בימים האחרונים התרגול קיבל אצלי תפנית:
אם לפני כן לא התחברתי לפנייה אל הישות האלוהית והעדפתי לפנות ישירות לאנשים או לדברים,
פתאום קשה לי יותר לפנות ישירות לאנשים (קשה לי עם השליליות שעולה בי מולם, ומרגישה התנגדות לעשות את זה),
ומרגישה יותר נוח לפנות אל הישות האלוהית.
למשל, בימים האחרונים יצרתי קשר עם הבחור שהייתי איתו בזוגיות לפני מס' חודשים.
השתדלתי כבר הרבה זמן לא להיות איתו בקשר, כי זה גורם לי מיד רצון לחזור לזרועותיו, וזה קשה.
ועכשיו הייתי צריכה ממנו חפצים שהשארתי אצלו. אז כתבתי לו מייל. ודי מהר למרות שלא רציתי נכנסתי לפסים רגשיים.
הוא הגיב באופן די קריר בחוויה שלי, מה שמאוד הכאיב לי.
וגם יש לי חשד שיש לו כרגע מישהי. מה שכמובן גם הכאיב לי.
בדיוק קראתי בַּספר 'אפס מגבלות', שכפי שכבר סיפרתי - טוען
שכל מחשבה אצלנו באה רק מאחד משני מקורות: או מזכרונות ישנים (שמשותפים לכל האנושות), או מהשראה אלוהית.
וברוב המוחץ של הזמן אנחנו פשוט משחזרים זכרונות ישנים, שוב ושוב ושוב ושוב.
אז
כששאלתי את עצמי למה הדברים האלה צריכים להיות כלכך כואבים -
למשל ההרגשה שמישהו לא רוצה אותי.
הכאב של האגו כאשר נדמה לי שהצד השני חושב שאני רוצה יותר ממנו. כאילו זה הופך אותי לשווה פחות.
פרידות. למה זה חייב לכאוב? למה אי אפשר לומר 'היה נורא טוב, לא מתאים להמשיך יותר, נמשיך הלאה באהבה ובשמחה'?
והקנאה. למה אם מישהו היה איתי, קשה לי לפרגן לו עכשיו קשר עם מישהי אחרת? למרות שאנחנו כבר לא ביחד, גם מבחירה שלי. ועדיין זה כואב.
ולמה חשוב לי תמיד להרגיש הכי חשובה למישהו? ולמה האגו נפגע אם לא?
אז כשחשבתי על כל הדברים האלה, הבנתי שבאמת *אין סיבה אמיתית שהדברים האלה יהיו כואבים, זה לא היה חייב להיות ככה !
יכולנו להיות באהבה שמחה עם אנשים, בלי כל הכאבים האלה, בלי כל הסיבוכים, ההתערבויות של האגו וכו' וכו'. באמת שזה אפשרי !*
- הסיבה שזה כואב לי היא - שהכאב שאני מרגישה, זה לא הכאב האישי שלי.
זה כאב שנדלה מבריכת הזכרונות האנושית המשותפת*.
מתישהו בהיסטוריה יצרנו אותם, והתרגלנו שזה ככה, ומאז אנחנו ממשיכים למחזר אותם. שוב ושוב ושוב ושוב.
למשל המחשבה/הזיכרון שאומר 'אהבה היא כואבת'.
זה לא בהכרח המציאות, זה רק הזיכרון הפנימי שלנו שמצפה לזה ומייצר את זה מחדש כל פעם.
ואין מזה שום מוצא.
אלא אם מנקים את הזכרונות האלה. (והשיטה כאמור מציעה את הדרך).
קודם כל עצם זה שהבנתי שזה לא הכאב האישי שלי, אלא אני פשוט מייצרת מחדש כאב קיים, כאב שמוכר כמעט לכל אחד עלי אדמות,
כבר היה בזה משהו מרגיע.
זה לא בגלל שהסיטואציה באמת כואבת, כמו שאני פשוט משחזרת כאב של אנשים אחרים -
נאחזת בזה כמו טובע בקש. כי אני לא יודעת משהו אחר.
ובאותו זמן כמובן גורמת לזה להתייצר מחדש, שוב ושוב ושוב - יוצרת את זה מחדש בעולם.
ואז גם התחלתי לומר לישות האלוהית:
"אני אוהבת אותך
אני מצטערת על החלק בתוכי שיצר את המצב הזה - אצלי ואצל אחרים
בבקשה תסלחי לי
תודה".
בחלק של 'אני מצטערת'
פירטתי בחלק מהזמן על מה אני מצטערת:
אני מצטערת על החלק בתוכי שיצר את הקנאה אצלי ואצל אחרים
אני מצטערת על החלק בתוכי שיצר את משחקי האגו בין המינים
אני מצטערת על החלק בתוכי שיצר אצלי ואצל אחרים את הקושי לאהוב באמת ונקי בלי שום אינטרס אישי
וכו' וכו'.
וכך על כל רגש שעלה לי, או על כל דבר שזיהיתי כאן כמשהו כואב.
משהו שהבנתי שהוא לא רק שלי אלא של כל האנושות.
בספר כתוב
שכשאומרים 'תודה' הכוונה שאני בכך נותנת אמון בישות האלוהית שהיא באמת תנקה אותי.
אז אמרתי 'תודה'.
זה עזר. החזיר אותי לעצמי.
