חברים בחינוך ביתי

מצוין, תודה אביב חדש.
אם ארגיש טוב מחר, אולי נקפוץ לספרייה שליד ביתנו לאנציקלופדיה הזאת.

בהמשך לאותו נושא,אנחנו לפני ילד ראשון ופתאום נלחצתי. איך אדע אם הגירויים מספקים, איך מעשירים, איך חושפים למכולל דברים וכמה צריך לחשוף?? זה כל כך מבלבל ומפחיד

יושי, קראת את עקרון הרצף? מומלץ.
לדעתי - וזו רק דעתי - את וחייך הם כל הגירויים שהילד צריך. בחיי. כל השאר (המאמצים המיוחדים לתינוקות) - רעש.
רק דעה פרטית אחת.

הדיון המעניין בין אמא של יונת ל בשמת א על גיל ודין (או להיפך) הועבר לדף של בשמת א.

ראו גם מפגשים בפארק רעננה

פעמים רבות כשיש בי התלבטויות לגבי דברים אני חושבת לשאול עליהם כאן, אבל כמעט תמיד מחליטה שלא, שאגיע לתשובות לבד, שזה סתם רצון לקבל תשובה מהירה מבחוץ. הפעם החלטתי שאני כן זקוקה לעזרה, כי אני מבולבלת. מאוד.
הייתי עם הבנות (היום בנות כמעט חמש ושנתיים) בבית עד ספטמבר שעבר. בספטמבר נפתח בישוב שלנו גן. אחות של בעלי היא הגננת, כל הילדים שלא היו בגן ושהיו החברים של בתי הגדולה (כולם קטנים ממנה, בני שנתיים וחצי-שלוש, אבל זה מה שיש כאן) הצטרפו לגן הזה. אנחנו היינו בטוחים שזה לא מעניין אותנו, כי אנחנו הרי בחינוך ביתי, ואז בעלי העלה את הרעיון שננסה. 'בכל זאת, זאת דודה שלה, זה גן קטן, חמישה ילדים, מה היא תעשה לבד כל היום, היא תלך רק אם היא תרצה'. אז עם הרבה חששות החלטנו לנסות. חששות, כי ידעתי שזה עלול להיות ממכר, בשבילי ובשבילה, פחדתי שלא תהיה דרך חזרה - לי מהזמן החופשי שיהיה לי פתאום, ולה משפע הגירויים, שזה לא כזה פשוט, ובכל זאת, ניסינו. גם בגלל שבעלי אמר שמבחינתו אצלנו בבית החינוך הביתי נכשל, לפחות לעת עתה. הייתי מאוד עצבנית, ודי השתגענו בחורף הקשה בישוב הקטן שלנו, בעיקר היינו מאוד בודדים, למפגשים לא הלכתי אז, בקיצור, החלטנו לנסות.
בהתחלה זה היה כמעט מושלם. הייתי שותפה מלאה של גיסתי בהחלטות החינוכיות, ניסינו להשאיר את זה כמה שיותר דומה לבית, הקטנה הייתה משחקת שם שעה שעתיים ואז היינו חוזרות הביתה, אל זמן שקט ומתוק של שתינו ואז, כשהייתה נרדמת, שלי עם עצמי. הרגשתי כמו צמא במדבר עם השקט והלבד האלו. אחרי כחודשיים הקטנה פשוט לא רצתה לעזוב, ולאחר התלבטויות התחלנו להשאיר גם אותה בגן- בהתחלה רק שעתיים, אחר כך יום מלא (ארבע שעות מהרגע שאני עוזבת את הגן). הפרידה היתה חלקה ובלי שום קושי, היא נשארה עם דודתה האהובה, עם כל החברים, בהתחלה הייתי באה להניק אותה באמצע היום אבל גם זה עבר.
בהמשך נוספו עוד שינויים. הגן גדל (כיום יש בו 11 ילדים ושני אנשי צוות, גיסתי ואבא של אחת הילדות בגן, אדם מקסים). זה נראה לי יותר מדי, מהרבה בחינות, וחוץ מזה הבת הגדולה התחילה לבטא יותר ויותר תסכול מזה שהיא הכי גדולה בגן, אז לאחרונה החלטתי שהן ילכו רק שלושה ימים בשבוע לגן וביומיים הנותרים נלך למפגשים של חינוך ביתי, גם כדי לספק מנוחה מהגן וגם כדי שהגדולה תפגוש חברים בגילה. היום דיברנו אני ובעלי, בהקשר של השנה הבאה, מה יהיה עם הגדולה, כי הילדה הכי גדולה חוץ ממנה, בת ארבע עוד כמה חודשים, אולי עוזבת את הגן. ופתאום עלה איכשהוא הרעיון של בי"ס דמוקרטי שיש במרחק עשרים דקות נסיעה מביתנו. אני לא מתה על הרעיון של בי"ס דמוקרטי. תמיד חשבתי שאם כבר בי"ס אז משהו כמו 'מיתר', אבל אין כאן משהו כזה. היתרונות של זה הוא שהיא תוכל לפגוש ילדים, להיות עם ילדים, לשחק אתם. בשפע. היא ילדה מאוד מאוד חברותית, לא מאלו שאפשר לבנות על זה שישחקו עם עצמן ימים שלמים. היא התחילה לשחק עם עצמה רק כשהתחילה ללכת לגן, עד אז תמיד הייתה במין רעב החוצה, לאנשים, שכנראה לא היה לה מספיק שקט פנימי להיות עם עצמה (זו כמובן רק תאוריה שלי).
אבל אני קוראת את הדף הזה, וזכר כל כך הרבה דפים אחרים ובכלל חומר בנושא החינוך הביתי עולה בי ואני מתקשה להשלים עם זה שהיא תלך לבית ספר. אפילו שהוא 'דמוקרטי'. מפחידה אותי ההמולה. זה שהיא תהיה רחוקה כל כך, פיזית ונפשית, מאיפה שאני, מהבית. מהפשטות, מהחיים.
ומצד שני, בדיוק כמו שחששתי שיקרה, קשה לי לחשוב על לחזור לחינוך ביתי. אני מודה, בעצב, שהתמכרתי לארבע שעות האלו, לפחות כאופציה. נראה לי מטורף לחזור למה שהיה. למרות שכשאני מתקשרת בבקרים לחברה טובה שנמצאת בבית עם שני קטנים, השלישי בדרך, עם כל הטירוף של צעקות ובכי ומיליון ההפסקות שהיא עושה בכל רבע משפט, למרות כל זה אני מקנאה בה. אבל מרגישה שלא מסוגלת לבחור בזה שוב. לא כרגע.
בעלי האהוב והמרגיע אמר לי, כשהגעתי ל-'מה יקרה כשהחברות העשירות שלה מביה"ס יעשו ככה וככה והיא לא' (זה בי"ס שיש בו אוכלוסיה של הורים יאפים כאלו)-'עזבי, אל תחשבי כל כך רחוק'. אבל אני לא יכולה שלא.
יש עוד מיליון שיקולים אבל זה בגדול.
ואני יודעת שבסופו של דבר התשובה תבוא בעיתה, מתוכי. וגם שהשליש הראשון של ההריון הוא לא זמן טוב להתלבטויות גורפות. (אבל אני לא מצליחה להתאפק

).

וגם שהשליש הראשון של ההריון הוא לא זמן טוב להתלבטויות גורפות.
חופשי....

לומדת, תרגעי. את לא צריכה להחליט עכשיו שום דבר. תלכו לבדוק את הבית ספר הדמוקרטי, אולי יהיה פשוט ברור לכם שזה לא זה? בינתיים תמשיכי ללכת למפגשים, והבנות ילכו לגן- כל עוד הן רוצות-, מדי פעם אפשר לעשות גם יום בית כזה ולראות איך זה...
הכל משתנה כל הזמן, ומה שנראה עכשיו כמו בעיה ענקית יכול להתנדף מחר ברוח.

(התשובה הגיעה מהר מכפי שחשבתי.)
איך אני בתור יונת שרון (שהיא מבחינתי סמל הרוגע, השפיות וההגיון הבריא)?. בכל מקרה, אשמח לעוד תובנות מאירות עיניים.

_לומדת, תרגעי. את לא צריכה להחליט עכשיו שום דבר. תלכו לבדוק את הבית ספר הדמוקרטי, אולי יהיה פשוט ברור לכם שזה לא זה? בינתיים תמשיכי ללכת למפגשים, והבנות ילכו לגן- כל עוד הן רוצות-, מדי פעם אפשר לעשות גם יום בית כזה ולראות איך זה...
הכל משתנה כל הזמן, ומה שנראה עכשיו כמו בעיה ענקית יכול להתנדף מחר ברוח._

חופשי...!

פתאם אני תוהה אם מישהו בכלל עוד משתמש במילה הזאת באינטונציה הזאת במשמעות הזאת.

איך אני בתור יונת שרון
מה יש לומר, גנבת את המלים ממקלדתי!
> יונת צפויה -- אחת המעלות העיקריות שלי <

(שהיא מבחינתי סמל הרוגע, השפיות וההגיון הבריא)
אוי, אל תסמכי על זה יותר מדי...

יש ימים, ויש ימים.

_(שהיא מבחינתי סמל הרוגע, השפיות וההגיון הבריא)
אוי, אל תסמכי על זה יותר מדי... יש ימים, ויש ימים._
טוב, את יודעת, היא לא דיברה עליך... היא דיברה על היונת ההיא (באיזה דף זה היה? מי המציא אותה?) (-:

פלונית חברה יקרה- זהו אחד הביטויים היותר שגורים בפי, והאמת שגם לי נדמה שרק בפי, לכן קשה לי להעלות על הדעת מי את עשויה להיות, חוץ ממני בעצמי....
יונת-

,
אוי, אל תסמכי על זה יותר מדי... יש ימים, ויש ימים. אני יודעת, אני יודעת, כבר הבנתי שאין שלמות...אבל זו הרוח הכללית.
ולגבי ההתלבטות- הבוקר התקשרתי לבית הספר ההוא. ההרשמה נסגרה כבר באמצע מרץ. אם יתפנה מקום יתקשרו אלינו. כפי שאמרתי-
הכל משתנה כל הזמן, ומה שנראה עכשיו כמו בעיה ענקית יכול להתנדף מחר ברוח.

אני מעוניין לדעת האם כדאי העביר ילד בן 11 (בן יחיד) לחינוך ביתי. בבי"ס קשה לו מבחינה חברתית גם כיום (מחונן) האם הבעיה לא תחריף אם ילמד לבד בבית?

למה אתם שוקלים חינוך ביתי?
לדעתי, הבעיה החברתית לא תחריף בגלל עזיבת בי"ס, אבל כדאי שיהיו לו הזדמנויות להפגש עם ילדים (מפגשי חינוך ביתי או חוגים)

אנו שוקלים חינוך ביתי כי לא טוב לו בבית הספר , החומר משעמם אותו ומבחינה חברתית קשה לו.

נסו, מקסימום, יחזור בעוד שנה לבית הספר.
אתה רוצה להפגש עם הורים לילדים בחינוך ביתי? ראה את הרשימה הלבנה, הרשימה הצהובה, ו-קבוצות חינוך ביתי.
בכלל, אני ממליצה לך לצלול לדפים שב-חינוך ביתי.

גם לדעתי הבעיה החברתית לא תחריף אם הילד ילמד בבית. לבן שלי למשל יש מעט חברים אבל טובים. חברים מכל מיני מסגרות שעבר. יש תקופות שמעדיף לבלות יותר אם אחד, ובתקופה אחרת מבלה עם אחר. כפי שאני רואה את זה בזמן שהיה בביה"ס, לא כ"כ הרשה לעצמו להתחבר עם מי שרצה כי לרוב היו אלה ילדים פחות מקובלים ומה יגידו עליו. עכשיו כשהוא בבית הוא מבלה עם מי שהוא רוצה באמת בלי לחשבן לאף אחד. לדעתי זאת חברות אמיתית. אנחנו רק בתחילת הדרך ואני מאמינה שבעתיד ייפגש עם עוד ילדים של חינוך ביתי, יכיר אנשים מכל הגילאים בקורסים שיעבור.
אולי יעבוד בשנים הבאות (כשיוכל חוקית אחרי גיל 14). כך אני מאמינה שילד מחונן עם בעיות חברתיות יהיו לו יותר הזדמנויות ליצור חברויות שמתאימות לו בחינוך ביתי. לא נראה שהוא חייב להיות עם 30-40 ילדים בגיל שלו באותה כיתה.

אני תוהה עם מישהו עוד בכלל משתמש במילה גורפת אני יושבת פה קוראת את כל מכתביכם ואומרת לעצמי האם חינוך ביתי הוא בסדר אז לא! התשובה היא לא גם אם לילד יש איזשהי בעיה חברתית צריך לדעת לפתור אותה. בה"ס מקנה ערכים חברתיים שאין אותם בבית. טוב זה מה שהיה לי להגיד...

הילד צריך להתמודד עם כל מיני מסגרות שונות של חברים, לראות סוגים שונים של חברים, גם אם יש לו איזה שהיא בעיה חברתית הוא יפתור אותה בדרכו שלו,זה שהוא ילמד בחינוך ביתי רק יחריף את העוצמה שאין לו חברים אולי בעתיד, הילד צריך לראות מה טוב בשבילו ולכן הוא יחליט לעצמו, אבל זה שתמנעו ממנו גם לא יעזור...

בה"ס מקנה ערכים חברתיים שאין אותם בבית.
האם תוכלי לפרט לאילו ערכים את מתכוונת?

זה שהוא ילמד בחינוך ביתי רק יחריף את העוצמה שאין לו חברים.
על מה את מבססת טענה זו?

הילד צריך להתמודד עם כל מיני מסגרות שונות של חברים.
את מתכוונת שזה מה שקורה לילדים בבתי ספר?

הילד צריך לראות מה טוב בשבילו ולכן הוא יחליט לעצמו,
האם הזכות הזאת ניתנת לילדי בית ספר?

תודה על הדף הזה. גילה חורש, יונת שרון, משפ' שפרון ועוד כותבים - ניסחתם פה דברים שתמיד ידעתי ולא הצלחתי לומר, שתמיד הרגשתי ולא נתנו לי לומר. אני מודה לכם ("היא והרעיונות שלה....תמיד חושבת שהיא יותר חכמה מכולם...חכי חכי..." - מחכה

בלי להיות יותר חכמה)

אני מעוניין לדעת האם כדאי העביר ילד בן 11 (בן יחיד) לחינוך ביתי. בבי"ס קשה לו מבחינה חברתית גם כיום (מחונן) האם הבעיה לא תחריף אם ילמד לבד בבית?
יש גם דף מחוננים בחינוך ביתי

איזה כיף לראות שהדף שנמצא בהמלצת השבוע זה הדף הזה, שאני פתחתי אותו, ובכלל אני לא זוכרת שאני פתחתי אותו...
אז ככה:
מאז פתיחת הדף עברו הרבה מים בנהר: אז לא הייתי אמא (ואפילו לא בהריון) והיום אני אמא לילד בן שנתיים, עדיין מלמדת בדמוקרטי (בחדרה למי ששאל) וראיתי שיש עוד המון תגובות לדברים שכתבתי אז שאני כבר לא ביקרתי בדף הזה...
בכל אופן כמה דברים השתנו מאז, ועדיין מעסיק אותי עניין החינוך הביתי מהפן החברתי.
אני כבר לא חושבת שהילדות מכינה לבגרות אלא ילדות זו ילדות בפני עצמה.
אבל עדיין אני חושבת שחינוך ביתי מתאים למקומות בהם כולם מחנכים בבית. משום מה אני אומרת לעצמי, שאם הייתי חיה בכפר בו כולם היו מחנכים בבית, הייתי גם מחנכת בבית מפני שאז החברה היא באופן טבעי נמצאת מסביב ולא צריך להתאמץ ולנסוע לחברים ולמצוא לילד חברה. כמו כן למשל אם היינו חיים בכפר כזה אז היו נוצרות בו הרבה יוזמות של ילדים ומבוגרים לכל מיני פעילויות ואי פעילויות, קשרים חברתיים זמניים ולצד ארוכי טווח, מה שאני מאמינה שקורה גם בחינוך ביתי, אבל שם זה מוגבל וקשה יותר.
חוץ מזה מאז שיש לי ילד (בן שנתיים כבר אמרתי?) אני מרגישה בצורך שלו בחברה. הוא אינו הולך לגן ובנתיים איני מתכוונת גם לשלוח אותו בשנה הבאה, אבל אני מנסה להיות קשובה לצרכים שלו. כלומר, כרגע אני מרגישה שהוא צריך אותי יותר מאשר חברת ילדים, אז אני איתו רוב הזמן (וגם אבא איתו) ואנחנו מנסים למצוא לו חברה (גן שעשועים, דודים, חברים)
אבל נראה לי שבאיזה שהוא שלב הוא יעדיף פחות ופחות אותי ויותר ויותר ילדים אחרים ומבוגרים אחרים, ולא ירצה שאמא תהיה שם כל הזמן.
אני אומרת את זה גם מתוך שיחות שלי עם ילדים בבית הספר (שוב אני מזכירה דמוקרטי!).
למשל ילד בן 5 ששאלתי אותו אם כיף לו בבי"ס ואם הוא לא מתגעגע קצת לאמא שלו כשהוא בבי"ס ענה לי: "מה פתאום, זה דווקא כיף להיות בלי אמא" (וסתם לידע כללי, יש לו אמא מקסימה) האם ילדי החינוך הביתי לא "נאלצים" לשהות יותר מדי זמן בחברת הוריהם (וזאת משום שאיננו חיים בכפר חינוך ביתי?)
וכששאלתי בוגרי בי"ס על החינוך הביתי ועל השפעות של חברים בבי"ס הם ענו שהם מאוד אהבו את בי"ס וההשפעות נבעו מדברים משותפים שקדמו להשפעה (מסובך, אם תרצו, ארחיב)
חוץ מזה ראיתי שצפריר כתב לי על עניין ההקשבה לקול הפנימי.
אז אני חושבת שזה קורא בבי"ס הדמוקרטי. בי"ס לא מחנך להקשיב לקול הפנימי אלא מאפשר זאת (מעצם התנהלותו).
עוד משהו: איפה עוד אפשר להציע לילד מגוון כה גדול של התנסויות, פעילויות, אפשרויות?
וכל זה כמובן ללא כפייה. יכולות להיות אלפי פעילויות והילד לא יבחר בדבר מתוך כולן (וגם זו התנסות/למידה)

ודבר אחרון: אני מתבוננת בילדי בי"ס ורואה אותם לאורך השנים, ורואה אותם מסיימים את בי"ס ו רואה אותם . הם נראים לי פשוט מדהימים (אין לי מילה מתאימה) ומאוד מזכירים לי את ילדי משפחת שפרון בסרט אנשים חופשיים.
בית הספר מהווה בשבילי כפר חינוך ביתי, הוא מכיל בו מגוון של ילדים ומבוגרים רב גילאים עם המון אופציות לעשייה שאינה חובה כלל וכלל.
אני יכולה לכתוב פה עוד שעות על בית הספר הדמוקרטי כי פשוט אני מאוד אוהבת אותו...

תות שדה חביבה
הסירי נא את הסך מעל עיניך, וראי את מעשי הבריונות,ההתעללות בחלשים והמעשים המגונים (כן מעשי אונס) אשר מתרחשים סביבך.
אני יכולה בנוסף לכך עוד להוסיף שכאשר ביתי פנתה אליך אישית בבקשת עזרה - כך שאינך יכולה לכתוב שאינך יודעת על מה אני כותבת- תגובתך היתה שאינך החונכת שלה...

נמאס משירי ההלל לדמוקרטי

פלונית יקרה
אני מאוד מצטערת לשמוע את אשר אני קוראת. ובאמת איני יודעת על מה את מדברת כשאת כותבת
שכאשר ביתי פנתה אליך אישית בבקשת עזרה - כך שאינך יכולה לכתוב שאינך יודעת על מה אני כותבת- תגובתך היתה שאינך החונכת שלה...
אני באמת יותר מאשמח לדבר איתך באופן אישי, גם בין היתר, כדי לא להשאיר את הדברים פתוחים. (כך לפחות אני מרגישה עכשיו)
אז כדי שדברייך לא יפלו על אוזניים ערלות, וכדי שהם לא יהפכו לדברים רק סתם כדי להטיח, אנא פני אליי במייל
orittal#bezeqint.net (החליפי את ה-# ב-@)
ולגבי שירי הלל לדמוקרטי - זהו רק השיר שלי. אני פשוט אוהבת מאוד את המקום הזה הילדים ואת הכל (ואני לא חייבת לייצג את כולם)

אנא כתבי לי, אני ממש רועדת לאחר קריאת הודעתך זו, ולא הייתי רוצה להשאיר את הדברים פתוחים.

הדברים שכתבת פלונית לא עוזבים אותי. לא ייתכן שאני עניתי כך למישהי שביקשה את עזרתי (הפעם היחידה שאני עונה כך היא כשמבקשים ממני אישור יציאה אז אני מפנה לחונכ/ת)
אני באמת מקווה שתכתבי לי, כי עכשיו טרודה מאוד ממה שאמרת.
אורית

תות
אני מזדהה עם מה שכתבת פעם על כפר החינוך הביתי, בכפר כזה גם הייתי מחנכת בבית ללא היסוס.
ההיסוס שיש לי עכשיו הוא אפילו לא על החברה. אני בטוחה שילד ימצא לו חברה, והרבה יותר בריאה מאשר עשרות הילדים הכלואים בכיתה.
ההיסוס שלי הוא על הסנוביות.
פגשתי ילדים שמתחנכים בבית שקוראים לילדים שהולכים לב''הס "המתומתמים", ולשאלתי האם יש להם חברים בשכונת מגוריהם ענו שלא כי אין עם מי לדבר שם כולם מפגרים.
פגשתי משפחה אחרת בה הורים אפילו לא מרשים לילדים להתקרב לאף ילד זר ללא בדיקתם/רשותם.
איני רוצה להעביר לילדיי מסר של סנוביות/יהירות/אליטריות. ועצם החינוך הביתי יוצר הבדלה מהסביבה, אפילו אם לא אשים דגש על זה.
גם עיקרון הרצף מדגיש קשר עם הסביבה...
אני חושבת שכל הרמות חשובות, אישית, קהילתית, ורמה שביניהן המשפחתית שאמורה לסנן את מה שבא מהסביבה ולהעביר מזון מתאים בלבד, וכן ליצור אוירה שמסייעת לילד לגדול.
האם בחינוך הביתי של היום המסננת לא הופכת לחסימה? גם זה ההיסוס שלי.

פגשתי ילדים שמתחנכים בבית שקוראים לילדים שהולכים לב''הס "המתומתמים", ולשאלתי האם יש להם חברים בשכונת מגוריהם ענו שלא כי אין עם מי לדבר שם כולם מפגרים.
ואני פגשתי ילדים ששכניהם בשכונה קוראים להם מטומטמים ומטאטאי רחובות לעתיד כי הם בחינוך ביתי. אולי פגשנו את אותה המשפחה, ובמקרה הספציפי שלהם ילדי השכונה באמת מתומתמים?

אני מניחה שאם היו ילדים בבית ספר שקוראים אלה לאלה מטומטמים היתה לנו בעיה עם התאוריה הזאת...מזל שאין! (-:

אני בטוחה שילד ימצא לו חברה, והרבה יותר בריאה מאשר עשרות הילדים הכלואים בכיתה.
איפה יש ילדים יותר בריאים מאלה שכלואים בעשרותיהם בכתה?

ההיסוס שלי הוא על הסנוביות. ...
אני כבר מבולבלת.

למשל ילד בן 5 ששאלתי אותו אם כיף לו בבי"ס ואם הוא לא מתגעגע קצת לאמא שלו כשהוא בבי"ס ענה לי: "מה פתאום, זה דווקא כיף להיות בלי אמא"

הזכיר לי סיפור כאוב מהילדות:
הוריי נוסעים לבית הבראה, אני בערך בת ארבע או חמש. סבא וסבתא עוזרים לי להיפרד וכולם שואלים אותי במקהלה: "תהיי ילדה טובה?" אני עונה כן. "תתנהגי יפה?" אני עונה כן. "תתגעגעי לאמא ואבא?"
לאחר רגע של היסוס ונסיון לבחור את התשובה הנכונה אני עונה "לא".
וכולם מתרעמים עלי "מממהההה? לא יפה!!"
ואני כל כך קיוויתי להרשים אותם בבגרות והעצמאות שלי...
תות, יש משהו כל כך תמים, אצלך ואצל אנשי חינוך אחרים, בציטוט תשובה של ילד על שאלה מגמתית- סליחה שאני מכנה אותה כך- נסי לקרוא ללא הקונוטציה השלילית- והסקת מסקנות לפי התשובה שלו!

איפה עוד אפשר להציע לילד מגוון כה גדול של התנסויות, פעילויות, אפשרויות?
מי אמר שיש צורך במגוון גדול של פעילויות ואפשרויות? למה תמיד נדמה לאנשי חינוך שזה המפתח לאושר והעשרה?

וכששאלתי בוגרי בי"ס על החינוך הביתי ועל השפעות של חברים בבי"ס הם ענו שהם מאוד אהבו את בי"ס
עוד פעם בבקשה, על מה שאלת אותם ומה הם ענו?
שוב ושוב אני נתקלת בזה, אנשי בתי ספר דמוקרטיים מדברים באהבה אין קץ על המקום בו הם עובדים, בהתלהבות, בתחושת גילוי האור. ואז פתאם שומעים מן משפט כזה : האם ילדי החינוך הביתי לא "נאלצים" לשהות יותר מדי זמן בחברת הוריהם ? , אשר מצביע על בעיה עמוקה בראיית הילד בתוך המשפחה, ומביא לתהייה על כל המוסד הזה, בית ספר דמוקרטי.

ואני מציעה "פתרון" אחר:

מי שעוסק בחינוך, באשר הוא, ומרוצה מדרכו זו, אשריו. למה לו שיעסיק את ראשו ונפשו בשאלות הרות גורל על חינוך ביתי ?
תשאירו את כל הסוגיות האלו למי שעוסק במלאכה. כמו אנשי החינוך הביתי, שמדירים עצמם מלעסוק בסוגיות בית ספריות שונות.

מי שמתלבט, או אז, הדלת פתוחה עבורו, אבל כדאי שיפתח אותה לרווחה, ולא ישען על התנסויות מצומצמות באשר הן. עדיף שכל אחד יכנס לתוך עצמו ויחפש בתוכו, ורק בתוכו, את הדרך שהכי נכונה וטובה לו. כי מה שטוב לי לא טוב בהכרח לאחר.

טוב, כתבתי תשובה א-ר-ו-כ-ה בבוקר והיא נמחקה לי בטעות ומאז נוספה גם התגובה של רסיסים של אור
וואי, כנראה יש לי בעיה בכתיבה אם הבנתן אותי כמו שהבנתן...

אז ככה: דבר ראשון אני רוצה להבהיר: אני אמא. לא אשת חינוך!
אמנם למדתי חינוך, ובהגדרה אולי תכנו אותי ככזאת, ובזה אני עוסקת, אבל כל התהיות שלי כאן באות ממקום אמהי ולא בגלל שאני אשת חינוך (מעולם לא החשבתי את עצמי ככזאת)

חזרתי לקרוא את מה שכתבתי בגלל התגובות שקיבלתי, ונראה כאילו עשיתי פה פרסומת לבית הספר הדמוקרטי.
אז אני מתנצלת אם זה נראה ככה, אני פשוט מעלה כאן תהיות בלבד ולא אמירות נחרצות.
ל רסיסים של אור יש לי עוד זמן לגבי החלטה על חינוך ביתי, בנתיים אני מעדיפה להתלבט בקול רם וגם לקבל תשובות לשאלותיי מאנשים שכבר מחנכים בבית. גם לבית הספר הדמוקרטי יש מינוסים והייתי רוצה להחליט עבור בני את ההחלטה הטובה ביותר, וכמו שאמרתי גם חינוך ביתי נראה לי אבל המגבלות שציינתי כרגע נראות לי גדולות מדי ולכן אני תוהה בקול רם כדי לקבל תגובות לדבריי.

חייבת לסיים, אכתוב מאוחר יותר בפירוט

אני רוצה לחזור ולתקן את הטון שבו כתבתי את הדברים (למקרה שנקראו אחרת): אני כותבת ברצינות רבה ולא מתוך ביקורת חס וחלילה. אני באמת באמת חושבת, שעדיף שכל אחד מאתנו ימצא את הדרך שנכונה לו, במהות. אני באמת באמת חושבת שחינוך ביתי לא מתאים ולא צריך להתאים לכל אחד (ואפילו לא לאותו אחד לאורך זמן).
החיים גמישים וכדאי שגם אנו נלמד מהם, נסיבות חיינו והאירועים שיפקדו אותנו, עשויים לשנות החלטות שלנו מקצה אחד לקצה אחר וכדאי שנהיה פתוחים לכך.

תות שדה, אני חושבת שטוב שאת שלמה עם המקום שאת עובדת בו. אין צורך שתעמדי בקריטריונים של אף אחד פרט לעצמך. את זו שצריכה, כמו כל אחד מאתנו, לעשות את מה שאת הכי שלמה עמו, רב הזמן.

יכול להיות שכשמעלים תהיות או אמירות כמו "ילדים בחינוך ביתי הם סנובים" או "ילדים שהולכים לבית ספר הם מטומטמים" (ולא תות שדה אמרה את זה), זה מרגיש שאין באמת עם מי לדבר, ושבצד השני יש רק מישהו שנתפס לתפל.

התלבטויות ודיונים תמיד רצויים ומבורכים, כשכולנו באים ממקום נקי, מקבל ומכבד

רסיסים של אור תודה{@
ועכשיו לכמה דברים בהרחבה:
לניצן: אני דווקא חושבת הפעם שיש טעם רע בדבריך (אולי לא התכוונת). נראה לי שהדוגמא שהבאת היא ספציפית וחד פעמית וניתן למצוא עוד דוגמאות כאלה גם בצד של אלו ההולכים לבית הספר.
לפלונית:
מי אמר שיש צורך במגוון גדול של פעילויות ואפשרויות? למה תמיד נדמה לאנשי חינוך שזה המפתח לאושר והעשרה?
אז שוב אני מזכירה אני כותבת בתור אמא. אני מתכוונת כאן לקשת של דברים. למשל המחשבה שלי היא (ותקנו אותי אם אני טועה!) שילד בחינוך ביתי, כזה שבסביבתו לא מחנכים הרבה בבית, שוהה רוב הזמן עם הוריו וחשוף רק לדברים אליו הוריו חושפים אותו (במכוון ושלא במכוון). ואז הוא רואה/חווה/פועל/מתנסה בפחות דברים. אם היינו חיים בכפר שבו כולם היו מחנכים בבית, זה לא היה קורה. והנה דוגמא: למשל לפגוש אנשים עם נטייה מינית שונה ולשוחח איתם, להעיף טיל עם חומרים של מעבדה, לעשות הצגה לפני 100 איש. סתם נתתי כאן 3 דוגמאות שאולי מתמלאות אצל חלק מהמשפחות, אבל זה קורה באופן מצומצם יותר. וזו הכוונה שלי ב- האם ילדי החינוך הביתי לא "נאלצים" לשהות יותר מדי זמן בחברת הוריהם ? כלומר מקומם של הילדים הוא בתוך המשפחה אבל לא רק בתוך המשפחה.
ועוד דבר, אבל זה אישי שלי, אחת הטענות שלי בעד "כפר חינוך ביתי" ולא חינוך ביתי כפי שהוא היום הוא היכולת שלי לתמרון ולצאת מהבית, וזו סתם עצלות מצד אחד, וחוסר ברכב מצד שני.
אז היום יש לי ילד בן שנתיים, שמספיק לו ללכת לגן שעשועים או לסופר אבל מה יהיה כשהוא יהיה גדול? וכשיהיו לו אחים?
הכי קל היה אם היו לנו הרבה שכנים שאפשר "לקפוץ אליהם", ולא כמו היום שצריך לתאם לנסוע ולא תמיד כולם פנויים.
אפילו היום אני מרגישה שאנחנו מגדלים אותו אחרת ובשעה 19:00 בערב כבר אי אפשר ללכת לאף אחד כי כולם כבר ב"מסדרי שינה" ורק אנחנו התעוררנו לא מזמן...

<אז אולי נארגן איזה "כפר חינוך ביתי?">

האם ילדי החינוך הביתי לא "נאלצים" לשהות יותר מדי זמן בחברת הוריהם (וזאת משום שאיננו חיים בכפר חינוך ביתי?)
אח. כמה מרגיעה השאלה הזו.
יש שני סוגי טענות שאני מרגישה שמופנות אלי מהמשפחה: מחד - "ילדים צריכים להיות בלי הוריהם", ומאידך - "את לא מלמדת/מפעילה/יוזמת פעילויות חינוכיות במידה הראויה".

תות שדה, עכשו, כשקראתי את מה שכתבת אחרון, אני מרגישה הרבה יותר קרובה אל התלבטויותייך,

גם בעיניי, הקטע של חברה, שקיימת באופן קל וזמין סביבך הוא סוגיה לא פשוטה. ומשיחה שלי עם לא מעט אמהות במצב דומה לשלי, גם הן עסוקות באותה סוגיה.

אין ספק, כפר של חינוך ביתי היה עשוי להקל אולי על כולנו ובעיקר עלינו האמהות (כי זה מתחיל ונגמר בצרכים שלנו והרבה אחר כך בצרכים של הילדים).

רק לציין, שגם כשהיינו במסגרות, היתה את "חידת הבידוד". התחושה שאנחנו לא מצליחים למצוא מקום וחברה שחיה באופן יותר קהילתי, קרוב וחם, פרט לקיבוצים מסויימים (שמפאת היותנו זוג מעורב, לא מתאימה לנו).

בגדול, אני חשה שהמון מההתלבטויות שיש לי כאמא בחינוך ביתי, היו שם, אולי במינונים ובתדירויות קצת שונות, גם לפני שעברנו הביתה.
למשל: סוגיית ההרדמות בלילה. סאגה מתמשכת שאנחנו כבר ארבע וחצי שנים לא מצליחים לסגור אותה. זה מוציא אותי מדעתי, אבל זה היה בדיוק ככה גם קודם... לפחות היום, אני לומדת שמותר לי בשעה ובשלב מסויים של היום להודיע לאיש שאיתי שאני סיימתי את המשמרת ותורו להכנס לתמונה...

אני חושבת, שהחיים משתנים, אנחנו גדלנו באופן שונה מהורינו והילדים היום, חיים באופן שונה מהילדות שלנו. אולי באמת צריך שנשקיע יותר בחוויה קהילתית, שבה יוכלו לחיות יחד כל מיני סוגים של אנשים ("מקום לגדול" / דני לסרי) אבל, חדעתי המקום צריך לאפשר ולהכיל גם משפחות בחינוך ביתי וגם אחרות !!

נהניתי לקרוא ולחשוב על כל מה שעלה כאן. היו כאן כמה הערות, שנדמה שההנחה בבסיסן היא :
א. בי"ס מספק יותר הזדמנויות- גם חברתיות וגם לנושאי למידה , ביחס לחינוך הביתי.
ב. ילד שהולך לבי"ס יכול לנצל את האפשרויות הללו כיוון שהוא שם והן שם.

שתי ההנחות לא נראו לי סבירות. ניסיתי לבחון אותן בהקשר לתקופת הילדות שלי , כדי לברר לעצמי אם זה יכול להיות נכון. אני גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת. אמנם, אפשר לומר שכיתת קיבוץ היא הקצנה מטורפת של בי"ס רגיל- אבל זו ההסטוריה שעומדת לרשותי,אז אתייחס אליה כמקרה מבחן. ומעניין אותי מאד לשמוע הסטוריות אחרות בהקשר הזה(ובכלל).

מבחינה חברתית- לרוב הילדים בכיתתי, זה היה נסיון לשרוד בעולם חברתי עויין שחוקיו לא ברורים, גם כשטוב לך וגם כשרע לך. היתה תחרות מתמדת ומתישה לכולנו, מלחמת השרדות קשה. ללמוד כישורים חברתיים במסגרת כזו, זה כמו ללמוד על התנהגות בעלי חיים תוך כדי בריחה מלהקת צבועים, או כמו ללמוד אלגברה בסיסית ממשוואה בשלושה נעלמים. החיים השורדים שניהלתי אז לא הכינו אותי לשום דבר ולשום תפקיד שעשיתי, למרות- ואולי דווקא בגלל החשיפה למצבים חברתיים מורכבים.
אם אני משווה זזאת לאפשרות התיאורטית שהייתי מקבלת חינוך ביתי : בחינוך ביתי היו לי יותר הזדמנויות חברתיות! הייתי פוגשת את אותם ילדים במינון נמוך יותר, לא מוכתב מלמעלה. במשחק כדורסל, בסיבוב בפינת חי, על הדשא ליד "חדר" ההורים- ואני בטוחה שהדינמיקה היתה אחרת לגמרי מחוץ למכבש של הקבוצה. וודאי היו גם הזדמנויות חברתיות נוספות, שנמנעו מעצם היותי בבי"ס רוב היום.
נכון- לא תמיד כל כך קשה בבי"ס. אבל לדעתי גם מי שלא קשה לו עובר תהליך חברות שיש בו עיוות. המבנה החברתי של בי"ס לא קשור למציאות שלנו בשום דרך, לא למציאות בתקופת הילדות ולא למציאות בחיינו הבוגרים (!thank god)

מבחינה לימודית - עמד לרשותי בי"ס נהדר עם פחות תלמידים, ויותר משאבים ועצמאות מרוב בתי הספר הרגילים, וכמה מורים נפלאים. למדנו גם כישורים חיוניים בעיני, כגון לתפור , לנקות, לטפל בבעלי חיים ועוד. ועדיין , אך למרות העושר הנדיר של ביה"ס שלי, הייתי נחשפת ללא פחות עושר בחינוך ביתי. הורי הם אנשים עשירים ברוחם , ונתנו לי את העזרה וההשראה ללמידה עצמאית של כל מה שעניין אותי. לכאורה, לא הייתי ניזוקה ולא הייתי מפסידה מחינוך ביתי. אבל רק לכאורה. למעשה, הייתי לומדת הרבה יותר בחינוך ביתי- פשוט כי הייתי יכולה להיות פנויה ללמידה, ולא עסוקה במלחמת השרדות.

אז נכון , יש שכל ההזדמנויות נמצאות בבי"ס.
אבל :הנחה א' לא נכונה לגבי, כי מבחינה לימודית, הזדמנויות דומות היו גם בבית, ומבחינה חברתית - בבית היו יותר הזדמנויות ולא פחות!
והנחה ב' , לדעתי, לא נכונה לגבי אף אחד. כי זה שהילד שם וההזדמנות (חברת ילדים, תחום לימודים) גם כן שם- לא אומר שההזדמנות באמת זמינה עבורו.

ועוד דבר שעלה בדעתי עם הקריאה בדף:
הזדמנויות ללמידה חברתית נמצאות בכל מקום - בביקור קרובי משפחה אהובים (ואחת כמה וכמה אם הם לא כל כך אהובים

), בדיבור החטוף עם הקופאית בסופר, בפגישה עם משפחות חברות וילדיהן בגילאים שונים, בהאזנה לקיטורים של המחכים בתור בקופת חולים, במשחק על הדשא, במריבה והתפייסות עם אחים, בשיחה עם השכנים .בהאזנה לשיחה של אמא עם חברה (בלי שהן ירגישו שאת מקשיבה). בהתבוננות בהורים מרגיעים תינוק. בטיפול באחות קטנה. בעבודה משותפת עם אנשים שונים - (יסוד נפלא ללמידה חברתית ובכלל, שדווקא כן היה בקיבוצי) בלבקש מהשכן המבוגר שיסביר לך משהו שאתה רוצה לדעת והורייך לא יודעים, ועוד ועוד ועוד.
לא צריך לשלוח את הילד לבית ספר כדי שהוא יחווה את כל זה.

גילה, הוצאת את דבריי מהקשרם. הרשי לי להתעלם.

רסיסים של אור נגעת לליבי. נראה לי שעכשיו אני אפנה מקום לקרוא את הספר של דני לסרי "מקום לגדול"

אנטוניה - אהבתי את מה שכתבת:
הזדמנויות ללמידה חברתית נמצאות בכל מקום. זה כל כך נכון, אבל אני רוצה להוסיף לא רק בבית המשפחה, ומתוך כך אני תוהה האם ההורים לא כופים על הילד את חברתם רוב הזמן? (אני מדברת כמובן על גילאים גדולים יותר) ושוב מתוך אותה סיבה שאנו לא חיים בשבט של חינוך ביתי.
מתוך התהיה הזאת אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם אמא אתיופית ל-9 ילדים בגן השעשועים הסמוך. היא אמרה לי שקשה לגדל ילדים כאן בארץ, והזכירה בין היתר גם את הסיבה הכלכלית, וגם את עניין השבט וגם אמרה שילד (זכר) בן 7 בערך יוצא כבר לשדה עם אבא שלו. לאו דווקא לעבוד, אולי לשחק בעיקר, אבל אבא שלו לוקח אותו עימו (בין היתר גם כך הוא לומד את מקומו במשפחה). כל זה מקל על האמא (שנשארת בבית עם התינוקות והבנות), אבל מתוך כך אולי כדאי גם לתהות על שהייתו של ילד עם אימו בלבד (רוב הזמן כמובן) לאורך השנים, בחינוך ביתי.

<עכשיו אני מרגישה שיש דיון וואני יוצאת מועשרת ומאושרת.>

נדמה לי שגם הדברים מתבלבלים לי בראש עם בדידות בחינוך ביתי
קראתי שם קצת עכשיו וזה מתחבר לי לפה.

אורית שלום
אני מכירה אותך אישית ומאד מחבבת אותך - המקרה עליו אני מדברת היה כנראה חריג בנוגע אליך, למרות הטעם הבעייתי שהוא הותיר הן בבתי (הפקרה מצד גורם סמכותי) והן בי.
פשוט דבריך היו ה"קש ששבר את גב הגמל", ומסתבר שזו עדיין נקודה כאובה ולא פתורה אצלי- גם התקרית של בתי
וגם כל הנושא של הדמוקרטי.

אז היום יש לי ילד בן שנתיים, שמספיק לו ללכת לגן שעשועים או לסופר אבל מה יהיה כשהוא יהיה גדול?
תלכו למקומות מעניינים יותר.
ולפעמים הוא יתלווה למישהו אחר בלעדיך, ולפעמים את תלכי לאנשהו בלעדיו.

וכשיהיו לו אחים?
הם יוכלו להתלוות אליו ולספוג קצת מהדברים שמעניינים אותו. ולפעמים הם יתנו לו אפשרות "להתיילד" ולחזור לדברים שאהב כשהיה קטן.

אני תוהה האם ההורים לא כופים על הילד את חברתם רוב הזמן?
את זה קל לבדוק: האם הילד רוצה להשאר עם ההורים (או רוצה שההורים ישארו איתו) או שהוא מעדיף להיות בלעדיהם, לפחות לפעמים.
אני חושבת במהלך ההתבגרות, ילדים לאט-לאט רוצים להיות בלי ההורים לפרקי זמן הולכים וגדלים, עד שבסוף הם ממש עוזבים את הבית. אחד האתגרים בחינוך ביתי הוא לאפשר להם את פרקי הזמן האלה כשהם מבקשים אותם.

אם הייתי חיה בכפר בו כולם היו מחנכים בבית, הייתי גם מחנכת בבית
נשמע לי, אם כך, שחינוך ביתי לא ממש מתאים לך. אולי את זקוקה לאיזושהי מסגרת (בין אם זה "כפר" ובין אם זה בי"ס) שתישא בחלק מהאחריות לחינוך הילדים.

_אם הייתי חיה בכפר בו כולם היו מחנכים בבית, הייתי גם מחנכת בבית
נשמע לי, אם כך, שחינוך ביתי לא ממש מתאים לך. אולי את זקוקה לאיזושהי מסגרת (בין אם זה "כפר" ובין אם זה בי"ס) שתישא בחלק מהאחריות לחינוך הילדים._

אני יודעת שזה נכתב בטון הכי נקי ובכל זאת, קשה לי נורא עם המשפט הזה.
כולנו, או אולי לפחות רובנו, זקוקים לעוד מישהו לחלוק איתו את האחריות. צורת החיים המודרנית כרוכה בהרבה בידוד חברתי ובכל מקרה, בין אם אתה מחנך בבית ובין אם אתה שולח את הילדים למסגרת כלשהי, הצורך במערך תמיכה חברתי ובכלל הוא לפחות אותו הצורך.

יכול להיות שאנחנו נבדלים זה מזה במינונים, אבל אני מרגישה שכשאנחנו מדברים על "חברים בחינוך ביתי", יש פה הרבה מרכיב של הצורך שלנו, האמהות (ברב המקרים שאני מכירה, שבהם הבעל יוצא לעבוד ולא נוכח במהלך היום) זקוקות לחברה. למישהי מבוגרת לדבר איתה, לעזרה הדדית וכו'.

ושוב אני חוזרת ואומרת, שאני הייתישמחה לחיות ולגור בכפר שבו המארג הקהילתי הרבה יותר קרוב, בלי קשר לחינוך ביתי.

גילה, הוצאת את דבריי מהקשרם
מה פתאום!
אולי לא ניסחתי טוב, כי התיחסתי לעצמי ולסוג הדאגות שלי.
מה שאני אומרת (והוא תשובה אמיתית לשאלתך/דאגתך) הוא שגם בחינוך ביתי, אם ילד לא רוצה להיות אתי, הוא פשוט מוצא לו עיסוקים בבית בלי לשתף אותי בהם.

אבל רסיסים, לקחת את מה שכתבתי לקיצוניות שלא התכוונתי אליה. תות לא כתבה שהיא זקוקה לעוד משפחה או שתיים בחינוך ביתי בסביבה; היא לא דיברה על הצורך בחברה -- היא דיברה על נורמה חברתית של חינוך ביתי ביישוב. כלומר, לא על נושא החברה אלא על נושא האחריות המשותפת (ואולי גם על הקושי להיות חריגים). הרי בשביל חברה לא צריך שכולם ביישוב יהיו בחינוך ביתי -- מספיק שתהיה עוד משפחה או שתיים או חמש.

אחריות מלאה על חינוך הילדים זה הבסיס לחינוך ביתי. אם מישהו מרגיש שהאחריות הזו לא מתאימה לו (וזה מאוד לגיטימי להרגיש כך) אז אני לא רואה שום דרך בשבילו להיות בחינוך ביתי.

הרי בשביל חברה לא צריך שכולם ביישוב יהיו בחינוך ביתי ? מספיק שתהיה עוד משפחה או שתיים או חמש.

ואני רוצה להוסיף שרצוי שגם שאר המשפחות מומלץ שיהיו משפחות שמעונינות בקשרים חברתיים (כי אנו מוקפים ממש צמוד אלנו בעוד 4 משפחות שאין לנו שוםםםם קשר איתן. בקושי שלום)
וגם כאלו שנמצאים בחלק מהיום בישוב (השבילים בישוב שלנו רקים. גני המשחקים מחכים לילדים שיבואו לשחק בהם...).
התחלתי לצאת במיזמים קטנים קהילתיים ( כמו שעת סיפור) כדי לנסות ולזכות לפגוש את שאר ילדי הישוב בגלאי ילדיי ,שאינם בחינוך בייתי ואינם בוולדרוף.(כ5-6 משפחות).
אותי זה יכול ממש לתסכל שעד שעוברים לידנו ילדים ואפילו מבוגרים בשבילים , הם מרכינים את הראש וממשיכים הלאה כאלו לא ראו אותנו ואנו תמיד אומרים שלום וילדי מנסים למשוך את תשומת ליבם.( אמא למה רק את אומרת שלום והם לא? כי הם עוד לא התרגלו אלינו...)
אבל..תש'מעו - אולי זה עובד. היום פגשנו ילד בגן המשחקים שעבר על פננו והוא (!!) אמר לנו שלום.
אז אולי עוד לא אבדה תקוותנו!

ורציתי להוסיף שגם היותנו בחינוך ביתי עם עוד שתי משפחות כמונו, זה לא מספק לפעמים.(לפחות לי). גם אצלנו יש הרבה רגעים של לבד (פתאום שתיהן נוסעות, עסוקות, לא פנויות ובדיוק רוצים... או צריכים.... או ש לאף אחת אין כח לצאת .)
מצד שני...למרות שאנו "רק" שלוש משפחות כאלו יש המון תמיכה,וסיוע, רצון אמיתי להיות אחת בשביל השניה. ואנו כמובן חברות.
הילדים לעומת זאת לפעמים חברים ולפעמים ברוגז ולפעמים כולם יחד ולפעמים לא. ולפעמים הם אצלי ולפעמים אצל השניה / שלישית / גן משחקים.
מה שרציתי להגיד הוא שלמרות המצב המשופר שלנו אני עדיין מוצאת את עצמי מחפשת לילדים חברה.ומנסה להגדיל עבורם (בעיקר לקטנה) את האפשריות.
אני לא אובססיבית בעניין. ואין לי בעיה אם הם שלושה ימים לא פגשו חברים.
אלא רוצה לאפשר להם להכיר מגוון של ילדים כדי שיהיה להם יותר אפשריות של בחירה .

קודם כל לפלוני אלמוני יקרה,
את ובתך מסתובבות לי כל היום בראש. אני מנסה לחשוב איך ייתכן שמישהי פנתה אליי בבקשת עזרה ואני הפניתי אותה הלאה, ככה סתם. זה פשוט לא עוזב אותי. אני מכירה את עצמי בתור כזאת שדווקא יוזמת שיחות עם ילדים/ות אפילו שלא הייתי חונכת השנה. גם ילדים שנראים לי בבעיה בחצר (למשל בוכים או מוטרדים) אני תמיד ניגשת ושואלת אם אפשר לעזור.
איך יכול להיות שלא עזרתי לה? אולי לא הבחנתי שהיא בבעיה? אולי הייתי טרודה בעצמי ולא שמתי לב? אולי את מתבלבלת עם אורית השנייה בבית הספר?
זה לא עוזב אותי.
למה את לא כותבת לי למייל? אני רוצה ללבן את העניין, לבדוק למה נהגתי כך (וגם לשמוע על שלומה של בתך, למרות שאיני יודעת מי זו),ולבקש סליחה אם כך נהגתי.
והאם אתם עדיין לומדים בבי"ס?
מאוד רוצה לדבר איתך אישית

ואולי גם לעזור לך ולבתך לפחות לסגור את העניין. גם אם עזבתן את בי"ס.
כתבי לי. בבקשה.
orittal#bezeqint.net (החליפי את ה-# ב-@)

תבשיל קדרה סליחה שלא הבנתי את דברייך. עכשיו יותר ברור.

יונת שרון גם לי בהתחלה היה קשה עם המשפט: נשמע לי, אם כך, שחינוך ביתי לא ממש מתאים לך. אולי את זקוקה לאיזושהי מסגרת (בין אם זה "כפר" ובין אם זה בי"ס) שתישא בחלק מהאחריות לחינוך הילדים
אבל אח"כ (אחרי שחשבתי עליו כמה זמן) הבנתי שההרגשה שלי היא שאני לא יכולה (מבחינת יכולת) להיות אחראית על חינוך ילדי. ולא בגלל שמשהו פגום בי, אלא מפני שאני מרגישה שיש משהו לוקה בחסר כאשר רק ההורים הם המחנכים העיקריים רוב הזמן. אולי דעתי תשתנה מתישהו.
היום לפחות, זה נראה לי כאילו בלתי אפשרי או מאוד קשה, משהו שצריך להתבשל בי עדיין.
בכל אופן, אנחנו כרגע חינוך ביתי. ילד בן שנתיים שלא הולך לגן. נראה מה יהיה הלאה.
אני חוששת שגם לי יהיה קשה לשחרר אותו בגיל 4 לבית הספר הדמוקרטי. למרות שאני אוהבת מאוד את בית הספר, עדיין מוזר לי לחשוב שיהיה לו גנן או גננת ולא אני יהיה איתו. לכן מהמקום הזה נובעות כל ההתלבטויות של חינוך ביתי.
מצד אחד סומכת רק על עצמי, מצד שני אני לא סומכת מספיק על עצמי.

אולי אפשר לאחד דף זה עם הדף בדידות בחינוך ביתי , נראה לי ששורש הדברים זהה .
ובנתיים מתנהלים דיונים מקבילים .

שליחה על ידי ליאת* » 30 יולי 2005, 16:31

האם יש למשהו נסיון עם ביקור גמיש בביה"ס? הבן שלי אמור ללמוד בכיתה א' בשנה"ל הבאה, חשבתי "לקחת" את מה שמתאים לנו כמו פעילות חברתית, ספורט, ואת השאר נעשה בבית, אם נרצה.

ליאת, אין לי נסיון עם זה, אבל נראה לי שאם בית הספר משתף עם זה פעולה זה יכול להיות נחמד.
יחד עם זאת, אני תוהה אם זה לא עלול לבלבל את הילד.
האם המורים והילדים לא יפעילו עליו לחץ (גם אם סמוי) להיות "כמו כולם"?

ליאת, לדעתי לשרית אמיר יש נסיון במשהו דומה, היא כתבה על זה איפשהו, תעשי חיפוש לפי השם שלה, או שתפני אליה באופן ישיר בדף הבית האישי שלה. בהצלחה

תות שדה ההתלבטות שלך מאד מובנת לי ויותר מזה - אני חושבת שרוב משפחות החינוך הביתי ניסו חינוך במסגרת והתאכזבו ממנו. קשה להחליט מראש שהילד לא צריך את החינוך המוסדי ולקחת על עצמנו את האחריות הגדולה הזאת. מה שאני מרגישה זה שהאחריות בכל מקרה עלי גם כשהילדים שלי היו בגן או בבית ספר, גם אז אני זאת שהיתה אחראית לחוויה שהם עברו שם מעצם זה שאני רשמתי אותם, עודדתי אותם שילכו, קניתי להם ציוד וכו'. עכשיו כאשר חלק מילדי בבית, אני רואה באחריות של שליחת ילד לבית ספר אחריות גדולה הרבה יותר כאשר לא ידעתי לאילו חויות הם חשופים. מעניין שדווקא הצד החברתי שהוא לכאורה היתרון של בית הספר, אצלינו היה המניע העיקרי להוציא את הילד מהמסגרת. הוא היה ילד מאד פופולרי. עד כדי כך שמהרגע שהיה בא הביתה היה מחכה לשעה ארבע בה הוא יוכל להתקשר לחבר. (חוקים של הבית וגם בגלל שרוב החברים שלו היו בצהרון). בשלב מסויים הבנו שהילד איבד את עצמו. לא יאומן איך ילד בן חמש כבר בלחץ חברתי, מנסה למצוא חן בעיני הילדים ה"חזקים" של הגן, ובעצמו לא מתחבר עם ילדים פחות נחשבים. כשבועיים אחרי שהילד יצא מהגן שמנו לב שהחברים שלו השתנו לגמרי. פתאום הוא התחיל להתחבר עם ילדים יותר ביישנים אבל שכנראה יותר מעניינים אותו ואת ה"חברים" הקודמים שלו שכח לגמרי. אם לילד יש צורך חברתי הוא ימצא את החברים שלו בעצמו וגם אם הם יהיו מעטים, תוכלי להיות בטוחה שהוא באמת רוצה להתחבר אתם.

מדבריה של בתי בת ה-9:
" בקייטנה למדתי מהילדים של בית הספר שיש תמיד ילדים לא נחמדים ומציקים, למדתי איך להתנהג כדי לא להפגע ולריב איתם.
בחברויות שלי בחנוך הביתי זה לא קורה, אבל אני שמחה שהייתי בקייטנה למדתי דברים חדשים על חברויות "
מאוד התרגשתי לדבריה,
רסיסים של אור
לפני שנתיים אכן בתי השתתפה במשך חודשים אחדים יום בשבוע בבית הספר.
אחרי הביקור הראשון הופעל לחץ שתבוא- חסמתי אותו בשיחה עם המורה שלשמחתי קיבלה ולא לחצה יותר. הילדים מדי פעם שאלו תבואי גם מחר?
לדעתי הצלחה של ביקור כזה תלוי בצוות בית הספר ובפרט במורה שנמצאת באותו יום.
הנה השנה בתי ניסתה אך לא מצאה שם עצמה ואחרי פעמיים ויתרה.
אם המורה מהשנה שלפני היתה ממשיכה בתי היתה ממשיכה לבקר פעם בשבוע- כנרא(-:

מצחיק שאמהות לעוללים צעירים, בגילאי טרום בי"ס, מתקשטות בשם כמו חינוך ביתי מה שפעם היה סתם עקרת בית או מגדלת את הילדים בבית... היום צריך אג'נדה בשביל לחיות

אולי זה כיוון שרוב האימהות , עקרות בית או לא , מעדיפות את הילדים שלהם מגיל שלושה חודשים הרחק מהן למשך רוב שעות היום?

שלום לכולם,
אני חדשה באתר וקראתי בעיון את כל הדיון הזה. הוא מאוד רלוונטי עבורי .אני בהתלבטות: יש לי ילדה בת 5 (שהולכת למיתר השנה) וילדה בת שנתיים.לגדולה היה גן נפלא והיא הלכה אליו במשך שלוש שנים בשימחה היא לא רצתה לוותר על אף יום. אבל היום עם ההתבגרות שלי אני תוהה האם יש צורך לקטנה ללכת לגן בגיל כזה. השאלה שלי היא האם ההליכה בשימחה לגן כל יום מעידה על כך שזה היה הדבר הנכון (למרות שהיא עברה שבוע ראשון של הסתגלות קשה) או שמא הגן הוא פיתרון קל לתעסוקה גם עבור ילדים.

שלום ענבר

האם ההליכה בשימחה לגן כל יום מעידה על כך שזה היה הדבר הנכון
אני אנסה להתייחס לשאלתך.

נניח שבתך זו, שהלכה לגן בשמחה, הייתה נשארת איתך בבית וקמה מדי בוקר בשמחה ליום נוסף של חיים בבית בחינוך ביתי - האם זה היה עוזר
לחשוב ש-חינוך ביתי היא דרך עדיפה? אני בעצם שואלת, נניח שהיא שמחה בשתי האפשרויות, האם זה עוזר בכלל לברר אם זו דרך טובה בעינייך?
מה שאני מנסה לומר,
ברור שחשוב לנו שילדנו יהיה "שמח" בדרך שבה בחרנו לגדלו. אך לפעמים הוא שמח כך וגם כך.
כך שאולי זה לא הפרמטר שאיתו כדאי לבדוק את הגישה שלנו לדברים.

כששואלים אותי על חינוך ביתי ועל הסיבה שלי לבחירה בו, אני תמיד מדגישה שזה נובע בגלל מעלות החינוך הביתי, ולא בגלל חסרונות החינוך הממסדי.
יותר מזה, אם שואלים אותי על חינוך ביתי בהשוואה לחינוך ממסדי, אני תמיד משווה לחינוך הממסדי הטוב ביותר שאפשר לדמיין:
כלומר, לדעתי, חינוך ביתי עדיף וטוב יותר לילדיי מהגן הכי טוב שקיים בעולם, הכי זורם, הכי נעים הכי אוהב והכי מקבל.
למה?
בגלל כל מיני סיבות שהראשונה שבהן היא כי אני רוצה לגדל את ילדיי בעצמי ולא לתת לאנשים אחרים לעשות זאת.

כפי שאת רואה, לשמחה של בתי אין שום רלוונטיות למערך השיקולים שאני מפעילה בבואי להחליט לכאן או לכאן.
אני מצליחה להבהיר את עצמי?
את מתחברת למשהו מזה?

בכל מקרה, ובלי שום קשר, אני חושבת שזה נפלא שבתך שמחה ללכת לגן ושהיא היתה בגן שגרם לה לחוש טוב.
@}

שלום ענבר, הבן שלי היה בגן מגיל שלוש עד חמש. היה לו יותר משבוע של הסתגלות אבל אחר כך הוא הלך בשמחה ולא רצה להפסיד. בבית הוא היה קצת פחות שמח. והרבה פחות הוא. הוא לא צייר, עד היום זה נדיר שהוא מצייר כי ציור זה לבנות. יום אחד הוא החליט שהוא לא משחק עם בנות כי הוא בן ובנים משחקים רק עם בנים וכך בין לילה הוא הפסיק לשחק עם החברה הכי טובה שלו. ועוד רבות הדוגמאות להתיישרות לפי הכללים של חברת הילדים. כששאלתי אותו אם הוא רוצה להיות בבית במקום בגן הוא לא רצה. אפשר להגיד שהוא היה שמח ללכת לגן אבל אפשר גם לראות מה הגן עשה ממנו.
ההסתגלות הקשה גם אם היא "רק שבוע" מעידה על כך שהילדים לא בוחרים להפרד מההורים בגיל כל כך מוקדם. זהו צורך של ההורים והילדים שרוצים להשביע את רצון ההורים מסתגלים. בכל מקרה בתשובה לשאלתך
האם יש צורך לקטנה ללכת לגן בגיל כזה.
לא נראה לי שיש ילד בן שנתיים שיש לו צורך ללכת לגן.

לא נראה לי שיש ילד בן שנתיים שיש לו צורך ללכת לגן.
בכלל, לא מזמן קראתי בספר של לה-לצ'ה, שעשו איזה מחקר, וגילו שילד בשל מבחינה נפשית-רגשית להפרד מאמא שלו רק בגיל שלוש. כך שלפני זה, לא רק שאין צורך, סביר שזה אפילו מזיק (אפילו אם קצת, עדיין אם אפשר בלי - עדיף)

לא נראה לי שיש ילד בן שנתיים שיש לו צורך ללכת לגן.
יותר מזה.
לא נראה לי שלילד באיזשהו גיל יש צורך ללכת לגן.
גן זה לא צורך. גן זו דרך אחת (עקומה) לספק חברה לילד. הצורך הוא בחברת ילדים, לא בגן.
ולכן כדאי לבחון את הדברים מהנקודה הזו.

לא. גן הוא בייביסיטר, בשביל הורים שהולכים לעבודה בלי ילדיהם.
אח"כ המציאו את הרציונליזציה של "דרושה חברה" (במקביל לזה שכבר אין ילדים בשכונה, כי כולם בגן).

גן הוא בייביסיטר
נכון,

אח"כ המציאו את הרציונליזציה של "דרושה חברה"
אבל תבשילה, "דרושה חברה" זה לא רציונליזציה, זה צורך אמיתי. בימי השבט העליזים ילדים גדלו יחד עם ילדים אחרים. (יחד עם ההורים כמובן).

ברור.
אבל הגנים לא קיימים בשביל חברה. היום זו סיבה נפוצה, משום שכבר אין ילדים בשכונה.

<מהנהנת>

שלום לכולכן,

תודה לכן על התשובות, אני צרכה זמן כדי שהדברים ישקעו, התובנות כבר מתחלות להגיע.

ועוד רבות הדוגמאות להתיישרות לפי הכללים של חברת הילדים (אמא בבית)
כולנו מכירים את זה כמובן. אבל רציתי לשאול את המשפחות שבחינוך ביתי, שבהן יש הרבה מפגשים חברתיים: האם אין "כללים של חברת הילדים" גם בחינוך ביתי? האם זה לא דבר שנוצר מעצמו ברגע שיש כמות מסויימת של ילדים ביחד לזמן מספיק ארוך? (פתאום עולה לי לראש הספר הנורא "בעל זבוב").

בשנה שעברה בפארק הירדן ראיתי הרבה ילדים של חינוך ביתי ביחד לאורך שבוע. בטח שהיו שם "כללים של חברת הילדים", בקבוצות שונות וברמות שונות. אני מנסה לחשוב על הכללים האלה ועל חיי החברה שראיתי שם (שעד כמה שזכור לי היו יפים ומכבדים), אבל אני לא יודע אם זה מייצג את היומיום.

חיי החברה שראיתי שם (שעד כמה שזכור לי היו יפים ומכבדים
הייתי אומרת, שזה מייצג את חיי החברה של מפגשי החינוך הביתי.
אני לא יודעת אם לקרוא לזה בדיוק "כללים של חברת הילדים", כי לדעתי ההתנהלות של הילדים והתקשורת ביניהם קשורות קשר ישיר לנוכחות ההורים בחינוך הביתי בכלל ובמפגשים בפרט. אנחנו ההורים משמשים דוגמא וגם נותנים כיוון וגם נוכחות וגם סיוע זמין בפתרון קונפליקטים ובדרכי משא ומתן, התייחסות לאדם, פתרון בעיות, כבוד לאחר, שיתוף פעולה וכן הלאה - מגיל אפס, וכל הזמן. אנחנו נמצאים שם. יש שקיפות. יש יחס רב-כיווני. זה חלק מהחבילה שנקראת "חינוך ביתי".
לכן לדעתי אי אפשר לנתק את "חברת הילדים" באופן מלאכותי ולדבר על "כללים של חברת הילדים" כאילו הם קיימים בנפרד מעולם המבוגרים. זה בדיוק לא זה . הם לא בבית יתומים (של יאנוש קורצ'אק או אחר), הם לא בבית ספר או בגן כשההורים בחיים אחרים, הם לא ב"קייטנה". גם כשהם בפארק הירדן עם החברים ובמשך שעות מסתובבים יחדיו ולא מגיעים להורים, הרי הם "בתוך המחנה". הם שם. הם יודעים שכל ההורים של כולם שם. זמינים. נוכחים .
לא נוכחות מאיימת, כמו של מורה, שומר, מפקח, ממונה.
נוכחות שנוסכת ביטחון, שמהווה משען, שמהווה בית.

בשמת, תודה על הניסוח הזה @} קולע בול לתחושותי והבנתי, ולא היה יכול לצאת ממני ככה ברור, בהיר ומובן.

נוכחות שנוסכת ביטחון, שמהווה משען, שמהווה בית
פתאום אני מרגישה כאן, באתר, כמו הילדה שלכם.
תודה.

מותר לי להשתתף בדיון?
נכון שאין לי ילדים בכלל. אבל הדיבורים על איך בית הספר נותן מסגרת חברתית לילד, ואיך בחינוך ביתי צריך לקום ולחפש וליצור אותה לבד, נורא מהדהדים אצלי.
כי זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו: קמתי והוצאתי את עצמי מהארץ שלי. הלכתי לארץ אחרת. ועכשיו אין לי תירוץ-מסגרת להתחבר עם אנשים (לא נפגשנו בצבא, או בתיכון, או בלה-בלה מהסוג הזה).
מה שאני יוזמת - זה מה שיש.

וזה כל כך כיף. נכון שזה דורש, ולפני שנתיים או חמש שנים אולי לא הייתי יכולה לעשות את זה, זה היה בא לי בקשיים וייסורים, והיה הרבה פחות פורה. אבל נכון לעכשיו, אני כל כך נהנית מהיזימה הזאת, מעצם התהליך של לשאול את עצמי איזו חברה אני בעצם רוצה, ואיך אני מגיעה אליה. למרות הקשיים.
וזה משהו שהרבה אנשים לא יודעים לעשות למען עצמם, קל וחומר לגבי הילדים שלהם - אני ראיתי יום אחד מישהי ששאלה איך רוכשים חברים - כי היא ובעלה מרגישים קצת בודדים, וחברים מהעבודה זה לא מספיק, או ש"זה לא זה". והיא באמת לא ידעה איך ליצור, איפה לחפש, חיכתה שזה יבוא מעצמו, בדרך מעורפלת כזו או אחרת, באמצעות איזו מסגרת שהיא אמורה להיות בה מתוקף נסיבות חיצוניות. (והאם זו תוצאה אפשרית של חינוך המוני? נקודה למחשבה).
אני חושבת שיוזמה זו מילת המפתח. יוזמה זו מילה שאנשים שהתרגלו שדוחפים אותם למסגרת - קצת אולי נרתעים ממנה?

לפני שנסעתי עשיתי מיפוי של "מה אני אוהבת לעשות", וכך סימנתי לי כיוונים אפשריים של "איזו מסגרת לחפש". אני אוהבת לשיר, ואני אוהבת פעילות גופנית. אז כשבאתי לפה תיכף הצטרפתי למקהלה של האוניברסיטה.
חשבתי שאני אצטרף גם לחוג יוגה, אבל בפועל לא בא לי, אז הצטרפתי כמתנדבת לאגודה לרכיבה טיפולית.
שתי המסגרות האלה הן החמצן שלי, אי של יציבות בתוך תקופה לא קלה של התאקלמות וחיפושי עבודה וכל זה.
אבל גם זה לא מספיק. אז יוזמים, בלי להתבייש, מודעה בפורום של "ישראלים באוסטרליה" שפנתה לזוגות צעירים בערך בגילנו, סיפרנו קצת על עצמנו בכמה שורות (באנו... אנחנו גרים ב... אנחנו בגיל... ומחפשים חברה). קיבלנו כל כך הרבה פניות (שש זה הרבה), ואנחנו בקשר קבוע עם שני זוגות, ועוד מצאנו חוג חברתי נוסף שנפגש פעם בחודש.
וגם זה לא מספיק. אני רעבה לחברה. סוג מסוים של חברה. אז אני מאתרת קהילה, של אנשים ששמעתי עליהם עוד מהארץ (תלמידים של מורה "גורו" הודי שאני מאוד מעריכה), ונציץ גם לשם, ונראה אם זה מתאים לי ואם בא לי להשתלב.
יש אינסוף אפשרויות. היינו יכולים להצטרף לחוג-משוטטים (חמישה כאלה, ליתר דיוק). היינו יכולים להתנדב בהשד-יודע איזה עוד אגודות וארגונים קהילתיים. היינו יכולים להצטרף לטיולי אופניים, או חוגי סריגה, או... הרשימה אינסופית.
האם בארץ, בערים הגדולות, יש פחות פעילויות?
יישובים קטנים זו באמת בעיה - ואני קטונתי מלהגיד משהו בנושא, כי אף פעם לא הייתי בסיטואציה (דווקא בא לי לנסות

)

סליחה אם בלבלתי למישהו את המוח, פשוט כל כך רציתי לשתף.

גם בחינוך הביתי דרושה יוזמה. יוזמה וחינוך ביתי - נראה לי שזה הולך ביחד... אולי אלה שני הצדדים של אותו מטבע?
אז חינוך ביתי - לא יודעת אם זה יתאים לי ולילדי העתידיים. אבל סדנה בחינוך ליוזמה - כבר יש לי, זה בטוח

.

יישובים קטנים זו באמת בעיה -

לא בהכרח. אני גרה בישוב מאוד קטן (עשרים משפחות), אבל מאוד "מפולח" (כלומר שמגיעים אליו אנשים מסוג מסוים שבגדול די קרוב אלי מבחינת דרך חיים, ערכים וכו'). יש לי כאן שתי חברות ועוד לפחות ארבעה חמישה אנשים שנעים לי מאוד לדבר אתם, להיות בחברתם. כנ"ל לגבי בנותיי, שהן אמנם עוד קטנות אבל לכרגע צרכיהן החברתיים די מסופקים כי יש כאן המון ילדים.
יחד עם זאת, לקח לי זמן להגיע להכרה בכך שהכל בסדר אתנו מבחינה חברתית (בייחוד עם בתי הגדולה, כי לא היו כאן ילדים בגילה אלא רק קטנים יותר), ונדרשה גם הרפייה מכל המחשבות שלי לגבי מה זה חברה, איך זה אמור להיות וכו'.

ונדרשה גם הרפייה מכל המחשבות שלי לגבי מה זה חברה, איך זה אמור להיות וכו'.
נכון!

פעם ראשונה כאן רק רוצה לדעת קודם כל שיש שם משהו. כל תגובה תספק.....

המון שאלות עולות מהדיונים המרתקים שלכם .אני מבינה שעוברות שעות וימים ובעצם התגובות אינן מידיות. אתחיל בהצגת עצמי כי אני פעם ראשונה פה, גילי 32 נשואה ואם לבן כמעט 4. נעים לי מאוד ושלום לכולם.

שלום שלום רחל מיכל
לנו יש שני ילדים בחינוך ביתי
בת 9.5 ובן 7

רונית סלע , האם תוכלי קצת לפרט ולהסביר
ונדרשה גם הרפייה מכל המחשבות שלי לגבי מה זה חברה, איך זה אמור להיות וכו'.
מה היה לך בראש והאם תסכימי לשתף בהבנות שהגעת אליהן?
תודה.

אני לא רונית אבל יש לי מחשבות על הנושא החברתי ואשמח לשתף...

אני מגלה שחברה זה לא בדיוק מה שחשבתי. שהילדים לא חייבים ילדים בני גילם או ילדים בכלל. לפעמים, שהיה עם עוד מבוגרים, אחרים מההורים, יכולה לספק אותם מאד מאד.
ועוד גיליתי, שלפעמים הם רוצים להיות לבד. שלפעמים הם מעדיפים להיות לבד ולא באיזה מפגש גדול...

והכי הופתעתי לגלות, שהם לא עטים על כל ילד שנקרה בדרכם ברגע שהדבר מתאפשר. להיפך. הם בתוך השקט שלהם. רק כשהם ממש רוצים ומעוניינים הם יוצאים מעצמם ויוצרים קשר. הם בכלל לא במקום שלי. אני זאת שלחוצה וחוששת כל-כך מהיכולות החברתיות שלהם ומכמה ילדים הם פגשו במהלך השבוע וכו' וכו'...

נועה, אשמח לשתף @}
קודם כל, לגבי מה שרסיסים כתבה, אז גיליתי שזה נכון גם לגבי הבת שלי, והבנתי שהייתה לי תפיסה מוטעית שלה שהיא "נורא חברותית".
זה נכון, אבל זה לא אומר שתמיד בא לה להיות עם חברים, הסתבר לי שלא, ובחורף שעבר למשל היא במשך חודשים העדיפה באופן ברור להיות בבית אתי ועם אחותה כמעט כל הזמן.

חוץ מזה,
בשלב מסויים הבנתי שאני כל הזמן מחכה שלבת שלי תהיה כבר את ה חברה, זאת שמבלים אתה שעות במשחק דמיון ומספרים לה הכל ועוד כל מיני דמיונות שהיו מבוססים על איך שזה היה אצלי כשהייתי ילדה (נראה לי שגם ערבבתי בציפייה הזו דמיונות מכל מיני גילאים שבכלל לא התאימו לגיל של בתי).
והבנתי שהציפייה הזו נמצאת אצל עוד אנשים קרובים לי (בעלי, גיסתי, אמא שלי), שהשפיעו עלי, ולכן לקח לי זמן להבחין בה והתייחסתי אליה כאל אקסיומה שאין צורך לבחון (שמתישהו הילדה צריכה שתהיה לה מין חברה כזו).
והבנתי שזו ציפייה דמיונית, שלא קשורה לבת שלי ולמציאות החיים שלה, ושגם אם תהיה לה חברה כזו זה בכל מקרה לא יהיה כמו שזה היה אצלי.
ושזה שאין לה חברה כזו לא אומר שנחסך ממנה משהו מהותי, כזה שאי אפשר בלעדיו, כזה שרק בשבילו שווה, למשל, לעבור דירה או להכניס אותה לבית ספר.
והבנתי גם שעצם המקום הכל כך גדול שהיה לחברה הטובה התורנית שלי בילדות נבע, בין השאר, מהחסך שהיה לי בחום ובקירבה ובעיקר בנוכחות של ההורים שלי.

ובינתיים אחותה הקטנה גדלה והיא חברה טובה שלה, וכמובן שיש בזה גם קשיים אבל הן משחקות שעות יחד וזה ממש תענוג לראות, ועוד ילדים של חברה טובה שלי והילדה של אחותי גדלו וההפרש בגילאים נהיה פחות משמעותי ומאפשר משחק משותף וקירבה משמעותית, וזה עוד משהו שגיליתי כשהרפיתי - שבעצם יש לה כבר חברות טובות, רק שבאמת זה לא תואם להגדרה שהייתה לי ולכן לא יכולתי לראות את זה קודם .

וואו רונית, אילו מילים חשובות ומעוררות מחשבה. תודה

תודה רונית....על מילותייך.

תודה לכן

@}

המון תודה גם ממני @} כבר שכחתי את השאלה שלי והיום התשובות האלו באו לי ממש בזמן.
אני מייד נרגעת

_והיום התשובות האלו באו לי ממש בזמן.
אני מייד נרגעת_

שמחתי לקרוא, ותודה לך על ששאלת וגרמת לי לחשוב ולנסח לעצמי את הדברים בבהירות.

אין ספק, כפר של חינוך ביתי היה עשוי להקל אולי על כולנו ובעיקר עלינו האמהות (כי זה מתחיל ונגמר בצרכים שלנו והרבה אחר כך בצרכים של הילדים).
האמנם זה יכול היה להיות טוב? מילא לפחות שליש האוכלוסיה במדינה הייתה מסכימה לדרכנו אז זה יכול היה להיות נכון. אבל כל זמן שרוב כמעט מוחלט כן בוחרים במערכת (משיקולים שונים), ואנחנו ודאי רוצים שילדינו יהיו פתוחים לקשרים עם כל הטיפוסים (פרט לשליליים ביותר) ויוכלו באמת לבחור בעצמם, אז לדעתי זה בריא שמשםחות שמחנכות בבית יגורו (לפחות חלקן) בסמיכות למשפחות ששלוחות את ילדיהן למערכת. זה עשוי להועיל לשני הצדדים.

שליחה על ידי עוז* » 31 מאי 2006, 10:05

היי כולם (-:
קוראים לי עוז
אמא שלי לא יכולה לכתוב כרגע אז היא ביקשה ממני.
גם אנחנו בחינוך ביתי ואנחנו גרים בכרכור
אז אם יש מישהוא בחינוך ביתי שגר כאן אז היינו מאד רוצים להכיר.

אנחנו בחינוך ביתי בערך שנה ודיי כיף לנו ביחד. אני בהחלט רואה שמתרחשת למידה בצד הזרימה הטבעית. בימים האחרונים הביע בני את רצונו ללכת לבית הספר ליום בשבוע. הבנתי ממנו שהוא מתגעגע לחברים שהכיר בשנה שעברה. במהלך השנה שהיינו בחינוך ביתי ילדיי נפגשו עם חברים כמעט מדי יום. אם כי מספר החברים הקבועים הוא כ 5-6 (האם זה מעט?????) . מצד אחד אני חושבת שאם הילד רוצה והמורה תסכים אז למה לא? מצד שני נראה לי שהוא פשוט שכח איך היה לו שם וקצת חוששת שנוכחותו בכיתה תגרום להתרגשות ומשם קצרה הדרך להערות מהמורה.
חוצמזה... ברגע של חולשה שאלתי את עצמי אם אני עושה עבודה ככ גרועה עד כדי כך שבא לו יום בבית הספר? כמו כן אני חוששת שביקור כזה יתפרש "כנפילה" בדרך של החינוך הביתי ע"י משרד החינוך על שלוחותיו. הצעות?

ברגע של חולשה שאלתי את עצמי אם אני עושה עבודה ככ גרועה עד כדי כך שבא לו יום בבית הספר?
אבל הרי אמרת שהוא מתגעגע לחברים? כלומר, משהו שבכלל לא קשור אלייך?

אני חוששת שביקור כזה יתפרש "כנפילה" בדרך של החינוך הביתי ע"י משרד החינוך על שלוחותיו.
מה איכפת לך בעצם?
למי איכפת מה חושבים במשרד החינוך?
מעבר לעובדה, שיום בשבוע (בוודאי בלי להשתתף בדברים כמו מבחנים ושיעורי בית) זה סתם "ביקור". הילד בכל מקרה עדיין בחינוך ביתי.

מה שכן, האם בית הספר ירשה דבר כזה? יום בשבוע? כדאי אולי שתצרי קשר עם המחנכת ועם המנהלת (סתם הנחתי שהן נשים) ותגידי להן שהבן שלך בחינוך ביתי, אבל מעוניין לבקר בבית הספר יום בשבוע. תשאלי - האם זה אפשרי, מה צריך לעשות בשביל זה (יש ענייני רישום וביטוח, עד כמה שאני מבינה), ואולי כדאי גם לתאם שזה יהיה ביום עם שיעורים נחמדים במיוחד - אולי למשל ביום עם שיעור התעמלות, או משהו כיפי אחר. אולי זה גם יאפשר לו להצטרף לטיולי הכיתה, להשתמש בשירותי הספרייה, דברים כאלה.
בארצות הברית זה מאוד מקובל, שילוב כזה לפי רצון התלמיד, בתיאום עם בית הספר.
ואחרי כל זה, קחי בחשבון שאולי אחרי ביקור או שניים זה כבר ייראה לו אחרת, ואולי לא ימצא חן בעיניו...

בתי בחינוך ביתי, (כתה ה) החליטה שרוצה להכיר לחוות בית ספר - אחר קשיים ולבטים שלנו ההורים הסכמנו.
בנינו מסגרת מצומצמת, בית הספר משתף פעולה.ומאפשר לה להשתתף במה שתבחר.
אנו מתיחסים לבית ספר כוג, הבת כמנוף חברתי
והחינך הביתי הוא בעל המשקל בחיינו.
ומה אנו רוצים חוץ משילדינו יהיו מרוצים?