חשבתי על החסד שבגבורה, על בין קודש לחול, על בין אור לחושך.....
אבל מכיוון שמה שאני רוצה לספר מתבטא הכי טוב והכי רלוונטי בחיי היום יום שלי, בגבולות שאני מציבה כל היום לילדים שלי בחרתי בשם הזה.
אמנם פתחתי לזה דף חדש אבל אפשר אחרי שיתפתח פה דיון (מקווה שיעניין אתכם) לצרף אותו לאחד הדפים האחרים של גבולות.
אז לעניניינו,
לפני כשבוע וחצי שני הגדולים שלי רבו כהרגלם ואני התכווצתי כהרגלי.
אני בדרך כלל לא נוהגת להתערב (אלא אם כן הרעש בלתי נסבל עבורי או שהאחד חונק את השני!) אבל זה לא אומר שכל כולי לא מעורב באותם רגעים בקרב המתהווה.
והולך איתי מאד חזק כבר כמה ימים משהו שצפריר כתב לי כמה ימים קודם לכן:
ללא מצרים, כיצד נצא ממצרים? ללא מיצרים - היכן החירות? ללא ספק - איכה האמונה? ללא קודש - מהו חול?
וחשבתי לעצמי, ללא הריבים שלהם כיצד הייתי מעריכה ונהנית כל כך מרגעי החסד ביניהם?
וחשבתי על זה שכל דבר כאשר אין את היפוכו או גבול לו הוא נעשה חסר ערך.
כמו לשמוע את אותו הצליל הרבה זמן, אחרי כמה זמן אנחנו מפסיקים לשמוע אותו,
או לראות את אותו הצבע הרבה זמן, אנחנו מפסיקים לראות אותו,
ואותו הדבר לגבי חוש המישוש.
אפילו כאשר אנחנו גרים במקום היפה ביותר בעולם, אבל רואים יום יום את אותו הנוף הזה, לאחר זמן מה אנחנו נעשים קהים ליופי שלו וצריכים להתרחק ממנו מידי פעם בכדי לחזור ולהנות ממנו.
וככה עברו המחשבות האילו בראשי ואמרתי לעצמי "תודי על הריב הזה, תודי מכל הלב שלך, תתענגי..." וכך עשיתי.
והראש לי המשיך ולקח אותי למחשבה על הגבולות שאני נותנת לילדים שלי.
זה נושא שעולה הרבה מאד ביני לבין בעלי, הוא תמיד טוען שאני לא מבינה את הערך שבגבולות ואכן אני מודה שלא הבנתי עד היום (אמנם בפניו אני מכחישה זאת
!).הגבלתי אותם יותר ופחות לפי הצורך שלי, לפי הבנתי... אבל תמיד עם כיווץ בפנים.
זאת אומרת ש כל היום אני אומרת "לא" על זה ועל זה... ותמיד מלווה לזה תחושה לא נוחה עבורי.
מה שאומר שרוב היום אני מסתובבת עם תחושה לא נוחה, (כן, אני מוצאת שאני אומרת הרבה מאד "לא" עם ילדיי).
לפעמים ה"לא" הזה מביא אותי לעצבים עליהם כי הם שוב העמידו אותי במקום לא נח בו אני צריכה להגיד "לא"!!
או שעולות תחושות מאד לא טובות של רגשי אשמה (בדרך כלל שילוב של שניהם, כעס עלי וכעס עליהם)...... וכו" וכו" וכו"......
אבל לפתע גיליתי שיש ברכה אמיתית בגבול, ראיתי שכל פעם שאני מציבה גבול כלשהו, להם יש הזדמנות לחוות ולהעריך את מה שבתוך הגבול מול מה שמחוץ לגבול ולהיפך.
יש להם הזדמנות להעריך את ה"כן" לעומת ה"לא"...
אם לא זה, אם הכל היה רק "כן" "כן" "כן" כל היום איך הם היו מעריכים את זה?
איזו הנאה היתה בזה?
החיים שלהם היו אפורים לגמרי, ללא שום גוון.
הגיוון מחייה!
לאחר כל המחשבות האילו באותו היום, נסעתי עם הגדול שלי לטיפול השיניים הראשון שלו (הוא היה גיבור גדול!).
אחרי זה לקחתי אותו לחנות הצעצועים שעומד ליד המרפאה לקנות לו משהו.
וכרגיל, כניסה לחנות צעצועים עם הילדים שלי זאת חוויה שאני לא סובלת.
הם מבקשים מבקשים ואני אומרת לא לא לא...
אז הגדול שלי אומר לי "אמא, את זה בטח אי אפשר כי זה יקר מידי, נכון?" ואני מסתכלת על המחיר, 100 ש"ח! "נכון מתוק שלי", אני אומרת לו באנחה...
אנחנו עוברים מדף מדף והכל יקר, והוא כנוע לָלא שלי ואני מכווצת כהרגלי ועצובה ורוצה שזה כבר ייגמר.
הרי על כל "לא" יכול להיות גם "כן", זה רק עניין של סדר העדיפויות שלי, הרי הכל יקר לי מידי... והראש לי מסתחרר במחשבות.
ואז! אני נזכרת במחשבות של הבקר, המתנה שבגבול!
ופתאום אני רואה איזו מתנה אני נותנת לו כשאני אומרת לו "לא" וה"לא" הבא שלי יוצא בכיף, בטוב, ב-א-ה-ב-ה.
והלב שלי נפתח ואני שמחה להגיד לו "לא" וכל החוויה בחנות הצעצועים מקבלת גוון אחר לגמרי, אנחנו נהנים,
הוא כבר לא נראה לי הילד המסכן שלי שיודע מראש שעל הרב אגיד לא
ואני כבר לא מצטיירת לעצמי האמא הקמצנית, או המסכנה שאין לה מספיק לתת לילדיה...
וכל האוויר מלא באהבה וטוב ונעים!
וכך בשבועות האחרונים אני חווה משהו חדש לגמרי!
בהתחלה היה מאמץ מסוים בלהיזכר כל פעם מחדש במתנה שאני נותנת בכל גבול אבל לאט לאט אני שמה לב איך זה שוקע לתוכי ונהייה טבעי יותר ויותר.
ויש הרבה פחות כעס ועצבים.
ונהייה לי יותר ברור מתי אני רוצה להגיד לא ורוצה להגיד כן.
ועדיין אני אומרת לא ואז מגלה שאני יכולה באותו רגע להתגמש או להתרחב ולפעמים אני לא מצליחה וזה גם בסדר, הכי חשוב שאני רואה ויודעת את זה ואולי בפעם הבאה...
אבל הכי חשוב זה ששוב מצאתי עוד משהו שנותן לי יותר נחת ויותר שלווה עם הילדים שלי, בחיים שלי.
ואת זה רציתי לחלוק איתכם (בטח יצא לי ארוווווווווך לאללה!)
>
אמא שלי היתה מבקשת ממני לעשות דברים, בדרך כלל מטלות בית שלא סבלתי כמו להסיר אבק, במילים "את יכולה ל...?" או פשוט "את יכולה ל..." בלי סימן השאלה. את יכולה לקפל מאתיים מפיות לפני שבאים האורחים. את יכולה לצחצח את הנעלים. נכון, יכולה, אבל מה-זה לא בא לי! וגם "פעם אחרת" או "אולי". כל כך הרבה יותר מובן לילד לשמוע "לא" - לא ככה?
משתמשת