לפעמים נדמה לי שהמשפחה המורחבת שלי, על כל שלוחותיה, היא כל שיכולתי לבקש. ואז אנחנו נפגשים ועובר לי.
ינוקא המתוק מתקרב בזחילת חמש אל יומולדת שבעה חודשים, וכבר (מזמן) עומד על דעתו - אף אחד לא יניח אותו היכן שלא מתאים לו (מיטה למשל. או כיסא אוכל. או שטיח בגוון שלא מתחרז עם צבע עיניו. זו לא גחמה, זה צורך!). במפגש המשפחתי האחרון, ינוקא הגיע כשהוא מצויד במצברוח מעונן היטב. ניסיתי להניח אותו על מזרן הפעילות שנפרש עבורו, והוא התחיל לצעוק שכל העניין הזה לא מתאים לו, ושאם אפשר שהאשה עם הציצי תרים אותו עכשיו, אם רוצים להימנע מסצינות מביכות שכוללות דם, יזע ופליטות. אז הרמתי. את לא יכולה להניח אותו? תקעה בי את עיניה קרובת-המשפחה-שתמיד-צודקת (להלן "קרובתמשפחה"). הוא רוצה שירימו אותו, הצטדקתי בטפשות. הוא לא מסכים להיות אפילו בלול? כמעט התעלפה ברוב מלודרמטיות, כאילו שמדובר היה במישהו שעבר בהצטיינות קורס במבוא למניפולציות. מדובר, אזכיר, בתינוק.
וכמובן אז הוא החליט שאין זמן ומקום מתאים יותר להשתין בלי לסמן או לרמוז, ושוב החלפתי מכנסיים, ושוב הוא הרטיב, ושוב תחתונים, ושוב פיפי לכל הכיוונים. נדמה שיש קשר ישיר בין היחס העוין של הצופים לרעיון הבלי-חיתולים לכמות המכנסיים הרטובים.
אבאל'ה טוען שזו דרכה להצדיק את העובדה שילדיה נותרו בחיתוליהם עד גיל שלוש לערך. אני טוענת שזו דרכה להראות לי שהיא לא סובלת אותי.
מעייפת כל המשפחתיות הזו, ותיכף החגים מתחילים, כולל המפגשים הדחוסים, המתנות המיותרות והיקרות והפרקטים שאינם סובלים רטיבות, וכן, מדובר גם בפיפי הספונטני של ינוקאל'ה.
