דג חתול

שליחה על ידי שיחות* » 20 מאי 2013, 14:29

שמספר שלוש
מה? איך נהיה מספר שלוש? או שאני גמורה במוח או שאין לי שום הסבר לדבר הזה. (כמעט נמסתי לי בנחת מהמתיקות אין קץ הזאת.)

הוא מספר שלוש בספירה הכללית ומספר אחד לפי ספירה אישית

. בקיצור יש לו שני אחים גדולים שאני לא אמא שלהם. ועכשו ילדים עזרו לעננים למצוא את שפיותה בבית מוכה טסטוסטרון

ובערב, הוא אמר לי בשלווה כזאת "זה לא נורא שהיום לא כל כך הצלחת. אפשר גם ביום אחר."
הוא לא קורא את המיילים שלי, נכון?

אוצר.

ועכשו ילדים עזרו לעננים למצוא את שפיותה בבית מוכה טסטוסטרון

שליחה על ידי שיחות* » 20 מאי 2013, 20:01

ועכשו ילדים עזרו לעננים למצוא את שפיותה בבית מוכה טסטוסטרון
זה נורא פשוט. בואי ליממה בביתי מוכה המתבגרות. תחזרי הביתה, והבעיה תיעלם.

ובערב, הוא אמר לי בשלווה כזאת "זה לא נורא שהיום לא כל כך הצלחת. אפשר גם ביום אחר."
מדהים

בבית שכולו בנים זכרים אני מוצאת את עצמי משחקת עם הבנים את המשחק החינוכי "מי עשה פוק?" (בד"כ הקטן מפסיד ובצדק).
מצד שני, גם אצלנו יש גילויי אצילות מצד הילדים. פעם דחסתי לפה 2 קוביות שוקולד, וחזרתי איתן לסלון בפה מלא. הגדול אמר לקטן: אמא לא יכולה לדבר, יש לה תפוח בפה. <גחח>

אויש , סתמי, ברור שאני אהנה

אתן רואות? אתן רואות למה התחלתי לכתוב ספרים? כי החברות לא נותנות לי לדבר!

שליחה על ידי מי_מה* » 20 מאי 2013, 22:47

מפי עוללים ויונקים וזה....
קרוטונית הרסת אותי עם התפוח

וחשבתי לי, איזה קטע, מרוב אהבה אל לאה גולדברג לא עצרתי רגע אחד לתמוה איזה קטע הזוי זה, כל איסוף הילדים הזה, ללא יידוע ברור של הוריהם, ואף בהתנגדותם הגלויה של חלק מההורים...
לפני כמה חודשים גם אני הקראתי את זה, ובדיוק תמהתי על אותו עניין!
הבן שלך מדהים.

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2013, 05:17

ברוך השם מישהי מגיבה פה לאישיו התרבותי.
כל השאר עם כל האיצטלא הספרותית שלהן, חוץ מפוקים וסתימת פיות לא יצא מהן הרבה.
<לא שקמו בי אד אפה ז'ה אאפואאח>

ברוך השם מישהי מגיבה פה לאישיו התרבותי.
כן, גם אני זוכרת את ניסים ונפלאות! אבל לא את השיר

מתערבב לי עם השיר של ניסן ורחמים משיכון ב'.

כל איסוף הילדים הזה, ללא יידוע ברור של הוריהם, ואף בהתנגדותם הגלויה של חלק מההורים...
אכן מעניין. ראי התקופה. אני חושבת שפחות התעסקו אז בריבונות של הורים על ילדיהם (ואולי יותר במה שהילדים יכולים לתרום לקולקטיב).
אני דווקא התרשמתי מ"ידידי ברחוב ארנון", איך היא מתארת את החום והלחות בתל אביב, בימים שלפני המזגן. (מקלחות תכופות, זה היה הפטנט).

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2013, 16:09

מה אתן ממליצות בתור ספר ההקראה הבא? יש כאן בן חמש ובת 11. כן, חזרנו למיטה המשפחתית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אצלנו להיט ההקראה כרגע לבת ה-9 ובת ה-6 זה אן מאבונלי על נגזרותיה.
item]באורה הכפולה id[/po]=6995 כבר הייתם?

בן השנתיים תקוע עם ה"חמור שרצה רק תות"
(מקריאים את המקור תוך כדי אחיזת בובת פלסטיק של איה ומחליפים במקומות הרלוונטים)

פ

פיטר פן!

"ניסים ונפלאות", אחד מספרי האהובים.

מה עוד?
בארץ לובנגולו מלך זולו.
"מדיקן" של אסטריד לינדגרן והמשכו, "מדיקן והספוגית מיוניבקן"
עכשיו בתוכניתי להקריא את "ספנים אמיצים" של רודיארד קיפלינג.

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2013, 19:47

פיטר פן!
איזה הוצאה ותרגום את ממליצה? ?
ומה עם כפר המהומה? מתאים לגיל חמש כבר?

ואלה? גם לגיל חמש? (וחצי) ? "מדיקן" של אסטריד לינדגרן והמשכו, "מדיקן והספוגית מיוניבקן"
והאם נרניה כבר מתאים?
וואי איזה כיף שאפשר להתייעץ ככה.

_פיטר פן!
איזה הוצאה ותרגום את ממליצה? ?_

אולי אני אשאיל לך? קניתי את זה פעם מזמן מזמן אחור אחור בתקווה שבנ"ז ישלים קצת ילדות אבודה, אבל זה לא קורה. ועד שלי יהיו ילדים והם יהיו מספיק גדולים... יש זמן.
אם את רוצה איכשהו להעביר אליי כתובת אני אשמח לשלוח לך. באמת. זה ירונן את לבי.

נרניה הפחיד את בת השמונה שלי (כשהייתה בת שבע), והפסקנו אחרי שני פרקים. יש שם משהו מאוד אפל.
חמש ואחת עשרה- שילוב מאתגר..כפר המהומה בהחלט יכול לתפוס לדעתי. לאסוף סיפורים בחצר- מאת גרדה כהן. ספר שאהבתי מאוד בילדותי ועובד טוב עם פערי גילאים.
מה עם פו הדוב? (הגדולה תקטר ואז תגלה שזה בעצם מצחיק וחכם. או שתגיד שעכשיו ממש הגזמת ושזה לתינוקות?) (ברור לי שכבר הקראת את זה, אבל גם לקטן?)
הגמד סיפורון.
רסמוס והנודד.
האבן הלבנה- אולי עוד קצת מוקדם, אבל בעוד כמה חודשים- ממש שווה.
סדרת רמונה, ובכלל ספרים של בוורלי קלירי. גם לג'ודי בלום יש כמה טובים (סדרת פשוש).

אצלנו - המומינים בתרגום החדש. נהדר.
אורה הכפולה - הגדול מאוד התלהב, אח"כ זה היה לו קצת יותר מדי מסובך ומסתעף. בכל זאת ממשיכים אבל בעצלתיים. לבן 5 זה נראה לי קצת מוקדם.

לא חזרתי לזה מאז גיל עשר, אבל מה עם צפרדי וקרפד?

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2013, 23:28

ברור לי שכבר הקראת את זה
אה, כל השנים ההוא מהמחלקה הראשונה במטוס היה מקריא, ואני, בשנים שמאז, התאקלמתי בלהיות מבוגר יחיד, ואם הייתי מגיעה ללהקריא, היו קורים לי דברים מוזרים מרוב עייפות, למשל להגיד משפטים ממש לא קשורים לטקסט עד שמעירים אותי בעצבים "אוף אמא עוד פעם את עושה את זה". זה עכשיו התחלה של זמן חדש כאן בבית. שיש לי יותר כוח להקריא, שהקטן כבר מתחיל ליהנות מטקסטים יותר מורכבים והצעירה עדיין נהנית מהם. שחזרנו למיטה המשפחתית.
תודה על כל ההמלצות הנפלאות. לכל יימצא שימוש. מיכל, כן, אני רוצה. ולו רק כי זה ירונן את לבך. וגם כי כמו שמאמצים ילד ואז פתאום מגיעים הריונות, אז כך אם תשחררי את הספר לילדים של אחרים, וכולי.
אחפש דרך להעביר כתובת. את נדיבה מאוד תודה רבה

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2013, 23:29

אורה הכפולה אני לא רוצה להקריא לילדים שלי. שלא יבואו להם רעיונות ועצבונות.

אז לכי ישר על פצפונת ואנטון, שהוא ממילא הרבה יותר יפה!
(מקסימום הילדים שלך ילכו למכור גפרורים ליד הגשר תוך מלמול "אמי עיוורת בשתי עיניה, והרי היא עדיין צעירה. שלוש קופסאות רבע מרק. אלוהים יברך אותך, גברת!")

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2013, 23:49

(-: אוקיי.

המומינים באמת נהדר. בעיקר למבוגרים...

אורה הכפולה אני לא רוצה להקריא לילדים שלי. שלא יבואו להם רעיונות ועצבונות.
זהו, לגבי זה - הצגתי לו את הספר בשמחה ואז חשבתי אותה מחשבה כמו שלך (ואצלנו זה עוד יותר נפיץ כידוע לך) וניסיתי לדחות את הקריאה ולהחביא אותו בתחתית הערימה. אבל היה מאוחר מדי... כבר לא ויתרו לי. ומכל מקום, ייתכן שעבורם מדובר בפנטזיה פרועה שמותר להם לרקום.

באמת לא מזמן הקראתי את כל פצפונת ואנטון, היו המון שיחות. מספרי האהובים ביותר.

שיחות, ספרי מדיקן מקסימים לכל גיל, בהחלט חמש וחצי.

_רסמוס והנודד.
האבן הלבנה - אולי עוד קצת מוקדם, אבל בעוד כמה חודשים- ממש שווה_
ציפורי, מי את?!
רסמוס והנודד - לגמרי אחד מספרי האהובים ביותר. לא זו בלבד שקראתי אותו אין ספור פעמים, אלא שלפני כמה שנים גם קניתי לי את המקור בשבדית (-:
ואת "האבן הלבנה" אני תרגמתי. מקסים מקסים (וכל כך מלא תובנות חכמות...).

בשמת- באמת ראוי היה שאציין שהקראתי אותם בעקבות המלצותיך באחד הדפים כאן.

זה עכשיו התחלה של זמן חדש כאן בבית. שיש לי יותר כוח להקריא, שהקטן כבר מתחיל ליהנות מטקסטים יותר מורכבים והצעירה עדיין נהנית מהם. שחזרנו למיטה המשפחתית.
מרגש לקרוא

שליחה על ידי מצ'רה* » 22 מאי 2013, 09:46

היו קורים לי דברים מוזרים מרוב עייפות, למשל להגיד משפטים ממש לא קשורים לטקסט עד שמעירים אותי בעצבים "אוף אמא עוד פעם את עושה את זה".
כן...

ומכל מקום, ייתכן שעבורם מדובר בפנטזיה פרועה שמותר להם לרקום.
בתור בת למשפחה שהתפרקה, אני מעידה שבילדותי הספר הזה מאד תמך בי.
קראתי אותו בעצמי, תוך הבהרות מצד הורי שבחיים זה לא יקרה.

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2013, 11:45

בתור בת למשפחה שהתפרקה, אני מעידה שבילדותי הספר הזה מאד תמך בי.
מעניין. איך בעצם? אם בא לך לפרט.

ציפורי, מי את?!
(נה נה בננה, אני כבר יודעת מי זאת ציפורי!)

אצלנו בת שמונה ובן חמש מאוד אוהבים את סדרת אמיל של אסטריד לינדגרן. וגם אותי הם מצחיקים..

שאלתי את נושקי אם יש לו המלצה על ספר בשבילכם, הוא חשב הרבה זמן ובסוף אמר:
מערת הסודות של עילי פלד. זה ספר שכתב ילד בן 8. נושקי אומר שעלול להיות טיפ-טיפונת מפחיד בשביל בן 5, אבל רק אם הוא אחד שמפחד מסיפורים מפחידים.
אני לא קראתי את זה, אז לא יכולה לחוות דעה.

שליחה על ידי מצ'רה* » 22 מאי 2013, 12:36

הא!
גילגי!

שליחה על ידי מצ'רה* » 22 מאי 2013, 12:49

ומה ששאלת אשמח לפרט כשיהיה לי זמן לכתוב

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2013, 13:52

אז לכי ישר על פצפונת ואנטון, שהוא ממילא הרבה יותר יפה!
היה להיט אצלנו

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2013, 13:52

_הא!
גילגי!_
הכי!

הקוסם מארץ עוץ

הקוסם מארץ עוץ
בתרגום החדש של בשמת

איך בעצם? אם בא לך לפרט.
בזמן ובקהילה שגדלתי בהם, לא היו עוד הורים גרושים וילדים עם משפחות פרודות. כל מי שהכרתי גר עם אמא ואבא.
עצם הפתיחה והאיוורור של עניני גרושין מנקודת מבט של ילדות, היה מאד חשוב בשבילי. במיוחד שבהקדמה אריך קסטנר מתייצב לטובת הילדים, באופן שעכשיו אולי נראה מובן מאליו, אך לא כן אז.
פנטזיות ועצבונות היו והיו, גם לפני אורה הכפולה. למי שלא יודע: ילדים שהוריהם נפרדו לא מפסיקים לייחל ולחלום שהם יחזרו. גם אם אין לזה בדל סיכוי.
אז הספר נתן לפנטזיה הזו גוף סיפורי. לפחות באגדות זה קורה.
ואני ממש אוהבת סיפורים עם סוף טוב. תמיד אהבתי. אם אי אפשר במציאות אז לפחות שבסיפורים.
ולי מגניבה.
מצ'רה ממחשב אחר

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2013, 17:51

ילדים שהוריהם נפרדו לא מפסיקים לייחל ולחלום שהם יחזרו.
אני תוהה אם גם הילדים שלי. ואם כן, אז וואו, כמה טוב הם עומלים להסתיר את זה.
אני אגב הפסקתי מתישהוא. ז"א, זה כן עובר, מתי שהוא. היה איזה רגע, כשכבר הייתי נשואה טריה, שפתאום זה נראה אפשרי, והרגע עבר, ומאז לא נראה לי שזה עלה לי שוב. תודה על ההסבר מצ'רה יקרה.
ותודה על כל ההמלצות הנוספות. זה כל כך כיף.

ואם כן, אז וואו, כמה טוב הם עומלים להסתיר את זה.
כן
בגלל זה כתבתי את זה כאן: אני זוכרת את ההסתרה הזו.
זה כן עובר, מתי שהוא.
גם אני זוכרת. אבל אז כבר לא הייתי ילדה. עכשיו אני כבר לא מצפה שהורי יחזרו P-: (וינטשו את בני הזוג שהם חיים איתם רוב חייהם..... ברור שלא.)

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2013, 18:09

וגם מטילדה ספר מעולה!
ואני מאוד אהבתי להקריא הארי פוטר. המרכזי היה בן 4 כשהתחלתי להקריא את זה. נראה לי ששלך בהחלט בשל. לשניים הראשנים, כן? ההמשך יחכה לגיל קצת יותר מבוגר אבל עד שתגמרי את כל ההמלצות כאן כבר יגיע אליו הינשוף מהוגוורטס.

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2013, 20:08

יצא לכן להכיר ספר על ספרנית מפחידה כזאת? משהו בננה או בטטה. (משום מה מטילדה הזכיר לי את זה. אכן אהבנו את זה בזמנו מאוד. )

"חלומו של מולה" - ספר ישראלי מעולה, לא פחות, שציפורי הכירה לי.
"מדיקן" שבשמת הזכירה הלך מעולה בגיל הזה. וילך גם היום, מחדש, כשרק אצליח לשים יד על עותק.
את סדרת "בית קטן הערבה" התחלתי כשהבכורה היתה בת ארבע ומשהו. יש ילדים והורים שמשתעממים מזה. אני יכולה לקרוא את זה בלופ.
כתבתי על זה משהו אבל אין לי כוח לקשר עכשיו.

רוניה בת השודד. וגם אני בעד כל סדרת רמונה.

שליחה על ידי שיחות* » 23 מאי 2013, 08:24

וואו תודה לכולכן, איזה עושר ושפע. בוקר מצויין לכולם. מצרפת קישור למשהו מצחיק
https://www.youtube.com/watch?v=[po]oa hiLXLbTc[/po]

שליחה על ידי מצ'רה* » 23 מאי 2013, 08:25

רוניה בת השודד
נכון!
(נורא קשה להשיג אותו ומה חבל)

שליחה על ידי שיחות* » 23 מאי 2013, 08:27

למקרה שלא הובנתי נכון:
זה ממש מצחיק הקישור למעלה.

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מאי 2013, 09:02

צחקתי

האגדה על מרפי בטטה

שליחה על ידי שיחות* » 25 מאי 2013, 21:16

נכון! תודה אמא בבית.
ותודה גם על הצחקוק של מימה. ההומור הבריטי כולו קד לך בארשת כאב מפוייסת.

שליחה על ידי מי_מה* » 25 מאי 2013, 22:11

אני, את יודעת, יש לי חשבון ארוך עם ההומור הבריטי ולדעתי הוא כבר צחק עלי מספיק.
שבוע טוב!

שליחה על ידי שיחות* » 27 מאי 2013, 23:46

יודעת, יודעת.
שבוע מעולה.

מותק

עד שאכתוב לך בפרטי, הנה סיפור של נורית זרחי שאולי יעניין גם אחרות כאן: הנסיכה והאמא שלה .
משפט מפתח: או אז אמרה הדודה המחופשת: "תמיד כשאתה גדל אתה גורם אכזבה למישהו."

שליחה על ידי שיחות* » 30 מאי 2013, 20:25

http://www.youtube.com/watch?feature=en ... zAPXk&NR=1

מוקדש לאוהבות זמר עברי, דרמטיות יתר מרטיטת לב, וחתרנות.

שליחה על ידי שיחות* » 30 מאי 2013, 20:30

ועוד אחד לאותן הן. http://www.youtube.com/watch?v=i2A3T1sa-BI

שליחה על ידי מי_מה* » 30 מאי 2013, 22:48

חומרים משובחים הבאתן פה! (אני מודה שבגלל הפרסומת המעצבנת ברדיו עם גילה אלמגור היה לי קצת קשה לשמוע אותה שרה, לקח לי איזה בית וחצי להפסיק לנטור לה טינה על הפרסומת

) קרוטונית הסיפור מקסים! ברשותך משתפת עם חברה בפייסוש.

קרוטונית, תודה!

קרוטונית, זה מקסים. מעורר בי רצון לכתוב מאמר השוואה על הסיפור הזה, על המיתוס על הנסיך איוון וקשיי בן האלמוות, ועל דמות הגיבור החיי את החיים, לעומת הצופה מהצד, היועצת החכמה. וגם על השוני בתפקידים במקרים השונים. למשל, באבא יגה לא הולכת להילחם בקשיי בעצמה, אבל אומרת לאיוון היכן נמצא מותו של קשיי, באחת מגרסאות האגדה. ועכשיו כשהתחלתי לחשוב על זה קצת יותר, גיליתי שוסיליסה רבת הבינה מופיעה בתור בתו של קשיי, ואבא שלה חוטף אותה ומסתיר אותה מארוסה. רק למה יש ארבע נסיכות במקום שלוש? השלישית מיותרת, אפשר להישאר רק עם הגוף, הראש, והלב.

בקצרה, הסיפור מאוד מאוד מאוד מעורר מחשבה.
בעיקר לגבי המקום שאני רוצה לקחת בעולם. מצד אחד, אני רוצה לחיות את החיים, עם האושר והצער שיש בהם. מצד שני, גם תפקיד הצופה מהצד מושך את ליבי עליו. והצופה מהצד לא תמיד צופה מהצד - הדודה המחופשת היא זו המצילה את הנסיכות.

בתור השליחה שהביאה את זרחי הנה, רוצה רק לומר שחוץ ממיליוני הספרים שכתבה לילדים, יש לה גם ספרי אגדות. היא ממש טובה בזיקוק של התמצית הנשית לכדי סיפורי אגדה. לא מזמן מצאתי איכשהו את "האבן החלקה בטבעת" (לדעתי יש להשיג רק בספריות) וממש שמחתי להתוודע לעלילות שלה. גם "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" הוא קצת כזה.

קראתי עכשיו את הסיפור וגם אני מודה עליו מאוד. כמי שמתקשה מאוד עם שינויים וכאמא לשלוש נסיכות בעצמי, על סף גיל ההתבגרות, הוא בא לי מאוד בזמן

גדלתי על "האבן החלקה בטבעת" ולא מזמן קראתי לילדים בסדנת כתיבה את אחד הסיפורים. תוך כדי קריאה הבנתי שזה לא ממש סיפור לילדים... אבל היתה לנו שיחה ממש מעניינת אחר כך. חוץ מזה אני גדלתי עליו ויצאתי די בסדר, לא?
(הולכת לקרוא את הסיפור).

נסענו באוטו, ובמבט לאחור ראיתי את בני הקטן יושב בשילוב ידיים. מה אתה יושב בשילוב ידיים כמו איזה מנומס? שאלתי אותו. ולפתע הכה בי זיכרון מחוק, שאי שם בכתות הראשונות של בית הספר, לפני שעברנו לאיזור יותר שפוי, צווה עלינו לשבת בשילוב ידיים. כשלא כותבים או מצביעים, משלבים ידיים. או שמא זה היה בגן? כך או כך מיד העברתי את הזיכרון כלשונו לילדים באוטו. ואז, אמר בני הקטן "אמא, עכשיו בזמן שלנו שילוב ידיים זה סימן לכעס." והגדולה אמרה: גם אצלנו הייתה מורה אחת בבית ספר הקודם שדרשה את זה. אצלה הייתי קוראת בקביעות. את יודעת אמא, עכשיו שאני חושבת על זה, זה היה ממש לא יפה מצדי לקרוא בשיעור מול הפרצוף של המורה. (היא הייתה מחסלת ספרים ככה, היינו לוקחים אותם מהספריה לפי קילו.). או שבעצם אולי לא כזה לא יפה, הוסיפה.
ואני הצטרפתי ואמרתי בהחלטיות "תשמעי, מורה שמעז לעמוד מול בני אדם יום יום ולשעמם אותם, מגיע לו שיקראו בשיעור שלו."
והיא הפנתה אלי את כל פלג גופה השמאלי (מחווה של מצב קיצוני, כי בדרך כלל תנועת גוף או קשר עין הם לא ממש מנת חלקי בשיחה כי היא באיי פון), ואמרה בלחש מזועזע: אמא, זה בכלל לא נכון מה שאת אומרת. אני ממש, אבל ממש לא מסכימה איתך. את יודעת, אם את לא מקשיבה חמש דקות במתמטיקה, חמש דקות, את אאוט. את..זהו. הלך עליך. גם אם (העווית פה חיקוי צליל נלעג) "משעמם לך".
לא דיברתי על מתמטיקה, שיקרתי
דיברתי על תנ"ך, ספרות, היסטוריה...מי שמשעמם ילדים בתחומים האלה, מגיע לו שיקראו לו.
בדרך כלל, כשהשיחה מסתיימת בשקט מצדה, אין לדעת מתי הפסיקה להקשיב, ועכשיו דווקא היה לי חבל, כי הדברים היו דברי טעם, בערך, והזמינו להמהומי אסכמה נעימים, שזה הדבר שאולי חסר הכי הרבה בבית כשהילדים מגיעים לגיל מסויים (לא אכפת לי שזו הכללה, אני מעדיפה לחשוב שאצל כולם זה ככה.)
למזלי, אחרי מחשבות מסכנות כגון אלה, היא פתאום אמרה בשקט, בכלל לא לאזני כמעט "בגלל זה אני שונאת גיאוגרפיה" .

שתקתי בנחמה כלשהי. (כאילו, כמה מאגניבים אפשר לשאוף להיות?! לשנוא את המורות באופן יותר עמוק מסתורי מתוחכם ובר זמננו מאמא שלך. נו באמת. )

<משלבת ידיים>

במסיבות הסיום, אני מחוסלת. מתחילה לבכות עוד כשמסדרים את הכיבוד במבואה. גם הכרת התודה על המקום השפוי שהגענו אליו, לא מכילה אותי כבר, נעזוב שאני עדיין כבר לא יודעת להכיל אותה. גם כל העסק, ההתרגשות של הקטנים, ההתרגשות של המחנכים, התחושת סיום של משהו שהיה טוב ולא רצית שיסתיים, בקיצור כל העסק. אני לא רואה כלום. מוחאת כפיים סתם.
ובמסיבה בגן, עשו הצגה. סיפור חכם ומתוק, שהילדים עבדו עליו כבר הרבה זמן. וידעו טוב. ולא התרגשו מדי. והיו בטוחים וגאים ונכנסו בצעד קל, בתחושה שהם בבית.
ההורים ישבו מאחורי הילדים. ראיתי והרגשתי שהילד שלי מרגיש בסדר.
ופתאום הוא הסתובב עם הפנים לצד וראיתי שהוא בוכה.
אני אחסוך לכם את זה - לא מספרת את הקטע הכי חשוב משמעותי ובעל ערך סיפורי והיסטורי שהוא איך אני הרגשתי-
נעקוף את זה ונגיע לזה שהוא לא ראה את האביזר מתחת לכסא, מה שאמור היה להופיע איתו, ולא רצה להפריע את מהלך ההצגה, והתחיל לבכות. מצאנו אותו והוא התארגן על עצמו, אבל אני נשארתי בעיסה רגשית שכאמור ספר נפרד יוקדש לתיאורה.
וכשהוא עלה להופיע, לא הייתי בגרם מודעות עצמית, ופתאום לחשה לי בתי "אמא! תפסיקי את זה!"
מה??!!
"את משדרת פחד! תשדרי לו אנרגיה של כוח."

_וכשהוא עלה להופיע, לא הייתי בגרם מודעות עצמית, ופתאום לחשה לי בתי "אמא! תפסיקי את זה!"
מה??!!
"את משדרת פחד! תשדרי לו אנרגיה של כוח."_
וואו, וואו. קראתי לי בשקט עד לקטע הזה. פה הרסת אותי.

מורה שמעז לעמוד מול בני אדם יום יום ולשעמם אותם, מגיע לו שיקראו בשיעור שלו."
את יודעת, בתור מורה פתאום באמצע החיים, זה יכול לקרות. לא כל הילדים מתחברים אלייך. יש כאלה שמה שאת עושה מדבר אליהם ויש כאלה שלא. אם למשל יש לך קול מנומנם, זה יכול לשעמם לא משנה מה תגידי, ואין לך הרבה שליטה על הקול שלך. את יכולה להתכונן ממש טוב, להתלהב ממש מהנושא שאת מלמדת, לעשות הכי טוב שאת יכולה, אבל לפעמים את מפספסת. לפעמים חלק מהילדים יכולים לחרב שיעור כי הם לא בעניין. לפעמים נפלת על נושא שהם יודעים יותר טוב ממך. לא הערכת נכון את רמת הידע. לא שאלת את השאלה הנכונה בזמן הנכון. זה דורש גם הרבה ניסיון. זה לוקח זמן ללמוד את הדרכים שעובדות. לפעמים בודקים אותך. לפעמים את צריכה להתעסק עם משמעת וזה משעמם. יש כאלה שהנושא בכלל לא מעניין אותם ושבאים ללמוד מסיבות שונות ומשונות (אם הם יכולים לבחור). זה כל כך מורכב.

זה כל כך מורכב.
נכון. זה כמובן נכון.
אם כי, אני מרגישה שלפעמים, הכל תלוי במידת הלהט של המורה לנושא אותו הוא מלמד. המורים הזכורים לי לטוב הם המורים שנהנו. בלי קשר בכלל לנושא או למידת העניין שלי בו.
מזכיר לי, שלא מזמן כתבתי לחבר מבוגר ותיק מאוד, (האיש מאחוות שוכחי המילה פוקאצ'ה מבלוג החיים בבית, אם זה אומר משהו למישהו (-: ) , תודה על ההשכלה המוסיקלית שנתן לי כשהייתי קטנה. הוא בתגובה אמר "לא נתתי לך שום השכלה, פשוט שמעתי את מה שאהבתי" ואמרתי לו, הרגע נתת את ההגדרה למורה טוב.
אבל לילה, ברור שזה לא כזה פשוט. כל מה שאמרת יותר קרוב למציאות. ברכות על הפיכתך למורה. פשוט כיף לדעת מה מתגלגל על אנשים לאורך שנים.

וואו, וואו. קראתי לי בשקט עד לקטע הזה. פה הרסת אותי
כנ"ל

לפתע הכה בי זיכרון מחוק, שאי שם בכתות הראשונות של בית הספר, לפני שעברנו לאיזור יותר שפוי, צווה עלינו לשבת בשילוב ידיים. כשלא כותבים או מצביעים, משלבים ידיים. או שמא זה היה בגן?
כן, כן... ככה היו גם מצלמים את כולם בתמונת המחזור.

אני אפילו מלמדת מבוגרים ולא ילדים וזה כל כך קשה! להיות מעניינת כל הזמן זו עבודה היסטרית, אבל גם להיות מרוכזים כל הזמן זו עבודה היסטרית. מכיוון שכשאני הייתי ילדה היה מאוד קל להתחרות במידת העניין שלי בשיעור (כמעט כל דבר עניין אותי יותר), אז אני ממש מבינה אותם.

ובעניין אחר,
אני חייבת לציין שמטרידה אותי מידת הלהט שמערכת החינוך מצמידה למתמטיקה. כאילו, כולה מתמטיקה.

ככה היו גם מצלמים את כולם בתמונת המחזור
נכון!

אחוות לא זוכרי המילה מוסאקה, כמובן.

לבנזוגי ולי יש רפליקה קבועה, כמו לכל הזוגות הזקנים האלה:
אני (רואה שהוא משלב ידיים): קר לך?
הוא: לא, אני ככה מכיתה ב'.
(וכל פעם מחדש זה יוצא לנו בשיא הטבעיות, כאילו אנחנו לא מתאמנים על זה 14 שנה).

איך המורות כאן הסבירו יפה את מהות ההבדל בין שיעור לבין שיחה, או בין הרצאה לדיאלוג.

אני ניסיתי מאוד ללמד בצורה של דיאלוג ושיחה, בגלל זה זה היה כל כך תלוי בשיתוף הפעולה של התלמידים. אז לפעמים, עם כתה מתעניינת ומשתתפת, זה היה מצוין, ולפעמים לא.

_אני (רואה שהוא משלב ידיים): קר לך?
הוא: לא, אני ככה מכיתה ב'._
D-:
להמהומי אסכמה נעימים, שזה הדבר שאולי חסר הכי הרבה בבית כשהילדים מגיעים לגיל מסויים (לא אכפת לי שזו הכללה, אני מעדיפה לחשוב שאצל כולם זה ככה.)
המהומי הסכמה מכאן

אני חושבת שאמהות למתבגרות הן סוג של גיבורות-על (כושלות, רוב הזמן. לא מצליחות להציל אף אחד, בעיקר לא את עצמן. ובכל זאת).

את יודעת, כתבתי אסכמה בטעות ואז חשבתי למה לתקן בעצם? זה זה. כמו אחזקה, ואלה.
תודה על ההמהומים.
אני חושבת שאמהות למתבגרות הן סוג של גיבורות-על
ממש. ממש.
הבה נלך על הערצה עצמית במקום על קמטוטי הרחמים העצמיים.
ושלא באותו עניין אם כי וכולי: הבן שלי אמר לי שהוא לא אוהב את כל גיבורי העל. רק את צבי הנינג'ה כי אצלם יש סיבה הגיונית לכוח שלהם.
הסברים יתקבלו בברכה. מה קרה לצבי הנינג'ה שנתפס אצל בני חמש וחצי כהגיוני?

מה קרה לצבי הנינג'ה שנתפס אצל בני חמש וחצי כהגיוני?
א. הם מוטציה (במקור הם היו צבי ביוב רגילים. לא שאני יודעת על צבים שגרים בביוב אבל ניחא).
ב. הם אוכלים פיצה!
ג. הם נקראים על שם אלילי הילדוּת הידועים, אנשי האשכולות הרנסנסיים מייק, דון, ליאו ו... שכחתי את הרביעי.
הגיוני, לא?

א. נדמה לי שרפאל
ב. אבל גם ספיידרמן נעקץ מעכביש רדיואקטיבי.
ד. D-:

א. אכן רפאל
ב. מה עם דני דין, למה אף אחד לא זוכר את גיבור העל המקורי כל כך תוצרת כחול לבן? מה עם קצת ציונות, מיץ סגול, עלילות מופרכות ועורף אויב?

מה עם דני דין, למה אף אחד לא זוכר את גיבור העל המקורי כל כך תוצרת כחול לבן? מה עם קצת ציונות, מיץ סגול, עלילות מופרכות ועורף אויב?
זוכרים, בטח שזוכרים. אצלי הוא חרוט עמוק, ואפילו הבזק המודעות שנדלק בי עם ההתבגרות והאיר באכזריות את פגמי הסדרה, הכתיבה הרעה והמופרכות והגזענות (והציורים האנטישמיים..)- לא מחה את החריטה.
היום אני מבינה שהוא (הסופר, איך קראו לו?) קנה אותי עם הרעיון עצמו, של להיות רואה ואינה נראית..

ונזכור את כולם

אני חושבת שאמהות למתבגרות הן סוג של גיבורות-על (כושלות, רוב הזמן. לא מצליחות להציל אף אחד, בעיקר לא את עצמן. ובכל זאת).
גם למתבגרים. הכי גבורה זה גיל ההתבגרות (ולא הייתי חוזרת אחורה לשניה להנקות ותינוקות).

גם למתבגרים. הכי גבורה זה גיל ההתבגרות
מימה, את צודקת כל כך. איזו תקופה לא פשוטה זאת (להם, להם!). לא שלאימהות זה פשוט. עשרים פעם ביום אני צריכה להזכיר לעצמי לא לקחת אישית את התגובות שלהם.

היום קרה משהו, שאולי קרה בפעם הראשונה.
(זה בהמשך לענייני התבגרות. )
קרה איזה משהו, ששמעתי עליו, שקשור באופן מאוד עקיף לבטיחות של הבת הגדולה שלי. משהו שולי, אבל חשוב, למקרה ש יצטרפו מקרים וזה יהיה רלוונטי..
הדבר קשור גם במידע מביך על קרוב של מישהו שיקר לה, שלא היה אמור להגיע לאזניה (לא משהו ששווה להימתח עליו, אני פשוט נאלצת להיות חשאית מצורך טהור שלי בהישרדות, לא שום ענייני טאקט או משהו.)
ולאחר שניה של התלבטות, ניגשתי אליה ושיתפתי אותה, כדי שתדע לשים לב.
הידיעה תאפשר לה להיזהר, אם יעלה הצורך. שום דרמה. פשוט לדעת וזהו.
וואי. כמעט ונכחדתי רק מההדף. איך אני מעיזה, ולמה אני משתפת אותה בזה, ואיך לעזאזל היא תצליח לשכוח את המילים האלה שאף אחד לא בחר להגיד לה חוץ ממני כמובן, ואם לא סיפרו לה הרי לא רצו לספר כי זה אישי אז למה אני, מכל העולם כמובן דווקא אני, שזה בכלל לא ענייני, ואיך היא תסתכל בעיניים של כך וכך עכשיו כל פעם כשבאה לכך וכך, ועוד בלי לגלות שהיא יודעת, כי הרי (מבט נוקב הרמת קול ורעד כללי של כל הבית -) אף אחד לא סיפר לי על זה, כי זה לא ענייני הרי! חוץ מאמא שלי כמובן שחושבת שהכל אפשר, פשוט לדבר על אחרים וזהו, אפשר! ודי כבר תני לי לישון ולהתפלל מתוך שינה שכשאקום אני אשכח את זה....."
הו הוהו והוההווווווווו וואו! מה זה? הרי להסתיר ממנה זה גובל בחוסר אחריות (נגיד, סתם, שהיא מתארחת לפעמים בבית שיש בו גם סבתא שיש לה משהו שנדבקים בו אם יושבים על אותה אסלה, והמשהו הזה מסוכן. נגיד ברמה זאת. אז לא לגלות לה כי זה לא יפה כלפי הסבתא??! מה הרעיון?)
וביאושי, פניתי, מי היה מאמין, לאמא שלי, האחרונה שהייתי חושבת עליה כיועצת לענייני גיל ההתבגרות (והיחידה שהתקשרה אותו רגע)
והיא אמרה :
רגע, כאן נדרשת פאוזה, הנמכת הקצב והאור, הישענות אחורה בכסא והזדקפות, כחכוח ומתיחת שולי חצאית אל מעבר לברכיים, לקיחת אויר קטנה, ועכשיו:
היא אמרה טוב, אז חטפת את כל הג'יפה הזאת. אבל עכשיו היא יודעת, והיא תיזהר.

וגם, הכנתי סלט כל כך כל כך טעים, ואני מרגישה שהטעימות שלו נבעה מאופן ההכנה , אז מפרטת כאן:
רבע כרוב גדול, קצוץ לחתיכות לא פיצפוניות ולא גדולות.
עליו, בקערה,שמן שומשום, ושפע מיץ מלימון שלם. ומעט מלח. שתרד לו העקשנות.
אחר כך (כשכבר קורים לכרוב תהליכים שאנחנו פחות רוצים על שאר המרכיבים),
מוסיפים:
נענע קצוצה
מנגו קוביות
קולורבי מגורר בפומפיה
גזר מגורר בפומפיה.

פשוט אחד הסלטים הכי מופלאים שזכיתי להכין ולאכול.

איזה סלט!
<מימה מתפעלת מהסלט ועוקפת בשקט את השיחות עם מתבגרים שמרעידות את הבית ואיפה אמא שתרים את החצאית מעל לברכיים ותזדקף בכסא>
ואגב ביחסים עם כרוב אני משאירה את השמן לסוף כדי לתת ללימון ולמלח להוציא ממנו את העקשנות בלי הסיכוך של השמן ששומר על העקשנות. רק אומרת.
אבל לא באמת יכולה להסתתר מאחורי הסלט, אז לעניני המתבגרים. לפני זמן קצר ניסיתי לחסוך קצת מידע מהמתבגר שלי בלי הצלחה ונזכרתי במשפט שאמרה לי הפיונת לפני כמה ימים: " כשמנסים להסתיר מאתנו משהו זה עושה יותר חשק להציץ ולראות."
אז יוצא שאמא שלך צדקה. כי בסופו של דבר חשוב שהמידע יגיע וכל השאר זה רעשי רקע והם יעברו בסוף.

צודקת, אמא שלך.

נכון. אמא שלך צדקה. והאמת, הפכתי לכזאת אמא בעצמי כנראה, כי זה נשמע כמו משפט שלא מזמן אמרתי בעצמי, מהפה שלי, רק לא זוכרת למי... (-:

(אני יום אחד אהיה סבתא. בונה על זה! זו הודעה ליקום. לא צריך להזדרז, אבל שיידע).

שתרד לו העקשנות.
אם שמים מלח ולשים אותו קצת, כל העקשנות שלו נעלמת... (במקום לחכות).

אז חטפת את כל הג'יפה הזאת. אבל עכשיו היא יודעת, והיא תיזהר.

חכמה אמא שלך.

אמא שלך צדקה, והבת שלך מהממת בלהט הזה שלה.

הסלט הגאוני האחרון שלי: חופן נבטוטים, גזר מגורר, זיתים קצוצים, בצל ירוק והמון לימון ושמן זית. (ומלח).

כל אפליקציה של מנגו זה מבחינתי בזבוז - מתחילה לחתוך את פרי גן העדן הזה ואז רק טועמת... ואוכלת אותו כבר ככה, בלי כלום, לא צריך יותר