דיון תיאורטי על פליי ליידי
-
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
הי בשמת
תודה על המיילים שאני מקבלת בענין סידור הבית - זה תמיד ממקד אותי להזכר שיש גם את ההיבט הזה בחיינו.
אבל עולה לי שאלה עקרונית. ואולי כדאי היה לצרף כמה שורות בענין הזה למיילים האלה.
יש כמה עקרונות שחוזרים - למשל המעט כל פעם, שזה עקרון חשוב מאד בשבילי
(כי אני נוטה לחשוב בצורה של מבצעים גדולים ואם לא מבצע אז גם לא את הדבר הקטן שיכול היה כבר להתחיל שינוי)
או העקרון של ההרגלים האוטומטיים.
ועליו אני רוצה לשאול רגע, ואולי אם היית יכולה לכתוב על זה ולהסביר.
האם אכן זה שחרור ולא כבילה
האם רצוי לי, כאדם, לתרגל את עצמי לחיות בצורה אוטומטית?
הרי אני משתדלת להחלץ מן האוטומטיות כדי להגיע לנוכחות
האם החלפת אוטומטיות אחת באוטומטיות אחרת כדאית
האם אין כאן מחיר גבוה מדי עבור התוצאות החיוביות - הבית יהיה נקי ומסודר אבל בעלת הבית תהפוך לרובוט...
תודה
וימים טובים
מיכל
תודה על המיילים שאני מקבלת בענין סידור הבית - זה תמיד ממקד אותי להזכר שיש גם את ההיבט הזה בחיינו.
אבל עולה לי שאלה עקרונית. ואולי כדאי היה לצרף כמה שורות בענין הזה למיילים האלה.
יש כמה עקרונות שחוזרים - למשל המעט כל פעם, שזה עקרון חשוב מאד בשבילי
(כי אני נוטה לחשוב בצורה של מבצעים גדולים ואם לא מבצע אז גם לא את הדבר הקטן שיכול היה כבר להתחיל שינוי)
או העקרון של ההרגלים האוטומטיים.
ועליו אני רוצה לשאול רגע, ואולי אם היית יכולה לכתוב על זה ולהסביר.
האם אכן זה שחרור ולא כבילה
האם רצוי לי, כאדם, לתרגל את עצמי לחיות בצורה אוטומטית?
הרי אני משתדלת להחלץ מן האוטומטיות כדי להגיע לנוכחות
האם החלפת אוטומטיות אחת באוטומטיות אחרת כדאית
האם אין כאן מחיר גבוה מדי עבור התוצאות החיוביות - הבית יהיה נקי ומסודר אבל בעלת הבית תהפוך לרובוט...
תודה
וימים טובים
מיכל
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני לא בשמת, אבל בינתיים:
זה לא סותר. תחשבי על נגינה, למשל. צריך לתרגל שוב ושוב את תנועות האצבעות עד שיהיו אוטומטיות, כדי שיהיה אפשר לשחרר את עצמנו להתרכז במנגינה. ואחרי זה לומדים את המנגינה בעל פה כדי שיהיה אפשר להתרכז בדרך ההבעה שלה, או בתיאום עם שאר הנגנים.
אוטומטיות משחררת אותנו להיות נוכחים בדברים שמסתמכים על ההרגלים המוטמעים. נכון שלפעמים יש טעם לחזור להתבונן בהרגלים עצמם, אבל בלי הרגלים אוטומטיים קשה מאוד לבנות יכולות ברמה גבוהה יותר.
ממליצה לקרוא קצת על המחקרים של השנים האחרונות לגבי willpower, ego depletion, ומגבלות המערכת המודעת לעומת המערכות האוטומטיות. זה הפך להיות נושא חם, ולדעתי בצדק.
זה לא סותר. תחשבי על נגינה, למשל. צריך לתרגל שוב ושוב את תנועות האצבעות עד שיהיו אוטומטיות, כדי שיהיה אפשר לשחרר את עצמנו להתרכז במנגינה. ואחרי זה לומדים את המנגינה בעל פה כדי שיהיה אפשר להתרכז בדרך ההבעה שלה, או בתיאום עם שאר הנגנים.
אוטומטיות משחררת אותנו להיות נוכחים בדברים שמסתמכים על ההרגלים המוטמעים. נכון שלפעמים יש טעם לחזור להתבונן בהרגלים עצמם, אבל בלי הרגלים אוטומטיים קשה מאוד לבנות יכולות ברמה גבוהה יותר.
ממליצה לקרוא קצת על המחקרים של השנים האחרונות לגבי willpower, ego depletion, ומגבלות המערכת המודעת לעומת המערכות האוטומטיות. זה הפך להיות נושא חם, ולדעתי בצדק.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
תודה יונת על ההסבר המדוייק! מאוד אהבתי את ההקבלה לנגינה.
_המעט כל פעם, שזה עקרון חשוב מאד בשבילי
(כי אני נוטה לחשוב בצורה של מבצעים גדולים ואם לא מבצע אז גם לא את הדבר הקטן שיכול היה כבר להתחיל שינוי)_
זה הפרפקציוניזם (-: הכל או לא כלום. ואם אי אפשר לעשות הכל עכשיו ומייד - אז זהו. זה משתק אותנו ואנחנו נתקעות...
_ההרגלים האוטומטיים.
ועליו אני רוצה לשאול רגע, ואולי אם היית יכולה לכתוב על זה ולהסביר.
האם אכן זה שחרור ולא כבילה
האם רצוי לי, כאדם, לתרגל את עצמי לחיות בצורה אוטומטית?_
המממ. באמת יש פה הרבה מה להסביר.
אנחנו לא מתרגלים את עצמנו לחיות בצורה אוטומטית - אנחנו מתרגלים את עצמנו לשלב דברים שאנחנו רוצים להכניס לאורח החיים שלנו, כהרגלים "אוטומטיים". במובן שלא צריך לזכור באופן פעיל, שזה לא מעמיס עלי. למשל, רבים מאיתנו מצחצחים שיניים לפני השינה. הם לא צריכים פתק תזכורת לעשות את זה. זה פשוט זורם להם. לזה הכוונה ב"הרגל אוטומטי".
לעומת זאת, כאשר מדברים על נוכחות - מדובר לא על מה אנחנו עושים (מצחצחים שיניים כל ערב, מסדרים את המיטה כל בוקר, רוחצים פנים ומתלבשים עד הנעליים כל בוקר וכן הלאה) אלא על ה איך. איך אנחנו מבצעים את הדברים.
ופה, אנחנו בהחלט רוצים לעשות את הדברים מתוך נוכחות מלאה. כמו סוג של מדיטציה. להיות בתוך זה. חלק מהדרך להיות "בתוך" הפעולה שאנחנו עושים מושגת למשל באמצעות הטיימר: המיקוד, הפוקוס, תשומת הלב, ההישארות בתוך המשימה - כל אלה פירושם בהחלט נוכחות.
כאשר ממיינים את הבגדים בארון במשך חמש דקות כדי להחליט מה טוב לנו - ומה סתם תופס מקום בארון ועדיף לברך בו מישהו אחר, אנחנו חייבות להיות בנוכחות. מה שאנחנו רוצים שיהפוך להרגל אוטומטי, זה ההרגל להשקיע חמש דקות כל יום בפרוייקט שלנו. אבל כאשר עוסקים בפרוייקט עצמו, בין אם מדובר במיון הבגדים, בין אם מדובר בתיוק הניירת ובין אם מדובר בתרגום של ספר - ברור שאי אפשר לעשות אותו "אוטומטית" או כמו רובוט. הרי הוא דורש תשומת לב, החלטה, חשיבה.
האם זה רובוטי להוריד את המים אחרי שביקרת בשירותים? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי לצחצח שיניים כל ערב לפני השינה וכל בוקר לפני שיוצאים מהבית? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי להוריד את הכלים משולחן האוכל לכיור אחרי הארוחה? לא. זה פשוט הרגל שאפשר לרכוש, ועושה את החיים נעימים וטובים יותר לכולם.
האם זה רובוטי לשים את המפתחות במקום ברגע שאת נכנסת הביתה, את הנייד במטען שלו או לידו (אם הוא טעון), ואת התיק במקום? גם את וגם כל בני הבית? לא. זה פשוט הרגל. שטוב מאוד לרכוש אותו, כי מי שכולם אצלו כבר הפנימו את ההרגל הזה, יכול להרגיש היטב את ההקלה הנובעת מהעובדה שכאשר צריך את המפתחות והנייד הם תמיד במקום ולא צריך להתחיל לחפש אותם בכל הבית, ומהעובדה שכל התיקים במקום שלהם במקום להיות מפוזרים כל הדרך מהכניסה לסלון ולגרום תחושת בלגן מציפה שעושה לנו רע.
_המעט כל פעם, שזה עקרון חשוב מאד בשבילי
(כי אני נוטה לחשוב בצורה של מבצעים גדולים ואם לא מבצע אז גם לא את הדבר הקטן שיכול היה כבר להתחיל שינוי)_
זה הפרפקציוניזם (-: הכל או לא כלום. ואם אי אפשר לעשות הכל עכשיו ומייד - אז זהו. זה משתק אותנו ואנחנו נתקעות...
_ההרגלים האוטומטיים.
ועליו אני רוצה לשאול רגע, ואולי אם היית יכולה לכתוב על זה ולהסביר.
האם אכן זה שחרור ולא כבילה
האם רצוי לי, כאדם, לתרגל את עצמי לחיות בצורה אוטומטית?_
המממ. באמת יש פה הרבה מה להסביר.
אנחנו לא מתרגלים את עצמנו לחיות בצורה אוטומטית - אנחנו מתרגלים את עצמנו לשלב דברים שאנחנו רוצים להכניס לאורח החיים שלנו, כהרגלים "אוטומטיים". במובן שלא צריך לזכור באופן פעיל, שזה לא מעמיס עלי. למשל, רבים מאיתנו מצחצחים שיניים לפני השינה. הם לא צריכים פתק תזכורת לעשות את זה. זה פשוט זורם להם. לזה הכוונה ב"הרגל אוטומטי".
לעומת זאת, כאשר מדברים על נוכחות - מדובר לא על מה אנחנו עושים (מצחצחים שיניים כל ערב, מסדרים את המיטה כל בוקר, רוחצים פנים ומתלבשים עד הנעליים כל בוקר וכן הלאה) אלא על ה איך. איך אנחנו מבצעים את הדברים.
ופה, אנחנו בהחלט רוצים לעשות את הדברים מתוך נוכחות מלאה. כמו סוג של מדיטציה. להיות בתוך זה. חלק מהדרך להיות "בתוך" הפעולה שאנחנו עושים מושגת למשל באמצעות הטיימר: המיקוד, הפוקוס, תשומת הלב, ההישארות בתוך המשימה - כל אלה פירושם בהחלט נוכחות.
כאשר ממיינים את הבגדים בארון במשך חמש דקות כדי להחליט מה טוב לנו - ומה סתם תופס מקום בארון ועדיף לברך בו מישהו אחר, אנחנו חייבות להיות בנוכחות. מה שאנחנו רוצים שיהפוך להרגל אוטומטי, זה ההרגל להשקיע חמש דקות כל יום בפרוייקט שלנו. אבל כאשר עוסקים בפרוייקט עצמו, בין אם מדובר במיון הבגדים, בין אם מדובר בתיוק הניירת ובין אם מדובר בתרגום של ספר - ברור שאי אפשר לעשות אותו "אוטומטית" או כמו רובוט. הרי הוא דורש תשומת לב, החלטה, חשיבה.
האם זה רובוטי להוריד את המים אחרי שביקרת בשירותים? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי לצחצח שיניים כל ערב לפני השינה וכל בוקר לפני שיוצאים מהבית? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי להוריד את הכלים משולחן האוכל לכיור אחרי הארוחה? לא. זה פשוט הרגל שאפשר לרכוש, ועושה את החיים נעימים וטובים יותר לכולם.
האם זה רובוטי לשים את המפתחות במקום ברגע שאת נכנסת הביתה, את הנייד במטען שלו או לידו (אם הוא טעון), ואת התיק במקום? גם את וגם כל בני הבית? לא. זה פשוט הרגל. שטוב מאוד לרכוש אותו, כי מי שכולם אצלו כבר הפנימו את ההרגל הזה, יכול להרגיש היטב את ההקלה הנובעת מהעובדה שכאשר צריך את המפתחות והנייד הם תמיד במקום ולא צריך להתחיל לחפש אותם בכל הבית, ומהעובדה שכל התיקים במקום שלהם במקום להיות מפוזרים כל הדרך מהכניסה לסלון ולגרום תחושת בלגן מציפה שעושה לנו רע.
-
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
תודה
מתחברת לדוגמא של יונת
וגם חושבת לעצמי - הרי אין בלי הרגלים אוטומטיים, אם לא אוטומטי לשים את שקיק התה בפח (מהדוגמא שנתת) אז אוטומטי להשאיר אותו על השיש
אז בעצם מדובר בהחלפת ההרגלים האוטומטיים הלא מוצלחים בהרגלים אוטומטיים כן מוצלחים...
בכל מקרה, עדיין חושבת על זה
_האם זה רובוטי להוריד את המים אחרי שביקרת בשירותים? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי לצחצח שיניים כל ערב לפני השינה וכל בוקר לפני שיוצאים מהבית? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי להוריד את הכלים משולחן האוכל לכיור אחרי הארוחה? לא. זה פשוט הרגל שאפשר לרכוש, ועושה את החיים נעימים וטובים יותר לכולם.
האם זה רובוטי לשים את המפתחות במקום ברגע שאת נכנסת הביתה, את הנייד במטען שלו או לידו (אם הוא טעון), ואת התיק במקום? גם את וגם כל בני הבית? לא. זה פשוט הרגל. שטוב מאוד לרכוש אותו, כי מי שכולם אצלו כבר הפנימו את ההרגל הזה, יכול להרגיש היטב את ההקלה הנובעת מהעובדה שכאשר צריך את המפתחות והנייד הם תמיד במקום ולא צריך להתחיל לחפש אותם בכל_
מן הדוגמאות האלה אני באמת רואה כמה מעט הרגלים יש לי..
מתחברת לדוגמא של יונת
וגם חושבת לעצמי - הרי אין בלי הרגלים אוטומטיים, אם לא אוטומטי לשים את שקיק התה בפח (מהדוגמא שנתת) אז אוטומטי להשאיר אותו על השיש
אז בעצם מדובר בהחלפת ההרגלים האוטומטיים הלא מוצלחים בהרגלים אוטומטיים כן מוצלחים...
בכל מקרה, עדיין חושבת על זה
_האם זה רובוטי להוריד את המים אחרי שביקרת בשירותים? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי לצחצח שיניים כל ערב לפני השינה וכל בוקר לפני שיוצאים מהבית? לא. זה פשוט הרגל. זה לא הופך אותך לרובוט.
האם זה רובוטי להוריד את הכלים משולחן האוכל לכיור אחרי הארוחה? לא. זה פשוט הרגל שאפשר לרכוש, ועושה את החיים נעימים וטובים יותר לכולם.
האם זה רובוטי לשים את המפתחות במקום ברגע שאת נכנסת הביתה, את הנייד במטען שלו או לידו (אם הוא טעון), ואת התיק במקום? גם את וגם כל בני הבית? לא. זה פשוט הרגל. שטוב מאוד לרכוש אותו, כי מי שכולם אצלו כבר הפנימו את ההרגל הזה, יכול להרגיש היטב את ההקלה הנובעת מהעובדה שכאשר צריך את המפתחות והנייד הם תמיד במקום ולא צריך להתחיל לחפש אותם בכל_
מן הדוגמאות האלה אני באמת רואה כמה מעט הרגלים יש לי..
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אז בעצם מדובר בהחלפת ההרגלים האוטומטיים הלא מוצלחים בהרגלים אוטומטיים כן מוצלחים...
בדיוק!
מן הדוגמאות האלה אני באמת רואה כמה מעט הרגלים יש לי..
(-:
תראי, ההרגל הכי חזק אצל אנשים לא-מאורגנים הוא ההרגל להיסחף.
חלק מההרגל להיסחף, הוא ההרגל - להניח דברים שאת מחזיקה ביד, איפה שהוא.
נגיד, את נכנסת הביתה? פתחת את הדלת עם המפתחות? ואז את מניחה אותם. בלי לשים לב איפה.
הנייד במקרה בכיס? נשאר בכיס. אם הוא פתאום מצלצל ואת מדברת בו, אחרי שתדברי בו ברחבי הבית, פשוט תניחי אותו. בלי לשים לב איפה.
התיק היה עלייך כשנכנסת? ואז שמת אותו. בלי לשים לב איפה.
לקחת דואר מהתיבה? ואז שמת אותו. בלי לשים לב איפה.
רצית לאכול? פינית קצת מקום על השולחן? שמת צלחת והתחלת לאכול? ואז צלצל הטלפון וקמת והצלחת נשארה שם? עכשיו מישהו צריך לשים לב ולהשקיע מאמץ כדי להביא אותה לכיור מתישהו (זה לא משהו שעשית תוך כדי דיבור בטלפון, מתוך הרגל להוריד את הצלחת שלך לכיור), ועכשיו ששאריות האוכל התייבשו עליה, יהיה מבאס יותר לרחוץ אותה.
כל אלה הרגלים אוטומטיים.
הם פשוט יוצרים במהירות הבזק בית מבולגן שאחר כך אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל בכלל לסדר אותו.
אבל דווקא הם, בלי נוכחות.
אנחנו לא יודעים מה עשינו. אחר כך לא מצליחים למצוא את החפצים שלנו, כי לא זוכרים איפה שמנו אותם.
העניין הוא, שעם ההרגלים הלא מוצלחים אנחנו חיים כל חיינו, ולקח לנו שנים על שנים ללמוד אותם. עכשיו איך נפנים הרגלים חדשים ומוצלחים?
אחד כל פעם...
איזה הרגלים היית רוצה להתחיל לרכוש?
איזה הרגלים לא מוצלחים הכי מפריעים לך בחיים?
בדיוק!
מן הדוגמאות האלה אני באמת רואה כמה מעט הרגלים יש לי..
(-:
תראי, ההרגל הכי חזק אצל אנשים לא-מאורגנים הוא ההרגל להיסחף.
חלק מההרגל להיסחף, הוא ההרגל - להניח דברים שאת מחזיקה ביד, איפה שהוא.
נגיד, את נכנסת הביתה? פתחת את הדלת עם המפתחות? ואז את מניחה אותם. בלי לשים לב איפה.
הנייד במקרה בכיס? נשאר בכיס. אם הוא פתאום מצלצל ואת מדברת בו, אחרי שתדברי בו ברחבי הבית, פשוט תניחי אותו. בלי לשים לב איפה.
התיק היה עלייך כשנכנסת? ואז שמת אותו. בלי לשים לב איפה.
לקחת דואר מהתיבה? ואז שמת אותו. בלי לשים לב איפה.
רצית לאכול? פינית קצת מקום על השולחן? שמת צלחת והתחלת לאכול? ואז צלצל הטלפון וקמת והצלחת נשארה שם? עכשיו מישהו צריך לשים לב ולהשקיע מאמץ כדי להביא אותה לכיור מתישהו (זה לא משהו שעשית תוך כדי דיבור בטלפון, מתוך הרגל להוריד את הצלחת שלך לכיור), ועכשיו ששאריות האוכל התייבשו עליה, יהיה מבאס יותר לרחוץ אותה.
כל אלה הרגלים אוטומטיים.
הם פשוט יוצרים במהירות הבזק בית מבולגן שאחר כך אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל בכלל לסדר אותו.
אבל דווקא הם, בלי נוכחות.
אנחנו לא יודעים מה עשינו. אחר כך לא מצליחים למצוא את החפצים שלנו, כי לא זוכרים איפה שמנו אותם.
העניין הוא, שעם ההרגלים הלא מוצלחים אנחנו חיים כל חיינו, ולקח לנו שנים על שנים ללמוד אותם. עכשיו איך נפנים הרגלים חדשים ומוצלחים?
אחד כל פעם...
איזה הרגלים היית רוצה להתחיל לרכוש?
איזה הרגלים לא מוצלחים הכי מפריעים לך בחיים?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
את לא חייבת לענות פה, כמובן, אלה שאלות למחשבה
-
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
תודה. מסכימה לגבי העדר הנוכחות - רואה את זה עכשיו. שההרגלים האוטומטיים הלא מוצלחים הם עוד יותר העדר נוכחות,
כי באמת אני לא זוכרת איפה שמתי וכו'. ונוצר גם בלבול וגם בלגן...
כי באמת אני לא זוכרת איפה שמתי וכו'. ונוצר גם בלבול וגם בלגן...
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
זהו. אם יש משהו שהוא הכי חשוב במיוחד למאותגרי קשב וריכוז (-: (שמתבלבלים בקלות, שהעומס בראש עושה להם קצר וליקוי מאורות (-: ) - זה מקום קבוע לכל דבר.
אין מלים כמה זה חשוב.
ואחרי שמסדרים מקום קבוע הגיוני ונוח לכל דבר - להתחיל לשים במקום הקבוע.
מה שמגלים הוא, ש-90% מהבילבול נובעים מ"איפה שמתי" 10% מהדברים.
אין מלים כמה זה חשוב.
ואחרי שמסדרים מקום קבוע הגיוני ונוח לכל דבר - להתחיל לשים במקום הקבוע.
מה שמגלים הוא, ש-90% מהבילבול נובעים מ"איפה שמתי" 10% מהדברים.
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
שאלות בנוגע לשיטת הסידור וכו' על נקודות שמופיעות גם בפלייליידי:
א. למה כל כך חשוב לנגב את הכיור ואת הברז וכו'? לא מספיק שהם נקיים, יש ערך מיוחד לכך שיהיו יבשים?
ב. ומתלבשים עד הנעליים כל בוקר - למה זה חשוב להיות לבושה בבגדי חוץ בבית כולל נעלי חוץ, ולא ללבוש בגדי בית יפים ונוחים ולנעול נעלי בית חמימים בחורף וכפכפים מאווררים בקיץ?
ג. ושאלה עקרונית: לדעתך השיטה חשובה במיוחד למאותגרות יסוד האדמה, למי שיש לה בעיו ת קשב וריכוז וכו'? או שלדעתך בלגן וכו' מפריע בעוצמה דומה ובדרך דומה לכולן/ם?
א. למה כל כך חשוב לנגב את הכיור ואת הברז וכו'? לא מספיק שהם נקיים, יש ערך מיוחד לכך שיהיו יבשים?
ב. ומתלבשים עד הנעליים כל בוקר - למה זה חשוב להיות לבושה בבגדי חוץ בבית כולל נעלי חוץ, ולא ללבוש בגדי בית יפים ונוחים ולנעול נעלי בית חמימים בחורף וכפכפים מאווררים בקיץ?
ג. ושאלה עקרונית: לדעתך השיטה חשובה במיוחד למאותגרות יסוד האדמה, למי שיש לה בעיו ת קשב וריכוז וכו'? או שלדעתך בלגן וכו' מפריע בעוצמה דומה ובדרך דומה לכולן/ם?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
א. למה כל כך חשוב לנגב את הכיור ואת הברז וכו'? לא מספיק שהם נקיים, יש ערך מיוחד לכך שיהיו יבשים?
הרעיון הוא שהכיור יהיה מבריק. נוצץ. חגיגי. כמו חדש. זה כמו שאם את רוחצת כלים לסעודה חגיגית, תבחרי לא להשאיר את כוסות היין עם כתמי המים שהתייבשו אלא תבריקי כל כוס במגבת מטבח נקייה? זה זה.
בעיקרון זה גם פשוט מונע הצטברות של אבנית וכתמים.
זה לוקח לי שניות, אולי שתיים אני חושבת. פשוט, אחרי שרחצתי את כל הכלים, ניגבתי את כל המשטחים כולל הכיריים ושטפתי את הסמרטוט, אני לוקחת את מגבת המטבח ומעבירה אותה על הכיור והברז (אצלי הכיור מנירוסטה והברז מאיזה מתכת במטבח) והכל נוצץ ומבריק בשניות, פשוט תענוג. המגבת הולכת לכביסה (אני בד"כ כבר מנצלת אותה להעביר על עוד כמה דברים, כמו הברז באמבטיה, את יודעת, זה כמו שעשית גבס לסתום חור בקיר ואז את עומדת עם השפכטל ורק מחפשת איפה יש עוד חורים לנצל את שארית הגבס... זה מין כיף כזה).
למה זה חשוב להיות לבושה בבגדי חוץ בבית כולל נעלי חוץ
רגע. לא חייבים להיות לבושים בבגדי חוץ. אבל חייבים להיות לבושים בבגדים שיהיה לך לגמרי נוח ונעים לפתוח את הדלת לכל אחד, או שאם צריך להוריד מייד פח מטפטף - את בלי בעיה יורדת למטה עם הפח. שלא תתביישי אם מישהו מצלצל בדלת "אוי אני לא לבושה".
יש כאלה שלא מכניסות נעליים הביתה. יפניות למשל. הן קונות נעליים חדשות עם שרוכים שנועדו אך ורק לבית. כשהן יוצאות הן מחליפות לנעלי חוץ. ככה בבית, הנעליים הנקיות החדשות משמשות על תקן של נעלי בית (כי הן נקיות ולא היו בחוץ מעולם) אבל בכל זאת זוכות בתועלת של נעלי הספורט.
הסיבה היא שזה פשוט עובד.
זה מכניס אותנו למצב של "עבודה".
ככה זה.
אילו היית קוראת בדף פליי ליידי מתחילתו, היית מוצאת את ההסבר שלי המפורט לעניין הזה, יחד עם הסיפור איך אני התנגדתי לעניין עד שגיליתי שהיא פשוט צודקת... P-: מיליונים אחרים גילו שהיא פשוט צודקת. אין מה לעשות. זו הסיבה היחידה לעשות את זה...
ג. ושאלה עקרונית: לדעתך השיטה חשובה במיוחד למאותגרות יסוד האדמה, למי שיש לה בעיות קשב וריכוז וכו'? או שלדעתך בלגן וכו' מפריע בעוצמה דומה ובדרך דומה לכולן/ם?
המממ. אני לא מומחית גדולה ברפואה סינית, או ברפואה בכלל. רחוק מזה. אבל התיאוריה שלי היא כזאת:
ראשית, בלגן וכו' מפריע לכולם.
שנית, מי שחי חיים של בלגן, בעיות קשב וריכוז וכיוצא באלה - הם האנשים שיש להם חולשה ביסוד האדמה (בשילוב עם חולשה ביסודות אחרים, יש כמה וריאציות אפשריות של חולשה שקשורות בבלגן, חוסר אירגון, בעיות קשב, בעיות ריכוז וכיוצא באלה).
כלומר, מי שיסוד האדמה שלו חזק ויסוד המתכת שלו חזק, לא חושבת שתמצאי אצלו בעיית בלגן וחוסר אירגון בחיים. עצם קיום הבעיות האלה מעיד על חולשה ביסודות הרלבנטיים. חיזוק של אותם יסודות יעזור גם הוא לפתרון הבעיה. יהיה יותר קל ליישם נהלים והרגלים מסודרים יותר, למשל.
הרעיון הוא שהכיור יהיה מבריק. נוצץ. חגיגי. כמו חדש. זה כמו שאם את רוחצת כלים לסעודה חגיגית, תבחרי לא להשאיר את כוסות היין עם כתמי המים שהתייבשו אלא תבריקי כל כוס במגבת מטבח נקייה? זה זה.
בעיקרון זה גם פשוט מונע הצטברות של אבנית וכתמים.
זה לוקח לי שניות, אולי שתיים אני חושבת. פשוט, אחרי שרחצתי את כל הכלים, ניגבתי את כל המשטחים כולל הכיריים ושטפתי את הסמרטוט, אני לוקחת את מגבת המטבח ומעבירה אותה על הכיור והברז (אצלי הכיור מנירוסטה והברז מאיזה מתכת במטבח) והכל נוצץ ומבריק בשניות, פשוט תענוג. המגבת הולכת לכביסה (אני בד"כ כבר מנצלת אותה להעביר על עוד כמה דברים, כמו הברז באמבטיה, את יודעת, זה כמו שעשית גבס לסתום חור בקיר ואז את עומדת עם השפכטל ורק מחפשת איפה יש עוד חורים לנצל את שארית הגבס... זה מין כיף כזה).
למה זה חשוב להיות לבושה בבגדי חוץ בבית כולל נעלי חוץ
רגע. לא חייבים להיות לבושים בבגדי חוץ. אבל חייבים להיות לבושים בבגדים שיהיה לך לגמרי נוח ונעים לפתוח את הדלת לכל אחד, או שאם צריך להוריד מייד פח מטפטף - את בלי בעיה יורדת למטה עם הפח. שלא תתביישי אם מישהו מצלצל בדלת "אוי אני לא לבושה".
יש כאלה שלא מכניסות נעליים הביתה. יפניות למשל. הן קונות נעליים חדשות עם שרוכים שנועדו אך ורק לבית. כשהן יוצאות הן מחליפות לנעלי חוץ. ככה בבית, הנעליים הנקיות החדשות משמשות על תקן של נעלי בית (כי הן נקיות ולא היו בחוץ מעולם) אבל בכל זאת זוכות בתועלת של נעלי הספורט.
הסיבה היא שזה פשוט עובד.
זה מכניס אותנו למצב של "עבודה".
ככה זה.
אילו היית קוראת בדף פליי ליידי מתחילתו, היית מוצאת את ההסבר שלי המפורט לעניין הזה, יחד עם הסיפור איך אני התנגדתי לעניין עד שגיליתי שהיא פשוט צודקת... P-: מיליונים אחרים גילו שהיא פשוט צודקת. אין מה לעשות. זו הסיבה היחידה לעשות את זה...
ג. ושאלה עקרונית: לדעתך השיטה חשובה במיוחד למאותגרות יסוד האדמה, למי שיש לה בעיות קשב וריכוז וכו'? או שלדעתך בלגן וכו' מפריע בעוצמה דומה ובדרך דומה לכולן/ם?
המממ. אני לא מומחית גדולה ברפואה סינית, או ברפואה בכלל. רחוק מזה. אבל התיאוריה שלי היא כזאת:
ראשית, בלגן וכו' מפריע לכולם.
שנית, מי שחי חיים של בלגן, בעיות קשב וריכוז וכיוצא באלה - הם האנשים שיש להם חולשה ביסוד האדמה (בשילוב עם חולשה ביסודות אחרים, יש כמה וריאציות אפשריות של חולשה שקשורות בבלגן, חוסר אירגון, בעיות קשב, בעיות ריכוז וכיוצא באלה).
כלומר, מי שיסוד האדמה שלו חזק ויסוד המתכת שלו חזק, לא חושבת שתמצאי אצלו בעיית בלגן וחוסר אירגון בחיים. עצם קיום הבעיות האלה מעיד על חולשה ביסודות הרלבנטיים. חיזוק של אותם יסודות יעזור גם הוא לפתרון הבעיה. יהיה יותר קל ליישם נהלים והרגלים מסודרים יותר, למשל.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אגב בגדי בית (אם אני כבר בשוונג) (-:
לי חשוב להיות לבושה בבית בבגדי עבודה. כאלה שלא אפחד להתלכלך איתם. אבל הם חייבים להיות כאלה שאני יכולה גם לרדת איתם למטה בקלות. בשבועות האחרונים הזדמן לי להרגיש את הקלילות שיש בעניין הזה:
פתאום הייתי חייבת לזרוק פח מטפטף מייד - הופ לקחתי אותו וירדתי למטה לפחים בלי שום בעיות או שהיות. כי הייתי לבושה עד הנעליים, בבגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.
פתאום הודיעו לי שמביאים לי חבילה, האם אוכל לרדת למטה לקחת אותה מהחניה? בטח. אין בעיה. בצ'יק ירדתי למטה. לא נכנסתי ללחץ. כי הייתי לבושה כולל הנעליים.
התחושה הזאת, שאמרתי בקלילות ובנחת לבחורה בטלפון: "בטח, אין בעיה, ברגע שהוא יבוא אני ארד" - וואו. יכולתי יפה מאוד להשוות אותה לזמנים עברו, שבהם הייתי לא לבושה ולא מסודרת והייתי נכנסת ללחץ אטומי, מהר מהר להסתדר להתלבש להיות מוכנה, וזה כבר הלחיץ אותי, וכבר העמיס עלי, ואחר כך כל ההנחתה הזאת היתה לי קשה...
עכשיו, לא היתה הנחתה. כי הייתי מוכנה ומלאה קלילות וגמישות (מחשבתית אבל זה מתבטא ביכולת של הגוף לנוע בפשטות לפי הצורך).
אז עוד שינוי שעשיתי:
נפטרתי מהבגדים שהיו ממש סמרטוטים. הם עכשיו בסל הסמרטוטים, למשימות ניקוי בבית.
בגדי העבודה שלי הם מכנסי טרנינג יפים שאני נראית בהם טוב. נוחים, ביתיים, אבל לגמרי מתאימים גם לשיעור היוגה שלי או ללכת לסופר השכונתי.
כרגע, בחורף: סווטשרט ישן אבל נחמד. לא דהוי. ללא חורים. פשוט, אני כבר לא לובשת סווטשרטים בתור "בגד". רק בתור בגדי בית/פיג'מות. מעל הסווטשרט, סוודר. על זה אני יכולה ללבוש סינר כדי לבשל ולרחוץ כלים.
והנעליים.
אני שוטפת פנים וכו', טופחת על עור הפנים הרטוב-מעט את קרם הפנים שלי (ניבה שקד), מסדרת את השיער, ולובשת את בגדי הבית, גרביים ונעליים. למעשה אני מוכנה לגמרי ליציאה - אם אני צריכה לצאת למקום שמצריך "בגדי חוץ", אני פושטת את בגדי הבית ומחליפה הכל. וזהו! באמת לוקח מקסימום שתי דקות. זה הופך אותי לקלילה מאוד. כי אני למעשה מסודרת, עם קרם פנים ושיער מסודר והכל. רק להחליף לבגדי יציאה ואני מוכנה. וכשאני חוזרת הביתה, ישר אני פושטת את בגדי היציאה היפים (שלא נוחים לי בבית) ומחליפה לבגדי העבודה הביתיים והנוחים.
שוב, זה לוקח באמת דקה. לא כמטאפורה, אלא כפירוט מדוייק של הזמן שזה לוקח.
לי חשוב להיות לבושה בבית בבגדי עבודה. כאלה שלא אפחד להתלכלך איתם. אבל הם חייבים להיות כאלה שאני יכולה גם לרדת איתם למטה בקלות. בשבועות האחרונים הזדמן לי להרגיש את הקלילות שיש בעניין הזה:
פתאום הייתי חייבת לזרוק פח מטפטף מייד - הופ לקחתי אותו וירדתי למטה לפחים בלי שום בעיות או שהיות. כי הייתי לבושה עד הנעליים, בבגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.
פתאום הודיעו לי שמביאים לי חבילה, האם אוכל לרדת למטה לקחת אותה מהחניה? בטח. אין בעיה. בצ'יק ירדתי למטה. לא נכנסתי ללחץ. כי הייתי לבושה כולל הנעליים.
התחושה הזאת, שאמרתי בקלילות ובנחת לבחורה בטלפון: "בטח, אין בעיה, ברגע שהוא יבוא אני ארד" - וואו. יכולתי יפה מאוד להשוות אותה לזמנים עברו, שבהם הייתי לא לבושה ולא מסודרת והייתי נכנסת ללחץ אטומי, מהר מהר להסתדר להתלבש להיות מוכנה, וזה כבר הלחיץ אותי, וכבר העמיס עלי, ואחר כך כל ההנחתה הזאת היתה לי קשה...
עכשיו, לא היתה הנחתה. כי הייתי מוכנה ומלאה קלילות וגמישות (מחשבתית אבל זה מתבטא ביכולת של הגוף לנוע בפשטות לפי הצורך).
אז עוד שינוי שעשיתי:
נפטרתי מהבגדים שהיו ממש סמרטוטים. הם עכשיו בסל הסמרטוטים, למשימות ניקוי בבית.
בגדי העבודה שלי הם מכנסי טרנינג יפים שאני נראית בהם טוב. נוחים, ביתיים, אבל לגמרי מתאימים גם לשיעור היוגה שלי או ללכת לסופר השכונתי.
כרגע, בחורף: סווטשרט ישן אבל נחמד. לא דהוי. ללא חורים. פשוט, אני כבר לא לובשת סווטשרטים בתור "בגד". רק בתור בגדי בית/פיג'מות. מעל הסווטשרט, סוודר. על זה אני יכולה ללבוש סינר כדי לבשל ולרחוץ כלים.
והנעליים.
אני שוטפת פנים וכו', טופחת על עור הפנים הרטוב-מעט את קרם הפנים שלי (ניבה שקד), מסדרת את השיער, ולובשת את בגדי הבית, גרביים ונעליים. למעשה אני מוכנה לגמרי ליציאה - אם אני צריכה לצאת למקום שמצריך "בגדי חוץ", אני פושטת את בגדי הבית ומחליפה הכל. וזהו! באמת לוקח מקסימום שתי דקות. זה הופך אותי לקלילה מאוד. כי אני למעשה מסודרת, עם קרם פנים ושיער מסודר והכל. רק להחליף לבגדי יציאה ואני מוכנה. וכשאני חוזרת הביתה, ישר אני פושטת את בגדי היציאה היפים (שלא נוחים לי בבית) ומחליפה לבגדי העבודה הביתיים והנוחים.
שוב, זה לוקח באמת דקה. לא כמטאפורה, אלא כפירוט מדוייק של הזמן שזה לוקח.
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
תודה בשמת על ההסברים המפורטים והברורים.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
לי יש חברה אחת, שאין לי מושג איך היא עושה את זה, אבל כשהיא נותנת לי מתכון? של משהו שאכלתי אצלה והתלהבתי? קל לי לעשות את זה. איכשהו, יש לי תחושה שיחד עם המלים שלה עוברות גם פשטות וקלילות כאלה, שממיסות לי את מחסום הפחד (הפחד מלהכין מאכלים שאין לי מושג איך להכין, שלא הכנתי מעולם, שמכווצים אצלי את שריר ה"אבל אף פעם לא עשיתי את זה ואני לא יודעת איך ואני יכולה להרוס הכל"). ואז מצליח לי, ואני נשארת בתחושת "וואו" כזאת, איך הצלחתי לעשות את זה?
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בשמת, מצטערת מראש על ההודעה השוללת, אבל המתמטיקאית שבי טוענת שכל כלל יש להוכיח או להפריך באמצעות דוגמא נגדית אז בכוונות טובות בלבד:
פתאום הייתי חייבת לזרוק פח מטפטף מייד - הופ לקחתי אותו וירדתי למטה לפחים בלי שום בעיות או שהיות. כי הייתי לבושה עד הנעליים, בבגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.
איך זה קשור ללבוש מיוחד? אולי זה פסיכולוגי נטו, אבל אם אני לובשת בגד שהוא לא בגדים תחתונים, ומתאים למזג האויר - אז אפשר לצאת איתו החוצה. תמיד ראיתי את אמא שלי מתלבשת בשביל לצאת החוצה ולא הבנתי - למה?
להתלבש כדי לצאת החוצה זה אם אני לבושה בפיג'מה, ואני לא רוצה ללכלך אותה, או ללבוש שכבה נוספת כי בחוץ קר.
שבהם הייתי לא לבושה ולא מסודרת והייתי נכנסת ללחץ אטומי
זה בדיוק מה שאני לא מבינה. בהנחה ש"לא לבושה" זה לא מילולית - לובשת תחתונים, או נטולת ביגוד, אז מה הבעיה? למה לא לצאת החוצה?
כנ"ל לגביי הכיור. אני לא מצליחה להיזכר ולו בפעם אחת בחיי שאני, או אימי, ניגבנו את הברז. זו עבודת בית שפשוט לא נמצאת ברפרטואר המשפחתי. ואי אפשר להגיד שאמא שלי לא מסודרת. סדר הוא המצב הטבעי של הבית, ואם הוא יוצא ממנו, זה תמיד לזמן קצר בלבד.
לדעתי האישית, ואני לא רוצה להעליב אף אחת, אבל אישה שלא מוכנה לצאת החוצה בבגד כלשהו, והבעיה היא לא במזג האוויר או בצניעות, נוהגת בצורה מסתורית ולא מובנת. או קיי, אני לא נראית טוב. נו ו? למה זה אמור להפריע לי לצאת לזרוק את הזבל, למכולת, או אפילו ללכת עשרים דקות לספרייה?
פתאום הייתי חייבת לזרוק פח מטפטף מייד - הופ לקחתי אותו וירדתי למטה לפחים בלי שום בעיות או שהיות. כי הייתי לבושה עד הנעליים, בבגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.
איך זה קשור ללבוש מיוחד? אולי זה פסיכולוגי נטו, אבל אם אני לובשת בגד שהוא לא בגדים תחתונים, ומתאים למזג האויר - אז אפשר לצאת איתו החוצה. תמיד ראיתי את אמא שלי מתלבשת בשביל לצאת החוצה ולא הבנתי - למה?
להתלבש כדי לצאת החוצה זה אם אני לבושה בפיג'מה, ואני לא רוצה ללכלך אותה, או ללבוש שכבה נוספת כי בחוץ קר.
שבהם הייתי לא לבושה ולא מסודרת והייתי נכנסת ללחץ אטומי
זה בדיוק מה שאני לא מבינה. בהנחה ש"לא לבושה" זה לא מילולית - לובשת תחתונים, או נטולת ביגוד, אז מה הבעיה? למה לא לצאת החוצה?
כנ"ל לגביי הכיור. אני לא מצליחה להיזכר ולו בפעם אחת בחיי שאני, או אימי, ניגבנו את הברז. זו עבודת בית שפשוט לא נמצאת ברפרטואר המשפחתי. ואי אפשר להגיד שאמא שלי לא מסודרת. סדר הוא המצב הטבעי של הבית, ואם הוא יוצא ממנו, זה תמיד לזמן קצר בלבד.
לדעתי האישית, ואני לא רוצה להעליב אף אחת, אבל אישה שלא מוכנה לצאת החוצה בבגד כלשהו, והבעיה היא לא במזג האוויר או בצניעות, נוהגת בצורה מסתורית ולא מובנת. או קיי, אני לא נראית טוב. נו ו? למה זה אמור להפריע לי לצאת לזרוק את הזבל, למכולת, או אפילו ללכת עשרים דקות לספרייה?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
לא לבושה = לבושה בפיג'מה.
אישה במסע, העצות האלה נועדו למי שיש להן קושי מסוים, והטיפים האלה נועדו לעזור להן להתגבר עליו. הן לא נועדו למי שאיננה סובלת משום קושי כזה...
לכן את לא מצליחה להבין אותן.
גם לא מדובר פה ברגשי אשמה או בתחושת חובה, כאילו שכל אחת חייבת לנגב את הברז. זה ממש לא העניין. אין שום הכרח כזה. אין שום תכתיב כזה. אין שום צורך שתתנצלי או תצטדקי שאמא שלך או את מסודרות אף על פי שאתן לא מצחצחות את הברז.
אישה במסע, העצות האלה נועדו למי שיש להן קושי מסוים, והטיפים האלה נועדו לעזור להן להתגבר עליו. הן לא נועדו למי שאיננה סובלת משום קושי כזה...
לכן את לא מצליחה להבין אותן.
גם לא מדובר פה ברגשי אשמה או בתחושת חובה, כאילו שכל אחת חייבת לנגב את הברז. זה ממש לא העניין. אין שום הכרח כזה. אין שום תכתיב כזה. אין שום צורך שתתנצלי או תצטדקי שאמא שלך או את מסודרות אף על פי שאתן לא מצחצחות את הברז.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני לא מתנצלת, וגם לא ממש מסודרת. אני פשוט לא מבינה.
כלומר, מבינה לא נכון, ופשוט לא מצליחה לתאר את התמונה שאת מתארת.
למשל, בנוגע לפיג'מה - אמא הייתה תמיד דורשת מאיתנו שנחליף בגדים מפיג'מה למשהו אחר בבוקר. להפסיק לעשות את זה, לדעת שאם אני רוצה אני יכולה לצאת החוצה בפיג'מה, ושום דבר לא יקרה - היה מבחינתי שחרור. אבל למרות זאת, בגלל ההרגל רב השנים, אני פשוט לא חשבתי על האפשרות שמישהי אשכרה תישאר כל היום בפיג'מה. זה פשוט היה מחוץ לטווח האפשרויות שלי. זו אפשרות שערער תבנית מחשבה. תבנית קטנה ולא משמעותית, אבל עדיין - תבנית שלא ראיתי. זה כמו...
כמו בלי חיתולים. פשוט לא חשבתי שאפשר לגדל ילדים ככה עד שהגעתי לכאן. לא הייתי נגד, או בעד. הרעיון הזה פשוט לא עלה על דעתי.
כך שמבחינתי, מישהי שמבחינתה ברירת המחדל היא להיות בפיג'מה, היא מישהי חופשייה, חופשייה כמו שאני לא הייתי. זה די מעורר קנאה. אם לקחת בחשבון את כמות תלמידות פלייליידי, זה אומר שיש מיליוני נשים שמבחינתן אפשר להיות ל היום בפיג'מה! זה פשוט בלתי נתפס.
שוב, בבקשה, לקרוא את הדברים שלי בלי נימה של התנצלות, רק בנימה של פליאה גדולה מאוד. גם את הודעה הקודמת. נניח, את ההודעה הקודמת בנימה של מישה שהרגע גילתה בלי חיתולים ומנסה לוודא שזה לא מישי שפשוט נתקעה בלי חיתולים לכמה זמן, ואת ההודעה הזו בנימה של מישהי שהרגע הבינה שכן אפשר לגדל ילדים בלי חיתולים, ועכשיו בוהה בתדהמה בתינוק מפושפש.
זו הגזמה מסויימת מבחינת עוצמת הרגש, אבל אני באמת מופתעת. לקרוא בנימת שאלה, בלי האשמה-חובה-התנצלות-כל רגש אחר. רק הפתעה.
יש אנשים בעולם שיכולים לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה? ולנקות כך את הבית?
כלומר, מבינה לא נכון, ופשוט לא מצליחה לתאר את התמונה שאת מתארת.
למשל, בנוגע לפיג'מה - אמא הייתה תמיד דורשת מאיתנו שנחליף בגדים מפיג'מה למשהו אחר בבוקר. להפסיק לעשות את זה, לדעת שאם אני רוצה אני יכולה לצאת החוצה בפיג'מה, ושום דבר לא יקרה - היה מבחינתי שחרור. אבל למרות זאת, בגלל ההרגל רב השנים, אני פשוט לא חשבתי על האפשרות שמישהי אשכרה תישאר כל היום בפיג'מה. זה פשוט היה מחוץ לטווח האפשרויות שלי. זו אפשרות שערער תבנית מחשבה. תבנית קטנה ולא משמעותית, אבל עדיין - תבנית שלא ראיתי. זה כמו...
כמו בלי חיתולים. פשוט לא חשבתי שאפשר לגדל ילדים ככה עד שהגעתי לכאן. לא הייתי נגד, או בעד. הרעיון הזה פשוט לא עלה על דעתי.
כך שמבחינתי, מישהי שמבחינתה ברירת המחדל היא להיות בפיג'מה, היא מישהי חופשייה, חופשייה כמו שאני לא הייתי. זה די מעורר קנאה. אם לקחת בחשבון את כמות תלמידות פלייליידי, זה אומר שיש מיליוני נשים שמבחינתן אפשר להיות ל היום בפיג'מה! זה פשוט בלתי נתפס.
שוב, בבקשה, לקרוא את הדברים שלי בלי נימה של התנצלות, רק בנימה של פליאה גדולה מאוד. גם את הודעה הקודמת. נניח, את ההודעה הקודמת בנימה של מישה שהרגע גילתה בלי חיתולים ומנסה לוודא שזה לא מישי שפשוט נתקעה בלי חיתולים לכמה זמן, ואת ההודעה הזו בנימה של מישהי שהרגע הבינה שכן אפשר לגדל ילדים בלי חיתולים, ועכשיו בוהה בתדהמה בתינוק מפושפש.
זו הגזמה מסויימת מבחינת עוצמת הרגש, אבל אני באמת מופתעת. לקרוא בנימת שאלה, בלי האשמה-חובה-התנצלות-כל רגש אחר. רק הפתעה.
יש אנשים בעולם שיכולים לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה? ולנקות כך את הבית?
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
יש אנשים בעולם שיכולים לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה? ולנקות כך את הבית?
אז אומרים לך שכן (וגם אני במועדון הזה). זה לא פשע ברמה של רציחות סדרתיות או משהו, והאנשים האלה לא יקפצו עליך בסמטא חשוכה (כי הם לא מסתובבים שם בפיג'מה). זה פשוט טיק אישי קטן שלפעמים קשור גם לנטייה להסתגר בבית (במסגרת החיים העירוניים השוצפים בחוץ).
אין צורך להתפלא, זה לא כל כך קשה להכלה...
כך שמבחינתי, מישהי שמבחינתה ברירת המחדל היא להיות בפיג'מה, היא מישהי חופשייה, חופשייה כמו שאני לא הייתי.
זה לא קשור לשחרור כלל. זה יותר שיעבוד. היצמדות לבגד הילדות שלך, לדל"ת אמותייך. הפיג'מה כחפץ מעבר. פלוס מודעות עצמית גבוהה מהסוג שלא מרשה לך לחשוב דברים כמו או קיי, אני לא נראית טוב. נו ו? למה זה אמור להפריע לי לצאת לזרוק את הזבל, למכולת, או אפילו ללכת עשרים דקות לספרייה?
אז אומרים לך שכן (וגם אני במועדון הזה). זה לא פשע ברמה של רציחות סדרתיות או משהו, והאנשים האלה לא יקפצו עליך בסמטא חשוכה (כי הם לא מסתובבים שם בפיג'מה). זה פשוט טיק אישי קטן שלפעמים קשור גם לנטייה להסתגר בבית (במסגרת החיים העירוניים השוצפים בחוץ).
אין צורך להתפלא, זה לא כל כך קשה להכלה...
כך שמבחינתי, מישהי שמבחינתה ברירת המחדל היא להיות בפיג'מה, היא מישהי חופשייה, חופשייה כמו שאני לא הייתי.
זה לא קשור לשחרור כלל. זה יותר שיעבוד. היצמדות לבגד הילדות שלך, לדל"ת אמותייך. הפיג'מה כחפץ מעבר. פלוס מודעות עצמית גבוהה מהסוג שלא מרשה לך לחשוב דברים כמו או קיי, אני לא נראית טוב. נו ו? למה זה אמור להפריע לי לצאת לזרוק את הזבל, למכולת, או אפילו ללכת עשרים דקות לספרייה?
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה?
יש באמת עדיין מישהי שלובשת פיג'מה? כל מי שאני מכירה לובשות בגדים נוחים בבית וכשהולכות לישון, ולפעמים מדובר באותם בגדים. כלומר, אלו בגדי בית שגם ישנים איתם. וקראתי פעם שגם כשעובדים בבית כדאי ללבוש בבוקר בגדי עבודה. לי זה נשמע ביזארי ומיותר לי ברור שיש בגדי בית נוחים (לא פיג'מה והם לא נראים כפיג'מה) ויש בגדים לצאת החוצה. יש נעליים לבית ויש נעליים לצאת החוצה. וכשאני בבית - בכל שעות היממה - לא עולה על דעתי ללבוש בגדי חוץ ולנעול נעלי חוץ. וכן, אין לי בעיה לצאת ככה יציאות קטנות (לקחת דואר,לשפוך זבל וכו'). ואני גם לא מסתרקת במיוחד עבור "יציאות" כאלה ולא אכפת לי שהשכנים או הדוואר או מי שלא יהיה יראו אותי ככה.
ומסכימה עם אישה במסע שזה חלק מהחופש ומהשחרור: להתלבש איך שנוח לי ואיך שבא לי. ובאמת כשהייתי קטנה ולבשתי פיג'מות - מעולם לא עלה על דעת אף אחד במשפחה שאני אמורה ללבוש משהו אחר כשאני בבית (בשבתות, בחופשות וכו'). כשהייתי יוצאת מהבית הייתי לובשת בגדי חוץ. ובבית - פיג'מה או בגדי בית. לי זה נראה נינוח, בייתי, נעים, נוח.
אגב, אני גם לא כל כך שואפת או אוהבת שממש ממש מסודר טיפ טופ. זה נראה לי סטרילי. קצת בלגאן ביתי, בית שנראה כמו שחיים בו - לי זה יותר נעים ממה שנחווה אצלי כ"אווירה של בית מרקחת".
וכמובן, לא מטיפה להמונים סתם התחשק לי לשתף.
יש באמת עדיין מישהי שלובשת פיג'מה? כל מי שאני מכירה לובשות בגדים נוחים בבית וכשהולכות לישון, ולפעמים מדובר באותם בגדים. כלומר, אלו בגדי בית שגם ישנים איתם. וקראתי פעם שגם כשעובדים בבית כדאי ללבוש בבוקר בגדי עבודה. לי זה נשמע ביזארי ומיותר לי ברור שיש בגדי בית נוחים (לא פיג'מה והם לא נראים כפיג'מה) ויש בגדים לצאת החוצה. יש נעליים לבית ויש נעליים לצאת החוצה. וכשאני בבית - בכל שעות היממה - לא עולה על דעתי ללבוש בגדי חוץ ולנעול נעלי חוץ. וכן, אין לי בעיה לצאת ככה יציאות קטנות (לקחת דואר,לשפוך זבל וכו'). ואני גם לא מסתרקת במיוחד עבור "יציאות" כאלה ולא אכפת לי שהשכנים או הדוואר או מי שלא יהיה יראו אותי ככה.
ומסכימה עם אישה במסע שזה חלק מהחופש ומהשחרור: להתלבש איך שנוח לי ואיך שבא לי. ובאמת כשהייתי קטנה ולבשתי פיג'מות - מעולם לא עלה על דעת אף אחד במשפחה שאני אמורה ללבוש משהו אחר כשאני בבית (בשבתות, בחופשות וכו'). כשהייתי יוצאת מהבית הייתי לובשת בגדי חוץ. ובבית - פיג'מה או בגדי בית. לי זה נראה נינוח, בייתי, נעים, נוח.
אגב, אני גם לא כל כך שואפת או אוהבת שממש ממש מסודר טיפ טופ. זה נראה לי סטרילי. קצת בלגאן ביתי, בית שנראה כמו שחיים בו - לי זה יותר נעים ממה שנחווה אצלי כ"אווירה של בית מרקחת".
וכמובן, לא מטיפה להמונים סתם התחשק לי לשתף.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
יש באמת עדיין מישהי שלובשת פיג'מה?
אני כותבת "פיג'מה" עבור אישה במסע כדי שהיא תבין. לא נכנסתי לדקויות.
גם לא כל כך שואפת או אוהבת שממש ממש מסודר טיפ טופ. זה נראה לי סטרילי
גם פה, צריך מאוד להיזהר מלתרגם את המלים של אחרים לאיזו בובה רק בשביל לתקוע בה סיכות.
כלומר:
אם מישהי כותבת "בית מסודר" ואחרת ישר מתרגמת "ממש ממש מסודר טיפ טופ", אז כל אחת חייבת להבין - שזה בדמיון הפרטי שלה.
כלומר:
האם אני (או פליי ליידי) כתבנו איפה שהוא שיש מטרה להגיע ל"בית מסודר ונקי טיפ טופ ככה שהכל קפוא וסטאטי ונראה כמו תמונה במגזין, שאפשר אשכרה לאכול מהרצפה המבריקה והנקייה, הכל עומד כמו חיילים ומסודר, אסור להזיז שום דבר, ואם מישהו דורך על הרצפה ישר את צריכה לעבור שם עם סמרטוט רצפה"?
זה נשמע כמו הפרעה אובססיבית-כפייתית ולא כמו "בית מסודר", אוקיי? ואני מניחה שפליי ליידי תסכים איתי P-:
כל התמיכה בתחום הזה נעשית בלי שאף אחת נכנסת למישהי לבית.
כלומר, אם זו תמיכה בסדנה, במיילים, באינטרנט - אז ברור שכל אחת בבית שלה. זה מהותי. זה חלק מהעניין. כל אחת שרוצה תמיכה בנושא סדר ואירגון זה מפני שהיא לא מרוצה מהחיים שלה כרגע. לא מסודר או מאורגן מספיק לטעמה. היא לא מרוצה מאיך שהיא בעצמה מתנהלת, מאיך שהבית שלה מתנהל, ולכן היא מחפשת תמיכה ועצות וטיפים איך לשנות לעצמה את החיים לטובה.
לכן, המטרה בתהליך הזה איננה להגיע לאיזה סטנדרט אחיד ומקובל של בית, כי אין כזה.
את לא מקבלת תמונות ואת לא מקבלת מתכון.
המטרה בתהליך הזה היא שכל אחת תגיע לבית שמסודר ונעים בעיניה ותגיע לרמת אירגון החיים ש עובדת בשבילה. שהיא מרגישה שלווה, שנוח לה, שנעים לה, שהכל מתנהל רוב הזמן בצורה שנעימה לה, שהיא אוהבת את הבית שלה, שהיא מצליחה להתארגן בלי סטרס, בלי דאגות וחרדות, בלי לשכוח כל הזמן דברים (מה שגורם דאגות וחרדות קשות), בלי לפגוע באנשים אחרים (עקב איחורים, שיכחה וסממנים אחרים של חוסר אירגון).
בית שמסודר ונעים בעינייך - זה משהו שאת קובעת.
גם לשפוט אשה אחרת (או אמא אחרת) על זה שהיא אוהבת את הבית שלה נעים ככה ואת נכנסת אליה ומבקרת בשיפוטיות שהוא "סטרילי" או יש "אווירה של בית מרקחת", זה גם לא דבר כל כך חיובי. כגישה לחיים וכגישה לאנשים.
חלק מהדברים כאן הם משהו שהוא מדי מעורפל בשבילי: מה זה "בית שנראה כמו שחיים בו", בעצם?
האם זה "טביעות נעליים מבוצבצות על הרצפה"? האם זה "כל מיני בגדים פזורים על הספות"? כי זה בהחלט "בית שחיים בו" אבל זה לא ממש נעים. לדעתי גם לא לדיירים.
או שהכוונה בסך הכל לזה שבחדר המשחקים יש פרוייקט לגו בעיצומו על הרצפה, שיש כמה כלים בכיור מהארוחה האחרונה בלבד, וכדומה?
עוד שאלה היא, המצב של הבית כשרק דייריו נמצאים בו, לעומת מצב הבית כשמגיעים מבקרים/אורחים.
כי אצלי, למשל, יש הרבה פרוייקטים באמצע העשייה במשך היום (פה פרוייקט ניירת, שם ערימות כביסה שנכנסות אחת-אחת למכונה, אז יכולה להיות אחת שמתכבסת ועוד אחת על הרצפה מחכה לתורה, וכדומה) אבל אם מגיעים אורחים אז אני מסלקת אותם, פשוט כי אלה דברים אישיים ופרטיים שלא מתאימים לתצוגה.
אני כותבת "פיג'מה" עבור אישה במסע כדי שהיא תבין. לא נכנסתי לדקויות.
גם לא כל כך שואפת או אוהבת שממש ממש מסודר טיפ טופ. זה נראה לי סטרילי
גם פה, צריך מאוד להיזהר מלתרגם את המלים של אחרים לאיזו בובה רק בשביל לתקוע בה סיכות.
כלומר:
אם מישהי כותבת "בית מסודר" ואחרת ישר מתרגמת "ממש ממש מסודר טיפ טופ", אז כל אחת חייבת להבין - שזה בדמיון הפרטי שלה.
כלומר:
האם אני (או פליי ליידי) כתבנו איפה שהוא שיש מטרה להגיע ל"בית מסודר ונקי טיפ טופ ככה שהכל קפוא וסטאטי ונראה כמו תמונה במגזין, שאפשר אשכרה לאכול מהרצפה המבריקה והנקייה, הכל עומד כמו חיילים ומסודר, אסור להזיז שום דבר, ואם מישהו דורך על הרצפה ישר את צריכה לעבור שם עם סמרטוט רצפה"?
זה נשמע כמו הפרעה אובססיבית-כפייתית ולא כמו "בית מסודר", אוקיי? ואני מניחה שפליי ליידי תסכים איתי P-:
כל התמיכה בתחום הזה נעשית בלי שאף אחת נכנסת למישהי לבית.
כלומר, אם זו תמיכה בסדנה, במיילים, באינטרנט - אז ברור שכל אחת בבית שלה. זה מהותי. זה חלק מהעניין. כל אחת שרוצה תמיכה בנושא סדר ואירגון זה מפני שהיא לא מרוצה מהחיים שלה כרגע. לא מסודר או מאורגן מספיק לטעמה. היא לא מרוצה מאיך שהיא בעצמה מתנהלת, מאיך שהבית שלה מתנהל, ולכן היא מחפשת תמיכה ועצות וטיפים איך לשנות לעצמה את החיים לטובה.
לכן, המטרה בתהליך הזה איננה להגיע לאיזה סטנדרט אחיד ומקובל של בית, כי אין כזה.
את לא מקבלת תמונות ואת לא מקבלת מתכון.
המטרה בתהליך הזה היא שכל אחת תגיע לבית שמסודר ונעים בעיניה ותגיע לרמת אירגון החיים ש עובדת בשבילה. שהיא מרגישה שלווה, שנוח לה, שנעים לה, שהכל מתנהל רוב הזמן בצורה שנעימה לה, שהיא אוהבת את הבית שלה, שהיא מצליחה להתארגן בלי סטרס, בלי דאגות וחרדות, בלי לשכוח כל הזמן דברים (מה שגורם דאגות וחרדות קשות), בלי לפגוע באנשים אחרים (עקב איחורים, שיכחה וסממנים אחרים של חוסר אירגון).
בית שמסודר ונעים בעינייך - זה משהו שאת קובעת.
גם לשפוט אשה אחרת (או אמא אחרת) על זה שהיא אוהבת את הבית שלה נעים ככה ואת נכנסת אליה ומבקרת בשיפוטיות שהוא "סטרילי" או יש "אווירה של בית מרקחת", זה גם לא דבר כל כך חיובי. כגישה לחיים וכגישה לאנשים.
חלק מהדברים כאן הם משהו שהוא מדי מעורפל בשבילי: מה זה "בית שנראה כמו שחיים בו", בעצם?
האם זה "טביעות נעליים מבוצבצות על הרצפה"? האם זה "כל מיני בגדים פזורים על הספות"? כי זה בהחלט "בית שחיים בו" אבל זה לא ממש נעים. לדעתי גם לא לדיירים.
או שהכוונה בסך הכל לזה שבחדר המשחקים יש פרוייקט לגו בעיצומו על הרצפה, שיש כמה כלים בכיור מהארוחה האחרונה בלבד, וכדומה?
עוד שאלה היא, המצב של הבית כשרק דייריו נמצאים בו, לעומת מצב הבית כשמגיעים מבקרים/אורחים.
כי אצלי, למשל, יש הרבה פרוייקטים באמצע העשייה במשך היום (פה פרוייקט ניירת, שם ערימות כביסה שנכנסות אחת-אחת למכונה, אז יכולה להיות אחת שמתכבסת ועוד אחת על הרצפה מחכה לתורה, וכדומה) אבל אם מגיעים אורחים אז אני מסלקת אותם, פשוט כי אלה דברים אישיים ופרטיים שלא מתאימים לתצוגה.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
<לדעתי>
תודה לך, ליאורה
את עוזרת לי לדייק עם עצמי.
גם לאמא שלי ברור שיש בגדים לבית ובגדים ליציאה, וגם לי זה היה ככה הרבה זמן. עד שהחלטתי חגיגית שאין שום סיבה לא ללבוש בבית בגדים שאני אוהבת. בדיוק כמו שאין סיבה ללבוש בחוץ בגדים שלא נוחים לי. ובא לציון גואל.
נראה שמי שגדלה אחרת רואה את הדברים אחרת. אז את זה באתי לומר: במבחינתי חלק מהותי משחרור האישה, הוא מצב פשוט: אישה שלבושה בצורה של איפה בעיניה, הולכת למקום כלשהו בחוץ, ולא אכפת לה מזה שהיא נראית מכוער. ללבוש בגדים בבית מתוך מחשבה שאלו בגדים שאפשר לצאת בהם בלי להתבייש, זה קצת פספס את המטרה בעיני. כמו עוד חלק בציווי החברתי התמידי - תהיי יפה. ולעשות את זה לא סותר מודעות עצמית.
התחושה שלי היא שהבאלאגניסטיות שלומדות פליי ליידי עוברות מקיצוניות אחת - לשנייה, ומאמצות את צווי פליי ליידי בקצת יותר מידי פאנאטיות. מצד שני, אף פעם לא חשבתי לנגב כוסות יין במגבת לכבוד ארוח חגיגי.
מצד שני, מי שמרגישה שלא בנוח לצאת מהבית בלבוש ביתי, עדיף שתצא בבגדים בהם תרגיש טוב עם עצמה. אבל כמו אישה שלא מרגישה בנוח לצאת מהבית בלי איפור, עדיף לה לטפל בתחושת הלא בנוח. אם האישה תמיד תתאפר, תמיד תתלבש ותרגיש עם עצמה בנוח, גם אז היא לא תרגיש בנוח עם עצמה. אהבה שתלויה בדבר.
קרוטונית, מצטערת שאני לא עונה לך. אני מרגישה מותקפת, והתגובה שעולה לי היא התגוננות. אם אני אכתוב אותה פה לא יצא מזה שום דבר טוב.
</לדעתי>
תודה לך, ליאורה
את עוזרת לי לדייק עם עצמי.
גם לאמא שלי ברור שיש בגדים לבית ובגדים ליציאה, וגם לי זה היה ככה הרבה זמן. עד שהחלטתי חגיגית שאין שום סיבה לא ללבוש בבית בגדים שאני אוהבת. בדיוק כמו שאין סיבה ללבוש בחוץ בגדים שלא נוחים לי. ובא לציון גואל.
נראה שמי שגדלה אחרת רואה את הדברים אחרת. אז את זה באתי לומר: במבחינתי חלק מהותי משחרור האישה, הוא מצב פשוט: אישה שלבושה בצורה של איפה בעיניה, הולכת למקום כלשהו בחוץ, ולא אכפת לה מזה שהיא נראית מכוער. ללבוש בגדים בבית מתוך מחשבה שאלו בגדים שאפשר לצאת בהם בלי להתבייש, זה קצת פספס את המטרה בעיני. כמו עוד חלק בציווי החברתי התמידי - תהיי יפה. ולעשות את זה לא סותר מודעות עצמית.
התחושה שלי היא שהבאלאגניסטיות שלומדות פליי ליידי עוברות מקיצוניות אחת - לשנייה, ומאמצות את צווי פליי ליידי בקצת יותר מידי פאנאטיות. מצד שני, אף פעם לא חשבתי לנגב כוסות יין במגבת לכבוד ארוח חגיגי.
מצד שני, מי שמרגישה שלא בנוח לצאת מהבית בלבוש ביתי, עדיף שתצא בבגדים בהם תרגיש טוב עם עצמה. אבל כמו אישה שלא מרגישה בנוח לצאת מהבית בלי איפור, עדיף לה לטפל בתחושת הלא בנוח. אם האישה תמיד תתאפר, תמיד תתלבש ותרגיש עם עצמה בנוח, גם אז היא לא תרגיש בנוח עם עצמה. אהבה שתלויה בדבר.
קרוטונית, מצטערת שאני לא עונה לך. אני מרגישה מותקפת, והתגובה שעולה לי היא התגוננות. אם אני אכתוב אותה פה לא יצא מזה שום דבר טוב.
</לדעתי>
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בשמת, תודה שאת מסבירה, לאט ובפירוט, למתקשות כמוני, ולא לועגת לבורותי.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
התחושה שלי היא שהבאלאגניסטיות שלומדות פליי ליידי עוברות מקיצוניות אחת - לשנייה, ומאמצות את צווי פליי ליידי בקצת יותר מידי פאנאטיות. מצד שני, אף פעם לא חשבתי לנגב כוסות יין במגבת לכבוד ארוח חגיגי.
אם ככה זו תחושה מוטעית.
לא מכירה אף אחת כזאת.
ובפעם היחידה בחיים שבה אירחתי עם כוסות יין (ליל הסדר), גם אני לא העליתי בדעתי לצחצח אותן במגבת... יש גבול לחגיגיות האירוח אצלי (בסך הכל אחותי ושות' וגיסתי ושות', לא ממש משפחת המלכה אליזבת...).
אני שוב חוזרת:
אין דבר כזה "צווי פליי ליידי".
ואין אפשרות להכליל שום הכללה על אלה שנעזרות בה (למשל, אני נעזרת בה, ו"בלגניסטית" לא הייתי מעולם. ואני לא היחידה. מדובר במיליונים של קוראים ונעזרים בכל רחבי העולם).
תראי, מצד אחד את לא זקוקה לזה ולכן אני מניחה שמעולם לא קראת אותה.
מצד שני את כן מעירה הערות לגביה או לגבי הנושא בכללותו.
אז אני מציעה מאוד להיזהר כי את מדברת על משהו שבאמת אין לך מושג בו (ובצדק, אין לך צורך בו). עדיף לא להעלות תיאוריות כל כך רחוקות מהמציאות על משהו שלא הקדשת קודם זמן לבדוק אותו לפני הביקורת.
אם ככה זו תחושה מוטעית.
לא מכירה אף אחת כזאת.
ובפעם היחידה בחיים שבה אירחתי עם כוסות יין (ליל הסדר), גם אני לא העליתי בדעתי לצחצח אותן במגבת... יש גבול לחגיגיות האירוח אצלי (בסך הכל אחותי ושות' וגיסתי ושות', לא ממש משפחת המלכה אליזבת...).
אני שוב חוזרת:
אין דבר כזה "צווי פליי ליידי".
ואין אפשרות להכליל שום הכללה על אלה שנעזרות בה (למשל, אני נעזרת בה, ו"בלגניסטית" לא הייתי מעולם. ואני לא היחידה. מדובר במיליונים של קוראים ונעזרים בכל רחבי העולם).
תראי, מצד אחד את לא זקוקה לזה ולכן אני מניחה שמעולם לא קראת אותה.
מצד שני את כן מעירה הערות לגביה או לגבי הנושא בכללותו.
אז אני מציעה מאוד להיזהר כי את מדברת על משהו שבאמת אין לך מושג בו (ובצדק, אין לך צורך בו). עדיף לא להעלות תיאוריות כל כך רחוקות מהמציאות על משהו שלא הקדשת קודם זמן לבדוק אותו לפני הביקורת.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אבל כן הקדשתי זמן.
זה בדיוק העניין! קראתי במשך שעות ארוכות דפים של פלי ליידי וניסיתי לממש במציאות. עשיתי את כל מה שאני יכולה כדי להבין, בגלל זה אני שואלת. כמה עוד אפשר להיזהר? מה עוד אני יכולה לעשות? אני שואלת, ומנסה להבין, ואומרים לי שנאי לא בדקתי. אבל כן בדקתי!
מה עוד אני אמורה לעשות, כדי שייתנו לי את הזכות הנעלה לשאול שאלות, לספר את מה שאני מרגישה?
כל חומר תתני לי לקרוא בעברית, אני מוכנה לקרוא, באמת.
כי ניסיתי, באמת ניסיתי. ואני לא מבינה. ובעיניי, לנגב את הברז זו קיצוניות. אולי בעינייך זה כלום, חצי דקה עבודה. בעיני זה קיצוניות. זה משהו שאני לא מבינה. וכנראה שלא אבין לעולם, כי כשאני שואלת אומרים לי שאסור לי לשאול.
זה בדיוק העניין! קראתי במשך שעות ארוכות דפים של פלי ליידי וניסיתי לממש במציאות. עשיתי את כל מה שאני יכולה כדי להבין, בגלל זה אני שואלת. כמה עוד אפשר להיזהר? מה עוד אני יכולה לעשות? אני שואלת, ומנסה להבין, ואומרים לי שנאי לא בדקתי. אבל כן בדקתי!
מה עוד אני אמורה לעשות, כדי שייתנו לי את הזכות הנעלה לשאול שאלות, לספר את מה שאני מרגישה?
כל חומר תתני לי לקרוא בעברית, אני מוכנה לקרוא, באמת.
כי ניסיתי, באמת ניסיתי. ואני לא מבינה. ובעיניי, לנגב את הברז זו קיצוניות. אולי בעינייך זה כלום, חצי דקה עבודה. בעיני זה קיצוניות. זה משהו שאני לא מבינה. וכנראה שלא אבין לעולם, כי כשאני שואלת אומרים לי שאסור לי לשאול.
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אישה במסע, אני לא לועגת לך, כתבתי על עצמי דברים אישיים והאמת שאני גם לא חושבת שהשתמשתי בביטויים חריפים או מעליבים כלפייך. אני פשוט חושבת שיש המון מגוון אנושי, וחלק משחרור אנושי ונשי הוא גם לקבל ולהכיל את העובדה הזו. לבני אדם שונים בשלבי חיים שונים יש אלף או מיליון צרכים והעדפות שונים ולפעמים סותרים (גם בתוך אותו האדם).
אבל כמו אישה שלא מרגישה בנוח לצאת מהבית בלי איפור, עדיף לה לטפל בתחושת הלא בנוח.
אני חושבת שאת לא מבינה שאמהות לילדים צעירים שמנהלות בית, אם הן ייצאו מהבית כמו שהן מסתובבות בו, הן ייצאו עם חולצה מחוררת או הפוכה, גרביים בצבעים שונים, שיער סתור כי לא היה להן זמן להביט במראה וכולי.
המאבק פה הוא לא על להיות "אישה יפה ומטופחת בכל מצב" או על פדיקור מניקור. אלא על "הישרדות יומיומית תוך שמירת צלם אנוש". ואני בכוונה מקצינה לביטויים כאלה. כי כשאת סוחבת עייפות כרונית, הילדים מטפסים עליך (פיזית ומנטלית), הבית הפוך ועוד לא הכנת את הארוחה הבאה, ובנוסף את מבחינה שמשהו שחיפשת יומיים נמצא עמוק מתחת לספה, ואין לך צ'אנס אפילו לקחת שנייה אחת ולהתכופף לשלוף אותו משם, המאבק הוא ממש על תפקוד ברמה אנושית. אז לצאת מהבית בלי החורים בחולצה זה חלק מהעניין של להרגיש שאת עדיין שומרת על עצמך איכשהו בתוך הכאוס הזה. אולי יש בזה קטע פמיניסטי חינני אם מישהי חושבת שזה יפה לה. אבל אין בזה חינניות אם זה נעשה בכפייה, כשאת משוועת להיראות קצת יותר מסודרת ולא מצליחה.
(זוכרת את עצמי בחופשת הלידה עם הגדול, עד שהצלחתי להתארגן ולצאת החוצה, שלוש קומות עם המנשא, תמיד הייתי שוכחת משהו, בד"כ משהו לא חיוני כמו לשים עדשות בעיניים או לקחת מכתב שרציתי לשלוח בדואר, אבל זה תמיד היה התסכול הזה של "לא מצליחה").
אבל כמו אישה שלא מרגישה בנוח לצאת מהבית בלי איפור, עדיף לה לטפל בתחושת הלא בנוח.
אני חושבת שאת לא מבינה שאמהות לילדים צעירים שמנהלות בית, אם הן ייצאו מהבית כמו שהן מסתובבות בו, הן ייצאו עם חולצה מחוררת או הפוכה, גרביים בצבעים שונים, שיער סתור כי לא היה להן זמן להביט במראה וכולי.
המאבק פה הוא לא על להיות "אישה יפה ומטופחת בכל מצב" או על פדיקור מניקור. אלא על "הישרדות יומיומית תוך שמירת צלם אנוש". ואני בכוונה מקצינה לביטויים כאלה. כי כשאת סוחבת עייפות כרונית, הילדים מטפסים עליך (פיזית ומנטלית), הבית הפוך ועוד לא הכנת את הארוחה הבאה, ובנוסף את מבחינה שמשהו שחיפשת יומיים נמצא עמוק מתחת לספה, ואין לך צ'אנס אפילו לקחת שנייה אחת ולהתכופף לשלוף אותו משם, המאבק הוא ממש על תפקוד ברמה אנושית. אז לצאת מהבית בלי החורים בחולצה זה חלק מהעניין של להרגיש שאת עדיין שומרת על עצמך איכשהו בתוך הכאוס הזה. אולי יש בזה קטע פמיניסטי חינני אם מישהי חושבת שזה יפה לה. אבל אין בזה חינניות אם זה נעשה בכפייה, כשאת משוועת להיראות קצת יותר מסודרת ולא מצליחה.
(זוכרת את עצמי בחופשת הלידה עם הגדול, עד שהצלחתי להתארגן ולצאת החוצה, שלוש קומות עם המנשא, תמיד הייתי שוכחת משהו, בד"כ משהו לא חיוני כמו לשים עדשות בעיניים או לקחת מכתב שרציתי לשלוח בדואר, אבל זה תמיד היה התסכול הזה של "לא מצליחה").
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אולי יש בזה קטע פמיניסטי חינני אם מישהי חושבת שזה יפה לה.
כלומר, "בזה" = ברישול המכוון.
כלומר, "בזה" = ברישול המכוון.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אבל לא תאמינו מה בדיוק קראתי הרגע שמתקשר ישירות לדיוננו:
במסגרת מאמר על e]הסכנות שבחומרים מעכבי-בעירה cid[/po]=20121227 DNL art 1 כותב ד"ר מרקולה, שחשוב מאוד לשאוב או לשטוף בסמרטוט רטוב את הבית לעתים קרובות, כי ה"אבק" שמסתובב לנו בבית אינו חומר תמים כלל, אלא למעשה מכיל הרבה כימיקלים שמופרשים מהספות, הכורסאות, השטיחים, המזרונים, הבגדים, כלי הפלסטיק, השקיות וכל דבר אחר שנכנס אלינו הביתה, כולל חומרים כימיים שנכנסים עם סוליות הנעליים שלנו מבחוץ.
עדיף לא לטאטא כי זה מעיף את האבק הזה לאוויר וכך דווקא מכניס אותו יותר לתוך מערכת הנשימה שלנו ולגופנו.
ולשטוף - כמובן בלי כימיקלים. די במים.
אז הנה עוד סיבה מדוע חשוב לשמור על בית נקי,
ומדוע כדאי להפחית את כמות הרהיטים בבית,
ומדוע לא כדאי לרכוש רהיטים וחפצים חדשים,
ומדוע כדאי להמעיט בחומרי ניקוי (היא פחות או יותר ממליצה לעבור לנוזל ניקוי כללי אחד וגמרנו. שלי אקולוגי).
כי כל החפצים האלה משחררים כימיקלים רעילים לאוויר ולמים בבית.
כמה שיש פחות חפצים כך משתחררים פחות רעלים, וגם יוצרים פחות אבק.
כמה שיש פחות חפצים גם קל יותר לנקות: יש משטחים פנויים, רצפות פנויות, ועליהן קל להעביר סמרטוט לח צ'יק צ'ק. בלי שום חומר ניקוי. רק מים.
במסגרת מאמר על e]הסכנות שבחומרים מעכבי-בעירה cid[/po]=20121227 DNL art 1 כותב ד"ר מרקולה, שחשוב מאוד לשאוב או לשטוף בסמרטוט רטוב את הבית לעתים קרובות, כי ה"אבק" שמסתובב לנו בבית אינו חומר תמים כלל, אלא למעשה מכיל הרבה כימיקלים שמופרשים מהספות, הכורסאות, השטיחים, המזרונים, הבגדים, כלי הפלסטיק, השקיות וכל דבר אחר שנכנס אלינו הביתה, כולל חומרים כימיים שנכנסים עם סוליות הנעליים שלנו מבחוץ.
עדיף לא לטאטא כי זה מעיף את האבק הזה לאוויר וכך דווקא מכניס אותו יותר לתוך מערכת הנשימה שלנו ולגופנו.
ולשטוף - כמובן בלי כימיקלים. די במים.
אז הנה עוד סיבה מדוע חשוב לשמור על בית נקי,
ומדוע כדאי להפחית את כמות הרהיטים בבית,
ומדוע לא כדאי לרכוש רהיטים וחפצים חדשים,
ומדוע כדאי להמעיט בחומרי ניקוי (היא פחות או יותר ממליצה לעבור לנוזל ניקוי כללי אחד וגמרנו. שלי אקולוגי).
כי כל החפצים האלה משחררים כימיקלים רעילים לאוויר ולמים בבית.
כמה שיש פחות חפצים כך משתחררים פחות רעלים, וגם יוצרים פחות אבק.
כמה שיש פחות חפצים גם קל יותר לנקות: יש משטחים פנויים, רצפות פנויות, ועליהן קל להעביר סמרטוט לח צ'יק צ'ק. בלי שום חומר ניקוי. רק מים.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
קרוטונית
את על באמת לא מבינה מה ההגדרות שלי ליופי. כי לי יש זמן להסתכל במראה. רק שאין לי מראה. קניתי מראה פעם לכבוד סוהיין, כדי שיהיה לנר מראה להשתקף בה.
ואני מביטה במראה לפני שאני יוצאת רק במקרים מאוד נדירים ומיוחדים. למה בכלל לעשות את זה?
מה הבעיה בשיער סתור? מה הבעיה בחולצה הפוכה? יצא לי לצאת ככה מהבית.
חולצה מחוררת זו אכן בעיה. לדעתי פתרונה פשוט - לשקית של הדברים שמתישהו אני אתפור. או לסמרטוטים. או למחזור.
ומה שאני אומרת שאין שום קשר בין מראה חיצוני לצלם אנוש. וגם אם אני אצא מהבית עם גרביים לא תואמות ועם שיער שלא סירקתי שבוע וחצאית עם חורים (הלכתי עם אחת כזו שנה כי אלו היו חורים שאי אפשר לתקן ואהבתי אותה מאוד ולא רציתי לזרוק אותה) זה לא יפגע בצלם האנוש שלי. כי אני בת אנוש! ואני אשאר כזו לא משנה מה אלבש.
וההרגשה של לשמור את עצמך היא הרגשה. וככזו, הדרך לטפל בה היא לא באמצעות הדברים החיצוניים, כמו מראה חיצוני.
זה לא רישול מכוון. זה פשוט חיים שבהם מראה חיצוני זה דבר מאוד מאוד מאוד זניח. משהו פשוט לא חשוב. מעיין בונוס, שלפעמים נחמד שיש אותו.
אבל לקשור בין מראה חיצוני לצלם אנוש? זה שיא ההחפצה בעיניי.
וזה לא משנה אם האישה מצליחה או לא. כי התביעה להיות מסודרת היא הבעיה. ברגע שיש מישהי ששומעת את הדרישה הזו, כבר אין דרך טובה לצאת מזה. לדעתי.
תקשיבי "שמירה על צלם אנוש".
את על באמת חושבת שאם יצאתי החוצה עם חצאית עם חורים אני נטולת צלם אנוש?
כי זה מה שאני שומעת כשאת אומרת את זה. וזה ממש לא נעים.
כמו של אנעים כשאני חושפת את חולשתי ללעוג לה.
את על באמת לא מבינה מה ההגדרות שלי ליופי. כי לי יש זמן להסתכל במראה. רק שאין לי מראה. קניתי מראה פעם לכבוד סוהיין, כדי שיהיה לנר מראה להשתקף בה.
ואני מביטה במראה לפני שאני יוצאת רק במקרים מאוד נדירים ומיוחדים. למה בכלל לעשות את זה?
מה הבעיה בשיער סתור? מה הבעיה בחולצה הפוכה? יצא לי לצאת ככה מהבית.
חולצה מחוררת זו אכן בעיה. לדעתי פתרונה פשוט - לשקית של הדברים שמתישהו אני אתפור. או לסמרטוטים. או למחזור.
ומה שאני אומרת שאין שום קשר בין מראה חיצוני לצלם אנוש. וגם אם אני אצא מהבית עם גרביים לא תואמות ועם שיער שלא סירקתי שבוע וחצאית עם חורים (הלכתי עם אחת כזו שנה כי אלו היו חורים שאי אפשר לתקן ואהבתי אותה מאוד ולא רציתי לזרוק אותה) זה לא יפגע בצלם האנוש שלי. כי אני בת אנוש! ואני אשאר כזו לא משנה מה אלבש.
וההרגשה של לשמור את עצמך היא הרגשה. וככזו, הדרך לטפל בה היא לא באמצעות הדברים החיצוניים, כמו מראה חיצוני.
זה לא רישול מכוון. זה פשוט חיים שבהם מראה חיצוני זה דבר מאוד מאוד מאוד זניח. משהו פשוט לא חשוב. מעיין בונוס, שלפעמים נחמד שיש אותו.
אבל לקשור בין מראה חיצוני לצלם אנוש? זה שיא ההחפצה בעיניי.
וזה לא משנה אם האישה מצליחה או לא. כי התביעה להיות מסודרת היא הבעיה. ברגע שיש מישהי ששומעת את הדרישה הזו, כבר אין דרך טובה לצאת מזה. לדעתי.
תקשיבי "שמירה על צלם אנוש".
את על באמת חושבת שאם יצאתי החוצה עם חצאית עם חורים אני נטולת צלם אנוש?
כי זה מה שאני שומעת כשאת אומרת את זה. וזה ממש לא נעים.
כמו של אנעים כשאני חושפת את חולשתי ללעוג לה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
מה שקרוטונית אמרה.
אישה במסע, אני מופתעת לגלות שקראת את פליי ליידי בעיון.
בשום פנים ואופן לא יכולתי לנחש את זה מכתיבתך.
ואיפה קראת על הברז חוץ מאשר עכשיו אצלי כשבסך הכל תיארתי איזה תיאור אישי קטן על הקלילות של ייבוש הכיור אצלי וכללתי שם את הברז?
האם מהתיאור האישי שלי, שמטרתו היתה לדבר על קלילות ביחס לבית ועל הגישה העקרונית החדשה למשימות שיכולות להיראות "כבדות" - הסקת שיש איזו חובה לצחצח את הברזים בבית?
אני עניתי ל- לי אורה על השאלה "למה לייבש את הכיור".
בתשובתי לא אמרתי בשום שלב שחייבים לייבש את הכיור, או שצריך לצחצח את הברז, או שצריך לצחצח כוסות יין לארוחה חגיגית!
אם מישהו הבין כך מדברי, זו שגיאה בהבנת הנקרא בעברית. איזה באג בתהליך הסקת המסקנות.
אני כן אמרתי, שהסיבה לעשות את כל אלה היא כדי ליצור תחושה חגיגית. כתבתי:
הרעיון הוא שהכיור יהיה מבריק. נוצץ. חגיגי
כמו כן הוספתי סיבה משנית פרקטית, למנוע הצטברות אבנית וכתמי מים (סיבה זו רלבנטית הן לכיור והן לברז. האמת, גם לחפצים נוספים בבית אבל עליהם לא דיברנו כרגע).
לתחושה החגיגית יש תפקיד.
היא משפיעה על התחושה שלנו בבית, על מצב הרוח שלנו, היא נועדה לשמח אותנו בערב אחרי שאנחנו רואות את פרי עמלנו (הכיור המנצנץ) ובבוקר כשאנחנו קמות למטבח עם כיור מנצנץ. זה נועד לתת לנו תחושה חיובית, תחושת שמחה, תחושת הישג - שכולן מאוד מאוד חסרות אצל כל כל כל מי שנתקלת בחייה בבעיות בתחום הסדר והאירגון בבית ובחיים. אם אפשר להקביל את זה למשהו שיכול להישמע יותר מוכר ומובן, ומתחבר עם דבריה של הקרוטונית, אני אגיד בזהירות שזה כאילו (כאילו, כן? זה דימוי, מטאפורה, לא הכללה) שכל מי שסובלת במידה כלשהי מבעיה בתחום הסדר והאירגון נמצאת כרגע במצב כלשהו של דכדוך, וזה אחד ה טריקים שנועדו לעזור לה לצאת מהדכדוך.
מי שלא נמצאת בדכדוך כלשהו או בחוסר תיפקוד כלשהו, שלא מבינה דכדוך, שלא ראתה דכדוך ושלא מסוגלת בשום פנים ואופן לדמיין דכדוך בשום רמה, אפילו הכי קטנטנה - לא תבין למה מישהי צריכה "טריק" שיעודד אותה.
אז אני לא כותבת לכאלה.
אני כותבת למי שכן סבלה, או שסובלת כרגע, או שכן מסוגלת להבין את זה אפילו אם היא באופן אישי מעולם לא חוותה שום דיכדוך ומעולם לא ראתה אף אחד כל חייה שרוי במצב דומה.
אני לא אמרתי שאסור לך לשאול. אמרתי שהשאלות שלך מעידות על חוסר הבנה מאוד גדול.
אני חשבתי שחוסר ההבנה נובע מהעובדה שלא קראת את החומר, אבל אם את מספרת לי עכשיו שקראת המון, אז המסקנה שלי היא שיש פה בעייה הרבה יותר עמוקה. לא אסתכן בניחושים, מהי הבעייה.
אישה במסע, אני מופתעת לגלות שקראת את פליי ליידי בעיון.
בשום פנים ואופן לא יכולתי לנחש את זה מכתיבתך.
ואיפה קראת על הברז חוץ מאשר עכשיו אצלי כשבסך הכל תיארתי איזה תיאור אישי קטן על הקלילות של ייבוש הכיור אצלי וכללתי שם את הברז?
האם מהתיאור האישי שלי, שמטרתו היתה לדבר על קלילות ביחס לבית ועל הגישה העקרונית החדשה למשימות שיכולות להיראות "כבדות" - הסקת שיש איזו חובה לצחצח את הברזים בבית?
אני עניתי ל- לי אורה על השאלה "למה לייבש את הכיור".
בתשובתי לא אמרתי בשום שלב שחייבים לייבש את הכיור, או שצריך לצחצח את הברז, או שצריך לצחצח כוסות יין לארוחה חגיגית!
אם מישהו הבין כך מדברי, זו שגיאה בהבנת הנקרא בעברית. איזה באג בתהליך הסקת המסקנות.
אני כן אמרתי, שהסיבה לעשות את כל אלה היא כדי ליצור תחושה חגיגית. כתבתי:
הרעיון הוא שהכיור יהיה מבריק. נוצץ. חגיגי
כמו כן הוספתי סיבה משנית פרקטית, למנוע הצטברות אבנית וכתמי מים (סיבה זו רלבנטית הן לכיור והן לברז. האמת, גם לחפצים נוספים בבית אבל עליהם לא דיברנו כרגע).
לתחושה החגיגית יש תפקיד.
היא משפיעה על התחושה שלנו בבית, על מצב הרוח שלנו, היא נועדה לשמח אותנו בערב אחרי שאנחנו רואות את פרי עמלנו (הכיור המנצנץ) ובבוקר כשאנחנו קמות למטבח עם כיור מנצנץ. זה נועד לתת לנו תחושה חיובית, תחושת שמחה, תחושת הישג - שכולן מאוד מאוד חסרות אצל כל כל כל מי שנתקלת בחייה בבעיות בתחום הסדר והאירגון בבית ובחיים. אם אפשר להקביל את זה למשהו שיכול להישמע יותר מוכר ומובן, ומתחבר עם דבריה של הקרוטונית, אני אגיד בזהירות שזה כאילו (כאילו, כן? זה דימוי, מטאפורה, לא הכללה) שכל מי שסובלת במידה כלשהי מבעיה בתחום הסדר והאירגון נמצאת כרגע במצב כלשהו של דכדוך, וזה אחד ה טריקים שנועדו לעזור לה לצאת מהדכדוך.
מי שלא נמצאת בדכדוך כלשהו או בחוסר תיפקוד כלשהו, שלא מבינה דכדוך, שלא ראתה דכדוך ושלא מסוגלת בשום פנים ואופן לדמיין דכדוך בשום רמה, אפילו הכי קטנטנה - לא תבין למה מישהי צריכה "טריק" שיעודד אותה.
אז אני לא כותבת לכאלה.
אני כותבת למי שכן סבלה, או שסובלת כרגע, או שכן מסוגלת להבין את זה אפילו אם היא באופן אישי מעולם לא חוותה שום דיכדוך ומעולם לא ראתה אף אחד כל חייה שרוי במצב דומה.
אני לא אמרתי שאסור לך לשאול. אמרתי שהשאלות שלך מעידות על חוסר הבנה מאוד גדול.
אני חשבתי שחוסר ההבנה נובע מהעובדה שלא קראת את החומר, אבל אם את מספרת לי עכשיו שקראת המון, אז המסקנה שלי היא שיש פה בעייה הרבה יותר עמוקה. לא אסתכן בניחושים, מהי הבעייה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
מה הבעיה בשיער סתור? מה הבעיה בחולצה הפוכה? יצא לי לצאת ככה מהבית
גם אתמול כתבת:
אישה שלא מוכנה לצאת החוצה בבגד כלשהו, והבעיה היא לא במזג האוויר או בצניעות, נוהגת בצורה מסתורית ולא מובנת
אם כך את אומרת שמבחינתך, אין שום בעיה לצאת כך מהבית.
לעומת זאת רוב האנשים בחברתנו יראו בכך הפרה של קודים חברתיים, או אי הבנה של הקודים החברתיים המקובלים בציבור, או סימן לפגיעה מנטאלית קשה (כגון הפרעה נפשית או דמנציה) כאשר הם רואים אדם בוגר שבחר ללכת למכולת לבוש בפיג'מה או בבגדים מאוד בלויים וקרועים, בשיער פרוע ובנעלי בית. כלומר, זו התנהגות לא נורמטיבית בחברה.
גם אתמול כתבת:
אישה שלא מוכנה לצאת החוצה בבגד כלשהו, והבעיה היא לא במזג האוויר או בצניעות, נוהגת בצורה מסתורית ולא מובנת
אם כך את אומרת שמבחינתך, אין שום בעיה לצאת כך מהבית.
לעומת זאת רוב האנשים בחברתנו יראו בכך הפרה של קודים חברתיים, או אי הבנה של הקודים החברתיים המקובלים בציבור, או סימן לפגיעה מנטאלית קשה (כגון הפרעה נפשית או דמנציה) כאשר הם רואים אדם בוגר שבחר ללכת למכולת לבוש בפיג'מה או בבגדים מאוד בלויים וקרועים, בשיער פרוע ובנעלי בית. כלומר, זו התנהגות לא נורמטיבית בחברה.
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
_תקשיבי "שמירה על צלם אנוש".
את על באמת חושבת שאם יצאתי החוצה עם חצאית עם חורים אני נטולת צלם אנוש?
כי זה מה שאני שומעת כשאת אומרת את זה. וזה ממש לא נעים._
לא, אני חושבת שזו הרגשה סובייקטיבית, אישית, תלוית זמן ומקום (ציינתי שהיא מאפיינת שלב מסוים בחיים וכמו כן שהיא מאוד יחסית, ותלויה בדברים קטנים שמבחוץ אולי נראים שוליים), שאין צורך להלביש עליה הררי עקרונות.
ושוב, כתבתי על מצב שאינו מבחירה. הסיפור על חצאית עם חורים שאת אוהבת אינו קשור לזה. את בחרת ללבוש אותה.
את יכולה לנסוע לחופשה בתור תיירת, בעיירה קטנה על שפת הים, ליהנות ולבלות. אבל אם מישהו תקוע שם בעיירה הזו בלי יכולת לשנות את תנאי חייו, הוא מרגיש מועקה ותסכול, באותם תנאים ממש שבהם את נהנית. גם אם לעולם לא תוכלי להבין, או כל עוד את תיירת עשירה לא תוכלי להבין, איך מרגיש בן המקום שאין לו תעסוקה והשכלה, נניח, שתקוע שם. כלומר, זה סובייקטיבי.
כמו כן, אני חושבת שאת תוקפנית ומאשימה אותי בתוקפנות, בלתי סובלנית ומאשימה אותי באותו הדבר, וכולי. זה בסדר.
את על באמת חושבת שאם יצאתי החוצה עם חצאית עם חורים אני נטולת צלם אנוש?
כי זה מה שאני שומעת כשאת אומרת את זה. וזה ממש לא נעים._
לא, אני חושבת שזו הרגשה סובייקטיבית, אישית, תלוית זמן ומקום (ציינתי שהיא מאפיינת שלב מסוים בחיים וכמו כן שהיא מאוד יחסית, ותלויה בדברים קטנים שמבחוץ אולי נראים שוליים), שאין צורך להלביש עליה הררי עקרונות.
ושוב, כתבתי על מצב שאינו מבחירה. הסיפור על חצאית עם חורים שאת אוהבת אינו קשור לזה. את בחרת ללבוש אותה.
את יכולה לנסוע לחופשה בתור תיירת, בעיירה קטנה על שפת הים, ליהנות ולבלות. אבל אם מישהו תקוע שם בעיירה הזו בלי יכולת לשנות את תנאי חייו, הוא מרגיש מועקה ותסכול, באותם תנאים ממש שבהם את נהנית. גם אם לעולם לא תוכלי להבין, או כל עוד את תיירת עשירה לא תוכלי להבין, איך מרגיש בן המקום שאין לו תעסוקה והשכלה, נניח, שתקוע שם. כלומר, זה סובייקטיבי.
כמו כן, אני חושבת שאת תוקפנית ומאשימה אותי בתוקפנות, בלתי סובלנית ומאשימה אותי באותו הדבר, וכולי. זה בסדר.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בשמת, שואלת בנימה מלאת פליאה: איפה את חייה?
כי בבית בו אני גרה יש לי שתי שכנות, אם וביתה, שתיהן בוגרות. יצא לי לדבר איתן על לבוש ראוי ללכת למכולת, כשהנושא היה צניעותם של מכנסונים להליכה במכולת. במהלך השיחה הוזכרה האפשרות ללכת למכולת בפיג'מה. כאפשרות לגיטימית (אחר כך נאמר שמי לובשת פיג'מה בקיץ הזה, חם!).
בנירוטיפיקליות שלהן, בניגוד לשלי, אין לפקפק.
הבעיה היא שההגיון שלך פשוט לא נגיש לי. ואין לי סיבה לחשוב שאני לא מצליחה להסתדר בחברה. חיה, עובדת, מתכתבת עם אנשים. חיים כמנהגם.
ואומנם לא ראיתי בשום מקום שרשום דווקא על לנגב את הברז. אבל ראיתי תבנית - מזכירים משהו שנראה לי קטם וחסר חשיבות, כמו לנגב את הברז, ומסבירים למה זה חשוב. ולמה זו הדרך הנכונה לעשות דברים. למה דברים שוליים וחיצוניים ולא משמעותיים משפיעים עמוקות על מצב הרוח של אנשים.
וכל פעם שקראתי עוד דף שקשור לפליי ליידי, רציתי לצעוק - מה הבעהי שלכן?
אני מבינה למה מישהי תתבאס מזה שהיא לא מוצאת דברים שהיא צריכה. זה הגיוני. זה ברור. זה אנושי.
אבל המושפעות העמוקה הזו מדברים חיצוניים, מה אני אמורה לחשוב עליה?
וזה לא שבחיים שלי לא הייתי מדוכדכת. וזה לא שאני כזו מסודרת.
אבל אם מישהי מדוכדכת כל כך, לא הייתי אומרת לה, תנקי את הבית כדי שתהיה בו תחושה חגיגית וזה יקל על הדכדוך. הייתי אומרת לה, תמצאי את מקור הדכדוך, קחי בייביסיטר לילדים לערב וצאי עם אישך לדייט, הייתי אומרת לה, תמצאי חברה שאת יכולה לדבר איתה ותקבעי פגישה קבועה כל שבוע איתה. ואולי, אם הייתי יודעת שהיא אחת מאלו, אז אולי גם הייתי מציעה לה להתאפר ולהתלבש יפה. אבל היה ברור לי שזה לא הפתרון לבעיה. ולא יכול להיות הפתרון.
להגיד שאף פעם לא התביישתי לצאת מהבית בפיג'מה? התביישתי. כי אמא שלי אמרה ש"לא יוצאים מהבית בפיג'מה". פשוט לא עושים, וזהו. ואני גיליתי שאין סיבה, ושמחתי להשתחרר מעוד תפיסה נטולת היגיון. ופתאום אני רואה שנשים בוגרות, חופשיות, שלא כלואות יחד איתי בכל כך הרבה "צריך"-ים, מאמצות את הרעיון הזה בששון. למה?
וזה לא שהתפיסה של פליי ליידי נטולת היגיון בכלל. יש בה הרבה דברים יפים. זו הסיבה שקראתי עלייה בהנאה.
אבל שוב ושוב מעדתי על אבנים קטנות. משהו קטן ושולי, שהופכים אותו לחשוב כל כך, למהותי, ואני עומדת בצד ומנסה להבין למה. כי גם אם הברז מבריק, אני כנראה לא אשים לב לזה. ולא אשים לב אם הוא לא מבריק.
ואם אני אי פעם אעשה זאת, ואקום לכיור מבריק, אז מה שיצור את תחושת החגיגיות הוא ההתכוונות שלי לחגיגיות.
ואת ההתכוונות הזאת אפשר ליצור בדרכים רבות כל כך - ללבוש חולצה שאני אוהבת, לצאת החוצה ולשיר לזריחה, להכין בערב סלט טעים שיחכה לי בבוקר.
אבל כיור מצוחצח? יש משהו שמרגיש לי מאוד שוביניסטי בקשירת תחושת הישג עם כיור מצוחצח.
לא רוצה להעליב. מתנצלת מראש אם העלבתי במשהו. אני אומנם לא ממש נירוטיפיקלית, אבל בדרך כלל אני מכירה את הכללים החברתיים שאני מפרה. וכהטלתי ספק בנירוטיפיקליות שלי בפני אימי, היא אמרה ששוב אספתי רעיונות הזויים מהאינטרנט.
כי בבית בו אני גרה יש לי שתי שכנות, אם וביתה, שתיהן בוגרות. יצא לי לדבר איתן על לבוש ראוי ללכת למכולת, כשהנושא היה צניעותם של מכנסונים להליכה במכולת. במהלך השיחה הוזכרה האפשרות ללכת למכולת בפיג'מה. כאפשרות לגיטימית (אחר כך נאמר שמי לובשת פיג'מה בקיץ הזה, חם!).
בנירוטיפיקליות שלהן, בניגוד לשלי, אין לפקפק.
הבעיה היא שההגיון שלך פשוט לא נגיש לי. ואין לי סיבה לחשוב שאני לא מצליחה להסתדר בחברה. חיה, עובדת, מתכתבת עם אנשים. חיים כמנהגם.
ואומנם לא ראיתי בשום מקום שרשום דווקא על לנגב את הברז. אבל ראיתי תבנית - מזכירים משהו שנראה לי קטם וחסר חשיבות, כמו לנגב את הברז, ומסבירים למה זה חשוב. ולמה זו הדרך הנכונה לעשות דברים. למה דברים שוליים וחיצוניים ולא משמעותיים משפיעים עמוקות על מצב הרוח של אנשים.
וכל פעם שקראתי עוד דף שקשור לפליי ליידי, רציתי לצעוק - מה הבעהי שלכן?
אני מבינה למה מישהי תתבאס מזה שהיא לא מוצאת דברים שהיא צריכה. זה הגיוני. זה ברור. זה אנושי.
אבל המושפעות העמוקה הזו מדברים חיצוניים, מה אני אמורה לחשוב עליה?
וזה לא שבחיים שלי לא הייתי מדוכדכת. וזה לא שאני כזו מסודרת.
אבל אם מישהי מדוכדכת כל כך, לא הייתי אומרת לה, תנקי את הבית כדי שתהיה בו תחושה חגיגית וזה יקל על הדכדוך. הייתי אומרת לה, תמצאי את מקור הדכדוך, קחי בייביסיטר לילדים לערב וצאי עם אישך לדייט, הייתי אומרת לה, תמצאי חברה שאת יכולה לדבר איתה ותקבעי פגישה קבועה כל שבוע איתה. ואולי, אם הייתי יודעת שהיא אחת מאלו, אז אולי גם הייתי מציעה לה להתאפר ולהתלבש יפה. אבל היה ברור לי שזה לא הפתרון לבעיה. ולא יכול להיות הפתרון.
להגיד שאף פעם לא התביישתי לצאת מהבית בפיג'מה? התביישתי. כי אמא שלי אמרה ש"לא יוצאים מהבית בפיג'מה". פשוט לא עושים, וזהו. ואני גיליתי שאין סיבה, ושמחתי להשתחרר מעוד תפיסה נטולת היגיון. ופתאום אני רואה שנשים בוגרות, חופשיות, שלא כלואות יחד איתי בכל כך הרבה "צריך"-ים, מאמצות את הרעיון הזה בששון. למה?
וזה לא שהתפיסה של פליי ליידי נטולת היגיון בכלל. יש בה הרבה דברים יפים. זו הסיבה שקראתי עלייה בהנאה.
אבל שוב ושוב מעדתי על אבנים קטנות. משהו קטן ושולי, שהופכים אותו לחשוב כל כך, למהותי, ואני עומדת בצד ומנסה להבין למה. כי גם אם הברז מבריק, אני כנראה לא אשים לב לזה. ולא אשים לב אם הוא לא מבריק.
ואם אני אי פעם אעשה זאת, ואקום לכיור מבריק, אז מה שיצור את תחושת החגיגיות הוא ההתכוונות שלי לחגיגיות.
ואת ההתכוונות הזאת אפשר ליצור בדרכים רבות כל כך - ללבוש חולצה שאני אוהבת, לצאת החוצה ולשיר לזריחה, להכין בערב סלט טעים שיחכה לי בבוקר.
אבל כיור מצוחצח? יש משהו שמרגיש לי מאוד שוביניסטי בקשירת תחושת הישג עם כיור מצוחצח.
לא רוצה להעליב. מתנצלת מראש אם העלבתי במשהו. אני אומנם לא ממש נירוטיפיקלית, אבל בדרך כלל אני מכירה את הכללים החברתיים שאני מפרה. וכהטלתי ספק בנירוטיפיקליות שלי בפני אימי, היא אמרה ששוב אספתי רעיונות הזויים מהאינטרנט.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
קרוטונית
מצטערת, אבל קשה לי שלא להתגונן (קרי: לתקוף בחזרה) כשאני מודה בבורותי ומקבת תגובה שמרגישה לי לא סובלנית ולועגת. קשה לי לחשוף בורות. זו הסיבה שלא תראי באף אחד מהדפים של באון תיעוד של אחד מהתהליכים שעברתי.
כשמישהי רושמת לי אין צורך להתפלא, זה לא כל כך קשה להכלה... או כל דבר בסגנון, אני מרגישה שאת אומרת לי שמה שאני מרגישה - לא לגיטימי. שאסור לי להרגיש את הפליאה שלי.
ואז אני מתגוננת.
_ושוב, כתבתי על מצב שאינו מבחירה. הסיפור על חצאית עם חורים שאת אוהבת אינו קשור לזה. את בחרת ללבוש אותה.
את יכולה לנסוע לחופשה בתור תיירת, בעיירה קטנה על שפת הים, ליהנות ולבלות. אבל אם מישהו תקוע שם בעיירה הזו בלי יכולת לשנות את תנאי חייו, הוא מרגיש מועקה ותסכול, באותם תנאים ממש שבהם את נהנית. גם אם לעולם לא תוכלי להבין, או כל עוד את תיירת עשירה לא תוכלי להבין, איך מרגיש בן המקום שאין לו תעסוקה והשכלה, נניח, שתקוע שם. כלומר, זה סובייקטיבי._
כנראה שאני באמת לא אוכל להבין. אבל למרות זאת, אני חושבת שכל אמירה שקושרת בין ערך עצמי של נשים למראה חיצוני מנציחה מצב בעייתי מאוד.
כי גם כשאני מדמיינת גבר במצב כזה, גבר שנשאר בבית לחינוך ביתי, אני לא מצליחה להמשיך את התמונה.
הוא יגיד שהאו עייף, ולא ישן ארבע שעות רצוף כבר חודשים, ואולי שהוא לא מצליח לצאת בבגדים נקיים מהבית כי הילדים מלכלכים אותם. אבל כנראה שלא. כנראה שהוא יגיד שלא היה לו זמן לעצמו כבר חודשיים, ושהוא לא הצליח אפילו להתחיל את הספר שהוא קנה.
כי מבחינת גברים "טיפוח" זה לא מראה חיצוני.
זה ההבדל העקרוני. אני לא מצליחה לדמיין אף גבר שאני מכירה, בשום מצב שהוא, גם אם יצא לו ללבוש קרעים במשך חודשים, קושר את זה לצלם אנוש.
מצטערת, אבל קשה לי שלא להתגונן (קרי: לתקוף בחזרה) כשאני מודה בבורותי ומקבת תגובה שמרגישה לי לא סובלנית ולועגת. קשה לי לחשוף בורות. זו הסיבה שלא תראי באף אחד מהדפים של באון תיעוד של אחד מהתהליכים שעברתי.
כשמישהי רושמת לי אין צורך להתפלא, זה לא כל כך קשה להכלה... או כל דבר בסגנון, אני מרגישה שאת אומרת לי שמה שאני מרגישה - לא לגיטימי. שאסור לי להרגיש את הפליאה שלי.
ואז אני מתגוננת.
_ושוב, כתבתי על מצב שאינו מבחירה. הסיפור על חצאית עם חורים שאת אוהבת אינו קשור לזה. את בחרת ללבוש אותה.
את יכולה לנסוע לחופשה בתור תיירת, בעיירה קטנה על שפת הים, ליהנות ולבלות. אבל אם מישהו תקוע שם בעיירה הזו בלי יכולת לשנות את תנאי חייו, הוא מרגיש מועקה ותסכול, באותם תנאים ממש שבהם את נהנית. גם אם לעולם לא תוכלי להבין, או כל עוד את תיירת עשירה לא תוכלי להבין, איך מרגיש בן המקום שאין לו תעסוקה והשכלה, נניח, שתקוע שם. כלומר, זה סובייקטיבי._
כנראה שאני באמת לא אוכל להבין. אבל למרות זאת, אני חושבת שכל אמירה שקושרת בין ערך עצמי של נשים למראה חיצוני מנציחה מצב בעייתי מאוד.
כי גם כשאני מדמיינת גבר במצב כזה, גבר שנשאר בבית לחינוך ביתי, אני לא מצליחה להמשיך את התמונה.
הוא יגיד שהאו עייף, ולא ישן ארבע שעות רצוף כבר חודשים, ואולי שהוא לא מצליח לצאת בבגדים נקיים מהבית כי הילדים מלכלכים אותם. אבל כנראה שלא. כנראה שהוא יגיד שלא היה לו זמן לעצמו כבר חודשיים, ושהוא לא הצליח אפילו להתחיל את הספר שהוא קנה.
כי מבחינת גברים "טיפוח" זה לא מראה חיצוני.
זה ההבדל העקרוני. אני לא מצליחה לדמיין אף גבר שאני מכירה, בשום מצב שהוא, גם אם יצא לו ללבוש קרעים במשך חודשים, קושר את זה לצלם אנוש.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
הבעיה היא שההגיון שלך פשוט לא נגיש לי
כן, זה מובן לחלוטין.
צר לי, אני לא יכולה להפוך אותו ליותר נגיש.
קראתי את כל מה שכתבת, ואני מסכימה איתך שיש לך אי הבנה עמוקה ביחס לזה, בכמה רמות.
ראשית, ברמה הכי בסיסית של המלים
(למשל, כשאת כותבת:
ומסבירים למה זה חשוב. ולמה זו הדרך הנכונה לעשות דברים
את פשוט טועה לחלוטין בהבנת המלים הכתובות).
ושנית, ברמות יותר עמוקות של יכולת להבין את הזולת.
מדברייך אני מבינה שאלה בעיות שאת נתקלת בהן בחייך. אני מבינה. אם כך, בואי נקבל את העובדה שאת כזאת, ולכן יש קושי מובנה להסביר לך את העניינים האלה.
כשאת כותבת:
וכל פעם שקראתי עוד דף שקשור לפליי ליידי, רציתי לצעוק - מה הבעיה שלכן?
אין ספק שיש לך באמת קושי גדול להבין את הבעיה.
אני גם רואה, שהסברים במלים לא מצליחים לקדם את ההבנה שלך.
מנקודת המבט שלי, גם קרוטונית מהמרק הגדול וגם אני עשינו מאמץ וניסינו לעזור לך להבין, גם את המלים הכתובות וגם את חוויותיהם הפנימיות של אנשים אחרים השונים ממך. ניסינו לענות על השאלה שלך ולהסביר לך "מה הבעיה שלהן". מסתבר שנכשלנו כישלון חרוץ (לפי תגובותייך לשתינו).
באמת צר לי מאוד, ואין לי כל כוונה להיות צינית או ללעוג לך. אני מקווה ששום דבר בכתיבה שלי לא נקרא מעליב, אני מצידי עשיתי מאמץ להתנסח בדרכים נאותות, ואם לא כך יצא, אנא דעי שלא היתה כל כוונה לפגוע ואפילו להיפך, נעשה מאמץ לכתוב בצורה המכבדת ביותר.
אבל בנקודה זו אני גם נאלצת להכיר בכישלון הזה, ולהכיר ביושר בעובדה, שכנראה אין לי יכולות הסברה שמתאימות לצרכים שלך.
כן, זה מובן לחלוטין.
צר לי, אני לא יכולה להפוך אותו ליותר נגיש.
קראתי את כל מה שכתבת, ואני מסכימה איתך שיש לך אי הבנה עמוקה ביחס לזה, בכמה רמות.
ראשית, ברמה הכי בסיסית של המלים
(למשל, כשאת כותבת:
ומסבירים למה זה חשוב. ולמה זו הדרך הנכונה לעשות דברים
את פשוט טועה לחלוטין בהבנת המלים הכתובות).
ושנית, ברמות יותר עמוקות של יכולת להבין את הזולת.
מדברייך אני מבינה שאלה בעיות שאת נתקלת בהן בחייך. אני מבינה. אם כך, בואי נקבל את העובדה שאת כזאת, ולכן יש קושי מובנה להסביר לך את העניינים האלה.
כשאת כותבת:
וכל פעם שקראתי עוד דף שקשור לפליי ליידי, רציתי לצעוק - מה הבעיה שלכן?
אין ספק שיש לך באמת קושי גדול להבין את הבעיה.
אני גם רואה, שהסברים במלים לא מצליחים לקדם את ההבנה שלך.
מנקודת המבט שלי, גם קרוטונית מהמרק הגדול וגם אני עשינו מאמץ וניסינו לעזור לך להבין, גם את המלים הכתובות וגם את חוויותיהם הפנימיות של אנשים אחרים השונים ממך. ניסינו לענות על השאלה שלך ולהסביר לך "מה הבעיה שלהן". מסתבר שנכשלנו כישלון חרוץ (לפי תגובותייך לשתינו).
באמת צר לי מאוד, ואין לי כל כוונה להיות צינית או ללעוג לך. אני מקווה ששום דבר בכתיבה שלי לא נקרא מעליב, אני מצידי עשיתי מאמץ להתנסח בדרכים נאותות, ואם לא כך יצא, אנא דעי שלא היתה כל כוונה לפגוע ואפילו להיפך, נעשה מאמץ לכתוב בצורה המכבדת ביותר.
אבל בנקודה זו אני גם נאלצת להכיר בכישלון הזה, ולהכיר ביושר בעובדה, שכנראה אין לי יכולות הסברה שמתאימות לצרכים שלך.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
שום דבר בכתיבה שלך לא נקרא לי מעליב. להפך
מבחינתי הכתיבה שלך מהווה דוגמא לאיך לא להעליב אנשים וגם להסברה בנושאים כמו בלי חיתולים, בצורה שאנשים לא יבהלו מהם.
מאוד נעים להתכתב איתך.
נראה שלפחות בינתיים אאלץ להשאיר את הסוגיה הזאת פתוחה.
אני מקווה שמתישהו בעתיד אפגוש מישהי שיכולה להסביר לי את זה במציאות. מניסיוני, שיחות לא וירטואליות מאפשרות תקשורת הרבה יותר נוחה. אולם בינתיים אני לא מכירה בהכרות לא וירטואלית אף אחת שמכירה את פליי ליידי.
אולי כדאי לי להכיר את פליי ליידי לחברות שלי?
<אישה במסע מנסה להפיק תועלת מכל דבר>
מבחינתי הכתיבה שלך מהווה דוגמא לאיך לא להעליב אנשים וגם להסברה בנושאים כמו בלי חיתולים, בצורה שאנשים לא יבהלו מהם.
מאוד נעים להתכתב איתך.
נראה שלפחות בינתיים אאלץ להשאיר את הסוגיה הזאת פתוחה.
אני מקווה שמתישהו בעתיד אפגוש מישהי שיכולה להסביר לי את זה במציאות. מניסיוני, שיחות לא וירטואליות מאפשרות תקשורת הרבה יותר נוחה. אולם בינתיים אני לא מכירה בהכרות לא וירטואלית אף אחת שמכירה את פליי ליידי.
אולי כדאי לי להכיר את פליי ליידי לחברות שלי?
<אישה במסע מנסה להפיק תועלת מכל דבר>
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני מרגישה שאת אומרת לי שמה שאני מרגישה - לא לגיטימי. שאסור לי להרגיש את הפליאה שלי.
אז לא. את בהחלט יכולה להרגיש פליאה. אבל אפשר להמשיך להרגיש את הפליאה ולהכיל אותה, ואם את באמת לא מבינה, אז אפשר גם להמשיך לא להבין.
כמו שאני לא מבינה למה ואיך אנשים מקדישים כל כך הרבה זמן לדיבור על גאדג'טים אלקטרוניים למשל, או על חוכמתם הפלאית של חתולים. הם יכולים להסביר ולבאר לי את התחביב שלהם ועדיין לא אבין אותו באמת, בפנימיות. אולי אפילו האנשים האלה יעצבנו אותי (קורה הרבה). אז מה? אז אצטרך לקבל את זה שיש מגוון אנושי גדול וטווח אינסופי של תחומי עניין ושריטות קטנות ואנשים מתקבצים סביבם לפי מה שרלוונטי להם.
אמירה שקושרת בין ערך עצמי של נשים למראה חיצוני מנציחה מצב בעייתי מאוד
לא נשים. אמהות. זה מצב בסיסי שגורם לך להיות תלויה בהמון גורמים קטנים שלא היית שמחה להיות תלויה בהם, אבל אין לך ברירה (כמו מצב מערכת העיכול של התינוק, או יתוש שהיה בחדר שלו בלילה, וכולי). דמייני חייל בטירונות, אני די בטוחה שהם מרגישים קושי דומה, ובמקרה הזה זו לא סוגייה פמיניסטית.
אני גם די בטוחה שגבר שיישאר בחינוך ביתי ויחווה בלגן דומה, ירגיש די באסה. ייתכן שהוא יפתור את זה אחרת - יזמין פיצה במקום לבשל כדי לחסוך זמן? מכל מקום, אני בחופשת הלידה קראתי די הרבה (בהנקות) אבל היו דברים אחרים שלא הספקתי. הלחץ הוא לחץ נפשי שיושב מאחורי הראש ואולי באמת אי אפשר להבין אותו באמת עד שלא חווים תקופה דומה.
אז לא. את בהחלט יכולה להרגיש פליאה. אבל אפשר להמשיך להרגיש את הפליאה ולהכיל אותה, ואם את באמת לא מבינה, אז אפשר גם להמשיך לא להבין.
כמו שאני לא מבינה למה ואיך אנשים מקדישים כל כך הרבה זמן לדיבור על גאדג'טים אלקטרוניים למשל, או על חוכמתם הפלאית של חתולים. הם יכולים להסביר ולבאר לי את התחביב שלהם ועדיין לא אבין אותו באמת, בפנימיות. אולי אפילו האנשים האלה יעצבנו אותי (קורה הרבה). אז מה? אז אצטרך לקבל את זה שיש מגוון אנושי גדול וטווח אינסופי של תחומי עניין ושריטות קטנות ואנשים מתקבצים סביבם לפי מה שרלוונטי להם.
אמירה שקושרת בין ערך עצמי של נשים למראה חיצוני מנציחה מצב בעייתי מאוד
לא נשים. אמהות. זה מצב בסיסי שגורם לך להיות תלויה בהמון גורמים קטנים שלא היית שמחה להיות תלויה בהם, אבל אין לך ברירה (כמו מצב מערכת העיכול של התינוק, או יתוש שהיה בחדר שלו בלילה, וכולי). דמייני חייל בטירונות, אני די בטוחה שהם מרגישים קושי דומה, ובמקרה הזה זו לא סוגייה פמיניסטית.
אני גם די בטוחה שגבר שיישאר בחינוך ביתי ויחווה בלגן דומה, ירגיש די באסה. ייתכן שהוא יפתור את זה אחרת - יזמין פיצה במקום לבשל כדי לחסוך זמן? מכל מקום, אני בחופשת הלידה קראתי די הרבה (בהנקות) אבל היו דברים אחרים שלא הספקתי. הלחץ הוא לחץ נפשי שיושב מאחורי הראש ואולי באמת אי אפשר להבין אותו באמת עד שלא חווים תקופה דומה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני מקווה שמתישהו בעתיד אפגוש מישהי שיכולה להסביר לי את זה במציאות
הממממ. יכול להיות שצריך אפילו לשהות זמן מה בביתה של מישהי כזאת. כלומר, זה חייב להיות משהו שעובר בצורה לא מילולית. שאת תוכלי לראות ולחוש אותה ואת החיים שלה. מישהי שאולי היא באמצע התהליך של היעזרות בפליי ליידי, או אפילו ממש בהתחלה.
אגב, חיפשתי עכשיו ולא מצאתי את הביטוי "צלם אנוש" בדבריה של הקרוטונית, רק בדברייך. תוכלי להראות לי איפה היא כתבה על זה? יש לי הרגשה שנתפסת פה לביטוי שאם הוא בכלל רלבנטי פה, זה אך ורק כמטאפורה מאוד קיצונית למצב פיזי ונפשי ירוד שגורם לאדם להיות נבוך בחברה.
הממממ. יכול להיות שצריך אפילו לשהות זמן מה בביתה של מישהי כזאת. כלומר, זה חייב להיות משהו שעובר בצורה לא מילולית. שאת תוכלי לראות ולחוש אותה ואת החיים שלה. מישהי שאולי היא באמצע התהליך של היעזרות בפליי ליידי, או אפילו ממש בהתחלה.
אגב, חיפשתי עכשיו ולא מצאתי את הביטוי "צלם אנוש" בדבריה של הקרוטונית, רק בדברייך. תוכלי להראות לי איפה היא כתבה על זה? יש לי הרגשה שנתפסת פה לביטוי שאם הוא בכלל רלבנטי פה, זה אך ורק כמטאפורה מאוד קיצונית למצב פיזי ונפשי ירוד שגורם לאדם להיות נבוך בחברה.
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
כמטאפורה מאוד קיצונית למצב פיזי ונפשי ירוד שגורם לאדם להיות נבוך בחברה.
בעיני המבוכה החברתית פחות חשובה פה מההרגשה הפנימית שמשקפת את המתחולל ("לא הספקתי כלום", "הבית סוגר עלי", "אני במרוץ הישרדות", "זה לא ייגמר עד שהם יהיו בני 18" ועוד מחשבות חיוביות מעין אלו).
בעיני המבוכה החברתית פחות חשובה פה מההרגשה הפנימית שמשקפת את המתחולל ("לא הספקתי כלום", "הבית סוגר עלי", "אני במרוץ הישרדות", "זה לא ייגמר עד שהם יהיו בני 18" ועוד מחשבות חיוביות מעין אלו).
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
קרוטונית, מה מפריע לך בפליאה שלי? הבעתי אותה בקול. לא דרשתי שום דבר. ראית את זה כהתקפה?
_אז אומרים לך שכן (וגם אני במועדון הזה). זה לא פשע ברמה של רציחות סדרתיות או משהו, והאנשים האלה לא יקפצו עליך בסמטא חשוכה (כי הם לא מסתובבים שם בפיג'מה). זה פשוט טיק אישי קטן שלפעמים קשור גם לנטייה להסתגר בבית (במסגרת החיים העירוניים השוצפים בחוץ).
אין צורך להתפלא, זה לא כל כך קשה להכלה..._
רשמתי משהו שרמז שזה פשע? לדעתי ללבוש פיג'מה בבית ולהרגיש בה בנוח זה חופשיות.
בשמת:
קרוטונית מהמרק הגדול (27.12.2012 12:26):
המאבק פה הוא לא על להיות "אישה יפה ומטופחת בכל מצב" או על פדיקור מניקור. אלא על "הישרדות יומיומית תוך שמירת צלם אנוש". ואני בכוונה מקצינה לביטויים כאלה. כי כשאת סוחבת עייפות כרונית, הילדים מטפסים עליך (פיזית ומנטלית), הבית הפוך ועוד לא הכנת את הארוחה הבאה, ובנוסף את מבחינה שמשהו שחיפשת יומיים נמצא עמוק מתחת לספה, ואין לך צ'אנס אפילו לקחת שנייה אחת ולהתכופף לשלוף אותו משם, המאבק הוא ממש על תפקוד ברמה אנושית. אז לצאת מהבית בלי החורים בחולצה זה חלק מהעניין של להרגיש שאת עדיין שומרת על עצמך איכשהו בתוך הכאוס הזה. אולי יש בזה קטע פמיניסטי חינני אם מישהי חושבת שזה יפה לה. אבל אין בזה חינניות אם זה נעשה בכפייה, כשאת משוועת להיראות קצת יותר מסודרת ולא מצליחה.
(זוכרת את עצמי בחופשת הלידה עם הגדול, עד שהצלחתי להתארגן ולצאת החוצה, שלוש קומות עם המנשא, תמיד הייתי שוכחת משהו, בד"כ משהו לא חיוני כמו לשים עדשות בעיניים או לקחת מכתב שרציתי לשלוח בדואר, אבל זה תמיד היה התסכול הזה של "לא מצליחה").
הנה הציטוט. עם ההקשר.
וההקשרים שאני מכירה הם שונים לגמריי.
אני יודעת שבסביבה שלי מדברים על "איבוד צלם אנוש" כשמדברים על השואה. כשמדברים על אנסים ורוצחים, על אנשים שמתעללים בילדיהם. על אנשים שמבצעים פשעי מלחמה.
זה ההקשר שבו אני מכירה את המונח. על אנשים שעשו כאלו פשעים מחרידים, שיש ליטול מהם את הזכות להשתייך למין האנושי.
בעצם, אני חושבת שהשואה זה המקום היחידי שבו איבוד צלם האנוש הופנה כלפי הקורבנות. בכל שאר המקומות הביטויי התייחס לפושעים.
יכול מאוד להיות שזה משהו שעובר בצורה לא מילולית. בצורה לא מילולית יצא לי להבין אנשים שונים ממני מאוד. ולא רק להבין, אלא להזדהות. אני מקווה שמי מהמכרות שלי תהנה ותפיק תועלת מפליי ליידי
_אז אומרים לך שכן (וגם אני במועדון הזה). זה לא פשע ברמה של רציחות סדרתיות או משהו, והאנשים האלה לא יקפצו עליך בסמטא חשוכה (כי הם לא מסתובבים שם בפיג'מה). זה פשוט טיק אישי קטן שלפעמים קשור גם לנטייה להסתגר בבית (במסגרת החיים העירוניים השוצפים בחוץ).
אין צורך להתפלא, זה לא כל כך קשה להכלה..._
רשמתי משהו שרמז שזה פשע? לדעתי ללבוש פיג'מה בבית ולהרגיש בה בנוח זה חופשיות.
בשמת:
קרוטונית מהמרק הגדול (27.12.2012 12:26):
המאבק פה הוא לא על להיות "אישה יפה ומטופחת בכל מצב" או על פדיקור מניקור. אלא על "הישרדות יומיומית תוך שמירת צלם אנוש". ואני בכוונה מקצינה לביטויים כאלה. כי כשאת סוחבת עייפות כרונית, הילדים מטפסים עליך (פיזית ומנטלית), הבית הפוך ועוד לא הכנת את הארוחה הבאה, ובנוסף את מבחינה שמשהו שחיפשת יומיים נמצא עמוק מתחת לספה, ואין לך צ'אנס אפילו לקחת שנייה אחת ולהתכופף לשלוף אותו משם, המאבק הוא ממש על תפקוד ברמה אנושית. אז לצאת מהבית בלי החורים בחולצה זה חלק מהעניין של להרגיש שאת עדיין שומרת על עצמך איכשהו בתוך הכאוס הזה. אולי יש בזה קטע פמיניסטי חינני אם מישהי חושבת שזה יפה לה. אבל אין בזה חינניות אם זה נעשה בכפייה, כשאת משוועת להיראות קצת יותר מסודרת ולא מצליחה.
(זוכרת את עצמי בחופשת הלידה עם הגדול, עד שהצלחתי להתארגן ולצאת החוצה, שלוש קומות עם המנשא, תמיד הייתי שוכחת משהו, בד"כ משהו לא חיוני כמו לשים עדשות בעיניים או לקחת מכתב שרציתי לשלוח בדואר, אבל זה תמיד היה התסכול הזה של "לא מצליחה").
הנה הציטוט. עם ההקשר.
וההקשרים שאני מכירה הם שונים לגמריי.
אני יודעת שבסביבה שלי מדברים על "איבוד צלם אנוש" כשמדברים על השואה. כשמדברים על אנסים ורוצחים, על אנשים שמתעללים בילדיהם. על אנשים שמבצעים פשעי מלחמה.
זה ההקשר שבו אני מכירה את המונח. על אנשים שעשו כאלו פשעים מחרידים, שיש ליטול מהם את הזכות להשתייך למין האנושי.
בעצם, אני חושבת שהשואה זה המקום היחידי שבו איבוד צלם האנוש הופנה כלפי הקורבנות. בכל שאר המקומות הביטויי התייחס לפושעים.
יכול מאוד להיות שזה משהו שעובר בצורה לא מילולית. בצורה לא מילולית יצא לי להבין אנשים שונים ממני מאוד. ולא רק להבין, אלא להזדהות. אני מקווה שמי מהמכרות שלי תהנה ותפיק תועלת מפליי ליידי
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
דיון תיאורטי על פליי ליידי
ובסביבה שלי, ובהקשר הזה, "צלם אנוש" הוא פשוט "להרגיש כמו בנאדם".
בכל אופן, עשיתי כמיטב יכולתי. בהצלחה.
בכל אופן, עשיתי כמיטב יכולתי. בהצלחה.
דיון תיאורטי על פליי ליידי
סלחו לי על ההתערבות בדיון הסוער, אבל אני רוצה להבין אם הבנתי את פליי- ליידי ואת בשמת נכון: עניין הלבוש בבוקר, כמו גם צחצוח הברז וחגיגיות הכיור הם רק מייצגים. מבחינתי להתלבש בבוקר, למרות שאני אבלה את מרבית היום בבית או בסביבתו, זה לא במטרה להרשים מישהו מבחוץ או לגייס את הנשיות שלי למטרה כלשהי, זה פשוט כדי שארגיש שהתחלתי לפעול ולעבוד, בניגוד ל״קמתי ואני עדיין לא ממש ערה״, שנותן לגיטימציה גם לחזור לנמנם קצת. כמובן שזה לגיטימי לחזור ולנמנם קצת, אבל פליי ליידי פונה אל הנשים שמרגישות שהחזרה הזו לנמנום מעכבת אותן. הברז לא חייב להיות מנוגב, והכיור לא חייב להיות חגיגי, אבל רבות מאיתנו מרגישות את השליטה בחייהן כשהבית מסביב נראה סביר - מסודר, נקי. הכיור והברז מייצגים מקום להתחיל בו. אני מניחה שיש נשים שמשגשגות בבלגן, ויכולות לצאת מהבית בפיג׳אמה, אותי זה מדכא. זה מזכיר לי את הפעם שתוך כדי הנקה, בלי לשים לב, פתחתי את הדלת לשליח של פד-אקס עם ציצי אחד בחוץ. חשבתי לעצמי אחר כך, שזה פשוט עניין של תשומת לב ומגיע לי שאפנה את תשומת הלב גם לאיך שאני נראית.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
רק אמא
זה בדיוק העניין.
אני שואלת, למה נשים רבות מרגישות את השליטה בחייהן כשהבית נראה סביר - מסודר נקי?
ושאלה חשובה לא פחות - למה גברים לא מרגישים את זה? למה גברים לא אומרים שמגיע להם להפנות את תשומת הלב למראה חיצוני?
זה לא אישי, זה פוליטי.
הלכתי עכשיו שוב לדפים על פליי ליידי, וראיתי איך שוב, ושוב, ושוב, אומרים שאין צורך להיות פאנאטיות. אבל כל השלילה הזאת של הפאנטיות באה מאיפשהו, יש סיבה לזה ש(א)נשים ראו משהו פאנאטי בפלייליידי. זאת לא פרשנות רק שלי.
זה בדיוק העניין.
אני שואלת, למה נשים רבות מרגישות את השליטה בחייהן כשהבית נראה סביר - מסודר נקי?
ושאלה חשובה לא פחות - למה גברים לא מרגישים את זה? למה גברים לא אומרים שמגיע להם להפנות את תשומת הלב למראה חיצוני?
זה לא אישי, זה פוליטי.
הלכתי עכשיו שוב לדפים על פליי ליידי, וראיתי איך שוב, ושוב, ושוב, אומרים שאין צורך להיות פאנאטיות. אבל כל השלילה הזאת של הפאנטיות באה מאיפשהו, יש סיבה לזה ש(א)נשים ראו משהו פאנאטי בפלייליידי. זאת לא פרשנות רק שלי.
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני יכולה להגיד לך שאצלי זה ממש פשוט: כשהייתי סטודנטית וגרתי בדירה מבולגנת עם מלא כלים בכיור, בכל זאת פיניתי את השולחן לפני שהתחלתי ללמוד למבחן. הרגשתי ששולחן נקי מסייע לי, כי אין עליו מה שיסיח את תשומת לבי. כך גם כיום, בבית. בעלי באמת לא מרגיש שליטה יתרה בחייו כשהבית נקי, אבל גם הוא מפנה את השולחן ומעביר ניגוב לפני שאוכלים, כי זה נותן לו תחושה יותר נעימה. בעלה של אחותי לא מסוגל לשבת בסלון לפני ששטף את הרצפה ופינה את כל הצעצועים מהשטיח. אולי הוא לא מודע לעניין הפוליטי שבזה.
ובנוגע לפאנאטיות: גדלתי לאמא פאנאטית. בבית של ההורים שלי נקי בצורה קיצונית, והניקיון תמיד נעשה בתחושה של קורבניות (״למה רק אני מנקה כל היום?!״ ״למה לאף אחד אחר לא אכפת שהמזנון לא נוקה מאבק כבר חצי יום?!״). הצליל של דלי הספונג׳ה מונח בסלון לשטיפה גורם לי עד היום לרצות להסתגר בחדר, לפני שאמא שלי תתחיל להתבכיין על כמה קשה היא עובדת על ניקיון הבית ואף אחד לא מעריך. אז החלטתי, לאחר הרבה התחבטויות, שאצלי בבית זה לא יהיה ככה. אני מנקה כי אני אוהבת את זה ככה, ולא כדי שכולם ימחאו לי כפיים. אני מנקה כדי שלי יהיה נעים, ואם משהו לא מפריע לי מלוכלך, לא אנקה אותו לטובת מישהו אחר. כך, לדוגמא, מעולם לא באתי בטענות לבעלי, שלא לוקח כמעט בכלל חלק בניקיון הבית. זה פשוט לא מפריע לו, וזכותו.
ובנוגע לפאנאטיות: גדלתי לאמא פאנאטית. בבית של ההורים שלי נקי בצורה קיצונית, והניקיון תמיד נעשה בתחושה של קורבניות (״למה רק אני מנקה כל היום?!״ ״למה לאף אחד אחר לא אכפת שהמזנון לא נוקה מאבק כבר חצי יום?!״). הצליל של דלי הספונג׳ה מונח בסלון לשטיפה גורם לי עד היום לרצות להסתגר בחדר, לפני שאמא שלי תתחיל להתבכיין על כמה קשה היא עובדת על ניקיון הבית ואף אחד לא מעריך. אז החלטתי, לאחר הרבה התחבטויות, שאצלי בבית זה לא יהיה ככה. אני מנקה כי אני אוהבת את זה ככה, ולא כדי שכולם ימחאו לי כפיים. אני מנקה כדי שלי יהיה נעים, ואם משהו לא מפריע לי מלוכלך, לא אנקה אותו לטובת מישהו אחר. כך, לדוגמא, מעולם לא באתי בטענות לבעלי, שלא לוקח כמעט בכלל חלק בניקיון הבית. זה פשוט לא מפריע לו, וזכותו.
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
צריך מאוד להיזהר מלתרגם את המלים של אחרים לאיזו בובה רק בשביל לתקוע בה סיכות.
גם לשפוט אשה אחרת (או אמא אחרת) על זה שהיא אוהבת את הבית שלה נעים ככה ואת נכנסת אליה ומבקרת בשיפוטיות שהוא "סטרילי" או יש "אווירה של בית מרקחת", זה גם לא דבר כל כך חיובי. כגישה לחיים וכגישה לאנשים.
בשמת, בדבריי הדגשתי שאני מדברת אך ורק על עצמי, כך למשל כתבתי במשפט המסכם את הודעתי
כמובן, לא מטיפה להמונים happy סתם התחשק לי לשתף.
בדבריי בכלל לא התייחסתי: לאישה או לאימא אחרת, אלייך באופן אישי, לשיטה של פלייליידי, לשיטה שלך וכו'. דיברתי אך ורק על עצמי. משהו סובייקטיבי לגמרי. כלומר, לא ביקרתי ולא שפטתי ולא תקעתי סיכות ולא עשיתי שום וודו אחר. רק שיתפתי איך אני מרגישה, בלי קשר למישהי אחרת, לשיטה כזו או אחרת וכו'. אם השיתוף האישי שלי מיותר או לא רצוי או עדיין נחווה לך כהתקפה או כביקורת - את יכולה למחוק את כל דבריי בדף זה.
גם לשפוט אשה אחרת (או אמא אחרת) על זה שהיא אוהבת את הבית שלה נעים ככה ואת נכנסת אליה ומבקרת בשיפוטיות שהוא "סטרילי" או יש "אווירה של בית מרקחת", זה גם לא דבר כל כך חיובי. כגישה לחיים וכגישה לאנשים.
בשמת, בדבריי הדגשתי שאני מדברת אך ורק על עצמי, כך למשל כתבתי במשפט המסכם את הודעתי
כמובן, לא מטיפה להמונים happy סתם התחשק לי לשתף.
בדבריי בכלל לא התייחסתי: לאישה או לאימא אחרת, אלייך באופן אישי, לשיטה של פלייליידי, לשיטה שלך וכו'. דיברתי אך ורק על עצמי. משהו סובייקטיבי לגמרי. כלומר, לא ביקרתי ולא שפטתי ולא תקעתי סיכות ולא עשיתי שום וודו אחר. רק שיתפתי איך אני מרגישה, בלי קשר למישהי אחרת, לשיטה כזו או אחרת וכו'. אם השיתוף האישי שלי מיותר או לא רצוי או עדיין נחווה לך כהתקפה או כביקורת - את יכולה למחוק את כל דבריי בדף זה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בעיני המבוכה החברתית פחות חשובה פה מההרגשה הפנימית שמשקפת את המתחולל
כן, מקבלת את התיקון.
רק אמא:
להתלבש בבוקר
זה פשוט כדי שארגיש שהתחלתי לפעול ולעבוד
בדיוק.
כמובן שזה לגיטימי לחזור ולנמנם קצת, אבל פליי ליידי פונה אל הנשים שמרגישות שהחזרה הזו לנמנום מעכבת אותן
בדיוק.
הברז לא חייב להיות מנוגב, והכיור לא חייב להיות חגיגי, אבל רבות מאיתנו מרגישות את השליטה בחייהן כשהבית מסביב נראה סביר - מסודר, נקי. הכיור והברז מייצגים מקום להתחיל בו
כל מלה.
למה גברים לא מרגישים את זה?
למה את חושבת שגברים לא מרגישים את זה? 0-:
זו טעות.
ראשית, גברים ועוד איך מרגישים את זה, ולמעשה ההוגים של תאוריות כמו הפנג שואי ודומותיהן היו גברים.
שנית, "גברים" שאינם מרגישים את השפעת הבלגן, הלכלוך וחוסר האירגון בחייהם עליהם - הם גברים שאינם מרגישים. נקודה. כלומר, עוד לפני שאת מתחילה לברר מה הם אינם מרגישים, הבעיה הראשונה היא קהות חושים, אטימות או חוסר רגישות. אני מסכימה שהבעיה הזאת רווחת יותר בקרב גברים ואני חושבת שיש לזה סיבות שחלקן ביולוגיות אבל רובן חברתיות לחלוטין (אם תמצאי גבר יפני או שבדי שחי בתוך דיר חזירים ולא מרגיש שום בעיה - רוב הסיכויים שמדובר בחולה נפש נטול משפחה ולא מטופל, וגם זה למען האמת נדיר למצוא שם כי הרשת החברתיות ו/או שירותי הרווחה לא מזניחים אף אחד).
אומרים שאין צורך להיות פאנאטיות. אבל כל השלילה הזאת של הפאנטיות באה מאיפשהו, יש סיבה לזה ש(א)נשים ראו משהו פאנאטי בפלייליידי.
לא. אין שלילה של פנאטיות. יש פחד מפנאטיות.
הפחד לא קשור לפליי ליידי, אלא הפוך: חלק מאלה שסובלים/ות מבלגן וחוסר אירגון בחיים, סובלים בנוסף לכך גם מחרדות קשות מהקוטב ההפוך של הבעיה. קרי, יש להם חרדות מאובססיה לניקיון.
אולי זה קשור לעובדה, שחלק מאלה שסובלים מבלגן וחוסר אירגון, נעשו כאלה מפני שגדלו אצל אנשים אובססיביים לניקיון. "ייקים" מהסוג הקיצוני ודומיהם. כאלה ששמו את הניקיון הקיצוני ואת הסדר ה(כמעט כתבתי נאצי) מעל לכל. מעל לצרכים של בני אדם, מעל לרגשות של בני משפחתם, הכל היה פחות חשוב מהסדר והניקיון.
מי שגדל בקרבת אנשים כאלה - אני לא מתפלאת שיש לו חרדות מלהפוך להיות דומה להם. זה פחד לגיטימי.
אבל ברור, שאם גדלת אצל מישהו כזה (או שזאת היתה המטפלת בבית הילדים, או דמות משמעותית משפיעה אחרת) - אז להפוך להיות ההיפך הגמור, קרי בלגניסטית ולא מאורגנת - זה בדיוק לחיות עם אותה בעיה רק עם תמונת הראי שלה.
זה לא להיות במצב מאוזן, שפוי ונעים.
זה כדי לא להיות אנאלי, אתה חי עם שרירים טבעתיים ברצפה... לא זה טוב, ולא זה טוב. מה שאנחנו מחפשים זה את דרך האמצע, הדרך שבה טוב, נעים, נוח, שמרגישים טוב עם עצמנו, שנעים לנו בבית שלנו, שהחיים שלנו זורמים באופן סביר, לא שאנחנו בעומס ובתחושות הקשות של "לא מספיקה כלום", "אני מאחרת כל הזמן", "מה אני אעשה לאכול היום" וכאלה.
דיברתי אך ורק על עצמי. משהו סובייקטיבי לגמרי
אז אם כך אני לגמרי מבינה אותך.
חוץ מהקטע שאני לא מבינה. אבל עכשיו לא צריך להסביר אותו.
כלומר, כשאת כותבת "בית שחיים בו" אז לא צריך להסביר כי זה בסך הכל ניסיון שלך להגדיר במלים תחושה שלך לגבי "רמת הסדר והניקיון בבית שמרגישה לי נוח".
אז זה לגמרי מתאים לכל מה שאני אומרת וכותבת: שכל אחת שמה לה למטרה להיעזר כדי להגיע לרמה שמרגישה לה נוח.
ואף אחת אחרת לא קשורה לזה.
כלומר, אין איזה סטנדרט חיצוני של סדר או של ניקיון. מה שמדובר בו הוא כמו שכתבה מאוד יפה רק אמא, סטנדרט פנימי של נעימות ונוחיות.
המטרה היא לא להגיע ל"בית נקי ומסודר" מסוים - אלא להגיע לזה שלי (כלומר, לכל אחת) נקי ומסודר כמו שאני רוצה.
וגם המטרה של זה היא מעבר ל"בית נקי ומסודר" - המטרה היא שלי (כלומר, לכל אחת) יהיו חיים נעימים כמו שאני רוצה, ואני ארגיש טוב עם עצמי ואהיה קלילה וחופשייה לעשות את הדברים שאני רוצה, כי הבסיס שלי לחיים יציב ומסודר: יש בית נעים, יש ארוחות מסודרות, יש שעות שינה טובות. יש לי בסיס פיזי טוב, וממנו אני יכולה לצאת לעולם עם כל המתנות שיש בי.
כשהבסיס הפיזי רעוע, אין לנו כוחות לכלום. וזה בהחלט חל עלינו כשאנחנו אמהות לקטנטנים, מושכים לנו, סוחבים אותנו, מטפסים עלינו, אנחנו בכיבוי שריפות כל היום, לא ישנות, לא אוכלות וככה זה נראה S-:
כן, מקבלת את התיקון.
רק אמא:
להתלבש בבוקר
זה פשוט כדי שארגיש שהתחלתי לפעול ולעבוד
בדיוק.
כמובן שזה לגיטימי לחזור ולנמנם קצת, אבל פליי ליידי פונה אל הנשים שמרגישות שהחזרה הזו לנמנום מעכבת אותן
בדיוק.
הברז לא חייב להיות מנוגב, והכיור לא חייב להיות חגיגי, אבל רבות מאיתנו מרגישות את השליטה בחייהן כשהבית מסביב נראה סביר - מסודר, נקי. הכיור והברז מייצגים מקום להתחיל בו
כל מלה.
למה גברים לא מרגישים את זה?
למה את חושבת שגברים לא מרגישים את זה? 0-:
זו טעות.
ראשית, גברים ועוד איך מרגישים את זה, ולמעשה ההוגים של תאוריות כמו הפנג שואי ודומותיהן היו גברים.
שנית, "גברים" שאינם מרגישים את השפעת הבלגן, הלכלוך וחוסר האירגון בחייהם עליהם - הם גברים שאינם מרגישים. נקודה. כלומר, עוד לפני שאת מתחילה לברר מה הם אינם מרגישים, הבעיה הראשונה היא קהות חושים, אטימות או חוסר רגישות. אני מסכימה שהבעיה הזאת רווחת יותר בקרב גברים ואני חושבת שיש לזה סיבות שחלקן ביולוגיות אבל רובן חברתיות לחלוטין (אם תמצאי גבר יפני או שבדי שחי בתוך דיר חזירים ולא מרגיש שום בעיה - רוב הסיכויים שמדובר בחולה נפש נטול משפחה ולא מטופל, וגם זה למען האמת נדיר למצוא שם כי הרשת החברתיות ו/או שירותי הרווחה לא מזניחים אף אחד).
אומרים שאין צורך להיות פאנאטיות. אבל כל השלילה הזאת של הפאנטיות באה מאיפשהו, יש סיבה לזה ש(א)נשים ראו משהו פאנאטי בפלייליידי.
לא. אין שלילה של פנאטיות. יש פחד מפנאטיות.
הפחד לא קשור לפליי ליידי, אלא הפוך: חלק מאלה שסובלים/ות מבלגן וחוסר אירגון בחיים, סובלים בנוסף לכך גם מחרדות קשות מהקוטב ההפוך של הבעיה. קרי, יש להם חרדות מאובססיה לניקיון.
אולי זה קשור לעובדה, שחלק מאלה שסובלים מבלגן וחוסר אירגון, נעשו כאלה מפני שגדלו אצל אנשים אובססיביים לניקיון. "ייקים" מהסוג הקיצוני ודומיהם. כאלה ששמו את הניקיון הקיצוני ואת הסדר ה(כמעט כתבתי נאצי) מעל לכל. מעל לצרכים של בני אדם, מעל לרגשות של בני משפחתם, הכל היה פחות חשוב מהסדר והניקיון.
מי שגדל בקרבת אנשים כאלה - אני לא מתפלאת שיש לו חרדות מלהפוך להיות דומה להם. זה פחד לגיטימי.
אבל ברור, שאם גדלת אצל מישהו כזה (או שזאת היתה המטפלת בבית הילדים, או דמות משמעותית משפיעה אחרת) - אז להפוך להיות ההיפך הגמור, קרי בלגניסטית ולא מאורגנת - זה בדיוק לחיות עם אותה בעיה רק עם תמונת הראי שלה.
זה לא להיות במצב מאוזן, שפוי ונעים.
זה כדי לא להיות אנאלי, אתה חי עם שרירים טבעתיים ברצפה... לא זה טוב, ולא זה טוב. מה שאנחנו מחפשים זה את דרך האמצע, הדרך שבה טוב, נעים, נוח, שמרגישים טוב עם עצמנו, שנעים לנו בבית שלנו, שהחיים שלנו זורמים באופן סביר, לא שאנחנו בעומס ובתחושות הקשות של "לא מספיקה כלום", "אני מאחרת כל הזמן", "מה אני אעשה לאכול היום" וכאלה.
דיברתי אך ורק על עצמי. משהו סובייקטיבי לגמרי
אז אם כך אני לגמרי מבינה אותך.
חוץ מהקטע שאני לא מבינה. אבל עכשיו לא צריך להסביר אותו.
כלומר, כשאת כותבת "בית שחיים בו" אז לא צריך להסביר כי זה בסך הכל ניסיון שלך להגדיר במלים תחושה שלך לגבי "רמת הסדר והניקיון בבית שמרגישה לי נוח".
אז זה לגמרי מתאים לכל מה שאני אומרת וכותבת: שכל אחת שמה לה למטרה להיעזר כדי להגיע לרמה שמרגישה לה נוח.
ואף אחת אחרת לא קשורה לזה.
כלומר, אין איזה סטנדרט חיצוני של סדר או של ניקיון. מה שמדובר בו הוא כמו שכתבה מאוד יפה רק אמא, סטנדרט פנימי של נעימות ונוחיות.
המטרה היא לא להגיע ל"בית נקי ומסודר" מסוים - אלא להגיע לזה שלי (כלומר, לכל אחת) נקי ומסודר כמו שאני רוצה.
וגם המטרה של זה היא מעבר ל"בית נקי ומסודר" - המטרה היא שלי (כלומר, לכל אחת) יהיו חיים נעימים כמו שאני רוצה, ואני ארגיש טוב עם עצמי ואהיה קלילה וחופשייה לעשות את הדברים שאני רוצה, כי הבסיס שלי לחיים יציב ומסודר: יש בית נעים, יש ארוחות מסודרות, יש שעות שינה טובות. יש לי בסיס פיזי טוב, וממנו אני יכולה לצאת לעולם עם כל המתנות שיש בי.
כשהבסיס הפיזי רעוע, אין לנו כוחות לכלום. וזה בהחלט חל עלינו כשאנחנו אמהות לקטנטנים, מושכים לנו, סוחבים אותנו, מטפסים עלינו, אנחנו בכיבוי שריפות כל היום, לא ישנות, לא אוכלות וככה זה נראה S-:
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
__כשאת כותבת "בית שחיים בו" אז לא צריך להסביר כי זה בסך הכל ניסיון שלך להגדיר במלים תחושה שלך לגבי "רמת הסדר והניקיון בבית שמרגישה לי נוח".
אז זה לגמרי מתאים לכל מה שאני אומרת וכותבת: שכל אחת שמה לה למטרה להיעזר כדי להגיע לרמה שמרגישה לה נוח.
ואף אחת אחרת לא קשורה לזה._
בדיוק! כל מילה. וגם מה שכתבת מייד בהמשך.
ושוב רוצה להודות לך על כך שאת טורחת ומסבירה בהרחבה ועם דוגמאות חיות ובסבלנות.
אז זה לגמרי מתאים לכל מה שאני אומרת וכותבת: שכל אחת שמה לה למטרה להיעזר כדי להגיע לרמה שמרגישה לה נוח.
ואף אחת אחרת לא קשורה לזה._
בדיוק! כל מילה. וגם מה שכתבת מייד בהמשך.
ושוב רוצה להודות לך על כך שאת טורחת ומסבירה בהרחבה ועם דוגמאות חיות ובסבלנות.
-
- הודעות: 654
- הצטרפות: 18 אוקטובר 2001, 23:06
- דף אישי: הדף האישי של עדי_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
_אני שואלת, למה נשים רבות מרגישות את השליטה בחייהן כשהבית נראה סביר - מסודר נקי?
ושאלה חשובה לא פחות - למה גברים לא מרגישים את זה? למה גברים לא אומרים שמגיע להם להפנות את תשומת הלב למראה חיצוני?_
לדעתי גם גברים מרגישים כך (לפחות הגברים שיצא לי לגור איתם), פשוט חלקם חושבים (או לא חושבים, סתם לוקחים כמובן מאליו) שזה התפקיד של האישה לדאוג לזה. זה כאילו מין נתון כזה, שהם פשוט מתחילים אחריו.
זה כאילו הקו בסיס שהכיור כבר נקי.
ושאלה חשובה לא פחות - למה גברים לא מרגישים את זה? למה גברים לא אומרים שמגיע להם להפנות את תשומת הלב למראה חיצוני?_
לדעתי גם גברים מרגישים כך (לפחות הגברים שיצא לי לגור איתם), פשוט חלקם חושבים (או לא חושבים, סתם לוקחים כמובן מאליו) שזה התפקיד של האישה לדאוג לזה. זה כאילו מין נתון כזה, שהם פשוט מתחילים אחריו.
זה כאילו הקו בסיס שהכיור כבר נקי.
-
- הודעות: 654
- הצטרפות: 18 אוקטובר 2001, 23:06
- דף אישי: הדף האישי של עדי_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בעניין הזה כדאי לך לקרוא את הדף המעניין תחזוקת בעל .
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
עדי
קראתי את הדף. ואת הספר. והסיבה היחידה שאני לא כותבת פה הרצאה פמיניסטית ארוכה היא כי זה פשוט מטופש לכתוב הרצאה כזו לבשמת.
וגם - גברים שאני מכירה, אם הם עמוסים ואין להם זמן לעצמם, כשיהיה להם קצת זמן, לא יבזבזו אותו על להתלבש יפה.
קל לי יותר לדבר על זה כשאני נותנת דוגמא צבאית. מגורים. יש מסדר פעם בשבוע. מנקים. במגורי בנים נקי.
א-ב-ל אם לא נקי הם לא נכנסים לדכאון. היחס הוא יותר פרקטי.
זה כמו שגברים לא קובעים את ההערכה העצמית שלהם על פי זה שהם מנקים את הבית טוב, או מכינים אוכל טוב. גם אם הם עושים את זה.
בשמת, אני לא מסכימה ש שנית, "גברים" שאינם מרגישים את השפעת הבלגן, הלכלוך וחוסר האירגון בחייהם עליהם - הם גברים שאינם מרגישים_
הייתי רוצה להזמין אותך לביקור במשרד שאני עובדת בו. ותראי מה מפריע לנשים ומה לגברים. לנשים תפריע הפרעה אסטטית. כתם על הרצפה. לגברים מפריעים דברים פרקטיים. אם הם לא מוצאים משהו שהם מחפשים, אם הלכלוך מפריע בדרך כלשהי לעבודה.
אחד הדברים שלמדתי בפמיניזם, לטובה ולרעה, הוא לראות את התבניות החברתיות משתקפות באנשים. ופתאום זה לא שאני לא אוהבת ריח זיעה. זה שככה לימדו אותי, ובעצם כבר קראתי כמה ספרים שבהם נשים נמשכו לריח הזיעה של הגברים שלהם. אז זו כבר לא אני שלא אוהבת ריח זיעה. זה שאימצתי מוסכמה חברתית - זיעה זה מסריח. ואני לא יודעת מה אני אוהבת. אז יש לי אפשרות לבדוק, ולחפש.
וכשאני רואה את ההפרש בין רמת הניקיון הנחוצה לגברים לבין זו הנחוצה לנשים - אני רואה מוסכמה חברתית.
בעצם, חוזרת לגברים ממקודם. מי מגדיר/ה מה זה באלאגן? למה האישה שטוענת שמבולגן צודקת יותר מהגבר שאומר שדווקא מסודר פה מאוד?
והעיקר - אולי אם האישה במקום לסדר, תנסה לשנות את הסיפור שלה לגבי "באלאגן" - יהיה לה קל יותר?
קראתי כמה תיאורים של באלאגן שברור לרוב מוחלט של אנשים שזה מפריע לתפקוד ולא סביר. אבל לפעמים זה פשוט עניין של הגדרה.
אני גדלתי בבית בו הנורמה היא לשטוף כלים אחרי הארוחה. וקראתי באחד מדפי הפליי ליידי הסבר שיותר קל שתי דקות לשטוף כלים אחרי הארוחה מאשר לשטוף כלים של יום שלם.
ואני שואלת את עצמי, זו האמת? את בטוחה שזו האמת? התשובה היא לא. כי ה"צריך" הזה תוקע, כי לפעמים לא בא לי לשטוף כלים אחרי הארוחה. כי לשטוף כלים אחרי הארוחה זה לקטוע משהו שרציתי לעשות, להפריע בזרימת החיים. לעומת זאת, לשטוף כלים של יום שלם - מקסימום עניין של עשר דקות. ממש לא בעיה. וזה גם חוסך מים.
בעצם, פליי ליידי מציעה דרכים פשוטות איך לממש את השאיפות/דרישות/הגדרות לניקיון מספק.
אני מציעה לפקפק בשאיפות-דרישות-הגדרות האלו מלכתחילה. לשאול - זה באמת מבולגן? למה? איך זה מפריע?
כשאני כותבת, אני חושבת על גבר מסויים. הוא מסודר. יש לו הגדרה מאוד פרקטית לסדר. אני יכולה בקלות לדמיין אותו בדירה עם חברה שלו שוטף כלים.
אבל אם הדירה מבולגנת, הוא לא יתבאס מזה. הוא פשוט יוסיף את זה לרשימת המטלות שלו. רשימה פרקטית. ביצוע פרקטי.
בלי הקטע הרגשי.
קראתי את הניתוח הפסיכולוגי בנוגע לאנשים ששמים ניקיון מעל בני אדם, ואת ההשפעה עשל זה על אנשים. מעניין. אולי מסביר את התגובות.
בשורה התחתונה - מנסה לנסח שוב משהו שכל כך קשה לכתוב, וכל כך קל יותר להביע בנימת הקול -
אם למישהי לא נעים בבית כי הוא מבולגן, והיא מועדת על חפצים שזרוקים על הרצפה - הגיוני לסדר אותו
אם למישהי לא נעים בבית כי יש אבק על התריסים, וזה צורם לה בעין, אז אולי כדאי לה לשאול את עצמה מה בעצם מפריע לה, ולמה. ורוב הסיכויים שזה יסתיים ב"מה יגידו" מופנם.
קראתי את הדף. ואת הספר. והסיבה היחידה שאני לא כותבת פה הרצאה פמיניסטית ארוכה היא כי זה פשוט מטופש לכתוב הרצאה כזו לבשמת.
וגם - גברים שאני מכירה, אם הם עמוסים ואין להם זמן לעצמם, כשיהיה להם קצת זמן, לא יבזבזו אותו על להתלבש יפה.
קל לי יותר לדבר על זה כשאני נותנת דוגמא צבאית. מגורים. יש מסדר פעם בשבוע. מנקים. במגורי בנים נקי.
א-ב-ל אם לא נקי הם לא נכנסים לדכאון. היחס הוא יותר פרקטי.
זה כמו שגברים לא קובעים את ההערכה העצמית שלהם על פי זה שהם מנקים את הבית טוב, או מכינים אוכל טוב. גם אם הם עושים את זה.
בשמת, אני לא מסכימה ש שנית, "גברים" שאינם מרגישים את השפעת הבלגן, הלכלוך וחוסר האירגון בחייהם עליהם - הם גברים שאינם מרגישים_
הייתי רוצה להזמין אותך לביקור במשרד שאני עובדת בו. ותראי מה מפריע לנשים ומה לגברים. לנשים תפריע הפרעה אסטטית. כתם על הרצפה. לגברים מפריעים דברים פרקטיים. אם הם לא מוצאים משהו שהם מחפשים, אם הלכלוך מפריע בדרך כלשהי לעבודה.
אחד הדברים שלמדתי בפמיניזם, לטובה ולרעה, הוא לראות את התבניות החברתיות משתקפות באנשים. ופתאום זה לא שאני לא אוהבת ריח זיעה. זה שככה לימדו אותי, ובעצם כבר קראתי כמה ספרים שבהם נשים נמשכו לריח הזיעה של הגברים שלהם. אז זו כבר לא אני שלא אוהבת ריח זיעה. זה שאימצתי מוסכמה חברתית - זיעה זה מסריח. ואני לא יודעת מה אני אוהבת. אז יש לי אפשרות לבדוק, ולחפש.
וכשאני רואה את ההפרש בין רמת הניקיון הנחוצה לגברים לבין זו הנחוצה לנשים - אני רואה מוסכמה חברתית.
בעצם, חוזרת לגברים ממקודם. מי מגדיר/ה מה זה באלאגן? למה האישה שטוענת שמבולגן צודקת יותר מהגבר שאומר שדווקא מסודר פה מאוד?
והעיקר - אולי אם האישה במקום לסדר, תנסה לשנות את הסיפור שלה לגבי "באלאגן" - יהיה לה קל יותר?
קראתי כמה תיאורים של באלאגן שברור לרוב מוחלט של אנשים שזה מפריע לתפקוד ולא סביר. אבל לפעמים זה פשוט עניין של הגדרה.
אני גדלתי בבית בו הנורמה היא לשטוף כלים אחרי הארוחה. וקראתי באחד מדפי הפליי ליידי הסבר שיותר קל שתי דקות לשטוף כלים אחרי הארוחה מאשר לשטוף כלים של יום שלם.
ואני שואלת את עצמי, זו האמת? את בטוחה שזו האמת? התשובה היא לא. כי ה"צריך" הזה תוקע, כי לפעמים לא בא לי לשטוף כלים אחרי הארוחה. כי לשטוף כלים אחרי הארוחה זה לקטוע משהו שרציתי לעשות, להפריע בזרימת החיים. לעומת זאת, לשטוף כלים של יום שלם - מקסימום עניין של עשר דקות. ממש לא בעיה. וזה גם חוסך מים.
בעצם, פליי ליידי מציעה דרכים פשוטות איך לממש את השאיפות/דרישות/הגדרות לניקיון מספק.
אני מציעה לפקפק בשאיפות-דרישות-הגדרות האלו מלכתחילה. לשאול - זה באמת מבולגן? למה? איך זה מפריע?
כשאני כותבת, אני חושבת על גבר מסויים. הוא מסודר. יש לו הגדרה מאוד פרקטית לסדר. אני יכולה בקלות לדמיין אותו בדירה עם חברה שלו שוטף כלים.
אבל אם הדירה מבולגנת, הוא לא יתבאס מזה. הוא פשוט יוסיף את זה לרשימת המטלות שלו. רשימה פרקטית. ביצוע פרקטי.
בלי הקטע הרגשי.
קראתי את הניתוח הפסיכולוגי בנוגע לאנשים ששמים ניקיון מעל בני אדם, ואת ההשפעה עשל זה על אנשים. מעניין. אולי מסביר את התגובות.
בשורה התחתונה - מנסה לנסח שוב משהו שכל כך קשה לכתוב, וכל כך קל יותר להביע בנימת הקול -
אם למישהי לא נעים בבית כי הוא מבולגן, והיא מועדת על חפצים שזרוקים על הרצפה - הגיוני לסדר אותו
אם למישהי לא נעים בבית כי יש אבק על התריסים, וזה צורם לה בעין, אז אולי כדאי לה לשאול את עצמה מה בעצם מפריע לה, ולמה. ורוב הסיכויים שזה יסתיים ב"מה יגידו" מופנם.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
חלקם חושבים (או לא חושבים, סתם לוקחים כמובן מאליו) שזה התפקיד של האישה לדאוג לזה
אכן S-:
אני מוכרחה לומר, שהיום כבר ברור לי לחלוטין עד כמה, אה, אהמ, התעייפתי (או, זו מלה טובה) מאלה שחושבים - או גרוע מזה, סתם לוקחים כמובן מאליו - שזה התפקיד של האשה לדאוג לזה.
בעולם העתידני האידיאלי הלא-ריאליסטי שלי?
כל הנשים מכבדות ואוהבות את עצמן ואין להן שמץ של כוונה להכניס ראש בריא למיטה חולה עם גבר כזה. אין שם אף אחת עם הלך רוח כנוע וצורך עמוק לרצות אחרים, ואף אחת מהן לא מאמינה שתפקידה בחיים מעצם היותה אשה, הוא לנקות את הבית או לבשל.
גם את זה צריך להסביר בהקשר של פליי ליידי או של חוגי הבית שלי לסדר ואירגון הבית והחיים.
העובדה שאנחנו מדברות בעיקר לנשים לא נובעת מזה שאנחנו מאמינות שאלה תפקידי האשה.
אלא מהעובדה שאנחנו מאמינות שכל אחד (מכל מין, גיל, צבע וגזע) זקוק לבית נעים לחיות בו, ולחיים מספיק מסודרים וזורמים.
בין אם הוא גבר ובין אם היא אשה.
המציאות היא שבאמת, מי שבא לחפש עזרה הן בעיקר הנשים (זה נכון לכל סוג של עזרה. גברים לא נוטים לחפש עזרה כאשר הם נתקלים בבעיה). ואנחנו רוצות לדבר אל מי שבא אלינו.
(מעניין לציין שבסדנאות האחרונות שלי השתתפו גם גברים. גם בסדנה המרוכזת הקרובה שתתקיים בכליל יהיו גברים).
אכן S-:
אני מוכרחה לומר, שהיום כבר ברור לי לחלוטין עד כמה, אה, אהמ, התעייפתי (או, זו מלה טובה) מאלה שחושבים - או גרוע מזה, סתם לוקחים כמובן מאליו - שזה התפקיד של האשה לדאוג לזה.
בעולם העתידני האידיאלי הלא-ריאליסטי שלי?
כל הנשים מכבדות ואוהבות את עצמן ואין להן שמץ של כוונה להכניס ראש בריא למיטה חולה עם גבר כזה. אין שם אף אחת עם הלך רוח כנוע וצורך עמוק לרצות אחרים, ואף אחת מהן לא מאמינה שתפקידה בחיים מעצם היותה אשה, הוא לנקות את הבית או לבשל.
גם את זה צריך להסביר בהקשר של פליי ליידי או של חוגי הבית שלי לסדר ואירגון הבית והחיים.
העובדה שאנחנו מדברות בעיקר לנשים לא נובעת מזה שאנחנו מאמינות שאלה תפקידי האשה.
אלא מהעובדה שאנחנו מאמינות שכל אחד (מכל מין, גיל, צבע וגזע) זקוק לבית נעים לחיות בו, ולחיים מספיק מסודרים וזורמים.
בין אם הוא גבר ובין אם היא אשה.
המציאות היא שבאמת, מי שבא לחפש עזרה הן בעיקר הנשים (זה נכון לכל סוג של עזרה. גברים לא נוטים לחפש עזרה כאשר הם נתקלים בבעיה). ואנחנו רוצות לדבר אל מי שבא אלינו.
(מעניין לציין שבסדנאות האחרונות שלי השתתפו גם גברים. גם בסדנה המרוכזת הקרובה שתתקיים בכליל יהיו גברים).
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
במשרד שאני עובדת בו. ותראי מה מפריע לנשים ומה לגברים
המשרד שאת עובדת בו, בישראל?
אני לא סתם הזכרתי שבדים ויפנים... ואני אישית מכירה גברים לגמרי ישראלים שכתם על הרצפה מפריע להם מאוד. אסתטית, ועקרונית. הם מייד יתפסו סמרטוט ומגב ויסלקו אותו. גם גברים. גם ישראלים.
אישה במסע, האם את חיה לבד ואת האחראית הבלעדית על הסדר והניקיון בבית שאת חיה בו?
המשרד שאת עובדת בו, בישראל?
אני לא סתם הזכרתי שבדים ויפנים... ואני אישית מכירה גברים לגמרי ישראלים שכתם על הרצפה מפריע להם מאוד. אסתטית, ועקרונית. הם מייד יתפסו סמרטוט ומגב ויסלקו אותו. גם גברים. גם ישראלים.
אישה במסע, האם את חיה לבד ואת האחראית הבלעדית על הסדר והניקיון בבית שאת חיה בו?
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
ומה לגבי הילדות/ים והכוונה בייחוד בגילאים הבוגרים יותר?
החדר של הבן או הבת באחריותם המלאה והבלעדית ולכן לא מתערבים אם יש שם בלגן? או לא?
השאלה היא כללית לגמרי, ואת יכולה להשיב באופן כללי או אישי, לפי בחירתך.
החדר של הבן או הבת באחריותם המלאה והבלעדית ולכן לא מתערבים אם יש שם בלגן? או לא?
השאלה היא כללית לגמרי, ואת יכולה להשיב באופן כללי או אישי, לפי בחירתך.
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
וכנ"ל שאלה כללית שאפשר להשיב עליה כך או אחרת: ומה אם יש בן זוג מאוד בלגניסט? מסדרים גם את הבלגן שלו או לא? ונאמר שיש לו חדר עבודה, חדר פרטי שלו והוא מבולגן לגמרי - מסדרים או לא?
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
נראה שאני צריכה להציג את עצמי גם פה, ולא רק בדף הבית שלי.
שלום, אני אישה במסע, אני בת 19 וחיילת בצבא הגנה לישראל. רוב הזמן אני חייה במגורים בצבא, ושם כמעט תמיד אני זו שמנקה, בגלל חוסר אכפתיות מוחלט של שאר החיילות. זה מגיע לרמה של עטיפות חטיפים שזרוקות על הרצפה כי אין פח בחדר, וחדר שלא שטפו אותו חודש, וגם לא ישטפו אם אני לא אעשה זאת.
שם מאוד ברור לי מה זה ניקיון וסדר, ומה - סתם איסטנסיות. אגב, בחדר הזה אני זורקת זבל לפח, מטאטא את הרצה ושוטפת אותה. זה הכל. כך שהחלון בחדר הזה לא נוקה לפחות חצי שנה.
לעומת זאת בבית אני גרה בחדר בסופי שבוע, בשאר ימי השבוע אחי גר בחדר הזה. כמעט תמיד ה"באלגאן" בחדר מפריע לאמא שלי בזמן שלדעתי עדיין מסודר שם. לפחות רוב הזמן היא מנקה שם בעצמה במקום לדרוש ממנילעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שלה.
אין לי ילדים, ואני לא מתכננת בשנתיים הקרובות, אבל אני יכולה להעיד על הרבה דברים רעים ושום דבר טוב שנגרם מניסיונותיה חסרי התוחלת של אמא לגרום לי לנקות בסטנדרטים שלה.
בשמת, גם אני מכירה גבר אחד שכתם על הרצפה יפריע לו. אבל היחס שלו ישאר פונקציאונלי. הוא ינקה את הרצפה. אם אי אפשר מסיבה כלשהי, או שיש לו סדר עדיפויות אחר, הוא יעזוב את הכתם במנוחה, והוא לא יוסיף להטריד אותו. אולי הגברים שאת מכירה שונים. אין לי מכרים שוודים, וודאי שאין לי מכרים יפניים.
שלום, אני אישה במסע, אני בת 19 וחיילת בצבא הגנה לישראל. רוב הזמן אני חייה במגורים בצבא, ושם כמעט תמיד אני זו שמנקה, בגלל חוסר אכפתיות מוחלט של שאר החיילות. זה מגיע לרמה של עטיפות חטיפים שזרוקות על הרצפה כי אין פח בחדר, וחדר שלא שטפו אותו חודש, וגם לא ישטפו אם אני לא אעשה זאת.
שם מאוד ברור לי מה זה ניקיון וסדר, ומה - סתם איסטנסיות. אגב, בחדר הזה אני זורקת זבל לפח, מטאטא את הרצה ושוטפת אותה. זה הכל. כך שהחלון בחדר הזה לא נוקה לפחות חצי שנה.
לעומת זאת בבית אני גרה בחדר בסופי שבוע, בשאר ימי השבוע אחי גר בחדר הזה. כמעט תמיד ה"באלגאן" בחדר מפריע לאמא שלי בזמן שלדעתי עדיין מסודר שם. לפחות רוב הזמן היא מנקה שם בעצמה במקום לדרוש ממנילעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שלה.
אין לי ילדים, ואני לא מתכננת בשנתיים הקרובות, אבל אני יכולה להעיד על הרבה דברים רעים ושום דבר טוב שנגרם מניסיונותיה חסרי התוחלת של אמא לגרום לי לנקות בסטנדרטים שלה.
בשמת, גם אני מכירה גבר אחד שכתם על הרצפה יפריע לו. אבל היחס שלו ישאר פונקציאונלי. הוא ינקה את הרצפה. אם אי אפשר מסיבה כלשהי, או שיש לו סדר עדיפויות אחר, הוא יעזוב את הכתם במנוחה, והוא לא יוסיף להטריד אותו. אולי הגברים שאת מכירה שונים. אין לי מכרים שוודים, וודאי שאין לי מכרים יפניים.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
הוא ינקה את הרצפה. אם אי אפשר מסיבה כלשהי, או שיש לו סדר עדיפויות אחר, הוא יעזוב את הכתם במנוחה
גם אצלי זה ככה כשאני לא בהריון P-: (אני מניחה שהגברים תמיד לא בהריון).
אז?
החדר של הבן או הבת באחריותם המלאה והבלעדית ולכן לא מתערבים אם יש שם בלגן?
שיש לו חדר עבודה, חדר פרטי שלו והוא מבולגן לגמרי - מסדרים או לא?
זה עניין של תפיסה. של השקפת עולם פרטית. אין פה חוקים.
יש אנשים, שמבחינתם כל החדרים בבית הם חלק מהבית. שלא לדבר על זה, שבפועל - הלכלוך מחדר מלוכלך מתפזר בכל הבית כל פעם שנכנסים אליו או יוצאים ממנו.
אוי, זה מזכיר לי שפעם אבא שלי גר בבניין שבו השכן מלמטה היה פשוט מטונף מהסוג המזעזע ביותר. הבית היה עד כדי כך מטונף, שהכל היה מלא שם בג'וקים ענקיים, והם כל הזמן יצאו מהדירה לחדר המדרגות. זה היה סיוט לבקר אותו כי כל פעם הילדים ואני היינו צריכים לעבור על פני גוויות הג'וקים הפזורות בכל הסביבה של דירתו. זו כמובן דוגמא מאוד בולטת וקיצונית אבל בצורה פחות מזעזעת, זה בדיוק מה שקורה עם החדרים המבולגנים, במיוחד אם הם גם מכניסים לחדר שלהם אוכל (אפילו אם זה תיק בית הספר שבו נשאר איזה סנדביץ' שנאכל רק חלקית...).
בבית שבו יש תקשורת אוהבת בין בני הבית, הדרך המומלצת היא לכנס מועצה משפחתית (רצוי להפוך את זה למוסד קבוע) ולהגיד: לי, האמא, מציק מאוד הבלגן בחדרים שלכם. אלה כביכול החדרים הפרטיים שלכם, אבל למעשה חלק בלתי נפרד מהבית שלי והלכלוך והבלגן "זולגים" מבחינתי לכל הבית בצורות שונות. מה אנחנו יכולים לעשות בנדון?
אולי יתברר שהם פשוט צריכים קצת עזרה.
אולי אפשר לעבוד איתם על הרגלי סדר וניקיון.
אולי הם יפנו פעם בשבוע את הרצפה וכו' כדי שתוכלי להיכנס שם עם מטאטא, מגב, שואב, משהו.
כנ"ל האיש.
אבל כמה הערות מצידי:
ראשית, לפני שמתחילים לטפל בבלגן של בני הבית האחרים - את כבר צריכה להיות במצב שאין בכלל בלגן שלך. אל תסתכלי על אחרים עד שלא תגמרי לטפל בדברים שלך:
אם נקודת ההתחלה שלך היא "בתהליך עבודה" - מצויין. את עושה את הפינויים, הניפויים, המיונים, ההעפה (לתרומה, למסירה, לאתר אגורה, דרך ככר השוק, לפח) והניקוי בנוכחותם, במידת האפשר. שהם יהיו חשופים באופן מתמיד ברקע לפעילות פינוי וניקוי שמתרחשת כל הזמן. את גם יכולה להגיד "אני לא צריכה את זה, אז אני מוסרת לאנשים שאין להם".
פה ושם את מזמינה אותם. "אני הולכת למסור שקית בגדים שלא מתאימים לי לצדקה. תבדקו אם גם לכם יש משהו למסור?"
אצלי, יום חמישי הוא יום ניקוי הבית. אז גם הילדים מנקים את החדרים שלהם כשההתחלה היתה בנקודה המוצהרת ש"אני צריכה לשטוף פה את הרצפה אז בבקשה לסדר הכל ולהרים הכל מהרצפה". כמובן עזרתי, כי גם לאסוף, לסדר, להרים מהרצפה ולשים במקום אלה מיומנויות שצריך ללמוד וילדים זקוקים בהן לעזרה אם רואים שזה לא בא להם באופן טבעי ולא הולך בקלות. רוב הילדים לא יבינו בקשה כמו "תסדרו את החדר בבקשה".
זה פשוט חסר מובן.
הם לא יודעים מה לעשות.
צריך לפרוט את זה למשימות קטנות, וככל שהילד יותר צעיר ויותר מאותגר-סדר, הוא זקוק ליותר מיקוד ויותר עזרה.
טוב, שולחת, אמשיך אחר כך.
גם אצלי זה ככה כשאני לא בהריון P-: (אני מניחה שהגברים תמיד לא בהריון).
אז?
החדר של הבן או הבת באחריותם המלאה והבלעדית ולכן לא מתערבים אם יש שם בלגן?
שיש לו חדר עבודה, חדר פרטי שלו והוא מבולגן לגמרי - מסדרים או לא?
זה עניין של תפיסה. של השקפת עולם פרטית. אין פה חוקים.
יש אנשים, שמבחינתם כל החדרים בבית הם חלק מהבית. שלא לדבר על זה, שבפועל - הלכלוך מחדר מלוכלך מתפזר בכל הבית כל פעם שנכנסים אליו או יוצאים ממנו.
אוי, זה מזכיר לי שפעם אבא שלי גר בבניין שבו השכן מלמטה היה פשוט מטונף מהסוג המזעזע ביותר. הבית היה עד כדי כך מטונף, שהכל היה מלא שם בג'וקים ענקיים, והם כל הזמן יצאו מהדירה לחדר המדרגות. זה היה סיוט לבקר אותו כי כל פעם הילדים ואני היינו צריכים לעבור על פני גוויות הג'וקים הפזורות בכל הסביבה של דירתו. זו כמובן דוגמא מאוד בולטת וקיצונית אבל בצורה פחות מזעזעת, זה בדיוק מה שקורה עם החדרים המבולגנים, במיוחד אם הם גם מכניסים לחדר שלהם אוכל (אפילו אם זה תיק בית הספר שבו נשאר איזה סנדביץ' שנאכל רק חלקית...).
בבית שבו יש תקשורת אוהבת בין בני הבית, הדרך המומלצת היא לכנס מועצה משפחתית (רצוי להפוך את זה למוסד קבוע) ולהגיד: לי, האמא, מציק מאוד הבלגן בחדרים שלכם. אלה כביכול החדרים הפרטיים שלכם, אבל למעשה חלק בלתי נפרד מהבית שלי והלכלוך והבלגן "זולגים" מבחינתי לכל הבית בצורות שונות. מה אנחנו יכולים לעשות בנדון?
אולי יתברר שהם פשוט צריכים קצת עזרה.
אולי אפשר לעבוד איתם על הרגלי סדר וניקיון.
אולי הם יפנו פעם בשבוע את הרצפה וכו' כדי שתוכלי להיכנס שם עם מטאטא, מגב, שואב, משהו.
כנ"ל האיש.
אבל כמה הערות מצידי:
ראשית, לפני שמתחילים לטפל בבלגן של בני הבית האחרים - את כבר צריכה להיות במצב שאין בכלל בלגן שלך. אל תסתכלי על אחרים עד שלא תגמרי לטפל בדברים שלך:
- להעיף מהבית כל דבר שאת לא רוצה, לא אוהבת, לא משתמשת בו, לא צריכה. ספרים ששוכבים שם ואף אחד לא קורא, דיסקים שלא האזנת להם כבר 10 שנים ואף פעם אין לך חשק להוציא. קישוטים שנמצאים שם רק מפני שקיבלת אותם פעם או קנית אותם פעם אבל בעצם הם כבר מזמן לא מתאימים למי שאת היום. רהיטים שרק צוברים אבק וערימות אבל בעצם אין צורך בהם. ניירת מיותרת. בגדים. מצעים. מגבות. עודפים ומיותרים. כלי מטבח שסתם תופסים מקום בארונות כי אף פעם לא משתמשים בהם. כתבי עת שמגיעים הביתה אבל אף אחד לא קורא. עיתונים שמצטברים. עלוני פרסומת וחוברות מבצעים.
- לנקות באופן קבוע את האיזורים האחרים בבית, איך שמתאים לך (לבד, עם בן הזוג, עם הילדים, איך שנהוג אצלכם ומתאים לך. אם לא מתאים לך - תקשורת. מועצה משפחתית).
אם נקודת ההתחלה שלך היא "בתהליך עבודה" - מצויין. את עושה את הפינויים, הניפויים, המיונים, ההעפה (לתרומה, למסירה, לאתר אגורה, דרך ככר השוק, לפח) והניקוי בנוכחותם, במידת האפשר. שהם יהיו חשופים באופן מתמיד ברקע לפעילות פינוי וניקוי שמתרחשת כל הזמן. את גם יכולה להגיד "אני לא צריכה את זה, אז אני מוסרת לאנשים שאין להם".
פה ושם את מזמינה אותם. "אני הולכת למסור שקית בגדים שלא מתאימים לי לצדקה. תבדקו אם גם לכם יש משהו למסור?"
אצלי, יום חמישי הוא יום ניקוי הבית. אז גם הילדים מנקים את החדרים שלהם כשההתחלה היתה בנקודה המוצהרת ש"אני צריכה לשטוף פה את הרצפה אז בבקשה לסדר הכל ולהרים הכל מהרצפה". כמובן עזרתי, כי גם לאסוף, לסדר, להרים מהרצפה ולשים במקום אלה מיומנויות שצריך ללמוד וילדים זקוקים בהן לעזרה אם רואים שזה לא בא להם באופן טבעי ולא הולך בקלות. רוב הילדים לא יבינו בקשה כמו "תסדרו את החדר בבקשה".
זה פשוט חסר מובן.
הם לא יודעים מה לעשות.
צריך לפרוט את זה למשימות קטנות, וככל שהילד יותר צעיר ויותר מאותגר-סדר, הוא זקוק ליותר מיקוד ויותר עזרה.
טוב, שולחת, אמשיך אחר כך.
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני הולכת לכתוב משהו שעלול להשמע מתנשא מעט, ואני מקווה, אישה במסע, שתקבלי את דבריי ברוח שבה הם נכתבים: כשהייתי בגילך (כן, כן, הנה זה מתחיל. אבל רק לצורך העניין אומר שאני לא מבוגרת ממך בכל כך הרבה שנים. די הרבה, אבל לא כל כך הרבה), ניקיון היה באמת עניין פוליטי, מגדרי. במיוחד בצבא. כיום, ניקיון הוא קצת עניין של הישרדות. כדי שאני אוכל להמשיך לתפקד 24 שעות ביממה סביב תינוק בן שבעה חודשים, אני צריכה סביבה נעימה. כדי שהתינוק, בעל נטייה לחלוטין מתקבלת על הדעת להכניס הכל לפיו, ימצא כמה שפחות על הרצפה במסעי הזחילה שלו. בגיל 19 זה טבעי ונכון לריב עם אמא על איך שנראה החדר. הוא לא אמור להיות מסודר ונקי כל הזמן, אחרת איך תוכלי לעבור לגור בדירה מטונפת בתקופת האוניברסיטה, ולפתח בעקבות זאת סטנדרטים לניקיון משל עצמך?
-
- הודעות: 1940
- הצטרפות: 12 אפריל 2005, 19:07
- דף אישי: הדף האישי של לי_אורה*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
להעיף מהבית כל דבר שאת לא רוצה
זאת עצה ממש חשובה. ממש. הרי ככל שיש יותר דברים שלא צריך - יש יותר סיכוי שהם יתבלגנו. ואז יהיה בלגן שכולל דברים שבכלל בכלל לא רוצים ולא אוהבים ולא צריכים. ועל כל זה שכבת אבק. ממש לא מומלץ. עד כמה שאני יודעת, זו גם העצה הראשונה או אחת מהראשונות והחשובות בפנג שואי: קודם כל, לסלק את מה שלא רוצים ולא צריכים ומה שלא מתפקד ושבור למחצה או בכלל. כל מה שלא גורם לי לחייך כשאני מסתכלת על זה.
ואכן בשנים האחרונות זרקתי כבר טונות של דברים לזבל, ומסרתי לצדקה טונות של דברים. ואני משתדלת גם לפעול ברמה הקודמת - ברמת המניעה, ופשוט להימנע מלהכניס הביתה מה שלא רוצה ולא צריכה ולא אוהבת.
מה שמדהים, שזה לא נגמר. יש עוד מה למסור ולזרוק. אז תודה שהזכרת לי
זאת עצה ממש חשובה. ממש. הרי ככל שיש יותר דברים שלא צריך - יש יותר סיכוי שהם יתבלגנו. ואז יהיה בלגן שכולל דברים שבכלל בכלל לא רוצים ולא אוהבים ולא צריכים. ועל כל זה שכבת אבק. ממש לא מומלץ. עד כמה שאני יודעת, זו גם העצה הראשונה או אחת מהראשונות והחשובות בפנג שואי: קודם כל, לסלק את מה שלא רוצים ולא צריכים ומה שלא מתפקד ושבור למחצה או בכלל. כל מה שלא גורם לי לחייך כשאני מסתכלת על זה.
ואכן בשנים האחרונות זרקתי כבר טונות של דברים לזבל, ומסרתי לצדקה טונות של דברים. ואני משתדלת גם לפעול ברמה הקודמת - ברמת המניעה, ופשוט להימנע מלהכניס הביתה מה שלא רוצה ולא צריכה ולא אוהבת.
מה שמדהים, שזה לא נגמר. יש עוד מה למסור ולזרוק. אז תודה שהזכרת לי
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
רק אמא
אני לא חושבת שנכון לריב עם אמא בכל גיל שהוא. עדיף לפתור דרכים באמצעי שלום.
אבל ניקיון נשאר עניין של פוליטיקה בכל גיל. אם הוא לא היה עניין של פוליטיקה, אז לא היה מצב בו אצל זוגות שהצהירו שחלוקת העבודה בבית אצלהם שווה מצב בו בתשעים אחוז מהבתים (לא כל המשפחוץ המשפחות שהמהירו שחלקות העבודה בבית שווה!) האישה מנקה את השירותים.
אני יכולה להמשיך עם הסטטיסיטקות.
אבל בעצם זה לא משנה. כי דווקא אחרי הלידה זה הופך להיות יותר פוליטי. עד לידת הילדים עוד יכול להיות שיוויון במטלות, אם לאישה יש כוח להילחם על זה. אחרי הלידה פשוט לא נשאר לה כוח למלחמות. והגבר, שהתרגל לתבנית הקבועה, ושפשוט לא מבין כמה קשה זה להיות עם תינוק בבית, פשוט מפיל את הכל על האמא. ולה אין כוח. וניקיון מבחינתה הוא עניין של הישרדות. אז היא מנקה. לא כי היא הפסיקה להאמין בחלוקת עבודה שיוויונית. פשוט לבעל שלה יש אפשרות לכפות עליה לעשות זאת.
אם זה לא היה עניין פוליטי, הבעל, במקום לנצל את חולשתה של האישה (אני לא מניחה כוונות זדון של הבעל. פשוט מתארת מצב) כדי לעשות את מה שהוא רוצה, קרי, לא לעשות כלום, היה להפך, מנקה יותר. רואה את אישתו האהובה בצר לה, ועושה כל מה שאפשר כדי להקל עליה. למשל, את כל עבודות הניקיון.
למה את חושבת שאי פעם אלמד באוניברסיטה ואגור בדירה מטונפת? יש לי סטנדרטים של ניקיון. גם רשמתי את זה למעלה. החדר שלי מסודר כל הזמן. פשוט לפי הסטנדרטים שבהם לי נוח. אני יכולה למצוא שם את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, ואני יודעת את מקומו של כל חפץ. זו ההגדרה לסדר, לא?
בשמת
גם אצלי זה ככה כשאני לא בהריון
אמרת שבית מסודר משפיע נפשית, לא? אותו גבר שאני מדברת עליו - באלאגן לא מפריע לו נפשית. זו פשוט עוד מטלה ברשימת המטלות. ונניח יצא מאיזשהי סיבה שהוא נאלץ לשהות במקום מבולגן מאיזשהי סיבה - זה לא ידכא אותו, לא ישפיע על מצב הרוח שלו. היחס יהיה פרקטי לחלוטין.
הנה ציטוט מתוך אחד התרגומים של פלי ליידי עלינו להפטר מרגשות האשמה שבאים בגלל חיים באי סדר ובלגן.
הוא לא היה צריך להיפטר מרגשות האשמה האלו. כי לא היו לו כאלה. ולא יהיו לו. ואני לא מכירה ולו גבר אחד שיהיו לו רגשי אשמה בגלל באלאגן.
וזה פוליטי לחלוטין. כי את האישה מעריכים על פי כמה היא יפה, כמה האוכל שהיא מכינה טעים, כמה הבית שלה נקי. לא את הגבר.
אני לא חושבת שנכון לריב עם אמא בכל גיל שהוא. עדיף לפתור דרכים באמצעי שלום.
אבל ניקיון נשאר עניין של פוליטיקה בכל גיל. אם הוא לא היה עניין של פוליטיקה, אז לא היה מצב בו אצל זוגות שהצהירו שחלוקת העבודה בבית אצלהם שווה מצב בו בתשעים אחוז מהבתים (לא כל המשפחוץ המשפחות שהמהירו שחלקות העבודה בבית שווה!) האישה מנקה את השירותים.
אני יכולה להמשיך עם הסטטיסיטקות.
אבל בעצם זה לא משנה. כי דווקא אחרי הלידה זה הופך להיות יותר פוליטי. עד לידת הילדים עוד יכול להיות שיוויון במטלות, אם לאישה יש כוח להילחם על זה. אחרי הלידה פשוט לא נשאר לה כוח למלחמות. והגבר, שהתרגל לתבנית הקבועה, ושפשוט לא מבין כמה קשה זה להיות עם תינוק בבית, פשוט מפיל את הכל על האמא. ולה אין כוח. וניקיון מבחינתה הוא עניין של הישרדות. אז היא מנקה. לא כי היא הפסיקה להאמין בחלוקת עבודה שיוויונית. פשוט לבעל שלה יש אפשרות לכפות עליה לעשות זאת.
אם זה לא היה עניין פוליטי, הבעל, במקום לנצל את חולשתה של האישה (אני לא מניחה כוונות זדון של הבעל. פשוט מתארת מצב) כדי לעשות את מה שהוא רוצה, קרי, לא לעשות כלום, היה להפך, מנקה יותר. רואה את אישתו האהובה בצר לה, ועושה כל מה שאפשר כדי להקל עליה. למשל, את כל עבודות הניקיון.
למה את חושבת שאי פעם אלמד באוניברסיטה ואגור בדירה מטונפת? יש לי סטנדרטים של ניקיון. גם רשמתי את זה למעלה. החדר שלי מסודר כל הזמן. פשוט לפי הסטנדרטים שבהם לי נוח. אני יכולה למצוא שם את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, ואני יודעת את מקומו של כל חפץ. זו ההגדרה לסדר, לא?
בשמת
גם אצלי זה ככה כשאני לא בהריון
אמרת שבית מסודר משפיע נפשית, לא? אותו גבר שאני מדברת עליו - באלאגן לא מפריע לו נפשית. זו פשוט עוד מטלה ברשימת המטלות. ונניח יצא מאיזשהי סיבה שהוא נאלץ לשהות במקום מבולגן מאיזשהי סיבה - זה לא ידכא אותו, לא ישפיע על מצב הרוח שלו. היחס יהיה פרקטי לחלוטין.
הנה ציטוט מתוך אחד התרגומים של פלי ליידי עלינו להפטר מרגשות האשמה שבאים בגלל חיים באי סדר ובלגן.
הוא לא היה צריך להיפטר מרגשות האשמה האלו. כי לא היו לו כאלה. ולא יהיו לו. ואני לא מכירה ולו גבר אחד שיהיו לו רגשי אשמה בגלל באלאגן.
וזה פוליטי לחלוטין. כי את האישה מעריכים על פי כמה היא יפה, כמה האוכל שהיא מכינה טעים, כמה הבית שלה נקי. לא את הגבר.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אותו גבר שאני מדברת עליו - באלאגן לא מפריע לו נפשית
זו טעות אופטית שלך.
אני אומרת לך, שהבלגן והלכלוך מפריעים לו נפשית, הוא פשוט לא מודע להשפעה של זה.
כמו כן, אני כן מסכימה שההשפעה הנפשית איננה באותם מקומות שהיא משפיעה על האשה, ולא באותה דרך.
כלומר, הרבה נשים יושפעו מזה לכיוון של דיכאון, ואילו הגבר יושפע מזה לכיוונים אחרים בדרך כלל. זה לוחץ על כפתורים אחרים.
את צודקת לגבי הקשר הפוליטי בין נשים - נקיון וסדר - לרגשי אשמה, עקב העובדה שגם הנשים עצמן, גם הגברים בחייהן, וגם החברה כולה, נוטים לתפוס את הסדר והניקיון בבית כתפקידה של האשה, ולכן רבות מהנשים מרגישות אחריות למצב הבית. כאשר הן חסרות אונים או כוח או מכל סיבה אחרת אינן ממלאות את התפקיד הזה, או אינן ממלאות אותו בהצלחה לפי הסטנדרטים בחייהן - הן מרגישות גם רגשי אשמה.
"הסטנדרטים בחייהן" = לאו דווקא שלהן. אם הן נשואות לבעל דפוסים מתעללים, אז הוא גם מנסה לכפות את הסטנדרטים שלו על ידי טיפוח רגשי האשמה של רעייתו, על ידי האשמה, ביקורת, נזיפות והטפה, ולפעמים גם באלימות פיזית.
נתקלתי גם במקרים של גברים שחוו חוסר אונים ודיכאון בגלל חיים עם אשה שלא תיפקדה בתחומי הסדר והניקיון (היא לא ניקתה, הם סבלו מלחיות בבית) אבל הואיל ולשני בני הזוג היו דפוסים קורבניים חזקים, אותם גברים לא העלו אפילו בדעתם את האפשרות שהם יקחו על עצמם את האחריות למה שמפריע להם כל כך, יסדרו וינקו! כי חלקם כבר כל כך מקובעים בדפוסי התפקידים הסוציו-פוליטיים האלה, שהם אפילו לא מסוגלים לעזור לעצמם.
אבל, רגשי האשמה אינם נובעים אך ורק מהתפיסה החברתית של הסדר והניקיון כתפקיד האשה.
הם נובעים גם מבפנים, מעצם העובדה שכאשר אדם יודע מה עליו לעשות כדי לעזור לעצמו, כדי להרגיש טוב, אבל בכל זאת פוגע בעצמו או מזניח את עצמו או את היקרים לו, אז הרבה פעמים הוא ירגיש רע עם עצמו וחלק מהרגשות האלה מיתרגמים ל"רגשי אשמה". עם זאת חשוב לציין, שגם זיהוי רגשות מסוימים כ"רגשי אשמה" יכול להיות עניין פוליטי וחברתי יותר מאשר רגשי או מדוייק, כי לא פעם הרגש האמיתי שמסתתר כאן הוא כעס.
לפעמים זהו כעס מוצדק, על אנשים מבוגרים אחרים שחיים איתך בבית ומזלזלים בכוחות שלך, בעבודה שלך ובעומס המוטל עליך בכך שאינם נותנים כתף, מסרבים לעזור או אינם מכבדים את כללי הבית שנועדו לדאוג לבית נעים לכולם (כמו אלה שלעולם לא ינקו את השירותים בביתם אבל איכשהו הם תמיד מצליחים להשפריץ מסביב, וגם אם הפנו את תשומת לבם לכך וביקשו מהם במפורש להקפיד, הם ממשיכים במנהגם). אלימות סמויה, או פאסיבית, גם היא אלימות. והיא קשה יותר כי היא מתעתעת וקשה לא רק להוכיח את קיומה אלא בכלל להכיר בה.
ולפעמים זהו כעס קורבני, מתוך הדפוסים שבהם האדם אינו מרגיש שיש לו בחירה בחיים (כמו אותם גברים שחיים בטינופת וסובלים, אבל מחכים שהאשה תתחיל פתאום לתפקד, ולא נוקפים אצבע בעצמם להפוך את ביתם למקום נקי ונעים). הכל "אכלו לי שתו לי שמתי את הקיטבג על הריו והריו נסע". אז אני מקופחת ומסכנה והכל עלי, כאילו לא אני בחרתי בחיים האלה.
כשאני מדריכה בנושא הזה, ההדרכה שלי מכוונת לא להפוך להיות "עקרת בית נקיה ומסודרת", אלא למקום הרבה יותר עמוק ומשמעותי: ללמוד לארגן לעצמנו את החיים שלנו באופן כזה, שאנחנו חיים את הבחירות שלנו, מעצימים את עצמנו, מעריכים את עצמנו ואוהבים את עצמנו. המטרה היא להגיע למקום שבו החיים שלנו זורמים בשמחה (רוב הזמן (-: ) ואנחנו מרגישים חיים, אהובים ושמחים בחלקנו. יצרנו לעצמנו את המסגרת לחיים שמחזיקה ומחזקת אותנו (בית נעים שמשרת את צרכינו), טוב לנו עם עצמנו, וטוב לנו במערכות היחסים שלנו.
זה אומר - להיפרד מהפרפקציוניזם, להיפרד מהקורבניות, ללמוד לאהוב את עצמנו ולגדל עמוד שידרה ונשימה עמוקה, להפחית את הסטרס בחיינו ולהגדיל את האותנטיות שלנו.
זו טעות אופטית שלך.
אני אומרת לך, שהבלגן והלכלוך מפריעים לו נפשית, הוא פשוט לא מודע להשפעה של זה.
כמו כן, אני כן מסכימה שההשפעה הנפשית איננה באותם מקומות שהיא משפיעה על האשה, ולא באותה דרך.
כלומר, הרבה נשים יושפעו מזה לכיוון של דיכאון, ואילו הגבר יושפע מזה לכיוונים אחרים בדרך כלל. זה לוחץ על כפתורים אחרים.
את צודקת לגבי הקשר הפוליטי בין נשים - נקיון וסדר - לרגשי אשמה, עקב העובדה שגם הנשים עצמן, גם הגברים בחייהן, וגם החברה כולה, נוטים לתפוס את הסדר והניקיון בבית כתפקידה של האשה, ולכן רבות מהנשים מרגישות אחריות למצב הבית. כאשר הן חסרות אונים או כוח או מכל סיבה אחרת אינן ממלאות את התפקיד הזה, או אינן ממלאות אותו בהצלחה לפי הסטנדרטים בחייהן - הן מרגישות גם רגשי אשמה.
"הסטנדרטים בחייהן" = לאו דווקא שלהן. אם הן נשואות לבעל דפוסים מתעללים, אז הוא גם מנסה לכפות את הסטנדרטים שלו על ידי טיפוח רגשי האשמה של רעייתו, על ידי האשמה, ביקורת, נזיפות והטפה, ולפעמים גם באלימות פיזית.
נתקלתי גם במקרים של גברים שחוו חוסר אונים ודיכאון בגלל חיים עם אשה שלא תיפקדה בתחומי הסדר והניקיון (היא לא ניקתה, הם סבלו מלחיות בבית) אבל הואיל ולשני בני הזוג היו דפוסים קורבניים חזקים, אותם גברים לא העלו אפילו בדעתם את האפשרות שהם יקחו על עצמם את האחריות למה שמפריע להם כל כך, יסדרו וינקו! כי חלקם כבר כל כך מקובעים בדפוסי התפקידים הסוציו-פוליטיים האלה, שהם אפילו לא מסוגלים לעזור לעצמם.
אבל, רגשי האשמה אינם נובעים אך ורק מהתפיסה החברתית של הסדר והניקיון כתפקיד האשה.
הם נובעים גם מבפנים, מעצם העובדה שכאשר אדם יודע מה עליו לעשות כדי לעזור לעצמו, כדי להרגיש טוב, אבל בכל זאת פוגע בעצמו או מזניח את עצמו או את היקרים לו, אז הרבה פעמים הוא ירגיש רע עם עצמו וחלק מהרגשות האלה מיתרגמים ל"רגשי אשמה". עם זאת חשוב לציין, שגם זיהוי רגשות מסוימים כ"רגשי אשמה" יכול להיות עניין פוליטי וחברתי יותר מאשר רגשי או מדוייק, כי לא פעם הרגש האמיתי שמסתתר כאן הוא כעס.
לפעמים זהו כעס מוצדק, על אנשים מבוגרים אחרים שחיים איתך בבית ומזלזלים בכוחות שלך, בעבודה שלך ובעומס המוטל עליך בכך שאינם נותנים כתף, מסרבים לעזור או אינם מכבדים את כללי הבית שנועדו לדאוג לבית נעים לכולם (כמו אלה שלעולם לא ינקו את השירותים בביתם אבל איכשהו הם תמיד מצליחים להשפריץ מסביב, וגם אם הפנו את תשומת לבם לכך וביקשו מהם במפורש להקפיד, הם ממשיכים במנהגם). אלימות סמויה, או פאסיבית, גם היא אלימות. והיא קשה יותר כי היא מתעתעת וקשה לא רק להוכיח את קיומה אלא בכלל להכיר בה.
ולפעמים זהו כעס קורבני, מתוך הדפוסים שבהם האדם אינו מרגיש שיש לו בחירה בחיים (כמו אותם גברים שחיים בטינופת וסובלים, אבל מחכים שהאשה תתחיל פתאום לתפקד, ולא נוקפים אצבע בעצמם להפוך את ביתם למקום נקי ונעים). הכל "אכלו לי שתו לי שמתי את הקיטבג על הריו והריו נסע". אז אני מקופחת ומסכנה והכל עלי, כאילו לא אני בחרתי בחיים האלה.
כשאני מדריכה בנושא הזה, ההדרכה שלי מכוונת לא להפוך להיות "עקרת בית נקיה ומסודרת", אלא למקום הרבה יותר עמוק ומשמעותי: ללמוד לארגן לעצמנו את החיים שלנו באופן כזה, שאנחנו חיים את הבחירות שלנו, מעצימים את עצמנו, מעריכים את עצמנו ואוהבים את עצמנו. המטרה היא להגיע למקום שבו החיים שלנו זורמים בשמחה (רוב הזמן (-: ) ואנחנו מרגישים חיים, אהובים ושמחים בחלקנו. יצרנו לעצמנו את המסגרת לחיים שמחזיקה ומחזקת אותנו (בית נעים שמשרת את צרכינו), טוב לנו עם עצמנו, וטוב לנו במערכות היחסים שלנו.
זה אומר - להיפרד מהפרפקציוניזם, להיפרד מהקורבניות, ללמוד לאהוב את עצמנו ולגדל עמוד שידרה ונשימה עמוקה, להפחית את הסטרס בחיינו ולהגדיל את האותנטיות שלנו.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בשמת
_אותו גבר שאני מדברת עליו - באלאגן לא מפריע לו נפשית
זו טעות אופטית שלך.
אני אומרת לך, שהבלגן והלכלוך מפריעים לו נפשית, הוא פשוט לא מודע להשפעה של זה._
מצד אחד, אני נוטה להאמין לך.
מצד שני, זה כל כך יהיר.
ומצד שלישי - אני ממש נוטה להסכים.
מצד רביעי - כל מה שצריך כדי להריך זו דוגמא נגדית.
אני אנסה לחשוב על כמה. עיוור שלא רואה את סביבתו. אם הוא לא יודע אם הבית מסודר או לא, איך זה יכול להפריע לו?
או אוטיסט שלא מתקשר בכלל. זו דוגמא בעייתית, כי אוטיסטים אמורים להיות רגישים לדברים כאלו.
גם להם זה יפריע? או שזה יפריע רק לגבר "רגיל"
הבעיה בהצהרות כאלו מאוד פשוטה - מה אם מסיבה כלשהי יוולד דבר (או אישה) שבאלאגאן לא מפריע לו. את פשוט תכחישי את קיומו, תגידי שהו אלא מקשיב לעצמו אם הוא לא מרגיש איך הבאלאגן משפיע עליו, שיש לו בעיה.
כמובן, יכול להיות שלא תגידי את זה.
אבל, טענות כאלו הן טענות שאני מאוד מנסה להימנע מלהשמיע.
בשמת, בדיוק האחראיות הזו היא זו שאני מטילה בה ספק. והיא זו שפליי ליידי לא מתייחסת עליה! זו פשוט אקסיומה. האישה היא זו שאחראית על הבית. זה המצב. למה לא לשנות אותו?
ועוד שאלה על כעס -
אחת השאלות שנשארו מבחינתי פתוחות היא אם כעס זה רגש ראשוני. אשמה היא בברור לא רגש ראשוני. כאב - בברור רגש ראשוני. תסכול - לא ראשוני. ומה עם כעס?
אגב, היום קניתי את הספר "מילים הורגות".
לרוב אני לא קונה ספרים, אבל היו לי תלושים שקיבלתי במתנה איפשהו למאה ש"ח לקנות בחנויות שבהן אני לא קונה דברים, אז החלטתי לקנות ספר. ונזכרתי בציטוטים המדהימים שהבאת ממנו, וקניתי.
_אותו גבר שאני מדברת עליו - באלאגן לא מפריע לו נפשית
זו טעות אופטית שלך.
אני אומרת לך, שהבלגן והלכלוך מפריעים לו נפשית, הוא פשוט לא מודע להשפעה של זה._
מצד אחד, אני נוטה להאמין לך.
מצד שני, זה כל כך יהיר.
ומצד שלישי - אני ממש נוטה להסכים.
מצד רביעי - כל מה שצריך כדי להריך זו דוגמא נגדית.
אני אנסה לחשוב על כמה. עיוור שלא רואה את סביבתו. אם הוא לא יודע אם הבית מסודר או לא, איך זה יכול להפריע לו?
או אוטיסט שלא מתקשר בכלל. זו דוגמא בעייתית, כי אוטיסטים אמורים להיות רגישים לדברים כאלו.
גם להם זה יפריע? או שזה יפריע רק לגבר "רגיל"
הבעיה בהצהרות כאלו מאוד פשוטה - מה אם מסיבה כלשהי יוולד דבר (או אישה) שבאלאגאן לא מפריע לו. את פשוט תכחישי את קיומו, תגידי שהו אלא מקשיב לעצמו אם הוא לא מרגיש איך הבאלאגן משפיע עליו, שיש לו בעיה.
כמובן, יכול להיות שלא תגידי את זה.
אבל, טענות כאלו הן טענות שאני מאוד מנסה להימנע מלהשמיע.
בשמת, בדיוק האחראיות הזו היא זו שאני מטילה בה ספק. והיא זו שפליי ליידי לא מתייחסת עליה! זו פשוט אקסיומה. האישה היא זו שאחראית על הבית. זה המצב. למה לא לשנות אותו?
ועוד שאלה על כעס -
אחת השאלות שנשארו מבחינתי פתוחות היא אם כעס זה רגש ראשוני. אשמה היא בברור לא רגש ראשוני. כאב - בברור רגש ראשוני. תסכול - לא ראשוני. ומה עם כעס?
אגב, היום קניתי את הספר "מילים הורגות".
לרוב אני לא קונה ספרים, אבל היו לי תלושים שקיבלתי במתנה איפשהו למאה ש"ח לקנות בחנויות שבהן אני לא קונה דברים, אז החלטתי לקנות ספר. ונזכרתי בציטוטים המדהימים שהבאת ממנו, וקניתי.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
(-:
אני אומרת לך שזה עניין ביולוגי. לגבי "האם מפריע או לא". אילו אפשר היה לבדוק את זה בסמנים בדם, היית רואה שיש עלייה בסמנים האלה. אבל לנו, בחיים הרגילים, אין אפשרות בד"כ לבדוק, ולכן לא נתעסק בזה.
בכל מקרה, זה דיון ממש תיאורטי כי אני לא מטפלת במי שלא בא אלי, ולא בא אלי מי שלא מודע לזה שזה מפריע לו, וגם רוצה לעשות משהו בנדון (-:
והיא זו שפליי ליידי לא מתייחסת עליה! זו פשוט אקסיומה. האישה היא זו שאחראית על הבית. זה המצב. למה לא לשנות אותו?
שמעי נא, זו פשוט טעות.
אבל תסלחי לי שממש אין לי כוחות לעבור עכשיו על כל כתבי פליי ליידי כדי להוכיח לך באותות ובמופתים ושחור על גבי לבן שא. פליי ליידי לגמרי מתייחסת לנושא הזה. ב. היא ממש לא רואה בזה אקסיומה. ג. היא ממש לא חושבת שהאשה אחראית על הבית.
הגישה שלה היא גישה מציאותית: היא לא באה לעשות מלחמות, זו לא דרכה.
היא באה לעזור לכל מי שמגיע אליה - לסדר ולארגן לעצמו חיים טובים יותר.
זה הכל.
ולפעמים, הדרך לחיים טובים יותר עבור האשה עוברת דרך זה שהיא משפרת את התיפקוד שלה, מתחילה לאהוב את עצמה בזכות פליי ליידי, שיטותיה, עידודה ותמיכתה, ואז עוזבת סוף סוף את ה--- שהיא חיה איתו ומתחילה חיים חדשים שבהם היא לא צריכה לנקות אחרי איזה -- ---- שחושב שזה תפקיד האשה להחליף לו חיתולים. כי את יודעת, אם את לא רוצה להחליף לו, תחליפי אותו.
כעס - אבל אני לא יודעת אם אקרא לו "רגש". טוב, זה דיון פילוסופי קצת, אבל בשנים האחרונות מצאתי שיותר פורה ומועיל להבין את הכעס - או להתייחס אליו - כאל איתות חזק מהגוף. לא "רגש" אלא "סימן אזהרה". עלייה של כעס בגוף אומרת: "חצו את הגבולות שלי!!!! אור אדום מהבהב!!! גדר המערכת התחשמלה!!!"
מעניין שקנית את "מילים הורגות". מעניין מה תלמדי ממנו.
הלוואי שהוא היה החינוך חובה לכל הנערות מגיל 12 ומעלה.
שהיו מדברים איתן בצורה אינטליגנטית על הספר הזה ומלמדים אותן איך לזהות כשמתייחסים אליהן ככה. כן, גם ההורים שלהן. בכלל כל ההורים צריכים לקרוא את הספר הזה, שלא ידברו ככה לילדים שלהם. ובמיוחד לא לבנות. שאחר כך זה נשמע להן נורמלי והן הולכות ומתחתנות עם המתעלל שנשמע בדיוק כמו אמא שלהן S-:
אני אומרת לך שזה עניין ביולוגי. לגבי "האם מפריע או לא". אילו אפשר היה לבדוק את זה בסמנים בדם, היית רואה שיש עלייה בסמנים האלה. אבל לנו, בחיים הרגילים, אין אפשרות בד"כ לבדוק, ולכן לא נתעסק בזה.
בכל מקרה, זה דיון ממש תיאורטי כי אני לא מטפלת במי שלא בא אלי, ולא בא אלי מי שלא מודע לזה שזה מפריע לו, וגם רוצה לעשות משהו בנדון (-:
והיא זו שפליי ליידי לא מתייחסת עליה! זו פשוט אקסיומה. האישה היא זו שאחראית על הבית. זה המצב. למה לא לשנות אותו?
שמעי נא, זו פשוט טעות.
אבל תסלחי לי שממש אין לי כוחות לעבור עכשיו על כל כתבי פליי ליידי כדי להוכיח לך באותות ובמופתים ושחור על גבי לבן שא. פליי ליידי לגמרי מתייחסת לנושא הזה. ב. היא ממש לא רואה בזה אקסיומה. ג. היא ממש לא חושבת שהאשה אחראית על הבית.
הגישה שלה היא גישה מציאותית: היא לא באה לעשות מלחמות, זו לא דרכה.
היא באה לעזור לכל מי שמגיע אליה - לסדר ולארגן לעצמו חיים טובים יותר.
זה הכל.
ולפעמים, הדרך לחיים טובים יותר עבור האשה עוברת דרך זה שהיא משפרת את התיפקוד שלה, מתחילה לאהוב את עצמה בזכות פליי ליידי, שיטותיה, עידודה ותמיכתה, ואז עוזבת סוף סוף את ה--- שהיא חיה איתו ומתחילה חיים חדשים שבהם היא לא צריכה לנקות אחרי איזה -- ---- שחושב שזה תפקיד האשה להחליף לו חיתולים. כי את יודעת, אם את לא רוצה להחליף לו, תחליפי אותו.
כעס - אבל אני לא יודעת אם אקרא לו "רגש". טוב, זה דיון פילוסופי קצת, אבל בשנים האחרונות מצאתי שיותר פורה ומועיל להבין את הכעס - או להתייחס אליו - כאל איתות חזק מהגוף. לא "רגש" אלא "סימן אזהרה". עלייה של כעס בגוף אומרת: "חצו את הגבולות שלי!!!! אור אדום מהבהב!!! גדר המערכת התחשמלה!!!"
מעניין שקנית את "מילים הורגות". מעניין מה תלמדי ממנו.
הלוואי שהוא היה החינוך חובה לכל הנערות מגיל 12 ומעלה.
שהיו מדברים איתן בצורה אינטליגנטית על הספר הזה ומלמדים אותן איך לזהות כשמתייחסים אליהן ככה. כן, גם ההורים שלהן. בכלל כל ההורים צריכים לקרוא את הספר הזה, שלא ידברו ככה לילדים שלהם. ובמיוחד לא לבנות. שאחר כך זה נשמע להן נורמלי והן הולכות ומתחתנות עם המתעלל שנשמע בדיוק כמו אמא שלהן S-:
-
- הודעות: 4315
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
דיון תיאורטי על פליי ליידי
כעס זה רגש ראשוני
אני ממש חולקת עלייך (וגם ממש מופתעת שכתבת את זה)
גם בחוויה האישית שלי אני מזהה שזה לא נכון, ומתחת לכעס תמיד מתחבא רגש אחר (כאב, פגיעות, ספק, ביקורת עצמית וכו')
וגם קראתי ושמעתי ההפך בכל מיני מקומות (גם ב{{}}לימודי ימימה, וגם פה באתר, נדמה לי - כמעט בטוחה - ממקלדתה של עירית לוי)
אני ממש חולקת עלייך (וגם ממש מופתעת שכתבת את זה)
גם בחוויה האישית שלי אני מזהה שזה לא נכון, ומתחת לכעס תמיד מתחבא רגש אחר (כאב, פגיעות, ספק, ביקורת עצמית וכו')
וגם קראתי ושמעתי ההפך בכל מיני מקומות (גם ב{{}}לימודי ימימה, וגם פה באתר, נדמה לי - כמעט בטוחה - ממקלדתה של עירית לוי)
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
יעלי, בשמת, בבקשה, תתנהגו בנחמדות ותנהלו את הדיון הזה!
בשמת, תודה עם הניסוח המדוייק. חציית גבולות. במובן מסויים, זו התחושה החזקה ביותר מהספר. קניתי אותו פחות כי בא לי לכאוב את מצבן של נשים אחרות, אלא בגלל משתיקי הקול והניתוח שלהם. אני רגישה מאוד לדברים כאלו, וכבר יצא לי להיתקל במשתיק קול בדיון בתפוז, נגיד, ואז להתקע על להסביר מה מפריע לי. לפעמים הצלחתי. למשל, המשפט המעצבן "ותחשבו על זה". אבל זה די מסובך בכל פעם שאני נתקלת בביטוי כזה להתחיל לנתח את ההנחות הנסתרות שלו, וכשגיליתי שמישהי עשתה את זה במקומי, שמחתי מאוד.
יש יותר מידי אנשים שמשתמשים במשתיקי קול לא מתוך כוונה רעה. ככה דיברו אליהם בבית. ככה הם מדברים עם חברים שלהם. עכשיו בחדר שלי במגורים ישנה איתי חיילת שבלי בעייה מקללת את החברים שלה, קוראת להם בן/בת זונה. וברור לה שהחברים שלה לא אמורים להיפגע מזה.
בדרך כלל זה לא כזה קיצוני. אבל כשאני מדברת עם מישהו כזה, זה לא נעים. לרוב הייתי מנסה להסביר פעם אחת, רואה שלא הולך, ומוותרת (קרי: מפסיקה לענות להודעות שלו). כעת אני אוכל לצטט מהספר או להמליץ עליו, וזה ממש עוזר.
ההתלבטות שלי בנוגע לכעס - אשמח לשמוע דעות משני הצדדים.
מצד אחד, כעס הוא לא התגובה הפשוטה של חציית גבולות. אם קרה אירוע מקרי לחלוטין, שלא תלוי בבני אנוש, אני לא אכעס. נניח, בגלל הרוח התכופף ענף של עץ ושרט אותי. אם אין אחראי לארוע, אז יכאב לי. וזהו. לעומת זאת, אם מישהו יעשה מעשה, התגובה תהיה כעס.
בדף מסויים על כעס, שבו התחילה ולא הסתיימה ההתלבטות שלי, הוצגו שתי אמהות שילד שלהן רץ והתנגש ושבר את התריסים היקרים. אחת כועסת, אחרת מתעצבת, מתאבלת על התריסים, אך לא כועסת על הילד.
בינתיים אני נוטה לדעה של בשמת. התחושה של חציית גבולות היא התחושה שאני חשה כשאני קוראת את משתיקי הקול מהספר.
בשמת, את אומרת שיש תגובה ביולוגית, שזה דבר אמפירי לחלוטין. יש לך אולי מחקר שמראה את זה? אם כן, אני אקבל ואאמין (אבל אשאיר את האפשרות ליוצאי דופן נדירים).
בשמת, לא קראתי את כל כתבי פליי ליידי, רק את אלו שתורגמו לעברית. ובהם ברור שמי שקוראת את זה (או מי שקורא) היא זו שאמורה לעשות שינוי בחיים שלה. ואסור לה לדרוש משאר בני הבית להצטרף.
יכול להיות שזה מעשי יותר ויעיל יותר. אבל אני יודעת שאחד מהדברים שמשנים יותר כשמדובר בהתעללות, הוא כשמישהו מהצד קם ואומר - זו התעללות. רואים את זה אצל ילדים משפחות מתעללות, רואים את זה אצל נשים.
רבים ורבות סיפרו על אירוע כלשהו שבו הם הבינו - זה לא בסדר! זו התעללות!
ואני חושבת שאמירה כזו, כתובה שחור על גביי לבן, מצד פליי ליידי יכולה להיות רבת עוצמה.
אני לא יודעת עד כמה הגישה שלה אכן מציאותית. לי היא נראית בעיקר פסימית.
אם אני הייתי פליי ליידי, אז הייתי רושמת איפשהו בהתחלה משהו בסגנון הזה:
אם את, האישה שקוראת זו עכשיו, חייה בבית עם גבר שלא עוזר לך כשאת צריכה עזרה, לא מתחשב בך וברצונתייך, ומזלזל בך, אז את חייה עם גבר מתעלל. אולי את לא יכולה לעזוב אותו כעת, וחלוקת עבודה שיוויונית נראית לך עוד יותר לא מציאותית, אבל פשוט תדעי. מה שאת עובדת - זה לא נורמלי. זו התעללות!
כמובן, בפירוט רב יותר וניסוח מדוייק יותר.
ויעל, הרשמה שפירטת היא לא כוללת רגשות, בהגדרה שלי. כאב זה לא רגש, זו תחושה גופנית, כמו כעס. עצב זה רגש. פגיעות? תיאור של מצב. פגיעות, כמו ביטחון עצמי, כמו אושר, זה תיאור מצב שעמוק יותר מרגש. ביקורת עצמית זה מעשה.
בשמת, תודה עם הניסוח המדוייק. חציית גבולות. במובן מסויים, זו התחושה החזקה ביותר מהספר. קניתי אותו פחות כי בא לי לכאוב את מצבן של נשים אחרות, אלא בגלל משתיקי הקול והניתוח שלהם. אני רגישה מאוד לדברים כאלו, וכבר יצא לי להיתקל במשתיק קול בדיון בתפוז, נגיד, ואז להתקע על להסביר מה מפריע לי. לפעמים הצלחתי. למשל, המשפט המעצבן "ותחשבו על זה". אבל זה די מסובך בכל פעם שאני נתקלת בביטוי כזה להתחיל לנתח את ההנחות הנסתרות שלו, וכשגיליתי שמישהי עשתה את זה במקומי, שמחתי מאוד.
יש יותר מידי אנשים שמשתמשים במשתיקי קול לא מתוך כוונה רעה. ככה דיברו אליהם בבית. ככה הם מדברים עם חברים שלהם. עכשיו בחדר שלי במגורים ישנה איתי חיילת שבלי בעייה מקללת את החברים שלה, קוראת להם בן/בת זונה. וברור לה שהחברים שלה לא אמורים להיפגע מזה.
בדרך כלל זה לא כזה קיצוני. אבל כשאני מדברת עם מישהו כזה, זה לא נעים. לרוב הייתי מנסה להסביר פעם אחת, רואה שלא הולך, ומוותרת (קרי: מפסיקה לענות להודעות שלו). כעת אני אוכל לצטט מהספר או להמליץ עליו, וזה ממש עוזר.
ההתלבטות שלי בנוגע לכעס - אשמח לשמוע דעות משני הצדדים.
מצד אחד, כעס הוא לא התגובה הפשוטה של חציית גבולות. אם קרה אירוע מקרי לחלוטין, שלא תלוי בבני אנוש, אני לא אכעס. נניח, בגלל הרוח התכופף ענף של עץ ושרט אותי. אם אין אחראי לארוע, אז יכאב לי. וזהו. לעומת זאת, אם מישהו יעשה מעשה, התגובה תהיה כעס.
בדף מסויים על כעס, שבו התחילה ולא הסתיימה ההתלבטות שלי, הוצגו שתי אמהות שילד שלהן רץ והתנגש ושבר את התריסים היקרים. אחת כועסת, אחרת מתעצבת, מתאבלת על התריסים, אך לא כועסת על הילד.
בינתיים אני נוטה לדעה של בשמת. התחושה של חציית גבולות היא התחושה שאני חשה כשאני קוראת את משתיקי הקול מהספר.
בשמת, את אומרת שיש תגובה ביולוגית, שזה דבר אמפירי לחלוטין. יש לך אולי מחקר שמראה את זה? אם כן, אני אקבל ואאמין (אבל אשאיר את האפשרות ליוצאי דופן נדירים).
בשמת, לא קראתי את כל כתבי פליי ליידי, רק את אלו שתורגמו לעברית. ובהם ברור שמי שקוראת את זה (או מי שקורא) היא זו שאמורה לעשות שינוי בחיים שלה. ואסור לה לדרוש משאר בני הבית להצטרף.
יכול להיות שזה מעשי יותר ויעיל יותר. אבל אני יודעת שאחד מהדברים שמשנים יותר כשמדובר בהתעללות, הוא כשמישהו מהצד קם ואומר - זו התעללות. רואים את זה אצל ילדים משפחות מתעללות, רואים את זה אצל נשים.
רבים ורבות סיפרו על אירוע כלשהו שבו הם הבינו - זה לא בסדר! זו התעללות!
ואני חושבת שאמירה כזו, כתובה שחור על גביי לבן, מצד פליי ליידי יכולה להיות רבת עוצמה.
אני לא יודעת עד כמה הגישה שלה אכן מציאותית. לי היא נראית בעיקר פסימית.
אם אני הייתי פליי ליידי, אז הייתי רושמת איפשהו בהתחלה משהו בסגנון הזה:
אם את, האישה שקוראת זו עכשיו, חייה בבית עם גבר שלא עוזר לך כשאת צריכה עזרה, לא מתחשב בך וברצונתייך, ומזלזל בך, אז את חייה עם גבר מתעלל. אולי את לא יכולה לעזוב אותו כעת, וחלוקת עבודה שיוויונית נראית לך עוד יותר לא מציאותית, אבל פשוט תדעי. מה שאת עובדת - זה לא נורמלי. זו התעללות!
כמובן, בפירוט רב יותר וניסוח מדוייק יותר.
ויעל, הרשמה שפירטת היא לא כוללת רגשות, בהגדרה שלי. כאב זה לא רגש, זו תחושה גופנית, כמו כעס. עצב זה רגש. פגיעות? תיאור של מצב. פגיעות, כמו ביטחון עצמי, כמו אושר, זה תיאור מצב שעמוק יותר מרגש. ביקורת עצמית זה מעשה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
גם בחוויה האישית שלי אני מזהה שזה לא נכון, ומתחת לכעס תמיד מתחבא רגש אחר (כאב, פגיעות, ספק, ביקורת עצמית וכו')
כן, אני מקבלת את התיקון שלך.
לזה התכוונתי בעצם באמירה:
מצאתי שיותר פורה ומועיל להבין את הכעס - או להתייחס אליו - כאל איתות חזק מהגוף. לא "רגש" אלא "סימן אזהרה". עלייה של כעס בגוף אומרת: "חצו את הגבולות שלי!!!! אור אדום מהבהב!!! גדר המערכת התחשמלה!!!"
אולי אני צריכה לתקן בעריכה.
כן, אני מקבלת את התיקון שלך.
לזה התכוונתי בעצם באמירה:
מצאתי שיותר פורה ומועיל להבין את הכעס - או להתייחס אליו - כאל איתות חזק מהגוף. לא "רגש" אלא "סימן אזהרה". עלייה של כעס בגוף אומרת: "חצו את הגבולות שלי!!!! אור אדום מהבהב!!! גדר המערכת התחשמלה!!!"
אולי אני צריכה לתקן בעריכה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
יעלי, בשמת, בבקשה, תתנהגו בנחמדות ותנהלו את הדיון הזה!
הא?
לא הבנתי.
תסבירי?
הא?
לא הבנתי.
תסבירי?
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
ממש קיוויתי שעכשיו תגידי שאת לא מסכימה עם יעל, ותנמקי את זה בצורה ברורה. הנימוק היחידי שלי הוא <כך אני מרגישה>. קיוויתי שלך יהיה נימוק יותר מעניין, ואז את ויעל תנהלו דיון מרתק ואני אשב בשקט ואלמד משתיכן
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
לא קראתי את כל כתבי פליי ליידי, רק את אלו שתורגמו לעברית
ובכן, לא קראת את פליי ליידי.
קראת מבחר מצומצם וזעיר ביותר של טיפה מדבריה, שנערך על פי ההעדפה של המתרגמות לעברית.
מי שקוראת את זה (או מי שקורא) היא זו שאמורה לעשות שינוי בחיים שלה. ואסור לה לדרוש משאר בני הבית להצטרף
זה נכון, וזה נכון לכל התורות, השיטות והתפיסות שעוסקות בתהליכי שינוי אנושיים הגונים, הוגנים, ישרים ואמיתיים.
כל ניסיון לשנות מישהו אחר - אינו אלא כפייה ושתלטנות.
כן.
אסור לדרוש מאף אחד אחר "להצטרף".
מותר לבקש. מותר להציע. למשל, כאשר סיפרתי ל -לי אורה על הרעיון של המועצה המשפחתית, או הישיבה המשפחתית, שבה דנים בני המשפחה בניהול הבית והמשפחה - זו אחת הדרכים לעשות את זה.
תקשורת מכבדת - כן.
כפייה, דרישה, תביעה, ויחד איתן כעס, ביקורת, נזיפות, הטפה, התרגזות וכן הלאה - לא.
בכל תהליך של שינוי, רק מי שרוצה בשינוי יכול להשתנות.
זה הדבר הישר היחיד שאפשרי.
את לא יכולה לשנות אף אדם אחר, בפועל. רק לאלץ מישהו בכוח כלשהו (באיום, בכוח פיזי וכדומה) להעמיד פנים לרגע.
פליי ליידי בהחלט מסכימה עם העקרונות האלה.
בלי אינטגריטי, אין טעם גם בשינוי של עצמך. כל שינוי אישי חייב להוביל אותך ליותר יושר, כנות, אמיתיות, אמת, הגינות, ונאמנות לעצמך ולעקרונותיך הנעלים ביותר.
אם זה לא הכיוון של השינוי, אז הוא לא שינוי לטובה. הוא לא הולך לכיוון של יותר הערכה עצמית, ביטחון עצמי ואהבה עצמית (שהם בתורם אמורים גם להפוך אותך לאדם טוב יותר בחברה, לאדם "מואר" יותר), אלא לכיוון של יותר פחד, יותר אגו, פחות נוכחות.
אם קרה אירוע מקרי לחלוטין, שלא תלוי בבני אנוש, אני לא אכעס
נכון. כי לא נחצו גבולות שלך. סתם תופעת טבע שגרמה לך אי נוחות לרגע.
מזה את יכולה להבין, ש"חציית גבולות" היא תחושה שקשורה לחלוטין ברגש שלך. היא פנימית שלך. הגבולות הם שלך.
האמא שכועסת על הילד הקטן חווה את מעשיו כפגיעה אישית מכוונת בה, בעוד שהאמא שלא כועסת חווה את המעשה כמו שהיא חווה תופעת טבע. מבחינת יחסי אנוש, הבריאות הנפשית שלנו והילד הקטן - עדיף בהרבה לראות את המעשה כתופעת טבע. וככזה גם לטפל בו: בענייניות. אם ענפים נשברים עלולים להוות בעיה, נגזום אותם לפני החורף כמו שאנחנו עושים לעצים בגינת הבית המשותף שלי. כי ידוע שהענפים יישברו בעת סערה. כל תפיסת החינוך שלי מתבססת על זה, שאנחנו צריכים לדעת מראש שענפים יישברו בעת סערה (= קרי, ילדים יעשו דברים ילדותיים...) ולכן עלינו לגזום את הענפים (= קרי, לארגן את החיים כך שייגרם כמה שפחות נזק כאשר הדברים הצפויים יקרו).
אני יודעת שאחד מהדברים שמשנים יותר כשמדובר בהתעללות, הוא כשמישהו מהצד קם ואומר - זו התעללות
נכון. העד המואר.
ההכרה והלגיטימציה למציאות.
כמו שאת בוודאי יודעת, זו גם דעתי, ולפי זה אני פועלת. באתר הזה ובמקומות אחרים. לכן פתחתי לא מעט דפים שעוסקים בנושא, ומדי פעם אני גם משמיעה את קולי בעניין בדפים אחרים.
אבל לא כל אחד עוסק בנושא ההתעללות. אני לא בטוחה שפליי ליידי נכנסת כל כך לטרמינולוגיה של ABUSE אם כי היא כן מזכירה את זה, לחלוטין. מזכירה ומתארת כי היא באופן אישי, כחלק מהתהליך שהיא עברה כדי להיות פליי ליידי, הבינה שהיא נשואה לבעל מתעלל ועזבה אותו. והיום היא נשואה באושר לגבר מקסים ופרטנר מלא, וגם על זה היא מדברת בחופשיות.
היא בהחלט טורחת ומציינת לא מעט את התכונות שמאפיינות חיי זוגיות בריאים, טובים ואוהבים. למשל: איכפתיות, תקשורת מתמדת, רצון לעשות טוב לשני וכן הלאה. והשינוי הזה התרחש דרך השינוי שהיא עברה בעצמה, להפוך את עצמה לאדם שמבין שלא מגיע לו יחס רע, שהיא ראויה לאהבה וליחס טוב. זה אחד הדברים שהניע אותה לקבל את הרעיון של אחת המנויות שלה, האקרונים ל-FLY - ראשי תיבות של: Finally Loving Yourself.
גבר שלא עוזר לך כשאת צריכה עזרה, לא מתחשב בך וברצונותייך, ומזלזל בך
הוא
גבר מתעלל
הא. האם לא פתחתי את סימני התעללות בזוגיות ואת איך לזהות גבר אוהב בדיוק כדי לכתוב את זה...
פליי ליידי אומרת זאת מדי פעם בדרכה שלה, אבל זו לא מטרת האתר שלה ולא הנושא העיקרי שלה. למה את חושבת שכל אחד מוכרח להניף את הדגל הזה? הנושא העיקרי שלה אחר ולו היא מקדישה את מירב המקום.
המקום העיקרי שבו פליי ליידי מתייחסת לנושא הזה הוא בתגובות שלה על העדויות ששולחים לה. ה-Testimonials. זו היא שבוחרת לפרסם את המכתבים מנשים שהיו קורבן להתעללות והודות לשיטה שלה הבינו איך הן חיות ובחרו להציל את עצמן, וזו היא שמגיבה על המכתבים האלה בעידוד, בתמיכה, באהדה לצעד שאותן נשים עשו, ובאיזכור של נסיון החיים שלה.
ובכן, לא קראת את פליי ליידי.
קראת מבחר מצומצם וזעיר ביותר של טיפה מדבריה, שנערך על פי ההעדפה של המתרגמות לעברית.
מי שקוראת את זה (או מי שקורא) היא זו שאמורה לעשות שינוי בחיים שלה. ואסור לה לדרוש משאר בני הבית להצטרף
זה נכון, וזה נכון לכל התורות, השיטות והתפיסות שעוסקות בתהליכי שינוי אנושיים הגונים, הוגנים, ישרים ואמיתיים.
כל ניסיון לשנות מישהו אחר - אינו אלא כפייה ושתלטנות.
כן.
אסור לדרוש מאף אחד אחר "להצטרף".
מותר לבקש. מותר להציע. למשל, כאשר סיפרתי ל -לי אורה על הרעיון של המועצה המשפחתית, או הישיבה המשפחתית, שבה דנים בני המשפחה בניהול הבית והמשפחה - זו אחת הדרכים לעשות את זה.
תקשורת מכבדת - כן.
כפייה, דרישה, תביעה, ויחד איתן כעס, ביקורת, נזיפות, הטפה, התרגזות וכן הלאה - לא.
בכל תהליך של שינוי, רק מי שרוצה בשינוי יכול להשתנות.
זה הדבר הישר היחיד שאפשרי.
את לא יכולה לשנות אף אדם אחר, בפועל. רק לאלץ מישהו בכוח כלשהו (באיום, בכוח פיזי וכדומה) להעמיד פנים לרגע.
פליי ליידי בהחלט מסכימה עם העקרונות האלה.
בלי אינטגריטי, אין טעם גם בשינוי של עצמך. כל שינוי אישי חייב להוביל אותך ליותר יושר, כנות, אמיתיות, אמת, הגינות, ונאמנות לעצמך ולעקרונותיך הנעלים ביותר.
אם זה לא הכיוון של השינוי, אז הוא לא שינוי לטובה. הוא לא הולך לכיוון של יותר הערכה עצמית, ביטחון עצמי ואהבה עצמית (שהם בתורם אמורים גם להפוך אותך לאדם טוב יותר בחברה, לאדם "מואר" יותר), אלא לכיוון של יותר פחד, יותר אגו, פחות נוכחות.
אם קרה אירוע מקרי לחלוטין, שלא תלוי בבני אנוש, אני לא אכעס
נכון. כי לא נחצו גבולות שלך. סתם תופעת טבע שגרמה לך אי נוחות לרגע.
מזה את יכולה להבין, ש"חציית גבולות" היא תחושה שקשורה לחלוטין ברגש שלך. היא פנימית שלך. הגבולות הם שלך.
האמא שכועסת על הילד הקטן חווה את מעשיו כפגיעה אישית מכוונת בה, בעוד שהאמא שלא כועסת חווה את המעשה כמו שהיא חווה תופעת טבע. מבחינת יחסי אנוש, הבריאות הנפשית שלנו והילד הקטן - עדיף בהרבה לראות את המעשה כתופעת טבע. וככזה גם לטפל בו: בענייניות. אם ענפים נשברים עלולים להוות בעיה, נגזום אותם לפני החורף כמו שאנחנו עושים לעצים בגינת הבית המשותף שלי. כי ידוע שהענפים יישברו בעת סערה. כל תפיסת החינוך שלי מתבססת על זה, שאנחנו צריכים לדעת מראש שענפים יישברו בעת סערה (= קרי, ילדים יעשו דברים ילדותיים...) ולכן עלינו לגזום את הענפים (= קרי, לארגן את החיים כך שייגרם כמה שפחות נזק כאשר הדברים הצפויים יקרו).
אני יודעת שאחד מהדברים שמשנים יותר כשמדובר בהתעללות, הוא כשמישהו מהצד קם ואומר - זו התעללות
נכון. העד המואר.
ההכרה והלגיטימציה למציאות.
כמו שאת בוודאי יודעת, זו גם דעתי, ולפי זה אני פועלת. באתר הזה ובמקומות אחרים. לכן פתחתי לא מעט דפים שעוסקים בנושא, ומדי פעם אני גם משמיעה את קולי בעניין בדפים אחרים.
אבל לא כל אחד עוסק בנושא ההתעללות. אני לא בטוחה שפליי ליידי נכנסת כל כך לטרמינולוגיה של ABUSE אם כי היא כן מזכירה את זה, לחלוטין. מזכירה ומתארת כי היא באופן אישי, כחלק מהתהליך שהיא עברה כדי להיות פליי ליידי, הבינה שהיא נשואה לבעל מתעלל ועזבה אותו. והיום היא נשואה באושר לגבר מקסים ופרטנר מלא, וגם על זה היא מדברת בחופשיות.
היא בהחלט טורחת ומציינת לא מעט את התכונות שמאפיינות חיי זוגיות בריאים, טובים ואוהבים. למשל: איכפתיות, תקשורת מתמדת, רצון לעשות טוב לשני וכן הלאה. והשינוי הזה התרחש דרך השינוי שהיא עברה בעצמה, להפוך את עצמה לאדם שמבין שלא מגיע לו יחס רע, שהיא ראויה לאהבה וליחס טוב. זה אחד הדברים שהניע אותה לקבל את הרעיון של אחת המנויות שלה, האקרונים ל-FLY - ראשי תיבות של: Finally Loving Yourself.
גבר שלא עוזר לך כשאת צריכה עזרה, לא מתחשב בך וברצונותייך, ומזלזל בך
הוא
גבר מתעלל
הא. האם לא פתחתי את סימני התעללות בזוגיות ואת איך לזהות גבר אוהב בדיוק כדי לכתוב את זה...
פליי ליידי אומרת זאת מדי פעם בדרכה שלה, אבל זו לא מטרת האתר שלה ולא הנושא העיקרי שלה. למה את חושבת שכל אחד מוכרח להניף את הדגל הזה? הנושא העיקרי שלה אחר ולו היא מקדישה את מירב המקום.
המקום העיקרי שבו פליי ליידי מתייחסת לנושא הזה הוא בתגובות שלה על העדויות ששולחים לה. ה-Testimonials. זו היא שבוחרת לפרסם את המכתבים מנשים שהיו קורבן להתעללות והודות לשיטה שלה הבינו איך הן חיות ובחרו להציל את עצמן, וזו היא שמגיבה על המכתבים האלה בעידוד, בתמיכה, באהדה לצעד שאותן נשים עשו, ובאיזכור של נסיון החיים שלה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אה, שאני לא אסכים עם יעלי לה? D-:
לא דבר שכיח D-:
בכל מקרה, לי אישית אין בדיוק עניין בניתוח סמנטי (בעיני) של הראשוניות או השניוניות של רגש זה או אחר. אני לא יכולה לומר שהתעמקתי בזה, להיפך, ואני לא יכולה לומר שיש לי איזו תיאוריה בהירה בנושא הזה. לא נזקקתי לזה למטרותי המעשיות, ואני טיפוס מאוד מעשי... (-: לכן אני מעדיפה לא להרחיב לכיוון שאת מבקשת, אישה במסע, לא אני הכתובת לזה.
בכל מקרה, אם אני כותבת משהו לא מדוייק, מתוך חיפזון (קורה לעתים קרובות) או מתוך חוסר מחשבה (גם כן קורה (-: הרי גם אני בן אדם), חשוב לי להקפיד ולציין שאני מקבלת את התיקון שתיקנו אותי. לא תמיד אני מקפידה על זה (כשקראתי דפים ישנים, שמתי לב שלרוב אני מהנהנת ביני לבין עצמי ומתייחסת לתיקון כאילו תוקן, פשוט משום שמישהי תיקנה והבנתי שהיא צודקת, בעוד שעד שלא כתבתי שאני מקבלת את התיקון ומסכימה לו, למעשה לא סגרתי את הנושא. לכן עכשיו אני מנסה לזכור לציין את זה).
לא דבר שכיח D-:
בכל מקרה, לי אישית אין בדיוק עניין בניתוח סמנטי (בעיני) של הראשוניות או השניוניות של רגש זה או אחר. אני לא יכולה לומר שהתעמקתי בזה, להיפך, ואני לא יכולה לומר שיש לי איזו תיאוריה בהירה בנושא הזה. לא נזקקתי לזה למטרותי המעשיות, ואני טיפוס מאוד מעשי... (-: לכן אני מעדיפה לא להרחיב לכיוון שאת מבקשת, אישה במסע, לא אני הכתובת לזה.
בכל מקרה, אם אני כותבת משהו לא מדוייק, מתוך חיפזון (קורה לעתים קרובות) או מתוך חוסר מחשבה (גם כן קורה (-: הרי גם אני בן אדם), חשוב לי להקפיד ולציין שאני מקבלת את התיקון שתיקנו אותי. לא תמיד אני מקפידה על זה (כשקראתי דפים ישנים, שמתי לב שלרוב אני מהנהנת ביני לבין עצמי ומתייחסת לתיקון כאילו תוקן, פשוט משום שמישהי תיקנה והבנתי שהיא צודקת, בעוד שעד שלא כתבתי שאני מקבלת את התיקון ומסכימה לו, למעשה לא סגרתי את הנושא. לכן עכשיו אני מנסה לזכור לציין את זה).
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אוטיסטים אמורים להיות רגישים לדברים כאלו
המממ. רציתי קודם להגיב על זה ושכחתי. אוטיסטים לגמרי רגישים לבלגן ולכלוך בבית, מהרבה בחינות, ויש על זה הרבה עדויות.
למשל, מסתבר שהאבק והלכלוך בבית המודרני מורכבים במידה רבה מאוד מכימיקלים (כתבתי על זה למעלה, ראית?). חומרים מעכבי בעירה, למשל, חומרי הדברה ורעלים אחרים, ועוד ועוד. וזה עוד לפני שמדברים על הכימיקלים בחומרי הניקוי הביתיים.
תמי גלילי כתבה לא מעט על תסמונת הבית החולה וגם על הפרוטוקול של הוצאת הרעלים מהחיים (עד כמה שאפשר )-: ) והשפעתם על הילד האוטיסט.
ילדים בספקטרום האוטיסטי זקוקים אפילו יותר לחיים מאורגנים, מסודרים, קבועים, בבית מסודר, נקי ומאורגן. עומס חפצים, בלגן וליכלוך בהחלט מוסיפים להם מצוקה ולדעתי זה ידוע.
וכמובן, כל מי שסובל מדרגה כלשהי של ADD או ADHD - כנ"ל, בצורה מאוד חריפה. זה מחמיר את הפרעות הקשב והריכוז בצורה קשה. הדברים האלה כתובים באופן גלוי לחלוטין בספרים על הנושא.
המממ. רציתי קודם להגיב על זה ושכחתי. אוטיסטים לגמרי רגישים לבלגן ולכלוך בבית, מהרבה בחינות, ויש על זה הרבה עדויות.
למשל, מסתבר שהאבק והלכלוך בבית המודרני מורכבים במידה רבה מאוד מכימיקלים (כתבתי על זה למעלה, ראית?). חומרים מעכבי בעירה, למשל, חומרי הדברה ורעלים אחרים, ועוד ועוד. וזה עוד לפני שמדברים על הכימיקלים בחומרי הניקוי הביתיים.
תמי גלילי כתבה לא מעט על תסמונת הבית החולה וגם על הפרוטוקול של הוצאת הרעלים מהחיים (עד כמה שאפשר )-: ) והשפעתם על הילד האוטיסט.
ילדים בספקטרום האוטיסטי זקוקים אפילו יותר לחיים מאורגנים, מסודרים, קבועים, בבית מסודר, נקי ומאורגן. עומס חפצים, בלגן וליכלוך בהחלט מוסיפים להם מצוקה ולדעתי זה ידוע.
וכמובן, כל מי שסובל מדרגה כלשהי של ADD או ADHD - כנ"ל, בצורה מאוד חריפה. זה מחמיר את הפרעות הקשב והריכוז בצורה קשה. הדברים האלה כתובים באופן גלוי לחלוטין בספרים על הנושא.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בשמת
לבאלאגן או ליכלוך? אילו שני דברים שונים. אם היהי בית נקי לחלוטין, אבל מבולגן, זה יפריע לי. לעומת זאת, אם יהיה בית מלוכלך אבל מסודר, כנראה שפסיכולוגית זה לא יפריע לי. אין בעיה עם חול על הרצפה ובמיטה, למשל. וזו דוגמא ללכלוך. דברים שלא נמצאים במקום שלהם, לעומת זאת, זה בלאגאן.
אוטיסטים רגישים ללכלוך בפרט, ולכימיקלים בכלל. וכן, ראיתי את מה שכתבת. ולדעתי זה ברור וחד משמעי.
בנוגע לבאלגאן - זה פחות ברור. כי בית שמבולגן באופן קבוע, בעצם יש בו סדר מסויים.
ניתוח סמנטי שלא למען מטרה כלשהי הוא חסר תועלת. במקרה הזה, המטרה שלי היא פשוטה. בתקשורת לא אלימה (שבעברית מתורגמת לתקשורת מקרבת, תרגום שלא מוצא חן בעיני) אמורים להביע רגשות. כדי להביע רגשות צריך להבדיל בין רגשות לדברים אחרים. בספר על NVC יש דוגמאות טובות יותר. מאז שקראתי אותו אני מנסה להבדיל בין רגשות ללא-רגשות. חלק מההבדלים, בין שמחה ואושר, למשל, נראו לי מהותיים הרבה לפני שקראתי אותו.
אמרתי מההתחלה שקראתי רק מה שנכתב בעברית. האם שכחתי לרשום זאת ממש בתחלה? אני בטוחה שהתכוונתי לכתוב זאת, כדי להודיע מראש מה קראתי.
כך שאני לוקחת חזרה את כל הביקורת שהעברתי על פליי ליידי ומודה בטעותי.
חזרה לכעס
חוץ מ{{}}כפייה, דרישה, תביעה, ויחד איתן כעס, ביקורת, נזיפות, הטפה, התרגזות וכן הלאה - לא. ובקשה יש עוד אפשרות. האפשרות היחידה הסבירה בעיני במצב כזה. פשוט להעביר גבול ברור וחד משמעי. נניח, לא לכבס בגדים של בן הזוג, לא לשטוף כלים שלו, אלא רק כלים בשבילי ובשביל הילדים. פשוט להפסיק לשטף פעולה. בפרק ב"מילים הורגות" בו מתוארת אסטרטגיית פעולה לאישה נשואה למתעלל עם ילדים, שמתכוונת להמשיך לחיות איתו, מוצגת לפעמים צורת התנהגות כזו (באיזשהו מקום יש עצה לנהוג ברחמים, אני מקווה שזו טעת והעצה היא לנהוג בחמלה). לא להקשיב למשתיקי קול. לא להשתתף באינטרקציה מתעללת.
אנילא בטוחה ש{{}}עדיף בהרבה לראות את המעשה כתופעת טבע
למעשה, איזשהו גיל לדעתי זה זלזול והחלשה של הילד להסתכל על זה ככה. בגיל שלוש זה בברור לא החלשה. בגיל 10 - זלזול בילד. אם אמא לא מאמינה באחראיות של הילדה, איך הילדה תוכל להאמין בה?
ואני לא חושבת שכל אחץ חייבת להניף את הדגל הזה, אני כן חושבת שחובתה המוסרית של כל אישה שמכירה את הנושא וחלק גדול מהנשים שלומדות אצלה הן קורבנות להתעללות - לפחות להזכיר את זה. להיות "עדה מוארת". אולם אם היא עושה את זה, וזה פשוט לא תורגם לעברית, הרי שאין לי שום טענות כלפייה.
לבאלאגן או ליכלוך? אילו שני דברים שונים. אם היהי בית נקי לחלוטין, אבל מבולגן, זה יפריע לי. לעומת זאת, אם יהיה בית מלוכלך אבל מסודר, כנראה שפסיכולוגית זה לא יפריע לי. אין בעיה עם חול על הרצפה ובמיטה, למשל. וזו דוגמא ללכלוך. דברים שלא נמצאים במקום שלהם, לעומת זאת, זה בלאגאן.
אוטיסטים רגישים ללכלוך בפרט, ולכימיקלים בכלל. וכן, ראיתי את מה שכתבת. ולדעתי זה ברור וחד משמעי.
בנוגע לבאלגאן - זה פחות ברור. כי בית שמבולגן באופן קבוע, בעצם יש בו סדר מסויים.
ניתוח סמנטי שלא למען מטרה כלשהי הוא חסר תועלת. במקרה הזה, המטרה שלי היא פשוטה. בתקשורת לא אלימה (שבעברית מתורגמת לתקשורת מקרבת, תרגום שלא מוצא חן בעיני) אמורים להביע רגשות. כדי להביע רגשות צריך להבדיל בין רגשות לדברים אחרים. בספר על NVC יש דוגמאות טובות יותר. מאז שקראתי אותו אני מנסה להבדיל בין רגשות ללא-רגשות. חלק מההבדלים, בין שמחה ואושר, למשל, נראו לי מהותיים הרבה לפני שקראתי אותו.
אמרתי מההתחלה שקראתי רק מה שנכתב בעברית. האם שכחתי לרשום זאת ממש בתחלה? אני בטוחה שהתכוונתי לכתוב זאת, כדי להודיע מראש מה קראתי.
כך שאני לוקחת חזרה את כל הביקורת שהעברתי על פליי ליידי ומודה בטעותי.
חזרה לכעס
חוץ מ{{}}כפייה, דרישה, תביעה, ויחד איתן כעס, ביקורת, נזיפות, הטפה, התרגזות וכן הלאה - לא. ובקשה יש עוד אפשרות. האפשרות היחידה הסבירה בעיני במצב כזה. פשוט להעביר גבול ברור וחד משמעי. נניח, לא לכבס בגדים של בן הזוג, לא לשטוף כלים שלו, אלא רק כלים בשבילי ובשביל הילדים. פשוט להפסיק לשטף פעולה. בפרק ב"מילים הורגות" בו מתוארת אסטרטגיית פעולה לאישה נשואה למתעלל עם ילדים, שמתכוונת להמשיך לחיות איתו, מוצגת לפעמים צורת התנהגות כזו (באיזשהו מקום יש עצה לנהוג ברחמים, אני מקווה שזו טעת והעצה היא לנהוג בחמלה). לא להקשיב למשתיקי קול. לא להשתתף באינטרקציה מתעללת.
אנילא בטוחה ש{{}}עדיף בהרבה לראות את המעשה כתופעת טבע
למעשה, איזשהו גיל לדעתי זה זלזול והחלשה של הילד להסתכל על זה ככה. בגיל שלוש זה בברור לא החלשה. בגיל 10 - זלזול בילד. אם אמא לא מאמינה באחראיות של הילדה, איך הילדה תוכל להאמין בה?
ואני לא חושבת שכל אחץ חייבת להניף את הדגל הזה, אני כן חושבת שחובתה המוסרית של כל אישה שמכירה את הנושא וחלק גדול מהנשים שלומדות אצלה הן קורבנות להתעללות - לפחות להזכיר את זה. להיות "עדה מוארת". אולם אם היא עושה את זה, וזה פשוט לא תורגם לעברית, הרי שאין לי שום טענות כלפייה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
לבאלאגן או ליכלוך? אילו שני דברים שונים
גם וגם.
בלגן יוצר רעש בעיניים ובמוח דרך הראייה. לכלוך משפיע דרך דרכי הנשימה, דרך רגישויות בעיניים, ודרך העור. אלה באופן עקרוני הדרכים העיקריות.
בית שמבולגן באופן קבוע, בעצם יש בו סדר מסויים
במידה קטנה מאוד. בעיקר מדובר בגודש מטורף של חפצים מיותרים שנמצאים שם בלי הגיון. אחרת זה לא באמת בלגן.
גם וגם.
בלגן יוצר רעש בעיניים ובמוח דרך הראייה. לכלוך משפיע דרך דרכי הנשימה, דרך רגישויות בעיניים, ודרך העור. אלה באופן עקרוני הדרכים העיקריות.
בית שמבולגן באופן קבוע, בעצם יש בו סדר מסויים
במידה קטנה מאוד. בעיקר מדובר בגודש מטורף של חפצים מיותרים שנמצאים שם בלי הגיון. אחרת זה לא באמת בלגן.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
בשמת, יש סדר שנראה מסודר. דברים על מדפים. ניירות בערמה אחת. שולחן שיש עליו ספר אחד.
ויש באלאגן מסודר. נניח, על הרצפה שלושה תיקים, בגדים בערמה על כיסא, על השולחן שלושה ספרים, ועוד ערמה של ניירות.
בעצם, לא הסברתי טוב. סדר זה כשיש היגיון. באלאגן מסודר זה כשיש אסוציאציות. כשמי שהדברים שייכים לו יכול למצוא אותם בקלות, אבל כל אדם אחר לא יצליח למצוא אותם.
ההיגיון של באלאגן הו אהיגיון השימושיות. למשל, שלושת התיקים שהזכרתי הם מהחדר שלי. התיק שלי שנקרע ואני צריכה לתפור, התיק שאני אשתמש בו אם אני אחליט שתיק שנקרע פעמיים הוא לא אמין, והתיק (שכבר לא נמצא שם, אבל היה שם עד הבוקר) שאיתו אני אלך בבוקר להתקלח.
אני יכולה בקלות להבין איך למישהו זה עושה רעש בעיניים, אבל אני לא קוראת לזה באלאגן.
ובשמת, איפשהו, בין רשימת הדברים המיותרים שכדאי לזרוק, שלה הסכמתי, ראיתי את ההמלצה לזרוק ספרים. וזה משהו שהוא ממש טאבו במשפחה שלי. איך אפשר לזרוק ספרים?
(בהנחה שאני יודעת שבספרייה לא צריכים אותם, ואני יודעת, ואין לי מכרים שצריכים אותם ואנייכולה להביא להם אותם)
ויש באלאגן מסודר. נניח, על הרצפה שלושה תיקים, בגדים בערמה על כיסא, על השולחן שלושה ספרים, ועוד ערמה של ניירות.
בעצם, לא הסברתי טוב. סדר זה כשיש היגיון. באלאגן מסודר זה כשיש אסוציאציות. כשמי שהדברים שייכים לו יכול למצוא אותם בקלות, אבל כל אדם אחר לא יצליח למצוא אותם.
ההיגיון של באלאגן הו אהיגיון השימושיות. למשל, שלושת התיקים שהזכרתי הם מהחדר שלי. התיק שלי שנקרע ואני צריכה לתפור, התיק שאני אשתמש בו אם אני אחליט שתיק שנקרע פעמיים הוא לא אמין, והתיק (שכבר לא נמצא שם, אבל היה שם עד הבוקר) שאיתו אני אלך בבוקר להתקלח.
אני יכולה בקלות להבין איך למישהו זה עושה רעש בעיניים, אבל אני לא קוראת לזה באלאגן.
ובשמת, איפשהו, בין רשימת הדברים המיותרים שכדאי לזרוק, שלה הסכמתי, ראיתי את ההמלצה לזרוק ספרים. וזה משהו שהוא ממש טאבו במשפחה שלי. איך אפשר לזרוק ספרים?
(בהנחה שאני יודעת שבספרייה לא צריכים אותם, ואני יודעת, ואין לי מכרים שצריכים אותם ואנייכולה להביא להם אותם)
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני יכולה בקלות להבין איך למישהו זה עושה רעש בעיניים, אבל אני לא קוראת לזה באלאגן.
ובכן, ההגדרה שלי לבלגן היא - משהו שגורם למישהו רעש בעיניים (-:
אדם שמרגיש שהוא חי בבלגן ולא טוב לו - זה מישהו שאעזור לו.
אם יש ילד בבית שסובל בגלל הבלגן שהאדם המבוגר לא מרגיש צורך לטפל בו - זה מישהו שסובל וצריך עזרה.
סידור אסוציאטיבי שעובד למישהו ולא גורם סבל לאף אחד אחר - הוא לא בלגן. הוא סדר.
אני שוב חוזרת ומדגישה:
כמובן שספרים לא "זורקים" לפח אלא מברכים בהם מישהו אחר שיאהב אותם.
וכן, גם אצלי להוציא ספרים מהבית היה טאבו. אפילו לא חשבתי על זה. ובכן, זה חלק מהגדילה: היכולת להבין שגם ספרים שאף אחד לא רוצה ולא אוהב (כי עובדה שהם זנוחים על המדף כבר 25 שנה ועדיין אין לי שום כוונה לקרוא אותם, או שקראתי אותם פעם לפני 20 שנה ומאז הם רק תופסים מקום בבית), לא צריכים להיות בבית. נקודה.
אני מסרתי המון ספרים דרך אתר "אגורה".
וזה בסדר שאת לא יכולה להבין. יש דברים שלוקח זמן להבין. ולא מתחילים "להעיף" ממה שהכי קשה לך (עד בלתי נתפס) אלא רק ממה שהכי קל לך. לא לאט חדוות הפינוי נדבקת בך ואת מתחילה להרגיש את ההקלה והאושר שבשיחרור דברים מיותרים מביתך, את מתחילה לנשום עם כל סנטימטר מעוקב שמתפנה, ואת רוצה עוד ועוד אוויר לנשימה, וככה את מפסיקה לפחד כל כך מלשחרר דברים לדרכם, לברך מישהו אחר שיאהב אותם.
את מבינה שהחפצים לא באמת נעלבים מזה שנפרדת מהם.
זה לא כמו לגמור עם בחור, כאילו "זה לא אתה, זו אני" או "אנחנו פשוט לא מתאימים" וכל זה, ואחר כך את הולכת הביתה ומרגישה הקלה סוף סוף אבל גם המון צער ובאסה. זה חפץ. בניגוד למה שחינכו אותי בילדותי, באמת לחפצים דוממים אין רגשות...
ובכן, ההגדרה שלי לבלגן היא - משהו שגורם למישהו רעש בעיניים (-:
אדם שמרגיש שהוא חי בבלגן ולא טוב לו - זה מישהו שאעזור לו.
אם יש ילד בבית שסובל בגלל הבלגן שהאדם המבוגר לא מרגיש צורך לטפל בו - זה מישהו שסובל וצריך עזרה.
סידור אסוציאטיבי שעובד למישהו ולא גורם סבל לאף אחד אחר - הוא לא בלגן. הוא סדר.
אני שוב חוזרת ומדגישה:
ההגדרה של בית מסודר ונעים תלויה במשתמש
כל אחד מגדיר את ה"מסודר ונעים" שלו. לא נראה לי שהפנמת את העיקרון הזה. את כל הזמן מתווכחת על עיקרון אוניברסלי בזמן שאני לא מדברת על עיקרון אוניברסלי אפילו לרגע אחד.כמובן שספרים לא "זורקים" לפח אלא מברכים בהם מישהו אחר שיאהב אותם.
וכן, גם אצלי להוציא ספרים מהבית היה טאבו. אפילו לא חשבתי על זה. ובכן, זה חלק מהגדילה: היכולת להבין שגם ספרים שאף אחד לא רוצה ולא אוהב (כי עובדה שהם זנוחים על המדף כבר 25 שנה ועדיין אין לי שום כוונה לקרוא אותם, או שקראתי אותם פעם לפני 20 שנה ומאז הם רק תופסים מקום בבית), לא צריכים להיות בבית. נקודה.
אני מסרתי המון ספרים דרך אתר "אגורה".
וזה בסדר שאת לא יכולה להבין. יש דברים שלוקח זמן להבין. ולא מתחילים "להעיף" ממה שהכי קשה לך (עד בלתי נתפס) אלא רק ממה שהכי קל לך. לא לאט חדוות הפינוי נדבקת בך ואת מתחילה להרגיש את ההקלה והאושר שבשיחרור דברים מיותרים מביתך, את מתחילה לנשום עם כל סנטימטר מעוקב שמתפנה, ואת רוצה עוד ועוד אוויר לנשימה, וככה את מפסיקה לפחד כל כך מלשחרר דברים לדרכם, לברך מישהו אחר שיאהב אותם.
את מבינה שהחפצים לא באמת נעלבים מזה שנפרדת מהם.
זה לא כמו לגמור עם בחור, כאילו "זה לא אתה, זו אני" או "אנחנו פשוט לא מתאימים" וכל זה, ואחר כך את הולכת הביתה ומרגישה הקלה סוף סוף אבל גם המון צער ובאסה. זה חפץ. בניגוד למה שחינכו אותי בילדותי, באמת לחפצים דוממים אין רגשות...
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
להעביר ספרים לאנשים שבהחלט בגבול הסביר. לזרוק חפץ שמיש זה בזבוז. אחת הרעות החולות של העידן המודרני.
לו היו כאן, לידי, אנשים שהייתי יכולה לתת להם את הספרים שאני לא קוראת בהם במתנה, הייתי עושה זאת בשמחה. וכבר עכשיו ברור לי אילו ספרים אני רוצה שיהיו אצלי בבית, ואילו לא.
בשמת, מה קורה אם לאנשים שונים דברים שונים צורמים בעיניים? לי חדר מסודר מידי - מפריע. מרגיש לי סטרילי ולא נעים. ברור לי לחלוטין שמישהי אחרת יכולה לתעב את הבאלאגן בחדר שלי. זו הסיבה שהגדרתי סדר בתור מצב בו אפשר למצוא את הדברים. כי אם להגיד באלאגן בתור משהו שגורם למישהו רעש בעיניים, אז הכל הוא באלאגן.
אן דוגמא פשוטה יותר. עבד איתי במשרד מישהו שבינתיים עבר למקום אחר, שהשולחן שלו היה "מבולגן". לו זה לא הפריע, לאחרים כן. זה לא איזה עקרון אוניברסלי תיאורטי, אילו החיים. המסודר והנעים של אנשים שונים מתנגשים. מה עם בן זוגה של האישה שמתחילה ללמוד פליי ליידי מתחרפן מזה שהכיור ריק?
ורגב, אני לא יודעת איך זה לגמור עם בחור, ולא בטוח שאי פעם אלמד.
וכמובן, אנילא מתווחכת. לא עכשיו, ובחיי אנימנסה להקטין את כמות הוויכוחים לאפס. בזבוז זמן. אני שואלת.
לו היו כאן, לידי, אנשים שהייתי יכולה לתת להם את הספרים שאני לא קוראת בהם במתנה, הייתי עושה זאת בשמחה. וכבר עכשיו ברור לי אילו ספרים אני רוצה שיהיו אצלי בבית, ואילו לא.
בשמת, מה קורה אם לאנשים שונים דברים שונים צורמים בעיניים? לי חדר מסודר מידי - מפריע. מרגיש לי סטרילי ולא נעים. ברור לי לחלוטין שמישהי אחרת יכולה לתעב את הבאלאגן בחדר שלי. זו הסיבה שהגדרתי סדר בתור מצב בו אפשר למצוא את הדברים. כי אם להגיד באלאגן בתור משהו שגורם למישהו רעש בעיניים, אז הכל הוא באלאגן.
אן דוגמא פשוטה יותר. עבד איתי במשרד מישהו שבינתיים עבר למקום אחר, שהשולחן שלו היה "מבולגן". לו זה לא הפריע, לאחרים כן. זה לא איזה עקרון אוניברסלי תיאורטי, אילו החיים. המסודר והנעים של אנשים שונים מתנגשים. מה עם בן זוגה של האישה שמתחילה ללמוד פליי ליידי מתחרפן מזה שהכיור ריק?
ורגב, אני לא יודעת איך זה לגמור עם בחור, ולא בטוח שאי פעם אלמד.
וכמובן, אנילא מתווחכת. לא עכשיו, ובחיי אנימנסה להקטין את כמות הוויכוחים לאפס. בזבוז זמן. אני שואלת.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
מה קורה אם לאנשים שונים דברים שונים צורמים בעיניים?
תלוי במערכת היחסים.
כשמדובר במשרד, אין מה לעשות. לכל אחד הפינה שלו וזכותו להחזיק אותה מבולגנת או מסודרת כרצונו. הדו קיום כאן אמור להצטמצם להשלמה הדדית...
בזוגיות יש אפשרות לתקשורת, למשא ומתן ולפשרות.
בחיים האמיתיים, עדיין לא נתקלתי במישהו שהתחרפן מכיור ריק, כי בפועל, הוא לא יכול להישאר ריק זמן רב...
חבל לשאול שאלות תיאורטיות על מקרים היפותיטיים שאולי יכולים לקרות לאנשים אחרים ואף פעם לא קורים. או, סליחה, אתקן את עצמי: אני לא מעוניינת באופן אישי לחקור שאלות היפותטיות כאלה כי אני משקיעה הרבה מזמני במאמץ לעזור לאנשים אמיתיים עם הבעיות האמיתיות שלהם בחיים האמיתיים שלהם.
תלוי במערכת היחסים.
כשמדובר במשרד, אין מה לעשות. לכל אחד הפינה שלו וזכותו להחזיק אותה מבולגנת או מסודרת כרצונו. הדו קיום כאן אמור להצטמצם להשלמה הדדית...
בזוגיות יש אפשרות לתקשורת, למשא ומתן ולפשרות.
בחיים האמיתיים, עדיין לא נתקלתי במישהו שהתחרפן מכיור ריק, כי בפועל, הוא לא יכול להישאר ריק זמן רב...
חבל לשאול שאלות תיאורטיות על מקרים היפותיטיים שאולי יכולים לקרות לאנשים אחרים ואף פעם לא קורים. או, סליחה, אתקן את עצמי: אני לא מעוניינת באופן אישי לחקור שאלות היפותטיות כאלה כי אני משקיעה הרבה מזמני במאמץ לעזור לאנשים אמיתיים עם הבעיות האמיתיות שלהם בחיים האמיתיים שלהם.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
מה עם בן זוגה של האישה שמתחילה ללמוד פליי ליידי מתחרפן מזה שהכיור ריק?
בעצם, בדיוק היום היתה לי שיחה שקשורה לזה.
תשמעי, זה בדיוק אבן בוחן לשאלה, אם מדובר בבן זוג מתעלל או בבן זוג אוהב.
אם האשה התחילה לארגן את הבית לפי העצות של פליי ליידי, אני הייתי אומרת שזה קודם כל - סימן שהיתה לה בעיה קודם. היא לא היתה מרוצה מהחיים שלה. היא לא אהבה את איך שהיא מתנהלת ואיך שהבית שלה נראה/מרגיש/מחקי את המיותר. בן זוג אוהב ותומך, יהיה מסוגל להבין את זה, יהיה מסוגל להעריך מה שהיא עושה למען עצמה, ויהיה מסוגל להיות סבלני גם אם יש לו איזה בעיה אישית עם כיור נקי.
מצד שני, בן זוג מתעלל?
זה בדיוק הבנאדם שלא יבין מה היא מרגישה ואיך היא מנסה לשפר את החיים גם אם היא תסביר לו.
וזה בדיוק הבנאדם שיתחרפן מול כיור נקי וימצא דרכים לחבל במאמצים שלה, ללכלך את הכיור, או כל התנהגות אחרת שמפריעה לה.
הוא גם יחשוב שלהתחרפן מכיור נקי זה דבר נורמלי, בעוד שהיא - שמנסה להשתפר - היא הלא נורמלית. בעוד שהאמת היא, שיש בזה טיפונת אי שפיות (אם לא יותר מטיפונת). "כיור נקי" זה המצב הטבעי של כל מטבח מסודר בין סוף רחיצת הכלים להתחלה של הכנת הארוחה הבאה...פשוט, יש מטבחים שבהם הכיור נשאר נקי שעתיים כי אוכלים בהם 3 או 5 ארוחות מסודרות, ויש מטבחים שבהם הכיור נשאר נקי עשר דקות גג במשך היום (וגם בלילה אבל אז כולם ישנים ואין מי שיתחרפן).
אז פה אני עונה על שאלתך הקודמת: מתעלל, יבטא את ההתנגדות שלו בצורה מכוערת או אלימה ויקלקל לה. גבר אוהב, גם אם צצה לו התנגדות תמוהה שכזאת, מודע לעובדה שההתנגדות שלו תמוהה ולא הופך את זה לבעייה שלה, שהיא תצטרך להתמודד איתה. לא מפיל את זה עליה.
בעצם, בדיוק היום היתה לי שיחה שקשורה לזה.
תשמעי, זה בדיוק אבן בוחן לשאלה, אם מדובר בבן זוג מתעלל או בבן זוג אוהב.
אם האשה התחילה לארגן את הבית לפי העצות של פליי ליידי, אני הייתי אומרת שזה קודם כל - סימן שהיתה לה בעיה קודם. היא לא היתה מרוצה מהחיים שלה. היא לא אהבה את איך שהיא מתנהלת ואיך שהבית שלה נראה/מרגיש/מחקי את המיותר. בן זוג אוהב ותומך, יהיה מסוגל להבין את זה, יהיה מסוגל להעריך מה שהיא עושה למען עצמה, ויהיה מסוגל להיות סבלני גם אם יש לו איזה בעיה אישית עם כיור נקי.
מצד שני, בן זוג מתעלל?
זה בדיוק הבנאדם שלא יבין מה היא מרגישה ואיך היא מנסה לשפר את החיים גם אם היא תסביר לו.
וזה בדיוק הבנאדם שיתחרפן מול כיור נקי וימצא דרכים לחבל במאמצים שלה, ללכלך את הכיור, או כל התנהגות אחרת שמפריעה לה.
הוא גם יחשוב שלהתחרפן מכיור נקי זה דבר נורמלי, בעוד שהיא - שמנסה להשתפר - היא הלא נורמלית. בעוד שהאמת היא, שיש בזה טיפונת אי שפיות (אם לא יותר מטיפונת). "כיור נקי" זה המצב הטבעי של כל מטבח מסודר בין סוף רחיצת הכלים להתחלה של הכנת הארוחה הבאה...פשוט, יש מטבחים שבהם הכיור נשאר נקי שעתיים כי אוכלים בהם 3 או 5 ארוחות מסודרות, ויש מטבחים שבהם הכיור נשאר נקי עשר דקות גג במשך היום (וגם בלילה אבל אז כולם ישנים ואין מי שיתחרפן).
אז פה אני עונה על שאלתך הקודמת: מתעלל, יבטא את ההתנגדות שלו בצורה מכוערת או אלימה ויקלקל לה. גבר אוהב, גם אם צצה לו התנגדות תמוהה שכזאת, מודע לעובדה שההתנגדות שלו תמוהה ולא הופך את זה לבעייה שלה, שהיא תצטרך להתמודד איתה. לא מפיל את זה עליה.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
להתחרפן מזה שהכיור ריק זו אכן התנהגות תמוהה.
אבל חוששני שניסחתי את השאלה בצורה לא ברורה מספיק.
קיים גבר שמעוניין בבית מסודר, אבל לא יותר מידי. נניח, ליד הטלוויזיה בסלון נמצאים המכתבים וכסף קטן, המיטה בחורף נשארת לא מסודרת כדי להזמין אנשים להתכרבל מתחת לשמיכה.
ברור לי שהדוגמא עם הכיור הריק לא הייתה ריאליסטית. אבל מה עם יש מישהי שממש ממש חשוב לה שהבית יהיה נקי פיקס. זו כבר בעיה שלה. פרפקציוניזם. אבל זו לא בעיה שקל לטפל בה. ולו יש בעיה עם בית נקי פיקס כי הוא גדל בבית כזה והוא שונא את זה. הבעיות שלהם מתגשות אחת בשניה. וזו שאלה בזוגיות יותר מאשר בפליי ליידי.
אגב, במשרד שלנו ניסו לכפות עליו לסדר. לא ממש עבד.
אז בחזרה לתשובה השנייה שלך - לפעמים לאנשים יש התנגדויות תמוהות בגלל שריטות שלהם. קורה. ואני אל בטוחה שהתשובה היא תמיד לא להפיל על אחרים. לא כי זה לא האידיאל, אלא כי זה בלתי אפשרי. כל האנשים שאני מכירה שרוטים ברמה זו או אחרת. כולם ברמה זו או אחרת מפילים את זה על אחרים.
אבל חוששני שניסחתי את השאלה בצורה לא ברורה מספיק.
קיים גבר שמעוניין בבית מסודר, אבל לא יותר מידי. נניח, ליד הטלוויזיה בסלון נמצאים המכתבים וכסף קטן, המיטה בחורף נשארת לא מסודרת כדי להזמין אנשים להתכרבל מתחת לשמיכה.
ברור לי שהדוגמא עם הכיור הריק לא הייתה ריאליסטית. אבל מה עם יש מישהי שממש ממש חשוב לה שהבית יהיה נקי פיקס. זו כבר בעיה שלה. פרפקציוניזם. אבל זו לא בעיה שקל לטפל בה. ולו יש בעיה עם בית נקי פיקס כי הוא גדל בבית כזה והוא שונא את זה. הבעיות שלהם מתגשות אחת בשניה. וזו שאלה בזוגיות יותר מאשר בפליי ליידי.
אגב, במשרד שלנו ניסו לכפות עליו לסדר. לא ממש עבד.
אז בחזרה לתשובה השנייה שלך - לפעמים לאנשים יש התנגדויות תמוהות בגלל שריטות שלהם. קורה. ואני אל בטוחה שהתשובה היא תמיד לא להפיל על אחרים. לא כי זה לא האידיאל, אלא כי זה בלתי אפשרי. כל האנשים שאני מכירה שרוטים ברמה זו או אחרת. כולם ברמה זו או אחרת מפילים את זה על אחרים.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אבל מה עם יש מישהי שממש ממש חשוב לה שהבית יהיה נקי פיקס
ובכן, זו שאלה לגמרי אחרת... אם את מדברת על מישהי שממש ממש חשוב לה וגם הבית שלה אכן נקי פיקס - אז את לא מדברת על מישהי שנעזרת ב פליי ליידי או בי... את מדברת על מישהי עם הפרעה. או שריטה כמו שכתבת. וכמו שכתבת, השריטות שלהם מתנגשות. ובכן, זה מחזיר אותנו למשבצת מספר 1:
את עברת מתחום הסדר והניקיון לתחום האפשרויות הזוגיות, שבהן או שיש תקשורת ודיאלוג, על כל מצב שבו אין התאמה או הסכמה מנהלים דיון אוהב ומכבדים את הצרכים ואת השריטות של הזולת וכך פותרים את הבעיה (למשל, היא תלך לטיפול כדי לטפל בהפרעה האובססיבית-קומפולסיבית שלה? הוא יטפל בכעסים שלו על הוריו ויפסיק להשפריץ אותם על אשתו?), או שיש כל קשת האפשרויות עד לקצה המנוגד, שבו יש מלחמת עולם ואומללות קשה.
מה זה קשור לפליי ליידי? מה זה קשור לנקיון וסדר?
את צעירה. לכן את מכירה רק את השרוטים. אני כבר מכירה כמה אנשים שעבדו על השריטות שלהם והם לא מפילים על אחרים. אה, ואני גם מכירה במקרה כמה אנשים ממש נורמליים, שממש לא מפילים על אחרים. מפתיע אבל יש כאלה. לא שכיח, אבל יגעת ומצאת - תאמין.
ובכן, זו שאלה לגמרי אחרת... אם את מדברת על מישהי שממש ממש חשוב לה וגם הבית שלה אכן נקי פיקס - אז את לא מדברת על מישהי שנעזרת ב פליי ליידי או בי... את מדברת על מישהי עם הפרעה. או שריטה כמו שכתבת. וכמו שכתבת, השריטות שלהם מתנגשות. ובכן, זה מחזיר אותנו למשבצת מספר 1:
- אפשרות א': הם אנשים אוהבים ומתקשרים ומקיימים ביניהם דיאלוג כדי לפתור את התנגשות השריטות ביניהם...
- אפשרות ב': הם אנשים לא מפותחים ולא מתקשרים ולכן הם רבים כל חייהם המשותפים על העניין הזה, כל אחד מאמלל את השני בניסיון לכפות עליו להפוך להיות כמוהו, והחיים בבית בלתי נסבלים.
- אפשרות ג': אחד מהם מתעלל, וזו אפשרות ב' עם תוספת בונוס אכזרי במיוחד.
את עברת מתחום הסדר והניקיון לתחום האפשרויות הזוגיות, שבהן או שיש תקשורת ודיאלוג, על כל מצב שבו אין התאמה או הסכמה מנהלים דיון אוהב ומכבדים את הצרכים ואת השריטות של הזולת וכך פותרים את הבעיה (למשל, היא תלך לטיפול כדי לטפל בהפרעה האובססיבית-קומפולסיבית שלה? הוא יטפל בכעסים שלו על הוריו ויפסיק להשפריץ אותם על אשתו?), או שיש כל קשת האפשרויות עד לקצה המנוגד, שבו יש מלחמת עולם ואומללות קשה.
מה זה קשור לפליי ליידי? מה זה קשור לנקיון וסדר?
את צעירה. לכן את מכירה רק את השרוטים. אני כבר מכירה כמה אנשים שעבדו על השריטות שלהם והם לא מפילים על אחרים. אה, ואני גם מכירה במקרה כמה אנשים ממש נורמליים, שממש לא מפילים על אחרים. מפתיע אבל יש כאלה. לא שכיח, אבל יגעת ומצאת - תאמין.
-
- הודעות: 4315
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני מכירה כמה אנשים פחות שרוטים. אני לא חושבת שיש בחברה שלנו אנשים לא שרוטים. אולי אנשים שריפאו את הפצעים שלהם, ובמקום פצעים מדממים יש להם צלקות.
אבל בעיקר אני מדברת על אנשים שמנסים. גבר שרוט, אבל עובד על זה, ומנסה. אישה שרוטה, אבל עובדת על זה, ומנסה. שניהם בתהליכים, ויצא שהם מתנגשים. האישה אכן נעזרת בפליי ליידי - אבל יש לה בעיה. היא גדלה בבית שבו מעריכים נשים על פי הסדר של הבית. וממש קשה לה אם הבית לא מסודר. היא מרגישה לא שווה, עקרת בית רעה. זה פוגע בהערכתה העצמית. אני אל חושבת שזה תסריט ממש לא סביר.
מהצד השני, גבר שגם כן גדל בבית דומה, רק שהוא רוצה להימלט מזה.
אם אוהבים ומתקשרים. ושניהם בטיפול.
וזה נראה לי קשור לפליי ליידי
אבל רק בעקיפין.
פשוט החלטתי שפלי ליידי זה נחמד, אז אני מחפשת את כל הצדדים השליליים של השיטה. כדי לדעת מתי כדאי להפסיק להיעזר בה.
והקשר שאני רואה בין פליי ליידי - פליי ליידי, למיטב הבנתי, מניחה שסדר הוא המצב הראוי והאישה המסדרת - זכותה לסדר.
בכל מקרה, השאלה אכן קשורה פחות לפליי ליידי ויותר ל לבסוף מוצאים אהבה ושריטות שמתנגשות.
לילה טוב
אבל בעיקר אני מדברת על אנשים שמנסים. גבר שרוט, אבל עובד על זה, ומנסה. אישה שרוטה, אבל עובדת על זה, ומנסה. שניהם בתהליכים, ויצא שהם מתנגשים. האישה אכן נעזרת בפליי ליידי - אבל יש לה בעיה. היא גדלה בבית שבו מעריכים נשים על פי הסדר של הבית. וממש קשה לה אם הבית לא מסודר. היא מרגישה לא שווה, עקרת בית רעה. זה פוגע בהערכתה העצמית. אני אל חושבת שזה תסריט ממש לא סביר.
מהצד השני, גבר שגם כן גדל בבית דומה, רק שהוא רוצה להימלט מזה.
אם אוהבים ומתקשרים. ושניהם בטיפול.
וזה נראה לי קשור לפליי ליידי
אבל רק בעקיפין.
פשוט החלטתי שפלי ליידי זה נחמד, אז אני מחפשת את כל הצדדים השליליים של השיטה. כדי לדעת מתי כדאי להפסיק להיעזר בה.
והקשר שאני רואה בין פליי ליידי - פליי ליידי, למיטב הבנתי, מניחה שסדר הוא המצב הראוי והאישה המסדרת - זכותה לסדר.
בכל מקרה, השאלה אכן קשורה פחות לפליי ליידי ויותר ל לבסוף מוצאים אהבה ושריטות שמתנגשות.
לילה טוב
דיון תיאורטי על פליי ליידי
סלחו לי על ההתערבות בדיון הסוער
אבל: אתמול, ביום שבת נינוח ונעים כזה בבית שבו הבת שלי התכוננה למבחן והתבאסה שהיא לא בפוקוס, אחה"צ היא אמרה לי בטון מהורהר: "את יודעת, אני חושבת שלא טוב לי להשאר כל היום עם טרינינג ובגדי בית. זה מכניס אותי למנטליות של פיג'מה וקשה לי להיות חדה. עדיף שגם בבית אני אהיה לבושה יפה."
נשבעת לכן שאפפם לא סיפרתי לה על פלייליידי. ומאמא שלה היא לא קיבלה את החוכמה הזו. היא הרגישה את זה בעצמה.
אבל: אתמול, ביום שבת נינוח ונעים כזה בבית שבו הבת שלי התכוננה למבחן והתבאסה שהיא לא בפוקוס, אחה"צ היא אמרה לי בטון מהורהר: "את יודעת, אני חושבת שלא טוב לי להשאר כל היום עם טרינינג ובגדי בית. זה מכניס אותי למנטליות של פיג'מה וקשה לי להיות חדה. עדיף שגם בבית אני אהיה לבושה יפה."
נשבעת לכן שאפפם לא סיפרתי לה על פלייליידי. ומאמא שלה היא לא קיבלה את החוכמה הזו. היא הרגישה את זה בעצמה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
וואו, מדהים! איזו רגישות. והנה זה מראה לנו שזו בכלל לא המצאה סתמית. זה פשוט נכון, ומי שמספיק קשוב לעצמו מרגיש את זה. מי שלא מספיק קשוב לעצמו זקוק לפליי ליידי ואחרים שיספרו לו... (-:
דיון תיאורטי על פליי ליידי
קראתי את כל הדיון באיחור, ותודה למידיינות המחכימות (אולי כדאי לשמר בדף נפרד, שגם אחרים ייהנו? נניח פליי ליידי דיון עקרוני{{}}?).
בקשר לשאלת הכעס, בן החמש שלי שאל אותי פעם למה אנשים כועסים. עניתי לו שאחשוב על זה קצת ונחזור לדבר על זה בהזדמנות. חשבתי על זה מאז המון (הוא כבר בן שמונה... ואגב, ככל הזכור לי מעולם לא הגיעה ה"הזדמנות" ולא חזרנו לדבר על זה). הגעתי למסקנה שלפחות בשבילי כעס הוא מכשיר לשליטה. אני לא חושבת שיש בו איתות גופני או משהו בדומה, הוא לא צומח אצלי מבפנים, הוא תחפושת. מין כזה כלי יעיל שאימצתי לי כשלא מצאתי כלים אחרים שיעבדו, כשאני רוצה להפעיל אחרים (ילדים בעיקר )-: ). מה אני עושה עם התובנה הזאת, זו כבר שאלה אחרת (שאני מעדיפה לבנות לה תשובה בתוכי ולא בדיון ציבורי), אבל עצם התובנה הייתה לי מאוד משמעותית, ובה אני כן רוצה לשתף.
בקשר לשאלת הכעס, בן החמש שלי שאל אותי פעם למה אנשים כועסים. עניתי לו שאחשוב על זה קצת ונחזור לדבר על זה בהזדמנות. חשבתי על זה מאז המון (הוא כבר בן שמונה... ואגב, ככל הזכור לי מעולם לא הגיעה ה"הזדמנות" ולא חזרנו לדבר על זה). הגעתי למסקנה שלפחות בשבילי כעס הוא מכשיר לשליטה. אני לא חושבת שיש בו איתות גופני או משהו בדומה, הוא לא צומח אצלי מבפנים, הוא תחפושת. מין כזה כלי יעיל שאימצתי לי כשלא מצאתי כלים אחרים שיעבדו, כשאני רוצה להפעיל אחרים (ילדים בעיקר )-: ). מה אני עושה עם התובנה הזאת, זו כבר שאלה אחרת (שאני מעדיפה לבנות לה תשובה בתוכי ולא בדיון ציבורי), אבל עצם התובנה הייתה לי מאוד משמעותית, ובה אני כן רוצה לשתף.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
רוצה גם התייעצות בענייני הרגלי סדר, אם אפשר:
למרות שבגדול אני שבעת רצון ממצב הסדר והניקיון בבית שלנו ומחלוקת התפקידים, יש הרבה דברים קטנים שמציקים לי. לא דברים שהייתי מתייחסת אליהם כמטלה בפני עצמה (נניח, לשטוף רצפה או כלים זו מטלה שצריך להקדיש לה זמן ותשומת לב) אלא דברים שבחיים הפרטיים שלי הם בכלל לא אישיו, הם הרגלים קבועים שסיגלתי לי מזמן, הם חלק מההתנהלות השוטפת של הדברים - אבל בחיים של שאר בני הבית הם לא. דוגמה: פתחתי מגרה, הוצאתי דף, חוקי פיזיקה פשוטים הכתיבו לדפים שמתחתיו להימשך יחד איתו, לפני שאני סוגרת את המגרה אני איישר אותם בחזרה. בני הבית האחרים סוגרים את המגרה כמו שהיא, וכמה דפים מתקמטים ומציצים דרך הסדק. עוד דוגמה: שטפתי ידיים, המגבת בצד השני של המטבח, אני אנער קצת את הידיים בכיור, שלא יטפטפו על הרצפה של המטבח עד שאגיע למגבת. בני הבית האחרים משאירים שביל של טיפות. יש עוד הרבה דוגמאות, אבל נראה לי שהרעיון עבר.
עכשיו, רק לי זה מפריע. לבני הבית האחרים זה סבבה לחיות בבית עם טיפות על הרצפה ודפים משתלשלים מהמגרה. הם בכלל לא רואים את זה. וזה לא שהם אדישים לאי-סדר באופן כללי, אבל זה פשוט סוג של אי-סדר שלא מפריע להם.
אני לא חושבת, בעיקרון, שיש לי זכות מוסרית לדרוש מהם לחיות לפי הסטנדרטים שלי. וגם אם תגידו שזו לא שאלה של מוסר אלא של תקשורת משפחתית אוהבת, ואם הם אוהבים אותי הם יכולים להתחשב במה שמפריע לי, הייתי יכולה לקבל את זה אם היה מדובר בבקשה אחת או שתיים. המצב הוא כרגע שאם אבקש מהם לשנות את ההרגלים שלהם בכל הדברים האלה שמפריעים לי, הם ייאלצו לשנן רשימה ארוכה, ומבחינתם גם חסרת פשר, של כל מיני טקסים פולחניים, שיעצרו אותם בלי סוף בזרימה של החיים: "רגע, פשטתי גרביים, מה עכשיו צריך לעשות? אה, כן, ליישר אותם לפני שמכניסים למכונה, איזה קטע מוזר. עכשיו אפשר כבר להיכנס למקלחת? אה, רגע, יש עוד בעיה, כן, נזכרתי, צריך לבדוק אם כשסגרתי את הדלת של המכונה היא נסגרה באמת או נשארה מתנדנדת. טוב, אני אכנס עכשיו למקלחת, אבל בטח שכחתי עוד משהו חשוב".
אז לא, לא נראה לי לצייד אותם ברשימת הוראות כזאת. אבל מה כן?
לרוב אני עוברת בבית כל היום ובכל רגע מתכופפת, מרימה, מסדרת, סוגרת. זה לא טבעי לי. אם הייתי חיה עם עצמי הייתי נזקקת להרבה פחות פעילויות שוטפות של סדר. אני רגילה לחיות מסודר{{}}, לא לחיות מבולגן ולסדר. כשהם חיים איתי ומבלגנים ואני כל הזמן מסדרת אחריהם - זה מפיל אותי לעתים קרובות מדי לפח של קורבניות.
לפעמים אני משתדלת באומץ להתעלם. אבל אחרי יום שהבית נראה ככה זה כבר די מדכדכך אותי.
מה עושים?
למרות שבגדול אני שבעת רצון ממצב הסדר והניקיון בבית שלנו ומחלוקת התפקידים, יש הרבה דברים קטנים שמציקים לי. לא דברים שהייתי מתייחסת אליהם כמטלה בפני עצמה (נניח, לשטוף רצפה או כלים זו מטלה שצריך להקדיש לה זמן ותשומת לב) אלא דברים שבחיים הפרטיים שלי הם בכלל לא אישיו, הם הרגלים קבועים שסיגלתי לי מזמן, הם חלק מההתנהלות השוטפת של הדברים - אבל בחיים של שאר בני הבית הם לא. דוגמה: פתחתי מגרה, הוצאתי דף, חוקי פיזיקה פשוטים הכתיבו לדפים שמתחתיו להימשך יחד איתו, לפני שאני סוגרת את המגרה אני איישר אותם בחזרה. בני הבית האחרים סוגרים את המגרה כמו שהיא, וכמה דפים מתקמטים ומציצים דרך הסדק. עוד דוגמה: שטפתי ידיים, המגבת בצד השני של המטבח, אני אנער קצת את הידיים בכיור, שלא יטפטפו על הרצפה של המטבח עד שאגיע למגבת. בני הבית האחרים משאירים שביל של טיפות. יש עוד הרבה דוגמאות, אבל נראה לי שהרעיון עבר.
עכשיו, רק לי זה מפריע. לבני הבית האחרים זה סבבה לחיות בבית עם טיפות על הרצפה ודפים משתלשלים מהמגרה. הם בכלל לא רואים את זה. וזה לא שהם אדישים לאי-סדר באופן כללי, אבל זה פשוט סוג של אי-סדר שלא מפריע להם.
אני לא חושבת, בעיקרון, שיש לי זכות מוסרית לדרוש מהם לחיות לפי הסטנדרטים שלי. וגם אם תגידו שזו לא שאלה של מוסר אלא של תקשורת משפחתית אוהבת, ואם הם אוהבים אותי הם יכולים להתחשב במה שמפריע לי, הייתי יכולה לקבל את זה אם היה מדובר בבקשה אחת או שתיים. המצב הוא כרגע שאם אבקש מהם לשנות את ההרגלים שלהם בכל הדברים האלה שמפריעים לי, הם ייאלצו לשנן רשימה ארוכה, ומבחינתם גם חסרת פשר, של כל מיני טקסים פולחניים, שיעצרו אותם בלי סוף בזרימה של החיים: "רגע, פשטתי גרביים, מה עכשיו צריך לעשות? אה, כן, ליישר אותם לפני שמכניסים למכונה, איזה קטע מוזר. עכשיו אפשר כבר להיכנס למקלחת? אה, רגע, יש עוד בעיה, כן, נזכרתי, צריך לבדוק אם כשסגרתי את הדלת של המכונה היא נסגרה באמת או נשארה מתנדנדת. טוב, אני אכנס עכשיו למקלחת, אבל בטח שכחתי עוד משהו חשוב".
אז לא, לא נראה לי לצייד אותם ברשימת הוראות כזאת. אבל מה כן?
לרוב אני עוברת בבית כל היום ובכל רגע מתכופפת, מרימה, מסדרת, סוגרת. זה לא טבעי לי. אם הייתי חיה עם עצמי הייתי נזקקת להרבה פחות פעילויות שוטפות של סדר. אני רגילה לחיות מסודר{{}}, לא לחיות מבולגן ולסדר. כשהם חיים איתי ומבלגנים ואני כל הזמן מסדרת אחריהם - זה מפיל אותי לעתים קרובות מדי לפח של קורבניות.
לפעמים אני משתדלת באומץ להתעלם. אבל אחרי יום שהבית נראה ככה זה כבר די מדכדכך אותי.
מה עושים?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
פלוני אלמונית, בבקשה תבחרי כינוי. מאוד קשה לי לענות לפלונים אלמונים מכל מיני סיבות
בעיקרון את כותבת על "בני הבית" במעורפל ובאופן כללי.
אני לא חושבת, בעיקרון, שיש לי זכות מוסרית לדרוש מהם לחיות לפי הסטנדרטים שלי
פה אני חולקת עלייך.
מכמה סיבות.
אלה לא "סטנדרטים שלך" אלא עניין של תוצאות: 1. יש נזק כאשר חיים כמוהם. למשל: דפים נהרסים, הרצפה מתלכלכת בקצב גבוה מדי, הדלת של המכונה נשארה מתנדנדת וכדומה. 2. את עובדת קשה יותר. ומה, את לא נחשבת? המאמצים שלך לא נחשבים? העבודה שלך לא נחשבת? 3. בפועל, הם לא משלמים את המחיר על ההרגלים הרעים שלהם, כי את דואגת עבורם לבית נעים ונקי. אין להם באמת הזדמנות לגלות עד כמה "אי סדר לא מפריע להם" באמת בחיים - כי הם לא חיים באי הסדר שהם יוצרים! כך שזו טעות אופטית לטעון שזה לא מפריע להם. כל עוד מישהו אחר מנקה אחריהם, זה לא מפריע להם. אילו היו נאלצים לחיות בתוך התוצאה האמיתית של התנהגותם, לא בטוח בכלל שזה באמת לא היה מפריע להם.
הבעיה היא, שאת מטפלת בזה מפני שלך זה מפריע הרבה קודם, ועד עכשיו היית מוכנה לחיות כאזרח סוג ב' בביתך - כאילו להם מגיעה כל הנוחיות על חשבונך. כאילו התפיסה הבסיסית שלך היא "למה שיתחשבו בי בכלל".
למה?
כי אוהבים אותך ואת חשובה. רווחתך חשובה. וההשקעה שלך חשובה.
עכשיו נפרק את "בני הבית" הזה.
אם מדובר בכמה אנשים מבוגרים בלבד - אז יש בעיה. פרקטית ותקשורתית.
בכל מקרה, אולי אין לך "זכות מוסרית לדרוש " אבל מי מדבר על "לדרוש"? הדרך הנכונה היא לבקש. לתקשר. לדבר. להגיד כמה את סובלת וכמה זה מפריע לך, שדברים מתקלקלים, שמלכלכים ואת מוצאת את עצמך מנקה.
תשובה כמו "אז אל תנקי" - היא תשובה אלימה. היא לא תשובה משתפת פעולה, לא אוהבת, מרושעת.
לא מדובר בטקסים פולחניים שעושים לך טוב (נגיד, תצטלבו שלוש פעמים כל פעם שאתם עוברים ליד הספה. זה "טקסים פולחניים שיעצרו אותם בזרימה של החיים"). את גם תגידי "טוב, בסבבה שלהם לא להוריד את המים אחרי כל ביקור בשירותים"??? או שאת זה הם כן עושים?
אם מדובר בבית שכולל גם "בני בית" קטינים, שאת אמא שלהם - אז פה בהחלט יש לך זכות לדרוש. בהחלט. את האמא, הם אמורים ללמוד ממך איך להתנהל בחיים, ואם הם לא למדו עד עכשיו, זה בהחלט כשל חינוכי של הוריהם.
לעולם לא מאוחר לתקן.
ייתכן שלא ידעת איך ללמד אותם.
עכשיו הזמן להתחיל.
ותתחילי בעצמך:
ומבחינתם גם חסרת פשר
את זה את צריכה להבין דבר ראשון. זה לא חסר פשר. לכל דבר שאת עושה יש סיבה. וסיבה טובה. ואפילו הסברת את הסיבות האלה לי. למה כל כך קשה להסביר את הסיבות האלה לאחרים?
אחת מהשתיים.
או שאת פשוט לא יודעת, כי את נמצאת במצב כזה בחיים שבו גישתך יחסית קורבנית, אם אגיד בזהירות. גישה קורבנית גורמת לך להיות נרמסת בביתך. זה הזמן לשנות אותה.
או שאת חיה במצב שבו יש לפחות אדם אחד שמתייחס אלייך בזלזול, בחוסר התחשבות, בחוסר אהבה ובחוסר שיתוף. שאז, את באמת קורבן, זה לא רק היחס שלך לחיים אלא גם הסבל שאת סובלת ממנו באופן יומיומי.
אם את חיה עם בני אדם נורמליים ולא מתעללים, הדרך להפסיק להיות קורבן היא ע"י שינוי אישי ועל ידי שיחות איתם.
אם את חיה עם מתעללים, את תגלי את זה בכך שהשיחות יגיעו להתקפה עלייך, לזלזול ואי איכפתיות, במקום לנכונות לשפר את ההרגלים הרעים שיוצרים לך עומס ואי נעימות בחיים.
זה על רגל אחת.
בעיקרון את כותבת על "בני הבית" במעורפל ובאופן כללי.
אני לא חושבת, בעיקרון, שיש לי זכות מוסרית לדרוש מהם לחיות לפי הסטנדרטים שלי
פה אני חולקת עלייך.
מכמה סיבות.
אלה לא "סטנדרטים שלך" אלא עניין של תוצאות: 1. יש נזק כאשר חיים כמוהם. למשל: דפים נהרסים, הרצפה מתלכלכת בקצב גבוה מדי, הדלת של המכונה נשארה מתנדנדת וכדומה. 2. את עובדת קשה יותר. ומה, את לא נחשבת? המאמצים שלך לא נחשבים? העבודה שלך לא נחשבת? 3. בפועל, הם לא משלמים את המחיר על ההרגלים הרעים שלהם, כי את דואגת עבורם לבית נעים ונקי. אין להם באמת הזדמנות לגלות עד כמה "אי סדר לא מפריע להם" באמת בחיים - כי הם לא חיים באי הסדר שהם יוצרים! כך שזו טעות אופטית לטעון שזה לא מפריע להם. כל עוד מישהו אחר מנקה אחריהם, זה לא מפריע להם. אילו היו נאלצים לחיות בתוך התוצאה האמיתית של התנהגותם, לא בטוח בכלל שזה באמת לא היה מפריע להם.
הבעיה היא, שאת מטפלת בזה מפני שלך זה מפריע הרבה קודם, ועד עכשיו היית מוכנה לחיות כאזרח סוג ב' בביתך - כאילו להם מגיעה כל הנוחיות על חשבונך. כאילו התפיסה הבסיסית שלך היא "למה שיתחשבו בי בכלל".
למה?
כי אוהבים אותך ואת חשובה. רווחתך חשובה. וההשקעה שלך חשובה.
עכשיו נפרק את "בני הבית" הזה.
אם מדובר בכמה אנשים מבוגרים בלבד - אז יש בעיה. פרקטית ותקשורתית.
בכל מקרה, אולי אין לך "זכות מוסרית לדרוש " אבל מי מדבר על "לדרוש"? הדרך הנכונה היא לבקש. לתקשר. לדבר. להגיד כמה את סובלת וכמה זה מפריע לך, שדברים מתקלקלים, שמלכלכים ואת מוצאת את עצמך מנקה.
תשובה כמו "אז אל תנקי" - היא תשובה אלימה. היא לא תשובה משתפת פעולה, לא אוהבת, מרושעת.
לא מדובר בטקסים פולחניים שעושים לך טוב (נגיד, תצטלבו שלוש פעמים כל פעם שאתם עוברים ליד הספה. זה "טקסים פולחניים שיעצרו אותם בזרימה של החיים"). את גם תגידי "טוב, בסבבה שלהם לא להוריד את המים אחרי כל ביקור בשירותים"??? או שאת זה הם כן עושים?
אם מדובר בבית שכולל גם "בני בית" קטינים, שאת אמא שלהם - אז פה בהחלט יש לך זכות לדרוש. בהחלט. את האמא, הם אמורים ללמוד ממך איך להתנהל בחיים, ואם הם לא למדו עד עכשיו, זה בהחלט כשל חינוכי של הוריהם.
לעולם לא מאוחר לתקן.
ייתכן שלא ידעת איך ללמד אותם.
עכשיו הזמן להתחיל.
ותתחילי בעצמך:
ומבחינתם גם חסרת פשר
את זה את צריכה להבין דבר ראשון. זה לא חסר פשר. לכל דבר שאת עושה יש סיבה. וסיבה טובה. ואפילו הסברת את הסיבות האלה לי. למה כל כך קשה להסביר את הסיבות האלה לאחרים?
אחת מהשתיים.
או שאת פשוט לא יודעת, כי את נמצאת במצב כזה בחיים שבו גישתך יחסית קורבנית, אם אגיד בזהירות. גישה קורבנית גורמת לך להיות נרמסת בביתך. זה הזמן לשנות אותה.
או שאת חיה במצב שבו יש לפחות אדם אחד שמתייחס אלייך בזלזול, בחוסר התחשבות, בחוסר אהבה ובחוסר שיתוף. שאז, את באמת קורבן, זה לא רק היחס שלך לחיים אלא גם הסבל שאת סובלת ממנו באופן יומיומי.
אם את חיה עם בני אדם נורמליים ולא מתעללים, הדרך להפסיק להיות קורבן היא ע"י שינוי אישי ועל ידי שיחות איתם.
אם את חיה עם מתעללים, את תגלי את זה בכך שהשיחות יגיעו להתקפה עלייך, לזלזול ואי איכפתיות, במקום לנכונות לשפר את ההרגלים הרעים שיוצרים לך עומס ואי נעימות בחיים.
זה על רגל אחת.
דיון תיאורטי על פליי ליידי
תודה על התשובה המושקעת.
בני הבית הם כמובן בנזוגי והילדים. סליחה על חוסר הבהירות.
אולי נניח כרגע לילדים (כי זה אולי דיון אחר) ונתמקד בבנזוג.
בשעות שעברו חשבתי על הגישה השונה שלנו לאי-סדרים קטנים כאלה, והגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הדברים שמפריעים לי ולא מפריעים לו לשתי קבוצות:
קבוצה א - דברים שכן מפריעים לו, אבל הרגלי הניקון שלו שונים משלי. ביחס לדברים האלה אמרתי קודם במרומז אני רגילה לחיות מסודר, לא לחיות מבולגן ולסדר{{}}, ועכשיו אני אפרט, כי זה הבדל משמעותי בינינו, שמתבטא בהמון דברים. נניח, בארוחה: אם הייתי אוכלת לבד, בכלל לא הייתי צריכה לנקות את השולחן אף פעם. אני רגילה מילדות לאכול נקי מאוד, רק מעל הצלחת, וכשאני מפנה את הצלחת אי-אפשר לראות שאכלו פה. לעומת זאת מבחינת הבנזוג, זה טבעי שתוך כדי ארוחה השולחן מתלכלך, הוא לא שם לב כשזה קורה, ובסוף הארוחה בטבעיות לוקח סמרטוט ומנקה את השולחן (זה אחד התפקידים הקבועים שלו בבית). אצלו זה באוטומט שמנקים שולחן בסוף ארוחה, הרי בסוף ארוחה השולחן תמיד מלוכלך, חוק טבע כזה (-: אז הארוחה היא דוגמה. יש עוד הרבה דברים שאני רגילה לעשות מראש באופן לא מלכלך, והוא לא רגיל לשים לב להם תוך כדי, אבל כן רגיל ומודע לכך שתוך כמה זמן מצטבר לכלוך, ושצריך מדי פעם לפנות קצת זמן לניקיון. מבחינתו - כן, תוך כדי שעובדים במטבח הרצפה חוטפת קצת נתזים פה ושם, לכן מן הסתם בסוף יום עבודה במטבח הרצפה לא נראית משהו וצריך לנקות אותה. אז מנקים. אני בנויה אחרת, והעבודה שלי במטבח תמיד תהיה מתוכננת בצורה כזאת שמראש מגנה על הרצפה מלכלוכים, כך שלא צריך לנקות אותה יותר מפעם בשבוע.
קבוצה ב - דברים שלא מפריעים לו. תשמעי, אני הכרתי אותו גם כשגר עם עצמו, ותמיד ייחס חשיבות מסוימת לסדר וניקיון, אבל יש דברים שאצלי הם נחווים כאי-סדר ואצלו לא, וכן - הוא חי איתם בסבבה. זה גם נראה לי טבעי שיש לנו תפיסות אסתטיות שונות. זה מתבטא בכל מיני דברים, לא רק בשאלות של סדר. נניח - אני לא יכולה לסבול שקיות מהסופר, ורודות-מרשרשות-מזעזעות כאלה, על השולחן בארוחה. הוא רגיל מבית הוריו שאת הלחם מגישים לשולחן בשקית כזאת. לי זה נראה ממש לא מזמין לאכול ככה. לא יכולה להבין איך אפשר לשבת עם אורחים, לפרוש מפה יפה, להגיש לחם ביתי מעלה ניחוחות - ובשקית. השקית פרקטית ושומרת על הטריוּת, אבל זה כל-כך לא אסתטי - בררר... אז יש לנו טעם שונה, וכמו שזה יכול להתבטא בעריכת השולחן, ככה זה יכול להתבטא בדברים אחרים בבית. בעיניי דלת לא-סגורה-עד-הסוף, מתנדנדת כזאת, זה לא אסתטי, זה הורס לי את הכיף בבית. אבל לבנזוגי אין עם זה בעיה, וכשוא חי לבדו אף אחד לא עבר אחריו וסגר דלתות כמו שצריך, והוא מרוצה מחייו ככה. אז בנושא של הגשת הלחם, שזה באמת נורא מפריע לי, ביקשתי והוא הסכים לוותר למעני על הפרקטיות של השקית, למרות שאין לו מושג מה מפריע לי בה, אבל כי הוא רואה שזה באמת מאוד מאוד צורם לי. אבל בדברים אחרים, דברים שטיפה פחות מפריעים לי, או שיש לי יכולת לטפל בהם בעצמי ולפתור לעצמי את הבעיה - לא ממש נראה לי להגיש לו רשימה אינסופית של התנהגויות שהוא צריך לשנות.
בני הבית הם כמובן בנזוגי והילדים. סליחה על חוסר הבהירות.
אולי נניח כרגע לילדים (כי זה אולי דיון אחר) ונתמקד בבנזוג.
בשעות שעברו חשבתי על הגישה השונה שלנו לאי-סדרים קטנים כאלה, והגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הדברים שמפריעים לי ולא מפריעים לו לשתי קבוצות:
קבוצה א - דברים שכן מפריעים לו, אבל הרגלי הניקון שלו שונים משלי. ביחס לדברים האלה אמרתי קודם במרומז אני רגילה לחיות מסודר, לא לחיות מבולגן ולסדר{{}}, ועכשיו אני אפרט, כי זה הבדל משמעותי בינינו, שמתבטא בהמון דברים. נניח, בארוחה: אם הייתי אוכלת לבד, בכלל לא הייתי צריכה לנקות את השולחן אף פעם. אני רגילה מילדות לאכול נקי מאוד, רק מעל הצלחת, וכשאני מפנה את הצלחת אי-אפשר לראות שאכלו פה. לעומת זאת מבחינת הבנזוג, זה טבעי שתוך כדי ארוחה השולחן מתלכלך, הוא לא שם לב כשזה קורה, ובסוף הארוחה בטבעיות לוקח סמרטוט ומנקה את השולחן (זה אחד התפקידים הקבועים שלו בבית). אצלו זה באוטומט שמנקים שולחן בסוף ארוחה, הרי בסוף ארוחה השולחן תמיד מלוכלך, חוק טבע כזה (-: אז הארוחה היא דוגמה. יש עוד הרבה דברים שאני רגילה לעשות מראש באופן לא מלכלך, והוא לא רגיל לשים לב להם תוך כדי, אבל כן רגיל ומודע לכך שתוך כמה זמן מצטבר לכלוך, ושצריך מדי פעם לפנות קצת זמן לניקיון. מבחינתו - כן, תוך כדי שעובדים במטבח הרצפה חוטפת קצת נתזים פה ושם, לכן מן הסתם בסוף יום עבודה במטבח הרצפה לא נראית משהו וצריך לנקות אותה. אז מנקים. אני בנויה אחרת, והעבודה שלי במטבח תמיד תהיה מתוכננת בצורה כזאת שמראש מגנה על הרצפה מלכלוכים, כך שלא צריך לנקות אותה יותר מפעם בשבוע.
קבוצה ב - דברים שלא מפריעים לו. תשמעי, אני הכרתי אותו גם כשגר עם עצמו, ותמיד ייחס חשיבות מסוימת לסדר וניקיון, אבל יש דברים שאצלי הם נחווים כאי-סדר ואצלו לא, וכן - הוא חי איתם בסבבה. זה גם נראה לי טבעי שיש לנו תפיסות אסתטיות שונות. זה מתבטא בכל מיני דברים, לא רק בשאלות של סדר. נניח - אני לא יכולה לסבול שקיות מהסופר, ורודות-מרשרשות-מזעזעות כאלה, על השולחן בארוחה. הוא רגיל מבית הוריו שאת הלחם מגישים לשולחן בשקית כזאת. לי זה נראה ממש לא מזמין לאכול ככה. לא יכולה להבין איך אפשר לשבת עם אורחים, לפרוש מפה יפה, להגיש לחם ביתי מעלה ניחוחות - ובשקית. השקית פרקטית ושומרת על הטריוּת, אבל זה כל-כך לא אסתטי - בררר... אז יש לנו טעם שונה, וכמו שזה יכול להתבטא בעריכת השולחן, ככה זה יכול להתבטא בדברים אחרים בבית. בעיניי דלת לא-סגורה-עד-הסוף, מתנדנדת כזאת, זה לא אסתטי, זה הורס לי את הכיף בבית. אבל לבנזוגי אין עם זה בעיה, וכשוא חי לבדו אף אחד לא עבר אחריו וסגר דלתות כמו שצריך, והוא מרוצה מחייו ככה. אז בנושא של הגשת הלחם, שזה באמת נורא מפריע לי, ביקשתי והוא הסכים לוותר למעני על הפרקטיות של השקית, למרות שאין לו מושג מה מפריע לי בה, אבל כי הוא רואה שזה באמת מאוד מאוד צורם לי. אבל בדברים אחרים, דברים שטיפה פחות מפריעים לי, או שיש לי יכולת לטפל בהם בעצמי ולפתור לעצמי את הבעיה - לא ממש נראה לי להגיש לו רשימה אינסופית של התנהגויות שהוא צריך לשנות.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
הי בשמת, קראתי כאן את הדיון על פליי ליידי, ועלו לי כמה שאלות.
בעיקר בעניין של להיות לבושים מהבוקר עד הנעליים.
חשבתי שאולי גם לי זה יכול לעזור.
כי באמת, כשאני בבית, אני לרוב בבגדי בית שאיתם אני ישנה. ואם מישהו ירצה להגיע - אני ממש לא ארגיש נוח שיראה אותי ככה. ובטח שאני לא יוצאת ככה לרחוב. מקסימום אולי לרגע לחצר.
ובאמת, יציאה מהבית מרגישה לי תמיד כמו פרוייקט רציני, ולכן אם אני לא חייבת - אני לא יוצאת.
אז חשבתי שאולי אם באמת איישם את ההצעה הזו, זה יעשה איזה שינוי. אולי באמת יותר תנועה, אולי יותר קלילות, יציאה קלה יותר מהבית וכו'.
אך עלו לי כמה שאלות שקשורות לזה.
קודם כל, בגדים שארגיש נוח לצאת איתם החוצה או לקבל בהם אנשים (מבחינת זה שהם מספיק יפים ואסתטיים), אלו בגדים שלרוב לא ממש נוחים לי ללבישה לאורך זמן.
למרות שאני בעד שבגדים יהיו נוחים, בשנים האחרונות ה'להיראות טוב' נהיה לי יותר חשוב - ואני לובשת בגדים צמודים ולא 'מתנפנפים' כמו בעבר (חולצות צמודות, מכנסיים מחוייטים עם חגורה וכד').
אני משתדלת שלא יהיה לוחץ מדי, אך באופן טבעי, זה לא נוח כמו בגדי בית. זה כן יותר לוחץ.
כשאני בחוץ אני איכשהו חיה עם זה, כי זה יפה עליי, וחשוב לי להיראות יפה. אך ברגע שאני באה הביתה - אני ישר מעיפה אותם מעליי ועוברת לטרנינג וחולצת טריקו.
את כתבת: בגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.
נראה לי שעבורי זה לא מספיק.
אם זה בגדים שאני עובדת איתם בבית (לא עבודה משרדית) - אני לא אצא איתם החוצה. (שוב, אולי רק לחצר לרגע, אבל לא עד למכולת ).
כתבת: בגדי העבודה שלי הם מכנסי טרנינג יפים
ומצד שני: לי חשוב להיות לבושה בבית בבגדי עבודה. כאלה שלא אפחד להתלכלך איתם.
אז שוב, גם אם בבית יש לי מכנסי טרנינג יפים - אני לא אצא החוצה עם טרנינג.
ובנוסף כפי שאמרתי - אם הם מיועדים לעבודה, כלומר להתלכלכות - על אחת כמה וכמה שלא אצא איתם, ולא ארגיש נוח לקבל בהם אנשים.
ובכלל באופן כללי, בגדים שנוחים, זה אומר זרוקים על הגוף בצורה לא צמודה - הם לא מספיק יפים עליי לדעתי, ובגדים שיפים עליי - הם צמודים ולא נוחים כמו בגדי בית (שוב, ברמה של להיות בבית. בשביל להסתובב איתם בחוץ הם כן יחסית נוחים).
בנוסף, מעצם זה שבגד הוא בהגדרה בגד שאני לובשת בבית - באופן אוטומטי אני לא ממש מרגישה נוח איתו לקבל אנשים או לצאת החוצה.
אפילו אם אבחר לבית בגד יחסית יותר יפה.
*************
אז מכל הנ"ל לא הצלחתי להבין מה בעצם באפשרותי לעשות:
למעשה אני מוכנה לגמרי ליציאה - אם אני צריכה לצאת למקום שמצריך "בגדי חוץ", אני פושטת את בגדי הבית ומחליפה הכל. וזהו!
כלומר, את כן מחליפה את הבגדים שאת לובשת בבית לבגדי חוץ.
זאת אומרת שמה שאת לובשת בבית לא ראוי לצאת איתו החוצה...?
אז במה זה בעצם שונה מבגדי בית?
רק בגלל שזה לא 'סמרטוטים'?
כי גם ככה אני משתדלת לא ללבוש סמרטוטים.
ואם את במילא צריכה להחליף בגדים, אז במה זה עוזר לך להיות יותר קלילה בלצאת החוצה?
רק בגלל שגם סידרת את השיער ואת הפנים?
לי זה לא היה מספיק, כי בשביל לסדר את השיער אני צריכה להרטיב אותו, בשביל להרטיב אני צריכה להתקלח....
ואני גם ככה בחיים לא אצא מהבית אחרי שהתעוררתי ובלי להתקלח.
זאת פרוצדורה ארוכה, שתמיד מוציאה לי את החשק כשאני צריכה לצאת מהבית....
וגם אם התקלחתי בבוקר והתלבשתי כמו שאת מציעה, ואני צריכה לצאת רק אחה"צ - לרוב ארגיש צורך להתקלח שוב.
זאת אומרת, אני עדיין לא מוצאת איך אני עושה את זה יותר קליל.
**************
שני דברים נוספים שאני תוהה עליהם מבחינה פרקטית:
בקשר לנעליים:
אני לא סובלת נעליים. לרוב דבר ראשון שאני עושה ברגע שאני נכנסת הביתה, או מתיישבת, לא משנה איפה - באוטובוס בעבודה וכו' - זה להוריד נעליים.
מה גם שבגלל כאבי גב אני תמיד יושבת בישיבה מזרחית או רגל אחת מתחת לטוסיק (נושא בפני עצמו, לא ניכנס לזה עכשיו), אז לא נוח לעשות את זה עם נעליים.
ועוד דבר - חזיה:
חזיות זה דבר שלוחץ לי, נקודה.
לא משנה איזו חזיה, ניסיתי כבר המון, ואפילו הכי ישנה ומרופטת - זה אף פעם לא ממש נוח לי.
אז יחד עם הנעליים, החזיה זה הדבר הראשון שאני אעיף ברגע שאני נכנסת הביתה.
אמנם בעבר הייתה לי תקופה של כמה שנים שהיה לי אומץ ללכת בחוץ בלי חזיה (עם חזה גדול ונופל), אך היום כבר אין לי אומץ לזה.
אז שוב, מה שאומר - שאם ארצה להתלבש בבית באופן שמוכן לקבל אורחים או לצאת החוצה - זה אומר עם חזיה.
בעוד שכרגע הזמן שאני בבית זה הזמן היחיד שאני יכולה ממש להיות בלי חזיה ו'לנשום לרווחה'.
בקיצור, אני רואה שמה שמשתקף מכל הנ"ל - שמה שנוח לי בגוף לא נוח לי להיראות בו, ולהפך . בעיה בפני עצמה...
אז סליחה על כל האורך, אבל אשמח להבהרות על הדברים שאולי לא הבנתי.
וכמובן לאור כל הנ"ל - האם בכל זאת יש לך איזה עצות בשבילי ברוח הפליי ליידי שכן אוכל ליישם?
בעיקר בעניין של להיות לבושים מהבוקר עד הנעליים.
חשבתי שאולי גם לי זה יכול לעזור.
כי באמת, כשאני בבית, אני לרוב בבגדי בית שאיתם אני ישנה. ואם מישהו ירצה להגיע - אני ממש לא ארגיש נוח שיראה אותי ככה. ובטח שאני לא יוצאת ככה לרחוב. מקסימום אולי לרגע לחצר.
ובאמת, יציאה מהבית מרגישה לי תמיד כמו פרוייקט רציני, ולכן אם אני לא חייבת - אני לא יוצאת.
אז חשבתי שאולי אם באמת איישם את ההצעה הזו, זה יעשה איזה שינוי. אולי באמת יותר תנועה, אולי יותר קלילות, יציאה קלה יותר מהבית וכו'.
אך עלו לי כמה שאלות שקשורות לזה.
קודם כל, בגדים שארגיש נוח לצאת איתם החוצה או לקבל בהם אנשים (מבחינת זה שהם מספיק יפים ואסתטיים), אלו בגדים שלרוב לא ממש נוחים לי ללבישה לאורך זמן.
למרות שאני בעד שבגדים יהיו נוחים, בשנים האחרונות ה'להיראות טוב' נהיה לי יותר חשוב - ואני לובשת בגדים צמודים ולא 'מתנפנפים' כמו בעבר (חולצות צמודות, מכנסיים מחוייטים עם חגורה וכד').
אני משתדלת שלא יהיה לוחץ מדי, אך באופן טבעי, זה לא נוח כמו בגדי בית. זה כן יותר לוחץ.
כשאני בחוץ אני איכשהו חיה עם זה, כי זה יפה עליי, וחשוב לי להיראות יפה. אך ברגע שאני באה הביתה - אני ישר מעיפה אותם מעליי ועוברת לטרנינג וחולצת טריקו.
את כתבת: בגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.
נראה לי שעבורי זה לא מספיק.
אם זה בגדים שאני עובדת איתם בבית (לא עבודה משרדית) - אני לא אצא איתם החוצה. (שוב, אולי רק לחצר לרגע, אבל לא עד למכולת ).
כתבת: בגדי העבודה שלי הם מכנסי טרנינג יפים
ומצד שני: לי חשוב להיות לבושה בבית בבגדי עבודה. כאלה שלא אפחד להתלכלך איתם.
אז שוב, גם אם בבית יש לי מכנסי טרנינג יפים - אני לא אצא החוצה עם טרנינג.
ובנוסף כפי שאמרתי - אם הם מיועדים לעבודה, כלומר להתלכלכות - על אחת כמה וכמה שלא אצא איתם, ולא ארגיש נוח לקבל בהם אנשים.
ובכלל באופן כללי, בגדים שנוחים, זה אומר זרוקים על הגוף בצורה לא צמודה - הם לא מספיק יפים עליי לדעתי, ובגדים שיפים עליי - הם צמודים ולא נוחים כמו בגדי בית (שוב, ברמה של להיות בבית. בשביל להסתובב איתם בחוץ הם כן יחסית נוחים).
בנוסף, מעצם זה שבגד הוא בהגדרה בגד שאני לובשת בבית - באופן אוטומטי אני לא ממש מרגישה נוח איתו לקבל אנשים או לצאת החוצה.
אפילו אם אבחר לבית בגד יחסית יותר יפה.
*************
אז מכל הנ"ל לא הצלחתי להבין מה בעצם באפשרותי לעשות:
- האם ללבוש במשך היום בגדי חוץ בבית למרות שזה לא הכי נוח?
- או לחלופין, האם ללבוש בבית לא 'בגדי חוץ' אך כן בגדי בית יחסית יותר יפים? (כמו שהצעת טרנינג יפה לעבודה) (שוב, אז עדיין לא ארגיש איתם מספיק נוח ולא אצא איתם החוצה)
למעשה אני מוכנה לגמרי ליציאה - אם אני צריכה לצאת למקום שמצריך "בגדי חוץ", אני פושטת את בגדי הבית ומחליפה הכל. וזהו!
כלומר, את כן מחליפה את הבגדים שאת לובשת בבית לבגדי חוץ.
זאת אומרת שמה שאת לובשת בבית לא ראוי לצאת איתו החוצה...?
אז במה זה בעצם שונה מבגדי בית?
רק בגלל שזה לא 'סמרטוטים'?
כי גם ככה אני משתדלת לא ללבוש סמרטוטים.
ואם את במילא צריכה להחליף בגדים, אז במה זה עוזר לך להיות יותר קלילה בלצאת החוצה?
רק בגלל שגם סידרת את השיער ואת הפנים?
לי זה לא היה מספיק, כי בשביל לסדר את השיער אני צריכה להרטיב אותו, בשביל להרטיב אני צריכה להתקלח....
ואני גם ככה בחיים לא אצא מהבית אחרי שהתעוררתי ובלי להתקלח.
זאת פרוצדורה ארוכה, שתמיד מוציאה לי את החשק כשאני צריכה לצאת מהבית....
וגם אם התקלחתי בבוקר והתלבשתי כמו שאת מציעה, ואני צריכה לצאת רק אחה"צ - לרוב ארגיש צורך להתקלח שוב.
זאת אומרת, אני עדיין לא מוצאת איך אני עושה את זה יותר קליל.
**************
שני דברים נוספים שאני תוהה עליהם מבחינה פרקטית:
בקשר לנעליים:
אני לא סובלת נעליים. לרוב דבר ראשון שאני עושה ברגע שאני נכנסת הביתה, או מתיישבת, לא משנה איפה - באוטובוס בעבודה וכו' - זה להוריד נעליים.
מה גם שבגלל כאבי גב אני תמיד יושבת בישיבה מזרחית או רגל אחת מתחת לטוסיק (נושא בפני עצמו, לא ניכנס לזה עכשיו), אז לא נוח לעשות את זה עם נעליים.
ועוד דבר - חזיה:
חזיות זה דבר שלוחץ לי, נקודה.
לא משנה איזו חזיה, ניסיתי כבר המון, ואפילו הכי ישנה ומרופטת - זה אף פעם לא ממש נוח לי.
אז יחד עם הנעליים, החזיה זה הדבר הראשון שאני אעיף ברגע שאני נכנסת הביתה.
אמנם בעבר הייתה לי תקופה של כמה שנים שהיה לי אומץ ללכת בחוץ בלי חזיה (עם חזה גדול ונופל), אך היום כבר אין לי אומץ לזה.
אז שוב, מה שאומר - שאם ארצה להתלבש בבית באופן שמוכן לקבל אורחים או לצאת החוצה - זה אומר עם חזיה.
בעוד שכרגע הזמן שאני בבית זה הזמן היחיד שאני יכולה ממש להיות בלי חזיה ו'לנשום לרווחה'.
בקיצור, אני רואה שמה שמשתקף מכל הנ"ל - שמה שנוח לי בגוף לא נוח לי להיראות בו, ולהפך . בעיה בפני עצמה...
אז סליחה על כל האורך, אבל אשמח להבהרות על הדברים שאולי לא הבנתי.
וכמובן לאור כל הנ"ל - האם בכל זאת יש לך איזה עצות בשבילי ברוח הפליי ליידי שכן אוכל ליישם?
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
דיון תיאורטי על פליי ליידי
הערה נוספת -
לעניין הדיון האם נשים מתוכנתות יותר לשמור על סדר בגלל שהחברה 'הלבישה' עליהן את התפקיד הזה -
אני חושבת שייתכן שזה לא רק קשור לתפקיד החברתי לכאורה, אלא שאולי זה משהו במבנה המוח של גברים ונשים.
שבאמת לנשים זה יותר מפריע, ולא בגלל שלימדו אותן שזה 'התפקיד' שלהן.
אני למשל כשאני בבית שלי, ואני לא חייבת כלום לאף אחד, וגם כשאף אחד לא בא לבקר - אני פשוט סובלת מהבלגאן.
כי כפי שנכתב כאן בלגן יוצר רעש בעיניים ובמוח דרך הראייה.
אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות סדר בראש כאשר יש לי חוסר סדר מול העיניים.
ושוב, אני בטוחה אלף אחוז שזה ממש לא קשור לאיזה תפקיד שלי כאישה. (כי לצערי או לא, את רוב התפקידים ה'נשיים' אני גם ככה לא ממש ממלאת. אין לי למשל שום קשר לבישול, לכביסה ועוד כיוצא באלה...)
ככה, שאם זה נכון שלנשים זה יותר מפריע מלגברים, אני מרשה לעצמי לנחש שזה בגלל קודם כל - הבדלים במוח, שאצל נשים בלגאן חיצוני באמת יוצר הפרעה בחשיבה ואצל גברים לא.
ואני מרשה לעצמי אפילו לקחת את הניחוש יותר רחוק, ולומר שאולי אולי, דווקא בגלל זה שנשים נולדו מראש עם יותר אוריינטציה לסדר וניקיון - אולי בשל כך זה התחיל להיתפס כתפקיד של האישה.
אולי?
לעניין הדיון האם נשים מתוכנתות יותר לשמור על סדר בגלל שהחברה 'הלבישה' עליהן את התפקיד הזה -
אני חושבת שייתכן שזה לא רק קשור לתפקיד החברתי לכאורה, אלא שאולי זה משהו במבנה המוח של גברים ונשים.
שבאמת לנשים זה יותר מפריע, ולא בגלל שלימדו אותן שזה 'התפקיד' שלהן.
אני למשל כשאני בבית שלי, ואני לא חייבת כלום לאף אחד, וגם כשאף אחד לא בא לבקר - אני פשוט סובלת מהבלגאן.
כי כפי שנכתב כאן בלגן יוצר רעש בעיניים ובמוח דרך הראייה.
אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות סדר בראש כאשר יש לי חוסר סדר מול העיניים.
ושוב, אני בטוחה אלף אחוז שזה ממש לא קשור לאיזה תפקיד שלי כאישה. (כי לצערי או לא, את רוב התפקידים ה'נשיים' אני גם ככה לא ממש ממלאת. אין לי למשל שום קשר לבישול, לכביסה ועוד כיוצא באלה...)
ככה, שאם זה נכון שלנשים זה יותר מפריע מלגברים, אני מרשה לעצמי לנחש שזה בגלל קודם כל - הבדלים במוח, שאצל נשים בלגאן חיצוני באמת יוצר הפרעה בחשיבה ואצל גברים לא.
ואני מרשה לעצמי אפילו לקחת את הניחוש יותר רחוק, ולומר שאולי אולי, דווקא בגלל זה שנשים נולדו מראש עם יותר אוריינטציה לסדר וניקיון - אולי בשל כך זה התחיל להיתפס כתפקיד של האישה.
אולי?
דיון תיאורטי על פליי ליידי
אני לא בשמת, אבל אני יכולה להציע לך, אהבת עולם, מה שעוזר לי בעניין הלבוש. מאז ההריון גיליתי את מכנסי הטייטס. זה בדיוק באמצע בין טרנינג למכנסיים ותמיד נוח. כשאני יוצאת, אני לובשת מגפיים גבוהים וזה נראה בסדר גמור. ובנוגע לנעליים- גם אני לא מתה על נעליים בבית. אצל פליי ליידי זה יהרג בל יעבור, אבל אני מרשה לעצמי ללכת יחפה.
דיון תיאורטי על פליי ליידי
רק תדעו שזה מעניין לקרוא אתכן מהצד ולדמיין איך הייתי מרגישה במצב כזה, של בחירה בין בגדי בית לבגדי חוץ.
מבחינתי להישאר בבגדי בית בבוקר זה בכלל לא אופציה - אני מתפללת שחרית, ובתפילה צריך להיות בהופעה חיצונית של פגישה עם מלך. אז כל החיים אני יודעת שלא משנה מה עושים בהמשך היום - בבוקר כשקמים מתלבשים ומתארגנים כמו שצריך. רק מקריאת הדיון שלכן אני חושבת איך יכלו להיות ההרגלים שלי בלי ההלכה הזאת, ואיך זה היה משפיע על החיים שלי (-:
מבחינתי להישאר בבגדי בית בבוקר זה בכלל לא אופציה - אני מתפללת שחרית, ובתפילה צריך להיות בהופעה חיצונית של פגישה עם מלך. אז כל החיים אני יודעת שלא משנה מה עושים בהמשך היום - בבוקר כשקמים מתלבשים ומתארגנים כמו שצריך. רק מקריאת הדיון שלכן אני חושבת איך יכלו להיות ההרגלים שלי בלי ההלכה הזאת, ואיך זה היה משפיע על החיים שלי (-:
-
- הודעות: 839
- הצטרפות: 20 אוקטובר 2007, 21:26
- דף אישי: הדף האישי של ניחוח אדמה אחרי הגשם
דיון תיאורטי על פליי ליידי
גם אני לא בשמת אבל ברשותכן אוסיף כמה רעיונות לגבי בגדי בית
אצלי אני רגילה מהילדות שיש בגדי בית ובגדי חוץ ולא מערבבים ביניהם בכלל (ישר כשנכנסים הבייתה מחליפים לבגדי בית ולהיפך, לא יוצאים עם בגדי בית בכלל)
בגדי הבית שלי תמיד היו לא ממש יפים אבל גם לא זוועה
מאז הפלייליידי אני משקיעה מאוד בבגדי בית, במיוחד שאני נמצאת המון בבית
אני קונה אותם במיוחד, בצבעים שמתאימים לי, טייצים שיושבים טוב וגם נוחים, סוודרים במיוחד לבית (יד שניה), לפעמים חולצה מכופתרת רופפת כזאת (חולצה מכופתרת גורמת לי להרגיש יותר חגיגית). יש כל מיני גזרות של טרנינגים. לפעמים אני קושרת מטפחת צבעונית על הצוואר בקשירה מיוחדת - זה לא מפריע לנוחות אבל מוסיף יופי וחגיגיות.
יש לי עוד רעיונות אם זה מעניין מישהי.
גם לי קשה במיוחד בחורף לצאת מהבית ובמיוחד החלק של להחליף בגדים.
פעם ממש הייתי מסתבכת ומוותרת על לצאת כי "לא יוצאים עם בגדי בית". אז החלטתי על כמה מקרים שזה כן שווה את זה.
פשוט החלטתי שמעכשיו אני רוצה להקל על עצמי ומותר לצאת עם הבגדי בית היפים, נגיד לסופר או לטיול קטן בשכונה בערב - וויתור על פרפקציוניזם וה"דרך הנכונה"
אהבת עולם, לגבי השיער - אולי אם את רוצה לצאת למשהו קטן את יכולה לשים כובע מגניב או מטפחת או סרט לשיער ?
נעליים - אפשר רק בחלק מהזמן ! נגיד את רוצה להרגיש יעילה ולעשות כמה משימות - תנעלי נעליים רק לשעה או שעתיים . רק לזמן ה"עבודה". אם את עובדת מול המחשב וצריכה לשבת ישיבה מזרחית אז תורידי... אבל אם את עושה טלפונים או מנקה וכו' אז תנעלי.
ללו איזה יופי ! ובתפילה צריך להיות בהופעה חיצונית של פגישה עם מלך
אצלי אני רגילה מהילדות שיש בגדי בית ובגדי חוץ ולא מערבבים ביניהם בכלל (ישר כשנכנסים הבייתה מחליפים לבגדי בית ולהיפך, לא יוצאים עם בגדי בית בכלל)
בגדי הבית שלי תמיד היו לא ממש יפים אבל גם לא זוועה
מאז הפלייליידי אני משקיעה מאוד בבגדי בית, במיוחד שאני נמצאת המון בבית
אני קונה אותם במיוחד, בצבעים שמתאימים לי, טייצים שיושבים טוב וגם נוחים, סוודרים במיוחד לבית (יד שניה), לפעמים חולצה מכופתרת רופפת כזאת (חולצה מכופתרת גורמת לי להרגיש יותר חגיגית). יש כל מיני גזרות של טרנינגים. לפעמים אני קושרת מטפחת צבעונית על הצוואר בקשירה מיוחדת - זה לא מפריע לנוחות אבל מוסיף יופי וחגיגיות.
יש לי עוד רעיונות אם זה מעניין מישהי.
גם לי קשה במיוחד בחורף לצאת מהבית ובמיוחד החלק של להחליף בגדים.
פעם ממש הייתי מסתבכת ומוותרת על לצאת כי "לא יוצאים עם בגדי בית". אז החלטתי על כמה מקרים שזה כן שווה את זה.
פשוט החלטתי שמעכשיו אני רוצה להקל על עצמי ומותר לצאת עם הבגדי בית היפים, נגיד לסופר או לטיול קטן בשכונה בערב - וויתור על פרפקציוניזם וה"דרך הנכונה"
אהבת עולם, לגבי השיער - אולי אם את רוצה לצאת למשהו קטן את יכולה לשים כובע מגניב או מטפחת או סרט לשיער ?
נעליים - אפשר רק בחלק מהזמן ! נגיד את רוצה להרגיש יעילה ולעשות כמה משימות - תנעלי נעליים רק לשעה או שעתיים . רק לזמן ה"עבודה". אם את עובדת מול המחשב וצריכה לשבת ישיבה מזרחית אז תורידי... אבל אם את עושה טלפונים או מנקה וכו' אז תנעלי.
ללו איזה יופי ! ובתפילה צריך להיות בהופעה חיצונית של פגישה עם מלך