המשך חיינו באפריקה

[אמא_של_יונת*]

כנראה שיש אנשים שצריכים שהמורה תגיד להם שהילד שלהם בסדר
אולי.
ואולי גם המורה עצמה זקוקה להרגשת הבטחון הזאת. ש היא הקובעת אם הילדה בסדר.

[אמבט_ים*]

וואו, אורית, מעורר השראה.

[מייק_בר_רב_אשי*]

תמיד חשבתי שמי שאין לו מה לומר -- מוטב שישתוק.
אבל מסתבר שכדאי שאגיד, שתביני, שגם אני (ובודאי עוד איזה אלף-אלפיים דוממים כמוני) קורא ועוקב.
אז מה יש לי לומר? הנה אני אומר: אני קורא אותך ומשתתף במה שעובר עלייך.
תחזיקי מעמד, מה זה חמש שנים בשבילנו, זה יחלוף.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תמיד חשבתי שמי שאין לו מה לומר – מוטב שישתוק.
תודה שלא שתקת.


ואולי גם המורה עצמה זקוקה להרגשת הבטחון הזאת. ש היא הקובעת אם הילדה בסדר
אחרי שכתבתי חשבתי גם על האפשרות הזאת...

היום אני מסתובבת עם התובנות הנ"ל בראש. עדיין קצת חלשה וחולה, אבל הרגשה קצת שונה.
מה שהכי מוזר לי הוא שכתבתי על כך באינטרנט!!
שתבינו, מעולם לא הייתי חיית אינטרנט ופורומים. הכי הרבה שעשיתי במחשב היה להוציא אי מיילים.
החיים כאן עם הבדידות והניתוק הביאו אותי לכתוב באתר הזה, ולפעמים זה עדיין מוזר לי לחשוף את עצמי בצורה כל כך חושפנית במקום כל כך פומבי.
אני מודה בליבי לכל תושבי האתר הזה שמאפשרים לי חשיפה כל כך גדולה מתוך ביטחון.

היום יום גשום גשום ואפור. מזכיר לי שגם בארץ בודאי כבר מתחיל החורף.
מביא לי קצת "דיכאון חורף".
אני אוהבת קיץ, שמש, שאפשר לטייל בחוץ, לא ללבוש שכבות, ללכת לבריכה, לנעול סנדלים.
אז אני מתעוררת לחיים.
נראה לי שהיום זה הזמן לבכות ולהתאבל על מה שצריך, לנחם את מה\מי שצריך (על פי מה שכתבתי למעלה).
רק עכשיו מתחילות ההבנות לחלחל.

המשך בניית הקשת והחיצים-
דיויד הביא אתמול את חבילת המסמרים הגדולים שהיו באש כמה ימים.
הוא לקח פטיש ודפק עליהם עד שנהיו שטוחים ודקים.-חוד חץ.
הוא דאג שישמעו אותו דופק הרבה ויחשבו שהוא מכין חיצים. זה לא חוקי,מסתבר,מאז אותה מלחמה עקובה מדם בין שבט הקלנג'ין (השבט שלו) לבין שבט הקיקויו. הוצא מחוץ לחוק הכנה של קשתות וחיצים והחזקתם.
מסתבר שזה היה הנשק העיקרי באותה מלחמה קשה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בצהרים נעלם פתאום קו הטלפון.
שכחתי שזה קורה כאן לעיתים כשיורד הרבה גשם.
ופתאום נילחצתי.
אין טלפון=אין אינטרנט=אין אתר של "באופן". הצילו!!!!
מה אעשה עם כל המילים שממלאות את ראשי?!
זה גוזר עלי "שתיקה"! (אין אייקון מפוחד...)
למזלי הקו חזק בנתיים.

כך שאם אעלם לכמה ימים,תדעו למה...

[אמא_של_יונת*]

אורית,
הרהרתי היום ביני לביני:
איזה דבר נפלא הוא האינטרנט הזה! הנה אורית חיה לה באפריקה, רחוקה מכל המוכר והאהוב, ובכל זאת היא מקושרת לידידיה, וגם להמון אנשים אחרים. יש למי לספר, יש מי שמגיב. אפשר להשתתף בשיחות עם אנשים אחרים.
נכון, זה לא כמו להיות אתם ממש, לא כמו להשתתף במפגשים ולבקר בבתים, אבל זה המון!
אתמול סיפרה לי חברה, שנכדיה חיים בחו"ל, שיש לה מצלמה וטלפון אינטרנטי. היא מטלפנת אליהם והם פותחים את המחשב והמצלמה משני צידי האוקיינוס - רואים זה את זה ומדברים זה עם זה.
אז אם אכן יעלם לך הקו ואיתו האינטרנט (אני מקווה שלא) - זה רק ידגיש על דרך השלילה, כמה קשה היה יכול להיות בלי האינטרנט וכמה נפלא ש(לרוב...)הוא קיים.
ומה שיש לך לספר לנו - כתבי בינתיים בקובץ וורד, ואחר כך - כשיחזור הקו - תעבירי לאתר.

[זהבי_ת*]

הי אורית.
כשכתבת על החיים בבית עם משרתים, נזכרתי בכמה נשים מהקיבוץ שלי.
הן הגיעו מדרום אפריקה כנערות ציוניות וצעירות והיה צריך ללמד אותן לצחצח נעליים, איך שוטפים ריצפה, איך מנקים שירותים. בדרום אפריקה הן חיו כמובן עם משרתים משרתות ונני.
אני זוכרת שזה תמיד היה משעשע אותנו ה"קיבוצניקים".
אבל הדבר הכי ביזארי עם העולים מדרא"פ היה: כמה משפחות הביאו איתן משם כלבי לברדור.
והכלבים האלו רגילים היו לנבוח על אנשים כהי עור. כשהיו רואים בקיבוץ מישהו קצת כהה עור (ממוצא מרוקאי למשל)
הם היו משתוללים ונובחים ולא היה דבר מביך מזה וגם לא היה הרבה מה לעשות.

חוץ מזה- מאחלת שתרגישי טוב ונשמע מעניין התהליך שאת עוברת אז אשמח אם תמשיכי לשתף

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך אמא של יונת. נעים שאת חושבת עלי.
האינטרנט באמת מציל אותי משיממון טוטאלי.

זהבית,אצלי העובדות אינן "משרתות". הן "עוזרות בית". ונני אין לנו! אני מטפלת בילדי.
אז נכון שבזכותן אני לא מנקה שרותים (ושוטפת כלים רק ביום ראשון,ולא מקפלת כביסה...), אבל הבנות מצטרפות אליהן לעיתים לשטיפת הריצפה,למשל, ועדיף רק עם סמרטוט, בלי מגב .
אין ספק שלמי שלא חי עם עובדות בבית מעולם זה מוזר מאוד. אני יודעת שלי זה היה מוזר מאוד לפני שהיגעתי לכאן.
הירגשתי ממש היתנגדות לזה. "מה פתאום שתי עובדות? מה, אחת לא מספיק? ועדיף שתבוא פעמיים שלוש בשבוע! ומה פתאום לשטוף\לנגב כל יום את הרצפה? זה הרי טירוף!"
וכבר פגשתי כאן אנשים שחיים יותר בצניעות מאיתנו.
אבל התרגלתי. מודה. הן עובדות כל כך לאאאאאאאאט. אין דבר כזה "לתקתק את הבית". אז שיהיו שתיים. אחד השיקולים הוא שזה נותן פרנסה לעוד בן אדם,והמשכורות שלהן ממש זעומות . הרי אחוזי האבטלה כאן מפחידים. כואב הלב ממש לפטר מישהו.
ודבר אחרון,אני לא רואה את עצמי חיה כאן לעד. בנותי עוד ילמו עבודות בית מה הן בבוא היום.
ובנתיים, הן לומדות מהעובדות דברים חשובים אחרים, כמו על הבדלי מעמדות מביכים ושיש באמת עוני בעולמינו.
(המשפט "יש רעבים באפריקה" מקבל כאן משמעות אמיתית...).

עוד דבר שנזכרתי שאנחנו לומדים כאן בצורה מודגשת יותר, זה שמירה על הטבע.
בכל שמורה, וגם בתוך ניירובי, מדגישים את עניין השמירה על הטבע. לא צוד חיות, לא ליכרות עצים,כי אז לא יהיה לחיות היכן לחיות וכדומה. יש כאן מקום ששייך לאגודה שמצילה פילים וקרנפים גורים שנמצאו נטושים. הם מגדלים אותם ושולחים אותם בחזרה לטבע. הציד כבר אינו חוקי,אבל עדין יש פורעי חוק .
זה מאוד חזק ומוחשי כאן.
גם בארץ תמיד לימדו אותנו לישמור על הטבע, אבל משום מה ,כאן,זה מקבל משמעות עוד יותר חזקה ומוחשית. אולי ביגלל שהפילים והקרנפים והג'ירפות הן חיות כל כך גדולות ומרשימות. ואולי ביגלל שיש כאן עדיין יותר טבע. לא יודעת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קיסיטו הגנן ניגש אלי ליפני כמה דקות עם חיוך גדול על שפתיו, ואמר:
"הוא מת. ערפאת מת. הודיעו עכשיו ברדיו.
רוצים לקבור אותו בירושלים,אבל הישראלים לא מסכימים..."
כך מגיעות אלי ידיעות הידיעות שבראש החדשות...

[יונת_שרון*]

ואלי הידיעה הזו הגיעה מהדף הזה, כרגע...

[אמא_של_יונת*]

הן הגיעו מדרום אפריקה כנערות ציוניות וצעירות והיה צריך ללמד אותן לצחצח נעליים, איך שוטפים ריצפה, איך מנקים שירותים. בדרום אפריקה הן חיו כמובן עם משרתים משרתות ונני.
זהבית,
אני מתחילה לתהות מאיזה קיבוץ את . אין הרבה קיבוצים של יוצאי דרום-אפריקה, את יודעת...
הקיבוץ שלי הוקם ע"י יוצאי דרום-אפריקה והכשרת פלמ"ח, ויש כמה זוגות "מעורבים" משתי הקבוצות האלה.
סיפרה לי חברה פלמ"חניקית, שאצל בעלה הדרום-אפריקאי נשארה תחושת "המעמד העליון" של הלבנים בדרא"פ, וקושי רב לעשות עבודות משק-בית, כי על-פי תחושתו אלה עבודות משפילות, של שחורים.

עוד דבר שנזכרתי שאנחנו לומדים כאן בצורה מודגשת יותר, זה שמירה על הטבע.
אורית,
בכניסה למוזיאון של ניירובי מוצג דגם של הפיל אחמד (וגם השלד שלו), שהיה הפיל הגדול ביותר המוּכר בתקופתנו. משקלו היה כ-6 טון (פיל בוגר ממוצע משקלו כ-4 טון) וחטיו באורך של כמעט שני מטר.
סיפרו לנו שהוא נרדף על ידי ציידי שנהב. כשקניה קיבלה את עצמאותה (אחרי מרד עקוב מדם, כידוע) הכריז עליו הנשיא קניאטה כ"ערך טבע מוגן", והקים יחידה מיוחדת שתפקידה היה לשמור על אחמד 24 שעות ביממה. זה הצליח. אחמד חי עוד 12 שנה בערך ומת מזקנה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יונת
גם אני בארץ הייתי מנותקת מהחדשות.-לא רואה חדשות ולא קוראת עיתונים.
אבל כאן,ידיעה כזאת מקבלת אצלי משמעות קצת אחרת...ועוד הדרך בא קיבלתי אותה...

ואוו,אמא של יונת,לא ידעתי את הסיפור על הפיל הנ"ל. זה היתרון כשבאים כתיירים. שומעים סיפורים שלא שומעים בדרך כלל... תודה.

מתקרבת עוד יומולדת. מתקרבת מאוד.
והפעם לאור. היא תהתיה בת 8! קשה לי להאמין שיש לי בת בת 8 כבר.
יותר מתמיד אין לי חשק "להפיק" מסיבה רבת משתתפים,ויותר מתמיד אין לי ברירה.
אור כבר הכינה רשימה ארוכה של ילדים להזמין .
קבעתי לשבת בעוד שבועיים. זהו. כבר מכינה הזמנות.
היום זה היום בו החלטתי שצריך כבר להתקשר להזמין מתקן מתנפח ואקרובטים (לרגע חשבתם שיהיה אחרת? ),בכדי לשריין לנו את מה שצריך ליום המתאים.
ואני דוחה ודוחה.
שכחתי גם לספר (גם את זה אני מדחיקה) שחמתי אמורה להגיע אלינו בעוד שבוע לשבוע.
כל ביקור שלה עד עכשיו ניגמר בצעקות רמות (בינה ובין בעלי, ולפעמים גם אני מצטרפת ל"חגיגה" המפוקפקת) והעלבות שלה. וכמובן שהיא לא מספרת על כך לאף אחד אחר כך, כך הסבל גדול יותר... על פי המוטו-"אני סובל משמע אני קיים".
צריך לשמור לא להעליב אותה ואי אפשר להעיר לה על שום דבר,כי...היא מיד נעלבת.
אבל לפחות היא אוהבת את הנכדות שלה בדרכה שלה.
ומגיעה לכאן שוב כל חצי שנה בערך.
טוב נו,שבוע,נעבור גם את זה.

[סיגל_ב*]

טוב נו,שבוע,נעבור גם את זה.

[דגנית_ב*]

ערפאת מת. וואלה? טוב שיש גנן!

מסיבה רבת משתתפים_ + _שחמתי אמורה להגיע לנשום עמוק.
החמה תהייה במסיבה?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כן. היא היתה אמורה לעזוב יום לפני, אבל אור ביקשה שתישאר למסיבה.
זה לא סגור לגמרי, אבל כמו שאני מכירה אותה, היא תישאר .

חוץ מזה,אני רואה שטוב שכתבתי את החדשות המרעישות על ערפאת...

[אור_אוקו_ערוסי*]

שלום אני אור
ובאמת עוד שבועיים וחצי יש לי יום הולדת 8
הזמנתי 34 ילדים ליום הולדתי
אם אתם רוצים אתם יכולים לכתוב בדף שלי
אור אוקו ערוסי
ביי ביי לבנתיים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מרגישה שבא לי לכתוב ולא יוצא לי כלום.
רוצה לכתוב
רוצה לכתוב.
או.קיי.
מה קורה בנתיים.
היזמנתי מתנפח ואקרובטים ליומולדת של אור. נשאר רק להדפיס הזמנות ולחלק אותן.
ואוו. זה ממש קרוב.
גאיה מקנאה מאוד. כמו שהיא מקנאה בכל דבר שאור עושה.
היום היא אמרה לי "אני רוצה שנעשה יומולדת רק לי. לא לאור!".
נעבור גם את זה.
אוף,צריכה להתפנות לגאיה שכועסת ביגלל שאור הלכה ליומולדת שרק היא הוזמנה אליה...

[מיצי_פיצי*]

שלום אורית, אני עוד קוראת פאסיבית שלך (הגבתי פה ושם...) והפעם רציתי לחלוק איתך את הסלידה מימי הולדת "תעשיתיים". האם ניסית להציע לאור שתארגנו לבד יום הולדת עם תחנות יצירה, או הכנת עוגיות או הצגה מאולתרת? אני מניחה שכן, ואולי לך בכלל לא בא? בכל אופן מקווה שתצליחו להכניס ליום ההולדת נופך אישי ולהנות ממנו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי מיצי פיצי.
האמת שאפילו לא ניסיתי.
אני גם יודעת שזה יום ההולדת האחרון שלנו בניירובי (כי אנחנו אמורים לעזוב בקרוב), וממש ממש אין לי כוחות להשקיע בכיוון הזה. אז עזבתי. שיהיה "תעשייתי".
את הבאים כבר נעשה אחרת. הבטחתי לעצמי, ואת עוזרת לי בזה. תודה.

היום אני עייפה. לא ישנתי מספיק.
אבל בדרך מופלאה גם מרגישה טוב. טוב מבפנים.
הרגשת שלמות שכבר הרבה מאוד זמן לא הירגשתי.
מרגישה שהתנקיתי מכל הפחדים והעקבות ה"קדומים" ששכנו בתוכי והציפו אותי בפחדים,חששות ורחמים עצמיים.
מרגישה ממוקדת. סוף סוף חזרתי למרכז שלי. (חשבתי שזה כבר לעולם לא יגיע... ).
מסוגלת להקשיב לבנותי, להכיל אותם, מוצאת בתוכי סבלנות וסובלנות כלפיהן.
המעבר מתקרב. הוא ממש מעבר לפינה.
ואני כבר לא כל כך לחוצה.
מנסה להסתכל על הכל במבט מפוקח.
זה לא יהיה קל.
בשאיפה יהיה יותר קל מהמעבר הקודם.
אנחנו מדברים על זה בגלוי עם הבנות. שזה לא יבוא בהפתעה.
הלואי והתהליך הזה שכולל בתוכו עוד מעבר לארץ חדשה יביא איתו יתר נינוחות ונעימות למשפחתינו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זהו. אי אפשר להדחיק יותר.
בעוד יומיים מגיעה הסבתא.
בשבת אור מתחילה לחלק הזמנות למסיבת יום ההולדת.

מיצי פיצי, בעלי היזכיר לי שבשנה שעברה עשינו לאור יומולדת אחר.
והכל מתועד בדף תחילת מעבר לאפריקה.
זה היה זמן קצר אחרי שהיגענו לכאן ,ועדיין יכולנו "לנווט" בייתר קלות את אופי היומולדת לכיוון שלנו.

הזמן רץ, הזמן רץ. אני מרגישה שפתאום אין זמן.
אין זמן למה? לא יודעת.
אם בהתחלה,כשהיגענו לכאן,הירגשתי שהזמן זז לו לאיטו וזה שיגע אותי,עכשיו פתאום הוא טס.
ואני כאילו שטה איתו. לאן? לא יודעת. בשבילי החיים.
(ואולי לטנזניה... )
אולי בגלל שהדברים כבר זורמים מעצמם והכל בשיגרה.
אור כבר לא צריכה אותי בבית הספר,גאיה כבר לא הולכת לגן.
אני יודעת איפה קונים כל דבר.
הנהג כבר מכיר את כל הפעילויות שלנו ואת המקומות שאליהם אנחנו נוסעים.
העובדות כבר מכירות אותנו ויכולות להיסתדר בלי הוראות שלי (אני שונאת לתת הוראות ).
עוד מעט השיגרה תיגמר. ותתחיל מערבולת המעבר.
לא ברור מתי, אבל ברור שתוך שבועות ספורים.
בעוד כשבועיים מתחילה חופשת הסימסטר בבתי הספר.
חופשה של ארבעה שבועות.
אם התהליך ימשיך להתגלגל בקצב הזה,אולי כבר לא נהיה כאן לתחילת הסימסטר הבא...

האם גם אז הזמן "ירוץ"?
ימים יגידו.

[ליזה_ליזה*]

אם התהליך ימשיך להתגלגל בקצב הזה,אולי כבר לא נהיה כאן לתחילת הסימסטר הבא...
וואו, איזו התרגשות!
אולי המעבר הזה יגרום לעוד כמה דברים להתבהר ולהסתדר, וגם תהיו יותר קרובים לעוד בני (ובנות) משפחה, שזה יכול להיות נפלא, במיוחד לבנות.
מאחלת לך ימים טובים ונעימים, ומזל טוב לאור @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה.
כן יהי רצון.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מרגישה כאילו אני ב"עין הסערה".
כרגע שקט.
אבל יש ציפיה דרוכה שמשהו יקרה,יזוז.
כבר מחר יופר האיזון. סבתא מגיעה.
מקוה שיעבור בצורה נעימה.
גאיה כבר מקנאה מאוד שמסיבת יום ההולדת של אור מתקרבת.שתשומת הלב מופנית אליה.
היום כולם התעוררו מאוד מוקדם.
לאף אחד אין עודף סבלנות. גם לא לי.
משתדלת לא להיכנס לתוך הריבים\ויכוחים שלהן. לזוז הצידה כשמתהווה משהו.

דיויד,שומר הלילה מתקדם בעשיית החיצים.
כל ערב מכין חץ אחד. יש כבר שבעה חיצים.
מסתבר שהכין שתי קשתות. אחד לבעלי אחד לאחי (שכבר עזב אותנו, אבל יגיע ליומולדת...).
כל אחד יקבל חמישה חיצים.
בכל ערב,כשהו מגיע, הוא מתיישב עם פתיש ,לוקח את אחד המסמרים הגדולים שרוככו באש, ודופק עליו בכוח עד שנהיה שטוח. מכין ממנו צורת ראש חץ, ומחבר למקל.
הוא כבר נתן לבעלי לנסות ולירות.
הוא עושה עבודה יפה.
כבר התרגלתי לקול הדפיקות של ברזל על ברזל בכל ערב.
מה שדיויד לא יודע, זה שהקשת הקסימה והחיצים שהוא מכין לנו יהיו,כניראה,מתנת הפרידה שלו לנו...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קודם היו לי מחשבות שרציתי לכתוב,אבל עד שהיגעתי למחשב הן כבר נעלמו.

אחרי יום בית ספר (אתמול), לקח לאור יום שלם להרגע ולהתחיל שוב לחייך ולשחק.
זה כנראה דורש ממנה כל כך הרבה כוחות נפשיים.
רק עכשיו,בצהריים,היא התחילה לשחק,לעשות קצת שיעורים בעיברית, ולא לעשות "פרצוף חמוץ" על כל מה שזז.
מחר שוב בית ספר.
בעוד שבועיים ניגמר. חופשת סימסטר של ארבעה שבועות.
איזה כיף!
היבטחתי לאור שאבוא עם מצלמה ואצלם אותה בכתה. גם דיברתי עם המורה וזה בסדר שאכנס לצלם.

מסיבת סוף סימסטר הם עושים "פסטיבל אור". כבר סיפרתי על כך.
בנתיים, אור מספרת שהיא מלמדת את ילדי כיתתה את השיר "חנוכה,חנוכה,חג יפה כל כך...".
הםם ישירו את זה בערב הפסטיבל.

עוד מסיפורי בית הספר-בארוחות הצהריים.
אסור לשים מרפקים על השולחן!
אור גילתה את זה ביום הראשון בו אכלה איתם ארוחה (בתחילת ספטמבר), כשהמורה צעקה על אחד התלמידים שיוריד את המרפקים משולחן האוכל.היא נבהלה מהצעקה, ואז,היא מספרת,אחת הבנות לחשה לה באוזן שכך נהוג...
ועוד,צריך לבקש מהמורה רשות לקום מהשולחן כשמסיימים לאכול...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מוצאת את עצמי הרבה מול המחשב.
בכל פעם שאני מתיישבת ומתחברת לאתר אני מייחלת בליבי לדיאלוג,לתגובה מפרה או תומכת או סתם.
בכל פעם מחדש אני מרגישה כאילו אני פותחת חלון לביתי האמיתי ומקוה לימצוא שם מישהו.
הכל עקראי. לפעמים הבית ריק. לפעמים הומה אדם.
וזה שאני יודעת שהחלון הזה קיים עוזר לי להעביר את היום. לדעת שיש שם אנשים שאוכל לדבר איתם,להחליף דעות,לקבל פידבקים, או סתם לקשקש.
בכל פעם שאני פותחת את החלון אני שוכחת ולו לרגע את הבדידות הנוראה.

[אמא_של_יונת*]

אסור לשים מרפקים על השולחן!
שוחחתי לא מזמן עם הנכד הבכור על נימוסים. האם זה נחוץ, מה מטרת הנימוסים, האם בכל מקרה.
הגענו למסקנה, שיש ערך לנימוסים שמקורם התחשבות בזולת ושמטרתם -- כפי שהגדירה סבתא שלו (השניה) -- ליצור מצב שיהיה יותר נעים להיות ביחד; ושאין ערך בעינינו לנימוסים שאינם עונים על הגדרות אלה.
האיסור לשים מרפקים על השולחן נכנס להגדרה השניה -- נימוסים מיותרים (לדעתי), ולכן הוא מעצבן כפליים. אבל אם תצליחי למצוא סיבה הגיונית לאיסור, יהיה יותר קל (?) להשלים אתו, גם כשהוא מונְחת מלמעלה כגזרה.
כללית, אינני חושבת שאפשר ללמוד נימוסים, ובעיקר את המשמעות האמיתית שלהם, ע"י כפיה מלמעלה. הבעייה שאינך יכולה לחנך את המחנכות בגן / בית הספר.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הבעייה שאינך יכולה לחנך את המחנכות בגן / בית הספר.
אני גם לא מנסה.
אור באה ומספרת את זה כאינפורמציה.
היא רוצה להמשיך לאכול איתם ארוחת צהריים למרות שאינה חייבת.
בבית אנחנו צוחקים על זה ועושים מזה בדיחה בזמן הארוחה.
אור יודעת שבבית הספר עליה להתנהג לפי החוקים של בית הספר,למרות שחלקם ניראים לנו לא נחוצים או מוזרים.

הגענו למסקנה, שיש ערך לנימוסים שמקורם התחשבות בזולת ושמטרתם – כפי שהגדירה סבתא שלו (השניה) – ליצור מצב שיהיה יותר נעים להיות ביחד; ושאין ערך בעינינו לנימוסים שאינם עונים על הגדרות אלה.
הגדרה מצויינת.
אני מאמצת אותה, ברשותכם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כשחיפשתי את הדף הזה, שכבר לא הופיע אצלי ב מה חדש, כתבתי המשך מעבר לאפריקה.
וקיבלתי שאין דף כזה. "מה??!!" חשבתי לעצמי, "מה זאת אומרת אין?! מה קרה לדף שלי?! "
ואז הבנתי שזה לא השם הנכון. כבר מזמן סיימנו את ה מעבר לאפריקה.
עכשיו אנחנו כבר חיים באפריקה.
ואוו.
ואיך פתאום התבלבלתי כאן.
אולי כל זה נראה לי עדיין כמו שלב מעבר כלשהו.

סבתא היגיעה.
הבנות מאושרות.
מתנות רבות, צ'יטוס ובייגלה,
סירטי וידאו חדשים שגוררים איתם שעות אין סופיות של צפייה.
הרבה חיבוקים ואהבה.
אני משתדלת לשמור את צעדי בכדי שהביקור ימשיך להיות מהנה.
היא כל כך מתרגשת ואוהבת ורוצה להיות סבתא ולו רק לשבוע.
הרבה יותר ממה שאמא שלי עושה.
ואולי אני צריכה לשים את המילה אמא שלי במרכאות. "אמא" שלי.
מאז שעזבנו את הארץ לא שמעתי ממנה אפילו לא פעם אחת.
לא טלפון ולא אי מייל. כלום.
טוב.זה סיפור ארוך.
אני צריכה לאסוף כוחות בכדי לספר את כולו ...

סבתא ניסתה להרים את גאיה, אבל היה לה קשה.
"את כבר זקנה מידי". אמרה גאיה.
ומאז זה נישאר. "את זקנה". "את זקנה".
וסבתא מחייכת. "טוב,נו, כניראה שעכשיו אני כבר לא סבתא אלא זקנה"...

בנתיים היא הלכה לטייל עם אחותה בעיר.
מתקיים איזה בזאר ליקראת חג המולד.
לי לא היה חשק ללכת לשם. את הבנות זה לא מעניין, ולא היה לי כוח ליסחוב אותן .
זה דווקא טוב לכולנו.
זה נותן פסק זמן לקחת אויר,להתגעגע ולהיפגש שוב.
הבנות כבר מתגעגעות ומחכות שתחזור.

[רחלי_בהרל*]

הי אורית
האם קיבלת את הדואל שלי?
אצלינו הכל בסדר.
אני דווקא חיבבתי מאוד את הירידים של חג המולד (אלו שלא הייתי בשמירת הריון כשהם היו...)
בייחוד את המרציפן וקריסמס פודינג שמוכרים שם הגויים.
אני מבינה שאתם עדיין בקניה ולא בטנזניה. מתי מתכננים "לקפוץ" לביקור בגליל החרפי?
אני קיבלתי תגובות חמות מאוד מהנשים במפגש על הספר שלי,
וענת אפילו פתחה לו דף באתר: "מפלצולה".
אז נהיה בקשר. נשיקות, שלך, רחלי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חצי התעוררתי באמצע הלילה, רק בכדי להתהפך לצד השני.
וחשבתי לעצמי: "שלא יגמר הלילה. רוצה לישון,לישון,לישון".
ואז תומר העירה אותי שוב בכדי לינוק, הציפורים כבר היתעוררו וציצו על העצים בחצר,השחר היפציע
ואני : "שלא יגיע הבוקר, אוף".
בשבע גאיה קמה.
שלחתי אותה לאבא שכבר קם וחזרתי למיטה.
בשמונה אור התעוררה. שלחתי גם אותה לאבא.
חזרתי למיטה. כבר לא ממש ישנה, אבל לא רוצה להתחיל את היום.
תומר עוד ישנה לידי.
מזל שסבתא כאן.
היא הכינה ארוחת בוקר.
קמתי מהמיטה עם תומר בשמונה וחצי.
ירדתי למטה. הראיתי לסבתא איפה נימצא כל דבר במטבח ועליתי בחזרה להתקלח.
קיבלתי מחזור. אולי ביגלל זה מצב הרוח.אבל זה לא שיגרתי.
ודוקא ציינתי לעצמי שהמחזור שלי התייצב קצת סוף סוף, כי מאז שהיגעתי לכאן הוא קצת הישתגע.
ופתאום גם קצת כאבי בטן, משהו לחלוטין לא שיגרתי.
טוב,בואו נודה בזה, אני לא רגועה.
הייתי רוצה היום להיות לבד. בשקט.
אין סיכוי.
ו

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כל היום הראש לי מתמלא במחשבות. ואז הן נעלמות
ושוב מתמלא במילים. ושוב הן נעלמות.
אני מנסה לסדר את המילים והמחשבות בראשי בכדי שאוכל לכתוב.

סוף היום.
פתאום הבנתי שהמעבר לטנזניה מעיק עלי מאוד.
מה זה מעיק.
מלחיץ עד פחד.
למי יש כוח לעבור שוב??
רוצה לנוח קצת על זרי הדפנה, אבל אין זרים. אין לי על מה לנוח.
כוס-אמעק, למה הדברים לא יכולים להיות יותר פשוטים וקלים.
אין לי כוח.אין לי כוח.
יש לי רגעים בהם אני אומרת לעצמי (ולכל מי שמוכן ליקרוא) שזה בסדר. שניכנעתי לתהליך המעבר. שזה לטובה.
אבל עכשיו זה לא אחד מהרגעים הנ"ל.
עכשיו זה ניראה לי מלחיץ. מאוד.
לארוז,להיות לפחות שבועיים בלי בית (מי יודע איפה כן נגור...),להגיע לארץ חדשה, שוב בית חדש וזר,עובדים חדשים וזרים,מדינה חדשה וזרה.
אני אוהבת להתחבר לאדמה. צריכה להרגיש אותה בנשמה.
כך הירגשתי בבית בו גרנו לפני שעזבנו לכאן.
אז נכון שלא ממש התחברתי לכאן. אבל התרגלתי.
לא רוצההההההההה!!!!!!!!!!!!!!

ועוד דבר.
נמאס לי לכתוב למחשב.
נימאס לי לקבל תגובות (אם בכלל) אחרי יום או יומיים או שבוע.
רוצה שיחה פנים אל פנים,עם חיוך,מבט,נגיעה.
רוצה מפגש עם אימהות\אבות+ילדים. שיחות מפרות. ילדים צועקים, משחקים,בוכים,רבים,שמחים.
רוצה דיאלוג שותף עם בן אדם מוחשי ולא מילים על מסך של מחשב.
רוצה את הדבר האמיתי ולא את צל צילו.

[ליזה_ליזה*]

[תמרי_ל*]

יקירה
אני כאן, קוראת אותך ומחזקת אותך.
מבינה כל כך את מה שאת מתארת, ומקווה שהרגשתך תשתפר
שולחת לך חיבוקים אמיתיים
תמרי

[שרה_לה*]

הי אורית
הגיע הזמן להוציא את שק האיגרוף. תכניסי לו באבי אביו!!!!!
מה שמזכיר לי ששני החליטה יום אחד לתלות שק איגרוף, ותלתה ציפית של כרית ממולאת בבגדים. אחרי יומים של חבטות , היא גילתה שעדיף להתנדנד על זה. מאז, זה השתכלל- פוף ממולא קלקר במקום ציפית, חבל רציני במקום המאולתר, ומאז יש לנו נדנדה בבית, וכשמישהו מתוסכל/ כועס/ משועמם/ מלא מרץ או כל דבר אחר- הוא קופץ על הנדנדה. כמה שנידנוד מרגיע...............
אני לא כותבת לך הרבה, אבל קוראת. נו, מה להגיד לך? היקום לא מעמיד אותך בפני אתגרים שאין ביכולתך לעמוד בהם. אז כנראה תצטרכי להפיק את המיטב גם מהמעבר הזה. אולי יהיה יותר טוב? מה את יודעת... אולי תפגשי אנשים שישנו את חייך? כמו ששמיל אומר- מי שלא מנסה , לא טועה. אוי , אני מלאה אימרות שפר היום. חזרתי מלידה נחמדה, ובמקום ללכת לישון אני מכינה צהריים לילדים. החים קשים.....................
אוהבת אותך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היקום לא מעמיד אותך בפני אתגרים שאין ביכולתך לעמוד בהם.
כן, כן, שרה לה. זה מה שאני תמיד מזדרזת להגיד לאחרים...
אני מלאה אימרות שפר היום
תודה.
התגעגעתי אליך.

אור התעוררה לפנות בוקר עם כאבי בטן חזקים ושישולים.
זה כבר פעם שניה השבוע.
טוב. יום ההולדת מתקרב. אני מתארת לעצמי שזה יעבור ביחד עם המסיבה...
לא ישנתי טוב הלילה.
הבית לא רגוע.
יומולדת מתקרבת,סבתא. הכל יחד זה יותר מידי...
יש כל הזמן תחרות סמויה בין אור לגאיה מי תקבל יותר "כל הכבודים" ואיזה יופים" מסבתא.
גיא הנהיית עצבנית ומגעילה, אור נהיית מתחסדת, תומר חוטפת התקפות קריזה בילתי מוסברות
ואני נהיית עצבנית מכל מזה. הסבתא בכלל לא שמה לב.
טוב. לקחת נשימה ארוכה. רק עוד כמה ימים.
בעוד יומיים אחי מגיע למספר ימים. איזה כיף. הוא תיכנן את הביקור שלו לפי מסיבת היומולדת,כמובן. חלק מהזמן הוא יהיה עסוק,אבל יהיה לו גם זמן איתנו.
יש לי סחרחורת. לא מצליחה לסדר את המילים.
פתאום הבנתי שהמסיבה ממש קרובה. ועוד צריך להכין "תפריט", לקנות מצרכים, לקנות מתנות קטנות לילדים.
מזל שיש לי עזרה במטבח ובסידור אחרי.
אוף. שיעבור כבר.

[דגנית_ב*]

הי אורית,
אני מחזיקה לכם אצבעות.
אצלי יש ימים שעוברים לאט, בשעמום...ואז - הכל! קורה! בבת אחת!


ככה אורית תופסת שלווה על אי בודד...

[ליזה_ליזה*]

_גיא הנהיית עצבנית ומגעילה, אור נהיית מתחסדת, תומר חוטפת התקפות קריזה בילתי מוסברות
ואני נהיית עצבנית מכל מזה. הסבתא בכלל לא שמה לב._
אוי, מזכיר לי את הסבתא שלנו... אני תמיד מצטערת שהיא מפסידה כי היא מפספסת את ההתנהגות הטבעית (המקסימה) של הנכדה.
לא באתי לזרות מלח על הפצעים, סליחה, רק רציתי לשתף.
שולחת חיבוקים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דגנית,תודה על העידוד.
ליזה ליזה יקרה. זה בסדר. צרת רבים...

בנתיים, ה"פיצוץ" עם סבתא היגיע.
ביגלל שאור מרגישה לא טוב,אני מרשה לה לרדת למטה עם המוצץ,שבדרך כלל שייך רק למיטה בלבד.
סבתא ישבה בסלון וקראה ספר. תומר ראתה טלויזיה.
היצעתי לאור שתלך לישכב בסלון ולנוח,כך הטלויזיה לא תפריעה לה (זה בחדרים שונים).
אז היא אמרה "אבל אז סבתא תציק לי שאני אוציא את המוצץ".
אמרתי לה שאני אגיד לסבתא שזה בסדר להיות עם מוצץ היום.
היא ניכנסה לסלון ונישכבה על המיזרון,ואז סבתא אמרה לה "זה מאוד העליב אותי מה שאמרת. מה,אי אפשר להעיר לכם כלום? בסך הכל אמרתי לה בבוקר שתוציא את המוצץ. מה קרה?
כמה שאני משתדלת זה לא עוזר. אסור להעיר לכם כלום כי אתם ישר קופצים!"
"לך אי אפשר להגיד כלום", עניתי,"את זאת שנעלבת מכל דבר. גם אני מחזיקה את עצמי כל הזמן!"
"צר לי שאני מפריעה לכם!" היא ענתה.
"את זה את אמרת!" עניתי לה.
ואז היא עלתה לחדרה וטרקה את הדלת.
אוווווף!!!!!!!

אני נשארתי עם כאב ראש מטורף.
עוד מעט נוסעים לחוג חימר. פגישה אחרונה לפני החופשה.
סבתא היבטיחה לגאיה שהיא תבוא איתנו.
אור כבר לא ששה לזה.
נראה מה סבתא תגיד...

ובכלל שכחתי בתוך כל הבלגאן שמחר יום הולדת לבעלי...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלכנו לחוג,כולנו ביחד.
היתה לי קצת הפוגה מכאב הראש.
חזרנו מהחוג. חזר גם כאב הראש...

מחר יש לי יום מלא מטלות. לקראת המסיבה ובכלל.
מקוה להרגיש יותר טוב.

[אמבט_ים*]

אורית יקרה, אז אני מבינה שעוד מעט אתם עוברים, זה באמת כאב ראש, מעברים, אבל אני מסכימה עם שרל'ה, אולי המעבר הזה טומן בכובו, (אם ככה כותבים את זה) משהו שיתאים לכם יותר, משהו טוב יותר, כי עכשיו ממש לא טוב לך.
תשמעי, הסבתא הגיעה עד אפריקה בשבילכם, אז יש לה נטיה מהירה להעלב, אבל זה זמן "לבלוע" "לספוג", זה זמני לא? כמה זמן היא אמורה להיות אצלכם, חבל שזה יהיה ביקור עם טעם מריר בפה. את כל הזמן צפית את "הפיצוץ" הזה, כנראה מתוך הכרותך אותה, אבל זה מן נבואה שמגשימה את עצמה, תחליפי תסריט בראש, אולי זה ישתפר. (צודקת, קל ליעץ....).
ועוד משהו שאני נורא רוצה לאמר לך כבר הרבה זמן, (סומכת עליך שתגיבי עליו בדרכך הכנה) אם גם שם בטנזניה לא הולך, כלומר את אומללה, כואבת, בודדה וכו', (אחרי שעשית ניסיון ) תחזירי עצמך, בנותייך, ובעלך היקר ארצה, תמצאו לכם דירה קטנה וזולה בשכירות, עבודה, תחיו בצניעות (שלא לאמר סגפנות) אך תהיו מאושרים, דברים מסתדרים, יש אולי אפשרות למצוא מגורים תמורת עבודה בכל מיני מקומות, למשל כאן ברחובות יש מקום, באמצע העיר, כמה דונמים של גן עדן, פרדס, בוסתן, ובעלי המקום נותנים בקטות קטנות למגורים, תמורת עבודת אדמה במקום, את מקבלת זרעים, מגדלת לעצמך את האוכל, אני מכירה משפחה שחיה שם, ככה. אולי יש כזה דבר גם בצפון.
הקץ לסבל, את הכי חשובה בבית, את צריכה להיות בריאה חזקה ושמחה, ולמצוא דרכים חכמות לשכנע את בעלך לשוב ארצה.
באהבה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה,תודה לך מאיה.
דרך אגב,בעלי קורא כמעט בכל יום את מה שניכתב כאן...
תודה על העיצות והדאגה.
כן,מעברים זה כאב ראש,וכן,אני מקוה מאוד שהמעבר הזה יביא איתו טוב. ההרגשה אומרת שכן. הראש מפחד. (כמו תמיד... ). אז אני מתנדנדת בין הראש ללב. בין תיקוה ליאוש.
אבל חייבת לציין שבגדול אני מרגיש הרבה יותר טוב. מרגישה שחזרתי למרכז שלי. ממוקדת יותר,בטוחה יותר.
יש תנודות. למשל עכשיו קשה יתר.
.
אור שוב היקיאה ושילשלה בלילה. בבוקר לא הערתי אותה. אחרי שני לילות בלי שינה. היא התעוררה ב10:30 בבכי "למה לא הערת אותי לבית הספר?". אז התארגנו ולקחנו אותה לבית הספר.
וחייבת לספר משהו על זה. נכון שסיפרתי שהם ישירו את "חנוכה,חנוכה, חג יפה כל כך..." במסיבת סיום הסימסטר?
אז עכשיו פנו אלי ושאלו אם יש לבוש מסורתי לישראל. אמרתי שלא ממש,כי היגיעו לשם אנשים מכל העולם,וכל אחד הביא איתו את הלבוש שלו, אבל אם אנחנו רוצים לבוש שמסמל את ישראל,אנחנו לובשים בצבעים כחול ולבן.
אז הילדים של הכתה של אור ילבשו להופעה חולצה לבנה ובד כחול שיקשרו על המותניים.
אותי זה ריגש מאוד.
אחר כך שאלו אותי אם יש כלי נגינה מסורתי .אמרתי שלא.אז אמרו שינגנו בכינור.
זהו. הם כבר עושים חזרות רבות. איזה קטע מוזר זה לראות אנשים שאין להם כל קשר ליהדות ולחנוכה לובשים כחול -לבן ושרים שיר של חנוכה. אותה הרגשה שהיתי לי כשהכנו מצות בגן של גאיה בפסח.
מצד אחד מרגש אותי עד דמעות,מצד שני מדגיש את הריחוק והניתוק.
אז איפה היינו?
אה,כן. "תסריטי סבתא בראש", עזבי. אני כבר עזבתי. עוד כמה ימים...
לחזור לארץ? לא יודעת. בנתיים נותנים צ'אנס למעבר למקום החדש ומקוים לטוב. זה מוסיף מתח לכולנו. רוצים כבר להיות אחרי ולהתחיל "לתת צ'אנס"...
אבל באפריקה כמו באפריקה,הכל נימשך הרבה זמן. וזה שיעור גדול בסבלנות עבורינו.

ואוו. יצא לי ארוך.
ובכלל לא תיכננתי לכתוב היום...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עוד משהו קטן בקשר למסיבת להופעה בבית הספר של אור.
מסתבר שחוץ מהשיר שלנו,שאין לי מושג איך הוא משלב עם הכל,הם עושים הצגה על חג המולד.
הם לא קוראים לילד בשמו (טרתי משמע...) וזה מאוד מעודן, אבל יש שם את אמא מרי, ויש לה תינוק קטן וכולם באים לברך אותם... כשאור סיפרה את זה בבית, לרגע הירגשתי ממש התנגדות. כעס. אבל הרגעתי את עצמי. מה לעשות. רוב האנשים שם הם נוצריים. ובכל זאת,זו הרגשה מוזרה שאור שלי משתתפת בהצגת חג המולד. הרגשה של זרות.
לזכותם יאמר שזה באמת נעשה בצורה מעודנת וחביבה,עם חרוזים. לא מוזכר שם השם ישו,למשל.
קטע.
כשרק היגענו לבית הספר בפעם הראשונה,והמורה של אור עשתה לי סיור בכיתות,זה היה בינואר שנה שעברה,אחרי חג המולד, והיו תלויים ציורים שקשורים לחג ולאירועים שבאים אחריו על הקירות. אז שאלתי את המורה על כך, והיא הזדרזה להסביר שבבית הספר שלהם אין דת והם לא קשורים לשום כנסיה.
אז נכון שהם לא מתפללים ושרים שירי כנסיה, אבל למשל בכתה א' ראיתי תלויה על הקיר תמונה גדולה של ישו.
לומדים שם גם אנשים הודים, ואחת המורות היא הודית.
לזכותם יאמר שהם משתדלים להתייחס לכל הדתות והשפות במסיבות הסיום שלהם.
ולמה לי זה עושה הרגשה מוזרה בבטן?
תמיד ראיתי את עצמי פתוחה לכל. אולי כשזה מגיע לילדי ונוגע עמוק בשורשי הנשמה שעליהם גדלתי, ההרגשה פתאום משתנה

[ענת_גביש*]

בבית ספר בארץ לא היה לה סיכוי לשמוע על חג המולד עצי אשוח ובוודאי לא על ישו. וגם לא במסיבות החינוך הביתי (-:
רווח נקי.
מתרגשת איתכם לקראת המעבר.
מצדיעה ל אמבט ים על היכולת לומר דברים ישירים באהבה.
יומולדת שמח לאייל היקר
מיכל היתה פה עם גבי וביקשה את האי מייל שלכם כי זכרה את יום ההולדת שלו אתמול.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול בבוקר אור התעוררה ושמעה את הגשם היורד בחוץ.
"אז המשאלה שלי מתגשמת", אמרה בשמחה,"ביקשתי מהמלאכים שיסחטו טוב את העננים לפני היומולדת שלי..."

מתנה קטנה-
אתמול לקחתי את הבנות לשיעור בלט.
השיעור של גאיה ראשון. וכשהיא יוצאת, אור נכנסת לשיעור שלה.
כרבע שעה לאחר שאור נכנסה, היגיעה אמא מתנשפת עם ביתה והיכניסה אותה לשיעור.
"הילדים היום כל כך עסוקים", אמרה לי, "אני לא זוכרת שאנחנו היינו כל כך עסוקים כשהיינו קטנים".
הסכמתי איתה "כן, תמיד צריך לרוץ לאיזה מקום ואף פעם אין זמן לכלום". ואז ניסיתי את מזלי - "הילדים שלי לא כל כך עסוקים. אני עושה חינוך ביתי." היא התישבה לידי ועיניה הביטו בי במבט שמצפה להמשך.
צהלתי בליבי ומיד המשכתי "הבת הגדולה הולכת שלוש בשבוע לולדורף סקול. והשאר איתי בבית".
גוללתי בפניה את כל הסיפור שלנו והניסיון בגן, ולמה בחרתי בבית הספר הנ"ל ודיברנו על למה חשוב וטוב להיות גם בבית, לתת לילדים להיות עצמם, ושילדים בחינוך ביתי לומדים כישורים חברתיים ולא נישארים בורים, להפך. והיא מסכימה ומוסיפה משלה.
לאחר כמה דקות שיחה נאנחתי ואמרתי "כל כך כיף לדבר על הדברים האלה. לא דיברתי על כך כבר חודשים".
היא חייכה, והמשכנו בשיחה הנעימה.
ואז היא אמרה "אני חיה כאן כבר 10 שנים. הרבה אנשים באו והלכו בשנים האלה. פעם, לא היתה בעיה לנשים שבאו לגור כאן להיות בבית. היום, מי שלא מוצאת עבודה ממש נכנסת לדיכאון וללחץ. למה? מה, חסר מה לעשות בבית? ויש כאן כל כך הרבה נזקקים שאפשר להתנדב עבורם. האווירה מאוד השתנתה מאז".

[דגנית_ב*]

_אתמול בבוקר אור התעוררה ושמעה את הגשם היורד בחוץ.
"אז המשאלה שלי מתגשמת", אמרה בשמחה,"ביקשתי מהמלאכים שיסחטו טוב את העננים לפני היומולדת שלי..."_
מקסים!
יומולדת שמח לאור! ושבת שלום לכל המשפחה.

[אמבט_ים*]

,"ביקשתי מהמלאכים שיסחטו טוב את העננים לפני היומולדת שלי..."
איזו מתוקה. תמסרי לה מזל-טוב נוסף.
וזה לך, את באמת נשמעת יותר מהמרכז שלך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יום ההולדת עבר.
הרבה ילדים,מופעי אקרובטיקה,ציורי פנים, רעש ושימחה גדולה.
האקרובטים נוהגים לשתף את הילדים במשהו.
הפעם,ניגש אלי אחד מהם ,לקח את ידי ואמר "בואי, לא נכאיב לך".
ואני,נבוכה ומסמיקה ,הלכתי איתו. משני צדדי נעמדו שניים אחד על כתפי השני, העליונים תפסו את ידי ו...תלו אותי באויר.
איזה פדיחה. הייתי תלויה שם כבל עם ועדה במשך כמה שניות (הלואי וידעתי איך שמים כאן תמונה...).
הכל מונצח בוידאו ותמונות.
המסיבה ניגמרה.
פתאום התחילה לכאוב לי כף הרגל הימנית. ניזכרתי שעיקמתי את הרגל באיזשהו שלב ואז שכחתי מזה.
לא נחתי לרגע כל היום. הכאבים התגברו. ביקשתי מבעלי טיפול. זה תמיד עוזר לי.
הוא עשה טיפול. וזה כאאאאאאאב נורא. התחלתי לבכות,ומתוך הכאב והדמעות התחילו לצאת כל מיני "שדים".
כשהראשי מביניהם היה "אמא" שלי. זאת שלא שמעתי ממנה דבר כבר כמעט שנה וחצי.
ואני מרגישה שכל מה שאני רוצה זה אמא. אמא שתקבל אותי כמו שאני. בלי ביקורת והאשמות שווא. שתוהב ותחבק ותתגעגע. שתהיה שם בישבילי. אמא.
וחמותי. היא רק מדגישה בעבורי את החוסר הזה. בביקורתיות שלה,בחוסר הקבלה שלה את הדרך שלנו, אותי כמו שאני.
פעם ,בתחילת דרכנו ביחד,היתה לי איזה תיקוה בלב שהיא תקבל אותי כבת.שתוהב אותי כמו אמא.
אבל זה כמובן לא קורה. היא משתדלת בדרכה שלה,אבל עסוקה בעיקר ב"מה יגידו" ו"מה צריך".
ו"אמא" שלי. איפה היא?
אולי עכשיו היגיע הזמן לספר הכל. לפתוח את הכאב. זה קשה.
אולי אתחיל בגיל 12 .ריבים אינסופיים עם צרחות רמות וכעס רב. נמשך שבועות ארוכים.
בסוף אני,ילדה בת 12,מבקשת מהמטפלת שלי (בקיבוץ) לסדר לי פגישה עם פסיכולוג. לא יודעת מאיפה ידעתי שפסיכולוג יכול לעזור לי בזה. היא סידרה לי, ואני התחלתי בפגישות שבועיות. דיברתי על הכל. על היחסים עם אמא,על היחסים עם אבא.
על הכעסים. לא זוכרת פרטים. כן זוכרת שבסוף גם צרפנו את אמא שלי. לכמה פגישות. לא זוכרת מה היה שם. זוכרת רק הרבה דמעות.
והחיים המשיכו.
תמיד הייתי יותר קרובה לאבא. איתו היה יותר נעים. יותר קל. היתה לו אהבה בלב,וגם אם היה ריב או ויכוח,הוא תמיד קיבל אותי בחזרה.
אבל היא לא. היא יכולה להמשיך ולעשות פרצופים לאורך זמן.
הריון ראשון. לא מתוכנן, אבל לאחר תקופת התרגלות מצידי מתקבל בשמחה ואהבה.
במשך ארבעת החודשים האחרונים של ההריון היא לא מדברת איתי. לא ביגלל שרבנו. בגלל שהיא "בקריזה" מסיבות ששמורות איתה. גם כשאני מתקשרת ואבא עונה,היא לא רוצה לבוא ולדבר איתי.
ביום של הלידה היא פתאום התעוררה. "אנחנו באים עכשיו לבית החולים!"
ואני "לא אתם לא! עוד לא ילדתי ואני נמצאת בירושלים. זה רחוק מאוד."
למחרת הם היגיעו. כולם. גם אמא שלי.
שתקתי. רציתי אמא. רציתי סבתא לביתי הרכה.
הריון שני.
אמא שלי נמצאת אצלנו לביקור.
אני עושה בדיקת הריון. יוצא חיובי. אני מאושרת.
היא מרגישה בהתרגשות ושואלת מה קרה.
"אני בהריון!" עניתי בשמחה.
והיא,נשארת בפנים חתומים ולוגמת מהקפה שלה.
"אל תשמחי כל כל", אני אומרת בציניות.
"לא ,ככה אני". היא עונה בהתנצלות...
הריון שלישי.
גאיה ואני חולות בשעלת קשה.
היא נוסעת לארבעה חודשים לחו"ל.
פעם אחת לא התקשרה לשאול מה נשמע, ואיך אנחנו מרגישות. לא בטלפון ולא באי מייל, למרות שידעה על מחלתינו.
וכשחזרה סוף סוף, כל אחד קיבל משהו קטן חוץ ממני.
"לא מצאתי מה לקנות לך..."
שבועיים אחרי הלידה השלישית (של תומר הקטנה). כל בני הבית חולים.
אור עם כאבי בטן ושישולים, גאיה עם חום גבוה, בעלי עם דלקת גרון חריפה וחום גבוה.ואני עם תינוקת קטנה בת שבועים.
יום שבת. אני מתקשרת להורי עם דמעות בעיניים ומבקשת שיבואו לעזור לי כי אני מתמוטטת.
אבי מגיע לבדו. היא לא רצתה לבוא...
אני יודעת שלא היו לה עיסוקים אחרים כי הם תיכננו לנסוע לאירוע משפחתי. הם נאלצו לוותר על האירוע בלב כבד. נכון.
אבל היא לא היגיע לעזור לי,לביתה הבכורה ולנכדיה החולים.
בשנים האחרונות אף פעם לא הרימה טלפון לשאול מה נשמע. לא כשהיינו בריאים ולא כשהיינו חולים.
מגיע הזמן לעזוב את ביתינו האהוב לקראת ה מעבר לאפריקה. יש לנו חודש וחצי עד שעוזבים את הארץ. בנתיים נגור בקיבוץ. ביקשתי שיסדרו לי דירת ארוח. היא מתעקשת ללכת לישון בדירת האירוח בכדי שלי ולבנותי יהיה יותר נוח אצלם בבית. כל נסיון מצידי לשנות את דעתה, בכדי שתיהיה לנו פינה שקטה בערב ניתקל בהתנגדות נחרצת מצידה.
וויתרתי. אנחנו גרות בבית של הורי. אבי נשאר איתנו ואימי הולכת לישון בדירה.
המצב לא קל. הבנות עצבניות וגם לי קשה. כולנו מתגעגעים לביתינו שעזבנו וחוששים מהמעבר הצפוי. בעלי כבר נסע.
כעבור כשבועיים. היא מציעה לי עזרה במשהו, אפילו לא זוכרת במה, ואני אומרת "לא צריך. זה בסדר ככה". היא נעלבת.
"את בכלל לא רוצה לקבל את עזרה שלי!". ומסובבת לי את הגב. זהו.
מאז כמעט ולא מגיעה.הולכת ישר לדירת האירוח. וכשמגיעה,פעם בשבוע בערך, מתעלמת ממני. עושה טובה שמתייחסת לבנות,שקופצות משמחה ורוצות קצת סבתא.
אני נטרפת\נישרפת מביפנים. מדברת על כך עם אבי, שמבין אבל מנסה להגן עליה מידי פעם.
חודש של סיוט.
זהו. עוזבים.
מאז לא שמעתי ממנה אף לא פעם אחת.
ועכשיו אבא שלי,שמתקשר כל שבוע, אומר שהיא מתחילה לדבר על לבוא לבקר אותנו.
ואני נרעשתי "מה?!! היא באמת חושבת שארצה לארח אותה בבית שלי אחרי היחס,או יותר נכון חוסר היחס שלה כלפי?!!
שתשכח מזה!" והוא מגמגם משהו מהצד השני של הקו ומוסיף "טוב,נראה מה יהיה כשזה יגיע..."
ואני כבר מתכננת לכתוב לה מכתב נחרץ ולהגיד לה סוף סוף את כל מה שיש לי על הלב מכל השנים ואף פעם לא העזתי להגיד.כן,אף פעם לא העזתי להגיד לה בפניה את מה שאני מרגישה וחושבת.
לפני כמה שנים היו לי חלומות חוזרים בהם אני הולכת מסביבה וצועקת את כל מה שיש לי אליה. הייתי מתעוררת נירעשת מהחלומות האלה. ועכשיו זו מין "הזדמנו פז" שכזאת,בגלל שאני גרה כל כך רחוק ,להתיישב ולכתוב לה את הכל. זה יותר קל לי. אבל גם את זה אני דוחה. עד שלא תהיה ברירה.
יש בי חלק שכבר לא מצפה לכלום. שכבר נכווה כל כך הרבה פעמים וקיבל כל כך הרבה סטירות לחי ממנה.שמעדיף שתיעלם לי מהחיים לגמרי.
ויש עדיין חלק קטן, ילדה קטנה, שעדיין מקוה שתקבל אמא יום אחד.אבל גם החלק הזה מפחד שוב להתאכזב.
היא לא יציבה,נוטה למצבי רוח ובילתי צפויה.
אני לא מוכנה יותר לחיות לפי מצבי הרוח שלה!
איך,איך היא יכולה לשכפל את ההתנהגות של אמא שלה, שלא מדברת איתה .
איך היא יכולה להתנהג אלי באותה חוסר אהבה.??

זהו. זה נכתב.

[ליזה_ליזה*]

אוי, אורית, זה כל כך עצוב! הלוואי והייתי יכולה לעזור לך.
אולי תשלחי לה באי מייל את המכתב הזה, כמו שהוא בדיוק?
איך,איך היא יכולה לשכפל את ההתנהגות של אמא שלה, שלא מדברת איתה .
זה מה שקפץ לי לעיניים. היחסים עם ההורים הם הרבה פעמים כמו גלגל שחוזר עם הילדים. אני לא רוצה להידחף לך, ואם זה לא מוצא חן בעינייך תמחקי, אבל לדעתי כדאי לך לסלוח לה, לקבל אותה כמו שהיא, אבל גם ליידע אותה לגבי איך שאת מרגישה כלפיה וכלפי ההתנהגות שלה, אם לא למען היחסים ביניכן, אז למען היחסים העתידיים עם בנותייך.
אני בטוחה שגם אצלה זה הכל מצוקה אחת גדולה, וכמו שהבנתי, את לא הבת היחידה שלה שנמצאת בארץ רחוקה (גם שניים מאחייך?).
בכל מקרה, קבלי גדול.

[ציפי_נוראל*]

הי אורית , רק שתדעי שאני כל הזמן עוקבת אחרי מה שאת כותבת אבל לא תמיד מוצאת מה לכתוב .
אז קודם כל מזל טוב ענקית לאור . לפני כמה ימים הסתכלנו באלבומי תמונות וכשהגענו לתמונות שלכם שגאיה היתה תינוקת זהר כל כך התרגשה ומיד אמרה שהיא רוצה לבוא לבקר אותכם. מזל טוב לאייל וחיבוק גדול.
לך אורית אני רק יכולה להגיד שאת פשוט מדהימה היכולת שלך להגיד קודם כל את הדברים לעצמך, ולשתף אנשים נוספים בדברים הכי הכי כואבים ואינטימיים, מעיד על מי שאת באמת. ועל זה קבלי המון חיזוקים ועידודים .
בהקשר של מה שכתבת על המסיבה אצל אור בבית הספר לא יכולה שלא לשתף אותך במשפט מאוד חזק שאמר לי הרב אוחנה (אותו רב שחיתן את עמוס ואותי לאחר שעמוס חלה). כשעמוס זכרונו לברכה מת אבא שלו שייבדל לחיים ארוכים החליט שהוא לא מתגלח חודש ימים (מנהג יהודי דתי) אמא שלו ניסתה להניע אותו מכך אך הוא התעקש שהוא רוצה להתאבל בדרך זו. כשסיפרתי את זה לרב אוחנה , הוא היה כל כך נרגש אך מבלי להתפלא
הוא הסביר לי בשפה הנהדרת ששמורה רק לו שבכל יהודי לא חשוב כמה הוא רחוק מהיהדות קיים גרעין חזק וחבוי שמתי שהוא מתעורר, אז אצלך זה התעורר במסיבה ונתן לך להבין גם אולי מבלי שתרצי כמה את יהודיה וזה דבר ניפלא ואולי יכולת לנצל את הרגע הזה לטובתך בכדי לשאוב כוח אני יודעת שלי הקרבה ליהדות דווקא בימים קשים ושחורים היתה למקור נחמה אמיתית.
שיעברו הימים הקשים וישובו הימים השמחים באהבה ענקית ציפי
ועוד דבר אחד קטן שאולי ישמח אותך בתור מי ששומעת את אמא שלך מדברת עליך
אני יכולה להעיד כי את חשובה לה מאוד וגם הנכדות היא מדברת עליכן לפחות איתי בהמון התרגשות ואהבה וחבל שהיא לא יכולה לעשות את זה איתך ועם הנכדות. אני חושבת שהיא כל כך פגועה בחייה שהיא חייבת מישהו שיכוון אותה לצאת מהתקיעות שלה ולהצליח ולהפגין את הרגשות הטובים שיש לה ותאמיני לי שיש לה כלפיכם.
ודבר אחרון להפעם אבל בהחלט חשוב!!!
הפסקתי לעשן את מאמינה אייל אתה מאמין????????
טיפול הומאופתי שמאוד עזר לי ואני נקיה מסיגריות כמו להוולד מחדש בן אדם אחר לגמרי
ורק מי שעישן או מעשן מבין על מה אני מדברת....
זהו נשיקות וחיבודים לכלכם

[דגנית_ב*]

אורית היקרה,
כמה בדידות עולה ממה שכתבת. של אימך, שלך.

מקוה שיוקל לך. שתמצאי דרך כלשהיא להתחבר לאהבת אם.

זה מגיע לך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ליזה ליזה, תודה על התגובה.
אין בליבי סליחה ל"אמא" שלי כרגע. פשוט אין.
יש הרבה כעס ,הרבה מירמור.
קשה לי לכתוב את המכתב הנ"ל ולכן אני דוחה אותו לזמן של אין ברירה.
ההתנהגות שלה באמת באה ממצוקה שלה. אמא שלה היא מחרידה לכשעצמה.
אבל זה לא מוריד מבחינתי מהפגיעה שלי.
כל חיי יזמתי פיוסים איתה. מילדות. וחטפתי מספיק "סטירות לחי" בעיקבות זה.
זה המקום בו אני נמצאת כרגע.
מלבד זה,קצת התבלבלו לך הפרטים יש לי אח אחד, והוא אכן בקניה.
לבעלי יש שני אחים בטנזניה...

ולך,ציפי היקרה.
איזה כיף שאת כאן.
לא ידעתי שאת נכנסת ליקרוא. דבריך ריגשו אותי מאוד.
תודה לך על כל מה שכתבת .

אני יכולה להעיד כי את חשובה לה מאוד וגם הנכדות היא מדברת עליכן לפחות איתי בהמון התרגשות ואהבה
הוי ציפי.
היא יודעת לשחק את המשחק. להגיד לכל אחד מה שמצופה ממנה.
מצופה ממנה להתגעגע לנכדות שלה ולביתה.
היא יכולה להיות הכי נחמדה בעולם לאיש זר שעכשיו פגשה ברחוב.
אבל כשזה מגיע לקרובים אליה...
לא אפרט כאן את היחסים הקלוקלים שלה עם כל אחד מבני המשפחה, רק אוסיף שגם לאחי, שנמצא כל הזמן הזה איתנו באפריקה היא לא התקשרה אף לא פעם אחת...

ולך,דגנית היקרה, תודה גם כן,על הרגישות וההשתתפות.

[ליזה_ליזה*]

_כל חיי יזמתי פיוסים איתה. מילדות. וחטפתי מספיק "סטירות לחי" בעיקבות זה.
זה המקום בו אני נמצאת כרגע._
ליבי ליבי איתך, אורית יקרה.
אני חושבת שאת אישה חכמה, חזקה ואמיצה.

[אביגיל_בו*]

איך,איך היא יכולה לשכפל את ההתנהגות של אמא שלה, שלא מדברת איתה .
מרגש לדעת ששברת את השרשרת הארורה הזאת, ושאת אם נהדרת לבנותיך

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני חושבת שאת אישה חכמה, חזקה ואמיצה

ושאת אם נהדרת לבנותיך

תודה.
אני מרגישה פשוט שורדת.
דבריכם מחזקים.

מחר יום אחרון בבית הספר לפני החופשה הארוכה.
אני מקבלת את זה ברגשות מעורבים.
מצד אחד שמחה שיהיה קצת חופש ואור "תשתחרר" מה"בית ספריות".
מצד שני,יתכן ולא נהיה כאן לתחילת הסימסטר הבא. ואור תתגעגע מאוד.
גם החוגים ניגמרים וגאיה כבר מבכה את העובדה שכנראה לא נמשיך בהם.
ואני,משכנעת את עצמי שיהיה בסדר,שנמצא חוגים ופעילויות אחרות. טובות וכייפיות לא פחות.
הרי גם כשעזבנו את ישראל אור נאלצה להפסיק חוג מחול שמאוד אהבה ונפרדנו מהרבה חברים טובים.
רק שעכשיו,הבנות סוף סוף מצאו תחליפים להכל ומרגישות טוב.
עברו חודשים ארוכים עד שהיגענו למצב שכזה.
חודשים של בכי וגעגועים עזים.
הלואי והפעם יהיה קל יותר.
הציפיה קשה ומלחיצה.
מתי יגיע האות להתחיל לארוז? מחר? בעוד שבוע? או שבועיים? אולי יותר?
חוסר הידיע מכביד.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הוווווווווו
סוף סוף.
כמה ימים ללא אינטרנט.
המילים רצות בראשי,ממלאות אותי, ואין איפה לכתוב.
סוף סוף.
פתאום הבנתי שכשהייתי עדיין בארץ, חיי היו מלאים במילים.
במפגשים, בטלפון, כל הזמן מילים,מילים,מילים.
והיה לי לאן לשלוח את המילים שלי. היה מי שישמע, יקבל,ישלח הלאה,ימחה...
המילים מילאו אותי ונתנו לי כוח.
ואז היגעתי לכאן. והרגשתי מן ריק.
אין למי לתת מילים. אין ממי לקבל.
עד שהתחברנו לאינטרנט. אז מצאתי מקום למילים שלי.כאן באתר הזה.
חיקוי חיוור למה שהיה לי בישראל,אבל יותר טוב מכלום.
כך אני שולחת את המילים שממלאות אותי ל"ים" העולם הגדול. קצת מוזר, לא לדעת לאן יגיעו. למי.

היינו בהופעת סיום השנה בבית הספר.
היה מקסים.
הם שילבו את כל החגים שיש בתקופה הזאת בכל הדתות:
עיד אל פיטר של המוסלמים,
דיוואלי של ההינדו,
חג המולד של הנוצרים
וחנוכה של היהודים.
כל חג קיבל ביטוי.
הכי ריגש אותי כשאור עלתה לבמה ,לבושה כחול-לבן, עם נר ביד והתחילה לשיר "חנוכה,חנוכה,חג יפה כל כך...",
וילד אחרי ילד עלו בני כיתתה,גם הם בכחול-לבן, והדליקו את הנרות שלהם מהנר שלה והצטרפו לשיר החנוכה.
אחר כך,כל ילדי בית הספר שרו ביחד עוד שיר על חנוכה,באנגלית (שאין לי מושג מאיפה היגע...).
ואחרי ההופעה היא קיבלה מחמאות גדולות מכולם על הופעתה. (>אני אמא גאה< ).


עכשיו יש חופש של ארבעה שבועות. נראה מה ילד יום.

סיפור-
אתמול ניגש אלי קיסיטו הגנן .הוא התחיל להסביר לי משהו על השיניים שלו. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה.
ואז הוא פתח את פיו והראה לי :"זה עדיין מדמם. הם שברו ושברו וזה עדיין מדמם".
ואני מסתכלת לתוך פיו ורואה את החור המדמם מלא בצמר גפן.
ואז הוא מוציא את הצמר גפן ומראה לי "את רואה,זה עדיין מדמם".
ואז, הוא מכניס את ידו לכיס ומוציא חתיבת נייר עיתון,פותח אותה, ומראה לי את שיברי השן...
"את רואה,הם שברו ושברו" הוא ממשיך ועושה תנועות עם ידיו כאילו הוא מנסה להוציא את השן ושובר אותה (איכס!).
"אתה צריך ללכץ שוב לרופא" עניתי לו.
"כן,באתי בבוקר ואמרו לי שהרופא לא נמצא ושאחזור בערב..."

• איזה חיים יש להם...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מחר,יום ראשון,שבתון.
יש מסיבת חנוכה של הקהילה.
לא ממש בא לי,אבל אור מופיעה שם עם הכתה הישראלית. אין ברירה.
מתארת לעצמי שיהיה כמו ערב בית ספר. כל כתה עושה מופע, ומורות מנהלות אותו ביד רמה.
שוב,חיוכים מאולצים,שיחות מאולצות,ובודאי גם כמה מטפלות מקומיות שיקחו את הקטנים בכדי שלא יפריעו להוריהם...
אךךך, איפה מסיבות החג במפגש אצל כשר?
הרבה ילדים,הרבה הורים,רעש ושמחת חג ספונטנית ונעימה.

דיויד ,שומר הלילה, סיים את הכנת הקשתות והחיצים.
קשת וחמישה חיצים לבעלי, ועוד סט לאחי.
לקח לו כמעט חודש להכין את הכל.
מדהים!
ואז עמד כמה דקות והראה לבעלי את טכניקת השימוש בקשת,כשהמטרה היא אחד העצים בחצר.
עיני בעלי נצצו כשהוא ניסה את כוחו עם הקשת והחיצים.
גברים. תן להם כלי נשק ביד,והם מאושרים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תיקון מכונת כביסה.
פשוט לכאורה.
מתקשרים לטכנאי,מסבירים לו מה הבעיה,קובעים איתו מתי יגיע,הוא מגיע עם כלי העבודה שלו וחלקי חילוף,עובד חצי שעה-שעה,משלמים לו,הוא הולך והמכונה כמו חדשה.
לא כאן!
מכונת הכביסה שלי עושה רעשים כאילו יש גמד קטן בפנים שעוד עם פטיש ודופק בכל הכוח.
קיבלתי טלפון של טכנאי מאחת הישראליות. התקשרתי וקבענו שיגיע.
הוא היגיע בתחבורה ציבורית+חצי שעה הליכה ברגל,עם שקית ניילון ביד, פתח,היפעיל,בדק, ואז אמר שיש חלק שהוא צריך להחליף.
אני צריכה לתת לו כסף ליקנות את החלק, והוא יחזור בעוד יומיים.
נתתי לו.
הוא חזר אחרי יומיים,עם אותה שקית ניילון ירוקה ביד ,מזיע מהדרך. היצעתי לו כוס מים והוא התחיל לעבוד.
פתח,פרק,דפק,מדי פעם התקשר בפלאפון שלו,חיבר וסגר. היפעיל את המכונה והיה סיבוב שקט.
עבד כאן שלוש שעות!!
למחרת,אני שמחה וטובת לב ,מכניסה כביסה ומפעילה ו... מה זה רעש.
הגמד עם הפטיש עדין שם...
התקשרתי שוב אל הטכנאי.
אמר שיגיע מחר.
היגיע (שוב בתחבורה ציבורית וברגל ועם שרית הניילון שלו ביד) ,שוב פתח ובדק והפעיל. סיבוב שקט.
"אולי זה מרעיש רק כשיש כביסה בפנים" היצעתי.
הכנסנו כמה בגדים ו... הפלא ופלא, הדפיקות חזרו.
אני אחזור בעוד שבוע,אמר לי,עד אז את יכולה להפעיל את המכונה ככה.
והלך.
אחרי כשעתיים הוא מתקשר לבעלי שהוא מגיע עם עוד חבר.
הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו "אין לו מושג מה הבעיה הא?" הוא הינהן לי בתשובה...
היגיעו שניהם.
היפעילו,נבהלו מהרעש,פתחו פרקו לחתיכות, ואחרי כחצי שעה היגעו למסקנה מה עושה את הדפיקות.
סוף סוף.
הם לקחו לתיקון את החלק המקולקל. אמר שיחזור מחר.
עכשיו אין לי מכונת כביסה בכלל.
בנתיים הוא ביקש מבעלי כפול כסף. מזל שבעלי יודע במה מדובר ולא נתן לו.
יקבל את הכסף מחר אחרי שנראה שהמכונה באמת מתוקנת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מסיבת חנוכה בקהילה.
שוב מצאתי את עצמי באירוע שכזה מלאה ברגשות מעורבים.
מצד אחד,אוירת חג אמיתית, בעיברית+שירי חנוכה,סופגניות,סביבונים,יצירות לחנוכה.
מצד שני,המשותף היחידי שיש לי עם האנשים שם הוא עצם היותנו יהודים שחוגגים את החג. חוץ מזה,בא לי להקיא מחלקם...
מצד שלישי, מדגיש לי את הריחוק והניתוק שלי מכל האהובים עלי.
לא הרגשתי שייכת. לחג כן,לקהילת האנשים-לא.
דבר אחד שבלט לי מאוד וצרם היה שאני היחידה שהנקתי.
כל השאר,גם התינוקות הקטנים, היגיעו עם עגלה ובקבוק תמ"ל.
כמה חסר לי להיות בין אמהות מניקות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מחשבות.
רציתי לכתוב כבר אתמול, אבל האינטרנט פשוט סירב לשתף איתי פעולה.
פתאום הבנתי שהמעבר המתקרב כבר לא משתק אותי מפחד.
שהחרדות כבר לא ממלאות את כל ישותי.
להפך.
יש בי מן ציפיה דרוכה לקראת המעבר הזה,מלווה באופטימיות זהירה שזה יביא איתו דברים טובים.
יש חששות,כן,הרי הולכים שוב אל הבילתי נודע, אבל לא חוסר תיפקוד ושיתוק .

אתמול והבוקר היתי עסוקה בלשלוח ברכות לחג החנוכה לכך חברותי ואהוביי.
כל מכתב ששלחתי העלה בפני את פני אותה חברה ומשפחתה וריאתי את כולם בעיני רוחי ,כאן מולי.
התמלאתי געגועים רבים.
התמלאתי דמעות.
התמלאתי ערגה להיות שוב איתם,עם כולם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועוד.
חופש.
איזה כיף.
כמעט כבר שכחתי כמה זה נעים.
לקום מאוחר ובעצלתיים,אין לאן לרוץ,
הבנות מיד פוצחות במשחקים אין סופיים.
הכל זורם על מיי מנוחות.
עוד מעט ניסע לקחת את היצירות שלהן מהחוג חימר. הן אמורות להיות שרופות ומוכנות.
ניזכרתי כמה נעים היה לנו לפני שעזבנו את ישראל.
הלואי ובדאר-א-סאלם,לאחר שנעבור,נצליח ליישם זאת שוב.- בקרים מתמשכים ומתוקים,חוגים,ים,בריכה,חברים.
הלואי.

אחה"צ נכין סופגניות לבן טעימות ולביבות, נדליק נר ראשון ונשיר שירי חנוכה.
חג שמח לכולם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

המשך תיקון מכונת הכביסה-
היה אמור לחזור אתמול עם החלק המתוקן.
התקשר ואמר שלא הספיק לתקן ומבקש לבוא מחר, כלומר היום.
היום התקשר שוב, וממש התחנןן (אמר משהו כמו 10 פעמים בבקשה בשתי דקות שיחה...) שאאפשר לו להגיע רק ביום שבת (!) כי הוא עסוק מאוד כל השבוע ולא יספיק לתקן את החלק.
מה יכולתי להגיד לו?
מצב מביך ומעצבן.
עכשיו נשארתי בלי מכונת כביסה עד שבת. בתקוה שלפחות אז זה יתוקן כמובן.
היום כבר לקחתי לעשות מכונה אחת אצל חברה.
אפריקה...

[אמבט_ים*]

חג שמח, מלא אור. @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה,מאיה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

משהו לוקח ממני המון כוחות.
לא בטוחה מה הוא. מרגישה מותשת.
אולי הציפיה המתוחה לאישורי העבודה של בעלי שיתנו את האות להתחיל בסיחרור המעבר.

[ליזה_ליזה*]

מחבקת אותך ומאחלת לך חג שמח

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה גם לך ליזה ליזה.

רוצה לכתוב,רוצה לכתוב.
מה הפעם?
אולי על "סביבון הפלא".
כשהייתי קטנה,בגן הילדים בקיבוץ,היו עושים לנו "סביבון פלא" בחג החנוכה.
תולים אותו בכניסה לגן, ביום הראשון של חנוכה אחה"צ, לפני שהולכים הביתה.
הגננת אוספת את כולם,מחזיקים איזו שמיכה, כולם נידחפים בכדי להחזיק איזה שבב מהשמיכה,שרים שיר חנוכה אחד או שנייים,המטפלת שולחת יד ופותחת את החוט הקושר אותו והמתנות נופלות על השמיכה.
אסור להתנפל. המטפלת אוספת את ההפתעות ומחלקת לכולם.
הולכים לבתי ההורים.
לא זוכרת התרגשות או שמחה. זה מה שצריך לעשות. ואני,ילדה טובה וממושמעת עושה מה שאומרים לי.

עכשיו יש לי שלוש בנות משלי.
לפני כשלוש שנים החלטנו ,בעלי ואני ,להכין "סביבון פלא" עם הפתעות לבנות.
וזה כל כך שמח ומרגש. הן מצפות לזה בכליון עיניים והתרגשות כל כך גדולה ואמיתית.
גם השנה היגיע הזמן לזה. ממש היום.
והשנה זה יהיה מיוחד באמת. לא סתם שמוצנעס כמו בכל שנה.
הפעם בעלי קנה להן "קיבורד"!
הן מאוד רוצות ללמוד לנגן על פסנתר. בעיקר גאיה. אבל פסנתר עולה המוווווווווון כסף. בדקנו והחלטנו שנתחיל עם "קיבורד" לאימונים. בשלב ראשון זה בסדר, וזה משהו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כרגע.
כשבעלי יחזור מהעבודה הוא יתלה את הסביבון וישים בתוכו רק פתק עם משימה. בזמן שהן תמלאנה את המשימה הוא יוציא את המתנה המיוחלת ממקום מחבואה ויניח אותה כאחר כבוד במקום הראוי לה.
או אז תתחיל העבודה שלי -לדאוג שלא יריבו על מי ינגן עכשיו...

ורק סיפור קטן
בעלי סיפר לי שהוא נסע לקנות את הקיבורד עם הנהג שלנו.
והוא הרגיש מאוד נבוך לחזור לאוטו עם החבילה הגדולה ההיא לעיני הנהג, שהוא,כמובן,חסר כל כמו רוב האוכלוסיה כאן...

עניתי לו שאני מרגישה נבוכה בכל פעם שאני יוצאת לקניות וחוזרת לאוטו עמוסת שקיות, שאותו נהג עוזר לי ליפרוק מהאוטו והעוזרות עוזרות לי לסדר בבית... הקניה השבועית שלי היא יותר מסכום המשכורת החודשית של כל אחד מהם...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מזג האויר כאן מוזר עכשיו.
עדיין גשמים.
אבל בעיקר בלילה.
גישמי זעף בלילה,לתוך הבוקר.
ואז נירגע. לפעמים אף מתבהר במשך היום ונהיה נעים.
לא ממש קר. בבוקר קריר קצת.

אני נזכרת בביקור שלנו כאן לפני שלוש שנים בערך.
היינו בשבועיים ביקור.
אמרתי לעצמי שבחיים לא ארצה לבוא לגור כאן.
לא מתאימה לי צורת החיים- להיות סגור בבית מוקף חומה ומלא סורגים,עם עוזרות בבית.
לא אני. מה פתאום!...

אני נזכרת בתקופה בה עזבתי את הקיבוץ.
עבדתי אצל משפחה וטיפלתי בזוג התאומים שלהם. שני בנים.
משהיו בני שנה עד גיל שלוש וחצי בערך.
היה נורא בעיני ובילתי מובן איך הם לא מורידים את כלי האוכל מהשולחן, אפילו את כוס הקפה של הבוקר הוא היה משאיר על השולחן. ואיך היא לא היתה נוקפת אצבע בביתה שלה, לא מנקה, בקושי שוטפת כלים, שלא לדבר על ילדיה .
היא היתה חוזרת הביתה ב6,7,8 בערב,ולפעמים יותר מאוחר, ומתפלאת שהילדים לא רוצים ללכת לישון לפני 12-1 בלילה...
נישבעתי שבחיים לא אהיה כמוה!
כאן יש אנשים שלא מורידים מהשולחן... שלא לדבר על גידול הילדים...
קל להיסחף לזה כאן,בגלל הזמינות של העוזרות והמטפלות.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזה הגבול שלי! עד כאן!
אני מורידה את הצלחות מהשולחן, ואני אחראית על ילדי.
אני אוספת משחקים מפוזרים, העובדות הולכות בשעה חמש אחה"צ (יש בתים בהן הן נשארות עד הלילה,רוחצות את הילדים ומכינות ארוחת ערב...).
וכל זה לא מובן מאליו כאן. לא אצל הישראלים.
כבר התרגלתי לנוכחות העוזרות בבית כל היום.
התרגלתי שהן עושות את רוב עבודות הבית.
אבל לפעמים בא לי שהן יעלמו...
להיות שוב לבדי עם ילדי בביתי שלי,לשטוף את כל הכלים,לבשל לבד,לצעוק על בנותיי בלי לחשוב מה הן חושבות (לא שזה משנה כשאני עצבנית ),לרדת למטבח בחולצת שינה ותחתונים ,לצאת לטיול ברחוב לגן המשחקים אחה"צ.
טוב,ניסחפתי,אני כנראה מתגעגעת הביתה...

[אמא_של_יונת*]

אורית,
גם לי יש כל מיני קווים אדומים מסוג "אני בחיים לא הייתי יכולה לגור בתל-אביב", או "אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים: להתאמן 6 שעות ביום בנגינה/מחול, לאכול תרד, לעבוד בחברא קדישא, לעשן, לא לקרוא ספרים", וכו' וכו'.
במשך הזמן גיליתי שהאדם הוא יצור גמיש וסתגלן מאד. עובדה: יש אנשים שחיים במדבר סהרה ויש בצפון סיביר; יש שאוכלים רק פירות ויש שאוכלים רק דגים; יש מי שחי בכפר קטן ונידח ומעולם לא יצא ממנו, ויש מי שמטייל בכל העולם; יש מי שעולמו נחרב כשהוא סובל ממוגבלות גופנית כלשהי, ויש גם מי שממשיך לחיות חיים עשירים ומלאי תוכן גם כשהוא משותק או מחובר למכונת הנשמה, לא עלינו --
וזה אומר שגם אני וגם את בנויות להסתגל לתנאים ולמצבים שלא העלינו בדעתנו. אין ספק שיש מצבים שאני לא הייתי מצליחה להסתגל אליהם, אבל ברור לי שקשת המצבים שכן הייתי מסתגלת אליהם במקרה הצורך היא הרבה יותר רחבה ממה שנדמה לי במחשבה ראשונה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הדלקת נרות.
אנחנו משתדלים להדליק נרות חנוכה בכל ערב.(חוץ מערב אחד ששכחנו...).
זה נהיה ממש כיף.
בעלי שם מגבת על ראשו (במקום כיפה), גם תומר מצטרפת אליו בזה, וכולם כבר שרים ביחד את הברכה על הנרות, ותומר נהנית לצעוק את "ברוך אתה ה' " בקולי קולות, ומכריחה את כולנו לשיר את הברכות שוב ושוב גם לאחר הדלקת הנרות.
וכמובן לכל אחת יש חנוכיה משלה, שהכינה בעצמה,עוד בשנה שעברה, ממשטח עץ צבוע בגועש ועליו מודבקים פקקים עבור הנרות.
מזל שמוכרים כאן נרות חנוכה במרכז הקהילה. אנחנו צריכים הרבהההההה...
וחשבתי לעצמי שאלה יהיו זכרונות ילדות נעימים לבנותיי. דברים שאולי ירצו לשחזר במשפחות שלהן,או סתם לספר לילדיהן.
בטוח שלי אלה יהיו זכרונות נעימים מאוד מימינו כאן,באפריקה.

ועוד חשבתי לי ,לפני כמה ימים,כשנסעתי לקניות והסתכלתי על הרחוב, שזכות גדולה ניתנה לי לחוות חיים כאן.
חיים כל כך שונים ממה שהיכרתי עד כה.
וזה לחלוטין לא דומה לביקור. לחיות כאן יום יום, להתעורר למציאות של קניה. לעוני,לשוני, לקנייתים שחושבים כל כך אחרת מהמערביים, לכל המוזר בעיני, שהוא בעצם מופלא לכשעצמו.
כל זה נותן פרספקטיבה אחרת על החיים,על העולם.
יונת כתבה באחד הדפים, שבתרבויות של הלקטים-ציידים, היה נהוג לעבוד רק כשעתיים ביום.ובשאר הזמן לנוח ולדבר.
ואז ירד לי איזה אסימון! כל הישראלים והלבנים כאן בכלל תמיד מתלוננים שהאפריקאים עצלנים.
פתאום הבנתי למה. הם לא מותאמים לתרבות של האדם הלבן שבא והשתלט כאן על הכל. הם מותאמים לתרבות שלהם-השיבטית. שם היה להם טוב,למרות הכל-המלחמות בין השבטים והמחלות הרבות. ואז בא האדם הלבן וכפה את עצמו על אפריקה. וכל האיזון הופר. ולכן יש שחיתות גדולה ועוני אין סופי והכל מעוות.
וכבר אי אפשר לחזור אחורה.
חבל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נפשי עורגת לאהבת אם.
אהבה ללא תנאי.
מקום בו אוכל לנוח ואתקבל בברכה.
יד אוהבת ומלטפת.
אשה שאוכל לבוא אליה,והיא תסתכל לי בעיניים בהבנה ואהבה.
הדמעות כבר זולגות ללא שליטה.
לפעמים אני חולמת שאמצא אשה כזאת שתאמץ אותי לבת,ואני אאמץ אותה לי לאם.
בימים קשים שכאלה,כשהמתח לקראת המעבר המתקרב גובר, אני מרגישה את החוסר הזה ביתר שאת.
כשאני צריכה למצוא את הכוחות להמשיך רק בתוכי,ואין ממי להיתמך.
כתבתם לי שאני אמא טובה,ש"שברתי את השרשרת הערורה" ואני עושה אחרת.
ואני תוהה,האם הצלחתי "להמציא את הגלגל" בעצמי?
האם אני באמת עושה נכון וטוב עם בנותיי?
האם זה אפשרי, לא להעביר את ה"רעל" והכאב הלאה, לדור הבא, לבנותיי האהובות?
ועכשיו אני צריכה לסיים.
צריך להכין ארוחת בוקר,לפתוח סביבון פלא, ללכת לקניות,ועוד הבטחתי בריכה היום.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סביבון פלא.
שוב שמחה צרופה.
הבנות בכלל שכחו שהיום הסביבון "הביא" מתנות, כי הן שיחקו כל הבוקר.
ירדתי למטה וקראתי להן .תוך כדי שהן ירדו במדרגות היזכרתי את סביבון הפלא, והן פתחו בריצה נירגשת לכיוון הסלון,שם הוא תלוי. לקחנו שמיכת פיקה ושרנו "סביבון סוב,סוב,סוב..." בקולי קולות כשהן קופצות מרוב התרגשות.
בסוף פתחנו,והמתנות נפלו- שרביט מנצנץ,קישוט סיני מסתובב ותיבת עץ קטנה ובה כמה שוקולדים לכל אחת.
כמה הן שמחו במתנות שלהן. כל כך פשוט לשמח אותן.
והשמחה הפשוטה שלהן מדבקת.

מרגישה שעין הסערה מתחיל להתרחק. בפנים כבר גועש.
בחוץ עדיין לא, אבל על הסף.
בארוחת הבוקר אמרתי לבנות שנתלה את הקישוט שקיבלו בחדר החדש.
גאיה אמרה שהיא לא רוצה לעבור ,אפילו שיש שם דברים טובים. אור היסכימה איתה.
מאחלת לנו מעבר קל.

[אמא_של_יונת*]

מאחלת לנו מעבר קל.
אמן!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה,אמא של יונת.

הרגשות כבר כל כך גועשים ומעורבים-התרגשות,חששות,ציפיה,רוצה שיגיע,רוצה שיחכה,מה יהיה,איך יהיה...
אוף,כל כך הרבה ביחד.
ואני יכולה לזהות גם מקום שקט בפנים. בוטח.
ואני מתנדנדת בין כל הרגשות, כמו בים גועש. מידי פעם מגיע לאי הבוטח, ושוב צוללת .

[ליזה_ליזה*]

_ועוד חשבתי לי ,לפני כמה ימים,כשנסעתי לקניות והסתכלתי על הרחוב, שזכות גדולה ניתנה לי לחוות חיים כאן.
חיים כל כך שונים ממה שהיכרתי עד כה._
שמחה לקרוא גם את זה.
ממליצה לך על ספר שהוזכר פה בעבר, "תורת עץ הרעל" של ברברה קינגסולבר, על חיים אחרים של אם ובנותיה באפריקה. מאחלת לך הרבה זכרונות יפים.

[ציפי_נוראל*]

איזה מזל שנגמר חנוכה....
אוף לא יכולה יותר לראות להריח או לטעום ספינג' ובתרגום חופשי סופגניה מרוקאית
כל יום עשיתי סופגניות כאלה מקילו קמח.... עד שיצא לי מכל החורים.
אבל כמה שמחה ואור יש בחג הזה רק לראות את הבנות מאושרות בכל פעם שמדליקים את החנוכיות..... אוכלים לביבות ומארחים המון המון חברים היה כיף אמיתי
מחכה איתכם בציפיה דרוכה למעבר. מאחלת שיעבור הכי נעים שאפשר.....
חיבוק ענק של דוב
נשיקה מתוקה מדבש
והרבה אהבה מכולנו.....

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ציפי,ציפי יקירתי.
איזה כיף לקרוא שמחה מבין שורותייך.

וליזה ליזה, חשבתי שלא אראה אותך אצלי אחרי מה שקראתי בבלוג שלך.
שמחה שבאת להציץ כאן.

שבוע ללא מחשב אינטרנט.
עכשיו חזר.
בהתחלה חשבתי שאשתגע.
הראש מתמלא במחשבות ובמילים.
הכל מסתובב כסחרחרה בראשי.
הלואי והיתה לי "הגיגית", כמו שיש לפרופסור דמבלדור, מנהל בית הספר לקוסמים (ומי שקרא את "הארי פוטר" יבין...).
זו קערה קסומה שבה אפשר לשים מחשבות טורדניות עד שמתפנים אליהן.
קצת לנקות את הראש ולפנות מקום ושקט.
בכדי להשקיט את ראשי חיפשתי ספר לקרוא.
מצאתי את "אדונית התבלינים"? ספר מדהים וקסום שלא יכולתי לעזוב עד שניגמר.

בעלי נסע לטנזניה לחפש לנו בית.
זה נהיה ממשי, המעבר הזה.
אני כבר אורזת בראשי את הבית.
לגאיה היה קשה מאוד להרדם בלי אבא.
נשארו עוד שני לילות.
מקוה שיעבור בקלות.

[ליזה_ליזה*]

שמחה שבאת להציץ כאן.
אני תמיד כאן (בלי קשר לבלוג שלי).
_נשארו עוד שני לילות.
מקוה שיעבור בקלות._
מחבקת אותך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לאחר שבוע ללא אינטרנט,נכנסתי להתעדכן כאן בכמה דפים אהובים.
נזכרתי למה אני אוהבת את האתר הזה.
למה בחרתי בו מכל האתרים ברשת לכתוב את מחשבותיי וריגשותיי.
תודה לכל האנשים המקסימים ששותפים לאתר הזה ,שעושים אותו נעים ומזמין וביתי.

מנסה לידלות מחשבות מראשי,מה"הגיגית" בה שמתי את מחשבותי בזמן שקראתי ספרים וחיכיתי שיחזור קו הטלפון.

השומר של יום ראשון ביקש שוב חופש.
לפני שבועיים נסע לקבור את אחותו.
עכשיו הבן הצעיר שלו מת.
הוא סיפר לשומר הלילה,דיויד,שהבן שלו חלה,ומאז הוא לא בסדר,חצי גוף קצת משותק.
עכשיו הוא בא לבעלי וביקש חופש של כמה ימים בכדי לנסוע הביתה (מרחק של 6-7 שעות נסיעה) וליקבור את בנו.
הם מבקשים זאת בלי דמעות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לפני כמה ימים אור ניגשת אלי,מחבקת אותי ואומרת: "את האמא הכי מיוחדת בעולם".
אני מחבקת אותה בחזרה חיבוק חזק וארוך ומתמלאת דמעות.
מה עוד אני יכולה לבקש?
אהבתן האין סופית של בנותיי נותנת לי כוח וממלאת אות כולי.
אני יודעת שיום יבוא ויתפנה בליבי מקום לדברים אחרים.
אבל כרגע, אני מלאה.

[ציפי_נוראל*]

מקווה שאייל ימצא בית נעים וכיפי שיהיה לכם נוח לשהות בו!!!
אורית אני חודש בלי סיגריות איזה כיףףףףףףף.
היום היינו בביקור אצל צד"לניק חבר של אבי עורקבי, לרגל חג המולד המתקרב ובא.
הבנות רצו לראות עץ אשוח ובאמת היה מאוד מרגש הן התלהבו מכל הנוצצים והדמויות שקשורות לחג היה מצחיק לראות אותן ולשמוע את התגובות שלהן.
חייבת לספר משהו, היום בבוקר זוהר התעוררה וסיפרה לי שהיא חלמה חלום על עמוס ועלי שאנחנו באים ליום הולדת שלה וכמה היה שמח וכיף, מצד אחד מיד נחנקתי מדמעות ומעצב ענקי ומצד שני כל כך שמחתי שהיא מצליחה לחלום על עמוס ודווקא חלומות טובים ושמחים.
שאלתי אותה אם הוא היה בריא בחלום והיא ענתה "בטחחחחחח" . היא ביקשה שליום הולדת שלה אכין לה עוגה עם ציור של אבא , הסברתי לה שזה קצת בעייתי כי אף אחד בטח לא ירצה לאכול מהעוגה כדי לא להרוס את התמונה. יש לה פתרון לכל דבר ילדה מדהימה בחוכמתה וברגישותה. איזו אמא ברת מזל אני שנתברכתי בשלושתן. אני מתגעגעת אליכם המון....... נשיקות ציפי

[שרון_המתחדשת*]

אני יודעת שיום יבוא ויתפנה בליבי מקום לדברים אחרים.
אבל כרגע, אני מלאה.

ריגשת אותי מאוד!!!

המון זמן שלא היית פה ודווקא הרגשתי מאוד בחסרונך. אני רגילה מדי יום לפתוח ולהתעדכן בקורותיכם ושאת לא כאן משהו חסר...
בכל מקרה אייל פה איתנו. הם מחפשים ורואים בתים. כולי תקווה שאכן הוא ימצא בית נחמד עבורכם ושהמעבר יהיה קל ונעים.
אני אישית מתרגשת מהמחשבה שאתם תגורו פה איתנו. אומנם עד היום הקשר ביננו לא ממש חזק ולא היו המון נקודות משיקות ונושאים לשיחה, אבל מי יודע אולי המעבר הזה יביא איתו גם פתיחות ביננו.
אז בינתיים שולחת לכולכן המון אהבה. מחכים לכם פה בקוצר רוח!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דיברתי עם בעלי בטלפון.
הוא תמיד נשמע כל כך הרבה יותר שמח כשהוא שם עם אחיו.
מספר על בדיחות משותפות ועל כל מיני צחוקים שהיו במשך היום.
האם כך יהיה גם כשנגור שם? האם באמת יהיה לו יותר טוב? האם לנו יהיה יותר טוב?
רק ימים יגידו...

והבדידות הגדולה שוב חונקת.
מעין וואקום ענקי בלב.
אין למי לתת את המילים. אין פנים שמצפות למוצא פי עם מבט ,מגע,תחושה.
אין למי לתת את הדמעות שנושרות. אין מי שינחם. מי שיגיד "יהיה בסדר. אתם תצליחו".
רק אני לעצמי.
לפעמים בא לי לצעוק חזק. צעקה שתגיעה עד ישראל,עד החברות שלי, שישמעו את מחשבותיי, את חששותיי,את שמחותיי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ולאחר,רגיעה.
ואני מודה על מה שיש.
אהבה. גדולה ,אמיתית ועוטפת וממלאת.
אותי,את בנותיי ואת בעלי.
תודה

[ליזה_ליזה*]

_עכשיו הוא בא לבעלי וביקש חופש של כמה ימים בכדי לנסוע הביתה (מרחק של 6-7 שעות נסיעה) וליקבור את בנו.
הם מבקשים זאת בלי דמעות._
מדהים, מרגש ועצוב. כמה שתרבויות יכולות להיות רחוקות זו מזו. כמה זה יפה שיש את השפע הזה של אנושיות.
אומנם עד היום הקשר ביננו לא ממש חזק ולא היו המון נקודות משיקות ונושאים לשיחה, אבל מי יודע אולי המעבר הזה יביא איתו גם פתיחות ביננו.
אני עוקבת אחרי מערכת היחסים שלכן המתפתחת פה, שרון מרגשת אותי בפתיחותה לקראתך, אורית. אני מאמינה שהקירבה תעשה לכן טוב, תפיג מעט את הבדידות הקשה ותיצור קרקע פוריה לשיתוף (חישבי על תומר והתאומות, איזה כיף יהיה להן! ובכלל לכל הילדות, לאבות האחים וגם לכן, הגיסות... למרות המחלוקות).
לפעמים בא לי לצעוק חזק. צעקה שתגיעה עד ישראל,עד החברות שלי, שישמעו את מחשבותיי, את חששותיי,את שמחותיי.
את צועקת, אני בכל אופן שומעת, ומילותייך מחלחלות לתוך חיי ומשפיעות עליהם, והופכות חלק מהם, עד שכמה ימים בלי המילים האלו מתמלאים געגוע...
תודה
תודה לך על הבלוג הזה, מקווה שלא הארכתי בדברים יותר מדי, את כמובן מוזמנת למחוק.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

את כמובן מוזמנת למחוק.
השתגעת??!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פתאום אני שמה לב איך בתוך הבלוג הזה,האתר הזה,אני נוגעת בחייהן של נשים שלא היכרתי קודם לכן,ושמעולם לא פגשתי פנים אל פנים.
ולמרות זאת אני מרגישה מן אינטימיות איתן,למרות המרחק,למרות הפומביות,למרות שדרך מסך מחשב קשה באמת לדעת מי נמצא מהצד השני.
זה מוזר. באמת.
הנשים אותן היכרתי לפני שעזבתי, שאותן למדתי לאהוב ועברתי תקופת חיים, הן כאילו מתרחקות. וזה כואב וקשה.
הן שם,אני יודעת. ואם אבוא לבקר בוודאי יקבלו אותי בזרועות פתוחות כמו שרק הן יודעות לעשות.
אבל כאן ועכשיו,ביום יום שלי,יש לי שותפות חדשות.
תודה לכן.לכולכן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מימד מוזר האינטרנט הזה...

[ענת_גביש*]

את צועקת, אני בכל אופן שומעת, ומילותייך מחלחלות לתוך חיי ומשפיעות עליהם, והופכות חלק מהם,
מצטרפת לליזה.

הנשים אותן היכרתי לפני שעזבתי, שאותן למדתי לאהוב ועברתי תקופת חיים, הן כאילו מתרחקות. וזה כואב וקשה.
את יודעת אוריתי כמה הרבה מדברים עליכם במפגשים? מוזר שאף פעם לא אמרתי לך את זה. כאן לא התרחקתם ולא נעלמתם. . כאן אתם עכשיו באפריקה. וכל הנשים במפגשים זוכרות אתכם, וחדשות מכירות את שמכם. ואתם חלק מאיתנו. רק שתדעי.
והילדות שלי מדברות על הילדות שלך. לא דברים חשובים, סתם, כאלה " יש כזה גם לאור" או " זה היה כשגאיה רבה עם מתן" כאלה.
וגם זוכרות את המילה טונה (-:

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הוי ענת.
חידשת ימייך כקדם וגרמת לי לפרוץ בבכי...
תודה תודה על מה שכתבת.
זה מחמם את ליבי ומשמח כל כך שקשה לי אפילו לתאר.
אני ממש חולמת על היום בו אוכל להיות שוב חלק ממשי מהמפגשים ולא רק שם וזיכרון.
במהרה בימינו, אמן.

היום נסענו לבקר בחוות פרפרים.
היינו שם מספר פעמים והבנות נהנות לחזור לשם כל כמה חודשים.
זו חממה,לא מאוד גדולה,מלאה צמחים ופרפרים. אפילו נחל מים קטן זורם בה.
מגדלים שם פרפרים מיוחדים ומקסימים שמתעופפים להם בחופשיות בחממה.
מה שהכי כיף זה לנסות לתפוס פרפרים, שיעמדו לנו על היד.
הבנות מיד יצאו ל"ציד". ונהנו כל כך.
ובעוד אנחנו רודפות אחרי פרפרים ,בעלי מתקשר לפלאפון.
"הייתי כבר בדרך לשדה התעופה,והחזירו אותי מהר,האיש שמסדר את האישורים היגיע"...
ואני,עומדת עם פרפר על ידי האחת, פתאום התאכזבתי.
"אה,אז אתה חוזר רק ביום שישי. הבנות יהיו עצובות מאוד".
"תשמחי",הוא אומר,"סוף סוף מסדרים לי את אישור העבודה!"
"כן,כן.אני שמחה. רק שאני עכשיו אצטרך לספר לבנות ולהתמודד עוד יומיים עם הקושי..."
"גם אני סובל. כולם יוצאים בערב, ואני נשאר בבית .בכדי לסבול..."
אני מחייכת.
"בסדר,בסדר. נדבר בערב".

ואז הבנתי שזאת אולי הפעם האחרונה שאנחנו מבקרים שם,בחוות הפרפרים הנעימה ההיא.
וכשהוא חוזר, אפשר באמת להתחיל לארוז, וצריך להודיע לעובדים ולנסות למצוא להם אולי עבודה אחרת.
והאח שלי. כשנעבור נהיה יותר רחוקים. כבר לא מרחק של חמש שעות נסיעה.
ואוו. זה באמת קורה.
טוב,בנתיים יש לי עוד יומיים של חסד.
הסיחרור מתחיל.

[סיגל_ב*]

הסיחרור מתחיל.
שולחת לך חיבוקים מחזקים!