אשתי לא בעניין שלי יותר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ציפור חופש,
כולנו נשמח לשמוע מה קורה אצלך.
האם קרה נס וזוגתך השתנתה והיא כבר כן בענין שלך?
או שאתה ממשיך לחיות בכלוב שבחרת לעצמך?
ואולי סוף סוף השתחררת - או שהיא עזבה - ומצאת לעצמך חיים חדשים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

MGTOW
קראתי אתמול, והייתי חייבת לבדוק על זה עוד.
מהקריאה המעטה שהספקתי מאז אני דווקא הבנתי שזה מעבר ל גבר צריך להשתמש באישה לצורך זי... ולהמשיך הלאה. אמנם זה נכון לחלקם, אבל זה לא העיקר. למשל, חלק אחר ובולט גם כן הם אלו שהחליטו להתנזר. אפשר למצוא גם כאלה שגאים בבתולים שלהם.
חלקם באים מתוך שנאת נשים עזה, אצל חלקם זה בא מתוך פחד.
כן פחד. המצב לא הכי מזהיר לגברים במקומות מסוימים. נשים צריכות להזהר מאונס (כמו גם הגברים. הסטיסטיקות לא לגמרי לטובתם בנושא), מצד שני מבחינה משפטית יש מקומות שגברים צריכים להזהר להאשם באונס.
יש לא מעט סיפורים על בחורים צעירים, לפעמים ממש נערים שחייהם נהרסו, או כמעט נהרסו בגלל מסע נקמה של בחורה.
סיפורי זוועות שגברים עוברים בגירושים בדיוק כמו סיפורים על נשים.
מה שמאחד אותם הוא שנאת נשים עמוקה וייחוס כל הרע בעולם בערך לנשים.
לפי דעתי יש שם שנאה ויש גם פחד. בדיוק כמו שיש בזרמים מסוימים בפמיניזם של נשים שתכלס שונאות גברים. יש גם נשים שממליצות לנשים אחרת לא להעיז להכנס לזוגיות עם גברים.
הקיצוניות לא בריאה לאף אחת/ד, אבל מה שכן טוב להקשיב להן/ם, גם אם לא מסכימים. עם כל הקיצוניות יש שם גם אמת מאוד כואבת של חוסר אמון של הדור הצעיר במערכות יחסים אוהבת ומכבדת.

אם.ילדה

יש לא מעט סיפורים על בחורים צעירים
ואלו רק סיפורים. במקרי אונס אמיתיים, ברוב מוחלט של המקרים לא מגישים תלונה. אם הוגשה תלונה, ברוב המקרים זה לא מגיע לבית המשפט. אם זה מגיע, ברוב המקרים אין הרשעה. ואם יש הרשעה, האנס מקבל משהו כמו שלוש שנים בכלא.

זה מיתוס. פשוט מיתוס. כלומר, זה לא אומר שזה לא קרה לאף אחד מעולם. אבל לפחד מזה? זה הגיוני כמו לפחד שיהודים יחטפו את הילד שלך ויכינו מהדם שלו מצות לפסח. והמניעים לסיפור הם אותם מניעים - שנאה ורצון למצוא שעיר לעזאזל.

אני חושבת שהסיפורים האלו ראויים בדיוק לאותה מידה של הקשבה שנותנים לכל עלילות הדם על היהודים (והן עדיין קיימות בימינו. כולל אנשים שמאמינים שהיהודים שולטים בעולם. יאפ. גם לעלילת הדם ההזויה באמת ימצא מי שמאמין בה)

<סיפורי זוועות בגירושים דווקא יש. המערכת המשפטית כרגע נוטה לתת את הכסף לגבר ואת הילדים לאישה, ואם הגבר במקרה מעריך את הילדים שלו יותר מאת הכסף, אז באסה לו.>

אם.ילדה
אני מתחברת אליך מאד. מהות החיים להבנתי היא למידה. גם אותי מסקרן מאד האחר. השונה. זו שחושבת אחרת ממני כי אם אקשיב לה (או לו) אני אלמד ואתפתח.
לעומת זאת, אם אגן בחירוף נפש על האמת שלי ואגרוס שאין בלתה, לא אלמד משהו חדש. אני אמשיך לחלק את העולם לטובים ולרעים. או בעצם לכאלו שחושבים כמוני ולכאלו שחושבים אחרת. העידן החדש מבוסס על כך שיש יותר מאמת אחת ויש מקום לכולן כל זמן שלא עוברים כללים מסוימים.

הקיצוניות לא בריאה לאף אחת/ד, אבל מה שכן טוב להקשיב להן/ם, גם אם לא מסכימים. עם כל הקיצוניות יש שם גם אמת מאוד כואבת של חוסר אמון של הדור הצעיר במערכות יחסים אוהבת ומכבדת.

נכון מאד. אנחנו חיים לפי עקרונות שחלקם היו נכונים וטובים פעם אולם הם אינם תקפים יותר היום. העולם השתנה. עלינו להבין זאת ולהסתגל לעולם החדש כי זו האבולוציה.
עצם העובדה שיש טכנולוגיה שמאפשרת לך לדעת בכלל שיש קבוצה כזאת ולדעת מה היא חושבת זה משהו שלא היה לפני עשרים או שלושים שנה מלמדת שהמציאות שאנחנו יוצרים משתנה.
יש יותר מהוכחה אחת לכך שיש להגדיר מחדש את מהות הקשר המשפחתי והזוגי. ממש כמו שהמעבר מהכפר לעיר לפני מאתיים שנה הגדיר מחדש את המשפחה ויצר את זו שאנחנו מכירות היום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אגן בחירוף נפש על האמת שלי ואגרוס שאין בלתה, לא אלמד משהו חדש.
היה לא מזמן מקרה מפורסם על חוסר הקשבה מבית גוגל. עובד שהביע את דעתו על ההבדלים בין המינים והציע מה לדעתו ייצור שיפורים, פוטר כי הוא פגע ברגשותיהן של העובדות, לא בגלל שהעובדות שהוא כתב לא היו נכונות.

אני קוראת וצופה הרבה בסרטונים ביו טיוב על מה שקורה בארצות הברית לגבי הזכות הדיבור, במיוחד בקולג'ים.
במקום שאמור להיות מקור לחילופי רעיונות ודעות, יש כרגע גל (לעיתים מאוד אלים) של השתקה.
צריך להזהר לא לפגוע ברגשות של הסטודנטים כי הם עלולים להתקיף מילולית ואפילו פיזית. רק שמתאים משתמשים בעובדות בשאר הזמן הרגשות הן אלו שקובעות על האידאולוגיה. היום כל כך קל לעשות שיימינג ציבורי.

בכלל שיש קבוצה כזאת ולדעת מה היא חושבת זה משהו שלא היה לפני עשרים או שלושים שנה מלמדת שהמציאות שאנחנו יוצרים משתנה.
זה מה שכל כך מיוחד בתקופה הזאת. אני מרגישה שאני נמצאת בגן עדן של אינפורמציה (-: .

ואלו רק סיפורים.
אישה במסע, בשבילי הגישה שלך רק מדגישה חוסר רצון להקשבה מה לצד השני יש להגיד.

אם.ילדה

שלום לכולם, ממליצה לציפור ולכל מי שנמצא/ת במערכת יחסים עם איש או אישה שהם גיי או בי, לקרוא את הספר The other side of the closet מאת מישהי בשם אמיתי (לא ישראלית) Amitai Pierce Buxton שהיתה נשואה לגבר גיי בארון שלא היה מודע לזה עד גיל מסויים ואז הכל יצא החוצה. הספר מלקט סיפורים של עשרות בני זוג סטרייטים שהיו או עדיין נשואים לגייז/ביז שלא היו מודעים או שהיו מודעים ובכל זאת בחרו להינשא לבן זוג מהמין השני מכל מיני שיקולים. בשורה התחתונה זה לא עובד. ולא יכול לעבוד. רק כאב איום יש בזה וזה כמו שני קיפודים שמנסים לעשות סקס, זה כואב ולא באמת אפשרי. (למרות שקיפודים אמיתים בוודאי יש להם דרכים אבל המטאפורה מובנת). ציפור לא נראה לי שיהיה מוכן לשחרר בגלל השליטה והצורך בשליטה. אבל ציפורה תצא לבסוף אל הדרור. זה רק עניין של זמן. וזה יהיה עדיף לכולם. בהצלחה.

בשבילי הגישה שלך רק מדגישה חוסר רצון להקשבה מה לצד השני יש להגיד.
בדיוק ההפך. אני מקשיבה למה שהם אומרים, ומאמינה להם שהם מתכוונים לזה. את מפרשת מה שאחרים מתכוונים כדי שזה יתאים.

נניח, נשים אומרות שהן נפגעו? את לא מאמינה להן. גברים אומרים שהם שונאים נשים? את לא מאמינה להם.

מנקודת המבט שלי, את היא זו שלא מקשיבה מה שיש לצד השני להגיד. (ולכן אני לא מנסה אפילו להכנס לדיון על המסמך של גוגל או הגברים שהולכים לדרכם)

אם.ילדה.
אני מרגישה צורך לעדכן אותך שאני פורשת מהדיאלוג הזה. לא אגיב לדבריך למרות שאני חושבת שיכלתי ללמוד ממך דברים מסוימים וגם את ממני.
פשוט, אני מוצאת שהמקום הזה אינו מתאים לי יותר.

נניח, נשים אומרות שהן נפגעו? את לא מאמינה להן. גברים אומרים שהם שונאים נשים? את לא מאמינה להם.
למה להניח שככה אני מאמינה. איפה כתבתי את זה בדיוק.
זה שאני מאמינה לסיפור אחד, לא מבטל את אמונותי בסיפורים אחרים. זה שאני מאמינה שיש מפחדים לא מבטל את השונאים.
מה שכן, מבחינתי זה שסבלו של מישהו או של המגזר או מגדר לו הוא שייך פחות משל האחר לא מבטל את סיפורו ומצוקתו.
האם הכאב של גבר נאנס פחות חשוב בגלל מינו?

מנקודת המבט שלי, את היא זו שלא מקשיבה מה שיש לצד השני להגיד. (ולכן אני לא מנסה אפילו להכנס לדיון על המסמך של גוגל או הגברים שהולכים לדרכם)
את החלטת שלא הקשבתי לצד השני, מדוע?
אולי כדאי לברר איתי לפני שאת קובעת את רמת התעניינות וההקשבה שלי?
לברר למשל האם קראתי את המסמך שאותו בחור כתב, האם קראתי מה היו תגובות חברותיו לעבודה, האם קראתי מה היו תגובות מעסיקיו, האם טרחתי להקשיב למה שהבחור עצמו יש לומר?
אז במקום זה אשאל אותך, את מודעת למה שקרה במקרה הזה? זה עניין אותך בכלל וגרם לך לחשוב על המשמעות של המעשה של גוגל על החברה?

אם.ילדה

מה שכן אין ספק שנגררנו די רחוק מנושא הדף...
אם.ילדה

את החלטת שלא הקשבתי לצד השני, מדוע?
כי אני בצד השני, ואני מרגישה שאת ממש, אבל ממש, לא מקשיבה לי.

את מודעת למה שקרה במקרה הזה?
כן, אני מודעת.

האם הכאב של גבר נאנס פחות חשוב בגלל מינו?
בטח שלא.

אבל, לדעתי, הכאב של תוקפים פחות חשוב מכאב של לא-תוקפים. הגברים שהולכים לדרכם כבר הוציאו שני רוצחים מקרבם - והגברים האלו קיבלו תמיכה גדולה מהקהילה שלהם כהם סיפרו שהם יוצאים לרצוח! אנשים כאלו, הם מפחידים אותי. וקבוצות בהן נער צעיר שכותב באינטרנט שהוא הולך לרצוח את הכלבות האלו כי הן לא שכבו אותו, ומקבל הודעות תומכות ומקנאות - הן רוע בעיניי.

את מבינה שהודעות כמו שלך מפחידות אותי? כי את נותנת רוח גבית ולגיטימציה לרוצחים. ועל כמה שהם מסכנים ובעצם יש להם נקודה והעולם באמת מרושע כלפיהם.

זה הבסיס של הבסיס. ואני לא חושבת שאת מבינה. כי אני לא מצליחה לדמיין אותך תומכת בדעתך הצלולה בטרוריסטים רצחניים. וגם, כי בישראל, אנשים שתומכים בארגונים שנחשבים כארגוני טרור (ולא משנה כרגע אם אני מסכימה אותם או לא) מודעים לדעה של הציבור כלפיהם, ומציגים את המודעות הזו איכשהו. מתייחסים לזה במה שהם כותבים.

MGTOW הם בעייני מפחידים ומסוכנים כמו כל ארגון טרור אחר. את מבינה למה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_את מודעת למה שקרה במקרה הזה?
כן, אני מודעת._
אז את חושבת שזה בסדר לפטר מישהו, גבר או אישה, בגלל הדעה שלו, גם אם היא שונה משלך?

אבל, לדעתי, הכאב של תוקפים פחות חשוב מכאב של לא-תוקפים.
מה זה קשור למה שכתבתי? האם כפרט השייך למין היותר תוקף מוריד לך את הליטימציה להרגיש מותקף.

MGTOW הם בעייני מפחידים ומסוכנים כמו כל ארגון טרור אחר. את מבינה למה?
על איזה ארגון את בדיוק מדברת?
MGTOW זה לא שם של ארגון. אין פה ייצוג של ארגון מסוים עם מנהיגים, ומצע מסודר.
MGTOW זה מושג מופשט. כמו שהמושג פמינזם לא באמת מייצג ארגון ספציפי.

אם.ילדה

אז את חושבת שזה בסדר לפטר מישהו, גבר או אישה, בגלל הדעה שלו, גם אם היא שונה משלך?
קודם כל, כן. לדעתי במקרה הזה זה היה רעיון לא מוצלח שהיה מטעמי תקשורת (גם המייל שלו היה לא מוצלח ויש לי עליו ביקורת, אבל אני לא חושבת שצריך לפטר אותו על זה). אבל בסך הכל - כן.

כי אפשר לתת לכל הדעות להיות ביחד. יש דעות שממש לא מסתדרות ביחד. למשל, אם יש מישהו שחושב שצריך להרוג ערבים, אז לא לפטר אותו זה דה פקטו לפטר את העובדים הערבים במקום העבודה, או למנוע מהם להתקבל לעבוד שם מלכתחילה. כי זה יוצר סביבת עבודה עוינת, או אולי אפילו מסוכנת לערבים.

יש אנשים שחושבים שלהט"בים זה חטא ונורא ואיום. אני באמת מנדנדת בדעה שלי באיזו מידה מותר למישהו להמנע ממשהו. באיזו מידה מותר לבעלי עסק להחליט שאין כניסה ללהטבים או שהם לא רוצים לערוך חתונה לש לסביות.

אבל ברור לי לחלוטין שלאדם כזה לא יהיה מקום במקום עבודה ידידותי ללה"טבים, וההפך. בעידן הפלורליזם מנסים להעמיד פנים שזה לא ככה, שכולם יכולים להסתדר ביחד. אבל זה לא באמת ככה.

מה זה קשור למה שכתבתי?
כי את הצדקת קבוצה שבעיניי היא קבוצת טרוריסטים. זה לא מישהו לא בסדר כי הוא גבר. זה מישהו לא בסדר כי הוא מחזיק באידיאולוגיה רצחנית, ליטרלי.

על איזה ארגון את בדיוק מדברת?
איזה ארגון היה אחראי לגל הטרור האחרון בישראל? לא היה ארגון כזה. הייתה אידיאולוגיה, ואנשים שהחזיקו בה ביצעו מעשי טרור. זה קורה הרבה בעידן הנוכחי. גברים הולכים לדרכם זה אידיאולוגיה אלימה ורצחנית, שבגילויים הפחות קיצוניים שלה "סתם" פוגעת בנשים, ובגילויים היותר קיצוניים מעודדת רצח.
זה המשמעות של המושג המופשט הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל, כן. לדעתי במקרה הזה זה היה רעיון לא מוצלח שהיה מטעמי תקשורת (גם המייל שלו היה לא מוצלח ויש לי עליו ביקורת, אבל אני לא חושבת שצריך לפטר אותו על זה). אבל בסך הכל - כן.
מדובר על גוגל. חברה שמנסה לייצג חופש מחשבה וליברליות. מדוע הם ביקשו מעובדים להציע רעיונות לשיפורים?

באיזו מידה מותר לבעלי עסק להחליט שאין כניסה ללהטבים או שהם לא רוצים לערוך חתונה לש לסביות.
גוגל זאת חברה בינלאומית שמחזיקה המון מידע שלנו. אם ככה הם מתנהגים בפומבי לעובד שלהם, מה הם עושים עם מידע שרץ באינטרנט שלא מתאים לאג'נדה.
זאת שאלה מאוד חשובה שהמקרה הזה העלה. זה הרבה מעבר למסמך שכתב עובד תמים שחשב שבאמת רוצים לשמוע את דעתו.

גברים הולכים לדרכם זה אידיאולוגיה אלימה ורצחנית, שבגילויים הפחות קיצוניים שלה "סתם" פוגעת בנשים, ובגילויים היותר קיצוניים מעודדת רצח.
בעקבות מה שכתבת חיפשתי אינפורמציה על רציחות ו MGTOW
מצאתי לבינתיים שניים שהחיבור שלהם ל MGTOW דיי מאולץ.
אחד בכלל נוגע לרצח של קשיש שחור. משום מה החילטו שבגלל שהרוצח ראה הרבה סירטונים על MGTOW זה קשור לזה. קישור לימין הקיצוני לא הספיק לתקשורת.
השני היה בחור צעיר שרצח בגלל שנלקחו ממנו דמי מזונות ישר מהמשכורת. התקשורת קישרה זאת ל MGTOW , אבל לא מצאתי שום עידוד וצידוק למעשיו. להפך, רק ביקורת וגינוי.
אם יש לך לינקים אשמח לקרוא.

<אבל שוב פעם אנחנו גולשות יותר מדי. אם את רוצה תעבירי את זה למקום אחר, כי נראה לי שזה באמת לא המקום>

אם.ילדה

לה"טב

מי יפרש לי את ראשי התיבות? את המשמעות הבנתי.

_לה"טב

מי יפרש לי את ראשי התיבות? את המשמעות הבנתי._

לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, בי-סקסואלים.

אגב, אני גם חושבת שצריך להעביר את הדיון (המעניין) למקום אחר.

אם יש לך לינקים אשמח לקרוא
לפני די הרבה זמן הבטחתי לעצמי שאני אענה על זה. ואפילו מצאתי את הקישורים ושמרתי אותם... אני לא מצפה לתשובה ולא מתכוונת להמשיך את הדיון, אלא רק סוגרת קצוות פתוחים.

הרצח שחשבתי עליו זה 2014]2014 Isla Vista killings Isla Vista killings[/po] - לא קראתי את כל הערך בויקיפדיה, אלא רק רפרפתי.

מתברר שהרוצח הוא לא מ-MGTOW, אלא מקבוצת שוליים מיזוגנית אחרת. כך שהתנצלותי על הטעות. בעיני זה לא משנה הרבה - כל הקבוצות האלו מסוכנות בעייני.

אפשר לקרוא על זה במאמר בגרדיאן: Elliot Rodger's California shooting spree: further proof that misogyny kills

על למה ראוי לקרוא לרצח הזה בשמו - טרור מיזוגני: Laurie Penny on misogynist extremism: Let's call the Isla Vista killings what they were

בתחילת הדיון עלה הנושא של תלונות שווא. אז קודם כל, הנושא הזה אף פעם לא עולה כשמדובר בפשעים אחרים, והסטטיסטיקות שאני מכירה (שהן נורא מוגבלות, כי איך אפשר לבחון דבר כזה?) מראות שכמות השווא דומה לזו שבפשעים אחרים. אבל משום מה, כשאדם מדווח על גניבה או פשע אחר, לא מעלים מייד את הנושא של האשמות שווא. כמו שאונס זה המקרה היחיד בו מתייחסים להסכמה בצורה עקומה כל כך. "בקומיקס המצחיק הזה" יש דוגמאות מה היה קורה אם היו מתייחסים לזה ככה תמיד, ולא רק בתור דרך לתקוף נאנסות.

פה אפשר לראות בצורה מאוד ויזואלית כמה מתוך האנסים מדווחים, נשפטים ונכלאים. ובפינה למטה יש גם את האשמות השווא. לדעתי זה שם את הדברים בפרופורציות הנכונות.
ואפילו יש לי את היחס בפשעים אחרים (אבל בלי האשמות השווא) פה ואפשר לראות גם כמה המצב רע ביחס לפשעים אחרים, וגם באופן כללי כמה המצב רע.

הסיפור הזה https://captainawkward.com/2012/01/13/q ... eant-o-al/ זה סיפור שאני חושבת עליו בתור דוגמא קלאסית (ויש עוד כמה דוגמאות בתגובות) לאיך נשים מחונכות שחשוב יותר להיות נחמדה מאשר להיות SAFE, ושזה הגיוני להסתכן באלימות כדי לא להיות לא נחמדה.

<אחד משני הקצוות האחרונים שרציתי לסגור!>

דף לעריכה כי צריך להעביר את הדיון הזה לאיזה מקום אחר, הוא ממש לא על "אישתי לא בעניין שלי יותר".

אישה במסע
הסתכלתי בקישור לגבי הסטטסיטיקה של אנסים שהכנסת. נורא. פשוט נורא ואיום. מאיר עיניים

לגבי האשמות השווא, אני חושב שיש כאן הטייה בהצבתם שם למטה. הרי הם אינם חלק מהאנסים ובטח שלא מהחלק הארי שהוא אנסים שלא דווחו (כי אם האשימו אותם אז זה אומר שדיווחו עליהם). לכן, הם צריכים להיות אולי חלק מהמדווחים, או אלו שעמדו למשפט או אפילו שנכלאו ואז האחוז של אלו שהואשמו לשווא הוא די משמעותי.

אני חושב שיש כאן הטייה בהצבתם שם למטה
אני הייתי מעדיפה להציב אותם בנפרד. אבל לא אני הכנתי את האינפוגרפיקה הזו.

ואני חושבת שלשים אותו בתור חלק מאלו שהועמדו למשפט או נכלאו זה הנחה מאוד מוטית. אין לזה שום ראיות, וגם אין סיבה להניח שההסתברות שזה יקרה היא כמו ההסתברות שזה יקרה לאנס אמיתי- אין ראיות פיזיות, למשל.

בכל מקרה, אני חושבת שהבהרתי בצורה די ברורה - האינפוגרפיקה מראה בצורה ברורה מה הבעיה האמיתית - שלא מדווחים על מקרי אונס. כי מי שמדווחת על מקרה אונס תהפוך להיות קורבן להתעללות מצד המשטרה והחברה, כמו שקורבן לאף פשע אחר לא יהפוך. הדרך לפתור את זה היא להפסיק להרביץ לקרובנות אונס, כולל עם האלה של "תלונות שווא". אז, יהיו אחוזי דיווח נורמליים - אפשר לראות מה הם באינפוגרפיקה השנייה - ותלונות השווא יכנסו לפרופורציה גם בשיטת החישוב שלך.

סיפורו של ציפור חופש ושל אשתו הוא ממש אחד לאחד של הספר של ד"ר הנדריקס:"לבסוף מוצאים אהבה". מפנה את הקוראים הנכבדים לספר- מאלף ומעלף. כל אחד מתחבר בבן זוגו למי שישחזר לו את הכאב הגדול ביותר מתוך המערכת הביתית בה גדל. לכן ציפור חופש לכוד באשתו המשחזרת לו אחד לאחד את פרידת הוריו, והיא מאחר ולא מצאה את השחזור אצלו כפי שצריך של ילדה להורים גרושים התחברה לבת זוג בחוץ שתעשה לה את זה במקומו. וק' אכן עשתה זאת בגדול. מי שבוחר את בין הזוג הוא התת מודע שמזהה אצל בן הזוג את הטריטוריה המוכרת מבית ההורים. אי אפשר לעקוף אותו. בכל מערכת יחסים אם לא יהיה תיקון תחזור הבעיה משום שתת מודע יזהה אצל בן הזוג את היכולת ליצור את הטריטוריה הכואבת ורק אז יתחבר (זהו בדיוק ה"קליק"- זיהוי הטריטוריה המוכרת). לבסוף מוצאים אהבה הוא בשל כך שבן הזוג אם יסכים יהפוך להיות המטפל. כל בן זוג מטפל בכאב של בן הזוג האחר. בלי זה לא יהיה תיקון אמיתי. ואז תמצא האהבה.

מצאתי תקציר רציני באתר זה:https://www.articles.co.il/article/9691 ... 7%A7%D7%A1

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שבעה מסקס עם המאהב הנשוי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מילים לציפור חופש אם יחזור לכאן:
שלום אחי. לידיעתך על צירוף מקרים מעניין, אני חי בקנדה עם אישתי ושני בנות צעירות בבית ספר יהודי. עשר שנים אני רץ אחריה והיא גוש קרח. כמוך, שלום המשפחה במקום ראשון! עכשיו התברר לי שהיא בקשר רגשי עם מורה לסבית בבית הספר.

פסח בפתח, והמערבולות חוזרות לסחרר אותי. שנתיים וחצי לא כתבתי כאן, זה לא שלא קפצתי לבקר, וגם עמה פעמים כתבתי ומחקתי. לא רציתי שוב פעם להיות אותו הבלוגר ששוטח את כאביו ואכזבותיו על גבי המקלדת, במקום לפעול בעולם. יש לכל דבר זמן ועת אמר קוהלת, והזמן שלי בבלוג הזה הסתיים. כך לפחות הרגשתי, כל עוד ביקשתי להמשיך בחיי, לשקם את מה שקרה, לשמור על הקן המשפחתי. לא לקרוע אותנו לשתיים.
אבל עוד חורף קר עבר, והנה האביב, הכל פורח בחוץ ואני מת לי בפנים. אין לי זוגיות וגם לא תהייה לי איתה. יצאנו כמה פעמים, הופעות וכאלה. התלבשנו, התבשמנו, אבל כלום. זה מת. ניסיתי כמה פעמים, ולא. אי אפשר. הקיר גבוה ואני כבר עייף ומיואש מדי כדי להתאבד על זה. עברתי מספיק אני רוצה החוצה. אז המחשבות התחילו להסתחרר, והמילים להסתדר כאילו מעצמן לכדי שיחה שתגיד בדיוק את מה שעל ליבי. זה לא עובד, אנחנו צריכים להיפרד. בוא ניקח מגשר, נעשה ברוגע, בלי כעס, נתייעץ העיקר לצאת מהמצב המעיק הזה. את השיחה איתה עשיתי בטלפון ( כי אחרי תשע אין עם מי לדבר, היא ישנה עם הילדה שהיא כבר בת 8 ) ואמרתי את הדברים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היא הבינה, והנהנה, ואמרה משהו לגבי זה שלא לקחנו ברצינות את עניין הזוגיות, אמרתי לה שאני לא חושב שזה המקרה. היא אמרה שאני לא אשלה את עצמי ושהילדים יסבלו מאד מהפרידה, אמרתי שאני לא משלה את עצמי ושזה הולך להיות קשה וכואב ללא מעט זמן, אבל שאין ברירה. זה לא חיים ככה. עברו כמה ימים מאז. אני בבית, מחכה שנעבור את ליל הסדר ( כבר היו דיבורים שאם ככה ליל הסדר נהייה בנפרד).
אני כל כך רוצה כבר לצאת החוצה. אני עצוב ומתאבל על הבית שאני עומד לעזוב, זה קשה כל כך, כאן על אדמה שהיא רחוקה מהבית, רחוקה מישראל. הלוואי והרצון שלי לאהבה, לזוגיות ולמקום שמרגיש שבו אני בבית יתגשם. אנא התפללו וקוו בשבילי.

תמצא לך מישהי אחרת מהצד. אל תעשה את זה גלוי ואל תדבר על זה עם אישתך - תאפשר לה "לא לדעת מזה", ולא נראה לי שהיא תתנגד לסידור הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי תעלו את זה כאופציה? בייחוד כשאתם בארץ זרה? להחשיך לחיות יחד אבל לנהל רומן מהצד?
אני לא חושבת שפקודה זה כזה אסון גם לא לילדים שמסתכלים מהר מאוד לשפע האהבה והפיצויים החומריים שהורים נוטים להרעיף. לחדרים היפים שיש להם בכל בית ולאנרגיות הטובות כשכל אחד מההורים מקבל אותם חזרה אליו.
יש לפרידה המון יתרונות ויד היום המון גרושים ומשפחות חד הוריות במסגרות.

אבל אני כן חושבת שבארץ רחוקה לבד גם כלכלית מאוד קשה. הפירוק. וגם חברתית.

ציפור חופש. כואב מאוד לשמוע. אבל כפי שאמרת זמן ועת לכל דבר. עקבתי אחרי מה שכתבת ושיתפת. נדמה שכעת, למרות הכאב על השבר, אתה בשל ללכת לדרך חדשה.
מאחלת לך רק טוב. מגיע לך. וחג חירות שמסמן את חירותך.

"זהו הזמן , זה היום, זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים
שנים אני ואת טובעים במערבולת
סבוכים במעגל סגור בדרך בלי מוצא
יותר מידי ביחד
רגשות אשמה ופחד...
לכל סיום יש התחלה חדשה"
מתוך השיר "התחלה חדשה" של פוליקר.
את היכולת לאהוב והזכות להיות נאהב אף אחד לא יכול לקחת ממך
זה שלך, בתוכך. כמו תיבת אוצר, המפתח לא אצל אשתך אלא אצלך.
מאחלת לך שתמצא במהרה מישהי שתאיר את המקומות היפים והמבורכים שבתוכך.
עקבתי אחרי הכתיבה שלך ונשמע שעשית כל מה שיכולת כדי לשמור על שלמות המשפחה. יש הרבה כוח בלשחרר. בהצלחה וחג חרות שמח

_מאחלת לך שתמצא במהרה מישהי שתאיר את המקומות היפים והמבורכים שבתוכך.
עקבתי אחרי הכתיבה שלך ונשמע שעשית כל מה שיכולת כדי לשמור על שלמות המשפחה. יש הרבה כוח בלשחרר. בהצלחה וחג חרות שמח_

מצטרפת, ציפור יקר. עשית הכול. זמן לעוף. לא טוב לך שם.

ציפור?
מה קורה?
אני בטוחה שכל השותפים לדיון הארוך הזה מחכים לעידכון.
האם עזבת את הכלוב?
האם מצאת לך בת זוג? ואיך היא? ומה שלום ילדיך?
תן לנו משהו.

שליחה על ידי בלו* » 03 יולי 2020, 00:04

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי קראתי את הסיפור שלך וזה מאוד דומה למה שאני עובר עכשיו עם אישתי, מלבד שאישתי כן בגדה בי עם גבר נשוי אחר ולמיטב ידיעתי לא שכבו אבל כן היו לה רגשות אליו והרגישה חיבור אליו יותר מאליי וזה מאוד פגע בי. כשגילית שבגדה בי הרגשתי עולמי חרב עליי וידעתי שזה נגמר, וכשהתעמתי איתה היא טענה שלא היה כלום והם רק ידידים שהיא נהנית לדבר איתו, החלטתי מאחר שאני עדיין אוהב אותה להאמין לה ולבטוח בה אבל ידעתי שהיא לא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה וכל הנסיונות שלי היו שגויים בזה שניסיתי למלא את האהבה והחיבה שהיו חסרים מהצד שלה בעצמי לאהוב יותר בשביל שנינו ועשיתי בדיוק את הדברים שעשית בשביל ליציר אוירה רומנטית ולהפגין חיבה ולעורר את הקשר שנכנס לתרדמת, אולי היה מאוחר מדי ואולי לא אבל לא הייתי מוכן לוותר עליה או על המשפחה והרגשתי שמחובתי כבעל וכאבא לשמור על היקר לי מכל. ואחרי 3 שנים אני עדיין נלחם על הקשר שבימים אלה מתפורר מהר יותר ויותר ומתחיל להאמין במה שהיא מאמינה שכבר אין מה להציל כי היא לא אוהבת אותי ולא נמשכת אליי וכבר כמעט מהתחלת הקשר שלנו 9 שנים היא התחילה לאבד את הרגשות שלה כלפיי ולהעריך אותי בגלל כל מיני דברים שטותיים שקשורים למשפחות ולהחלטות שלטענתה לא הייתי מספיק גבר לקחת אותם לבד והייתי צריך להתייעץ על כל דבר עם המשפחה שלי וכו..., אבל היא כן מעריכה אותי בתור אבא נפלא לילדים שלי ובן אדם עם לב טוב והכל אבל משיכה ואהבה אין לה כלפיי ובכלל כרגע כלפיי אף אחד אחר לטענתה והיא כן תרצה להמשיך בחיים שלה בעתיד ומעוניינת מאוד שאני אצא ואמצא מישהי שתעריך ותאהב אותי כמו שאני רוצה, אבל מאחר ואין סיכוי לגירושים אצלנו הצהרתי בפניה שאני גם לא מהסוג הזה שבוגד כי אני יודע איך בגידה מרגישה וזה שהיא תרחיק אותי ממני וניפרד וכל אחד יגור בבית שונה לא יעזור לי לשכוח ממנה כי עדיין יש את הילדים שקושרים אות ו לכל החיים ועדיין אראה אותה ואפגש איתה ולא אוכל להתגבר על אהבתי אליה כי אני מכיר את עצמי ויודע שמה שאני מרגיש כלפיה זו כן אהבה אמיתי וטהורה של גבר לאישה בעל לאישתו ואבא לאמא של ילדיו ואני מוכן לעשות הכל למענה ולמען הילדים ואני גם לא רוצה שהילדים יגדלו במשפחה מפורקת וגם קשה לי שהילדים לא רואים את האהבה בין אמא לאבא ויודע שזה יפגע בהם בעתיד בתת מודע, וכיום אני מאוד שבור מבפנים ובדיכאון וכל פעם שאני מרים את הראש מעל המים ונהיה אופטימי היא חושבת שאני חותר לחזור ביחד לזוגיות והיא רוצה להיפרד ולעבור לגור בשני בתים נפרדים ולהתחלק בהכל ובימים עם הילדים. אני לא יכול לקבל את העניין הזה מכמה סיבות והעיקריות שבהן שאני לא יכול לדמיין את עצמי יושן באופן קבוע רחוק מהמשפחה שלי וגם מפחד חתת לאישתי את המרחב הזה כדי שהיא תמשיך בחייה ותתפגוש בעתיד הקרוב רחוק גבר אחר וחס וחלילה ישכבו יחד כי זה כבר לגיטימי ואנחנו פרודים )לא שהיא לא יכולה לעשות את זה עכשיו גם( אבל עצם המחשבה הזאת והצהרתי זאת בפניה שזה יהרוס אותי לגמרי לדמיין אותה עם גבר אחר עד כדי התאבדות או משהו דרסטי אחר. כל האהבה והנסיונות החוזרים שלי להפגין אהבה או לא לוותר על הקשר שלנו וממשיך להיות נחמד טליה דחו אותה עוד יותר ואיבדה את הכבוד אליי ואמרה לי במספר הזדמנויות לשמור על הכבוד העצמי שנותר לי ולהפסיק לנסות להחזיר את הקשר שלנו לחיים כי אין מה להחזיר והיא לא מוכנה למנוע ממני קשר אינטימי וחיים כאלה עליי ועל עצמה ולכן היא לא מוכנה להמשיך טת השקר הזה יותר.

שליחה על ידי שרית* » 04 יולי 2020, 00:26

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שאתה מתאר קורה בהרבה מאד משפחות. מי יכול להבטיח שהתשוקה תישאר כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה מכשולים. כל כך הרבה דברים שקורים בחיים, לכולנו. אני חושבת שהבעיה היא לא במערכת היחסים שלך אלא בסיפורים שמספרים לנו על הנסיך והנסיכה שחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. הסיפור הזה הוא לא נכון לרוב האנשים.
הדבר החשוב ביותר לדעתי וזה עזר לי מאד בנישואים שלי זו ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא אדם חופשי. כי אני אגביל את החופש של בן הזוג הנפלא שלי, אני צריכה לתת לו להגביל את החופש שלי, שעליו אני לא מוכנה לוותר. שנינו חיים ביחד, בחופש מלא. לדעתי, אשתך צריכה לאהוב אותך כמו שהיא רוצה ולא כמו שאתה רוצה. היא צריכה לחיות את החיים שלה ולא לחיות אותם כמו שאתה רוצה. הרי כתבת שהיא הציעה לך להיות עם מישהי אחרת ואתה לא רוצה, אז מה ההבדל? ובעצם, למה לא? זה לא אמור לפרק את המשפחה אם עושים את זה בתבונה. ובאותו אופן, למה למשל קשה לך לדמיין אותה נהנית עם גבר אחר? אולי אתה חושב היא "שלך". למה שלא תנסה למשל כיוון חשיבה אחר שבכלל יפרגן לה על זה שהיא נהנית ממין טוב גם אם זה לא איתך.
אני מציעה לך, לצאת מהמקום הזה שבו האושר שלך תלוי בה. תהנה מהחיים, תהנה מהמשפחה, תפסיק להאמין לאגדות ותקשיב היטב למה שהיא אומרת לך.

נא לא לכתוב פה הודעות פרסומת.
הודעות כאלה יימחקו לאלתר.

>ץ חשה צורך משונה לשנות את שמה ל ה מנכשת... <

לקח עוד שנה וחצי עד שמצאתי את הכוח לצאת משם.
בנובמבר 20' עזבתי סוף סוף את הבית. כחודש לפני המעבר קיבלתי טלפון מחבר ששאל אם אני במקרה צריך ריהוט קומפלט לדירת חדר שהוא לא צריך. מיטה, שולחן, מזרון, טלויזיה, כל מה שצריך כדי לעשות רילוקיישן חלק. לא חשבתי פעמיים, התייצבתי אצלו עם המשאית והעמסנו את הריהוט בזריזות. עוד לא הייתה לי דירה, אבל ריהוט היה. בדרך חזרה תוך כדי שאני נוהג במשאית מתקשרת אשתי בוכה בכי תמרורים. היא לא מהטיפוסים שבוכים. מה קרה נזעקתי? החתול שלנו נדרס הרגע.
את החתול הזה ( שמתווסף לשתי חתולות וכלבה) קיבלנו כגור כשלושה חודשים לפני. הוא היה חתול אתלטי במיוחד והחבר הכי טוב של הכלבה הקטנה שלנו. אבל מה? מדובר בגור, והנשים בבית היו חרדות שיברח לחצר ומשם החוצה לרחוב הסואן . איך שהוא אני זה שהייתי חוטף את הצעקות על זה שהדלת לחצר שלנו נשארה פתוחה והוא בורח. זה ממש הפך לסוג של ספורט מי צועקת עלי יותר על המחדל. פעם אחת כשהבת שלי התחילה בנזיפות קשות על דלת שנשכחה לה ( מעניין ממי למדה), אשתי הצטרפה אליה ביתר שאת ואני באותו רגע הכרזתי שאני עובר ליחידת הדיור האחורית. אין לי עצבים למסכת האשמות היום יומית הזו בגלל חתול ג'ינג'י חמוד ככל שיהיה.
איכשהו ראיתי במותו הטראגי בדיוק בשעה שאני ממש את הפעימה השנייה של יציאתי החוצה כהשגחה פרטית. במותו ציווה לנו את החיים מלמלתי. אבל את הנעשה אין להשיב, וגם אני כמו החתול המתוק עזבנו את הבית.
באותה תקופה פתחתי לי חשבון באפליקציית היכרויות - באמבל , שזו גרסה מעודנת ואיכותית יותר משוק הבשר שבטינדר. ההיכרות הראשונה הייתה עם בחורה קולומביאנית עם שם משפחה מטריד העונה לשם אסקובר. מאוחר יותר למדתי שאסקובר זה הכהן של הקולוביאנים ושהיא לא צאצאית של איל הסמים המיתולוגי. יפה, מתוקה ומוכשרת וגרה ברובע היפני בעיר. בדרך חזרה מהעבודה היא הייתה יורדת מהדירה והיינו יושבים לסושי חושבים יחד על תסריט לסרט. אסקובר חתומה על סדרת רשת שהצליחה ונמכרה במדינתה, ועם הכסף הגיעה להגשים חלומות יפים מעבר לים. מפה לשם היא עזבה את הרובע היפני ועברה לבניין דירות ברובע האומנים בעיר. עזרתי לה בהעברת החפצים, לקחתי כמה פועלים מהעסק שיעבירו את הרהיטים הכבדים והיא הייתה אסירת תודה. אמרה לי בסופו של הערב שמזמן לא הרגישה נאהבת כל כך. היא הכירה לי את מנהלת הבניין שסיפרה לי על דירת שני חדרים שמתפנה בסוף החודש. אהבתי את הבניין, את המיקום ואת המחיר וביקשתי לתת מקדמה עבור כניסה אליה בסוף החודש. ריהוט כבר היה לי. הקולומביאנית שמחה ועולצת חיבקה אותי ואמרה איזה יופי שמעכשיו גם נהייה שכנים.
פתאום העזיבה את הבית הפכה לפחות קשה. משהו ממתין לי בצד השני.
אני לא יודע למה, אולי בגלל הייבוש הנוראי שעברתי, הרגשתי עם מיס אסקובר שאני נשאר איתה בפרינד זון. היא מצידה גם לא נתנה סימנים מזמינים. הכל מאד חם כדרכן של הלטיניות, המון פלירטוט אבל אם דיסטנס פיזי. באיזה שהוא שלב, באחד הערבים שישבנו על התסריט, היא ביקשה לפתוח קלפי טארוט ובין היתר אמרה שנראה לה שבינינו הקשר הוא חברי יצירתי אם פוטנציאל להתפתח למשהו שהוא יותר.
מקולומביה, חזרה לבסיס האם, היציאה שלי לדירה החדשה לא נתקלה בהתנגדות מיוחדת. אפילו נשמעה אנחת רווחה מצד אשתי. ערב החתימה על החוזה, ישבתי איתה בחדר אוכל ואמרתי לה, אני עומד לחתום על החוזה. אם יש לך תחושה שאפשר להציל את זה ואת רוצה לעבוד על זה אני קורע את החוזה. היא ביקשה 24 שעות לחשוב על זה. דחיתי את החתימה ביממה. 24 שעות עברו והיא אמרה אני לא חושבת שאפשר.

יום הולדת ה-40 של גברת אסקובר היה כמה ימים אחרי שעברתי לדירה החדשה. אמרתי לה שאני מכין עבורה ארוחת מלכים, בזכותה מצאתי דירה מתוקה, ובכלל בא לי לעשות לה שמח. אני רוצה לחגוג את היציאה. היא הודתה על הכוונות אבל ביקשה לא להגזים ולציין את זה בקטנה. אל תבזבז כסף עלי אמרה האסקוברית וחשבתי גם יפה וגם צדקת. הרגשתי שזה טיימינג טוב לקדם את העניינים בינינו שלב אחד קדימה. אנחנו באותה קומה בבניין, מתראים כבר כמה שבועות טובים, היא מוצאת חן בעיני, אני נמשך אליה וכיף וזורם לנו יחד, משהו שמזמן מזמן לא חוויתי. כיף.
המשך יבוא..

משמח לקרוא אותך. עוקבת

משמח לקרוא אותך. עוקבת
גם אני

תודה על העדכון. קוראת אותך

גם אני קוראת. הערכתי נתונה לך.
עברת הרבה מאד. ניסית בכל כוחך, הצעת ושבת והקטנת דרישות וציפיות ונראה שעשית ככל הניתן.
המרגיעון מעלי קובע - יש בדידות אין קץ אצל העריצות. ואתה, לא יצאת משם אל הבדידות. להפך, יצאת כדי להפסיק להיות בודד.
בהצלחה.

לפני שאני חוזר לפרשיית עזיבתי את הבית והשתלשלות האירועים מאז..
נברתי וקראתי בדף האין סופי הזה שנוצר לפני 8 וחצי שנים (!) ואני כולי התפעלות על התובנות, החוכמה, העוצמות, הרגש והדיוק הרב כל כך בשיח שנוצר כאן, וזה די מרגש. תודה לכל אלו שתרמו ברבות השנים מניסיונם ומחוכמתם האישית, והפכו את העמוד הזה לסוג של מורה נבוכים לתועים בדרך הקשה המפותלת והכה מסועפת של חיים זוגיים אינטימיים. אני שמח שבחרתי בפורום הזה של אנשים טובים ומעמיקים שמחפשים להעצים ולהתעצם. אני חושב שהמקום הזה היה עבורי מפלט של שפיות ומראה מזככת בימים, שבועות, חודשים ושנים קשות של בדידות וניכור, ועזרו לי מאד לנווט את עצמי החוצה מהמערבולת שהחיים זימנו לי. אני מוקיר תודה על כך, על כל אותן נפשות שעמלו וקראו כמות לא מבוטלת של מלל, שהוא סיפור בהמשכים כמעט בן עשור.
תודה לכם. אהבתי נתונה לכל אחד ואחת מכם שביקרו כאן, הזדהו, ייעצו, שאלו וגם ביקרו ולעיתים אף נזפו - כולם ללא יוצא מן הכלל הועלתם באופן כזה או אחר.
למעשה עיקר המשבר סבב סביב 2014-2015 שנראים ממרומי סוף שנת 2022 כמו פרה-היסטוריה. כל כך הרבה עבר מאז עלי ( ובטח גם עליכם) עד שבשלב מסויים החלטתי לצמצם מאד את ההתכתבות שלי איתכם עד לניתוק כללי. אבל לא באמת, הסיפור עודנו ישנו, הדמויות והעלילה לא הפסיקו לשניה ואיתן התובנות והגדילה. כשאני קורא את 'הבכיין' ( ככה קראתי לעצמי בפתיחה ...) ואת ציפור החופש של 2014-5 בא לי לערסל אותו ( הביטוי שצפריר משתמש). כמו גיאולוג אני רואה היטב רבדים בישותי שהיו בעבר חשופים ומוכים מפגעי החיים, והיום תודה לאל, מוגנים ומכוסים על ידי שכבת מגן קשיחה המאפשרת לי לנתב את חיי באופן בוגר עצמאי ושמח הרבה יותר מהציפור ההיא שבכלוב...
למעשה שם הדף, אשתי לא בעניין שלי יותר איננו רלוונטי יותר עבורי. וזה השחרור הגדול ביותר שהביא עמו שחרורים נוספים. אני מתלבט איתכם האם יש לכם עניין לשמוע מה התרחש מאז? האם להישאר בדף הנוכחי או לפתוח דף חדש? כמה מקוראי הדף המקורי עדיין כאן בכלל? אני שואל מאחר ואני רוצה לכתוב עבור הקהילה היקרה הזו דברים רלוונטיים ולא להפוך את המקום ליומן. אשמח לשמוע !

שלום ציפור,
תודה על שחזרת להניח פה את השיתופים והתובנות. הם מצמיחים את כולנו.
אני אשמח אם תכתוב פה את מה שעברת עד כה, מה שיעניק סוף טוב (ככה אני מבינה את מה שכתבת, ואתה?) לתהליך שעברת (עד כה). אם אחר כך תבחר לפתוח דף חדש, זה יתקבל בברכה, ותוכל אם תרצה לכתוב הפניה לשם בראש הדף או בסופו, או בכלל לא, לפי רצונך. תוכל אפילו להתחדש בכינוי חדש, לפי מי שאתה היום, אם זה מתאים לך, רק תיידע את קהל העוקבים והעוקבות בבקשה.
חיבוק גדול והמשך נהדר!

<הצהובון: הנתינה הגדולה ביותר האפשרית היא ההסכמה לקבל>

<ועכשיו: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע>

מחזקת את יולי קו. אני אמשיך לקרוא את שיש לך לספר, גם על דעברת וגם על חייך החדשים.

מחזקת את יולי קו. אני אמשיך לקרוא את שיש לך לספר, גם על דעברת וגם על חייך החדשים.

גם אני עוקבת ואשמח מאד שתחלוק איתנו את הקורות אותך מאז, ועל הקורה כיום. דווקא בגלל שהיינו כאן אז.

לדירה החדשה יצאתי עם שניים שלושה מזוודות מלאות בבגדי חורף, כמה סירים ומחבתות - את היתר השארתי עם אשתי והילדים. ספרים לקחתי איתי. את הויכוח הנושן שלי איתה על למה בכלל צריך לאגור ספרים ולהציב אותם בארון בסלון הכרעתי עבורי. צריך כי אני רוצה. My Place My rules.
במשך שבע שנים, מהרגע שבו גיליתי מה נעשה מאחורי גבי, הכנתי את עצמי לרגע הזה, כלכלית. באופן קבוע הפרשתי לעצמי סכום קטן ושמרתי בצד לרגע בו אחליט לקום וללכת. העמדתי לרשותי סכום כסף למחייה של כשנה. לא הרבה אבל מספיק כדי להתארגן ולפתוח דף חדש. כעבור כחודש הדירה הייתה כבר מרוהטת לחלוטין. מיטות חדשות לילדים, שטיחים עבים ויפים לסלון, שולחנות ומנורות אקסנטריים, חבית יין ריקה המשמשת כמיני בר, מראות, וילונות בד, שעוני קיר, נרות, תמונות וחפצי אומנות, יודאיקה, הרבה צבע שיגרש את האפרוריות שליוותה אותי נאמנה בשנים האחרונות. מסגרתי את תמונותיהם של ילדי המתוקים, תזכורת היכן הלב שלי נמצא. רציתי והצלחתי להביא לשם תחושה של בית עם קריצה והומור.
סיכמנו שבגלל עניינים לוגיסטיים של הסעות לבית הספר חוגים ועבודה שלי הדורשת ממני להיות מחוץ לבית עד מאוחר, הילדים בשלב ראשון יהיו אצלי כל סופ"ש שני, ובמהלך השבוע ישארו בביתם. כשאני רשאי בתיאום לבוא לבקר. סיכמנו שזהו מצב ארעי שאינו משליך על ההסדר הקבוע. לא פעלנו לכיוון גירושים או פרידה רשמית. החלטנו לבחון את העניין למשך תקופה עד שנרגיש מה הכי נכון עבורנו כמשפחה. לא היא ולא אני ששנו להיכנס לתסבוכת של חלוקת רכוש. הפרדנו חשבונות בנק, וסיכמנו שנפתח את הנושא בעוד מספר חודשים.
עד כאן הצד הטכני.
מיותר לציין שהשתוקקתי לחברה נשית בכל מאודי.
השכנה הקולומביאנית שהכרתי כמה שבועות קודם לכן, הייתה נוכחת בימים הראשונים שלי שם. היחסים בינינו היו משהו ערטילאי, לא ברור. מצד אחד חברותית, זמינה, היינו הולכים להליכות בשכונה יחד, קפה בבקרים וטקסטים לתוך הלילה. רציתי להיות איתה אבל לא מצאתי את העיתוי המתאים ליזום. זה תמיד הרגיש ליד. ( מה גם שהייתי חלוד כמו רובה אמ-16 שנשכח בגשם)
בסוף שבוע הראשון שלי בדירה, היא חגגה יום הולדת 40.
"בא לך ארוחת ערב יחד?"
"בטח, וואו מתאים, אם אפשר מוקדם הכי טוב!" כל טקסט מסתיים בסמיילי, כל שיחה בצחוק משוחרר. קלילה
זר ורדים ריחני הועמד במרכז השולחן, הבית התמלא בריחות בישולים, טליאטלה אל פסטו, חזה עוף בחרדל, וירקות העונה בתנור. היה גם כרטיס ברכה, ופסלון בצורת סוס מגולף מעץ - האהבה הגדולה שלה עוד מהבית בבוגוטה היא רכיבה על סוסים. קבענו לשבע היא הופיעה בשבע ורבע. מעט מופתעת ונבוכה מההשקעה שלי. אחרי כוס יין אחת או שתיים, ותוספת שנייה של פסטה אל פסטו, היא ביקשה להבהיר לי שהיא חייבת לחתוך בשמונה כי יש לה תוכניות.
"תוכניות?" שאלתי תוך כדי שאני מפנה לנו את הכלים אל הכיור.
"כן" גמגמה מעט "מתיו, הבחור שאני יוצאת איתו, בא אלי בשמונה, והוא נשאר לישון אצלי" אמרה וסגרה את הגולל על פני תרחישים דמיוניים שהסתובבו לי בראש והתרסקו בקול ענות חלושה. איפשהו ראיתי את זה בא, אבל כשזה בא זה אף פעם לא נעים. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד זה על הרגע הזה.
"אז אני להקת החימום" נשארתי לא חייב. "היית יכולה להיות קצת יותר ברורה"
היא התנצלה ואמרה כמה משפטים שאני לא זוכר כי הכל בתוכי התערבל ונסתם. אני רק זוכר שאכלתי שני טירהמיסו לקינוח, ושלא עברו חמש דקות מהרגע שהטילה את הפצצה עד שהיא התנדפה לה אל עבר מתיו. מיותר לציין שיש לי עד היום סוס עץ מגולף, את הורדים נתתי למחרת לשכנה הזקנה שהייתה מעט מופתעת מהמחווה. "בשבילי?" התפלאה. "שלושים שנה שאף אחד לא הביא לי פרחים" אמרה תוך שהיא מרחרחת את עלי הכותרת הפתוחים למחצה.
המעניין הוא, שלמרות הפיאסקו הנוראי ( אין דרך אחרת לומר זאת) הייתה בליבי השלמה מלאה עם מה שקרה.
אני זוכר את עצמי שוכב באותו ערב במיטה שלי, שומע את גברת אסקובר משמיעה קולות עונג מעברו השני של הקיר המשותף שלנו, חושב לעצמי שמעולם לא הייתי מוכן יותר לשיעורים מאלפים מהחיים עצמם. ישנתי כמו תינוק, עם חיוך משועשע של תלמיד שיודע שנתפס בקלקלתו ויודע שזמנו עוד יגיע.

התיאור שלך כלכך חי, אפשר ממש לטעום את הפסטה ולהריח את הפרחים.
מעבר מהמוכר (הבית שבנית עם אישתך והילדים) אל חיים חדשים לא יהיה מעבר חלק לגמרי וטוב שכל. נוצרת לך הזדמנות לשחק קצת במגרש המשחקים של החיים.

הי ציפור,
קראתי בשמחה, ואחר כך בעצב. אבל לא בגלל שלקולומביאנית יש חבר אחר.

אני כותבת, ואתה מוזמן למחוק אם זה מפריע לך.

בעצם חוזרת פה תבנית שלך שהיתה מתבטאת עם אישתך. יש ציפיה שנבנית אצלך, סיפור שאתה בונה בראש (פה זה היה ארוחת יומולדת וממנה מעבר ליחסים רומנטיים). היא לא הבטיחה כלום. ציינה מראש שהיא מעדיפה מוקדם, ושלא תשקיע הרבה כסף ומאמץ. היא היתה ידידותית, אבל כמה שבועות לא מצאת את הזמן הנכון להעביר את הפסים האפלטוניים לפסי תשוקה, ולא סתם. כי כנראה קלטת שהיא אדם חם, אבל שאין הזמנה ליותר מזה. ואז, כשמתברר לך שמה שחשבת למעשה שונה, אז אתה זורק עליה משפטים מרירים ומאשימים. חבל! ולא רק בגלל שאתה מרחיק ידידה תומכת, אלא שאתה גולש שוב לפאסיב אגרסיב, ואולי רק אגרסיב. אם תרצה יחסים שונים ממה שהיה עם פרודתך, אז כדאי לך לשים לב לדפוסים האלה, ולצאת מהם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני דווקא חושבת שהשכנה שלך לא הייתה בסדר. נשמע שהיא קצת פלרטטה, קצת תעתעה בך. העובדה שהיא המשיכה לעזור לך ולבלות בחברתך בלי להזכיר אפילו פעם אחת שיש לה חבר נשמעת לי מאוד מוזרה. גם לי עשו את זה פעם ונפגעתי. היא פשוט שיחקה בך, השאירה אותך על אש קטנה. מרגיז.

אני דווקא חושבת שהשכנה שלך לא היית בסדר
גם אני. אבל קיבלת את זה בצורה מעולה.

וגם אני אשמח לשמוע מה עבר עליך. נראה לי שרצוי בדף הזה. כי אחרת זה יהיה מנותק. פה רואים את כל הסיפור והתהליך המדהים והמרשים שעברת.

בעצם חוזרת פה תבנית שלך שהיתה מתבטאת עם אישתך
מעניין...אבל לא חושב שההשוואה הוגנת. הדבר המשותף היחידי בין השניים היא התוצאה, נשארתי High and Dry .. לצאת אחרי ארבע עשרה שנות נישואים החוצה לעולם הרווקות עם האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שבלהכיר אנשים חדשים ( לפחות בעיר שבה אני חי) דרשה ממני סוג של התאקלמות. כן, בדיעבד הייתי צריך לקלוט את הניואנסים, למשל כשאמרה לי למה אני לא מנסה לצאת עם מישהי שיש לה כבר ילדים? היא ללא ילדים ( ולא רוצה ילדים) ומה לעשות החבילה שאני מביא איתי היא לא לכל אחת. בוא נאמר שכבר שם הייתי צריך להוריד את הרגל מהגז ולא להתעקש. אבל היא מצידה שמרה על אופציות, והיו כמה פעמים שהלכנו חבוקים ברחוב, מה שהוסיף לבלבול שלי. השורה התחתונה בפרשייה הזו היא שלא שמרתי כלפיה טינה. היא נשארה עוד כחודשיים בבניין. ( הבניין הזה הוא סוג של מלרוז פלייס, עם בריכת שחייה באמצע, ודירות עם מרפסות פתוחות שפונות אחת אל השנייה, מייצרים מעין סביבת שכונת חיים תוססת) ועברה בסופו של דבר יחד עם החבר ( שדומה לי חזותית באופן מקריפ) לעיר אחרת. חזרנו להיות ידידים כמעט מייד והשארנו את הגליץ' ההוא מאחור. סה טו.
אני חוזר חזרה מעט. יום למחרת חתימת החוזה על הדירה הגעתי לעבודה מוקדם במיוחד. סביבת העבודה שלי גברית מאד, וניתן לספור על יד אחת הפעמים שהגיעו נשים לעסק. באותו בוקר כשנכנסתי למשרד, ראיתי גבר מקועקע ולידו בחורה דקיקת רגליים, לבושה מעט פרובוקטיבי ( חצאית עור שחורה קצרה, וגרביוני רשת, תופס?) בנוסף, היה לה מבטא צרפתי מתקתק. את תשומת הלב שלי היא תפסה. בשלב מסויים, האישה המושכת הלכה לשירותים ובדרכה החוצה, שאלתי אותה האם היא מצרפת.
היא ענתה שכן, ושהיא מזהה אותי אבל אני לא מזהה אותה כנראה.
מה? התפלאתי. איך יכול להיות שאני לא זוכר מישהי כמוך..נכנסתי למוד פלירטוט.
אני סטפני ואתה..היא נקבה בשמי.
לא הייתי מסוגל לזכור מי הבחורה הזו שבאה משום מקום למשרד ובאופן ברור יודעת מי אני. אני לא אחד ששוכח פנים ( שמות בוודאי) אבל פנים, ועוד יפות כל כך של בחורה צרפתייה...מה לעזאזאל קורה כאן?
המשך יבוא

העוצמות שלך, שמחת החיים והנאמנות לעצמך מעוררות הערכה והתפעלות. הפכת מציפור לאריה

אין לי ספק שתמצא אהבה הראויה לך. מגיע לך כל כך.

ובעצם, לא הפכת לאריה אלא גילית את האריה הרדום שבך... מאושרת בשבילך ומחזיקה לך אצבעות.

תודה על החיזוקים.
מעניין שהשם של הכלב של העסק בו אני שותף קוראים אריה (Lion ).
לפני כמה שבועות התחלתי להתאמן עם הבן שלי, בן ה-14 וחצי אימוני אגרוף. המאמן ישראלי חמוד, בעל רמת שיער מרשימה, ידיים חסונות וחיוך כובש. אנחנו נוסעים 25 דקות למועדון איגרוף קטן ומצחין מזיעה. עם זירה ממש כמו בסרטים של רוקי. חוץ מזה שבאמת צילמו שם את ההמשך של רוקי - ברח לי השם אני לא חובב הז'אנר.
הבעלים רוסי ישראלי והבן שלו הוא מתאגרף מקצועי - Lion Of Zion שם הבמה שלו. האריות סובבים אותי. לא מזמן אשתי ( שתחייה) סיפרה לי שהיא נפגשת עם אריות בחלומות, ברמזים סמויים במציאות. משמח לראות אותה, בד"כ כל כך ארצית, מאפשרת למימדים גבוהים יותר לחדור למציאותה. היא סיפרה לי שהיא רוצה לנסוע לכנס כשעתיים מכאן שעוסק במדע ומיסטיקה. סימנים מעודדים.
אבל זה עכשיו. אני חייב לכם עדיין סיפור מסע שלא תם.
הערה : לא תמיד אני מגיב על התגובות. אבל אני קורא כל אחת ואחד מכם. זו הבטחה.

גם אני ממשיכה לקרא.
נכנסתי כי זכרתי את שם הדף, אולי באמת עדיף לא לשנות.
וגם הכינוי שלך נחמד מאוד בעיניי

אני אוהבת את התגובה של יוליקו, כרגיל היא מצליחה לכתוב את מה שאני חושבת.
בהצלחה בשלב החדש של חייך!
ל.

גם אני מהקוראות ממש מההתחלה ושמחה מאוד לקרוא את ההמשך. אתה כותב נפלא

רק לי זה טו מא'ץ אינפורמיישן ?

כנראה שלא.
התלבטתי עד כמה לשתף ומאחר המקום הזה מרגיש לי בטוח לכתוב את קורותי באופן מלא ושקוף, החלטתי שכן. הסיפור של ציפור חופש כולל גם את הנסיקה אל עבר מחוזותיו של חופש מיני, להתנסות ו 'להתלכלך' בחוויות שאולי השתיקה יפה להם. ציפור נמנע כל כך הרבה זמן מלטעום מהיופי שבמפגש בין גבר לאישה, אם כל המורכבות שיש בכך. לכן, בחרתי לא לצנזר את הפרק ההוא שבא מייד לאחר השחרור, כי הוא במידה מסויימת האלטרנטיבה שהייתה תמיד מצוייה לפני. אני גבר עם אופציות, והדבר היחידי שמנע ממני לממש אותם עד אז היא הבחירה החופשית מה לעשות עם האופציות הללו. לכן זה בהחלט חלק מהסיפור. גם המפגש עם סטפני שבינתיים נמחק, הוא שלב אחד בתוך המסע הזה לבחינה של מה אני מחפש ומה נפשי מבקשת. למרות כל זאת, מחקתי כי תיאורים מיניים יכולים בקלות לגלוש למקום שבה מעורבת גאוות הכיבוש, ואני בהחלט לא מעוניין בהתפארות טווסית של כובש נשים. זה לא אני, ולא ה- END GAME שאני מבקש. השלב הראשוני שבו אני מחפש אישור לגבריותי ולמיניותי היה חשוב עבורי כחלק מהשיקום - ולכן אני כן מתכוון להתמקד כיצד השיקום הזה הושג, ולאן בסופו של דבר חתרתי ומה העולם הביא עבורי. זה מסע מתמשך שככל שאני מתמיד בהליכה בו אני מקווה לדייק בו ולהיות מכוון להיכן שאני רוצה להיות.
תודה על הפידבק, מכאן והלאה אחסוך מכם את הפרטים, הם כנראה לא מוסיפים אלא דווקא גורעים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי תכתוב כאוות נפשך מבלי לומר לנשים ואנשים אחרים לצנזר את מילותיך ומחשבותיך?
ואולי אתה דווקא צריך תקופה של כיבושים? בחייך, 8 שנים אתה בכלא. תשתחרר. והקונספט של לקפוץ לאיזה קשר עם השכנה.. מופרך.
שלום, אני ציפור ובאתי להנות, נכוותי בעבר ולכן אני מעוניין לבחון בדקדקנות, בפעולות ולא במילים, את האישה הבאה שאני מכניס לליבי ולחיי.
לא?
ותשאיר איזה אי מייל ליצור איתך קשר, בחייך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נ.ב - ברכות.על החופש

אולי באמת..
חשבתי שאחרי שנים שאני ב-׳כלא׳ אני ארצה רק לזיין כל מה שזז ואדביק לי סטיקר בסגנון ׳מי שממיין לא מזיין׳ בשירותים.. אבל לא. המשכתי לברור בפינצטה ויצאתי לכמה דייטים, אבל אף אחת מהן לא עשתה לי את זה מספיק. עד שנתקלתי בפרופיל של מליסה. כבר בתמונת פרופיל באתר ההכרויות היא הייתה חריגה גם בין היפות. יום למחרת קיבלתי ממנה הודעה, התחלנו להתכתב והשיחה זרמה מאד בקלות. היא הייתה חביבה, לומדת פסיכולוגיה, במקור מטורונטו אבל עם רקע בדוקומנטרי, גרה בשכונה שווה בעיר - בקיצור, לא בזבזתי זמן וקבעתי איתה לדרינק במסעדה קרובה לשנינו. כל הוויב איתה בטקסטים היה קליל וזורם. קנדיות הם אחלה אישר לי חבר שמבין ביחסים בין לאומיים.
כשנכנסתי למסעדה היא חיכתה בכניסה. היא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים טובים. ללא ספק הבחורה הכי יפה שאי פעם יצאתי איתה. פנים וגוף של דוגמנית או שחקנית. לסיטואציה הזו לא ציפיתי ולקח לי דקה או שתיים להתאפס על עצמי ולהבין שאני עומד לדפוק את זה אם אני לא מתעשת. התאפסתי.
אחרי סמול טוק מינימלי, אמרתי חה אוקי, מה הסיפור שלך? מה את רוצה?
במקום הרמת גבה על הישירות הישראלית, ראיתי מעטה של קרח מפשיר, היא קירבה אלי את הכיסא, יייכה ואמרה ׳אני רוצה ילד. אני בת 40 השנה ואני לא רוצה לפספס׳
אמרתי לה שהיא לא הצליחה עדיין להפחיד אותי אבל זה בטח שיא גינס לדבר על ילדים בחמש דקות הראשונות של הדייט. הערב הלך טוב, היופי שלה נתן לי השראה, כי זה מה שיופי נשי מסוגל לעשות לגברים, והרגשתי טוב. לא רציתי שהערב ייגמר, וכשהוא נגמר מצאנו את עצמנו ברחוב והיא מסתבר ללא מכונית. שותפה שלה הקפיצה אותה. הלכנו לרכב שלי, וכשהצעתי לה לבוא אלי לדירה, הסכימה בלי הרבה עניינים. אוקי, אבל אני צריכה להיות בשמונה בבוקר בבית - יש לי פגישת זום. כמובן שהסכמתי.
אני לעולם לא אשכח את ההרגשה לנסוע אלי לדירה עם מליסה לידי. זה הרגיש סוריאליסטי. זה הרגיש כאילו נלקח מסרט.
נכנסנו אלי לדירה, היא התיישבה על הספה, התרשמה מהדירה ומהוויב הטוב שהמקום נתן לה. על הקיר התנוססה מפת העולם עשוייה מפיסות עץ מגולפות בידי אומן רוסי.
נתתי לה ביד סיכה עם דגל קנדה שתנעץ על המפה.
היא קמה יחפה , עמדה על בהונות רגליה כמו בלרינה, רגליים ארוכות, ישבן קטן וחטוב עם חזה תואם, קטן ואגסי. כל התנועה של הגוף שלה שידר נשיות מודעת לעצמה, הרגשתי שאני בתוך פנטזיה מינית אולטימטיבית. הבאתי לה כוס יין, היא הסמיקה כשהתקרבתי אליה, זה רק הוסיף לה חן.
׳אני מובכת בסיטואציות כאלה׳
התנשקנו בלהט. הרמתי אותה בידי ונשאתי אותה למיטה. אני לא זוכר את עצמי בחיים במוד חייתי כזה. כל העדינות והרגישות שלי נעלמו. הפכתי לטורף. קרעתי ממנה את הבגדים. נדבקתי אותה למיטה ונתתי לאנרגייה העצומה שהציפה אותי לסחוף אותי. היא ניסתה לסמן לי שאני צריך ללכת איתה בעדינות, אבל אני הייתי בשלי, ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות ממנה.
היא ביקשה להישאר עם התחתונים. כיבדתי את בקשתה, אבל לא לפני שבדקתי גבולות. היא לא רצתה לשכב או לגמור. אחד הרגעים הקשים. למה? כובע.. כל מיני סיבות וכאלה.. אבל באמצע ההתמזמזות היא מחאה על זה שכתבתי בפרופיל שאני בגובה מסויים ולדעתה רימיתי בכמה סנטימטרים. צחקתי, יכול להיות, וזה כזה משנה לך שאת מעלה את זה עכשיו?
כנראה. סקס מלא לא היה לנו. נפגשנו פעם נוספת, וגם הפעם היא באה אלי הביתה. ראינו לארי דיוויד ( כל כך לא מחרמן) והפעם אמנם היינו ערומים לגמרי במיטה - הגוף המטמטם של מליסה מסתבר הופיע בסרט קצר שמצאתי אותה מככבת בו. היא בחוכמה לא שיתפה אותי בעברה כשחקנית מאחר והיא לא פרצה , אבל בסרט הקצר הזה היא כל כך יפה, שגם משחק פושר שלה נסלח. אם המידע הזה אני נמצא איתה במיטה אבל היא לא רוצה גם הפעם לשכב או לגמור. התחבקנו והתנשקנו ערומים, היא נתנה לי לחקור את גופה אבל עצרה אותי רגע לפני שהדברים יצאו מכלל שליטה. אני לא זוכר בחיים שלי מלחמה כל כך קשה עם עצמי. אני לא יודע איך הצלחתי לעצור את עצמי. היצר המיני מזכיר אש , הוא יכול להתלקח ואז לא יעזור בית דין.
החזרתי אותה הביתה. משהו לא עבד לה, והצלחתי להוציא את זה ממנה - היא לא נמשכה אלי מספיק, והסיפור לא היה מאוזן מספיק.
לקח לי שבוע להתאושש מהדחייה הזו. ׳אם רק הייתי עושה ככה, ואם רק הייתי יותר רגוע כאן וכו׳ - הראש לא היה מוכן לוותר עליה או יותר נכון על הפנטזיה שבלהיות עם מישהי כמוה. תסכל אותי שהייתי כל כך קרוב אבל לא הגעתי. מצד שני הייתי מוחמא.
מכל הסיפור הזה נשאר טעם חמוץ מתוק. עד כמה שרציתי אותה, לימדתי את עצמי לשחרר ולהבין שגם אם מאד רציתי אותה, היא לא בליגה שלי, ושמשהו מתאים ואמיתי יותר ינחת בחיקי.

היי ציפור,
מעניין מאוד לקרוא אותך. עקבתי אחרי הסיפור שלך, גם אם לא בזמן אמת.
רציתי להציף את מה שעלה לי בעקבות מה שכתבת עכשיו. אולי הבנת את זה לבד ואולי זה יכול לעזור לך.
מהתיאור של התגובות שלה- מבקשת להאט ולהיות עדין יותר, ואתה לא מצליח, מעלה נושאי שיחה לא קשורים תוך כדי הסקס, בפעם הבאה שנפגשתם משדרת פחות מיניות, עוצרת, כל אלה מזכירים לי סיטואציה דיי מצערת שבה הייתי. פגשתי מישהו שמצא חן בעיני, והוא התנפל עלי ממש מהר, ולקח לי לא מעט זמן תוך כדי ש"אנחנו" מתמזמזים להבין שאנחנו ממש ממש ממש רחוקים מהקצב שלי, מהחיבור שאני צריכה כדי להיפתח, כדי לרצות, כדי ליהנות, כדי להיות מינית ואקטיבית. לא נפגשנו שוב. והוא היה בחור מעניין, ואני חושבת שעם יותר רגישות שלו, ויותר בהירות שלי לגבי הצרכים שלי והקצב שלי יכול היה להתפתח בנינו משהו מיוחד.
תמיד תאט כשמישהי מבקשת. לא כדי להיות בסדר ולא להזיק, אלא בשביל ההנאה של שניכם. אם תיתן לה את הקצב שהיא צריכה היא תיפתח ויצאו ממנה דברים שלא דמיינת.

מחזקת את פלונית מעליי.
אני בסצינת הדייטים כבר כמה שנים ומאד אוהבת סקס, אבל כשמישהו לא מתחשב בקצב שלי זה כל כך מכבה. גם אם נמשכתי בהתחלה, אין סיכוי שאמשך למישהו אחרי כזה דבר:
היא ניסתה לסמן לי שאני צריך ללכת איתה בעדינות, אבל אני הייתי בשלי,
והיום כבר אין לי בעיה לחתוך כשזה מה שקורה.

כתבתי בפרופיל שאני בגובה מסויים ולדעתה רימיתי בכמה סנטימטרים. צחקתי, יכול להיות
זה באמת מה שעשית? נשמע כמו דוש מצוי.

מסכימה עם הבנות שמעליי.
אני מרגישה שלנו כנשים הרבה פעמים קשה לבקש בישירות את מה שאנחנו באמת רוצות. גם כשהגבר מקשיב לגבול שהצבת הוא לרוב יוצר עננה של חוסר שביעות רצון ותסכול מיני, שאת לא בסדר, שלא ריצית אותו, לא קיימת את ההבטחה שאת מגלמת כביכול ואנחנו סופר רגישות לזה. זה מעיב על הזרימה והחיבור שאנחנו מבקשות ולפעמים מעדיפות לא להיכנס לזה או לרמוז בעדינות כדי לא לקלקל את המוד הכללי.
יכול להיות שהיא נהנתה לדבר אתך, רצתה להכיר יותר והתחשק לה לראות את הדירה שלך ולשבת לדבר על הספה עם כוס יין, אולי קצת להתחבק ולהתנשק ולא יותר מזה. לפעמים אנחנו רוצות אינטימיות וקרבה פשוטה, חיבוק, שיחה עמוקה, נשיקה מתוקה ומסעירה שלא מובילה לשום מקום.
אני יודעת שבדייטים ראשונים אף פעם לא רציתי באמת ללכת עם הבחור למיטה, גם אם נמשכתי אליו, אבל עשיתי את זה.
נראה שבשביל גברים הכל מקשה אחת מהרגע של הנשיקה ועד העירום והסקס ואנחנו מפנימות את זה שאם אנחנו מסכימות להתחיל אז אנחנו צריכות לסיים אחרת הגבר מתאכזב ומתעצבן עלינו, שסתם הדלקנו אותו ועשינו לו כאב ביצים. לנו הנשים זה מדורג ולכל מגע ואקט יש רגע, רגש וקצב משלו. הייתי בהרבה סיטואציות שהרגשתי שלא נעים לי לעצור באמצע ושבאמת הגבר התעצבן וכעס עליי שלא רציתי לשכב אלא רק להתכרבל, למשל. אנחנו צוברות את החוויות האלה וכשמישהו מוצא חן בעינינו אנחנו לא רוצות להרוס את הרגע בלהיות תקיפות ואסרטיביות על הגבול שלנו. אבל בעצם כשמישהו עובר את הגבול זו חוויה לא נעימה ומשתקת. זו הרגשה שכבר לא רואים אותך כבן אדם אלא שהגבר משתמש בגוף שלך ואת לא שם. ההרגשה הזו יכולה לצוף בסיטואציות לכאורה קלילות כמו נשיקה שהיא מוקדמת מדי, ולא נעים לך להגיד לא אחרי שהבחור רוכן ומנשק אותך, אחרי שהוא קנה לך משקה והיה מקסים אלייך כל הערב. את לא רוצה לתת לו הרגשה שהוא דחוי, ואולי הוא מוצא חן בעינייך ואת רואה איזשהו עתיד לקשר איתו, אז את בולעת את זה. אבל את לא רוצה וברגע הזה את יוצאת מהגוף שלך ובסתר לבך את שונאת אותו.
זה יוצר איזושהי טראומה ורצון לזהירות ובסופו של דבר חוסר אמון. גם העניין של הגובה שהוא כביכול שולי פשוט מראה את חוסר האמון שלה. היא בודקת אם אפשר לסמוך עליך. לך תדע על מה זה יושב אצלה ומה בדיוק שידרת לה אבל כנראה שהיא החליטה שאי אפשר. אני מניחה שעל אחת כמה וכמה בחורה כמוה, שמסנוורת ביופי שלה, כמהה שיראו אותה כאדם ולא כאובייקט מיני.

אחרי שיצאתי להליכה ומצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על מה שכתבת, אוסיף ברשותך את ההרהורים שעלו בי...
בסופו של דבר כתבת שהבנת שאתה לא בליגה שלה. לדעתי זה לא נכון אבל זה מראה איזשהו רגש נחיתות והשוואה שהיה קיים אצלך גם בסיפורים על אשתך. אשה מהממת ככל שתהיה לא בהכרח מחפשת גבר שיהיה מהמם כמוה (אגב, זה עובד גם הפוך. יש בין ידידי כמה בחורים מהממים וגבריים ביותר שנמצאים בזוגיות עמוקה ואוהבת עם נשים פשוטות למראה שהן "לא בליגה שלהם"). תיארת שהיא לומדת פסיכולוגיה, מכך אני מסיקה שככל הנראה בנוסף ליופיה ולכך שהיא מבוססת כלכלית ("גרה בשכונה שווה בעיר") היא גם רגישה, אכפתית ואינטילגנטית. עם זאת לא שמעתי מילה על אופייה, על משהו שנון שאמרה או משהו מעניין שסיפרה. רק על יופיה וגופה ואיך זה גרם לך להרגיש (על הרצף בין אגו מורם לשמיים עד לרגשי נחיתות). מדהים להתבונן איך הדבר הפעיל והניע אותך על הרצף הזה בלי שום התערבות מצידה. כאילו לא היתה שם בכלל (זה כמובן עשוי לקרות גם לנשים מול גבר מרשים במיוחד). גם האלמנט הזה חוזר בהרבה מסיפוריך, החדשים והישנים כאחד.

נדמה שלשניכם היה דחף ביולוגי-פסיכולוגי חזק מאד שהניע אתכם להתקרב פיזית במהירות, כנראה לפני שהנפש מוכנה. אתה "אחרי שנים שאני ב-׳כלא׳ אני ארצה רק לזיין כל מה שזז" והיא "אני רוצה ילד. אני בת 40 השנה ואני לא רוצה לפספס'". כבר מחמש הדקות הראשונות הללו ברור ששניכם נעים בעוצמה לכיוונים מנוגדים כשאתה מת להשתחרר והיא מתה להתבסס. לכן ברור שלעומק הסיפור הזה לא יעבוד ואתה יכול להיות רגוע. עם זאת, אני מציעה לך לשים לב לרגשי הנחיתות שעולים בך במפגשים עם היופי הנשי ולראות איך אתה רואה בהן בן אדם ולא אידיאה. וגם בעצמך. אתה לא צריך להיות אידיאה כדי לספק אותן. רק להיות אדם שלם, קרוב, עירום, אמיתי, עגול. כך נוצרת אינטימיות אמיתית וגם סקס מדהים.

עוד עצה קצת יותר מעשית: בפעם הבאה שתמצא את עצמך במיטה עם אישה בסיטואציה דומה, לפני שהעניינים מתחממים תשאל אותה מה היא רוצה וגם מה היא לא רוצה. תבקש ממנה להגיד במילים מה מתחשק לה לעשות ותבטיח לה שכל מה שהיא תגיד זה בסדר. תגיד לה לא לפחד מלהיות אסרטיבית ולעצור אותך אם אתה מתקדם מהר מדי ומאבד שליטה. אל תשים אותה במצב המאד לא נעים של זו שצריכה לכבות את המוסיקה במסיבה.
תגרום לה להרגיש להיות בטוחה ומוגנת איתך. ללא תחושת ביטחון ומוגנות, קשה לאישה להרשות לעצמה להשתחרר, במיוחד עם מישהו זר.

לאורה, כתבת דברים של טעם עם הרבה חמלה לציפור חופש.

אני רוצה להוסיף שאתה בן אדם והכל בסדר. עצם הנכונות שלך להניח כאן את הסיפור שלך גם כשאתה יודע שיש בו צדדים "פחות יפים", מראה שאתה שואף תמיד ללמוד, להרהר, להתפתח. זו ממש גדולה.

וזו בדיוק הסיבה למה אני לא מצנזר את עצמי. כשאני שופך את הדברים על הנייר - כפי שהם קרו או התרחשו בתודעתי אני מייחל שתתפסו את התת מודע בפעולה. היפה והמכוער. הבוגר והילדותי. הגיבור והפחדן. שניהם מתקיימים תדיר בתוכי, בכפיפה אחת, לפעמים בתחפושת, לא מבוררים, מקשים על איתורם וזיהויים.
לפני שאני מתקדם -
ליאורה. תודה על דברים כה אמיתיים ורגישים. נגעת בכמה נקודות מעניינות עבורי שדורשות התבוננות.
על אי תיאום הציפיות המיני בין המינים - המנגנונים הנשיים רגישים פי כמה משל הגבר (בד"כ). יש ספריות שלמות על איך לייצר אינטימיות, חיבור וזרימה. אני חושב שכל שלושת המפגשים שלי שהבאתי כאן , עם הקולומביאנית, סטפני ומליסה הקנדית - בכל השלושה לא הייתי כל-כך טוב בוויסות העצמי ובהקשבה לרצון האמיתי שבצד שמנגד, אלא יותר הכתבתי את האג'נדה שלי . הקולומביאנית לא ממש הזמינה ואני לא ממש קיבלתי את זה , עם הצרפתייה זה היה קצת הפוך, היא הייתה זו שזקוקה לאישורים ( אף חדש, שאגמור ממנה) וכשהאחרון לא קרה זה היה על סף הטרגדיה. על מליסה התנפלתי לפני הזמן ואחרי המפגש השני זה התמוסס ( היא רצתה להישאר ידידים ועניתי לה 'לא תודה' כאילו אני עונה לנציג שרות שמבקש ממני להתשתתף בסקר. היום אני יודע שהאגו המעט פגוע שלי לא היה מסוגל להסתפק בפירורים.
לגבי רגשי נחיתות - זה תלוי סיטואציה אבל כן, נשים מאד יפות קוראות תיגר על הביטחון העצמי - אין כאן שום חידוש. היופי הנשי, כשהוא מוגזם, פועל עלי במקרים חריגים ככישוף. לוקח זמן לעיניים להתרגל לאור המסנוור ולראות את האדם שבתוך האריזה המשובחת.

אחרי מליסה לקחתי הפסקה של כמה שבועות טובים מרדיפת השמלות. רצון לעצור ולראות מה אני מחפש. לראות האם האגו הגברי שלי שבע נחת ואפשר לחפש ולמצוא חברה של ממש.

את הפגישה עם ג'יל הייתי קרוב לפספס. עניין של דקות. קבענו לחמש וחצי באחד מימי הסופ"ש, השעון המעורר לא פעל ומצאתי את עצמי במיטה כשהשעה כבר חמש וחצי. שלחתי טקסט שאני מאחר אבל אוטוטו חונה. הגעתי לדייט הראשון עם ג'ייל באיחור לא ממש אלגנטי של 25 דקות. המשך יבוא

מעניין שהבאת את שלושת הדוגמאות האלה שהן באמת מראות את הדפוס של חיפוש אישור וערך אצל האדם השני. כשקיים מבנה מסוים בתודעה אנחנו נעים בתוכו ומשנים צדדים אבל תמיד נמצאים באותו המבנה ומזמנים אלינו אנשים שממשיכים את המשחק בתוך המבנה הקיים. פעם אחת אתה זה שמבקש אישור ונדחה ובפעם אחרת זה הפוך - אתה "הדוחה". זה נותן לך הזדמנות לחוות מכלי ראשון של"דוחה" כביכול יש את סיבותיו הפרטיות שבכלל אינן קשורות לאדם השני, אבל עבור השני הכל עובר דרך הפילטר של חווית חוסר ערך עצמי וחיפוש אחר אישור לגבריות\נשיות.

בעיני להיות ידידים זה ממש לא פירורים, זו הזמנה להתקרב ולהכיר בלי הלחץ של דייטים וסקס. זו הכרה שמצאת חן בעיניה כאדם והיא רוצה להמשיך לבלות בחברתך.
בעיני קשר טוב ואמיתי מתחיל הרבה פעמים מידידות ודווקא הלחץ של ישר לשים יחסים עם מישהו במשבצת מינית עשוי להעיף אותו מחיי.

ממש כך. הנפש לא נכנעת לתכתיבים וללוחות זמנים מלאכותיים. אלכוהול וסמים יעמעמו את הדיסוננס הזה שבין הציפיות לבין מה שהנפש יכולה.
ג'יל (שם בדוי) עדיין המתינה על הבר בחמש דקות לשש. אוברול ירוק לגופה, עיניים ירוקות מהפנטות, שיער קארה חלק שחור בגוון אדמדם.
"בשש התכוונתי לזוז" התנצלתי והסברתי שמה שקרה הוא לא תירוץ מצוץ מהאצבע אלא הסיבה שבגללה אחרתי.
היא לא עשתה עניין, עברנו לכורסאות והמשכנו שיחה טובה שהחלה עוד בטלפון יום קודם לכן.
היא בתחום הפינטק - ( פיננס וטכנולוגיה = מטבעות דיגיטליים, קריפטו) משכילה מאד ( אוקספורד) טיילה הרבה וחיה באנגליה ובדרום אפריקה. בעלת שני כלבי פודל מתוקים, מעורה בענייני העולם, ליברלית אבל לא נאיבית. העברנו שעה נעימה, בה הצחקתי אותה ושמעתי צחוק יפה וצלול שלא שמעתי כמוהו מיימי. היא הרשימה אותי מאד. היא הייתה בת 45, עם כמה מערכות יחסים ארוכות שלא הובילו להקמת משפחה. היא ניסתה להביא ילד לעולם לבד, עברה טיפולים יקרים אבל לצערה כי הוא רב, לא הצליחה להיכנס להריון.
"האם וויתרת?" שאלתי
"כל עוד יש שמץ של סיכוי, אני אנסה. למרות שאני לא אופטימית. בייאושי כי הוא רב, אפילו נסעתי לאוהל שבו קבור הרבי מלובאוויץ' לבקש על הקבר שאזכה להיות אמא"
לבי נחמץ. היא בת יחידה, אמא נפטרה לפני שמונה שנים, והיא למעשה הנצר האחרון למשפחתה.
חזרתי הביתה עם תחושה שאני רוצה לראות אותה שוב. היה משהו חם, כנה ופתוח. עברה ללא ספק הרבה אכזבות ומפחי נפש, אבל מי מאיתנו לא?

נפגשנו כעבור מספר ימים לארוחת ערב אצלי בדירה. אני בישלתי. האווירה הייתה חמימה אבל השיחה נסבה סביב ענייני קריירה והרגישה לי מעט זהירה ולעיתים אפילו מאולצת. היא טבעונית והקינוח בהתאם. עברנו לספה, המוסיקה והאורות הוחלפו אבל משהו אצלי לא נדלק עדיין. הלכתי להביא מהחדר שינה איזה ספר שדיברתי עליו בארוחה, וכשהסתובבתי לחזור היא הייתה בחדר. הופתעתי.
הפנים שלה הסגירו אותה. היא לא רצתה לחזור לסלון.
ניגשתי אליה, ליטפתי את פניה ונישקתי אותה קלות על השפתיים. היא הייתה יפה מאד. הורדתי ממנה את האוברול ( לבשה את אותו בגד מהפגישה בבאר) ומתחתיו היא הייתה ערומה לחלוטין.
"מעניין" מלמלתי.
גופה נשי, אתלטי, אבל מעט גדול לטעמי. אני אוהב נשים קטנות ממדים. היא לא הייתה קטנה וזה השאיר אותי על אש קטנה. משיכה מינית היא דבר מרתק, לפעמים אלו פרטים קטנים כמו עובי הקרסול, עצם הבריח, כמובן חזה וישבן - הכל היה יפה אצלה אבל לא ברירת המחדל שלי .
נשכבנו על המיטה, היה ברור לי שאני צריך כאן להתרכז ולהיכנס לזה. היא ציפתה שנשכב, אני הייתי יכול גם לחכות לפגישה הבאה או אחת שלאחר מכן. כשהדחף לא מתפרץ כמו סוס פראי לנפש יש יותר שליטה וגם זמן.
שכבנו, והיה נעים ומתוק. אבל לא לוהט ולא סוער. היא לא הביאה את הכלבים ולכן לא יכלה להישאר לישון.
למחרת בבוקר הגיע טקסט ממנה . הוא היה לבבי וחמוד. כך גם לאורך כל היום, טקסטים שנונים, אינפורמטיביים, מגששים. היא הייתה בקוביד בעיר אחרת, קטנה, עיירת נופש נחשקת אבל מנותקת מכל חיי חברה. היא עברה בסך הכל לפני כחודש לעיר הגדולה שבה אני חי והיא די לבד. הצמא שלה לחברה היה עצום.
די מהר הקשר בינינו התהדק והרגיש טבעי והדבר הכי שפוי שהיה לי מאז שעזבתי את ישראל. הרגשה שמצאתי מישהי שאני יכול ליצור איתה משהו חדש. ארוך טווח. כזה שימלא את המצברים הנפשיים, מישהי שאני יכול לראות את עצמי צומח מחדש ליד. מישהי שאכפת לי באמת ממה שהיא חושבת ומרגישה. הקול שלה וטון הדיבור רכים אבל אסרטיביים. אישה של בוקר מוקדם, חמש ורבע והיא על הרגליים, מדברת עם כל העולם. לא היה אכפת לי לקום איתה בשעות האלה, להכין קפה ולהתחיל את היום שעתיים לפני העולם. היא המריצה אותי וגרמה לי להרגיש שוב פעם נראה ולא שקוף. הסקס השתפר ואיתו האינטימיות.
נסענו בסופ"ש הראשון להכרותינו לעיירת קיץ בה גרה בתקופה הקודמת. לארוחת הערב היא לבשה חליפה ורודה וכובע רחב שוליים בצבע בז'. יש מעט נשים שיכולות ללבוש את השילוב הזה ולהיראות לגיטימיים ולא כמו סרסור.. INXS הלהקה האהובה עליה התנגנה בנסיעה, היא סיפרה לי על קורותיה, בפרטי פרטים, כמו שאני אוהב ( וכמו שאני כותב) היא לא טירחנה, ולא חזרה על פרט פעמיים. היא ציירה לי את מפת הנפש שלה על ציר הזמן, את קורותיה ואת התפתחותה למי שהיא. היא סיפרה לי על אהבותיה ועל בני זוגה, מה עבד ומה פחות. עם גבר אחד, אוסטרלי הייתה קרוב לשבע שנים עד שהוא עזב חזרה והשאיר אותה שבורה ורצוצה. היה גם אנגלי במשך שנתיים שבגד בה עם מישהי צעירה יותר ושבר את ליבה. לא היו נשים, הייתי חייב לוודא, להוציא מלילה אחד. זה לא הקטע שלה.
אני סיפרתי את קורותי, את התגלגולותי לעיר, את סיפורי האישי, על ילדי. סיפרתי על ילדי אבל השארתי אותם מעורפלים. הרגשתי שנכון בשלב הזה להפריד בין הרשויות, מה גם שזה אזור רגיש אצלה.
הרגשתי סוף סוף שאני רואה אור בקצה המנהרה הארוכה שבה חייתי.
המשך יבוא

מחכה להמשך

גם אני מחכה!

״מתוך הכאב״ של אמיר דדון מתנגן לי כל היום בראש וסוחט לי את שק הדמעות טוב טוב. הוא כנראה נוגע לי שם במשהו חשוף. דמעות ממרקות. מרגיש כאילו נכתב עבורי.

לא ידעתי איך לשתוק
עזבתי שאוכל לצעוק
בעיניים חשופות צללתי
הכי עמוק

כבר לא מפחד
להיות לבד
ביניכם מסתובב
והלב פועם, עדיין חי

התקרבתי אל הסוף
דיברתי אל הרוחות
הגשמתי כמה חלומות
קיבלתי מתנות

כבר לא מפחד
להיות לבד
ביניכם מסתובב
והלב פועם, עדיין חי

הלב פועם, עדיין חי
הלב פועם, עדיין חי
הלב פועם

מתוך הכאב
משהו נולד
ביניכם מסתובב
לא נשאר לבד
מתוך הכאב, הו
משהו נולד
ביניכם מסתובב
והלב פועם עדיין חי

ציפור, כל הכבוד על הפתיחות ואף על המוכנות להתבוננות עצמית ולשמוע קצת ביקורת.
בנוגע לקצב במין. נשים רבות מאוד צריכות זמן לא קצר וקצב די איטי של ליטופים ונשיקות כדי שהגוף יהיה מוכן למין ולחלקים היותר אינטסיביים של האקט. כשבן הזוג פועל בקצב מהיר מדי, אני אישית פשוט לא מסוגלת להיכנס לזה (ממש ביולוגית--הנרתיק לא מקבל סיכוך) ונשארת אדישה או אפילו חסרת סבלנות. מודה שנמנעתי מלהמשיך קשר עם שני גברים בגלל זה.
סתם לידיעתך ולידיעת גברים שקוראים פה.

הקשר עם ג'יל הלך והעמיק. השתדלנו לישון אחד אצל השנייה כמה שיותר. החום הנשי הזה שלה היה כל כך נעים וחדש לי. טלפונים וטקסטים על הבוקר ולאורך כל היום. קצרים, מתוקים, מתחשבים. אף פעם לא הרגיש לי יותר או פחות מדי.
הדירה שלה הייתה ממש על המים, בקומפלקס יוקרתי שמאכלס היי טקיסטים בני שלושים עם הרבה כסף ואנרגיה לשרוף..
כשעברה לדירה שלחתי שני פועלים שירכיבו עבורה את הרהיטים, ויתקינו טפטים על הקיר.
"אני יודעת שזה בית שכור, אבל עדיין, אני צריכה להרגיש בית כאן.." ג'יל שמסתובבת בחוגים בינ"ל גבוהים מתוקף עבודתה ידעה טעם טוב מהו. בכל אצלה היה מוקפד, מינימליסטי אבל איכותי ויפה כשל בית של אוצרת מוזיאונים. ריהוט מודרני ולא פלצני, פרקטי, חדיש עם אמירה וקריצה.
שתי הכלבות המתוקות שלה אהבו אותי כל-כך, מוצ'י, החומה מביניהם הייתה מאוהבת. היא הייתה מאבדת את זה כל פעם שהופעתי מחדש. מחזה משעשע למדי. הלוחש לכלבים ג'יל קראה לי. את הבקרים המוקדמים העברנו יחד באימוני כוח על הים, הליכות בהרים שמסביב, הרבה מסעדות, הופעות סטנד-אפ ומוסיקה.
את הסופ"ש יחד של חג ההודייה בשנה שעברה תכננו להעביר יחד. חג משפחתי למדי, ועבור ג'יל עכשיו אני הייתי המשפחה. היא קנתה את המצרכים, תכננה את את הארוחות, מצאה לנו בית בהרים שעה וחצי מהעיר. נסענו ברכבה, בחוץ היה קור של שלג, ללא שלג, עם רוחות ערות שלעיתים דרשו ממנה להאט ממש מחשש לאיבוד שליטה על הרכב בפיתולים המסוכנים במעלה ההר.
כשפרקנו את האוכל והתחלנו להתכוננן לבישולים, החשמל בבית הגדול ששכרנו בהרים פסק. היינו בעלטה מוחלטת עוד לפני ששמנו סיר אחד על הגז. הדלקנו נרות, הרבה נרות בבית הרעפים היפה, אני הייתי אחראי על האח, שהודלק בניסיון העשירי. ישבנו לנו לאור נרות ואש חמימה מהאח ולא יכולנו להיות יותר מאושרים. היא הביאה איתה כמה פטריות פסיכודליות מרופא שטיפל בא באמצעותן. היא הכינה לנו תה עם כמות די חלשה, וצללנו לתוך לילה מתקתק של אינטימיות, צחוק, ואהבה בין שני אנשים שרוצים זה את זה. הזמן איתה עבר אחרת. הייתה בה שמחה ועליצות טבעית כשהייתי בסביבתה. הרגשתי שאני מעניק לה את הביטחון שהייתה כל כך זקוקה לו. 'אתה רואה אותי' אמרה פעמים רבות. כי אכן ראיתי אותה. זה היה קל, כי תוכה כברה. מה שאמרה התכוונה. מה ששיתפה היה ראוי לשיתוף. היא הייתה כל כך זקוקה לגבר, ואני כל כך לאשה.
בדרך חזרה צחקתי עליה שהיא נוסעת כמו צב. רכב לפנינו נסע באיטיות הפגנתית, כשהנהג משוחח בטלפון. התאפקתי ולא אמרתי לה מה שנורא רציתי להגיד - תעקפי אותו אחרת לא נגיע. כעבור קילומטר או שניים, רכב ממול התגש בעוצמה ברכב האיטי שמלפנינו.
יצאתי מהר מהרכב והלכתי אל עבר הרכב שנפגע קשה יותר. היה קשה לראות מה קורה בפנים כי החלונות שלו היו מושחרים. התפללתי בלב שלא אראה מחזות שלא אוכל אחר כך למחוק. פתחתי את הדלתות האחוריות, רוטווילר, הכלב שאולי הכי פחות רציתי לפגוש קפץ משם והחל במסע מנוסה. על הריצפה היה צ'יוואווה שפרפר, אחרי שהרמתי אותו בידיים היה נראה שהוא רק בהלם אבל לא פצוע. מקדימה הנהג היה עם פגיעת ראש ולידו בחורה עם חתכים בפנים במצב היסטרי. הרגעתי אותם, אמרתי שהכלבים בסדר ושעזרה בדרך ( ג'יל התקשרה לאמבולנס). זו הייתה חוויה מטלטלת, לנוסעים הפצועים שלום, ג'יל אמרה לי לאחר מכן שהאופן שטיפלתי באירוע גרם לה להרגיש שהיא יכולה לסמוך עלי, גם בשעות חירום, שאני הגבר שלה.
היום הולדתת שלה חל באותו יום הולדת של אשתי. אותו יום שנתיים לאחר מכן היא נולדה. מעניין אמרתי. תכננו להיות לכבוד היום הולדת שלה בכנס עבודה שלה בסנט מוריץ בשוויץ. לא פחות. משם, ניסע ברכב לאגם קומו היכן שאבא שלי ואחי שכרו בית בו נעביר סופ"ש יחדיו ארבעתינו.
המשך יבוא.

הסיבובים בדרך לסנט מוריץ נתנו את אותותיהם בג'יל. ראיתי שהיא מחווירה והתלוננה על בחילה קשה. הנהג השוויצרי שהסיע אותנו מהשדה בציריך הסתכל בדאגה אחורנית. הדבר האחרון שהתחשק לו לעשות ביום שישי זה לנקות את ריפודי העור. הימים הם ימי קוביד ואנחנו שנינו עם מסיכות, אינטואיטיבית הצעתי לה להוריד את המסיכה שתוכל לנשום טוב יותר, כמה טוב שלא הקשיבה. המסיכה הצילה את הריפודים, וככה הגענו למלון היוקרתי בעיירה, שנראה כאילו נגזר ממגזין של פורבס. שוערים עם חליפות, כרכרות עם סוסים, אירופה בווליום גבוה. פונדו גבינות בלילה, ארוחות בוקר עשירות עם צוות מלצרים מקצועי דובר איטלקית ( אני דובר את השפה) - חלום. חגגנו לה את היום הולדת. אושר. הסקי היה מושלם, היא עבדה רוב היום, שועי עולם ומנהיגים בחוד חניתה של הכלכלה העולמית הטו אוזן לעצותיה החכמות של ג'יל. ביום השני עלינו למסלולי הסקי היותר קשוחים שעל ההר. ג'יל קרעה את הרצועות לפני כמה שנים בתאונת סקי כשהמגלשיים לא התנתקו והברכיים שלה הסתבכו והסתובבו עד לקריעה של הרצועות. אחד הדברים היותר כואבים שיש. היא הראתה לי תמונה מהתאונה ההיא כשהיא על האלונקה צחייכת למצלמה. שאלתי אותה עם היא כאן על מורפיום, כי איך לעזאזאל אפשר לחייך במצב כזה? או שמא זו ההתנייה התרבותית האמריקאית שחייבים להראות את השיניים לצמצם אחרת נשללת האזרחות? לא ברור אבל סיבולת לכאב יש לה. כחודש קודם לכן, בדירה שלי התלוננה על כאבי בטן. אני לא רופא אבל קומון סנס יש לי, נגעתי פה נגעתי שם, פתחתי גוגל וזה לא היה יכול להיראות יותר אפנדיציט מזה. לקחתי אותה לבית חולים וכצפוי זה היה אפנדיציט רק שהמנתח אמר שזה היה רגע מלהתפוצץ. היא הלכה לעבודה יומיים עם כאבי בטן. מכאן היא קיבלה את הכינוי שלה ז'אן דארק. השבוע טס, שכרנו רכב ומסענו משם בדרך הררית עוצרת נשימה לכיוון איטליה למפגש עם משפחתי האיטלקית. איך שחצינו את הגבול, ג'יל מקבלת טלפון מאביה, הוא על הספיקר של האוטו, ויש לו חדשות לא טובות. יש לו סרטן, ואחד מנוול במיוחד, סרטן הלבלב. ג'יל שיחסיה מורכבים עמו ישר עם טלפונים, ובכי, אבל גם קור רוח ופרקטיקליות ממוקדת. החומרים מהם עשויים החיים. האישה הזו לא הפסיקה להדהים אותי.
אבי ואחי שמעולם לא סימפטו בלשון המעטה את אם ילדי, התמוגגו מג'יל. מהלבביות, שמחת החיים ( כן כן היא דלתה אותם אפילו ואולי למרות הבשורות הקשות) והעברנו סופ"ש חלומי באחד המקומות היפים בעולם. חזרה הביתה. ג'יל סגרה טיסה עבורה אל אביה. לפני שנסעה היא ביקשה לשים את הדברים על השולחן. אני אישה בת 45, אני רוצה ילד, משפחה, בית. אני מרגישה שאנחנו יוצאים, נסענו בעולם אבל שאין תוכנית לאן זה הולך. אני הייתי רוצה לדעת כשאני חוזרת מהנסיעה שלי לאן כל זה הולך. הזמן שלי יקר.
השיחה הזו באה כארבעה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, וכשנה לאחר שאני יצאתי מהבית. נלחצתי. רגע, מה עם מה שאני רוצה? הרי מספיק הדחקתי רצונות בשביל חיים שלמים. אני סוף סוף חי את חיי, האם אני מסוגל לדבר ולחשוב על כזה סיפור רציני? האמת שג'יל היא מועמדת ראוייה ביותר לפרק ב'. הייתה בעייה אחת שנראתה לי פתירה אבל עדיין בעייה. המשיכה שלי אליה הייתה 7 ביום טוב. המין היה נעים, אבל לא לוהט וזה קשור אלי. היא לא הדליקה אותי מינית מספיק. כל היתר נפלא. אבל מה עם המין? התייעצתי עם שניים, אחד מכל אסכולה. האחד אמר זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולשפר והוא משתפר ככל שרמת האינטימיות, ההדדיות, הביטחון אחד בשני גדלים. אל תתן לזה לעצור אותך. האסכולה השנייה אמרה אז זה לא זה. תקשיב למה שהגוף שלך אומר. זו הייתה תקופה שבה לקחתי את החיסונים לקוביד ( אוי אני עכשחו מחוק באתר הזה לא? אתם לא כולכם כאן אוכלי טופו ואלפלפא?

)
בקיצור, תקופה של עייפות קיצונית שמשפיעה גם על החשק. בזמן רגיל בשביל מין הייתי עושה שמיניות. ואיכשהו איתה זה לא התפוצץ במיטה, למרות שרצתה אותי מאד, כך הרגשתי וכך גם אמרה. התחלתי לצנן את הקשר. היא לחצה לראות את ילדי, וגם לקחת החלטות. אני לא הייתי שם. מצאתי את עצמי מתעייף מהלחץ הזה ושואל את עצמי יותר ויותר האם אני לא משלה את ג'יל? הרי אני לא שם, זה ברור. נעים לי בחברתה, ואני אוהב אותה, ורוצה להיות איתה אבל לא עם הלחץ. אבל הלחץ, הו הו כמה שהתגבר. וככל שהתרחקתי הוא רק הלך וגבר. ואיתו באו מפחי הנפש, והגילוי שהיא ניסתה לשים קץ לחייה בעבר פעמיים וניצלה בנס.
במקביל, כספים שחסכתי במשך כמה שנים טובות והושקעו במטבעות דיגיטליים בהמלצתה של ג'יל החלו לקרוס כמו מגדל קלפים. התקווה שלי להשיג מומנטום לפתיחה של ציר לחיים חדשים החל להיסדק ובחודש יוני השנה כ-80 אחוז מהכסף נמחק. במקביל ההכנסה העיקרית שלי נחתכה לחצי בגלל קשיים בכל השוק שבו אני עוסק. כל זה עוד לפני שזזתי לכיוון גירושים, סיפור לא זול בפני עצמו.
נסעתי לביקור מולדת, ישראל ואיטליה. הקשר עם ג'יל מאזור יוני הפך לקשר טלפוני, ומפח הנפש היה גדול. שלה וגם שלי. גם מצבה הכספי התערער מאד והחופשה בסנט מוריץ נראתה סוריאליסטית כעת. באוגוסט נאלצתי לעזוב את הדירה ולחזור חזרה לבית המקורי עם אשתי והילדים. אני אומר נאלץ, כי לולא הכלכלי זה לא היה קורה. אבל תוך כדי שהנסיגה הכלכלית קרתה, מצאתי את עצמי מחפש יותר ויותר את המפגשים המשפחתיים, שבו ארבעתנו, אני היא ושני הילדים יושבים יחד לארוחת ערב, ברביקיו בבית. משהו זז אצלי כלפי אשתי. הכעס פג ונעלם. באחד מהאירועים הכיתתיים בבית ספרה החדש של ביתי, ק' הייתה שם עם ילדיה. כמה חסרת משמעות היא עכשיו. אפס רלוונטיות, אבל היא התחילה מבלי שהתכוונה מהלך ששינה את חיי והוביל אותי למקום שהוא הרבה יותר אמיתי ומדוייק. אין יותר כעס על מה שהיה. אין טינה וחשבונות. יש את מה שיש עכשיו וזו שותפות בגידול הילדים ללא זוגיות, ואפילו עוד יותר חשוב ללא שאיפות לזוגיות אחד עם השני. למען הסר ספק העליתי את רצוני שלי לזוגיות. לא איתך ( למרות שזה היה יכול לפתור טון של בעיות) - זוגיות. האם את מסוגלת לחשוב בכיוון הזה? אמרה שלא, לא כרגע. היא לא סגורה מה היא רוצה ועוד כל מיני תשובות לא אפויות שממש לא רלוונטיות. אנחנו לא ישנים באותו חדר, אני נמצא ביחידת הדיור המנותקת מהבית הראשי. אנחנו מבשלים יחד, רואים סדרות יחד, היחסים הם טובים, לא חמים או נעימים במיוחד, סבירים +. לא רבים, לפעמים קצת מתווכחים על עניינים טכניים. חשבתי לשנייה וחצי, שאולי משהו יוצת. נגעתי בה פעם פעמיים, היא לא התגדה. ליטפתי לה את הישבן, אבל זה הרגיש לי מאולץ. אני לא מצליח להביא את עצמי למקום הזה יותר, ואני חושב שגם אם היא תאפשר לזה לקרות זה יהיה זיון, סקס אבל אף פעם לא אהבה ותשוקה בין אשה לגבר. אני פשוט מרגיש ויודע את זה. אז גם במהלך החודשים האחרונים האלה חזרה בבית, חוץ מהכיף שלראות הת הילדים שלי כל יום, עם טורנירי פינגפונג, ומשחקי כדורסל, הסעות בלתי נגמרות ועוד מטלות בית שאני עושה באהבה - היו עליות ומורדות.
מחשיבה של בוא תזרום ותראה לאן זה מוביל ל- חבל על כל ההזדמנויות שאתה מפסיד. למה עכשיו אתה מחכה? שיתאושש הביזנס? שארוויח בלוטו? שהילדים ייצאו מהבית? כמה זמן עוד אני יכול לכתוב בפורום הזה?

ג'יל בינתיים מתאה זוגיות חדשה. היא עדיין אוהבת אותי, והייתה רוצה איתי לעשות את זה. אבל היא לא מחכה לי, היא המשיכה, כי בחיים מה שלא מתקדם נופל אחורה וככה אני מרגיש מעט.
אני רוצה גירושים אמרתי לה לפני שבועיים. בקטע טוב, כן? חיבקתי אותה ונישקתי אותה על הראש. אין עדיין לוחות זמנים, אבל הלב והראש כבר השלימו עם העובדה שזה מה שצריך לקרות ומה שנשאר זה לבצע.
ואני מתגעגע לג'יל. אבל גם בסדר לי ככה. טוב לי סך הכל. הילד הבכיין והמתקרבן שפתח את הדף הזה התבגר ואיננו יותר. וטוב שכך.

בין השורות אפשר לקרוא שעדיין יש בך חלק שנמשך לעבר ומגשש אם יש פתח לחזור.
אחרי התקדמות גדולה הרבה פעמים יש נסיגה, מציעה לך לא להכריז הכרזות נחרצות, לשים לב ולהיזהר.

תודה לאורה. הערה חשובה ונכונה.
כל מערכת היחסים שלי איתה נעה סביב הציר הזה בין יאוש לתקווה. לפעמים היא קלושה שיש שם משהו שאם רק אדע איך לקלף אקבל ליצ'י מתוק. כי הילדים 100 אחוז מתוקים, ולי יש רק חמישים אחוז מהמפעל הזה. אני יודע שמה שהשאיר אותי כל כך הרבה זמן בפנים ומה שמנע ממני לסגור ולפתוח מחדש היא אמונה שאת הליצ'י הזה אני צריך ללמוד לקלף, שחררתי מלא, וקיבלתי שותפות בגידול הילדים ומנהלת משק בית. לרוב זה כל מה שזה. אבל לעיתים, מבליח לו חיוך מבוייש, או קלילות ועליצות קלה שמרככת את המתח. יש מתח כי הדברים מנוהלים על ידה כיחידה צבאית. אביה היה קצין גבוה בצבא והעביר לה הרבה מתכונותיו הנוקשות והבלתי מתפשרות. זה ביא עמו הרבה ברכה. צריך הרבה גבורה בחיים האלה.
ג'יל הינה פרי מקולף הרבה יותר. החיבור קל וטבעי. השיחה קולחת. מתובלת בהומור וסרקזם. זורם ומעצים. מחר יום הולדתן של שתי הנשים הללו. באותו יום ממש - ככה סודר לי מלמעלה. ואני כמו בתמונת מראה בין החיים שבחרתי לבין החיים שהיו יכולים להיות לי אם הייתי הולך עד הסוף. מבלבל. אין לי חרטות והתהליך הוא חלק מהעניין. לא תמיד מוכנים למתנות, מה גם שלפעמים לא כל הנוצץ זהב. אני מקשיב היטב לנסיבות, לגלים העולים ויורדים ויודע שהכל שם נמצא על מנת שאעשה את הבירורים שאני צריך לעשות על מנת להתקדם ולנסוק מעלה. ואכן, ההכרזות לא במקומן בשעה הזו, שעה שהדברים מתבררים ומתבהרים.

שים לב שבגלל העצה של ג'יל גם הפסדת את הכסף שאפשר לך לחיות מחוץ לבית ולדעתי זו קארמה. גם האולטימטום שלה וגם הכסף וגם החוסר המיני כביכול. לא סתם משהו שם נתן לך תירוץ נוח לברוח ולחזור למוכר. שים לב שבכל המקרים שתיארת עד עכשיו, הבחורות שהטריפו אותך מינית היו בלתי מושגות. ברגע שהיו לגמרי בעניין שלך הזקפה ירדה\המשיכה היתה בינונית. נקודה למחשבה.
אני מציעה לך לגור במקום אחר גם אם זו דירת חדר קטנה וזולה, או אצל חבר, אפילו על הספה בסלון, אבל לא לחזור לבית ולפיתויים שנאבקת כל כך קשה לברוח מהם. זה ממש לא פשוט כרווק ובטח שלא לצאת עם מישהי במצבך הנוכחי.

ועוד משהו בענייני הכספים. אני מבינה שג'יל היא שם דבר בתחום ושקיבלת עצה ממומחית אבל להשקיע 80% מהחסכונות שלך בהשקעה לטווח קצר זו התאבדות. בורסה זה הימור וגם אם למניה יש סיכוי גבוה לעלות אף אחד, גם יועצי השקעות, לא יכול לדעת בוודאות (אחרת כולנו היינו עשירים). הדרך הבטוחה להשקיע היא לשים חלק גדול מהכסף (וגם, לא הכל ואפילו לא את הרוב!) בהשקעה סולידית לטווח ארוך, משהו כמו 10-15 שנה. ובין 5 עד 15 אחוזים להשקעה מהירה, וגם אז להשקיע בקבוצת מניות בפיזור סיכונים ולא במניה אחת.
האמת שאני מופתעת שהיא נתנה לך עצה כזו, להשקיע 80 אחוז. זה מטורף. אם המניה היתה עולה במהירות גם 15 אחוז היו מספיקים כדי לתת לך רווח נאה.
בכל מקרה, אני מאחלת לך שהמניה תתאושש ושתזכה לראות את כספך בחזרה או לפחות חלק ממנו.
להבא, תלמד את הנושא בעצמך וביסודיות לפני שאתה מקבל טיפ מאדם כלשהו ולא משנה מיהו. מקווה שלמדת את הלקח

רק מהסיפור שלך, אני לא מאוד מחבבת את ג'יל. מנסיון חיי הצר מאוד, אנשים עם סף כאב גבוה שממשיכים להתנהל כמעט כרגיל בתוך כאב או פציעות הם אנשים שבעצם לא מחוברים לגוף שלהם. וזה הרבה פעמים הולך ביחד עם חוסר קשב גם בתחומים אחרים חשובים בחיים. באופן אישי, לא הייתי רוצה לחיות עם אישה כזו או גבר כזה.
גם מעניין בעיניי שכל ההפסדים שהיא גרמה לך ולעצמה ואולי גם לאחרים לא מורידים מההערצה שאתה רוחש לרמה המקצועית שלה.

אני חושבת שהערך העצום של נוכחותה של ג'יל ושל אחרות הוא בלעורר אותך. לחיות לחיות לחיות. להתחבר אל תחושת ההנאה, תחושת לקיחת הסיכונים (צר לי שהפסדת כסף! אבל אני מבינה איך זה היה קשור להכל), החופש...
אבל אלו חויות של למידה, לא חוויות עוגן. לא נשארים בכאלה אלא לומדים איך להכניס את התחושה לחיים נורמליים. זה כמו שאתה תייר איפשהו בעולם ונורא נהנה. הרי לא תחשוב לעצמך שככה נראים החיים גם של כל המקומיים רק כי כתייר אתה נהנה עד השמיים, נכון?
במילים אחרות, יש מצב שאתה לא מתגעגע לג'יל אלא למי שהיית כשהיית איתה. ואתה לא חייב להיות איתה כדי להיות כזה.

ציפור, תודה על השיתוף המתמשך. הכתיבה שלך עדינה וסוחפת, וההרפתקאות שאתה מתאר מובילות לטיול מרתק מחוץ לשגרה

להשקיע 80% מהחסכונות שלך בהשקעה לטווח קצר זו התאבדות.
נראה שסיכון קיצוני אינו זר לה, כמו גם המילה התאבדות. אולי על סעיף זה נרשמו חלק מההצלחות הגדולות.

בחזרה לימינו. יום לא קל עובר עלי. יום ההולדת של שתיהן חלף לו, על השולחן בסלון שקית מתנות עם כרטיסי ברכה ממני ומהילדים, השוקולדים שהיא אוהבת, גיפט קארד לקניות באפל, בלונים. בצד השני של העיר ג'יל, עם מתנה ממני שלא הצלחתי להעביר אליה בזמן. החבר פקשש, והמתנה תגיע ליום ההולדת העברי שלה שיחול ביום שלישי הקרוב. באינסאגראם תמונות שלה, יפה מתמיד כמובן עם החבר החדש שהינו גם שותף עסקי. הם נראים שמחים. זה צובט בלב, ואם כל השמחה שיש בי ( ויש בי) על זה שהיא לא בבית לבד בחושך כפי שהייתה בחודשי הקיץ האחרון בוכה עם לב שבור על הקשר שאבד, הלב שלי עכשיו דואב.
בוואטסאפים מהימים האחרונים היא מספרת על התפכחות כואבת ועצובה. היא מעדיפה מפוכח על פני אשלייתי ולא ישים. האמנם לא ישים? היא לא מפסיקה להשאיר את הדלת פתוחה באומרה שרק כשאהיה מוכן בשבילה היא תזוז לכיווני. אני אהבת חייה. האם היא אהבת חיי? לא מספיק כדי לחתוך מהחיים הקודמים שלי ולהתחיל איתה משהו חדש. אבל בתוך תוכי אני יודע שאנחנו מתאימים, שאילו הנסיבות היו אחרות זו הייתה בת הזוג שלי.
ג'יל לא ייעצה לי לשים 80 אחוז מהכסף במטבעות דיגיטליים. היא בחיים לא הייתה עושה את זה, והאמת שהיא הזהירה אותי בהרבה מאד מקרים לא להיות פזיז. היא כן דיברה על מה היא חושבת שיעשה כסף ובעל סיכוי להצליח. אבל תמיד נזהרה שלא ישתמע שזו המלצה להשקיע. כסף שלך החלטות שלך, אאני לא רוצה את האחריות הזו. באיזה שהוא מקום הרגשתי שהכסף הזה שהסתרתי ממשפחתי הוא שלי בערבון מוגבל. המגע המתמיד עם מקבלי ההחלטות בשוק הפינטק יצר אצלי אשלייה שאני יודע מה שאני עושה. שהנה המטבע הזה והזה שהרגע הכרתי את מייסדו יביא אותי לנחלה ולמנוחה. בעולם הזה גם סכום קטן יכול להפוך למשמעותי, כגודל הסיכון כך הרווח. אבל הכל נכנס למערבולת בתחילת 22', וכשאתה חושב שנגעת בתחתית מגיעה עוד מפולת ועוד אחת. וכמו מכור לסמים, אתה אומר לעצמך הנה עכשיו מגיעה הנסיקה שכולם דיברו עליה בסנט מוריץ. השליתי את עצמי וזו לא הפעם הראשונה. דבר אחד אני לא מוכן לעשות, וזה להתבוסס ברחמים עצמיים על כמה קשה ומר. כי האמת שיש לי ממה לחיות, גג לגור תחתיו, וילדים מקסימים שאני נהנה לגדל יחד עם שותפתי. זו לא ראציונליזציה, זוהי הכרת הטוב פשוטו כמשמעו.
כתבת לאורה לא למהר ולהכריז הכרזות. קיבלתי. אבל בפנים אני משתוקק ליציאה המחודשת, לבסיס כלכלי יציב שבו אוכל לחתור לעצמאות שלי. אני מכין מהלכים, בודק אופציות, לא נח. אני עדיין צעיר ודרך ארוכה לפני. אני אופטימי, חזק ברוחי נפשי ובגופיץ מה שאני עובר הוא לא לחינם, אני יודע זאת.
קארמה רעה? וואלה מעדיף לא לעשות את החישובים האלה. גם ככה הדברים מורכבים, אני מוצא את ההסברים הקארמתיית שטחיים ולא מתיישבים עם הלב והשכל. אני לא יודע איך החישובים האלה נעשים, אני רק יודע שלא פשוט לשבור לב של אישה, זה צורב כוויה. אני הייתי תמיד שקוף עם ג'יל, היא ידעה בדיוק מה מצבי, המשפחתי, הכלכלי ובכל זאת נשארה. רק כשהקונפליקטים הפכו לקשים מנשוא עבורה, השלימה עם הצינון עד לפרידה הבלתי נמנעת. היא ביקשה סגירה, שאבוא אליה ואומר לה בפנים שאני לא רוצה אותה. אמרתי לה איך אני יכול לעשות משהו כזה? הרי אני אוהב אותך, ואני כן רואה אותי ואותך יחדיו - אבל ברור לי יותר מתמיד שיש סדר לדברים, ואני קודם צריך להשלים את המהלך שהתחלתי והוא פרידה ראסמית משותפתי. את צודקת לאורה שיש בי משהו כנראה שעדיין לא שחרר סופית, ולראייה הסיטואציה שאני נמצא בה. זה קשה משהערכתי. יש משהו במשפחה, גם כשהיא לא מספקת את מכלול הצרכים חזק ומקרקע. כאמור מאז החזרה אין ריבים, הדיבור ההדדי הוא ברובו מכובד. אם יש חריגות אני מאפס, ושותפתי מתאפסת חיש מהר. זה עובד גם לצד השני. אני לא מתווכח, מתריס ועושה פרצופים על סגנון דיבור, או על טרחנות. אני בולע, שותק ואם מחשבה רעה צצה, אז מה. זו רק מחשבה. הפוקוס הוא על להעניק לבית מהמתנות שאני מביא עמי. השותפות נעשית בשמחה, מילים טובות, עידוד, הקשבה, וגם כשצריך גבולות והחלטת מהירות ולא מתפשרות. עם הילדים וגם איתה. לפני כמה ימים הבת נכנסה למטבח, ובדרכה דחפה אותי על מנת שתוכל לעבור. היא לא ביקשה סליחה, אלא פלטה משהו שאני בדרך שלה. חוצפה ממדרגה ראשונה. אם אני הייתי עושה את זה לאבא שלי הייתי חוטף פליק רק על התעוזה. אבל הכל הוא בקונטקסט. הילדה מחזיקה הרבה בבטן, היא למשל לא אוכלת איתנו כי הרעש שלנו מפריע לה. היא מאובחנת עם הפרעה בוויסות התחושתי. המעניין הוא שכשהתחלתי לצאת עם אשתי היא אמרה לי שיש לה איזו שהיא הפרעה בוויסות הרגשי. לא התייחסתי, שנים אח"כ הבנתי שההפרעה הזו היא דבר מחורבן לחיות עם, ואולי הוא כיסוי להפרעה הרבה יותר רחבה שעונה להגדרה הנרקסיסטית. חוסר האמפתיות של הנשים הוא קיצוני. אגב, עם החברות שלה, אין זכר להפרעה או להתנהגות הזו. זו התנהגות מאד סלקטיבית שקורית בבית עם בני הבית ואני בראשם. בכל אופן, כשזה קרה, עצרתי הכל, אמרתי עד כאן. אשתי סיננה משהו על זה שאני לא צריך להתעצבן כל כך, ולא לקחת קשה כל דבר. כעסתי. אמרתי לה בהתקרבי אליה, שלא תתערב. זו שעת חינוך ואת לא עוזרת. היא פרשה את זה כאיום וחזרה למנטרה שאני אלים, ולא השתניתי בגרוש.
לא הגבתי. בערב כתבתי לה טקסט ממיטת יצועי על זה שלפני שבוע היא השתוללה עליה כשעבדו על איזה פרוייקט לבית ספר. החלטתי אז לא להתערב ולתת להן לפתור את העניינים.
פעם הייתי מתערב, אבל רק רע יצא מזה. לא היה לה כל כך מה לומר והיא נסוגה בלי התנצלות כמובן, רק אמרה שקשה לה כשאני מתעצבן כי זה מפחיד אותה.
בכל אופן ובחזרה לעניין עצמו. אני שמח להיות בבית, יש לזה הרבה יתרונות. אני זוכר כשהייתי יוצא עם ג'יל ביום ראשון ונפגש עם החברים שלה, או כשהיינו עושים סופ"ש ביחד תמיד חשבתי לעצמי, מה עם הילדים? מה הם עושים עכשיו? שוב פעם בטח במסכים ואיך זמן יקר בשלבי התבגרותם אני לא לידם. לא חייתי בשלום עם זה. לכן, ברור לי שהיציאה שלי חייבת להיות מוסדרת, ברורה, אם עקרונות שמקובלים על שנינו. מגשר יהיה מצויין, בלי עורכי דין עד כמה שניתן.

נחמד לשמוע ממך.
מרגישה שלא הבנת אותי נכון בחלק מהמקרים ולכן אסביר:

לא להכריז הכרזות - במקרה הזה, ההכרזה שלך על רצונך לעצמאות מוצאת חן בעיני

. בעיני זה טוב להתכוונן לעתיד ולמקום שאתה רוצה לעצמך. התכוונתי יותר להכרזות כמו "הילד הבכיין שהיה נעלם" "אם נשכב, זה יהיה רק זיון ולא יותר" ודברים מהסוג הזה. אתה לא באמת יודע מה יהיה, אתה כותב את הדברים בנחרצות כדי לשכנע את עצמך שזה נכון, וזה עשוי להרדים אותך מלראות את המציאות, את מה שבאמת קורה ומה שאתה באמת מרגיש.

קארמה - רבים לא מבינים את המושג קארמה וכן דבק בזה ניחוח של אמונה טפלה כמו קארמה טובה או קארמה רעה. אבל במקור, פירוש המילה קארמה היא פעולה; ובהרחבה, פעולה ותוצאותיה. לכל פעולה יש תוצאה. מה שזרעת הוא מה שתקצור. הכוונה לא רק לפעולה ממשית בעולם, אלא גם ואפילו בעיקר לפעולה רגשית ומחשבתית. כלומר, מחשבה יוצרת רגש, רגש מוביל למעשה, מעשה בורא מציאות, והמציאות הממשית בתורה מעמיקה את אותה המחשבה, וכך מתגלגל גלגל הקארמה ומעמיק את גורלו של האדם.
במקרה שלך, שנים רבות של אותה קארמה הכורכת אותך ואת אשתך, הקושי לשחרר אותה, האהבה והצורך בה, הכתובים כאן בדף. המאבק שלך באותו הרגל, באותו גלגל, ראוי להערכה רבה. עם זאת, הנטייה הטבעית של המוח היא לחזור על אותם סלילים של סינפסות שהופעלו וקיבלו תגובה הורמונלית חיובית שוב ושוב וקשה לו ליצור מסלולים חדשים. לכן לא סתם כתבת - כשלא מתקדמים קדימה, נופלים אחורה. כי המסלול העמוק יותר במוח הוא זה שקובע. וזו עובדה ביולוגית.

לגבי בתך - צר לי לשמוע שיש פיצוץ ביניכם. אבות ובנות בגיל ההתבגרות זה סיפור מורכב מאד, על אחת כמה וכמה כשהיחסים בין ההורים לא טובים כבר שנים וכשגירושים מרחפים באוויר. אני בטוחה שיש לה הרבה בבטן על שניכם, שהיא כועסת ואני לא חושבת שאני בעצמי הייתי מגיבה אחרת. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה גם כך, של מרד בהורים, כעס ושבירת מוסכמות. אני לא חושבת שכעס עליה בחזרה יגרום לה לחוש כלפיך כבוד. כבוד הוא דבר שצריך להרגיש כדי לתת, לא מתוך פחד או צייתנות. כרגע היא כועסת ועצובה וכנראה מתחת לזה מרגישה אבודה, דחויה ומפוחדת. אני מפרשת את הדחיפה שנתנה לך כרצון שתתייחס אליה, שתשים לב כמה היא כועסת ופגועה.
לדעתי, אם אתה מחפש קרבה, הדבר הכי טוב (וקשה) שאתה יכול לעשות הוא לבקש ממנה להגיד לך את האמת בפנים, בלי פילטרים. איך היא מרגישה לגבי החיים בבית, לגבי הגירושים שלכם, לגבי העזיבה שלך, או כל דבר שקשה לה לגביו. תן לה להתפוצץ. ההקשבה, הקבלה והנוכחות שלך ברגעים האלו ירככו אותה יותר מאשר כל נאום תוכחה.

בכל אופן קשה מאד לתקשר ולהתקרב בגיל הזה, והורים סופגים הרבה דחייה והרחקה. אני ממש הרחקתי את ההורים שלי אפילו שהיו תומכים ואוהבים. גיל קשה...
אני רק יכולה להגיד לך, שהקבלה והאהבה שלהם ברקע, גם אם לא יכולתי להתקרב ולשתף כפי שרצו, נתנה לי בסיס יציב שאולי אפילו לא הייתי מודעת אליו. אם הם היו כועסים עלי כל הזמן (ואבא שלי באמת נטה יותר לכעוס ולהציב גבולות, וזה יצר קרע ביחסים בינינו) הייתי נאטמת כלפיהם לגמרי ומרגישה שאין לי אף אחד.

נותרת גבר שאישתו לא סומכת עליו או מכבדת אותו, ואתה נשאר במקום שרעיל לך ומחזיר אותך לדפוסים קודמים (במכוון, שהרי ידעת מה עלול לקרות אם החלטתך לא תעלה יפה). יש בך תקווה שאולי עכשיו אישתך תתגעגע אליך ותרצה בך, עכשיו כשהסרת את נוכחותך וחרשת בשדות זרים ונשים אחרות מצאו ומוצאות אותך נחשק. אבל אישתך לא רואה אותך כמוהן, אתה לא חסר לה, ושנים רבות מדי של התחננות מצידה שתסיים את הקשר ותעשה את מה שקשה לה מדי, לא תרמו לכך.

תודה לאורה על הדברים. הצלחת להבהיר לי יפה במה הדברים אמורים.
אני חושב בכלל שהתקופה הזו יפה להתמקדות על מה אני מבקש לעצמי ובחירה ( ללא היסוס והתלבטויות יתר) מהי הדרך הטובה והנכונה להביא את עצמי לשם. אני לא פועל לבד בעולם, יש אילוצים, יש משאבים מוגבלים, יש ילדים ויש גם רצונות שמתנגשים. עם יד על הלב, מה שהכי ביקשתי ערב החזרה שלי, שנמצא איזו שהיא דרך להיפגש ולהצית את הדברים מחדש. אבל הסיבה שביקשתי את זה הייתה לא סיבה כנה. היא לא באה מתוך רצון כנה להתחבר חזרה עם אשתי. הרי את זה ניסיתי בלי סוף, ונוכחתי שוב ושוב שזה קיר שאני לא מסוגל לטפס עליו. היא באה מהמקום שלא רוצה להקים מבנה חדש. מעין עצלנות או רפיון ביכולת שלי להקים מבנה כזה פעם נוספת. נמנעות מלהיכנס לסמטוכה של גירושים, של משמורות משותפות, של מכירת בית יפה ואהוב. ואז התחילה מסכת שלמה של ראציונליזציה - מה השתנה? הזמן בחוץ, פרספקטיבה חדשה, כעס ששכך, וגם סימנים ממנה שאפשר לעבוד יחד בשותפות. מה זה אומר סימנים? יותר מקום, יותר הקשבה..ואני, והיא יודעת את זה היטב, רק מחפש סימנים לא לפרק. והאמת היא שגם היא כשלפני שבועיים אמרתי שבוא נקדם את הפרידה הראסמית, ביקשה זמן. תלתה את זה באפשרויות כלכליות מוגבלות. עניינים טכניים. היא יוצאת להליכות עם האוזניות או עם חברה, אף פעם לא מזמינה להתלוות אליה. היא לא רוצה. היא לא צריכה.
סופ"ש הקרוב מגיעה חברתה הטובה ביותר לביקור קצר. היא ביקשה אם אני מוכן לתת את החדר שלי עבורה. איפה אני אשן היתממתי. אתה יכול לישון איתי הציעה. מאז לידת ביתי ( לפני 12 שנה פחות שבוע!) היא ישנה בחדרה, או שהילדה באה לישון איתה. עד היום הם ישנות יחד. לא עזרו תחינות, בקשות, ריבים וצעקות. בהתחלה חשבתי שזה תירוץ אחר כך ראיתי שזה ממש צורך, לא ברור עדיין של מי, אבל הסימביוטיות בקשר הזה שזולג לו לתוך הלילה הוא עוד אחד מהסימפטומים לחיי משפחה לא תקינים לטעמי.
אז אשן בחדרה שהיה עד לא מזמן גם חדרי. כתבת יפה לאורה, לתת לדברים לקרות. לזרום. לא להכריז, לא לשפוט. אם אני עכשיו שואל את עצמי בכנות מה אני מבקש שיקרה? גם אם התשובה עכשיו מפוכחת יותר, ונראית יותר כמו משאלת לב תמימה ומלאת נאיביות היא כזו שכל גבר מבקש - אני רוצה שהיא תראה אותי, תרצה אותי, תתגעגע אלי, תבקש את קרבתי, את עצתי. שתעריך ותשמח איתי בהישגי.
סרט דוקומנטרי שהשתתפתי בכתיבתו ובהפקתו הוצג בהצגה בכורה באחד מבתי הקולנוע המרכזיים בעיר. פרימיירה עולמית, עם קהל, חברים, תקשורת. לבת הייתה תחרות ריקוד למחרת והתירוץ לא להגיע היה אריזות לנסיעה שלהם לתחרות. לא ניסיתי אפילו לשכנע. היא לא רוצה לבוא, וזה גם בסדר. אבל גם ג'יל שרצתה מאד להיות שם, וליוותה אותי בתהליך הכנתו לא באה מהסיבות המובנות. יצאתי קרח מכאן ומכאן.
קארמה את אומרת לאורה היא פעולה והתוצאה. אני זורע וקוצר במקום שהוא לא נכון לי. למה חזרתי? כי בתור ילד עברתי פירוק של בית ומעבר לארץ אחרת בלי אבא שנשאר מאחור ובנה לו חיים חדשים מעבר לים. אישה חדשה, יפה יותר מאמא שלי. כשאמרתי לאמא שלי שאשתו החדשה של אבא שלי יפה ממנה חטפתי את הסטירה היחידה בחיים שקיבלתי ממנה. יריתי חץ הישר לפצע שנפער לו בלב. איך אני, ילד בן 7 נבון ורגיש אומר כזה דבר? לא ברור לי עד היום. אולי בגלל החולשה הזו ששידרה, הוותרנות שהיא מעט גם מנת חלקי. יכול להיות שזיהיתי את זה וזה הדבר שהלך עלי אימים, כי אבי הוא דמות שמשרה ביטחון, ומה עוד ילד צריך בגיל כזה? אהבה וביטחון. או שפשוט הייתי ילד מפגר שאמר משפט אחד מאד מיותר לבנאדם האחרון עלי אדמות שהייתי צריך לומר.
חזרה לימינו. ג'יל עדיין לא קיבלה את מתנת היום הולדת שלה. החבר האידיוט לא הצליח להביא לה עדיין את המתנה למרות שהוא גר חמש דקות ממה, אבל הוא כל כך לא מוצלח שזה כבר שישה ימים מתעכב. היא התקשרה בעניין הזה וגם כדי לרגל. מה שלומך? הקול החם והקטיפתי שלה מוסס אותי. אני הרי כל כך צמא עכשיו לחום נשי. אבל לא לכל חום נשי. לחום הספיציפי שהיא משרה. אני בסדר, שיקרתי. בעצם לא כל כך בסדר. אני מתגעגע אלייך התוודאתי. כאילו היא לא יודעת. גם לה קשה, היא עומדת לאבד את הדירה היפה שלה על המרינה, דירה שכל קירותיה מכוסים בטפטים יוקרתיים. היא כנראה תעבור לגור עם החבר. היא לא אמרה לי, אבל הבנתי את זה מבין השורות ומהשתיקות. כמה הייתי רוצה להתעורר לידה. ללכת לישון איתה. לצחוק איתה. היא מצחיקה, והחברים שלה מצחיקים. אחד מהם זה שכפול של ג'רי סיינפלד. קליקה יהודית אמריקאית לבנה, אינטלקטואלית, עם זהות מעט שבורה ומבולבלת אבל בסך הכל חמה ומא מאד מעניינת. 6 פעמים ציננתי וקרבתי אותה. היא ספרה. כל פעם כזו אמרה לי, איבדתי מעט מהאמון בך. כל כך רצתה, ואני עשיתי כל מה שאפשר כדי לקלקל. היא רצתה את כל הקופה, אני ידעתי שאני לא מוכן אבל לא הייתי מספיק גבר כדי לשחרר אותה. מה יהיה איתי?
בחזרה למה שאני רוצה. אני רוצה לבחור, להפסיק להתלבט. אמרתי לג'יל שאני מזרז את המהלך של היציאה שלי. שאלה אם יש הסכם, אמרתי עוד לא, אבל יהיה בקרוב. בקרוב, היא חזרה אחרי. היא שמעה את זה כבר פעם או פעמיים. זה רק אני ? או שזה באמת מורכב? הרי קיבלתי כל כך הרבה מתנות מהשמיים, למה אני ממשיך לבעוט בדלי הזה. אבא שלי אמא לי בצדק השבוע שהבעיות שלי הם לוקסוס. 'אני הייתי צריך לשרוד, והייתי עם הגב לקיר כל כך הרבה פעמים. אתה' הוא אומר לי 'יש לך בעיות של מחלקה ראשונה' הסכמתי, אבל עדיין הם דורשות פתרון ואני חרא בזה.
הדף הזה מאפשר לי להוציא את כל זה החוצה בלי צנזורה, וכל מה שעכשיו אני רוצה זה לשחרר. לזרום. להרגיש. לתת מקום לדברים לקרות. ואז להחליט ולפעול. בכל הכוח. בכל הנחישות. כמו כשאני סוגר עסקה, כמו כשאני כותב עם דד ליין, כמו כשאני משחק כדורסל. ריכוז כל כוחות הנפש והוצאה לפועל.
אוהב כל אחד ואחת מכם על ההקשבה והתרומה שלכם. אתם קצת חברים שלי למסע המוזר הזה שנקרא חיים.

יש לי חברה מקסימה שנמצאת כמעט עשרים שנה על סף גירושין, והמצב לא משתפר. מצד שני תמיד הזמן לא מתאים. פעם הילדים קטנים, אחר כך הם גדולים, ועכשיו זה עלול לפגוע בהם כי הם בגיל נישואין. היא נשארת שם במסגרת דלה רגשית וגופנית. אשה חמה ואוהבת. איזה ביזבוז של פוטנציאל של חיי אהבה ושמחה!

תחושת הפיספוס הזאת היא שלה.