דיון תיאורטי על פליי ליידי

צ'פצ'ולה, איזה כיף לקרוא על בן הזוג שלך.
הוא נשמע כמו פרטנר אוהב (-:
והדברים שנשארו, שמפריעים לך, לא נשמעים לי נוראים. נגיד, השקית. אוקיי, בעינייך לא אסתטי, בעיניו לא בעיה. זה קל לפתרון. מחליטים איך זה יהיה אצלכם במשפחה לפי מה שחשוב למי שזה חשוב לו. אבל בעיקרון, אלה דברים שקשורים בפשרות הרגילות עם מישהו שחיים איתו. הדברים שממש מציקים לך, גורמים נזק, מייצרים לך עבודה - הם הדברים שיהיו ממש חשובים לך ותדאגי שהוא יתחשב בך. והדברים האחרים - תתרגלי לחיות איתו... או שתאמני את עצמך פשוט לחיות איתם, או שאת תשני אותם לנוחיותך כשאת נתקלת בהם.
דווקא הכי חשובים נראים לי הילדים. כי אם תתחילי להרגיל אותם לדרך שלך, אז יהיו לך שותפים בבית ויהיה לך נעים יותר. ולבן זוגך לא איכפת כך או כך, כך שאת תרויחי והוא לא ייצא נפסד.
ככה זה נראה לי.

אהבת!!! ממש לא שאלת שאלה ארוכה... P-:
אני כבר אקפוץ ואגיד שפעם הייתי כמוך, ואחרי שלמדתי מפליי ליידי עשיתי מה שעשתה ניחוח אדמה אחרי הגשם: קניתי בגדי בית שהם גם נוחים וגם יפים. ואני גם משתמשת הרבה בסינרים היפים שלי (שאין לי בעיה לרדת איתם למטה לזרוק את הפח או כל דבר כזה).
זה בתור התחלה (-:

_למרות שאני בעד שבגדים יהיו נוחים, בשנים האחרונות ה'להיראות טוב' נהיה לי יותר חשוב - ואני לובשת בגדים צמודים ולא 'מתנפנפים' כמו בעבר (חולצות צמודות, מכנסיים מחוייטים עם חגורה וכד').
אני משתדלת שלא יהיה לוחץ מדי, אך באופן טבעי, זה לא נוח כמו בגדי בית. זה כן יותר לוחץ.
כשאני בחוץ אני איכשהו חיה עם זה, כי זה יפה עליי, וחשוב לי להיראות יפה. אך ברגע שאני באה הביתה - אני ישר מעיפה אותם מעליי ועוברת לטרנינג וחולצת טריקו._
זה נשמע בול - אני.

האם ללבוש במשך היום בגדי חוץ בבית למרות שזה לא הכי נוח?
אם בא לך.
זה לא מה שאני עושה.
כמוך, לא יכולה לסבול "בגדי חוץ" והדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנסת הביתה זה להעיף אותם, כולל החזיה אם טרחתי ללבוש אותה.

אז עדיין לא ארגיש איתם מספיק נוח ולא אצא איתם החוצה
אלה לא בגדים שנועדו ליציאה החוצה. הם כן נועדו לזה שלא תהיה שום מבוכה לקבל אורחים פתאומיים או דפיקה בדלת מהדוור, וגם לירידה למטה להוציא דואר מהתיבה, לזרוק פח וכיוצא באלה. לא מעבר לזה.
הם נועדו גם לזה שאנחנו נרגיש יפות ומסודרות כשאנחנו עובדות בבית.
כשאני לובשת "סמרטוטים" גם האנרגיות שלי בהתאם. ברצפה.

_ואם את במילא צריכה להחליף בגדים, אז במה זה עוזר לך להיות יותר קלילה בלצאת החוצה?

רק בגלל שגם סידרת את השיער ואת הפנים?_
בעיקר. כן.

זאת פרוצדורה ארוכה, שתמיד מוציאה לי את החשק כשאני צריכה לצאת מהבית....
כשאני עמדתי במצב דומה, עשיתי שינוי בהרגלים שלי. למשל, אני דואגת לזה שהשיער שלי יתאים לקלילות, ולא ידרוש ממני פרוצדורה מטורפת בשביל לעבור את משוכת הדלת החוצה.

_וגם אם התקלחתי בבוקר והתלבשתי כמו שאת מציעה, ואני צריכה לצאת רק אחה"צ - לרוב ארגיש צורך להתקלח שוב.
זאת אומרת, אני עדיין לא מוצאת איך אני עושה את זה יותר קליל._
כי את מכבידה על עצמך. אלה הצרכים שלך.
פה משהו צריך לוותר: או שתחליטי לטפל בצורך להתקלח כל הזמן רק בשביל לצאת (זה מה שאני שיניתי) או שתעשי שינוי אחר. אבל כרגע אין ספק שההרגלים שלך מקשים עלייך להיות קלילה, ומקשים עלייך לצאת מהבית.

_קשר לנעליים:
אני לא סובלת נעליים_
אוקיי. אז עכשיו יש לך התנגשות בין שני רצונות שלך ושני צרכים שלך: את רוצה לקבל את "אנרגיית העבודה" שתזכי לה בזכות הנעליים, ואת רוצה נוחיות בלי נעליים. הרעיון שהכי נראה לי הוא מה שכתבו לך, להחליף... פליי ליידי היתה אומרת לך, שימי טיימר. רבע שעה עבודה (לא חשוב איזו עבודה), עם נעליים. ואז רבע שעה להעיף אותן ולעשות משהו מפנק ונינוח לעצמך.

אה, אני רואה שבסוף הגעת לחזיה. אני בבית בלי חזיה. סינר אגב עוזר לעניין הזה, כי לא רואים שאני בלי חזיה בקיץ. בחורף, הבגדים מסתירים מעצם טיבם (שתי שכבות לפחות).

בכלל למען הבריאות עדיף להעיף את החזיות...

_אני חושבת שייתכן שזה לא רק קשור לתפקיד החברתי לכאורה, אלא שאולי זה משהו במבנה המוח של גברים ונשים.
שבאמת לנשים זה יותר מפריע, ולא בגלל שלימדו אותן שזה 'התפקיד' שלהן._
אני לגמרי מסכימה.
במיוחד שלנשים יש מוח שקולט פרטים, שמסוגל להקדיש תשומת לב להרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושמכוון על "טיפוליות" כלפי בני אדם אחרים. נשים היו הממונות על הליקוט וזה אומר שהן אלה שהיו צריכות להתמצא באלפי צמחים שביניהם הבדלים קטנים. לאשה, ביתה הוא מבצרה.
זה לא ממש נכון לגבי הגבר. הוא גר בבית אבל האשה היא הקן שלו, לא הבית. והאשה זקוקה שהבית שלה יהיה נעים ונוח לה. וזה אומר, מסודר. נקי. שאם הוא כמו לוח ציור אז הוא יהיה מוכן לעבודה שלה.

אבל אני גם אומרת, שלגברים באופן כללי זה גם יוצר בלגן במוח. פשוט, לא כולם מודעים לזה. וחלק חיים בהכחשה פשוט מפני שהם לא מסוגלים או לא רוצים לטפל בזה בעצמם.

בשמת, תודה על התשובה המפורטת

.

נראה לי שהבנתי שבעצם כדאי שיהיו 3 סטים של בגדים:

בגדים לשינה
בגדים יפים לבית, לשעות הערות
בגדי חוץ

ושמה שחשוב זה בזמן הערות לא להישאר בבגדי השינה, וללבוש משהו שעדיין מרגישים איתו יפים, גם אם לא מספיק כדי לצאת עם זה לעבודה.
הבנתי נכון?

טוב, אז אם נהיה כאן דיון על פליי ליידי, אני חייבת לפרוק את אשר על לבי. עבורי, פליי ליידי היא נורא מדכאת כי היא.ממחישה באופן יד את הסיזיפיות של עבודות הבית. לא רק שצריך לעשות את העבודות האלה (כלים, כביסה, טאטוא) כל יום, אלא שמהר מאד מבינים שאם יום או יומיים מזניחים, הבלגן מסתער עליך והמצב הופך לקטסטרופאלי.
בשמת, אני יודעת שיש לך איזו נקודת מבט אחרת על העניין, שתגרום לי להרגיש פחות קורבן של הבית, הלכלוך, המשפחה ומוסכמות הסדר והניקיון של ימינו. הושיעי נא!

דווקא אני לקחתי ממנה דברים אחרים. אני לא אוהבת לעצור 10 פעמים ביום ל-10 דקות תחזוקה. במקום זה אני לוקחת את המשימות היותר תשתיתיות שלה (מרשימת המשימה היומית) ופעם בשבוע בוחרת משהו מהן לעשות. זה משפר את המצב בצורה קבועה.

בשמת, תודה מקרב לב על מה שכתבת.
דווקא הכי חשובים נראים לי הילדים. כי אם תתחילי להרגיל אותם לדרך שלך, אז יהיו לך שותפים בבית ויהיה לך נעים יותר
כשקראתי את המשפט הזה הוא פתאום נשמע כל כך הגיוני...
אז אם עוד לא נגמרו לך הכוחות להגיב (ואם כן אני אבין, אפילו כאן בדף אני רואה כמה את מוצפת), אשמח אם תיתני לי איזו הדרכה על רגל אחת, ככה, איך אפשר להרגיל את הילדים בלי לתת להם תחושה שהם מקבלים ביקורת בכל רגע (הדלת לא סגורה, הידיים שלך מטפטפות, מה שזרקת לפח לא ממש נכנס).
כדי לתת לך סדר גודל בלי להיחשף יותר מדי - הילד הגדול בן שמונה. ילד רגיש מאוד.

אני בעד העברת דיון הפליי ליידי לדף אחר.

אהבת עולם, אין בגדים יפים ונוחים? נניח, חציאות ארוכות, רחבות ומתנופפות? שמלות?

ובנוגע לתפקידי מוח - מטילה בכך ספק גדול. המוח הוא איבר מאוד גמיש. אז אין לי אפשרות אמיתית לדעת איך מתנהגים גברים ונשים בסביבה שאין בה חינוך שוביניסטי. אני רואה שנשים בממוצע יותר רגישות לניקיון מגברים. אבל אני גם מכירה נשים שבאלאגן, במובן הויזואלי, לא מפריע להן. אני אחת מהן. אני רוצה סדר, אבל מצרכים פרקטיים לחלוטין. יותר מזה, אני זוכרת מספיק טוב את היחס השונה לילדות לא מסודרות ולילדים לא מסודרים.
מה גם שלי אישית קשה לדמיין ציידים-לקטים מבולגנים. הם הרי לוקחים הכל איתם, אז איזה באלאגן כבר יכול להיות?

בנוגע לבגדים, מסכימה בעקרון עם שלושת הסטים של בגדים. אני לרוב מעדיפה לאחד את הסט הביתי והסט היציאתי. אבל זה כי אני לא סובלת בגדים לא נוחים. לכן אני לא לובשת אותם. כך שהייתי ממליצה לך למצוא בגדים נוחים ויפים. גם בלי קשר לפליי ליידי, ללבוש בגדים שאיכשהו חיים איתם נשמע לי רחוק מהאידיאל.

קראת את הדף נשים לבושות באופן טבעי ? או אולי זה נשים מתלבשות באופן טבעי ?

נשים לבושות באופן טבעי (-:

גם החזיות שייכות לשם באופן טבעי (-:

צ'פצ'ולה, אני נשבעת לך שאני מתכננת סדנה על זה D-: אבל הדבר הראשון שנותן הרגשה שלא מעבירים ביקורת הוא הטון: עדין, רך, וענייני. הדבר השני: הומור. הדלת לא סגורה? "רגע רגע יש פה איזה [איש לגו? במה הם משחקים כרגע? קחי דמות מהמשחקים שלהם, גם דמות מפחידה אבל רק אם הם נהנים לשחק בה] בדלת! מהר חייבים לסגור לפני שהוא ייכנס!" מה שזרקת לפח לא ממש נכנס? "אופס, הקליפה בדיוק הלכה לטייל! מהר תתפוס אותה לפני שתברח! תראה, הנה היא זזה שם!" תמציאי כיד הדמיון הטובה עלייך.
מה שחשוב הוא להתאים לילדים. להפוך את זה למשחק. וללמד את הקטנים ביותר, במיוחד כשהגדולים מתבוננים. בכיף, במשחק. הכנה מראש ומניעה שוות הרבה יותר מבקרת נזקים.
לקחת את הכי קטנ/ה וללמד אותם לזרוק משהו לפח: איך מחזיקים, איך הולכים לפח, איך מסתכלים, איך שמים בפנים ומקפידים שזה ייכנס למקום שאי אפשר ליפול ממנו...
נכנסים לכל מקום עם דלת? אומרים "ועכשיו נסגור את הדלת יפה" וסוגרים בכוונה.
בעצם, מה שאנחנו מלמדות פה הוא נוכחות.
להיות נוכח ברגע. להיות נוכח בחיים. לעשות את הדברים מתוך כוונה. לעשות את הדברים מתוך מחשבה: מדוע אנחנו סוגרים את הדלת? איך אנחנו זורקים לפח?
מי שמתקשה בזה הוא מי שלא חי בנוכחות. לא נוכח כאן ועכשיו, לא חי את החיים שלו במלואם. נמצא "על יד". או חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו. יש יתרונות רבים בנוכחות, בתשומת לב, בהכנסת כוונה לחיים.
אני לפעמים שואלת את הילדים: למה אנחנו עושים את זה? או - מדוע אנחנו עושים את זה? (לשם מה, ומשום מה)

בשמת, את גדולה! איזו התייחסות חכמה. מאמצת.
תודה @}

בשמת, באמת צריך כל מיני טריקים כאלו כדי ללמד ילדים? הייתי בטוחה שילדים נוטים לחקות את הוריהם.

מי שמתקשה בזה הוא מי שלא חי בנוכחות. לא נוכח כאן ועכשיו, לא חי את החיים שלו במלואם. נמצא "על יד". או חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו.
וואללה....

עבורי, פליי ליידי היא נורא מדכאת כי היא.ממחישה באופן יד את הסיזיפיות של עבודות הבית. לא רק שצריך לעשות את העבודות האלה (כלים, כביסה, טאטוא) כל יום, אלא שמהר מאד מבינים שאם יום או יומיים מזניחים, הבלגן מסתער עליך והמצב הופך לקטסטרופאלי

אני יודעת שיש לך איזו נקודת מבט אחרת על העניין, שתגרום לי להרגיש פחות קורבן של הבית, הלכלוך, המשפחה ומוסכמות הסדר והניקיון של ימינו
חתיכת אתגר זרקת לי, הא? (-: זה לנסות לסכם את כל התורה כולה על רגל אחת (טוב, אז התשובה הפשוטה והקצרה היא: ואהבת לרעך כמוך. באמת זה הכל וזו גם תמצית התשובה שלי, אבל אני מבטיחה לעשות את זה קצת פחות תמציתי מזה... D-: ).

אז קודם כל - הרעיון העיקרי הוא פשוט להעיף יחד עם החפצים המיותרים, האריזות הריקות, הזבל והאבק - גם את התפיסה הקורבנית.
הראייה של עצמנו כקורבן היא הרגל.
הרגל רע, כי זה מכתים לנו את כל הראייה שלנו בחיים, לראות את עצמנו כקורבן במקום לראות את עצמנו כאנשים ש בוחרים כאן ועכשיו בחיים שאנחנו רוצים לחיות.
למשל, בוחרים לחיות בבית שנעים ונקי ומסודר לנו בו.
הראייה כאילו אנחנו "נאלצים לנקות כי כולם מלכלכים" - היא ראייה שמוחקת לחלוטין את העובדה שאנחנו רוצות בית נקי, לעצמנו, מתוך העדפה שלנו, וזה המניע הראשון שלנו לטפל בזה.
או למשל, ברגע שרואים את עצמנו כקורבן, לא עולה על דעתנו לחשוב אפילו להתחיל להרגיל את בני הבית האחרים לשתף איתנו פעולה. אנחנו לא רואות את זה כמשהו שאפשר פשוט לבחור בכל רגע נתון.
או למשל, אם אני מרגישה קורבן כשאני מנקה את הבית, אז זו הגישה שאני מעבירה באוסמוזה או אפילו במלים ברורות לחלוטין לילדים שלי. איך בדיוק הם ישתכנעו לעשות את הדברים האלה שאמא אומרת בפירוש שהם איומים ונוראים והיא שונאת לעשות? רק ילד בעל רצון מופרז לרצות את אמו, בעל תחושת הקרבה מפותחת ומאוד מאוד רגיש ואוהב יקריב את עצמו ויבוא לעזור לאמא הסובלת...
זה - על רגל אחת.

לגבי זה שפליי ליידי מדכאת אותך וגו': תראי, הסיבה שזה מדכא אותך היא מפני שאת לא הצטרפת. את לא שם. הסתכלת מבחוץ ובגלל הרגשות שגאו בך לנוכח עצם הדיון ולנוכח עצם נושא הדיון (כי בפנים את מרגישה קורבנית ולא אוהבת לעשות את זה), היה נדמה לך שהיא "ממחישה את הסיזיפיות של עבודות הבית". אבל ההיפך הוא הנכון:
לך הן נראות סיזיפיות.
אבל אם תחליטי לטפל בהן בשיטה שלה (או בשיטות דומות לה) - אז תגלי שזה לא ככה בכלל.
ראשית הראייה של העבודות כ"סיזיפיות" משתנה. זה יותר הופך למדיטציית זן.
שנית, לא את כל העבודות עושים כל יום.
שלישית, כשאת מתחילה לעשות את השינויים המתבקשים, הרעיון הוא שבדקות בודדות כל יום את יוצרת לעצמך בית נקי, מסודר ושלווה בחיים.
בשביל זה צריך לאמץ הרגלים חדשים טובים במקום ההרגלים הישנים שלא משרתים אותנו ושיוצרים בעצם באופן יומיומי את הבלגן בחיינו.

יש דברים שאנחנו עושים באופן קבוע, שיוצרים בלגן.
אנשים מסודרים נוהגים אחרת, ואצלם לא נוצר הבלגן.
איך הם עושים את זה?
יש להם הרגלים של סדר במקום הרגלים של בלגן. זה לא לוקח להם יותר זמן או מחשבה או משהו, זה פשוט הרגל טוב במקום הרגל רע. לכן אנחנו מתחילים לאמץ ולהרגיל את עצמנו להרגלים הטובים כי גם אנחנו רוצים לעצמנו סדר במקום בלגן.

לגבי "השיטה" - השיטה של פליי ליידי מבוססת למעשה על זה שאת עובדת עם התוכנית באתר שלה, שאת מקבלת ממנה מיילים יום-יום המכילים הגיגים שלה, עדויות של מנויות אחרות ומנויים אחרים, וכן תזכורות לאורך כל היום ואת תוכנית היום כך שהיא מחזיקה לך את היד יום יום ומעודדת אותך יום יום, עם משימות יומיות וכו' וכו'.
אם את לא משתמשת בתוכנית שלה ולא נעזרת במיילים היומיומיים שלה, אז זו כבר לא שיטת פליי ליידי אלא וריאציה אחרת.
סך הכל היא לא הראשונה (היא עצמה למדה את השיטה של פאם ופגי) ולא היחידה. היא פשוט מלאה השראה ויש לה המון רעיונות יצירתיים ומבריקים וטיפים מוצלחים ואתר מסודר ותוכנית מאוד מובנית.

היא ממש נהדרת, ומצליחה באהבה ובהתלהבות שהיא משדרת להרעיף כוחות ומוטיבציה על מיליונים.

התשובה הפשוטה והקצרה היא: ואהבת לרעך כמוך
לא הסברתי למה.
עכשיו אסביר:
כי כדי לאהוב את הזולת את צריכה קודם כל לאהוב את עצמך. "כמוך" כתוב. אז כדי לאהוב את עצמך את מפסיקה לחשוב כקורבן ואת מתחילה לבחור לך את החיים הטובים שאת רוצה ושישמחו אותך.
ואחרי זה, את גם מביעה את אהבתך למשפחתך ולביתך בכל מה שאת עושה בבית. את מברכת לא רק את עצמך אלא גם את המשפחה שלך, בכל אקט של סדר וניקיון ואוכל וכביסה והכל שאת עושה בבית.
לכן, ואהבת לרעך כמוך.

הי בשמת, תודה על התשובה הארוכה והמושקעת.
קודם כל תיקון ברמה העובדתית - דווקא הצטרפתי לפליי ליידי, אפילו כמה פעמים, והתחושה שתיארתי היתה תוצאה של לקבל את המיילים וכו׳. זו היתה המחשה מדכדכת לכך שכל יום צריך להבריק את הכיור ולעשות כביסה, שגם אם היום סידרתי את המיטה, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת, וכך גם למחרת, עד סוף כל הימים.
את אומרת שזה כמו מדיטציה, ואני חושבת שגם מדיטציה, אם הייתי חייבת לעשות אותה כל יום, אם היא היתה נמשכת כמה שעות ביום (ואמנם כל פעולה בתחזוקת הבית היא ״כמה דקות״, אבל במצטבר כל הכביסה-כלים-בישול-סידור-טאטוא-ניגוב לוקחים כמה שעות, במיוחד לטיפוס לא מתקתק כמוני), היתה עול די רציני.
את מדברת על בחירה, ולי קשה להחליט שאני בוחרת. איזו ברירה יש לי? לא לשטוף כלים? לא לכבס בגדים? לא לבשל אוכל? זו לא באמת נראית לי אופציה ריאלית.
אולי העניין הוא שהבית שלי לא מאד מבולגן. הוא כמו כל בית נורמלי עם שני מבוגרים ושלושה ילדים ויוצר את העבודה הנורמלית שבית כזה מייצר. כך שפלייליידי לא בדיוק מצילה אותי מכאוס, ויותר ממחישה לי את העבודה שאני עושה, שאני נאלצת לעשות, כדי לחיות בבית נעים ומסודר.
אני מבינה שההבדל בינינו הוא שאני לא עשיתי איזה סוויץ׳ מחשבתי שאת כן עשית, אני רק לא מבינה איך לעשות את הסוויץ׳ הזה....

ו.... כן, אני לא אוהבת את עבודות הבית. הייתי מעדיפה לחיות ב-Downton Abbey, שיקראו לי לארוחה כשהיא מוכנה ושלא יהיה לי מושג מה קורה לבגדים מהרגע שאני פושטת אותם ועד שהם מופיעים, נקיים ומגוהצים, בארון.

ואמנם כל פעולה בתחזוקת הבית היא ״כמה דקות״, אבל במצטבר כל הכביסה-כלים-בישול-סידור-טאטוא-ניגוב לוקחים כמה שעות, במיוחד לטיפוס לא מתקתק כמוני
המממ.
את יודעת שאפשר לחסוך בכל אלה?
למשל, טאטוא יותר מפעם בשבוע?
כביסה - אולי כדאי לחזור במידה רבה לילדותנו, שלא זרקנו כל בגד לכביסה אחרי לבישה אחת.

אבל בעיקר:
בית נורמלי עם שני מבוגרים ושלושה ילדים
בבית כזה, העבודה צריכה להתחלק בין שני מבוגרים ושלושה ילדים. מבינה? המהלך הראשון שלך צריך להיות שינוי ההרגלים לכיוון שהם כולם עוזרים לסדר ולנקות את הבית, כל אחד לפי יכולתו, וכן עוזרים - באמצעות ההרגלים הטובים שלהם - לא ליצור בלגן.

כן, אני לא אוהבת את עבודות הבית. הייתי מעדיפה לחיות ב-Downton Abbey, שיקראו לי לארוחה כשהיא מוכנה ושלא יהיה לי מושג מה קורה לבגדים מהרגע שאני פושטת אותם
פה יש משהו שאני עוד צריכה לחשוב עליו.
אבל אין לי ספק שיש פה משהו, איזה חלק בתוכנו, שמסרב לחיות. שמסרב לקחת אחריות על עצמנו. עבודות הבית צריכות להיות כמו ללכת לשירותים. משהו טבעי שכל אחד עושה. כמו לאכול.
כשזה לא ככה, משהו התקלקל פה.
ובכל מקרה, צריך למצוא דרכים להקל. לקצר. לחסוך. לקצר תהליכים.
לשתף את בן הזוג והילדים.
לבנות תוכנית עבודה שבועית ולעשות ישיבה איך היא מתחלקת בין כולם.
לעשות תוכנית כביסה חדשה שמטרתה - למצות כל בגד עד המקסימום לפני שמכבסים אותו כדי לחסוך כביסה. וכן, כל אחד מקפל ושם במקום את הבגדים שלו. אפשר לקבוע תורנות, מי מוריד מהחבל/מוציא מהמייבש ומחלק לערימות, כל אחד מקבל את הערימה שלו ותפקידו לקפל מייד ולשים במקום. את תלמדי אותם לעשות את זה כמו שצריך, ואחרי תקופת הלימוד שתהיה בליווי אמא/ההורים, הם יהיו אחראיים לבגדים שלהם.

מה מצב החפצים בבית שלכם? אם את אומרת שהיית מנויה על המיילים שלה, אז אולי כבר סילקת את כל הדברים המיותרים מהבית? אם לא, אז גם זה צעד חיוני כדי לעבוד פחות קשה.

זה על רגל אחת.

שגם אם היום סידרתי את המיטה, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת, וכך גם למחרת, עד סוף כל הימים.
היי, זו כבר תחושה אקזיסטנציאליסטית שמצדיקה הצטרפות לרשימת הדיוור של סארטר

שגם אם היום סידרתי את המיטה, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת
המממ.
חשבתי על זה.
את שבויה בפרפקציוניזם. באותו חלק שבו שאומר "עכשיו אעשה את זה פעם אחת ולתמיד!"
אבל הקטע הוא, שבחיים, אנחנו חיים. לא מחסלים הכל פעם אחת ולתמיד.
את מסדרת את המיטה כדי לעשות לך את חדר השינה נעים ומזמין - לא מסדרת "כי צריך ואת בשיעבוד".
כמו שכל לילה את גם הולכת לישון במיטה הזאת (לא יודעת איך את, אבל לי הרבה יותר כיף ומזמין להיכנס למיטה מוצעת, והכי כיף - למיטה שבדיוק החלפתי בה מצעים. אח, התענוג של מיטה טרייה!). את לא אומרת לעצמך "גם אם היום הלכתי לישון, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת, וכך גם למחרת, עד סוף כל הימים".

מה שקשה לך הוא להבין, שאת מפנקת את עצמך בסידור המיטה הזה. את משרה קסם ושלווה בחדר השינה בסידור הזה. והוא גם לא צריך להיות יום לימודים ארוך: אני מתפיחה קצת את הכרית/יות שתשב יפה ותתרענן (שנייה בערך) ומניפה באוויר את השמיכה ומשכיבה אותה יפה על המיטה (2 או 3 שניות, תלוי אם היא נופלת יפה במכה ראשונה או שצריך מקצה שיפורים קטן). וזהו. מסודר. זה לא מסדר המפקד פה ואין קיפול צבאי P-:

אבל אין לי ספק שיש פה משהו, איזה חלק בתוכנו, שמסרב לחיות. שמסרב לקחת אחריות על עצמנו
גם לי אין ספק בזה. אני חושבת שזו נקודה הרבה יותר משמעותית מעניין הפרפקציוניזם. זו מן תפיסה של "עכשיו אעשה את זה, ואז אהיה חופשיה", שאז צריך לשאול "חופשיה לעשות מה, בדיוק?"
בגלל זה גם התחברתי למה שכתבת קודם על נוכחות.
אני רק לא מבינה אם את מדברת כאן בגוף ראשון רבים מפני שגם את בסירה הזו אתי....

היי, זו כבר תחושה אקזיסטנציאליסטית שמצדיקה הצטרפות לרשימת הדיוור של סארטר
המיתוס של סיזיפוס, גירסת ראש העין

שליחה על ידי ללו* » 06 ינואר 2013, 09:25

חופשיה לעשות מה, בדיוק?
על-פי הנסיך הקטן - ללכת בנחת אל הבאר, לשאוב מים (-:

איזה דיון מרתק היה פה!
ללא ספק כדאי להעביר לדף משלו.
אבל בינתיים, הייתי רוצה להגיב למשהו שנכתב לפני חודש, לגבי תגובות למעשה שלילי שנעשה על ידי בנאדם אחר:

אם קרה אירוע מקרי לחלוטין, שלא תלוי בבני אנוש, אני לא אכעס. נניח, בגלל הרוח התכופף ענף של עץ ושרט אותי. אם אין אחראי לארוע, אז יכאב לי. וזהו. לעומת זאת, אם מישהו יעשה מעשה, התגובה תהיה כעס.
_אני לא בטוחה שעדיף לראות את המעשה [של האדם] כתופעת טבע
למעשה, איזשהו גיל לדעתי זה זלזול והחלשה של הילד להסתכל על זה ככה._

אני חושבת שכן עדיף, במובן מסוים, להסתכל גם על מעשים של בני אדם כעל תופעת טבע.
למעשה, הדהים אותי ושעשע אותי איך אישה במסע הביאה את הדוגמה הזאת
שהיתה כמעט זהה לדוגמה שהביאה פעם המורה שלי כדי להדגיש נקודה שלה.
והיא אמרה: אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם? תיעלבו? ברור שלא.
אבל אנחנו כן נעלבים ממה שבני אדם עושים
ואוטומטית מרגישים כאילו הם עושים את זה לנו
בשעה שהרבה פעמים, הם לא עושים את זה לנו והרגשת העלבון רק תעצים את תחושת הקונפליקט.
אני לא מדברת על דפוסי התעללות.
אני מדברת על בנאדם רגיל, טוב, מכבד ואוהב, שבדיוק נמצא במצב #%&^& עם לחצים משל עצמו.
וכתוצאה מהמצב, הוא נכנס למטבח בבוקר עם פרצוף תחת, אכל ארוחת בוקר עם פרצוף כנ"ל, לא שאל לשלומך, ובאופן כללי עשה לך יופי של מצברוח טוב.
עכשיו השאלה היא: האם אני הולכת לקחת את זה באופן אישי ולהיעלב, או להזכיר לעצמי שהיה לו לילה מזעזע, שהוא לא התקדם עם הכתיבה שלו, שבגלל זה הוא כועס על עצמו, וגם לא ישן טוב, שהדדליין מתקרב, וכל זה לא אשמתי, לא קשור אלי, ובעצם לא הבעיה שלי?
הארון נתן לי מכה כי הוא קשיח ושפיצי וככה זה. הבנאדם הזה "נתן" לי פרצוף של תשעה באב כי יש עליו לחצים גרועים הרבה יותר ממה שאני קיבלתי ממנו, וככה זה. זה לא נגדי וזה לא אישי. זה... חלק מהטבע.

אני גיליתי את היופי והתועלת שבגישה כזאת, של לא תמיד לקחת אנשים באופן אישי, ואפילו לא תמיד לקחת אותם כאחראים על כל ניואנס התנהגות שהם מפיקים, אלא לקבל את זה שאנשים לפעמים סוערים או מורידים גשם ואפילו ברד, כמו שהמזג אויר שבחוץ עושה את זה. וזה לא נגדך.

<כל זה - אחרי שווידאנו, כמובן, שהאדם בכללי כן מחויב להתנהגות מכבדת ואוהבת, ושגם אחרי או תוך כדי התקפי נרגנות כנ"ל הוא יכול להתעשת, ולו לדקה, ולהגיד "אני נרגן, מצטער, זה יעבור לי" ולעשות הפרדת כוחות או התפייסות, אם צריך>

שליחה על ידי ללו* » 27 ינואר 2013, 20:13

אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם? תיעלבו? ברור שלא.
ברור כשאת לא בהריון, כן? (-;
(מכירה את הגריין הענק ההוא, עם המעלית המעליבנית?)

אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם?
המממ. כבר קרה לי שהרבצתי לרצפה מפני שחטפתי ממנה...
(-:

אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם?
אני נעלבת כשאני מקבלת מכה פתאומית, לא משנה אם מאדם או מחפץ, לא משנה אם בכוונה או לא בכוונה. התגובה הראשונה שלי היא - עלבון, ואח"כ כעס.
פעם דבורה עקצה אותי. וממש נעלבתי. לא הבנתי למה זה הגיע לי.
גם כשאני בלי כוונה נגיד נושכת לעצמי את הלשון, אני אוטומטית מרגישה עלבון וכעס.
אבל זה כעס כללי כזה, אולי על החיים, או סתם תגובה אוטומטית, לא בהכרח על הגורם.

בשמת יקרה,

זה המעט שהבאתי את עצמי לכתוב על החוויה המופלאה והמעצימה של הסדנה שלך. את מוזמנת לצטט אותי כ"המלצה" היכן שאת מוצאת לנכון.
הבית שלי מסודר! נקי!
אני אוהבת לסדר אותו! אני מרגישה טובה ויעילה בזה! אני נהנית לנקות!!! (אין מספיק סימני קריאה כדי להסביר עד כמה הייתי רחוקה ולאן הגעתי בהשראתך).

בשמת יקרה,

זה המעט שהבאתי את עצמי לכתוב על החוויה המופלאה והמעצימה של הסדנה שלך. את מוזמנת לצטט אותי כ"המלצה" היכן שאת מוצאת לנכון.
הבית שלי מסודר! נקי!
אני אוהבת לסדר אותו! אני מרגישה טובה ויעילה בזה! אני נהנית לנקות!!! (אין מספיק סימני קריאה כדי להסביר עד כמה הייתי רחוקה ולאן הגעתי בהשראתך).

איזה כיף!!! אני ממש שמחה לשמוע (-:

איזה כיף!!! אני ממש שמחה לשמוע (-:

תמרוש רוש

עונה לך פה, אבל אם יש לך רעיון לדף מתאים אחר - אשמח לשמוע - דף הבית של בשמת לא נראה לי המקום המתאים לדיון הזה. אולי דף על כעס או על אחראיות?

אני חושבת שכן עדיף, במובן מסוים, להסתכל גם על מעשים של בני אדם כעל תופעת טבע.

אני שמחה לקרוא את המשפט הזה. בדיונים אני מנסה למצוא את נקודת אי ההסכמה ביני לבין האנשים איתם אני מדברת.
אם שני הצדדים בדיון מביאים את אותה דוגמא, זה אומר שזו דוגמא מצויינת בעזרתה יכולה כל אישה להבין את עמדתה - שלה.

אתחיל מהאקסיומות שלי - אם את מערערת על אחת מהן כנראה שלא נוכל לנהל דיון פורה - האקסיומות שלי הן אקסיומות, וככאלה, לא ניתנות להפרכה.
אקסיומה ראשונה: בחירה חופשית.
אקסיומה שניה: אחראיות.

על פי תפיסת העולם שלי, לחפצים דוממים אין בחירה חופשית. אני לא יודעת בדיוק לגביי חיות, אז כרגע אני ארשה לעצמי להתעלם מהנושא הזה ולהתמקד במקרים הברורים, בשחור ובלבן - בחפץ דומם ובבת חווה מבוגרת ושפוייה.

ואוטומטית מרגישים כאילו הם עושים את זה לנו
כשל הייחוס הבסיסי. מכירה?

עכשיו השאלה היא: האם אני הולכת לקחת את זה באופן אישי ולהיעלב, או להזכיר לעצמי שהיה לו לילה מזעזע, שהוא לא התקדם עם הכתיבה שלו, שבגלל זה הוא כועס על עצמו, וגם לא ישן טוב, שהדדליין מתקרב, וכל זה לא אשמתי, לא קשור אלי, ובעצם לא הבעיה שלי?

אני חוששת שהמשפט הזה הוא כשל לוגי. כשל הבינאריות, אם אני לא טועה. מהות הכשל - ההנחה שיש רק שתי אפשרויות במצב בו יש הרבה יותר.
אני בוחרת לקחת את זה באופן אישי, ולא להיעלב. את מבינה על מה אני מדברת?

הארון נתן לי מכה כי הוא קשיח ושפיצי וככה זה. הבנאדם הזה "נתן" לי פרצוף של תשעה באב כי יש עליו לחצים גרועים הרבה יותר ממה שאני קיבלתי ממנו, וככה זה. זה לא נגדי וזה לא אישי. זה... חלק מהטבע.
זה לא נגדי וזה לא אישי, אבל זה לא חלק מהטבע, כי טבע הדם הוא להתעלות מעל טבעו.

אני מאוד מאמינה באי-סתירה, ולכן אני שואפת למערכת מוסר עקבית ונטולת סתירות. בין היתר, זה אומר שעליי להחיל אותם חוקי מוסר על כולם. כך שלהחמיר עם עצמי יותר מאשר אני מחמירה עם אחרים זה לא מוסרי.

ואני מאמינה, בכנות ובעוצמה אדירה, בחופש הבחירה שלי, באחראיות שלי. מובן שיש מסיבות מקלות. אבל האחראיות נשארת. תמיד קיימת הבחירה. השאלה היא מה המחיר של כל אפשרות.

תמרוש רוש, את מאמינה בבחירה החופשית שלך? בזה שאת יכולה גם תחת לחצים להתנהג בצורה ראויה ליקרים לך? אם כן, איך את יכולה להתייחס אחרת לאחרים?

בשמת יקרה, אח, איזה תענוג צרוף.
והקטע על נוכחות בחיים ועל הדרכת ילדים בדברים הבסיסיים שלנו נראים ברורים מאליהם - פשוט גאוני.

והמרגיעון אומר לי: הכל נכון - גם פרשנות לקויה. יכול להיות שהוא מכיר אותי אישית?

וואו, עירית, התרגשתי ונמסתי

(וואו, זה אפילו לא יום ההולדת שלי, אבל מכל עבר מציפים אותי במחמאות! איזה כיף לי!)

בשמת, יש לי אפילוג לדיון שלנו על פליי ליידי.

היום התחלתי לעשות סדר ברוח פליי ליידי בארון הבגדים שלי. אין לי מילים כדי להסביר את הכרת התודה והשחרור שאני חשה כעת

דעי לך שמילותייך עזרו לי, והביאו מעט אור, דחו הרבה חושך

איך שימחת אותי! (-:

אם את רוצה לקרוא חפירה א-ר-ו-כ-ה על הנושא אז כתבתי בבלוג שלי על הנושא. בהתחלה התכוונתי רק לכתוב משפט וחצי בדף שלך, ואז ראיתי שיוצאת לי מגילה, אז העברתי אותה דירה.

בעיקר אני התפלאתי לראות כמה תהליכים פנימיים יכולים להיות קשורים לזריקת בגדים. מפתיע אותי כי אני לא קשורה במיוחד לבגדים. מצד שני, אני קשורה לבגדים שלי. אלו שבחרתי בעצמי וקניתי בעצמי או מצאתי בעצמי. אז אולי בעצם אני כן נקשרת לבגדים, פשוט לא הייתה לי אפשרות כזאת, כי אלו לא היו הבגדים שלי אלא של אמא שלי?

אז אולי בעצם אני כן נקשרת לבגדים, פשוט לא הייתה לי אפשרות כזאת, כי אלו לא היו הבגדים שלי אלא של אמא שלי?
אהה.

מה זה הבלוג שלך? (אני כמעט לא נכנסת לדפים בבאופן)

יומנה של אשת אמצע

אני לא כותבת בו לעיתים קרובות. הוא שמור למקרים כמו היום, שבהם יש משהו שאני ממש רוצה לכתוב איפשהו, ואז אני כותבת שם.

את יודעת מה יפה בכתיבה שלך?
מעבר לזה שהיא מנוסחת בהיר ויפה,
מאוד ברורה ההנגנה של כל משפט.
כשאת מתארת סיטואציה חברתית למשל, מאוד ברור באיזה טון נאמר כל משפט.
אני שחקנית ותמיד מרתקת אותי היכולת של טקסט ללבוש קול.

מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. אם לא, אז פעם אם ניפגש אני אדגים לך

(-:

מעניין. אני משתדלת אבל אף פעם לא בטוחה אם הצלחתי (-:

באמת הרגיש כאילו נדלקה נורה, כשקראתי את הקטע על הגיגית. לא כיף לקרוע ניירות. נעשיתי קצת סקפטית כשהזכרתי לעצמי שזו פליי בשמת, אך נרגעתי מכך שכל הסיפור לא יארך יותר מ 5 דק'.

^{(אבל יש מוקש- תכיפות התיוק וכמות הניירות..)}

זה הולך ככה:

אני ממחזרת מים אפורים מהאמבטיה לבית השימוש, שצמוד לאמבטיה (יש רק חדר אמבטיה אחד). אז הסיפור אצלי: לקחתי את ערימת הניירות ודחפתי לאמבטיה... כשנרטבו למדי, ביקשתי מאיזה ילד שלי להכניס את הערימה לאחת הגיגיות שם. אחרי כמה שעות, נתתי לילדים את שקית הניילון שהיא הפח (היתה מלאה רק עד חצייה) וביקשתי למעוך לכדורים את הניירות ולזרוק לפח. ואז ירדתי לזרוק את זה.

אם אין מים באמבטיה, שמים את ערימת הניירות בגיגית. את הגיגית שמים בכיור/באמבטיה, וכל פעם ששוטפים ידיים, המים עם הסבון ממלאים את הגיגית. הניירות שוכבים שם בינתיים והופכים לעיסה.

בקיצור: באמת, כלום "עבודה".

כשהם היו קטנים, הילדים (גם הבני דודים) הכי אהבו "כביסת ניירות": אני הייתי מביאה את הגיגית עם מים בתוכה לסלון. שמה אותה על סמרטוטי רצפה באמצע הסלון. נותנת להם את הניירות וכפות עץ. והם היו קורעים אותם לגזרים, מכניסים לגיגית עם המים, ו"מכבסים" בעזרת כפות העץ. איך הם היו נהנים! שעה יכלו לשחק בדבר הזה...

וללמד את הקטנים ביותר, במיוחד כשהגדולים מתבוננים. בכיף, במשחק. הכנה מראש ומניעה שוות הרבה יותר מבקרת נזקים
שלום בשמת, אולי את כבר לא זוכרת, אבל את המשפט הזה כתבת לי (בתוך הודעה מפורטת הרבה יותר, כאן במעלה הדף) לפני כמה חודשים, כשביקשתי את עצתך.
באתי לספר לך בשמחה שזה עובד מעולה! ממש הייתי צריכה את ההכוונה הזאת, שהוציאה אותי מהטעות של "כשיגדלו קצת יהיה קל יותר ללמד אותם את הדברים האלה". עכשיו אני עושה המון עם בן הארבע (למשל, התלבשתי על הנושא של איך מחזירים ספר למדף בצורה מוצלחת, ולא בצורה שחוסמת את כל הספרים האחרים או שהוא נופל מחדש אחרי שנייה וכו'). הוא נהנה מזה כי הוא נהנה מתשומת הלב, וכי הוא בגיל שהכול נתפס כמשחק, וכי זה מתקבל על מצע "נקי" בלי כל מיני ענייני אשמה והאשמה שעלולים לסבך את העניין בגיל מבוגר יותר, והאחים שלו רואים ומתלהבים - ומפנימים גם הם. אז תודה תודה על העצה החכמה!!

באתי לספר לך בשמחה שזה עובד מעולה!
איזה כיף שבאת לעדכן

משמח מאוד.

ופתאום אחרי שכתבתי לך, וחזרתי וקראתי שוב את ההמלצה שלך ואת כל מה שכתבת לי באותו הקשר, צצה לי תהייה - מעין התפלספות אבל עם השלכות מעשיות. ראיתי שכתבת כאן שאת עמוסה מאוד, וגם אני כרגע, אז לא אפתה אותך עכשיו להיסחף לעוד דיון, אבל ברשותך אשמח לחזור לנושא הזה יום אחד

היי בשמת,
תודה על מה שכתבת, ב פליי ליידי או במקום אחר, על כך שאנשים מבולגנים לא חיים בכאן-ועכשיו, ועל כן לא שמים לב מה הם שמים איפה. נתת לי השראה.
ובזמן האחרון הבנתי שמבחינתי העניין הוא לא לסדר, אלא למנוע בלגן, ואכתוב על זה בקרוב (בשאיפה

) בדף

אלא למנוע בלגן
נכון!!!
יופי של ניסוח.

בשמת, אחה"צ אחד לקראת אמצע מאי, עת הכנתי את החומר לרו"ח, "כיבסתי" ניירות לפי ההנחיות שלך. עם כל ערימה שהוספתי לדלי, שלחתי לך עוד ברכה, על הרעיון הנפלא. @}

כמה נחמד לשמוע על כביסת הניירות שלך (-:

גם אני "כיבסתי" ניירות לפי ההנחיות שלך.
וגם אני מודה לך על הרעיון הנפלא

.
פעוט הבית נהנה אפילו יותר ממני, ואח"כ פיסלנו מהניירות צורות אבסטרקטיות (אני חשבתי שנהפוך אותם לפירות וירקות. פעוט הבית בחר לצבוע בחום ולקרוא להם קקי... בכל מקרה - הם כבר בפח).

שליחה על ידי ללו* » 04 יוני 2013, 08:31

"כיבסתי" ניירות לפי ההנחיות שלך
הסקרנות, הסקרנות... באיזה דף לחפש את זה?

לא זוכרת איפה ההתחלה, אבל זה ההסבר של בשמת לגבי איך היא עושה את זה (היכנשהו במעלה הדף הזה):

_זה הולך ככה:

אני ממחזרת מים אפורים מהאמבטיה לבית השימוש, שצמוד לאמבטיה (יש רק חדר אמבטיה אחד). אז הסיפור אצלי: לקחתי את ערימת הניירות ודחפתי לאמבטיה... כשנרטבו למדי, ביקשתי מאיזה ילד שלי להכניס את הערימה לאחת הגיגיות שם. אחרי כמה שעות, נתתי לילדים את שקית הניילון שהיא הפח (היתה מלאה רק עד חצייה) וביקשתי למעוך לכדורים את הניירות ולזרוק לפח. ואז ירדתי לזרוק את זה.

אם אין מים באמבטיה, שמים את ערימת הניירות בגיגית. את הגיגית שמים בכיור/באמבטיה, וכל פעם ששוטפים ידיים, המים עם הסבון ממלאים את הגיגית. הניירות שוכבים שם בינתיים והופכים לעיסה.

בקיצור: באמת, כלום "עבודה".

כשהם היו קטנים, הילדים (גם הבני דודים) הכי אהבו "כביסת ניירות": אני הייתי מביאה את הגיגית עם מים בתוכה לסלון. שמה אותה על סמרטוטי רצפה באמצע הסלון. נותנת להם את הניירות וכפות עץ. והם היו קורעים אותם לגזרים, מכניסים לגיגית עם המים, ו"מכבסים" בעזרת כפות העץ. איך הם היו נהנים! שעה יכלו לשחק בדבר הזה..._

עושים את זה לניירות עם מידע רגיש- רפואי, בנק וכיוב'

סליחה, עדיין לא הבנתי. ניירות עם מידע אישי אני חותכת לגזרים (בייחוד היכן שכתובים כל הפרטים האישיים). לפעמים אני מקשקשת ביסודיות על הפרטים הרגישים ואחר חותכת את הניירות. ואת הניירות החתוכים אני זורקת לפח מיוחד למחזור נייר. לא הבנתי למה לכבס ואחר לזרוק לפח רגיל ולא למחזור נייר.

אם יש לך בסביבה פח מיוחד שממחזר גם גזירי נייר, ואת מוכנה להשקיע את כל זה, מעולה.

אני מדברת על ערימות גדולות של דפים שבהם בכל מיני מקומות, פרטים אישיים, מספרי חשבון וכו' וכו'. יותר מדי עבודת גזירה וקשקוש, יש גבול. ואין לי גישה לפח מיחזור נייר שמקבל ניירות חתוכים (בפח המיחזור הרגיל, זה נזרק. רק כאלה שמקבלים למשל סרטים ממגרסות נייר רלבנטיים.

יש פח מחזור נייר גדול מהעירייה ופעם בכמה זמן באים ומרוקנים. אין הגבלות על צורת הנייר (אם הוא שלם או חתוך) או על כמותו. הגבול הוא גודל הפח כמובן וההתחשבות בשכנים שגם הם זורקים לאותו פח. כלומר, הפח מיועד אך ורק לנייר ולא לחומרים או לחפצים אחרים.

אם מדובר במצב קבוע של הרבה ניירות, אולי כדאי להשקיע במגרסת נייר קטנה ולא יקרה (אם יש). מכל מקום, הבנתי שבקרבת מקום לביתך אין כזה פח למחזור נייר. אגב, בכל בית ספר (אולי גם מוסדות ציבוריים אחרים?) יש פחים מיוחדים למחזור (פח לנייר, פח לבטריות וכו').

אין הגבלות על צורת הנייר (אם הוא שלם או חתוך) או על כמותו.
לנו יש פח מיחזור כחול רגיל. והוסבר לנו, שהם לא משתמשים בפיסות קטנות של נייר. שאין טעם לזרוק לשם. את הגזרים הם זורקים לפח.

ליאורה - אין מניעה להשליך את כדורי הנייר המכובסים - לפח המחזור. בטח בקיץ, כשהכל מתייבש כה מהר.

בשמת רק עכשיו ראיתי שהוספת תגובה לליאורה בינתיים. לא משנה.

שלום בשמת, יש נושא שעזרת לי בו לפני כמה חודשים אבל נשאר אצלי קצת פתוח, ואם יש לך זמן וכוחות - אני רוצה לנסות לחזור לזה (אם אין - רק תגידי).
קודם כל תזכורות ממעלה הדף (אני מצטטת רק משפטים עיקריים מהתכתבות שהיתה ארוכה יותר):

_בעצם, מה שאנחנו מלמדות פה הוא נוכחות.
להיות נוכח ברגע. להיות נוכח בחיים. לעשות את הדברים מתוך כוונה. לעשות את הדברים מתוך מחשבה: מדוע אנחנו סוגרים את הדלת? איך אנחנו זורקים לפח?
מי שמתקשה בזה הוא מי שלא חי בנוכחות. לא נוכח כאן ועכשיו, לא חי את החיים שלו במלואם. נמצא "על יד". או חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו. יש יתרונות רבים בנוכחות, בתשומת לב, בהכנסת כוונה לחיים_

באתי לספר לך בשמחה שזה עובד מעולה!{{}}

ופתאום אחרי שכתבתי לך, וחזרתי וקראתי שוב את ההמלצה שלך ואת כל מה שכתבת לי באותו הקשר, צצה לי תהייה - מעין התפלספות אבל עם השלכות מעשיות. ראיתי שכתבת כאן שאת עמוסה מאוד, וגם אני כרגע, אז לא אפתה אותך עכשיו להיסחף לעוד דיון, אבל ברשותך אשמח לחזור לנושא הזה יום אחד

בזמנו הזמנת אותי לכתוב את מה שמציק לי, אבל אני בדיוק ילדתי וזנחתי את כל מה שלא הישרדותי בשבועות הראשונים (-:

התיאור שציטטתי ממך למעלה ממש קולע: חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו_ . זה בדיוק הבן שלי. וזה גם אני כשהייתי בגילו. ואני נקרעת בין המתנה שב _להיות נוכח ברגע. להיות נוכח בחיים , שאני יכולה להעניק לו, לבין העוול שבכך. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה - העולם החיצוני הוזנח, העולם הפנימי טופח. כאב לי מאוד כשקרעו אותי מהעולם הפנימי. הייתי זקוקה לטיפוח הזה. הייתי זקוקה למחשבות שלי ולכתיבה ולקריאה ובעיקר ליכולת להתנתק ולצוף. אז לא שמתי לב שאני שוטפת חמש דקות את אותה צלחת, כשבכלל מה שאמא ביקשה ממני להביא לה זה כוס.
היום אני כבר לא באותה רחפנות, מאוד נוכחת ברגע. מה שהביא לזה זה הכורח - כשבאמת לא היתה לי ברירה, וגיליתי שיש לי בית לנהל, התעוררתי. וכן, זה טוב להיות נוכחת, זו מתנה - אבל יש לזה גם מחירים. איבדתי שלווה אינסופית שהיתה לי כילדה שלא דאגה משום דבר. ואני כבר לא כותבת - הלכה היצירתיות.
אז מצד אחד אני מרגישה שאני רוצה לעזור לילד להיות נוכח ולתפקד בחיים בצורה טובה, מצד שני גם מתייסרת באשמה שזה עוול בשבילו לקרוע אותו מהעולם הפנימי העשיר שלו, ובכלל - מי שׂמני לקבוע שהעולם החיצוני חשוב יותר? שהאורז שנשפך מהצלחת לכל הכיוונים חשוב יותר מניתוח נפתולי נפשו של הקוסם מארץ ים, שנרקם בתודעתו באותם רגעים?

מה את אומרת?

אהלן,
תוהה לגבי משהו שראיתי אותך כותבת כבר כמה פעמים - הדימוי של מלכה.
מאיפה זה בא? איזה עולם אסוציאציות זה מעורר אצלך?
אצלי מלכה זה ישר עם נתינים (כי אחרת, על מה היא מולכת, ועל מי?) וקצת קשה לי החיבור של זה למערכות היחסים עם הילדים.
אני סקרנית לדעת מה עובר לך בראש כשאת עושה שימוש במילה הזו.
[...]

וחוץ מזה הדברים שכותבת לך כאן בעדינות גרמו לי קצת להצטער שאף פעם לא שמעתי את ההרצאות שלך על ארגון הבית. אני רואה את עצמי בערך כמו שבעדינות רואה את עצמה (וכמישהי שפשוט לא זקוקה למידע הזה כי זה בא לי באופן טבעי) אבל נראה שהדבר הזה יכול להכניס איזו רכות מבורכת לכל העניין וברכות אני דווקא די חלשה כשזה נוגע לסדר וניקיון.
נו, אולי נארגן לך איזה חוג בית באנגליה. יש קבוצה לונדונית שמביאה מרצים מעולים לקהל נשי בעיקרו. אולי נגלגל את המחשבה הזו אם תשחררי את שנאתך לאנגליה

אצלי מלכה זה ישר עם נתינים
המממ. אצלי לא.
זה משהו מהאגדות, לדעתי.
כשאני מדברת על "מלכה" אני לא חושבת לא על ארמון ולא על האנשים שמסביב, אלא על התחושה בגוף כשאת מרגישה שאת מלכה. מרחב לנשום, עמוד שידרה חזק ויציב, בטחון, זקיפות קומה, גאווה אמיתית ושקטה.

נו, אולי נארגן לך איזה חוג בית באנגליה
צחקתי בקול רם D-: אם את מארגנת לי מספיק אנשים שיממנו לי טיסה ולינה - אני באה. עשינו עסק? (-:

תפילה_לאם

בעניין המלכה - נראה לי שיש משהו מאוד יהודי בדימוי הזה! לפחות כך נוצר בי הרושם מהיתקלות בכל מיני טקסטים מהעת האחרונה.

נראה לי שיש משהו מאוד יהודי בדימוי הזה!
ברור... (חיפוש זריז במקורות יגלה את זה).

הגריין הזה קפץ לי בראש אחד הדפים:
זה כדי לא להיות אנאלי, אתה חי עם שרירים טבעתיים ברצפה... (בשמת א מסבירה בדרך מקורית למה פליי ליידי זה לא ללכת לקיצוניות ההפוכה

מתוך בשמת א)

וכשהלכתי לחפש את המקור, מצאתי שהוא שמור במחשבי במטרה להוציא את הדיון הזה לדף יום אחד.
אז מעתיקה לכאן את הדיון המקורי שהיה בעבר בדף בשמת א וכעת שמור רק במחשב האישי שלי (ואחר כך נתקן את הגריין שיהיה לדף הזה במקום לדף הבית).

_

כשהדף הזה עלה למה חדש, שמחתי. כי יש כמה דברים בסגנון פלי לייד שאני רוצה לרשום, אבל אין איפה, וכי הקשר הין החלק התיאורטי למעשי זה לא חלק שאני יכולה או רוצה להתיר אצלי. וכי יש פה דיון מבחינתי שמבקש שאנהל אותו הרבה זמן ולא יוצא.

ונכנסתי לדף, והתחלתי לקרוא אותו. קודם חיפשתי את ההודעה שבשמת כביכול כתבה ושהעלתה אותו למה חדש. לא מצאתי. ואז הגית לדיון, והתברר שבדיוק רציתי להעלות את הדיון, את זה שאני רוצה, וזה לא עבד!

לא עבד מכל מיני סיבות. העיקרית היא מוגבלות הכתיבה. אני מדברת, וחושבת על התנהלות מסויימת ובית מסויים, ואיך אפשר להסביר את זה במילים? צריך לבוא לבקר, לראות בעיניים, להרגיש את האוירה. לא הכל אפשר לעשות באינטרנט.

אני אנסה שוב, הפעם אחרת:

חלק מהפרקטיקות של פליי ליידי לא עובדות לי. זה הגיוני, כי לא הכל עובד לכולם. לי חשוב להבין את ההגיון מאחורי הדברים שעובדים ואלו שלא. כי זה מאפשר לי למצוא מה עובד בשבילי ומה לא ביתר קלות, ואז להשתמש בזה. כי להבין את ההיגיון מאחורי ההצעות של פליי ליידי מאפשר לי למצוא מה הפתרונות שאני מצאתי לאותן בעיות, ואז להרחיב את האפשרויות שלי. וכשאני קוראת מה נשים אחרות עשו באותו מצב, אז אני יכולה לבחור את מה שמתאים יותר לחיים שלי.

אני חושבת שהייתי לעומתית שלא לצורך בסיבוב הקודם, מה שגרר התגוננות מיותרת באותה המידה. מזל שתמיד אפשר לנסות שוב

לא מתאים לי לנעול נעלי ספורט. אני גם מחוץ לבית לא נועלת נעלי ספורט, ותיאורטית שואפת ליחפנות או לפחות נעליים מינימליות. אבל הקלילות והזרימה של לצאת מהבית חשובים לי. אז יש לי כפכפים וזה מה שאני נועלת כשאני יוצאת מהבית, וזה לוקח לי חמש שניות בדיוק. זה נראה לי מתאים יותר למזג האוויר מנעלי ספורט...

והשתחררתי תודעתית מהצורך להחליך בגדים כדי לצאת החוצה. בזכות פליי ליידי גיליתי שאפשר לצאת החוצה בפיג'מה

וחוץ מזה, אני חושבת שהקטנת החשיבות שאני נותנת למראה החיצוני שלי זה משהו שכדאי לשאוף לו. במיוחד בהקשר של החברה האובססיבית עם המראה החיצוני, והפטריארכלית, שאנחנו חיות בה. אני לא דואגת לתסרוקת שלי או לכל דבר אחר. איך שאני נראית - אני יכולה לצאת החוצה ואין שום בעיה.

האפשרות של להשאיר כלים בכיור עד הערב, שנתקלתי בה במקרה, נראית לי עדיפה בהרבה על "לשטוף מייד אחרי הארוחה" שהיה תיאורטית מקובל בביתי, אבל גרר רק האשמות ודערות הדדיות מכולם לכולם (כי תיאורטית זה הכלל, לכן מותר להאשים מי שמפר אותו). במקום זה למדתי לשטוף כלים כשזורם לי, כמה שזורם לי. וזה עובד. גיליתי שכדאי לשטוף כלים ולהפסיק כזה מרגיש מעיק. והרשות לשטוף רק קצת כלים ולא את הכיור אפשרה את המצב שבו אני עוברת ליד הכיור וזורם לי אז אני שוטפת חלק מהכלים.

אחד מהדברים שיצא מזה, זה ששחררתי כמעט לחלוטין את המשא הכבד של הקורבנות והאשמה שיש בנוגע לכלים. ויש הרבה מהם. לא את הכל, אבל אני לא בטוחה שזה אפשרי בכלל בתנאים הנוכחיים, או שזה כדאי. גיליתי שזה גם מאוד תלוי ביחסים המשפחתיים באופן כללי ובתפיסת העולם ובהמון המון דברים אחרים, עמוקים יותר.

טוב, רשמתי המון ולא התחלתי אפילו את הסיפור על איך גיליתי מה כמות הטאבים הפתוחים האופטימלית שעוזרת לי לקרוא דברים לא כייפים שאני רוצה לקרוא. מחכה לראות אם יש עוד מישהי שרוצה לדבר על זה @}

קודם כל הקישור המבוקש:
דיון תיאורטי על פליי ליידי (2012-12-27T16:33:17)

דבר שני: כל מה שאת מתארת נשמע לי יופי. כלומר, לקחת את כל מה שלמדת בנושא, בדקת, ניסית, התנסית, ובהדרגה גיבשת לעצמך את ההתאמה האישית שלך לדברים, והגעת לזרימה טובה של התנהלות שעובדת בשבילך. הכל יופי.
לדוגמא, הטריק של נעליים עם שרוכים (צריכה פה להבהיר שהיא לא מדברת בהכרח על נעלי ספורט) הוא טריק.
מה שחשוב איננו הטריק עצמו, אלא המטרה שלשמה הטריק. המטרה היא לאפשר לנו גמישות וקלילות לקום ולעשות כל מה שצריך לעשות בבית שלנו כדי שהכל יזרום וכדי שיהיה לנו נעים, קל ונוח בחיים.
אם מצאת "טריק" אחר שעובד יותר טוב בשבילך ומשיג את אותה המטרה - יישר כוח

נפלא, ומעורר השראה לעוד נשים שבמקרה מסתבכות עם הטריק של פליי ליידי וגם הן מחפשות טריק שיעבוד בשבילן יותר טוב.

אחרי שקראתי חצי דף, ובמבט לאחור (קל יותר לראות דברים מסויימים במבט לאחור) קל לי יותר לראות מה גרם לדינמיקה הפחות פוריה משיכלה להיות (למרות שגם ככה יש בדף הזה המון דברים מעניינים ששווה לקרוא). חשבתי לכתוב כשאסיים לקרוא, אבל אולי עדיף שאכתוב עכשיו:

בתחילת הדף היו הכללות, כאלו שהוציאו אותו מהכלל, נחרצות ובינאריות. וכל זה הפריע לי. וגם עוד כמה דברים. אבל לא הבנתי מה הפריע לי, אז קראתי לזה בכלליות "פאנאטיות", וזה היה לא מובן, וגם הביא מטען רגשי שלילי ועודף

אז קודם כל, אני אלרגית להכללות. כל מיני כל מי שסובלת במידה כלשהי מבעיה בתחום הסדר והאירגון נמצאת כרגע במצב כלשהו של דכדוך מפריעים לי ומעוררים בי התגוננות. גם עם משפט לפני זה רשום שזו לא הכללה. כי זה כן. וכשההכללות האלו מוציאות אותי מהכלל שאני דווקא מרגישה שייכת אליו, זה מעצבן כפליים. ובאופן כללי הרגשתי שחלק מהדברים פה מוצלחים לי, אבל אין לי פה מקום ומוחקים פה את החוויה שלי (ששונה מהחוויה של כל הנשים) וזה מבאס.

וחוץ מזה, היה הרבה נחרצות וחלוקות בינאריות. והחיים יותר מורכבים מזה. הייתה תקופה בה הייתי לובשת פיג'מה לפני השינה ומחליפה בגדים בבוקר, וזה היה מצויין. והייתה תקופה בה לבשתי פיג'מה בבית, וגם זה היה מצויין. ואז הייתה תקופה בו הפיג'מה באמת גררה סוג של חוסר פעלתנות כזה, אבל לא התאים לי לחליף בגדים בבוקר. הפתרון שנמצא במקרה היה ללבוש פיג'מה אחרת - כלומר בגדים שהם לא פיג'מה אלא לבוש רגיל, ולהחליף אותו כשמתאים לי (כשהתקלחתי, בצהריים. התאים לי להחליף בגדים אחרי מקלחת, ולהתקלח בצהריים).

הכל זורם ומשתנה בחיים. מה שהתאים מקודם יכול לא להתאים עכשיו. ובמילותיה האלמותיות של ציל צול - במקום בו יש שתי אפשרויות לעולם יש יותר. ולפעמים ממש שווה לחפש את האפשרויות האלו.

אני מקווה עכשיו שיצליח לי ליצור דך שעוסק לא רק בתוצאות, אלא בתהליך הזה של גיבוש מה שמתאים ומה שעובד בשבילי. כי התהליך הזה מועיל לי יותר מטריקים, שלפעמים עובדים ולפעמים ממש לא. ככה אני יכולה למצוא את הטריקים בעצמי.

וגם לדבר על המטען שמסתתר לפעמים מאחורי המעשים היומיומיים האלו. לפעמים טריק מאפשר לעקוך מטען, לפעמים הוא מעביר אותו להקשר אחר, ולפעמים זה לא יעזור או כמעט לא יעזור, עד שמטפלים במטען האמיתי שעומד מאחורי הבעיה.

<ועדיין לא סיפרתי על הטריק הממש מגניב שמצאתי במקרה. אני עוד אספר. כבר הרבה זמן עבר ואני עדיין מופתעת מאיך דברים שחשבתי שהם על גבול הבלתי אפשרי פשוט קורים, אם משנים את הסביבה החיצונית. בכלל, לשנות את הסביבה החיצונית בצורה שתעודד דברים שאני רוצה זה רעיון שאני עוסקת בו הרבה בזמן האחרון>

ותודה על הקישור להודעה. חיפשתי את ההודעה בתחתית הדף, וכשהתחלתי לקרוא אותו מההתחלה לא שמתי לב לתאריך...

איזה זמן מצויין בחרת להחזיר לפה את הדיון הזה @}

שליחה על ידי שקטה* » 06 יולי 2017, 02:11

אשמח לשמוע על זה

טוב, רשמתי המון ולא התחלתי אפילו את הסיפור על איך גיליתי מה כמות הטאבים הפתוחים האופטימלית שעוזרת לי לקרוא דברים לא כייפים שאני רוצה לקרוא. מחכה לראות אם יש עוד מישהי שרוצה לדבר על זה flower

וגם על זה

<ועדיין לא סיפרתי על הטריק הממש מגניב שמצאתי במקרה. אני עוד אספר. כבר הרבה זמן עבר ואני עדיין מופתעת מאיך דברים שחשבתי שהם על גבול הבלתי אפשרי פשוט קורים, אם משנים את הסביבה החיצונית. בכלל, לשנות את הסביבה החיצונית בצורה שתעודד דברים שאני רוצה זה רעיון שאני עוסקת בו הרבה בזמן האחרון>

יש המון דפים באינטרנט בפתחתי בעבר, ראיתי שאני רוצה לקרוא אבל לא מתאים לי עכשיו, ושמרתי לאחר כך. הפ התאספו והתאספו עד שהיו יותר מאלף... ברור שבאיזשהי נקודה הפסקתי להאמין לעצמי שאחזור אליהם אחר כך. באמת חזרתי לפעמים, אבל אפשרות לסגור את כל הקצוות לא נראתה ריאלית.
ניסיתי לפתוח תיקיות חדשות, אבל גם זה לא עבד. השיטה החדשה שלי לציין דפים שאני באמת רוצה לקרוא, בצורה של הבטחה לעצמי שאוכל להאמין לה, היא להשאיר אותם פתוחים בתור טאבים. ובאמת חזרתי אליהם. אבל כך יצא שהגעתי ליותר מארבע מאות טאבים פתוחים...

הרצתי תוכנה כבדה במקביל לפיירפוקס. ופיירפוקס התחיל להתקע לי. חשדתי שזה בגלל כמות הטאבים הגדולה. בגללה פיירפוקס כבד כל כך והתוכנות לא מצליחות לרוץ במקביל בצורה טובה. אחר כך התברר לי שטעיתי, אבל זה היה אחר כך. היה לי ברור שיקח המון זמן לקרוא את כל הטאבים בשביל לנקות את הדפדפן, אז החלטתי לעבור זמנית לכרום. כל פעם העתקתי לכרום כמה עשרות טאבים. שם שמרתי אותם במעודפים בתיקייה זמנית, וקראתי אותם.

וזה עבד! הפתרון הזה לא רק מנע התבדרות של קישורים, אלא גם הגעתי לקרוא כל מיני דפים כבדים ולא ממש כייפים, שהחלטתי שחשוב לקרוא אותם גם אם הם מעצבנים. למשל, פוסט שמסביר כל מיני דברים על מע"מ, ועוד באנגלית. לא משהו כייפי במיוחד... אבל זה קרה.

קודם כל, האמנתי לעצמי שאני מתכוונת לקרוא את כל הדפים ששמורים לי במועדפים בכרום. לכן אם הטאבים הפתוחים התחילו להתבדר (פוסטים הובילו לעוד ועוד פוסטים שאני רוצה לקרוא, וכמות הטאבים גדלה וגדלה) יכולתי לשמור אותם במועדפים, לאחר כך. ולהשאיר כמות טאבים פתוחה מתאימה.

ודבר שני, הצלחתי לשמור על פרופורציות מתאימות. דאגתי שיהיו לי כמה טאבים פתוחים מכל קטגוריה, וטאב או שניים של דפים חשובים אבל מעצבנים. התוצאה היא שבזמן בו היה לי מצב רוח מתאים לקרוא את הטאבים המעצבנים, הם היו פתוחים וקראתי אותם. עוד תוצאה היא קיומה של רשימת מטלות.

כבר הוכח במחקרים שאחד הדברים שמשפרים ביצועי עובדים זה רשימת מטלות. כזו שאפשר לסמן בה וי על ביצוע מטלה ולהתגאות ולשמוח בזה. זה הוכח במחקרים על יעילות בחברות (אותם מחקרים מראים שתמריצים על ביצוע המטלות לא משפרים את הביצועים, ושהמימוש הפרקטי של תמריצים בהקשר הזה כמו שחברות עושות את זה דווקא הורס את רשימתה מטלות, אבל זה סיפור אחר). זה עצה שנותנות בשמת ופליי ליידי ועוד כל מיני אנשים. בקיצור - זה עובד.

אני לא באמת בטוחה מה מספר הטאבים המקסימלי. לא ספרתי. אבל צריך שהכמות תהיה קטנה מספיק כדי שאני אוכל לעקוב אחרי מה יש בכל טאב, אבל גדולה מספיק כדי שתהיה אצלי הרגשה של שפע ומגוון. רוחב הטאב המשתנה בכרום שמצמצמם את הטאב לגודל לא קריא, לעומת הגודל הקבוע בפיירפוקס גם הם משפיעים, למרות שעוד ל אממש ברור לי עד כמה.

אחר כך, סיימתי לנקות את כל 400 הטאבים האלו (חלקם קראתי, חלקם החלטתי שלא צריך לקרוא, חלקם קראתי ושמרתי לשימוש עתידי), וחזרתי לפיירפוקס. בדרך גיליתי שגם כרום נתקע לפעמים. הוא נתקע פחות עם התוכנה הכבדה, אבל שורד פחות טוב אתרים מלאי פרסומות כמו מאקו וויינט. הרצתי גם תוכנה אחרת, כבדה עוד יותר, וגיליתי שאומנם לפעמים יש בעיות, אבל רוב הזמן אפשר להריץ במקביל בלי בעיה. כלומר, הבעיה היא לא בפיירפוקס (ובזה שהוא כבד יותר מכרום), אלא בתוכנה האחרת.

אבל, אני עדיין חזרתי לכרום. זו הייתה חזרה מעצבנת, כי נקלעתי לכמה כתבות שהתייחסו לאירועים אקטואליים מלפני שנים, והיו הרבה רפרנסים לכל מיני כתבות בווינטי ומאקו ועוד אתרים. כאלו שאני רוצה להכנס שניה לראות את הכותרת ולצאת. וכרום ממש נתקע על זה. פיירפוקס הרבה יותר מוצלח בהקשר הזה. ובכל זאת, חזרתי לכרום.

ניסיתי לשחזר את השיטה בפיירפוקס. ההצלחה שלי למין ולסדר ארבע מאות טאבים עודדה אותי שיותר מאלף הטאבים לקריאה עתידית הם משימה אפשרית לסידור ומיון. ואכן, מיינתי יותר משלוש מאות עמודים לדפים שאני רוצה לקרוא, מחקתי כמה עשרות, יצרתי תיקייה לספרים שאני רוצה לקרוא בעתיד. זה היה גל מיון מוצלח בהחלט. אבל את ההצלחה של כרום לא הצלחתי לשחזר. בפיירפוק היו עוד מאות דפים למיון. וגם אחרי שהשארתי כמות קטנה של טאבים ותיקייה של טאבים לקריאה, זה היה מלאכותי. זה לא יצר את תחושת ההשג וההצלחה והניקיון מכרום.

אז החלטתי לעשות את הדבר הרציאונלי. להפסיק לעשות מה שלא עובד ולעשות מה שעובד. העתקתי לי שלושים דפים לכרום, וחזרתי לפה. אני תוהה אם אחרי שלא יהיו לי בפיירפוקס המון דפים למיון אצליח לשמור על אותה התחושה שם. או שהעץ המסועף של מועדפים ששמורים אצלי שם מכביד. ואם כן, אני כבר חושבת איך להקטין גם אם העומס הזה. אבל, כל דבר בזמנו ובעיתו. בינתיים, יש לי עוד יותר מאלף דפים למיון. לאט לאט, אני אמיין את כולם.

זו דוגמא פרטית של העיקרון הכללי של לשנות סביבה חיצונית בשביל לגרום לדברים לעבוד. אין לי כרגע רעיונות לעוד דוגמאות, ואני מאמינה שהכללות כאלו רצוי לתת לא בצורת הסבר תיאורטי, אלא בצורה של הרבה דוגמאות (וגם זה עניין בפני עצמו ששווה פוסט). אז אני אדחה את זה לזמן בו אני אצליח לחשוב על עוד דוגמאות לסביבה מעודדת התנהגויות שרצויות לי. יש לי כרגע רק עוד דוגמא אחת, שרפרף שיהיה נוח יותר להגיע למתח, אבל היא מורכבת יותר. אני זוכרת שהיו לי עוד דוגמאות, אולי אזכר בהן אחר כך.
בעצם נזכרתי באחת, אבל הסביבה פה היא מחשבתית ולא פיזית - חלוקה מחשבתית של משימה למשימות קטנות יותר, שלא דורשות מאמץ ושאפשר לבצע אותן כבדרך אגב, בשטיפת כלים. במקום לשטוך את כל הכיור, לשטוף כמה שבא לי. גם אם זה רק צלחת או שתיים.

אני חושבת שהנושא של קלילות במשימות מתחבר לי פה מאוד. גם הפוסט של בשמת על לבשל בקלילות, ואיך הו אמתקשר אצלי ללטאטא ולשטוף רצפה בקלילות. על קלילות בעולם הפיזי, קלילות מחשבתית, והקשר הלא ישר ביניהם.

שלא דורשות מאמץ ושאפשר לבצע אותן כבדרך אגב, בשטיפת כלים. במקום לשטוך את כל הכיור, לשטוף כמה שבא לי. גם אם זה רק צלחת או שתיים.
טוב, אם ככה חייבת לשים פה את הרשימה הרלבנטית כל כך

הרשומה הזו באמת דומה למה שאני מתארת, אבל לא אותו הדבר. מתישהו כשיהיה לי מצב רוח לעוד סיפור ארוך אני אכתוב על זה בהרחבה. בינתיים הרשומה שלך קרובה מספיק

קראתי פעם שצריך 21 פעם לחזור על הרגל שרוצים לאמץ לשגרה, עבד לי עם ריצה בחוץ, לגבי סידור בית או שאר הדוגמאות למעלה פחות עובד לצערי, עושה כבר שנים אבל עדיין לא התרגלתי