. ולאט לאט, לאפשר צמיחה של ההרגשה, התחושה, החווייה הבלתי אמצעית של הפשפוש האינטואיטיבי.
כל מילה.
וככל שאני יותר מוותרת אני יותר נהנית מזה, ממש ככה.

עוד משהו שקשור בעיני הוא המושג של שביתת פשפושים, שמשהו בו מקומם אותי. עכשיו אנחנו למשל בימים שהיא לא רוצה להתפשפש וגם לא כל כך מודיעה, אבל אני לא מתייחסת לזה כשביתה. היא לא מפעילה מחאה נגדי, זה לא משהו שקשור אליי והיא לא באה אליי בטענות על שום דבר. היא לא רוצה להתפשפש מכל מיני סיבות שלה, על חלקן יש לי השערות ועל חלק בטח אין לי מושג. אבל אני ממשיכה להתייחס לזה בכיף. זה תהליך למידה ארוך טווח....

עכשיו! לא, עכשיו! לא, לא עכשיו. הוא צריך. בעצם לא. בעצם כן. בעצם לא. להוריד אותו מהסיר או להשאיר? הוא גמר או שיש עוד נגלה?
מצחיק כמה שזה עצוב.

<מזדהה>

היא לא מפעילה מחאה נגדי, זה לא משהו שקשור אליי והיא לא באה אליי בטענות על שום דבר. היא לא רוצה להתפשפש מכל מיני סיבות שלה,

לגמרי. לגמרי. כל מילה.
צריך להעתיק ולכתוב את זה בראש דף השביתות.
בכלל צריך לפתוח דף משפטים לתלות על המקרר לאמהות מפשפשות למרות שתכלס? כל משפט שם יהיה רלבנטי לכל אמא באשר היא.

_משפטים לתלות על המקרר לאמהות מפשפשות
זה רק פיפי.

(טוב לטיפול באשמה / איסטניזם / בגדים רטובים/ תסכול / חיתול. לקחת לפחות שלוש פעמים ביום לפחות)

_עכשיו! לא, עכשיו! לא, לא עכשיו. הוא צריך. בעצם לא. בעצם כן. בעצם לא. להוריד אותו מהסיר או להשאיר? הוא גמר או שיש עוד נגלה?
מצחיק כמה שזה עצוב._

אמא ל'ה, זה עובר. זה זמני. את עוד תסתכלי על הרגעים האלה בנוסטלגיה. אח, כשהיינו צעירים...

זה רק פיפי.
וזה רק קקי

איכשהו, בעקבות הכתוב פה, עלה בדעתי להיכנס לדף שביתת פשפושים ולראות מה בעצם כתוב שם, כי לא אני עשיתי את הפתיח בראש הדף.
קראתי, וקפצו לי לעיניים כמה דברים שאני ממש לא מסכימה איתם. אז ערכתי שם.

גם את עצמי ואת מנגנון השתינה שלי, אני לא ממש מבינה
בדיוק חשבתי את אותו דבר לפני כמה ימים. לרוב, נדמה לי שאני לא צריכה, ואז (ולפעמים בגלל ששאלתי את עצמי, נאמר רגע לפני שאני יוצאת מהבית) - בום! מה זה דחוף... איפה היית קודם?!
אז מה הפלא שלפעמים אני מציעה לו לפשפש, הוא מנסה, "אין לי", ואז דקה אחר-כך - או עושה, או מבקש... הוא לא נראה כמוני, אז לפחות שבמשהו יהיה דומה לי P-:

_הפלא הגדול בעיני, זה שאפשר.
אפשר לתת לתינוק משהו שאני לא קיבלתי.
רק מה, שלמען עצמנו כדאי לזכור שאנחנו עושות פה תהליך כפול: גם מפשפשות את התינוק, וגם לומדות את סוד הפשפוש האינטואיטיבי בעצמנו, באיחור קל של עשרים-שלושים שנה.
ואפשר, וכדאי, ורצוי לפרגן לנו את התחושה הזאת הכמעט אבסורדית, של למשוך את עצמנו למעלה בשרוכי הנעליים שלנו: ללמד את התינוק שפה חדשה, שאנו עצמנו לומדות תוך כדי דיבור אתו, ברגעים אלה ממש.
לאפשר לעצמנו את מרחב הלמידה. הכפול. כי המיומנות הנשכחת הזאת, המודעות הזאת, אני מרגישה, לא באמת הלכה לאיבוד. היא עדיין אצלי איפשהו בגוף, נסתרת בפינה אפלה, מחכה להזדמנות להתגשם מחדש.
לאפשר לעצמנו את ההנאה שבתהליך. בלי לבכות את מה ש"אבד". להיפך. לשמוח במה שיש._
תודה על הניסוח הזה

רחל

ובכוונה התעלמתי מאיתות הפשפוש השני של התינוק

היופי במשפט הזה היא המודעות שלך למה שעשית.
כמאמר הפתגם: "ידיעת המחלה הינה חצי תרופה"

_הפתרון: שמישהו אחר יבשל לך, יגיש לך את האוכל לשולחן, יוסיף עליו שפע של תמרים ואגוזים, ולא ישכח לעשות בשבילך כביסה וגם לקפל אותה ולהכניס לארון, ולסדר את מה שכבר חודש את רוצה לסדר.
תופתעי כמה קל לפשפש ככה..._

גדול!! IYI

משהו קרה לי לפני כמה שבועות. אני לא בטוחה שאוכל להסביר את זה כראוי.
זה כמו במדיטציה כשאומרים לך שאתה אמור להבין מה זה שקט הפנימי.
זה כמו שהפנדה מבין פתאום בסרט "קונג פו פנדה" את הקטע (לא מגלה מה, למי שלא ראה את הסרט, אבל חובה לראות! סרט גדול!).
אין שום דבר מיוחד, אין איזה סוד כמוס עתיק בן אלפי שנים, אין שיטה כמו אומנות לחימה שמתרגלים אותה...אין כלום. פשוט מפשפשים, פשוט מעבירים את המסר ש"ככה אנחנו עושים" וזהו.
לא מתעמקים בכשלונות, בהצלחות, בשביתות או בכל דבר אחר שמוביל לדיון ארוך.
פשוט מפשפשים וזהו.

זהו, תובנה שהיתה לי לפני כמה שבועות.
כיף לפשפש רגוע. עולם אחר.
לא מאמינה שהייתי מגיעה לתובנה הזאת בלי הנסיון של הפשפושים.

רציתי לשתף @}

פשוט מפשפשים וזהו.
כן

.
הכי טוב כשזה נהיה נון-אישיו.

וואו! איזה דף מדהים!
אני מאד מזדהה ורוצה לשתף.
בני בן 7.5 שבועות. לפני כשבוע הורדנו לו את החיתול והיתי מפשפשת. באמת, כמו גברת פלפלת. לפני 3 ימים, זה כבר היה בלתי נסבל, בעיקר כי הוא כל הזמן בכה. כל רגע שהוא לא ישן, הוא בכה, ומשהו בפנים אמר לי שזה בגלל ה"בלי חיתולים". דיברתי על זה עם אמי, שבאמת היתה מעדיפה שארד מזה, והיא אמרה שכשהיא ראתה אותנו בעניין הזה, מה שהיא ראתה זה שאני פשוט לא נותנת לילד מנוחה. כל פיפס שהוא מוציא-אני מפשפשת. הוא הולך לישון ומתעורר אחרי 45 דקות-אני מפשפשת, ואז קשה לו להרדם שוב. אין לו רגע מנוחה. כשחשבתי על זה, הודיתי בפני עצמי שהיא צודקת.
בלי להרגיש, זה נהיה "גמילה מחיתולים" ולא קשב לתינוק. אני פשוט לא מצליחה להקשיב לו. יש בי מעין אמביציה כזו להצליח, להראות לכולם (שכלכך סקפטיים לגבי זה) וזה נורא. אינני רואה את טובת התינוק ושכחתי לגמריי למה אני עושה את זה. הדבר היחיד הוא שאני פשוט מרגישה מבפנים שזה הדבר הנכון לעשות, אבל בפועל, מתרחשת קטסטרופה.
אני ממש לא יודעת מה לעשות. אתמול אחה"צ החזרנו לו את החיתול, כדי להוריד את המתח, ונהיה הרבה יותר טוב. הכנסתי אותו למנשא בלי לחשוש ולשלוף אותו מידיי פעם וזו היתה הפעם הראשונה שהוא היה עירני במנשא כמה דקות ואפילו נהנה ובסוף נרדם ספונטנית. ישנתי איתו עם המנשא ואחרי שעתיים הורדתי אותו ממני וכך יצא שבלילה הוא ישן כמעט 6 שעות שזה מדהים! אני ממש קרועה בין העולמות. קשה לי לוותר על זה, אבל נראה שזה עושה טוב לילד.
מה עושים??
ובאמת הגידול בלי חיתולים עושה שהם ישנו פחות רצוף? כי הם מתעוררים לפיפי ולא מורגלים לעשות בחיתול ואז להרדם?

אני ממש לא מומחית אבל רק רוצה לשתף אותך שאני גיליתי את הרעיון בילדה הראשונה והעזתי ליישם רק בילד השני. הוא עם חיתולים אבל תמיד כשאני מזהה אני לוקחת אותו לשירותים. למעשה קקי הוא עושה תמיד בשירותים ופיפי בדר"כ בחיתול.
עצם זה שאת יודעת שהוא מבקש זה כבר המון לדעתי.
עכשיו שהוא עם חיתול תנסי להתבונן בו ולראות מתי הוא מבקש.
חוץ מזה בהתחלה יותר קשה לראות. תוך חודש לדעתי יהיה יותר ברור.
אבל תיכף יכנסו (אני מקווה ) האמהות שבאמת מבינות בזה...
לגבי השאלה שלך זה לא משפיע לרעה על ההתעוררות בלילה. כל תינוק הוא שונה אבל בגדול זה שהוא מתעורר ומקבל מענה מדוייק לצורך שלו בדרך כלל יגרום לשינה יותר טובה.
טוב שגילית בשלב מוקדם שאת עושה את זה עם המון לחץ.

אני פשוט לא מצליחה להקשיב לו. יש בי מעין אמביציה כזו להצליח, להראות לכולם (שכלכך סקפטיים לגבי זה) וזה נורא
הילה חמודה, זה הדבר הכי הכי הכי הכי הכי טבעי בעולם.
הכי מובן, והכי צפוי.
זה קרה גם לי, אולי לא באותן עוצמות שאת מתארת, וקורה להמון אמהות שלא גדלו בתוך השיטה. אם לא לכולן.

מה שקורה לך נובע מהקושי ליישם פתאום שיטה כל כך עדינה, כל כך אינטואיטיבית, אחרי שגדלת בדיוק על הדבר ההפוך במשך עשרים או שלושים שנה.
הרעיון מוצא חן בעינייך, אבל עדיין לא פיתחת את המחושים המתאימים כדי ליישם אותו ברוגע ובנחת.
אז את כולם עצבנית ומלאת אמביציה, אני מתערבת אתך שאת גם סופרת פספוסים ואוספת סטטיסטיקות לגבי אחוזי ההצלחות (עם השוואות בין יום, לילה ובחוץ, הא?

) והתינוק מגיב בשלילה.

זה בסדר. ותרי. שחררי. קחי צעד אחד אחורה. תני לעצמך זמן ללמוד את האיתותים האמיתיים שלו. תחזירי את החיתול ותפשפשי עם חיתול אם זה עוזר לך, או תפצחי ב שביתת פשפושים אמהית לכמה ימים, כדי לנוח ולהירגע. (בשביל מה פתחתי דף לפשפש עם חיתולים, תגידו לי).
ועוד טיפ: להפסיק לספור פספוסים. להתעלם מהם בכלל, לשכוח שהם קרו שתי שניות אחרי שגמרת לנגב אותם.

זה יעבור. את תלמדי. אה, כן: תחשבי על זה כעל משחק משעשע לשעות הפנאי, לא על מטלה אמהית שצריך לעמוד בה. לא "צריך" כלום!!!!! בחיי שלא. הכל זה רשות ולא חובה.
וגם: לא עלייך החובה להוכיח לכל הספקנים. זה קשה.... זה מה שהכי קשה... לפשפש כנגד התנגדות סביבתית וללא תמיכה תרבותית. תהיי קצת בחברת מפשפשות אחרות כדי להתאוור, אבל בלי להתצל שאת עצמך לא מפשפשת! מותר! אפשר! ואף רצוי

את עוד תהיי אמא רגועה ומפשפשת מצוינת. רק תני לעצמך זמן לגדול. לאט לאט.

שלום הילה,
מוכר מה שאת מתארת.
משהו שעזר לי עם בתי הראשונה (אף שהייתה קצת יותר גדולה):
הורדתי חיתול ולא לקחתי לפשפושים בכלל בהתחלה, רק התבוננתי בה.
(לא מדברת על קקי - איך זה הולך לכם? אצלנו זה נורא קל לזהות וכמעט אין פספוסים).
בכל אופן, כך למדתי לראות באמת את הסימנים שלה.
מיגנתי את הסביבה, החזקתי לידי חיתול טטרה קבוע לניגובים וספיגות ופשוט "עקבתי" אחריה.
גיליתי הרבה מאוד דברים מעניינים.
רק אחר כך התחלתי לנסות לפשפש לפי סימנים שראיתי.
וגם הם השתנו ככל שהיא גדלה (-:
כשהרגשתי שאני מציקה והיא מתחילה לפתח התנגדות, הייתי מחזירה את החיתול ולוקחת לפשפוש לפי סימן או לפי זמנים (אם נראה לי שעבר הרבה זמן, אם בדיוק התעוררה וכו').
ועוד משהו: חשוב להשתחרר ולהרפות ממש, גם את הגוף.
עם התינוקת אני יודעת לפעמים שיש לה, אני לוקחת אותה והיא לא עושה.
אני מזכירה לעצמי שהיא נשענת עליי, ומרגישה אותי בכל מקרה, ואני מנסה להרפות את הגוף, לשחרר.
לפעמים זה עוזר והיא גם משחררת.
בהצלחה

"היי, אני כבר לא תינוק
אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה
כי עכשיו אני כל הזמן גדל
אבל זה לא נכון,
כשאף אחד לא רואה
אני עוצר, ונח לי קצת
ושוב גדל"
(מתוך "הכבש הששה-עשר)
ללמוד לפשפש זה קצת כמו בשיר הזה, אבל להיפך: הגדילה מתרחשת רק בזמנים שאף אחד לא רואה. כשאת לא שמה לב. כשאת מוותרת על המאמץ לפשפש, על המאמץ להצליח, כשאת שוכחת לכמה ימים מכל העסק ומפשפשת כבדרך אגב, בלי שבאמת יהיה אכפת לך, ואז פתאום את מגלה שגדלת. שלמדת. שאת יודעת, חשה או מבינה עכשיו משהו שלא יכולת לחוש קודם.
זה לא משהו שאפשר ליצור, או לעשות. אפשר רק לתת לזה לצמוח. כמו שתינוקות גדלים. את מסתכלת על התינוק שלך, והוא אותו דבר כמו קודם, ומסתכלת עליו עוד והוא אותו דבר, ואז את לא ממוקדת עליו כמה שעות - ופתאום הוא גדל!

שליחה על ידי מיקה* » 19 מרץ 2011, 07:26

לצערי הזדהיתי עם יש לך פיפי? נעשה פיפי? עשית פיפי? אתה צריך פיפי? אולי נעשה פיפי? קקי? ודווקא לא מחשש לפספוס (אני בהודיה ענקית על היותי בעלת מכונת כביסה, ונהנית מזה) , אלא מחשש לאכזב אותו, לא להבין את מה שהוא כל כך מנסה להגיד לי.
כמה נכון. כמה מוכר. זה מה שהכי מלחיץ אותי, החשש שאני קוראת סימנים שלו לא נכון, או לא קוראת סימנים שלו בכלל. כשזה כן מצליח, כשקראתי נכון, זה כל כך נפלא. כשאני סתם לוקחת אותו כי זה היה כל כך ברור שהוא צריך - אבל אז הוא לא עושה כלום, אני מרגישה שאכזבתי אותו. וזה הרבה יותר מטריד אותי מרעיון הפספוס ולנקות אחריו.

אני מרגישה שאכזבתי אותו. וזה הרבה יותר מטריד אותי מרעיון הפספוס ולנקות אחריו.
את מכניסה פה משהו נורא גדול, מושג שבכלל לא שייך לתינוקות.
"מאכזבת"?
אכזבה באה רק אם יש ציפייה למשהו מסוים, ואז הוא לא קורה. ותינוקות הם כל כך דינמיים, והעולם כל כך דינמי בשבילם - מעט מאוד דברים בעולם הזה צפויים מבחינתם (לדעתי האישית - רק מגע אנושי, מחוות ופרצופים של אהבה, וציצי). ולכן אין להם כל כך מה להתאכזב...
ואם אני זוכרת נכון, אז התחלת פשפושים עם תינוק בן חצי שנה או קצת יותר, ואתם עדיין בשלב הלמידה - בחייך! בין חצי שנה לשנה יש כל כך הרבה שינויים, העולם משתנה להם כל רגע מול העיניים ומתחת לרגליים (הם עצמם משתנים באופן קיצוני - פתאום יש להם רגליים שאפשר לעמוד עליהן! פששששששיייייי!) - מה לכל הבלגן והצמיחה הזאת ולציפייה או לאכזבה?

מקסימום, את מאכזבת את עצמך.
ולזה יש פתרון (להגיד לעצמך "בחייאת! אפשר להירגע" ולעבור למשהו אחר), ויפה שעה אחת קודם

שליחה על ידי מיקה* » 20 מרץ 2011, 02:46

התחלתי אתו קצת לפני חמישה חודשים, האמת

עכשיו הוא כבר חמישה ושבוע. אבל את צודקת, זה "אכזבתי אותו" לפי השפיטה שלי את עצמי, הוא עוד לא מרגיש אכזבה. הוא רק יודע להרגיש את ההיפך מאכזבה, כמו שלמדתי כשלפני שבוע "עזבתי" אותו למשך כמה שעות, וכשחזרתי ואתי גם הציצי (הוא לא הסכים לאכול מהבקבוק למרות שהתחלנו כמעט רק עם בקבוק ופורמולה ולקח זמן עד הציצי תפס תאוצה) - הוא היה כל כך מאושר והרגשתי שהוא אומר לי עם העיניים והחיוך הכל כך מאיר "ידעתי שלא תאכזבי אותי ותבואי לתת לי אוכל!"

ושוב, תודה

הגיע הזמן בשבילי לחזור לדף הזה.
ממקומי (קופסת הסבון של) ניסיוני כאם מפשפשת לילד שני (בן ארבעה וחצי חודשים), יש לי כמה תובנות חדשות.
זה הולך ככה.

איך להיות אמא רגועה וגם אמא מפשפשת?
לי יש כמה קווים מנחים:
א. לעשות את זה בפעם השניה

(אח, אילו יכולתי להתחיל כבר על הפעם השניה...)
ב. If you want to shoot, shoot. Don't talk. קאי משמע לן? אם את רוצה לפשפש, או נדמה לך שצריך לפשפש, אז תפשפשי מיד ותשכחי מזה. אם את לא רוצה לפשפש, אז אל תפשפשי - ותשכחי מזה. הרבה מהלחץ וחוסר הנחת שלי בסבב הראשון נבע מזה שהתלבטתי, הגיתי והגיתי בשאלה האם לפשפש עכשיו או לא, ובסוף תמיד פשפשתי באיחור, אחרי שהוא כבר עשה.
ג. עשי סייגים לפשפוש. יש זמנים שבהם מראש עדיף לא להתפשפש, ושווה להכיר בהם ולקבל אותם.
הסייגים הפרטיים שלי הם כדלהלן:

לא בזמן נסיעה באוטו - אלא אם כן ממש ממש בא לי, אני לא ממהרת לשום מקום, והכביש נעים ומזמין עצירה
לא בלילה, אלא אם כן התינוק ממש כופה עלייך את הפשפוש בכחכוחים רועמים שאינם משתמעים לשני פנים. מסתבר ששינה קודמת לפיפיים, גם אצלי וגם אצל הבנים שלי. (אצל השני שלי, היא גם קודמת לקקיים. כל כך קודמת, עד שאני מכנה אותו "סוכן קקי חשאי", כי הוא מחרבן בחרישיות יתרה, לקראת סוף ההנקה, ותיכף נרדם. הראשון היה תינוק מהסוג שבגיל הרך מעיר אותך בכחכוחים נזעמים בגלל הקקי של ארבע לפנות בוקר, ואחר כך סירב נמרצות לכל פשפושי הפיפי של הלילה)
לעולם לא בזמן הנקה. לעולם לעולם לעולם לא. גם אם זו הדרך היחידה לתפוס את הקקי. זה כל כך לא נוח לי, כל כך מלאכותי ומכביד ומלא מתח (פיזי בעיקר), לא שווה את זה. שיעשה בחיתול, מצידי, העיקר שלא יהרוס לי את כל הכיף והנחת של ההנקה.
לא לקחת את התינוק ולפשפש אותו כשהוא על הידיים של אבא שלו. ברגע שהוא שם - הוא בטריטוריה של אבא, וזה עניין של האבא להחליט אם לפשפש או לא. את - אל תיכנסי ביניהם.

המטרה של הסייגים היא להימנע ממצבים שבהם סיכויי הפשפוש קלושים. למה? כי ניסיונות פשפוש לא מוצלחים בתנאים קשים יוצרים אצלי נאחס, ובסופו של דבר מביאים אותי להתחיל לכעוס על התינוק ועל עצמי ועל כל מי ש(אולי) הפריע להצלחתו של הפשפוש (הקדוש) הזה.
והפשפוש לא שווה את הכעס.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי בנות, אני מטפלת כבר מעל עשרים וחמש שנים ואם לשניים. והחודש נתקלתי בשיטת הפשפוש בפעם הראשונה.
קראתי כאן כל מיני תגובות על מה נכון ומה לא נכון, מה כדאי למי ולמה..
בכלליות, אני בעד מה שהילד יודע ומכיר. ניסיוני דל מאוד בשיטת הפשפוש. התינוקת "שלי" (כבת 7 ח') למדה עם אימה, לפשפש מגיל מאוד צעיר כמעט מלידה, ואני למדתי לזהות סימנים כבר ביומיים הראשונים, למרות שלא הכרתי את השיטה ולא שמעתי עליה לפני.
כאמא, בד"כ יש לך את האינטואיציה למצוא מה הוא צריך ומתי הוא צריך. אצלי זו שיטה של בעצם לשלול מה הוא לא צריך ומה שנשאר כמדד לחוסר נוחות זה פיפי וקקי. (למעט אם ילד חולה או כשכואב לו משהו) אם הוא לא נינוח, בוכה, מתקשה להירדם... הבנתי למעשה שמה שנשאר זה הצורך להתרוקן.
לצורך העניין מדובר בתינוקות "מקצועיים" שכבר מפשפשים בטבעיות.

מעניין לשמוע מנסיונך בתור מטפלת כ"כ ותיקה ועדיין פתוחה ללמוד . תודה !

אימא מתפקדת או אימא מפשפשת?

אחרי 14 שנים החלטתי לנסות שוב.
עם הגדול - בן 14 כאמור - פשפשנו עם חיתולים באופן חלקי. לפני הלידה שלו נחשפתי לתפישה הזאת ומאוד התחברתי. לא היה לנו אומץ להוריד לגמרי, אז הוא היה מחותל בחדפ ולקחנו לקקי אחרי ההנקות. יצא שהוא התרגל לעשות קקי רק בסיר ופיפי בטיטול חופשי. התינוקות הבאים שלנו היו מחותלים לגמרי כי האיש שלי הרגיש שאין לו כוח לזה ולי היה נראה מוגזם לעשות את זה לבד. תמיד הרגשתי שיש בזה החמצה. אגב, השלישי והרביעי פספסו/מפספס פיפי בשינה עד גיל מאוחר. מעניין אם היה אחרת אם היו מפושפשים מגיל צעיר.
את הגור החדש שלנו (חמישי) התחלתי לפשפש מגיל שבוע וחצי בערך (עכשיו בן כמעט חודש). בשבוע האחרון העזתי קצת יותר להוריד ממש את החיתול ולנסות לזהות סימנים. היה מדהים ומרגש להבחין שכל מיני קיטורים קטנים כאלה שהייתי יכולה להרגיע עם חיבוק, טפיחה קלה, מוצץ וכו' הם בעצם התרעות על פיפי...
הנקודה היא שבזמן הערות התדירות של פיפי יכולה להיות אחת לחמש דקות. יוצא שאני מוצאת את עצמי או מניקה או מפשפשת, ולא הרבה אחרי שסיימתי לנקות את הטוסיק ולהלביש בחזרה כבר שוב פיפי. איך מצליחים עם שגרה כזאת לאכול נניח? ואני עוד לא מדברת על להכין אוכל/כביסות/לשחק עם אח אחר/לספר סיפור/להקשיב לחוויה שהוא מספר לי עליה/לסדר את הבית וכו'. בקיצור, אשמח להבין איך שגרת פשפושים יכולה להתמזג עם שגרה משפחתית מבלי שאהיה מסוגלת לעשות אותה בלבד.

קודם כל שיהיה המון מזל טוב!

כדאי להוסיף לגיל הצעיר והשלפוחית הפצפונת את העובדה שחורף זו עונה מאתגרת בגלל הקור והשכבות. כדאי גם לזכור שכרגע רשמית את בתקופה שאת אמורה רק לנוח, לשכב, לאכול, לישון, להניק. באופן כללי רק לדאוג לעצמך ולקטנטוני לפחות עד גיל חדשיים, וזה חיוני לבריאות שלך, במיוחד אם זו לידה חמישית. ברור שזה לא פשוט כשיש עוד ילדים. האם הם יכולים לעזור לך?

האם אפשר להשאיר לידך קערת פלסטיק שבה התינוקי יכול להתפנות בלי שתצטרכי ללכת רחוק? שמישהו אחר ירוקן אותה מדי פעם, הרי קקי ופיפי של יונקים יש להם ריח עדין יחסית, ואפשר אולי לכסות את הקערה במכסה גדול.
וגם- לזכור שהדברים משתנים, ועוד שבוע-שבועיים או חודש-חודשיים המרווח יגדל.

אני התחלתי לפשפש אותה מגיל שלושה שבועות, ובשלב מסויים וויתרתי על פשפושי לילה לאיזו תקופה (והתנצלתי בפניה עמוקות כשהיא סימנה בלילה ולא קמתי

) פשוט כי הייתי חייבת גם לישון בשביל להשאר שפויה וגם בריאה.
זה הסתדר מהר יותר ממה שחשבתי.

בקיצור- גם פשפוש שאינו בלעדי יכול לעשות טוב, ולהקשיב כדאי גם לתינוק וגם לעצמי וליכולת שלי.

האם אפשר להשאיר לידך קערת פלסטיק שבה התינוקי יכול להתפנות בלי שתצטרכי ללכת רחוק? איך מכוונים פיפי לקערה? בדכ משתמשת בכיור כשהגוזל נשען עליי. נוח גם לפיפי וגם לקקי כשהם באים יחדיו..

זה קצת כמו להניק בשכיבה

בהתחלה תוהים איך זה אפשרי, ואחר כך תוהים איך אפשר בלי זה. זה חוסך המון כוחות. היתה לידי גיגית גדולה, בישיבה במיטה, או עם כפות רגלים על הרצפה (אני לא זוכרת אם אז ישנו על מזרן או במיטה עם רגלים, פשוט עברנו לא מעט דירות לפני הילדים וכשהם היו צעירים). גב התינוק על החזה/ בטן שלך, כרגיל.
אם לא נוח לך כשזה נמוך תוכלי אולי לשים כסא ליד המיטה, ככל שהגיגית יותר קרובה יותר קל לקלוע. בכל מקרה זה נשטף מאוד בקלות.
אני חושבת שהיינו על מזרון כי אני לא זוכרת כסא להגבהת הגיגית.

בא לי לשאול איפה את גרה, כדי לבוא ולהדגים לך תנוחות פשפוש...כמו שאני עושה לחברות בהדגמת תנוחות הנקה

אני אגיד את זה ממש בוטה:
אי אפשר להחזיק מעמד בפשפושים של ניובורן אם הם נעשים רק בכיור וללא עזרים כמו דלי/קערה ייעודיים קרובים בהישג יד.
זה פשוט טכני, לא אפשרי, לרוץ לשירותים/כיור כל הזמן

מסכימה עם אי ננה לגבי הקערה בהישג יד (או בהישג טוסיק (-: ).
ממליצה על כלי קיבול בעל רוחב יותר מאשר דפנות גבוהות.
אני השתמשתי בשירותים של חתול-גור (הגיגית הזאת איפה שהחתולים עושים את צרכיהם...), זה התאים בול בגודל.
אם יושבת על מזרון/מיטה - הגיגית מונחת בין הרגליים המפוסקות והתינוקי מוחזק מעל.
או שיושבת על כסא והגיגית על הריצפה.

בא לי לשאול איפה את גרה, כדי לבוא ולהדגים לך תנוחות פשפוש...

את נשמה! חושבת שהבנתי. הולכת לחפש כלי מתאים (גם כי אני חייבת איוורור)

אני הלאמתי קערת מטבח פלסטיק, מהאלה היותר גדולות, של הסלטים...הפכה להיות קערת קקיפיפי

תודה לכן נהדרות שכמותכן

גם אני מצאתי קערות פלסטיק במחלקת המטבח. שלי נועדו לאפייה, כאלה שהשוליים מקופלות לידית מצד אחד, ומשתרבבות קדימה למזיגה של העיסת מהצד השני. היה מאוד מאוד נוח ואידיאלי לפשפושים.
היו לי שתיים קטנות ושתיים גדולות יותר, והשתמשתי בכולן.

שוליים מקופלים, לא מקופלות :-\

היי תמרוש רוש
תודה! כל כך נהניתי לקרוא את הדף המקסים הזה.
כל כך הזדהיתי עם הרבה נושאים: החיים בואקום תמיכתי, נטיות פרפקציוניסטיות, שגעון שנובע מלנסות לקרוא סימנים מבלבלים.
הקטנה שלי בת שנתיים (היום! מזל טוב!) והתחלתי לשים אותה בסיר (או לפשפש בחוץ) מגיל 5 חודשים בערך. מאז עברנו הרבה עליות ומורדות. בהתחלה היו הרבה הצלחות קלות וזה הרגיש כמעט לזכות בקזינו ישר על ההתחלה, מתמכרים וממשיכים גם כש"מפסידים" כי הנה הנה הפרס הגדול מגיע. אמנם בהתחלה הפרס היה עצם זה ש 95% מהקקי נתפס בסיר קרוב לשנה וחצי ברצף והיא לא סובלת מעצירות וגזים כמו קודם. אבל האמת היא שהייתי עם אמביציה לזכות בפרס היותר גדול: גמילה מוקדמת. האמנתי בה שהיא נבונה לקלוט מהר מה מצופה ממנה. הורדתי טיטול למשך חודש. היו אפילו כמה ימים יבשים, אפילו יוזמה שלה להתיישב בסיר כשצריכה או לבקש לשירותים כשאנחנו בסופר (נטשנו את העגלה ורצנו לשירותים... לפעמים סתם). עשינו כנראה טעויות של עידוד יתר, נידנוד, ואפילו אולי אילוץ. אבל אז הגיע הבום הגדול של סירוב מוחלט ומודע מצידה. הפסדנו גם את הקקי היומי בסיר (ז"ל).כל הצעה לסיר או שירותים נתקלה ב"לא"+בכי. זנחנו הכול. לאט לאט חוזרים לפה ושם בלי טיטול. היא לפעמים (נדירות) לוקחת יוזמה ומתיישבת לפשפש. היא יודעת ויכולה הכול אבל מעדיפה שיניחו לה לנפשה. אולי במבט לאחור, אם הייתי רואה את הנולד, לא היה כל כך שווה לטרוח, אבל אני לא מתחרטת. הייתי מפשפשת ומקקקת על אש קטנה, ובג'ק פוט(י) עוד לא זכינו. אז לא נורא. אני אומרת דיינו על כל אותן הצלחות רבות שהיו בדרך, אומרת חליק על כל הפיספוסים והטרחות הסרק, עוד לא נגמר השביל. ❤

אה ולשאלה המקורית של הדף, אני בדעה שכן כן כן בהחלט עדיף אמא רגועה מאשר אמא מפשפשת, ואם את אחת שהפישפוש הוא חלק מה ד.נ.א (הרגוע ממילא) שלך, מעולה, אבל אם את לא הכי רגועה מטבעך והביטחון העצמי שלך נתון למצבי רוח מתנדנדים (שמחה בהצלחות, משמע גם עצובה בחוסר הצלחות), יש לך נטייה לפרפקציוניזם, בן זוג לא 100% על הסיפון, עדיף המון דברים אחרים על פני לפשפש. המירמור לא שווה בעיני. שימי טיטול, קרם נגד תפרחת, ותהני ממה שאת יכולה ללא פחד פיספוסים או חוסר קשב. פשפשי רק אם את עושה את זה מקום של "בסבבה", בסקרנות, כמשחק, משהו טבעי, ספורט לא תחרותי, ואך ורק אם התינוק או פעוט לא סובל מזה או מתנגד.

עוד לא פגשתי תינוק מושלם או הורה מושלם. כל הורה בוחר איפה לעגל פינות (או איפה בסדר קצת "לדפוק" את הילד). יש מי שתתעלם מתקשורת פיפי קקי, יש מי שלא תשים על הבטן, יש מי שלא תניק, יש מי שתקנה המון דברים מפלסטיק, מי שלא תשחק מספיק, מי שלא תשיר מספיק, יש מי שתיתן הרבה סוכר לבן, יש מי שתתן צעצועים רק לפי מגדר, יש מי שלא תקפיד על ציחצוח שיניים, ומי שלא תחשוףל שפה שנייה בגיל צעיר. אבל אין הכול מושלם. שכל אחת תבחר איפה להקל ואיפה לאתגר את עצמה.

היי רין,

תהני ממה שאת יכולה ללא פחד פיספוסים או חוסר קשב. פשפשי רק אם את עושה את זה מקום של "בסבבה", בסקרנות, כמשחק,
בדיוק. שווה גריון.
הפחד מפספוס הורג את כל הפואנטה של בליחיתולים / קשב.

היו הרבה הצלחות קלות וזה הרגיש כמעט לזכות בקזינו ישר על ההתחלה, מתמכרים וממשיכים גם כש"מפסידים" כי הנה הנה הפרס הגדול מגיע. אמנם בהתחלה הפרס היה עצם זה ש 95% מהקקי נתפס בסיר קרוב לשנה וחצי ברצף והיא לא סובלת מעצירות וגזים כמו קודם. אבל האמת היא שהייתי עם אמביציה לזכות בפרס היותר גדול: גמילה מוקדמת.

אני רואה פה את הקושי המרכזי - הפשפוש למען הפרס הגדול.
ואין כזה. אם רוצים לצלוח את הפרקטיקה המשונה הזאת, בהקשר של "מה זה הדבר הזה בכלל ומי שמע עליו, אוי נו היפים" ושל להמציא את עצמך / להרים את עצמך בשרוכי הנעליים, אז התהליך עצמו הוא הפרס.

אני זוכרת כשאני התחלתי ונקרעתי מהתחושה של "למה אני לא יכולה להיות ליד הורים מפשפשים אחרים?"
אין. לא היו אז בשטח שלי.
וזה היה פשוט מגוחך, לנסות ללמוד בלי לחיות את זה. אני חושבת שאז קצת הבנתי מה זה להיות אמא מיניקה בססביבה מבקבקת. לאף אחד אין מושג על מה את מדברת, ואף אחד לא יכול להחליק לך את המציאות עם הדגמות ושיתופים, שהם לפעמים כל כך קטנים שאת בכלל לא מרגישה אותם. זה נכנס לך מזווית העין ככה.אבל אז זה מתיישב חזק במוח.
(מיניקות דווקא היו סביבי בערמות)

וגם: ידוע שאם דברים הולכים טוב בחודשים הראונים - הכל יעוף או יתהפך כשהתינוק יתחיל לזחול. או ללכת.
ואם דברים הלכו טוב אחרי שהוא למד ללכת - אז הכל עשוי לעוף כשהוא יגיע לגיל שנתיים הנפלא

(אפרופו שאלות בענייני פעוטות)

וגם: בגיל הזה, הם קולטים כל לחץ ומגיבים אליו חזק.
ונכנס חזק מאוד העניין של "גופי שייך לי ולא לאף אחד אחר".
הם לא מחכים שאיזה גננת תלמד אותם את זה. זה בא להם מבפנים.
ובערך בגיל הזה אני ראיתי על הבן שלי, איך הוא מנסה לא ללכת לשירותים, פשוט כי הוא היה באמצע של משהו, ולא רצה להפסיק בשביל פיפי, והיה משגע אותו שהוא לא יכול להגיד לגוף שלו "לא בא לי, אני עסוק, תבוא עוד חצי שעה".
אי אפשר...

השלפוחית תובעת את שלה, כאן ועכשיו. תיכנע לצו הגורל.
הוא ממש סבל מהכניעה הבזויה הזאת, עד שהתחלתי לספר לו סיפורים יצירתיים על השלפוחית מה היא מרגישה ואיך היא חושבת.
השני, כשהגיע לאותו גיל, פתר את הבעיה באופן מאוד אלגנטי, בכך שהשתין איפה שבא לו, תוך כדי משחק. ככה גם ירד הלחץ מהבטן וגם לא הצטרך להפסיק. איזה פתרון מושלם, נכון אמא?

(מה שמזכיר לי נשכחות:)
תוסיק לי יפה, ורוד
תוסיק לי נחמד מאוד
תוסיק גח מן הפינה:
אמאל'ה, הריחי נא!

אבל אין הכול מושלם.
גם לא חצי מושלם