בשמת פירוק א

[תמרול_ה*]

_כי לצד כל הכבוד לך שאת פותחת את הנושא ושאת רוצה שינוי, אני רוצה לכוון עוד פנס קטן לכיוון נוסף:
את מאוד שיפוטית כלפי עצמך. מאוד ביקורתית. מאוד רע לך עם עצמך. אין לך מספיק חמלה על עצמך, ולכן קשה לך גם כלפי הבן.
זה מקום מאוד קשה להיות בו, והוא לא מעצים. אז עצה יישומית בשבילך: תנסי למצוא דרכים לאהוב את עצמך. להכניס לכל יום דברים שעושים לך טוב. להכניס כיף_
וואוו!
בשמת, אני לוקחת גם לעצמי את זה (מהדף של אמא כועסת במיוחד)
תודה לך...

[תמרול_ה*]

כן כן היא מלמדת
אבל שוכחים... (-:
חוץ מזה את מבשלת את זה יותר טעים לאכילה!

[מיכל_שץ*]

[או סתם מובטלת, יש עוד בכלל מקצוע כזה בבתי הספר?], שתבוא לתת לי ולילדי שיעורים פרטיים בכל מה שלמדתי בכיתות ד-ה-ו והספקתי לשכוח: רקמה, תחרה, סריגה במסרגה אחת, סריגה בשתי מסרגות, כל מיני תפרים, לתפור חצאית, לעשות גיזרה, לרקום מפיות, איך בכלל לבחור בד לכל הדברים האלה כי אמא שלי עשתה את זה בשבילי כשהייתי ילדה. ולא, אל תציעו לי מפגשים שבהם אצטרך שוב לנסוע עשרות קילומטרים למפגש קבוצתי. אני רוצה אצלי בבית, שיעור פרטי רק לנו, מסודר ממישהי שיודעת ללמד ילדים בבית ספר יסודי, כי זאת בדיוק הרמה שלי ).

אוי, את מזכירה לי את החלום שלי... אולי פעם נבוא ונעשה את זה יחד?

זכיתי לנזיפות מהאיש, והילדה כתבה לי דואל שהיא רוצה תשומת לב במקום שאני אהיה במחשב
גם שלי עושה את זה,

[יער_נורווגי*]

זו היתה אופטימיות יתר להניח שאצליח לצאת בשבע וקצת מהבית היום. בעיקר בהתחשב בכך שבעלי שיחיה מכר את הרכב השני שלנו בדיוק היום וחזר מהעבודה באוטובוס... מילא.
מקוה שנהניתם בקונצרט! תודה על התזכורת בכולופן. אולי פעם אצליח לבוא... עוד לפני הגמילה (יש לנו לפחות עוד שנה לנסות)

[באופן_לייט*]

שני דברים רציתי לומר

1. מאוד אהבתי לקרוא דברייך ששמחת שהראשונה היא בת י לבכורים יש איזה עוצמה ושמחת שבת תקבל אותם (ציטוט חופשי מאוד)

אני הייתי אדישה למין הילד הראשון, בשני העדפתי בת שלראשונה תהה אחות אבל יצא כזה בן חמוד שהתרצתי
בכלאופן לא הייתי עסוקה בשאלה הזו אבל שמעתי אמהות אומרות רציתי בן בכור כי עם בנות יש יחסים בעיתיים
אז היה לי נעים שעכשיו יש לי תשובה לענות לאמירה הזו שגורמת לי אי נוחות

1. לא קשור ל 1

הרבה את מדברת על השינוי שהוביל אותך לאהוב את מלאכות הבית, שהיא אותך למקום בו את מרגישה שאת עושה רק מה שאת רוצה לעשות וכו' (מקצרת מקווה שאת מבינה למה כוונתי)
חשבתי לי שבעצם את אותה עבודה עצמית אפשר לעשות גם אם בוחרים לעבוד בחוץ
ואפשר להגיע בדיוק לאותו איזון פנימי של "אני עושה רק מה שאני אוהבת" (הרי גם בעבודות הבית יש חלקים פחות אהובים עליך מן הסתם )

<לייט מודה שלה אין עניין עם עבודות הבית אני די אוהבת את רובן (למעט גיהוץ אז לא מגהצים פה - וזה אצל אחת שאמא שלה מגהצת מצעים ) ואני יעילה בביצוען ע"פ רוב וכל זה בלי "עבודה פנימית">

[גם_למבי*]

הי בשמת!
מה שלומך?
רציתי לשאול אותך איפה אני מוצאת חומר, מאמרים על הכימיקלים בחיתולים חד-פעמיים.
בקשה ממני חברה של חמותי, שהיו לה הרבה הערות על שיטת הקשב ובעיקר "זה אילוף" והיא גם אחות טיפת חלב. דוקא מכיון הנזק היא היתה מוכנה להקשיב.
תודה - דנה
ראית שהתחלתי בלוג?

[בשמת_א*]

אוי, את מזכירה לי את החלום שלי... אולי פעם נבוא ונעשה את זה יחד?
ואני חשבתי שאת כבר יודעת הכל! (-:

חכי שאני אמצא את המורה המיתולוגית... (-:

יער נורווגי, היה קונצרט מצויין! מעניין מה היה במפגש.

_חשבתי לי שבעצם את אותה עבודה עצמית אפשר לעשות גם אם בוחרים לעבוד בחוץ
ואפשר להגיע בדיוק לאותו איזון פנימי של "אני עושה רק מה שאני אוהבת" (הרי גם בעבודות הבית יש חלקים פחות אהובים עליך מן הסתם )_
אפשר - אם רוצים לעשות את העבודה בחוץ.
כי בעבודות הבית אין חלקים פחות אהובים עלי בעצם. או, בעצם, מה שפחות אהוב עלי, או שאני לא עושה, או שאני עושה לעתים רחוקות, ובכל מקרה זה לא העיקר. אבל מעולם לא היתה לי בעיה לעשות את העבודה עצמה. זאת עבודה שאני אוהבת - הבעיה שלי היתה, שחשבתי שצריך לעשות את זה בשותף, שציפיתי לעשות "ביחד" ולהתחלק בעבודה. כלומר, ציפיות בזוגיות. והבנתי שהציפיה הזאת לא תתממש, אז במקום להמשיך לכעוס על המציאות, החלטתי לקבל אותה.
אבל העבודה לקבל היתה עבודה של זוגיות, לא קשורה בכלל לעבודות הבית, כי כאמור, כל העניין היה שאני אוהבת אותן, והאיש - שונא...
זה על רגל אחת, מקווה שאת מבינה את כל מה שתיקצרתי...
לכן אין פה קשר לעבודה בחוץ: לא העבודה פר-סה הפריעה לי, אלא חלוקת העבודה.


רציתי לשאול אותך איפה אני מוצאת חומר, מאמרים על הכימיקלים בחיתולים חד-פעמיים
הי גם למבי, נדמה לי שקראתי ואפילו כתבתי בבלוג שלך, או שאת מתכוונת לבלוג חדש שלא ידעתי עליו? (תכתבי קישור, הכי טוב)
יש לדעתי חומר פה באתר. תחפשי "חד פעמי" ותמצאי דפים על חיתולים חד פעמיים עם קישורים למאמרים כאלה. בטח גם אפשר למצוא בגוגל אם מחפשים chemicals יחד עם disposable diapers.
בהצלחה!

[ניצן_אמ*]

בשמת, אכפת לך לעקור כבר את השם הזה "שיטת הקשב"?
זו גישה. לא שיטה.
זה ממש צורם לי. כמו להגיד "שיטת ההנקה".

[בשמת_א*]

אכפת לך לעקור כבר את השם הזה "שיטת הקשב"?
אני לא טבעתי אותו מעולם.
מאיפה לעקור אותו?
אם את רוצה, תעקרי מאיפה שאת מוצאת. זה לא שלי. אני קראתי לזה "בלי חיתולים".

דקה לפני שאני מוחקת את כל הדיון במה שאפשר לקרוא לו "העומס בחיי":
בשבת בערב דופקים בדלת.
השכן מלמטה, מהכניסה השלישית.
מסתבר שערימת הקומפוסט שלי הורסת לו את החיים! אני באמת הייתי עמוסה ומותשת (ע"ע הדיון שלעיל) והאיש הוריד את הקומפוסט לערימה שבוע קודם (פעם ראשונה בעצמו), וגם קודם התעכבתי והקומפוסט הצטבר בבית, וככה לא ממש טיפלתי בו כשלושה שבועות. מה קרה? זבובים בכמויות מבהילות וסירחון ישר לדירה שלו, שיש לה חלון בערך ליד הערימה. )-:
לקח לו זמן להבין מה זה, אחרת היה מגיע אלי קודם.
אני כבר כמה שבועות רוצה לשים את הקומפוסט בארגזי קרטון גדולים, אבל לא יצא לי. בין השאר, לא מצאתי ארגזים בשום מקום. רק אתמול גיליתי למה: כי לפי חוק חדש הסופרמרקטים דוחסים אותם מייד ומעבירים למיחזור. ואני שבועות חיפשתי ולא הבנתי לאן כולם נעלמו. פעם היו בכל מקום.
כשאני טיפלתי בקומפוסט, אז דאגתי לכסות בהמון עלים, וכן בקרטונים (יותר קטנים) מלאים עלים, ככה שאף חתול לא יוכל לחפור בערימה. האיש כמובן לא שם לב, ולכן לא עשה את זה. התוצאה:
שכן זועם מאוד.
דרישה חד משמעית כולל מועד הבית - נכון, לסלק את הקומפוסט.
ומי הוא זה שיעשה את זה?
נכון. לי נוסף עוד משהו להתרוצצויות. בין להביא את הילדים כל אחד לחוג שלו, למפגש חינוך ביתי, לסיור הלימודי, לקונצרט המיוחד, לחזרת המקהלה, וכן הלאה - גם התרוצצתי לשלושה סופרמרקטים עד שהאחרון הסביר לי למה לא הצלחתי להשיג קרטונים בשום מקום. ועכשיו חזרתי מסיור לימודי בירושלים, ועומדת לפני עוד התרוצצויות נוספות עד 7 בערב. בכל מקרה, קרטונים אמורים להיות רק מחר בסביבות עשר בבוקר.
נחשו מי תכננה מחר סוף סוף, פעם ראשונה מזה ארבעה ימים, לא לקום מוקדם עם השעון המעורר וישר לרוץ לאיזה מקום?
ונחשו מי שוב תקום מחר עם שעון מעורר ותרוץ לאיזו שליחות, וכשתחזור ממנה אז במקום לטפל סוף סוף בבית, שיש בו דיר חזירים ומתקפת נמלים מטורפת (זה מה שקורה כשאמא לא בבית אבל אבא כן... P-: ) - היא תשאל את ומעדר משכן (אחר) ותפנה את כל ערימת הקומפוסט שלה לתוך ארגזי קרטון?
ונחשו למי יש שוב בעיה מה לעשות עם הקומפוסט?
נראה לי שאני אלך לחפש את החברות ממעוז אביב, לצרף את הקומפוסט האורגני המצויין שלי לערימה שלהם. אבל זה פיתרון חד פעמי. לא נראה לי הגיוני לנסוע כל שבוע במכונית נסיעה מיוחדת עם פח קומפוסט גדוש (זה מעלה אצלי זכרונות רעים. לפני 7 שנים עשיתי תאונת דרכים קשה, עם הילדה מאחור, האוטו טוטאל לוס, כשכלי הקומפוסט שלי מאחור, מוכן להעברה, וכשפינו אותנו לבית החולים אז מי שעזר לי לא ידע איך להוציא את הכלי בחוכמה והכל נשפך באוטו )-: ).

עוד משהו.
עוד משהו.
כל יום עוד משהו.
אז להוריד מעצמי את הקומפוסט?
אולי המסקנה היא:
עם כל הכבוד, אין פה מקום בבניין הזה, בשכונה הזאת, בשום פנים, אופן, או צורה לערימת קומפוסט מכל סוג שהוא.
והנה מה שקרה כשפעם אחת, פעם אחת, אני הייתי מותשת והחליפו אותי בתפקיד. והחליפו אותי חרא, והנה התוצאה.
ולי אין כוחות לדאוג לקומפוסט במקום אחר.
אז מעכשיו נזרוק את הכל לפח. שהמדינה תלך לעזאזל, מה איכפת לי, אי אפשר שהכל יהיה יוזמות של תושבים פרטיים והמדינה לא מנסה אפילו לחסוך כמה משאיות זבל ביום מחיריה.
ממש כואב הלב.

טוב, סתם באתי לקטר לכן. הולכת להוריד כביסה ולשים עוד מכונה...

[עוברת_אורח*]

שיואו, עד שפעם אחת אני שומעת את בשמת אומרת שנמאס לה ואין לה כח ושי^##$^$% העולם והקומפוסט שלו, ואתם באים ומפריעים?
קישטה כולכם!

(חוץ מניצן, כי בניגוד לקומפוסט היא מקדמת ארוחה ומנוחה, שהם באמת ערכים קדושים שאסור להתפשר עליהם)
(גם פרוורביאלית אסור להתפשר עליהם)

[ניצן_אמ*]

לליבוביץ היה מה להגיד על זה. ערך בעיניו זה משהו שהיית מוכנה להקריב את חייך בעבורו. לפי ההגדרה הזאת מנוחה ומזון אינם ערכים, אלא בדיוק להיפך
(כמו גם החיים. שזו היתה הנקודה שלו...)
<ומה את עושה ערה, גברת?>

[בשמת_א*]

ערך בעיניו זה משהו שהיית מוכנה להקריב את חייך בעבורו.
טוב, זה מצמצם את הדיון למעט מאוד "ערכים". ומדלדל אותו. אז ברשותך לא הייתי רוצה לקבל את הגדרתו כפשוטה.

_שיואו, עד שפעם אחת אני שומעת את בשמת אומרת שנמאס לה ואין לה כח ושי^##$$% העולם והקומפוסט שלו, ואתם באים ומפריעים?
קישטה כולכם!_
(-:
לא נמאס לי לעשות קומפוסט, כמובן. אבל אזלו לי האפשרויות מול השכנים.
אני אצטרך לחכות לרעיון היצירתי הבא שיהיה לי (הרי זו ערימת הקומפוסט השלישית שהשכנים מצליחים לסכל), או פשוט לחכות שהעירייה תתעשת (אופס, ע"ע חמור לבן בחניה P-: ) ותתחיל לאסוף שאריות אורגניות ממשקי הבית בעצמה, או לחילופין שהם יעשו את העבודה בשבילי ויכפו פינת קומפוסטרים בכל בית.

[אלטר_אגו*]

וואו, בשמת, נכנסתי במקרה ו:
והנה מה שקרה כשפעם אחת, פעם אחת, אני הייתי מותשת והחליפו אותי בתפקיד. והחליפו אותי חרא, והנה התוצאה.
אוי.
אני מבינה אותך. לגמרי. אוף.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בשמת, איזה עצבים!
אני מבינה אותך. לגמרי. אוף

[תבשיל_קדרה*]

אמא שלי מוסרת שאפשר למצוא תווים של הכל בסיפריה שברחוב ביאליק.
הספריה למוסיקה - ביאליק 26, 03-5250499, 03-6201165.
את יכולה לצלם שם כל דבר, ויש ספרניות שעוזרות.

[בשמת_א*]

נכון, לפני זה אפשר גם לחפש בספרייה של הקונסרבטוריון... אם כי, השד יודע איפה היא, עכשיו שכולם על המזוודות, בבניין החדש...
מעניין שלא ידעתי שיש בכלל ספרייה למוסיקה ברחוב ביאליק! זה ממש קרוב לחברות של הילדה מהמקהלה. ובגדול, אפשר להגיע באופניים!

[עודד_המחפש*]

בשמת,
אתם גרים כל-כך קרוב לאקדמיה למוסיקה.
תיכנסו לספריה ואני בטוח שתמצאו את התוים.

[עדינה_ניפו*]

מניסיונך, אם רוצים מאותה כמות לחמניות - לאיזה גודל כדאי לחתוך את הבצק? האם בעזרת כוס? וכמה דקות בתנור? האם רבע שעה תספיק? או שזה יותר מדי?

אני חותכת לכל מיני גדלים,הגודל הממוצע שלי הוא כ 180 ג' בצק, אז אם הבצק הוא כ 800 ג' אז יוצאים לי בערך 6 לחמניות.
והזמן בתנור כמובן בהתאם לגודל, בין 15 ל 25 דקות.

ביי בנתיים!!!

[סיפורי_פוגית*]

ואני חשבתי שאת כבר יודעת הכל!
טעית, זו אמא שלי (אני יודעת להפעיל מכונת תפירה ולרקום, אם את רוצה אחרי הלידה אני מוכנה להתחיל בזה)
חכי שאני אמצא את המורה המיתולוגית...
שוב, כנראה שמדובר באותה הגברת...

[נבט_חיטה*]

בשמת יקרה, הייתי שולחת לך בשמחה איזו שממית אחת או שתיים או שלוש שיאכלו את היתושים ושאר החבר'ה.
מסיבה זו אני מניחה שאת זקוקה להן.
אבל אנחנו זקוקים לכל שממית ושממית שמגיעה לכאן. הן אורחות (ובנות בית) מאוד רצויות. להבדיל מיתר המעופפים העוקצים.
שאי ברכה ודרך צלחה בחיפושייך אחר שממיות
זו אחת ההודעות היותר פיוטיות בככר השוק. (-:

[באופן_לייט*]

בהמשך לשיחתנו על מתנות מסבתא הילדה עשתה לי נחת.
אמא שלי (כאמור בהתקף רכישות מאז יצאה לפנסיה לפני שלושה חודשים) ובכן היא קנתה לבת שלי תיק עם כלי מטבח
הילדה מסתכלת בו ושואלת אותה "אבל מה? למה קנית לי כזה? יש לי תיק שקוף. וגולת הכותרת: אני לא צריכה כזה, והשאירה אותו לאמא שלי
אוי אני הייתי מרוצה

[בשמת_א*]

"אבל מה? למה קנית לי כזה? יש לי תיק שקוף
גדול!!!!!!!!!!!! החינוך של אמא עובד!!!!!!!!!! (אמא שולטטטטטטת?)

[באופן_לייט*]

הלוואי שזו הייתי אני זו הקטנה שולטת
העניין הוא שאח"כ "בא לי הרעיון" שאני בכלל אל צריכה לקחת אלי הביתה את כל מה שסבתא קונה אני יכולה להשאיר את זה שם בבחינת "צעצועים שיש אצל סבתא"
תאמת כצת נצבט לי הלב אני רואה איך היציאה המהירה לפנסיה הוציאה את אמא שלי משויוי משקל והיא מכלה את הזמן בקניות של שטויות סיניות מיותרות. (זו היתה החלטה תוך כמה ימים)

[רוני*]

שלום בשמת, אני חדשה באתר, וגם אמא טרייה לנגה, בת שישה שבועות. רציתי להתייעץ אתך ואולי עם אמהות נוספות בקשר לאלגיקול קיד. את מכירה? זה לטיפול בריפלוקס או צרבת, מה שאנחנו חוששים שיש לקטנה (בעקבות יניקות לא רגועות מלוות בבכי והתפתלות מכאבים גם בין הארוחות, וגם אילת מטוטלת בדקה ואמרה צרבת והמליצה על האלגיקול הזה). יועצת הנקה דווקא חשבה שעדיף לתת תרופה- זנקס, או לנסות טיפול CST. שמעת על זה? אני קצת מיואשת והרבה מבולבלת מכך שכל אחד ממליץ על דבר אחר וקוטל את הדבר השני... אני כן מרגישה שהדרך הטבעית היא הנכונה לי. אני כותבת את הכל כאן כי לא מצאתי דף על ריפלוקס או צרבת אצל תינוקות.
תודה

[בשמת_א*]

הי רוני,
בעיקרון, כל אחת מהתרופות האלה עושה בלגן גדול במעיים של תינוקות יונקים. בהנקה, הפלורה של המעי (אוכלוסיית החיידקים במעי, שאנו רוצים שיהיה בה איזון ושישלטו בה החיידקים הפרו-ביוטיים, שההנקה מטפחת) היא אופטימלית, כלומר מתאימה בדיוק. וכל חומר שאינו חלב אם - תרופה, תמ"ל וכל דבר - שנכנס למעי, משבש את האיזון הזה לתקופה של עד שלושה שבועות (!).
זה כשלעצמו עלול לגרום לבעיות עיכול, צרבת וכו'.
למען האמת, רפלוקס או צרבת קשה לאבחן בגיל הזה, ברוב המקרים.
התיאור שלך גם עלול להצביע על אלרגיה, באותה מידה.
לכן לא הייתי ממהרת לתת כל מיני תרופות שמחקרים הטילו ספק גדול מאוד ביעילות שלהן (לרוב הן פשוט רק מרגיעות את התחושה של ההורים ש"עשיתי משהו"... )-: ), ולעומת זאת הנזקים שהן עושות כבר ידועים, במיוחד שבעצם לא ברור מה בדיוק הבעיה.
מוצרי המדף שנמכרים לתינוקות הם בעיקר תרופות-אליל... זנקס הוא תרופה לצרבת, למיטב זכרוני.

CST (טיפול קראניו-סקראל) לתינוקות הוא טיפול עדין ולא פולשני, שנמצא אמפירית שבאמת עוזר לרוב התינוקות. יועצות ההנקה מודעות לזה. לכן, לגביו הייתי אומרת שלא מזיק לנסות - בהרבה תינוקות זה חולל שינוי של 180 מעלות.
לא ידוע לי מה יועצת ההנקה בדקה, מה היא שאלה ומה מסקנותיה, וקשה לברר דרך האינטרנט. אז אני מסייגת ואומרת שאין לי כל המידע הספציפי לגביכם, אבל בעיקרון ההתמודדות עם רפלוקס אצל תינוקת יונקת (הצרבת היא תוצאה של הרפלוקס: אם השוער של הקיבה חלש, אז מיצי קיבה יוצאים ועוברים אותו בכיוון למעלה, במקום להישאר בקיבה. כשהם מגיעים לאיזור הגרון, הם מכאיבים, וזו הצרבת) מורכבת מ:

• הרבה הנקות קצרות ברווחים קטנים, כמה שאפשר.
• החזקה של התינוקת כמה שאפשר בתנוחות זקופות. אפילו תוך כדי הנקה, אם אפשר, אבל כמה שאפשר להחזיק על הכתף ולהחליק על הגב כלפי מטה. כמה שפחות להשכיב.

אני לא אומרת שזה קל להורים, אבל הסבל של התינוקת מהרפלוקס הוא לא-יתואר, ובמצב כזה אני מאמינה שההורים מוכנים לעשות כל דבר כדי להקל. זה עובר כשהתינוק מתחזק, ועוד אופציות שיכולות לחזק את השוער ולהפחית יותר מהר את החולשה שלו הן רפואה סינית ועוד. אפשר לגשת למרפאת קופ"ח לרפואה משלימה (היום יש בכל קופות החולים, נדמה לי) ויפנו אתכם לטיפול המתאים. או באופן פרטי.
אבל אפשר לנסות קודם CST, יש סיכוי טוב שזה יספיק.

הסבר: הסיבה להרבה הנקות (בעצם, שתהיה "כל היום על השד" היא תיאור יותר מתאים...) היא כפולה: כל פעם שהיא בולעת, או עושה תנועות של בליעה גם כשהיא בעצם לא ממש "יונקת" אלא יותר "מוצצת", זה דוחף את השוער כלפי מטה, וכך חוסם כל הזמן את הפתיחה שלו כלפי מעלה.
כמו כן, ככל שהיא יונקת יותר זמן, ו/או ברווחים יותר קטנים, ככה היא יונקת יותר חלב שמן. החלב הולך ונעשה שמן יותר ויותר ככל שההנקה מתמשכת, וכאשר יש רווחים קטנים בין הנקה להנקה, גם אז נמצא שהגוף מייצר חלב שמן יותר. גם החלב השמן עוזר להרגעת מערכת העיכול, בעוד שהחלב המימי יותר, שבהתחלת הנקה או אחרי הפסקה ארוכה יחסית בין ההנקות, עשיר יותר בסוכרים ודל יותר בשומנים, ולכן דווקא קצת יותר "תוסס". במקרה של רפלוקס, זה ממש משמעותי. כמה שיותר חלב שמן, פחות כאב.
וסיבה צדדית: ככל שהיא יונקת יותר, ויותר חלב שמן, ככה היא עשויה לגדול יותר, והגדילה מובילה להתחזקות...
מאחלת לכם בריאות ושמחה במהרה,
ואשמח לשמוע אם הלכתם ל-CST ואם גם במקרה שלכם זה עזר.

[שי*]

שלום בשמת,
יש לי בן בן 3.5 שעדיין יונק כדי להירדם ולפעמים כדי להירגע. נראה לי שהגענו לשלב שזה לא מתאים - כשאני מניקה הוא מלטף לי את השד השני, נוגע בפטמה וצוחק, או שהוא פשוט מלטף בשקט, וזה לא ממש נעים לי המגע הזה. גם כשהוא רואה אותי ללא חולצה או את החזה מבעד לחולצה הוא צוחק - המצב הזה לא ברור לי.חוץ מזה שאני מעדיפה שיירדם בלעדי, כי כשאני איננה הוא מצליח. אשמח לקבל קצת מידע בעניין ועיצה לגמילה, תודה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי
כתבת למיצי החתולה בבלוג שלה שהבית זה המקום הכי רעיל.
קצת נבהלתי...למה התכוונת? לקרינה של המחשב או משהו כזה?

[בשמת_א*]

אשמח לקבל קצת מידע בעניין ועיצה לגמילה, תודה.
עצות לגמילה מהנקה יש בשפע באתר. נגיד:
גמילה מהנקה
גמילה מהנקה והרגשת האם
טראומה של גמילה מהנקה
מציצת אצבע כתגובה לגמילה מהנקה
ויש עוד.
לגבי המגע שלו בשד השני - קלאסי, קלאסי, קלאסי.
שתי סיבות למגע: ראשית, זה גילוי של אושר ואהבה אלייך, אל ההנקה ואל השד. מקסים בעיני הוא מספיק גדול כדי להבין את האהבה שלך שמאחורי ההנקה, את המשמעות המאושרת של החיבור הזה אלייך, והוא רוצה להביע את השמחה שלו ואת הכרת התודה שלו להענקה הזאת שהיא את. כשהם יותר גדולים הם לפעמים אפילו אומרים במלים דברים כמו "שד מתוק", או "תודה שהנקת אותי" (-: (תקראי חוכמות של ילדים).
שנית, המגע בשד השני הוא אינסטינקט של הילד היונק כדי "להזמין" את החלב אל השד הזה לפני שהוא עובר אליו. זה עוזר לזרימה יותר טובה של החלב, וככה הוא מסדר לעצמו שפע.
משום מה, לנו האמהות המערביות המגע הזה מטריף את השכל. משגע אותנו. מעצבן ולא נעים. שמעתי או קראתי פעם תיאוריה, שאנחנו נועדנו לחיות עירומות באקלים טרופי, כמו באפריקה, ואז השד, שחשוף למזג האוויר וכו', לא רגיש כל כך. אצלנו הוא מוסתר כל הזמן, מוגן, ולכן רגיש מאוד. מה את חושבת?
אגב, העובדה שהוא מצליח להירדם בעצמו כשאין אמא לא אומרת שהוא כבר לא צריך את אמא יותר, או שזה לא קשה לו שאמא איננה. זה רק אומר שיש לו מספיק מאגרי ביטחון ואהבה כדי להסתדר כשאי אפשר. לא שזה טוב לו או אופטימלי.

[בשמת_א*]

_כתבת למיצי החתולה בבלוג שלה שהבית זה המקום הכי רעיל.
קצת נבהלתי...למה התכוונת?_
כל הבתים של כולנו פולטים רעלים באופן מתמשך.
יש על זה הרבה חומר בזמן האחרון.
"תסמונת הבית החולה".
ככל שאנחנו מבלות יותר זמן בבית, ככה זה יותר משפיע )-:
רשימה חלקית:

• חומרים רעילים בצבע שעל הקיר
• חומרי ניקוי שפולטים רעלים
• דבקים ברהיטים ובמכשירים
• פליטת כימיקלים ממוצרי PVC, למשל וילון אמבטיה, שעוונית לשולחן, שטיח ועוד ועוד
• כמובן אם נעשתה הדברה בבית
• מכשירי חשמל וקרינה אלקטרומגנטית לסוגיה.

[שי*]

בשמת תודה על תשובתךהמהירה והמעניינת. אז מה עדיף לא לגמול?

"תסמונת הבית החולה".
השבוע קראתי שהאלרגן הנפוץ ביותר הוא עובש הבית

[בשמת_א*]

אז מה עדיף לא לגמול?
זו ממש החלטה שלך. לכן המלצתי לקרוא את הדפים על הגמילה. שם יש טיפים, פטנטים, וגם עצות להתמודדות במקרה שמחליטים לא לגמול אלא לעשות שינויים אחרים.

[שי*]

תודה, חביבה.
קיץ נעים וטוב לכם.

[מה_טוב*]

בשמת, את מותק.@}@}@}
תודה!

[טלי_מא*]

אני קוראת עכשו את "אחרון הג'נטלמנים ההרפתקנים".
נכנסתי לפה כדי לצטט לך על האינואיט:

"כמה מהנשים נשאו את תינוקן בפארקה, ומדי פעם היתה מישהי רצה פתאום לקצה הספינה ואוחזת בתינוק מעל המים כדי שיעשה את צרכיו."
(ע' 38)

ואם אני כבר פה, אז עוד אחד:
"... וכיוון שהניחו כי על כל ילד שומרת רוחו של קרוב משפחה מת, הילדים היו חופשיים להתרוצץ כאוות נפשם ולהיקלע למצבים מסוכנים בלי שהדבר יעורר דאגה רבה, כי הוריהם היו סמוכים ובטוחים שהרוח תשמור אותם מכל פגע."
(ע' 48)

[בשמת_א*]

חמוד (-:
מעניין אגב כמה הרוחות שמרו על הילדים... האם זה עבד (-:
אני מניחה שרוב הזמן זה עבד. אחרת היו מחליפים את האמונות...

[אמא_נמרה*]

תודה על קולך הנשי והשפוי בדף על המשולש הרומנטי.

נמרה.

[קלמנ_טינה*]

הי בשמת,
כתבתי בבלוג שלי התלבטות שהייתי שמחה לשמוע את דעתך בנוגע אליה (הקטע האחרון, "אמא לא מוותרת").
פשש פשש פשש בלוג בלי חיתולים
תודה

[קלמנ_טינה*]

תודה על התגובה ותשומת הלב.
מה לעשות, גם בתור אמא בטוחה ורגועה לפעמים אני צריכה שיזכירו לי שאני בסדר (-;

[בשמת_א*]

(-:

[חגית_ל*]

תודה על המילים הטובות בקשה לילדה @}

[שם_במרחקים*]

בשמת שלום,
את כמובן לא מכירה אותי ולכן רציתי לכתוב לך. אני פשוט מוכרחה להודות לך על כל העזרה התמיכה והמידע שסיפקת לי (וממשיכה לספק) מאז שהצטרפתי לאתר הזה לפני כמעט שנה. אני עוד אחת מאותן אנונימיות רבות שקוראת את דבריך הפזורים פה (על פני דפים רבים ומגוונים) בשקיקה. למדתי ממך המון. בלי ידיעתך ליווית אותי בצעדי הראשונים בהורות ובזכותך אני אמא ואשה טובה יותר בעיני עצמי. העשרת אותי והאשרת אותי בהמון מובנים. זהו רק רציתי שתדעי שקולך (וכתיבתך) חוצים יבשות וימים. והשינוי כבר כאן - את רוקמת אותו במילים טובות וברורות. תודה לך.

[בשמת_א*]

שם במרחקים, ריגשת אותי מאוד תודה רבה לך על המלים הטובות! (-:

[בשמת_א*]

(סליחה שאני דרמטית, בדיוק אתמול סיפרו לי שמישהו שאני רוצה לפגוש שוב כבר עשרים ושבע שנים ולא ידעתי איך לאתר, התאבד לפני שנים. כל כך כואב לי הלב, כל כך עצוב לי, כל כך גורם לי לחשוב שכל אחד יכול למות פתאום).

[ניצן_אמ*]

כל כך כואב לי הלב, כל כך עצוב לי

[בשמת_א*]

סליחה שאני דרמטית, בדיוק אתמול סיפרו לי שמישהו שאני רוצה לפגוש שוב כבר עשרים ושבע שנים ולא ידעתי איך לאתר, התאבד לפני שנים. כל כך כואב לי הלב, כל כך עצוב לי, כל כך גורם לי לחשוב שכל אחד יכול למות פתאום
אוקיי, צ'מעו, זה סיפור הזוי שאני פשוט בהלם.
אז ככה, יש איזה בנאדם שהכרתי מגיל 9-11. היינו ילדים, בבית ספר יסודי.
בערך בצבא רציתי לחפש אותו ולדעת מה קרה איתו.
חיפשתי ולא מצאתי. פה ושם. ככה שנים. בזמן האחרון נכנסתי לאמביציה, צלצלתי לכל האנשים עם השם הזה בספר הטלפונים (כבר ניסיתי את זה בעבר, גם כן בלי תוצאות). הוא לא היה אף אחד מהם. בכל אופן, מצאתי אחד אחר שהיה איתנו בכיתה, ותוך כדי שיחה הוא אמר לי, שההוא התאבד. אבל הוא גם אמר לי עוד משהו: את השם של אחיו הבכור.
את האח הזה ראיתי פעם אחת, כשבא לבקר בבית הספר שלנו במדים הייצוגיים של חיל הים ועורר הערצה כללית. אבל לא זכרתי את שמו. זכרתי את השם של אחותם, אבל לכו תמצאו מישהי שאתם יודעים רק את שם הנעורים שלה...
בגלל כאב הלב, החלטתי שהפעם אני לא מרפה.
הוצאתי את כל האנשים בשם הזה שהיו ב-144 וצלצלתי לכולם, אחד אחד. בטלפון שנראה לי הכי סביר, בחולון, ענה לי איזה קול שנשמע כמו בחור צעיר ואמר שלא, לא גר כאן אחד כזה.
פתאום נזכרתי שיש אתר לחברה קדישא. חיפשתי בכל הארץ ואין נפטר כזה. התחלתי לחשוב שאולי זאת בכלל טעות והוא לא מת... אבל תיארתי לעצמי שאני סתם משלה את עצמי. בכל אופן כתבתי דואל לחברה קדישא עם שאלה.
שוב התקשרתי לכל אלה עם השם של האח, שלא ענו בפעמים קודמות. אחרי שעברתי את כל הטלפונים וזה לא היה אף אחד מהם, החלטתי בכל זאת להתקשר שוב למספר בחולון. חשבתי אולי הערתי אותו משינה (הוא נשמע ככה) ולא חשב להגיד לי שזה הבעלבית והוא גר שם בשכירות או משהו כזה. אז עונה לי מישהו, אשה, כפי שהתברר.
שאלתי האם הגעתי לרח' כך וכך בחולון. כן. אז אמרתי, בספר הטלפונים רשום שזה הבית של ... אז היא אומרת לי, נכון. זאת את שחיפשת אותו אתמול? הבן שלי לא ידע מי את, אז הוא אמר לך שזו טעות. הוא באמת לא גר כאן, אבל זה אח שלי.
אז שאלתי אותה, אולי את במקרה זאת-וזאת (שם האחות). כן. ואת בערך בת XX ולמדת בבית ספר XX? כן.
אז אמרתי לה, אז אותך אני מחפשת...
ואז מה מתברר?
מתברר שהוא לא מת!
הוא חי! בהוסטל בחדרה!
הוא חולה הרבה שנים, בערך עשרים ושבע... אבל חי. אפשר לדבר איתו. אם כי לא ברור מה הוא זוכר.
איזה שבוע...

[אילה_א*]

וואו איזה סיפור
סוג של סוף טוב לא ?
יחסית להתאבדות הוסטל נשמע טוב

[בשמת_א*]

בדיוק מה שחשבתי.
אחרי שחשבתי שהוא מת, זה כבר ממש פחות גרוע לגלות שהוא חי בהוסטל P-:

[גם_למבי*]

הי בשמת!
אתמול אמרתי לאנג'לו שאת פוגעת לו במכירות החיתולים אבל הוא לא התרשם מנסיונות הסיכסוך וטען שאת "מותק".
בכייף גדול ניפגש שוב!

[בשמת_א*]

גם למבי, גם אנג'לו הוא מותק (-:

[ניצן_אמ*]

(וואו, בשמת, זה באמת סיפור מההזויים ששמעתי... כל הכבוד על הנחישות. אני הייתי מוותרת מזמן...)

[בשמת_א*]

כל הכבוד על הנחישות. אני הייתי מוותרת מזמן
תלוי, לא?
תלוי מה המשמעות של האדם הזה בשבילך (-:
בכל אופן, כבר טילפנתי אליו אתמול.
החלפתי איתו כמה מלים (וואו, אחרי שסגרתי את הטלפון מצאתי את עצמי במחלף לטרון בלי שידעתי איך הגעתי לשם... מזל שהייתי צריכה לצאת רק בשער הגיא...). ומצאתי את תמונות המחזור שלנו, אחרי שהפכתי את כל הבית בשביל זה (דווקא טוב, מצאתי עוד כמה דברים, כמו תמונה בבגדי ים שאמא שלי מחפשת כבר שנים ולא ידענו איפה היא, ועוד).

[ניצן_אמ*]

תלוי, לא?
כן ולא.
מצד אחד כן, בטח, מצד שני, טלפונים? לדבר עם אנשים שאני לא מכירה לא למטרת ידידות? ברר...
את יודעת מה, יש סיכוי. פעם בעשרים-עשרים ושבע שנים נוחת עליי דחף לעשות דברים שאני דוחה כרונית על אף חשיבותם העצומה.
מאחלת לך הצלחה בהמשך חיפושייך.

(לקחתי כמה רגעים עכשיו וקיויתי חזק מאד בשבילך שתמצאי את מה שאת מחפשת ושזה יהיה טוב בשבילך.)
(אפילו דמיינתי אותך, כתוצאה מהחיפוש, רוקדת בשמלה ורודה וכובע ורוד רחב תיתורת על גבעה יפהפייה ומדושאת, סטייל צלילי המוזיקה )

[בשמת_א*]

לדבר עם אנשים שאני לא מכירה לא למטרת ידידות?
למה את מתכוונת "אנשים שאני לא מכירה"? הם אחים של מישהו שאני מכירה. מה, את טלפונו-פובית?
לי אין בעיה לדבר בטלפון. הבעיה היתה למצוא אותם, שהרי לא ידעתי את שמם!

לקחתי כמה רגעים עכשיו וקיויתי חזק מאד בשבילך שתמצאי את מה שאת מחפשת
הלו, הלו! כתבתי

_כבר טילפנתי אליו אתמול.
החלפתי איתו כמה מלים_
בתרגום לעברית:
כבר מצאתי את מי שאני מחפשת.
יש לי טלפון וכתובת, אפשר לבקר אותו, דיברתי איתו.
אני מחפשת אותו עשרים ושבע שנים, אבל לא ראיתי אותו 35 שנים... שתקבלי פרופורציות (-: זה יותר מכל חייך, לא? D-:

זה יהיה טוב בשבילי?
המממ. שאלה מעניינת.
זה כבר טוב שיש משהו שאתה מחפש הרבה שנים ובסוף אתה מוצא. זו סגירת מעגל. מטרה הושגה.
אז כן, זה טוב שאפשר לדבר איתו. זה לא טוב שהוא במצב כזה, שאני לא יודעת מה הוא יכול לומר. בכל אופן, יש לו מפתח בשבילי. המפתח חלוד ושבור, אבל עוד נראה מה הוא יפתח.
בכל אופן, רק בשבוע שעבר הבנתי מדוע לא הצלחתי למצוא אותו כל השנים האלה: כי הוא לא ניתן למציאה. רק בני משפחתו הקרובים ידעו איפה הוא. אדם שמאושפז בבית חולים לחולי נפש, פשוט "לא קיים" לצורך חיפוש.

[ריש_גלית*]

בכל אופן, יש לו מפתח בשבילי. המפתח חלוד ושבור, אבל עוד נראה מה הוא יפתח.
וואו! מפתח שמחליד מגיל... ? מילדותך, בואי נגיד? מדהים. קשה לי לחשוב על מישהו כזה בחיי, שנעלם בילדותי ועדיין מחזיק בידיו, אולי, איזה מפתח שיכול לפתוח משהו. מצד שני, בדיוק עכשיו גמרתי את "שלך, סנדרו", הספר האוטוביוגרפי של צבי ינאי, ומתברר בו שדברים יכולים להיפתח גם אחרי שבעים שנה...
בהצלחה @}
אם את רוצה לשתף אני בטוחה שיש לך פה קהל מתוח וסקרן!

[ריש_גלית*]

הוא לא ניתן למציאה. רק בני משפחתו הקרובים ידעו איפה הוא. אדם שמאושפז בבית חולים לחולי נפש, פשוט "לא קיים" לצורך חיפוש.
זה גילוי מצמרר. אני שואלת את עצמי למה זה ככה. האם בגלל החברה שקוברת את האנשים במוסדות האלה? אבל בטח יש רישום מסודר, צריך רק להעלות בדעך לחפש שם. ואולי בני משפחה קצת מחביאים את בני משפחתם החולים?
מה שבטוח, לבן אדם שחולה ככה קשה מאוד לתקשר עם העולם. אני חווה עם חברה חולה תקופות של היעלמות שאין לי מושג אפילו אם היא חיה או מתה. לפעמים אחר כך מתברר לי שהיא באמת כמעט מתה. במקרה אני מכירה את משפחתה ולכן אני יודעת שאם היא תמות חלילה אני אדע, אבל אם "סתם" רע לה מאוד והיא עוברת שבעה מדורי גיהנום הם לא יגידו לי כלום. והם אנשים משכמם ומעלה, זה לא קשור. הם פשוט לא מדברים על זה, איכשהו.

[אילה_א*]

_הלו, הלו! כתבתי
כבר טילפנתי אליו אתמול.
החלפתי איתו כמה מלים
בתרגום לעברית:
כבר מצאתי את מי שאני מחפשת_
היא באמריקה לוקח לזה זמן להגיע לשם
למה באמת חיפשת אחריו כל כך ? אםזה לא אישי מידי

[אילה_א*]

מה את יודעת את התנ"ך בעל פה וגם מיקום של כל סיפור ?
או שבדיוק קראת אתזה היום ?

[ניצן_אמ*]

כן. קראתי. הבנתי.
היה ברור מדברייך שזו אמנם מציאה גדולה, אבל שזו רק הדלת. התכוונתי למה שיש מאחוריה.
@}
שאני אבין, את יורדת עליי על זה שאני צעירה ממך?

[בשמת_א*]

ומתברר בו שדברים יכולים להיפתח גם אחרי שבעים שנה...
אני מאמינה בזה לחלוטין.

מפתח שמחליד מגיל... ? מילדותך, בואי נגיד?
טוב, אלה שנים שיש לי בהן הרבה חורים שחורים, ומצד שני מתגלה כל הזמן שהן נקודות התחלה לכל מיני דברים (למשל, אלרגיות). ואני מחפשת חלקים מהפאזל של חיי, שיעזרו לי להשלים את התמונה.
הפעם האחרונה שעשיתי דבר דומה החזירה לי חלקים ענקיים של עצמי.
וגם באותו מקרה היה מדובר במישהו שהוא בלתי-מסוגל (ומעולם לא היה מסוגל) לענות על השאלות האמיתיות שלי או לגייס אפילו מינימום של מודעות עצמית. בכל זאת, ההתבוננות באותו אדם, ובתשובות שהוא כן היה מסוגל לתת, בדברים שהוא כן היה מסוגל לדבר עליהם, נתנה לי את המפתח.
לכן אני מדברת על "מפתח" ולא על פיתרון לחידה.

אגב תמונה, הסתכלתי אתמול בתמונות המחזור של כיתות ב-ג שלי, וזו היתה חוויה קשה. חוץ מביליק חברתי מילדות (בלהה) אני לא זוכרת שם של אף אחד בכיתה שלי! טוב, כמעט אף אחד. אני כן זוכרת את ורד העיוורת שפגשתי אחרי שנים באוניברסיטה פעם, אבל אפילו לא את שם המשפחה שלה. אני כן זוכרת את שאול גבאי. פגשתי אותו לפני איזה עשר שנים בכלבו חצי חינם. הוא פשוט נראה אותו הדבר, וחוץ מזה משום מה זכרתי אותו תמיד. אז ניגשתי אליו שם ושאלתי אותו, וזה באמת היה הוא. אבל כל השאר - פרצופים מוכרים, בלי שמות. נורא. אמא שלי זוכרת את כל מי שלמד איתה ביסודי ובתיכון, ובדרך כלל היא גם יודעת בדיוק איפה הם, מה קרה להם ועם מי הם התחתנו P-: אבל היא נולדה וגדלה באותו בית ברחוב המלך ג'ורג' והדירה ברשותה עד היום. היא למדה באותו בית ספר יסודי ("הכרמל" שהיום הוא גבריאלי) מ-א ועד ח, בזמן שאני עברתי מבית לבית, מארץ לארץ, משפה לשפה ומבית ספר לבית ספר כמעט כל שנה.

האם בגלל החברה שקוברת את האנשים במוסדות האלה?
לא. עניין טכני פשוט: אדם כזה, איפה תחפשי אותו?
אין לו כתובת.
אין לו טלפון.
אין לו מקום עבודה.
אין לו "שכנים" אלא רק אנשים כמוהו שמאושפזים לצידו, וכמה מהם בכלל יודעים שם של מישהו P-:
חוץ מזה, מי חושב על דבר כזה. חשבתי שאולי הוא נפל באחת המלחמות, שאולי הוא ירד מהארץ, שאולי הוא גר בדירה שכורה שאין בה טלפון על שמו.

ואולי בני משפחה קצת מחביאים את בני משפחתם החולים?
לא, בכלל לא. ברגע שהצגתי את עצמי קיבלתי את כל המידע בחביבות רבה. אני פשוט לא יכולתי למצוא אותם, כי ידעתי רק את השם הפרטי של האחות (היא התחתנה ושינתה את שמה), ורק את שם המשפחה של האח. ברגע שנתנו לי את השם הפרטי של האח, בשבוע שעבר, מצאתי את כולם תוך שלושה ימים.

_מה את יודעת את התנ"ך בעל פה וגם מיקום של כל סיפור ?
או שבדיוק קראת אתזה היום ?_
אילה א, על מה את מדברת? 0-:

שאני אבין, את יורדת עליי על זה שאני צעירה ממך?
D-: מה פתאום, פשוט תוך כדי שכתבתי 35 שנים קלטתי פתאום שאם אני לא טועה, את אפילו יותר צעירה מהגיל הזה, וזה כל כך שעשע אותי! הנה אני הולכת ומדברת על דברים שהיו בשנת תרפפ"ו, פרה-היסטוריה בשבילך... יותר שנים משאפשר באמת לדמיין... D-:

סקרניות חביבות אני חושפת בדיוק בדיוק מה שמתאים לי לחשוף ולא סנטימטר יותר. בסדר? (-:

[ניצן_אמ*]

קצת יותר צעירה מ35. חצי שנה סה"כ! זה פשוט כל כך חסר משמעות בעיניי, המספר הזה, אלא אם מדברים על נוסטלגיה ספציפית. לפעמים אני צריכה ממש לחשב כדי להזכר בת כמה אני, או איזה יום היום, ולבושתי, לפעמים, איזה חודש.
לא הבנת בקשר לטלפונים, כדי לדבר עם אלה שאת מכירה, היית צריכה לדבר עם איזה מאה שאת לא מכירה. זה לא שאני לא יכולה לעשות את זה, ומרגע שאני מתחילה זה קלי קלות, אבל עד להרמת הטלפון הראשון אני בהתנגדות רצינית מאד...

גם אני זוכרת את שמות כל ילדי הגן שהייתי בו, מצד שני, רובם הגיעו איתי עד לכתה יוד (ואז עברתי לבי"ס שלמד בו גם אח של תבשיל קדרה אם זה אומר לך משו)
יש לי שניים שלושה חברים בחיים האלה (;-)) והותיקים שבהם כבר חברים 18 שנים, ואף אחד מאלה שאני זוכרת מהגנון לא ממש נשאר משמעותי.
ולכן קראתי את זה ואמרתי לעצמי, אז לא זכרת, אז? כשלעצמו זה ממש לא מטריד. אבל מה כן? מבחינתך? זה שהיית תלושה?

אני גם סקרנית, אבל ברור לי שזה לגמרי עניינך מה שתחליטי לספר. זה גם נשמע מאד גדול ומאד אישי אז אני אפילו לא שואלת.
ולכן אני שוב מאחלת שתמצאי את עצמך מעבר לדלת הזו, ותחללי באושר לצלילי המוזיקה...

[בשמת_א*]

כדי לדבר עם אלה שאת מכירה, היית צריכה לדבר עם איזה מאה שאת לא מכירה
אה! את מתכוונת להרים טלפונים לחמישה או ששה אנשים שנושאים אותו שם אבל הם לא ה"אבי כהן" (לצורך העניין) שאני מחפשת? וואללה. לא רק לא קשה לי, אפילו משעשע. אני בלשית בנשמתי. לא רק במחקר אקדמי (-:

זה שהיית תלושה?
כן. שאני תלושה. שאני מרגישה שאני פוגשת אותם ואני לא יודעת שאני מכירה אותם. שלפני שבועיים נתקלתי בשם שאמרתי לעצמי, הי, אני מכירה אותו! ולא ידעתי מאיפה, ופתאום אתמול אני רואה את השם הזה כתוב מאחורי תמונת המחזור שלי מכתה ד. אריה פ! אה! הוא פשוט למד איתי וככה אני מכירה אותו! לי זה לא עושה טוב. גם ככה קשה לי לחבר שמות עם פרצופים וממש לא טוב לי עם זה. אני מרגישה כאילו אני עוברת דרך החיים עם סוג של עיוורון, משהו שחסר לי כל הזמן, שנמצא שם אבל גידם. אני רוצה שזה יהיה מלא.

ותחללי באושר לצלילי המוזיקה...
מתוקה. לזה מעולם לא ציפיתי. האושר שלי נמצא בבית. אני צריכה מפתחות אחרים. לא לאושר.
להבנה. לילדות שלי. לשנים שהן חורים שחורים, שהדחקתי, שפחדתי, שעצמתי עיניים כי היה קשה מדי לראות, להרגיש.
אני רוצה בעיניים של בוגרת שמסוגלת להיות שם להסתכל לדברים בעיניים ולשמוע אותם בפעם הראשונה בחיים ממקום שמסוגל באמת להקשיב להם בלי פחד, כדי להכיר, כדי לדעת, מתוך חמלה למי שהיינו ולמי שאנחנו.
אושר? לחלל? מוזיקה? חמודה, אולי לא הסברתי טוב: אני הולכת לבקר בבית משוגעים (-:

קול קטן בתוכי אומר: טוב שמצאת אותו רק עכשיו.
היקום לא העלה את המסך הזה קודם, כי את לא היית מסוגלת.
עכשיו, אני מסוגלת לבוא למקום כזה.
בעבר, זה היה מפחיד אותי ברמות. לא הייתי מתקרבת אפילו.
היום, אני רואה את העצב שבזה, מאוד צר לי. אבל יש גם פשוט אנושיות.

היום, ביום הזה ממש.
זה השיר שמתקשר לי איתו.
קראתי את המלים וזה עשה לי צמרמורת:

היום היום

ביצוע: דורית ראובני
מילים: דודו ברק
לחן: מוני אמריליו



היום, ביום הזה ממש
אני כבר לא עצוב כל כך
אני כבר לא עצוב כל כך
אני יודע היום

היום אני אולי נרגש
אני אוהב פתאום לחיות
היום אולי אני נרגש
אתה שומע היום.

תן לנו לחיות היום מהתחלה
תן לנו מהתחלה ועד הסוף
ואז תראה איך שאני הולך
יפה בתלם והולך
והולך והולך והולך.

(רק ההתחלה)

הלוואי שהייתי יכולה לחיות היום מהתחלה. תן לנו מהתחלה ועד הסוף. ואז תראה איך שאני הולך!

[צל_הימים*]

כדי לדבר עם אלה שאת מכירה, היית צריכה לדבר עם איזה מאה שאת לא מכירה

לקראת החתונה, עלה הרעיון לאתר את אבי. אי שם בערבות צרפת המושלגות וסחופות רוחות שורקות. בחיפוש ב-"מיניטל"/אינטרנט על כל אחד משמות האב ואחיו, עלו כמה וכמה תוצאות. אחרי שני נסיונות, התייאשתי. גם חבר שלי בפריז לא עמד בזה.
ולא, לא איתרתי אותו. לתמיד.

[בשמת_א*]

אחרי שני נסיונות, התייאשתי
אתה לא מזל עקרב, נכון, ז'ראר? (-:

אני קרוצה מהחומר הבלתי מתייאש.
ואני לא נרתעת מעבודה קשה.
ואין דבר העומד בפני הרצון, שלי.

[צל_הימים*]

_אני קרוצה מהחומר הבלתי מתייאש.
ואני לא נרתעת מעבודה קשה.
ואין דבר העומד בפני הרצון, שלי._

אפשר לקבל קצת מהחומר הזה?
בעיני זהו החומר ממנו עשויים החלומות.

מנגד, שני אנשים הקרוצים מאותו החומר הזה, תחת אותה קורת גג, תעיף אותה לאלף עזאזל. והקירות אחריה. ודי לחכימא...

<מלהטט עם הסכיזופרניה של שתי שיחות שונות בנושאן ובטון שלהן, בו זמנית, בדפים שונים. נפלאות האינטרטנט >

[בשמת_א*]

מנגד, שני אנשים הקרוצים מאותו החומר הזה, תחת אותה קורת גג, תעיף אותה לאלף עזאזל
זה בדיוק מה שחשבתי. עצרתי את המקלדת שניה לפני שכתבתי משהו בכיוון הזה בהודעתי הקודמת D-:

_אפשר לקבל קצת מהחומר הזה?
בעיני זהו החומר ממנו עשויים החלומות._
הממ. כרגיל, אתה גורם לי לחשוב. תשמע, אני חושבת שזה אופייני שאתה מדבר על "חלומות" בהקשר הזה, בעוד שאני משתמשת בחומר הזה ל מעשים. זהו החומר ממנו עשויים המעשים.

[צל_הימים*]

אי אפשר ככה. גם את בענייני תשובות רקורסיביות? במקרה שלנו, רקורסיה כפולה, שזורה. אי אפשר כבר לצטט אפילו... אולי לבודד את מרכיבי היסוד:

כרגיל, אתה גורם לי לחשוב: תודה, דו סיטרי.
חלומות_, _חומר_, מעשים. בכל צירוף אפשרי.

<ואם כבר שזורים, עובד על כך שכבר לא תצטרכי להיות ה-Moderator שלי>

[ניצן_אמ*]

עקרבית קלאסית, כמו אמא שלי.
גם זה שאני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי באופן כל כך מדוייק אחרת תתפסי אותי בפינה, או לא תביני אותי בכלל.
אז:
אני לא חושבת שאת תחוללי, או שאת לא מאושרת. ואני חושבת שעד כה הבנתי אותך במדוייק.
פשוט איחלתי לך עם כוונה גדולה (ככה בעיניים עצומות ובתשומת לב מירבית אלייך) שתמצאי מה שאת מחפשת מאחורי הדלת שלה הוא המפתח, ויצאת לי מחוללת בורוד, ידיים פשוטות לצדדים, ראש מוטה מעט לאחור, מלאת שחרור וחופש.

יש לי גם מה להגיד על תלישוּת, עקרבים ושאר ירקות, אבל בינתיים מאחלת ליל מנוחה.

[בשמת_א*]

<ואם כבר שזורים, עובד על כך שכבר לא תצטרכי להיות ה-Moderator שלי>
ראשית, למה? מה מפריע לך שאני ה-moderator שלך?
שנית, מובן שאני נהנית מרקורסיה שזורה כפולה! סוף סוף ביטוי ממצה של צורת המחשבה שלי (-:
שלישית, אני ה-moderator שלך? למה בעצם אתה מתכוון? אפשר הסבר? אני לא לגמרי בטוחה שהבנתי אותך, אם כי אתה אומר את זה בהרבה מקומות (וכן, מתאים שהשאלה הזאת, שמקומה הטבעי ראשון, מופיעה אצלי במקום השלישי) D-:
LOL

עקרבית קלאסית, כמו אמא שלי
עכשיו עשית לי את כל היום! כל כך צחקתי על הבוקר! D-:

ויצאת לי מחוללת בורוד, ידיים פשוטות לצדדים, ראש מוטה מעט לאחור, מלאת שחרור וחופש
הממ. אני צריכה לחשוב על התמונה הזאת. מתאים לי, אני חושבת. צריכה למצוא את השמלה (ורוד פוקסיה, שרוול קצר, צמודה, ארוכה, ומתנפנפת בחלק התחתון (-: ).
עשיתי חשבון שאני צריכה להחזיר לעצמי את הבעלות על חמש שנים.
ואני עושה את זה דרך השתקפויות.

יש לי גם מה להגיד על תלישוּת, עקרבים ושאר ירקות
תגידי, תגידי.
אתמול היו לי שתי שיחות שונות שקשורות בעקרבים: האחת על "עקרב בחינוך הביתי" (ילדים), והשנייה על "מה עושים עם העקשנות של ילידי ה-27 באוקטובר" (don't fight them, join them, אבל בזהירות, יש עוקץ בקצה הזנב).

[אילה_א*]

מישהי כתבה שהבן שלה השווה בין יעקב עוזר לרחל ליד הבאר למשה עוזר לציפורה ליד הבאר. לא השווה, רק הזכיר את משה וסיפר את הסיפור השני, ואת ישר זיהית וכתבת לה למה הוא הזכיר את משה, ציטטת ונתת מראה מקום. בגלל זה הייתי מופתעת.
יום טוב יקירה

[בשמת_א*]

ואת ישר זיהית וכתבת לה למה הוא הזכיר את משה ציטטת ונתן מראה מקום בגללזה הייתי מופתעת
אה. זה.
אז: א. אני די מעורה בתנ"ך. ב. אני גם קוראת תנ"ך לילדים שלי (מבחינתם שאקריא שלוש פעמים ביום...), וקראנו את זה לא כל כך מזמן (לפני פסח).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה

[קלמנ_טינה*]

לא סתם הצעתי עזרה עם ספר בלי חיתולים.
אני מוכנה לעזור בעריכה, הגהה, תרגום, כתיבה - מה שאת צריכה כדי לזוז.
אולי אפילו ננסה יחד, בקבוצה, כל אחת פרק / סוגייה שהיא יכולה להאיר באור מעניין ומועיל?
זה כבר דיון על הפורמט, וגלשתי לגמרי.
אני ממש לא רוצה שתרגישי שאני מצפה דווקא ממך לעשות את זה, אבל אין צורך להסביר למה זה יוצא ככה, נכון?

ואם לא מחר אז עוד שנה.

[בשמת_א*]

תודה, אני אנסה להתגבש.
(שתביני, אני עורכת, מגיהה, מתרגמת וכותבת בתור חלק ממקצועותי P-: ).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שתי כפיות סוכר בקקאו

בשביל זה צריך את הדף מה אכלנו בילדות , ולהסביר לצעירים יותר שפעם היו מכינים שוקו מאבקת קקאו (ולא משוקולית או סתם שוקו מוכן).

[ציל_צול*]

לא הייתי קוראת לזה חינוך ביתי כשמדובר בשני ילדים קטנים שאפילו לא בגיל חינוך חובה, ילדון בן שלוש ותינוק... את סתם רוצה לגדל את הילדים בלי לשלוח למסגרת.
מצטערת, לא הצלחתי להתאפק... קשה לי עם זה שהמושג חינוך ביתי מוגדר על ידי מה שהוא לא במקום מה שהוא כן. חינוך ביתי במובנו הפשוט הוא חינוך שמתרחש בבית. זה שמגיל מסוים יש מערכת שמנסה לאלץ אותנו לשלוח אליה את ילדינו זו בעיה של המערכת שמגדירה את עצמה כנורמה. מבחינתי, חלק מהעובדה שאני מסרבת להיכנע לנורמה הזו טמון בעובדה שאני לא מגדירה את מה שאני עושה ביחס אליה אלא רק ביחס למה שאני באמת עושה. מחנכת בבית. אין סיבה לתת למערכת להשתלט לנו על מילה יפה כמו "חינוך" ולבחור את "גידול" על תקן מה שנשאר. מי שבוחרת בחינוך ביתי לא מתחילה לעשות פתאום בגיל שלוש דברים שהיא באופן מכוון לא עשתה קודם. מה שהיא עושה מגיל שלוש ועד גיל שלוש הוא זהה מבחינת המטרות והכוונות ולכן אם קוראים לזה חינוך ביתי מגיל כלשהו אז זו אותה המסגרת גם קודם לכן.
את צודקת. אני בהחלט רוצה לגדל את הילדים בלי לשלוח אותם למסגרת. ובמסגרת הגידול הזה הם מתחנכים וכל זה קורה בבית. ומכאן - חינוך ביתי. ושהמערכת תקפוץ לנו!

[בשמת_א*]

נכון, אני מסכימה איתך בגדול.
אבל מה שמפריע לי הוא אחר: הבנתי מה, אז אני אסביר. עד לפני מעט מאוד שנים, תינוקות בני שלוש היו באופן מובן מאליו עם אמא. בגיל חמש היה גן, וגם זה היה חידוש של המאה ה-18 שיושם בעיקר במאה ה-19 וה-20. נוציא מהדיון את הבנים היהודים וה"חדר", זה היה חריג, בעייתי במידה מסוימת.
ברגע שמישהו מדבר על תינוק בן שלוש ואומר שהוא "בחינוך ביתי", זה יכול להיאמר רק על רקע חברה שבה לשלוח לגן זו הנורמה לתינוקות. ואכן זו הנורמה בישראל: נדמה לי שיותר מתשעים אחוז מבני השנתיים כבר נמצאים במסגרות.
לכן זה מפריע לי. הלא נורמלי הופך לנורמלי, ואז התנהגות נורמלית - צריכה לקבל שם מיוחד, תוית מיוחדת, שונה וחריגה. זה בזמן שאת רוצה רק להיות אמא לילדים שלך (אבל תראי איך כל המערכת בנויה ככה, שזה לא מעניין אף אחד שאת אמא ויש ילדים שתלויים בך. את אמורה לעבוד ולחקור כאילו את חיה בואקום).
לא יודעת אם הסברתי.

למחוק את יכולה בקלי קלות: שימי לב שליד כל הודעה כתוב "מחק" בסוף השורה.

[ציל_צול*]

יודעת לגבי המחיקה. לא הרגשתי בנוח למחוק משהו בדף בית שלא שלי ולא הרגשתי בנוח למחוק מילים שאת כתבת בדף הבית של עצמך.
מקבלת את מה שאת אומרת. יחד עם זאת, זו עדיין שאלה מושגית. אני בטוחה שיש הורים בחינוך הביתי שבכלל נרתעים משימוש במושג "חינוך", שבאופן טבעי מקושר למערכת החינוך. לולא היו קיימות מערכות חינוך או חינוך שלא על ידי הורים לא בטוח שהמושג הזה בכלל היה בא לעולם. ילדים פשוט היו חיים בבית או גדלים בבית או מתפתחים בבית או כל דבר אחר. "חינוך" מניח בקשת האסוציאציות שלו מחנך כדמות שזהו עיסוקה המקצועי.
עבור הורים שכן בוחרים לאמץ את המושג הזה, חינוך ביתי, ראוי שיבחרו בו מהתחלה כי באמת שום דבר לא משתנה בגיל שלוש או ארבע או חמש, חוץ מהאופן שבו מתבוננת בהם החברה. הטענה שלך, אם הבנתי נכון, היא שבעצם המושג יש קבלה של הנורמה ואת בהחלט צודקת. יכול להיות שמישהו יצירתי ופעלתן היה צריך לחשוב על מושג אחר שמקובל על הורים שמגדלים את ילדיהם בבית ואולי זה היה תופס ומבדיל אותם באופן יותר חד מהורים הבוחרים לשלוח ילדים למסגרות.
אגב נורמה, מדהים איך היא משתנה עם השנים. כאשר שקלנו לשלוח את הגדול לגן בגיל שנה כולם תמכו בנו מאוד והיו להם טענות משכנעות למה כבר הגיע הזמן. הוא נשאר בבית. כל מי שבזמנו תמך כעת חשב שזה גם רעיון מעולה להשאיר בבית והיו נימוקים מצוינים להצדקת הבחירה שלנו (על ידי הסביבה). בגיל שנתיים זה חזר על עצמו ושוב, אחרי תמיכה גורפת בשליחה לגן, ואחרי ששוב החלטנו להימנע מכך, קיבלנו תמיכה גורפת כולל "פעם היו שולחים ילדים לגן רק בגיל שלוש וככה זה צריך להיות". היום אנחנו עומדים באותה נקודה. כולם תומכים בשליחה לגן. ראינו שבאופן מפתיע רוב המסגרות ה"רכות" כמו חינוך דמוקרטי בגיל הגן וגני קהילה למיניהם מקבלים ילדים רק מגיל ארבע. מאחר וקשה מאוד לשלוח ילד לגן רגיל רק לשנה שמגשרת על המסגרת שנשמעת מתאימה יותר, זה מעורר שאלה האם "ארבע" הוא ה"שלוש" החדש. לדעתי יש פה תהליך זוחל שבו הנורמה של מי ששולח לגן יחסית "מאוחר" משתנה. נכון שהרוב עדיין שולחים מוקדם מאוד (וזה קשור למה שציינת - חברה שמעודדת לידות אבל לא הורות, של אמהות ואבות כאחד) אבל למי שרוצה לבחור אחרת יש אולי כבר נורמה אחרת. גם לשוליים יש נורמות והן לא פחות חשובות מאלו של המרכז.

[חלוקית_נחל*]

הי בשמת,
אשמח לעצתך
היינו אצלך בחוג האינטימי בביתך ומאז הכול היה טוב, הגענו לתקשורת טובה אפילו מחוץ לבית בחיק הטבע מה שלא היה קודם, והיום בבוקר, מהפך, שלושה פספוסי קקי ברצף (לאורך מס' שעות), למרות שהצעתי לפשפש התנגדה, הרגשתי שהיא רוצה (קל לי לזהות בזמן הנקה), כשראיתי שמתנגדת ומקשיתה את הגב הנחתי לה ועשתה ברב פעמי. אשמח לעצותיך. תודה @}
לא מצאתי את המייל שלך אבל אם יותר נוח את יכולה לענות לי "כאן"[email protected]

[חלוקית_נחל*]

שכחתי להוסיף שהיא בת שמונה וחצי חדשים, קראתי בדף על שביתות פשפושים והיא מתנגדת לעצם התנוחה, גם במיקום שונה.
עם אחותה הגדולה, שביתה שכזו החזירה אותנו לחיתולים באופן מלא ולפיספוסים מלאים בבלי חיתולים ואשמח לחוויה שונה הפעם. תודה @}

[בשמת_א*]

אני בטוחה שיש הורים בחינוך הביתי שבכלל נרתעים משימוש במושג "חינוך", שבאופן טבעי מקושר למערכת החינוך.
לא חושבת. החינוך בא אלפי שנים לפני מערכת החינוך... (-: הורים מחנכים את ילדיהם מאז ומעולם, ואילו מערכת החינוך הציבורית היא המצאה מודרנית בת המאה ה-19.

בגיל שנתיים זה חזר על עצמו ושוב, אחרי תמיכה גורפת בשליחה לגן, ואחרי ששוב החלטנו להימנע מכך, קיבלנו תמיכה גורפת
הו הו! אני נפעמת ומתפעלת! ואני רוצה להגיד לך, שבאופן יוצא דופן אתם פשוט מוקפים בתמיכה, מאוד מאוד יוצאת דופן! תקראי דפים אחרים פה באתר - אנשים אחרים ממש לא פוגשים כזאת התנהגות! מה שיש לכם (הלו, האם זה משהו שאתם משדרים? אפשר לקנות את זה? יש לכם עודפים? (-: ) הוא פשוט סביבה תומכת במלוא מובן המלה - כל בחירה שלכם זוכה להסכמה והצדקה, והולכים אחריכם גם כשאתם משנים את דעתכם, בלי להתבלבל...
וואו.

חלוקת נחל, אני חושבת שזה מתאים לדף שביתת פשפושים (האם כתבתי נכון?) ואני אנסה להעביר לשם (או שאת, יש לי מחשב נורא איטי) ולענות לך שם. אוקיי?

[רוני*]

שלום בשמת, לפני כמה שבועות התייעצתי אתך בקשר לתינוקת שלי שסבלה (בלשון עבר...) מריפלוקס סמוי עם צרבות. אז ככה- שאלתי אותך לגבי האלגיקיד והמלצת לא לתת. לצערי מדי פעם כן נתתי כי הקושי לראותה סובלת היה גדול מדי ואיכשהו נראה לי שהתכשיר (הזוועתי) עוזר. תוך כדי ובדיאבד, רגש האשמה הביא אותי לספור בדיוק כמה סיסי נתתי, בסופו של דבר לא כ"כ הרבה (חייבת להרגיע את האשמה איכשהו...) אז אני מקווה שלא גרמתי נזק. שאלתי אותך גם לגבי טיפול קרניו סקרל ואת די המלצת, וביקשת שאם נשתמש נספר. ואכן השתמשנו, אחרי שני טיפולים הריפלוקס עבר! המשכנו בטיפול כשהמטפלת משלבת גם שיטת איי פק ובסה"כ היו 6 פגישות. אמנם הריפלוקס עבר, אבל נגה עדיין בוכה לא מעט ונראה כי החיים לא פשוטים עבורה (בת חודשיים וחצי המתוקונת). למשל עכשיו אני עם כתפיים תפוסות אחרי שלוש שעות של קפצוצים הליכות ונסיונות נואשים להרדימה. נכנסתי פה באתר לתינוקות רגישים וקשה לי עם התינוק וזה מעודד לקרוא שאני לא לבד... בכל מקרה רציתי להודות לך ואף לשתף. שיהיה לילה טוב ושקט. אמן.

[ציל_צול*]

_מה שיש לכם (הלו, האם זה משהו שאתם משדרים? אפשר לקנות את זה? יש לכם עודפים? ) הוא פשוט סביבה תומכת במלוא מובן המלה - כל בחירה שלכם זוכה להסכמה והצדקה, והולכים אחריכם גם כשאתם משנים את דעתכם, בלי להתבלבל...
וואו._
מה שיש לנו זה הרבה סבלנות להסביר ולהקשיב אבל גם הרבה כעס כאשר מבקרים אותנו רק בגלל ש"ככה כולם עושים ולמה אתם חייבים להיות אחרת". אני חושבת שאנחנו פשוט יכולים להיות קצת מפחידים עם הכעס הזה על נימוקים מהמשפחה הזו והסביבה שלנו למדה לא להסתבך בזה כי זה לא משתלם...
תודה לך על ההערה הזו. חשבתי לעצמי שאולי אני לא תמיד מעריכה מספיק את התמיכה הזו שאנחנו מקבלים מהסביבה הקרובה ולוקחת אותה קצת כמובן מאליו. כלומר, אם אני עושה משהו הגיוני ויכולה להסביר אותו אז מבחינתי אין סיבה שלא יתמכו בי, לא?! אז זהו, שלא, וצריך לזכור את זה. שוב תודה.

[בשמת_א*]

אז אני מקווה שלא גרמתי נזק. שאלתי אותך גם לגבי טיפול קרניו סקרל ואת די המלצת, וביקשת שאם נשתמש נספר. ואכן השתמשנו, אחרי שני טיפולים הריפלוקס עבר!
תודה רוני שחזרת לספר! אני מאוד שמחה שהטיפול עזר, ואני בטוחה שלא גרמת נזק. אכן נשמע שהגרלת תינוקת רגישה - איזה מזל שהיא הגרילה אמא כה אוהבת ומסורה, שמטפלת בה באהבה שמגיעה לה! כל הכבוד לך! ותודה שחזרת לשתף אותי (-:

[בשמת_א*]

חשבתי לעצמי שאולי אני לא תמיד מעריכה מספיק את התמיכה הזו שאנחנו מקבלים מהסביבה הקרובה ולוקחת אותה קצת כמובן מאליו
באמת יופי להיזכר, שיש עד מה להגיד תודה!
זהו, הולכת לישון, ולפני זה לזכור להגיד תודה על כל הטוב בחיים שלי (-:

[ציל_צול*]

אה, אז גם את ערה בשעות האלה...
מה שכתבת מזכיר לי שלמרות שמעולם לא הייתי דתייה יש בי משהו שמתחבר לטקסים הנוצריים האלו שרואים בסרטים - ילד כורע ליד מיטתו, כולו רחוץ וריחני ושלו, משלב אצבעות ונושא תפילה. אין לי מושג מה בדיוק כל הילדים האלה אמורים לומר ולמה באמת מכוון הלב שלהם אבל יש משהו קוסם באמירת תודה כזו לפני השינה. לולא הלכנו לישון כל כך מאוחר היה לנו כוח לעשות את זה יותר.

[קלמנ_טינה*]

הי בשמת, ראיתי שאת מחפשת רעיונות להפתעות יומולדת.
בן השמונה-וחצי שלנו השתתף באחרונה במסיבה שבסופה כל ילד קיבל קונכיה ענקית. הפתעה מוצלחת, לא?

[בשמת_א*]

וואו, באמת יש לילדים אוסף קונכיות יפה. זה רעיון!
אגב, קלמנ טינה, ראיתי שבעבר רצית להשתתף בחוג בלי חיתולים. אז רק בשביל לא להרגיש לא נעים שלא ביררתי - את כבר ממש לא צריכה, נכון? (גם חיברתי בעמל רב הודעה מפורטת על החוג ובה מוקדשת פיסקה שלמה לכך, שכל החומר מצוי באינטרנט וניתן ללימוד לגמרי בחינם ובבית וזה יותר אקולוגי... שלא ייצא שאשכח לכתוב את זה למישהו...).

[קלמנ_טינה*]

תודה, באמת רציתי עוד לפני שפוצ' נולדה. אבל אני חושבת שכבר צברתי ניסיון מסוים בבלי חיתולים (שלא לדבר על קילומטראז' בלתי מבוטל כאן בבאופן, והמפגש איתך ביום העיון...)
ממש יפה מצדך להציע.
ומזל טוב לילדים.

[בשמת_א*]

תודה, קלמנ טינה!

[אדמה_טובה*]

בשמת, ראיתי ששאלת בדף של הצפת עמנוא ל באהבה
לא מבינה מה דחוף לאופק להעתיר אהבה על מנוולים
את באמת שואלת? כי יש לי השערות.
בתור מי שהפנתה אותי לאתר של drirene, את ודאי יודעת לזהות תוקפנות, והזדהות עם תוקפנות, גם כשהיא באה במעטה של עלי-בר ועלי תאנה. האם המעטה וההסוואה כל כך מתעתעים?