יאללה בוא

היום היה לי יום חופש והכתיבה שלי אלייך התבשלה לפני כן והיתה יכולה לצאת אל הפועל רק היום. אז אני מחזירה לך את הבמה, חוזרת מחר לעבוד ואמשיך לקרוא אותך. כאמור, אני מקווה שלא התפרצתי מדי ואת תמיד מוזמנת למחוק

בבקשה, ולא רק את. שום דבר הוא לא התפרצות. נכון שזה הבלוג שלי, אבל הוא בלוג פתוח. אני אוהבת סיפורים ואני אוהבת נשים ואני מאוד אוהבת סיפורים של נשים.

הכל היה קשה מאוד.

אני מתמודדת עם ענין הלחץ כל הזמן. כל רגע ורגע וכל דקה מהקיום שלי בזמן האחרון אני מתמודדת עם זה. או לפחות מנסה להתמודד, לא תמיד זה כל כך מצליח.

גוונים, נורא הזדהיתי עם המשפט הזה. רק שאצלי, אני חושבת, אני תמיד לחוצה. זה מצב קיומי.

אני תמיד לחוצה. זה מצב קיומי
מיכל, זה נשמע לי כמו משפט מפתח.
לא יודעת למה אבל ככה זה נשמע לי.
מעלה לי את השאלות - אם את תמיד לחוצה, הלחץ הזה עכשיו הוא כמו תמיד? הוא שונה? הוא יותר?
אם הוא כמו תמיד, למה לתת לו עכשיו חשיבות מיוחדת?
או שזה לא כמו תמיד והלחץ בנושא הזה מטריד יותר? אולי בכלל נמאס לך ממצב קיומי של לחץ ואת כבר רוצה לשנות את זה והסיפור הזה רק מחדד את זה מאד, מעצים, דוחף לפעולה?
(בטח יהיו כאלה שיגידו שזה השיעור שלך, או מה שאת צריכה לעבור, או המעצור וכו' וכו' וכו' אני לא אומרת את זה כי לא ברור לי מה היחס שלי לצורות החשיבה האלה ואני נוטה לסקפטיות קלה בענין).

מענין. אני אף פעם לא לחוצה, כלומר בקטנה כן, פרויקט שצריך לסיים, דד ליין לעמוד בו וכו' אבל לא לחץ קיומי. בנושא הזה נפגשתי עם לחץ קיומי לראשונה בחיי.
(וממש בלי כלים להתמודד, בגלל שלא הכרתי את זה קודם).

השאלה, שאני שואלת גם את עצמי כל הזמן, ועכשיו שואלת גם אותך, היא האם אפשר לרצות, וברור שרצון זו מילה קטנה לתאר את הכמיהה הכל כך עמוקה הזו, ולעבור את הזמן הזה ואת הדברים שצריך לעבור, וההמתנה ולהכיל את החסך וכו' וכו' - רק בלי לחץ, או לפחות בלי לחץ קיומי או בלי רמות כל כך גבוהות של לחץ.
זה הרי כל כך קשה ומורכב גם ככה. אני שואלת את עצמי למה אני מוסיפה לכל זה גם את מימד הלחץ ההיסטרי הזה.
אני שואלת את עצמי האם הוא משרת אותי במשהו.
אני שואלת את עצמי אם הוא נובע אולי מסיבות קצת אחרות ולא ישירות בגלל הסיטואציה הספציפית (אני חושבת שאצלי הגעתי לכמה תובנות בענין).

הרי בלבול לא חייב לגרום ללחץ, הוא יכול אבל הוא לא חייב.
גם חסך לא חייב לגרום ללחץ, זה אולי מאד מתבקש אבל הם לא מחוברים עד כדי כך שאי אפשר יהיה להפריד ביניהם.

אני חושבת על חסכים אחרים שחוויתי בחיי, אני לא בטוחה שלווה אליהם לחץ.
אני חושבת על מצבים שבהם הייתי מבולבלת, לא היה שם לחץ. היתה מצוקה אבל לא היה לחץ.

לא כל כך הצלחתי להבין, מה הדבר שמלחיץ אותך. אם זו ההתעסקות במעקבים וזקיקים וכד', אז למה
בנז ואני החלטנו על 4 חודשים (כמעט) טבעיים וכבר אני לחוצה
אם זה לא השעון הביולוגי (ובאמת שאין לך סיבה ללחץ מהכיוון הזה!) למה מלחיץ שהבן זוג קצת מושך את הזמן? (הרי את יודעת שמשיכת הזמן הזו היא חלק מהתהליך ושסביר להניח שאפילו מקרבת אתכם לסיומו המוצלח יותר מהרבה דברים אחרים) ולמה את לא בטוחה שיש זמן? הרי אוביקטיבית (פיזיולוגית) יש לכם לא מעט זמן ואתם כבר בעיצומו של תהליך.

אז למה בעצם את מרגישה שאין זמן?

(הצפתי בשאלות, אני לא אסייג ואתנצל שוב כי הבהרת שזה בסדר אבל לקחתי את זה צעד קדימה.
אני כן אדם מאד פרטי, אז רגישה לזה. אם, למרות שמושג הפרטיות אמורפי בשבילך, זה מוגזם וחצה איזה גבול, תגידי לי מיד).

את יודעת שמשיכת הזמן הזו היא חלק מהתהליך ושסביר להניח שאפילו מקרבת אתכם לסיומו המוצלח יותר מהרבה דברים אחרים
גם בן הזוג צריך להבשיל לדרגה כזאת, שהרצון שלו יהיה מספיק חזק. אולי לא כמו שלך, אבל מספיק חזק. קראתי לא מזמן באיזה ספר (של רפואה סינית או משהו אחר) שגבר קובע הרבה לגבי ההריון של אשתו. אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק, זה היה מנוסח בצורה מאוד חכמה וחזקה, ישר ידעתי שהחוכמה העתיקה הזאת נכונה.
זו עוד סיבה לכך שאני התרחקתי מהרפואה המערבית בנושא הפיריון, וממה שיש לה להציע.
אין להם שום הבנה של גוונים, של תהליכים, של אישיות, של מערכות יחסים.
הם חושבים שהכל באמת מתמצה במדידות זרע, זקיקים, ביצית, ביוץ.
זה לא ככה.
וכשהרפואה המערבית תהיה פחות פרימיטיבית, גם היא כבר תגיע למה שהבינו החכמים הקדמונים לפני 5000 עד 2500 שנה.
היום חלקים אחרים של הרפואה המערבית כבר יודעים על הקשר בין הרגשות שלנו לפעילות הורמונאלית, לפעילות של אנזימים, לחשמל בגוף, לכימיה של הגוף. היום כבר יודעים על הקשר בין הדמיון לבין המוח - שכאשר אנחנו מדמיינים דברים, המוח שלנו חווה אותם ממש כמו שהוא חווה דברים אמיתיים. למשל, את מדמיינת טעם של עוגת גבינה ובלוטות הרוק שלך מתחילות לפעול בלי שיש בכלל עוגה בשטח.
אם עושים 1 + 1 מתחילים להבין איך זה יכול להיות, שבדיקות הזרע ה"אובייקטיביות" מראות לכאורה אותו דבר, אותה ספירה וכו', ובפועל - כאשר הגבר אינו מרגיש "בשל" להיות אב, מכל סיבה שהיא ואפילו בלי להיות מודע לזה - הוא לא פורה, וכאשר הוא מרגיש "בשל", פתאום הוא פורה ויש הריון.

אז תהליכים ובשלות צריכים את הזמן שלהם.

וחוץ מזה רציתי להגיד לך שאת כותבת מאוד מרגש

תראי מה נחת לי בדואל היום:

http://articles.mercola.com/sites/artic ... aspx?[po]e cid[/po]=20120606 DNL art 1

מתוך זה:
Chronic Stress and Lack of Relaxation Takes a Heavy Toll on Your Health

The classic definition of stress is "any real or imagined threat, and your body's response to it." Celebrations and tragedies alike can cause a stress response in your body. Some stress is unavoidable. Some mild forms of stress can even be helpful in some situations. But a stressor becomes a problem when:

Your response to it is negative.
Your feelings and emotions are inappropriate for the circumstances.
Your response lasts an excessively long time.
You're feeling continuously overwhelmed, overpowered or overworked.
It's important to realize that all your feelings create physiological changes. Your skin, heart rate, digestion and assimilation of food, joints, muscle energy levels, the hair on your head, and countless cells and systems you don't even know about change with every emotion. For example, feeling chronically stressed:

Dramatically decreases blood flow to your digestive system
Decreases your metabolism
Decreases enzymatic output in your gut by as much as 20,000-fold
Causes excretion of nutrients, such as water-soluble vitamins, calcium, micro- and macrominerals
Raises triglycerides
Raises cholesterol
Decreases beneficial gut flora populations, which can weaken your immune function
Raises cortisol levels
Raises insulin levels

הי מיכל,
החלטתי לכתוב לך על הסיפור שלי עם הסוף הטוב. אולי זה יעודד וייתן לך כיוון למחשבה.
הסיפור שלי התחיל טוב, טוב מאוד.
הבת הראשונה שלי נולדה בדיוק בזמן שרצינו, נכנסתי להריון עם הילד הבא בדיוק בדיוק כמתוכנן.
ואז... הכל השתבש. עברתי לידה שקטה סוערת ואיבדתי את התינוק וכמעט את חיי (ובהזדמנות הגעתי למסקנה שאסור לי למות... יש לי ילדה בבית, יש מצב שבגלל זה שרדתי)
מיד אח"כ רציתי להיכנס להריון. המיילדות איחלו לי שבשנה הבאה ניפגש שוב, בנסיבות שמחות. ולקח זמן... כל הזמן הזה חישבתי בת כמה תהיה בתי שיוולד לה אח או אחות
המשך יבוא

המשך בא..
והייתי בלחץ אימים. זה לא המרווח האידאלי מבחינתי (אני אסביר: הרווח ביני לבין אחי הגדול כמעט 6 שנים, וביני לבין אחותי הקטנה כמעט 7 שנים, ואחי הבכור גדול ממני ב-10 שנים. תוסיפי לזה ילדות בקיבוץ ותביני למה כל כך רציתי ילדים צפופים שיהיו חברים זה של זה ולא מרוחקים כמוני וכמו אחיי)
בדיעבד אני מבינה שחטאתי בחטא ההיבריס.
נכנסתי להריון בקלות מתי שרציתי, ההריונות עברו עליי בנעימים.
אח"כ נכנסתי להריון ועברתי הפלה כי העובר הפסיק להתפתח בשבוע 8. כן גירדתי את התחתית.
ואז הרפיתי.
החלטתי להפסיק לחיות בהולד.
זה נשמע כאילו זה קרה ביום אחד, אבל זה לקח קצת זמן.
הבנתי שהילדים שלי לא יהיו צפופים וזה בסדר. מסרתי את בגדי ההריון. התחלתי טיפול שיניים שדחיתי, התחלתי טיפול אלטרנטיבי סתם בשביל הכיף.
באמת הרפיתי. זה לא משהו שאפשר לעשות במודע.
ופתאום נורא רציתי לאכול ביצה קשה במשך שבוע

משהו מוזר קרה בגוף שלי למרות שלא קיימתי יחסי מין בתאריך "הנכון"

וכך קרה שבעודי עושה צילום שיניים פנורמי, כנראה הייתי בשבוע 3 או 4 של ההריון...
טוב הייתי עם שני חלוקים וההריון שרד. ועוד איך
שנה ו-11 חודש אחרי אותה לידה, נולדה בתי השנייה, המתוקה מאין כמוה.
ההפרש בינה לבין אחותה (4 ושלושת רבעי) מעולם לא הפריע למי מהן. הן היו ויהיו החברות הכי טובות, בחיי... רק נשמות טובות מדי פעם טורחות לשאול אותי למה ההפרש כזה גדול. (התשובה: את באמת רוצה לדעת?!)
עברנו כמשפחה, כזוג, כל כך הרבה תהליכים בשנתיים האלה.
גדלנו, לעזאזל! התפכחנו.
לא הייתי רוצה לעבור זאת שוב, ואין יום שאני לא חושבת על התינוק שלי שאיבדתי
הוא תמיד איתנו, חלק מנשמתי
אבל הסוף טוב, תודה לאל על כך.
פתאום אני חושבת שאולי זה לא נשמע כל כך אופטימי, אבל האמיני לי, זה סיפור עם סוף טוב!
בהצלחה

_אם זה לא השעון הביולוגי (ובאמת שאין לך סיבה ללחץ מהכיוון הזה!) למה מלחיץ שהבן זוג קצת מושך את הזמן? (הרי את יודעת שמשיכת הזמן הזו היא חלק מהתהליך ושסביר להניח שאפילו מקרבת אתכם לסיומו המוצלח יותר מהרבה דברים אחרים) ולמה את לא בטוחה שיש זמן? הרי אוביקטיבית (פיזיולוגית) יש לכם לא מעט זמן ואתם כבר בעיצומו של תהליך.

אז למה בעצם את מרגישה שאין זמן?_

כי בנז מלחיץ אותי! זהו! אפילו רבתי איתו על זה. אבל בסוף הוא אמר את שתי המילים שאני שומעת ממנו לעיתים רחוקות מדי, שמרטיטות לי את הלב, שמרככות את האיברים, שיוצקות בי תחושה של קדושה והמון רגשות אשם משום מה: "את צודקת". אני חושבת ששערי שמיים נפתחו ברגע הזה, נשבעת. אפילו שמעתי נבל איפושהו.
הוא אמר לי, לפני זה: "אני חושב שבגלל שהסטטיסטיקה לא לטובתנו אנחנו לא יכולים להפסיד אפילו חודש". אמר וחזר לעבוד אלף שעות ביום ולחשוב על דברים אחרים ולא לעשות כלום בנידון ואני נשארתי על הלחץ ועם המחשבה שאנחנו לא יכולים להפסיד אפילו חודש.
אבל את החודש הזה אנחנו "נפסיד". אני לא אקח איקקלומין ונראה מה הגוף שלי יכול לעשות. במקביל אני אנסה לאכול טוב יותר ולזוז כמה שיותר. המחזור שלי תמיד מסתדר כשאני אוכלת "נכון" ובעיקר, למרבה הצער, כשאני מרזה.
גם זה מלחיץ, אגב, כי אני אף פעם לא מצליחה לרזות. אבל זה כבר סיפור אחר.

_אני תמיד לחוצה. זה מצב קיומי
מיכל, זה נשמע לי כמו משפט מפתח.
לא יודעת למה אבל ככה זה נשמע לי.
מעלה לי את השאלות - אם את תמיד לחוצה, הלחץ הזה עכשיו הוא כמו תמיד? הוא שונה? הוא יותר?
אם הוא כמו תמיד, למה לתת לו עכשיו חשיבות מיוחדת?
או שזה לא כמו תמיד והלחץ בנושא הזה מטריד יותר? אולי בכלל נמאס לך ממצב קיומי של לחץ ואת כבר רוצה לשנות את זה והסיפור הזה רק מחדד את זה מאד, מעצים, דוחף לפעולה?_

אני שונאת להיות תמיד בלחץ, אבל אני כבר מתחילה לקבל את זה. להבין שחלק מההיפריות הרגשית שלי היא גם זה, להיות בלחץ. אני לא מתה על זה, אבל אני לא יודעת כל כך איך להרגע. מדיטציות תמיד עצבנו אותי. אני אוהבת לרקוד, אז אני משתדלת לעשות את זה. ולהיות בחוץ, באוויר, מתחת לעצים. לזוז. אני משתדלת, אבל זה קצת מעייף לתחזק את עצמי כל הזמן. כלומר, נראה שאין לזה סוף. נראה שיש אנשים שפשוט חיים ויש את האנשים כמוני, שתמיד נאבקים.
הלחץ עכשיו הוא מסוג חדש, כבד יותר וקל יותר. אני חושבת שזה קשור לפאסיביות שלי, לכך שבסופו של דבר אין לי יותר מדי מה לעשות פה. אין לי שליטה, זה מטריד אותי מאוד, עד הנימים העמוקים של מי שאני ומשחרר את אותם מקומות בדיוק.
ועדיין, למרות שאין לי שליטה בעצם, אני כל הזמן "מקבלת החלטות". אולי אני כופה שליטה על מצב שאין בו שליטה? אני לא יודעת.

אני גם לא אוהבת את המילה "שיעור". אבל כל משבר מלמד, אני חושבת. גם היה קצת תמים מצדי להאמין שאני, שהגעתי ממשפחה באמת כל כך מורכבת ומסובכת, לא אצטרך לחקור את עצמי בדרך להריון.
אני ובנז מדברים, הרבה. אני שואלת אותו שאלות שאתן נותנות לי. למשל, אם הוא מרגיש כבר בשל. ואז אני גם שואלת את עצמי, האם אני בשלה? והכן האוטומטי קצת פחות מהיר. לא. אני בכלל לא בטוחה, אז מה?
ואנחנו רבים, לא מעט. זה לא כיף, אבל זה בסדר. לא אכפת לי לריב אם זה מזיז אותנו קדימה. כבר היינו שם, כבר בתקדמנו כמו חיות פצועות בתוך הקשר. כבר פתחנו ושרטנו וריפאנו ותמכנו.
אני מאמינה בנו (כמעט כל הזמן, הרבה מהזמן.), זה הבסיס.

ואני חושבת הרבה, המון. בעיקר על מה שאני לא רוצה לחשוב. על המשפחה שלי, על כמה אומללה הילדות שלי היתה. על זה שאחי הגדול, הבכור, הפצוע מכולנו לא רוצה ילדים. על הציניות שבה הוא מסתכל על העולם, כאילו דרך אצבעות הידיים.
אבל אני לא רוצה להיות כזו. אני רוצה להיות שמחה ואוהבת. לתת לילדים שלי בטחון במחר, שזה דבר מופלא שבנז הביא מהבית ולי, למשל, כבר כנראה לעולם לא יהיה.

אבל בסוף הוא אמר את שתי המילים שאני שומעת ממנו לעיתים רחוקות מדי, שמרטיטות לי את הלב, שמרככות את האיברים, שיוצקות בי תחושה של קדושה והמון רגשות אשם משום מה: "את צודקת". אני חושבת ששערי שמיים נפתחו ברגע הזה, נשבעת. אפילו שמעתי נבל איפושהו.
גוריין.

מיכל את באמת כותבת נהדר

ניזכרתי, כשקראתי כאן, שכשהייתי בשלב שלך.. (טוב לא בדיוק כי אני גם הייתי בת 39 ולא היה לי בן זוג בכלל וכל מעקבי הזקיקים הללו והאיקאקלומינים היו כדי לנסות להיכנס להריון מתורם)

אז לפעמים הייתי אומרת לעצמי שאני כבר רוצה להיות ב"אחרי" כבר לדעת מה קרה באמת בסוף...

זה קשה מאד. תקופה מאד לא פשוטה אז קבלי ממני כל לגיטימיציה גם להתמוטט מדי פעם, לקטר ולהישבר...

וקחי בחשבון שכל אותם קולות (אם עולים) שעניינם- "לא יצליח לי/לנו... שום דבר לא יסתדר בסוף... " הם רק קולות שאין בהם אמת מוצקה.

לא קשור לפוסטים האחרונים
כתבתי מקודם שאולי ארחיב לגבי ההשתבללות אז אני רוצה לכתוב על זה עוד כמה מילים,

שההשתבללות שבתקופה של הנסיונות להיכנס להריון אולי במידה רבה הכינה אותי להשתבללות של ההריון - כבר הייתי מוכנה ורגילה וידעתי שזה בסדר ומותר והעולם לא נופל אם אני משתבללת.
וגם שזו היתה תקופה שבה למדתי לתת לגיטימציה לרגשות שלי, וגם למדתי שזה לגיטימי לפעול לפיהם. אני עדיין לומדת, יש לי עוד דרך ארוכה. מדהים אותי לפעמים להבין עד כמה הייתי מנותקת מהרגשות שלי. וכמה לפעמים אני עדיין. לומדת לאט לאט להקשיב, לזהות. אני חושבת שהייתי צריכה המון המון שקט, לנטרל המון המון רעשים כדי להתחיל להיות מסוגלת להקשיב לעצמי, ולצאת לעולם בצורה מאוד מבוקרת וקטנה וכל פעם לחזור לעצמי ולהבין מה אני מרגישה, ומה אני רוצה לעשות עם זה. והמון דיונים עם עצמי האם מותר לי לעשות עם זה מה שאני רוצה לעשות עם זה. איפה אני מול מה ש"צריך" ואיך ש"צריך".

אמר וחזר לעבוד אלף שעות ביום ולחשוב על דברים אחרים ולא לעשות כלום בנידון ואני נשארתי על הלחץ ועם המחשבה שאנחנו לא יכולים להפסיד אפילו חודש.
כמה מוכר
אחד מהתהליכים שלנו היה להעביר אליו חלק גדול מהאחריות. אתה לא זוכר מתי הבדיקות? אז זה לא יקרה. אני לא לוקחת על זה אחריות בלעדית. אולי זה קצת קיצוני, אבל אצלנו זה היה נדרש.

וחוץ מזה רציתי להגיד לך שאת כותבת מאוד מרגש

שיבולת, תודה רבה על הסיפור.
אני גם חושבת שזה סיפור עם סוף טוב:)

מדהימים אותי סיפורי ההרפיתי ואז התעברתי הרבים. מדהימים ומפחידים, כי אני מאוד מאוד עקשנית ולעיתים רחוקות מצליחה להרפות ממשהו.

מדהימים אותי סיפורי ההרפיתי ואז התעברתי הרבים. מדהימים ומפחידים, כי אני מאוד מאוד עקשנית ולעיתים רחוקות מצליחה להרפות ממשהו.

אולי את לא יודעת איך להרפות אבל את ממש לא נחווית לי כעקשנית.

מדהימים אותי סיפורי ההרפיתי ואז התעברתי הרבים.
גם לי יש כאלה.
הרפיה - אותיות הפריה

ואני מכירה (וכך גם היה אצלי) הרבה סיפורי
עברתי דירה ואז התעברתי (גם כן אותן אותיות)

אבל לא ידעתי אם לכתוב את זה כי אז זה עשוי ליצור ציפיה
למשל כשאנחנו עברנו דירה איפשהו ידעתי שזה יעשה שינוי
אבל לא העזתי להגיד את זה או באמת להאמין בזה
כדי לא ליצור ציפיה-מתח

להשאיר או למחוק?

תשאירי! אוי לא!

אנחנו בדיוק חושבים על לעבור דירה, כאילו, תקועים סביב זה. יענו מתלבטים במשך המון זמן.
נראה לי שההודעה שלך הכריעה את הכף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעניין, גם אני התעברתי כשעברתי דירה ( באופן מאוד מפתיע ולא צפוי, אחרי גיל 40...)
ומיכל, גם אני כאן עם הפונפונים
וחוץ מזה רציתי להגיד לך שאת כותבת מאוד מרגש

מצטרפת למעודדות עם הפונפונים. את מהממת! @}

וואו.
אנחנו גרנו בדירה שלכאורה היתה מצויינת, תנאים טובים, מקום טוב,
אבל היתה בה המון תקיעות, חלקה היתה קשורה לעניינים של בעלי הבית וחלקה היתה קשורה אלינו בתוך הסיטואציה
כאמור בגלל שהיא היתה דירה כמעט מושלמת לכאורה היינו תקועים שם
כשיצאנו משם הרגשתי שנחלצתי, זה היה בהובלתי, בן זוגי הסכים אך לא ברצון רב, אבל לי היה כל כך ברור שאנחנו חייבים לצאת משם ששכנעתי אותו.

יש עוד הרבה דקויות בתוך הסיפור שלנו אבל באופן כללי זה הסיפור (של מעבר הדירה)
זאת אומרת הסיפור השלם הוא כמובן הרבה יותר מורכב ועם היסטוריה וכל מיני היבטים
אבל כמו שאומר אחד המחכימונים (דווקא לא זה שמופיע לי עכשיו) -
לא חשובים הפרטים, חשוב הפרט.

אנחנו בחופש.
זה חופש-שקר-כלשהו כי אני לא באמת לא חושבת על זה, אבל לפחות עוד אף אחד לא עשה לי החודש אולטראסאוונד וגינלי והיי, זה תמיד משמח.

אנחנו בחופש. בגלל שהמחזור שלי לא סדיר אין לי מושג מתי הביוץ שלי. אז שוכבים כשמתחשק, בערך. כי אני עדיין לחוצה ועדיין סקס חייב לכלול תמיד חדירה, גם אם כואב לי. וכואב לי לפעמים, אני. יש לי סוג של וסטיבוליטיס.
הסוג של וסטיבוליטיס הזה, AKA הקללה של חיי, הוא מכשול גדול. מכשול גדול יותר מכל ביוץ לא סדיר וזרע מנומנם. הוא שוחק את המיניות שלי ושלנו כבר במשך הרבה זמן והעובדה שיש לנו עדיין, מין טוב, מעידה יותר מכל על הנקודה הטובה שבה התחלנו.
ולמה אני מספרת את זה? כדי לא להשאיר דברים בעלטה. עלטות חונקות אותי, קשות לי. אני מרגישה מחויבת לעצמי להיות הכי כנה שיש ואם זה אומר להוציא החוצה את מה שבפנים, אז זה מה שאני עושה, אני הופכת: פנימה-החוצה.

אז אנחנו בסוג של חופש, בגלל זה אני לא כותבת. ועדיין, במאחורה של הראש אני יודעת: השבועיים הלבנים מתחילים עכשיו.

מחזיקה לך אצבעות @}

שליחה על ידי אחת* » 19 יוני 2012, 15:36

איכס וסטיבוליטיס. אגב הנה עוד מוטיבציה ללדת, אחרי הלידה הוא נעלם כלא היה.
לגבי הביוץ הלא סדיר, ניסית שיטת מודעות לפוריות? תוכלי לדעת בעצמך מתי את מבייצת ללא עזרתם האדיבה של מכשירי אולטרטסאונד שתרים אחר זקיקים. מומלץ מומלץ.

שליחה על ידי אחת* » 19 יוני 2012, 15:37

אחרי הלידה הוא נעלם כלא היה

התכוונתי שכך היה אצלי. לא שזה הפתרון האולטמטיבי.

לגבי הביוץ הלא סדיר, ניסית שיטת מודעות לפוריות? תוכלי לדעת בעצמך מתי את מבייצת ללא עזרתם האדיבה של מכשירי אולטרטסאונד שתרים אחר זקיקים. מומלץ מומלץ.

ניסיתי. אבל דווקא בגלל שהמחזור לא סדיר זה קשה שבעתיים, לא?

שליחה על ידי אחת* » 19 יוני 2012, 18:58

להיפך לעניות דעתי. ניסית לבד או עם הדרכה של מדריכה טובה בקורס?
אני עשיתי קורס וזה כולל אח"כ ליווי טלפוני או אינטרנטי כמה שצריך עם המדריכה שיושבת איתי בסבלנות על הגרפים שלי. המחזור שלך לא סדיר, אבל יש מחזור, נכון? מעקב אחרי סימני ביוץ יעזרו לך לדעת מתי יש ביוץ בין אם אורך המחזור 21 יום ובין אם אורכו 42 יום (ובהתאם לאורכו משתנה כמובן מועד הביוץ). נכון שמישהי עם מחזור סדיר יכולה לעקוב ביתר קלות כי היא יודעת מתי לצפות לביוץ (אני חושבת שאלה הרבה פעמים אלה שיותר מחפפות במעקב, ועוקבות רק סביב מועד הביוץ הצפוי, ואז אם יש שינויים מפתיעים בגלל מחלה או סטרס או ג'ט-לג לפעמים יש הריון בלתי צפוי...), אבל אני חושבת ששמ"פ משרתת מאוד בעיקר את מי שהמחזור שלה לא סדיר באופן כללי, או לא סדיר באופן זמני (בגלל הנקה לדוגמה).

אני יודעת שיש אפליקציה שעוזרת לחשב, גם למי שהמחזור שלה לא מסודר.
(חברות אומרות שזה מוצלח, אני לא התנסיתי מטעמי עצלנות...)

את מכירה את הקטע הזה שכשצופים בתופעה אז היא משתנה?
אצלי כמו אצל הרבה אחרות, כשמילאתי את הגרפים האלה של הביוץ - מחודש לחודש הגרף נעשה יותר מובהק ויותר ברור P-:

_את מכירה את הקטע הזה שכשצופים בתופעה אז היא משתנה?
אצלי כמו אצל הרבה אחרות, כשמילאתי את הגרפים האלה של הביוץ - מחודש לחודש הגרף נעשה יותר מובהק ויותר ברור_

מה זה הגרפים האלה של הביוץ?

אני עשיתי קורס וזה כולל אח"כ ליווי טלפוני או אינטרנטי כמה שצריך עם המדריכה שיושבת איתי בסבלנות על הגרפים שלי.

מה, יש ממש קורס? קורס-קורס?

sub]פוריות בדרך הטבעית page[/po].asp?sp=14&p=13

מה זה הגרפים האלה של הביוץ?
מין טבלה כזאת שבה את מסמנת טמפרטורה (חום השחר) וכו'. בזמנו קיבלתי מקופ"ח למלא ואח"כ הכנתי לעצמי במחשב.

באתר של מיכל שונבורן, שפלונית צירפה לך קישור אליו, יש טבלאות שאפשר להוריד ולהדפיס. הקורס מומלץ בחום.

שליחה על ידי אחת* » 20 יוני 2012, 11:32

מה, יש ממש קורס? קורס-קורס?

בהחלט. זאת שיטה שצריך ללמוד להשתמש בה. מכירה מישהי שלמדה גם מספר בלבד, אבל לי היה נוח יותר בקורס.
קורס של שלושה מפגשים, שניים קבוצתיים ואחד אישי. למדתי אצל מיכל שונברון ועשיתי אותו עם בן הזוג, היא פותחת מדי פעם קורס לזוגות והרגשתי שזה נכון שהוא יכיר גם את השיטה וייקח חלק עד כמה שאפשר.
וואו, אם את לא מכירה אז אני ממליצה ממליצה, בלי נדר השיטה יכולה לסייע בהשגת הריון (בדיוק כפי שהיא יכולה לסייע במניעתו).

אררררררר. אני לפני מחזור.
ארררררר2. אפילו יונית לוי בהריון. (אין לי מושג למה אפילו, אגב. ככה זה בא לי בהרגשה.)
ארררררר3: הבית משברי מאוד. בקרוב פוסט חופר.

(אין לי מושג למה אפילו, אגב. ככה זה בא לי בהרגשה.) אין לך מושג למה היא בהריון ???

רוב פוסט חופר. אחלה תחפרי תחפרי זה טוב לך וטוב לנו

אחלה תחפרי תחפרי זה טוב לך וטוב לנו

מחכה

אני עשיתי את זה!!

ממליצה בחום!

אני מדברת על הסדנא של מודעות לפוריות.

מה שלומך?
את יודעת שליעל שוראקי יש איזה טיפול שעוזר לפריון? משהו שצריך לעשות ארבעה ימים לפני ביוץ. אולי שווה לך לדבר איתה.
בשורות טובות יקירה!

את יודעת שליעל שוראקי יש איזה טיפול שעוזר לפריון? משהו שצריך לעשות ארבעה ימים לפני ביוץ. אולי שווה לך לדבר איתה.

ואללה? אני אשאל אותה. כמו שאני מכירה את יעל היא בטח פשוט מנענעת לך את כל העסק שם עד שלביצית המסכנה אין ברירה אלא להגיע. היא בטח יוצאת מהפתח של השחלה כולה מנומנמת ולא מבינה מה קרה ומי מזיז לה את הבית.

אני בסדר, תודה ששאלת. אני ובנז הולכים לדיקור ועוברים דירה. בקיצור, עושים כל דבר אלטרנטיבי שיכול לעזור. אנחנו די שלווים ומרוצים, מחכים לתוצאות. הלחץ ירד בנתיים.
ואם הדיקור לא יועיל, אז ב-סדר, נו. נעשה את תהליך ההשבחה-הזרעה-הפנמה-הנבטה וכל זה. לא אכפת לי לקיים יחסי מין עם מזרק אם זה מה שיעזור.

ואללה? אני אשאל אותה. כמו שאני מכירה את יעל היא בטח פשוט מנענעת לך את כל העסק שם עד שלביצית המסכנה אין ברירה אלא להגיע. היא בטח יוצאת מהפתח של השחלה כולה מנומנמת ולא מבינה מה קרה ומי מזיז לה את הבית.

אין לי ספק שזה תיאור מדויק!
מקווה שאת נהנית מהדיקור ומהמעבר (אני די אוהבת מעברי דירה). מקווה שמצאתם קן מקסים.

עוד מחזור.
תינוק! אני לא רוצה להיות נודניקית או משהו, אבל אתה לא בא. אתה לא בא, לא בא, לא בא ומחכים לך פה כל כך.

לאנשים אחרים יש מלא תינוקות וזה קשה. מנסים, מנסה לא להיות מרירה בקשר לזה. המרירות מהשטן.
ואני כבר גדולה. שואלים אותי: יש לך ילדים? ובגלל שאני לא רזה גם שואלים: את בהריון? ודף הפייסבוק שלי רועש וגועש בעקבות הגניקולוגיות שמציפות פאבים בתל אביב ונשים זועמות ובצדק זועקות: צאו לי מהרחם! רדו לי מהשחלות!
וגם אני צועקת וזועמת, בעקרון ופוליטי וכל זה. אבל בפועל, בא לי גם לומר: ואללה, אולי היה עדיף להתחיל לנסות כבר קודם.

וקשה לשמור על אופטימיות ולהאמין שאוטוטוטו וכל זה. בכל מקום נשים מתעגלות, לי יש מקסימום גזים. (אגב, התשובה האופטימלית לשאלה: את בהריון? היא, לא, יש לי גזים.)

ודף הפייסבוק שלי רועש וגועש בעקבות הגניקולוגיות שמציפות פאבים בתל אביב
מה? לא הבנתי. את יכולה להסביר?

מצטערת לשמוע...
עייפת מלהתעסק בזה, או לא?
כמה זמן אתם מנסים? אני ממליצה מאוד מאוד (שוב) להתחיל מעקב לפי שיטת המודעות לפוריות אצל מיכל שונברון. אם תגיעו (מקווה שלא) לטיפולים קונבנציונלים יהיה לכם הרבה מידע יקר ערך כתוצאה ממעקב כזה. את יודעת אם את מבייצת? ומזכירה לך שוב את יעל שוראקי.

וגם אני צועקת וזועמת, בעקרון ופוליטי וכל זה. אבל בפועל, בא לי גם לומר: ואללה, אולי היה עדיף להתחיל לנסות כבר קודם.
כן, רק שבדרך כלל עדיף להתחיל ולנסות כשרוצים ילד. זו הבעיה. בלי להכנס לגועל נפש של הגיניקולוגים בפאבים.
גם אני מנסה להרות עכשיו, ועדיין לא הולך, אבל מסיבות מורכבות יותר מאלו שלך, וזה מאוד מבאס, אפילו שזה חצי מבחירה (מצטערת אם זה נשמע עמום, השורה התחתונה היא שזה מבאס מבאס מבאס כשמגיעה הווסת).

_דף הפייסבוק שלי רועש וגועש בעקבות הגניקולוגיות שמציפות פאבים בתל אביב
מה? לא הבנתי. את יכולה להסביר?_

בטח. יש איזו עמותה של גניקולוגים מומחי פוריות שמתכוונת לקיים הרצאות בפאבים תל אביביים כדי ליידע את הרווקות התל אביביות שהשעון הביולוגי שלהן הולך ואוזל.

יש איזו עמותה של גניקולוגים מומחי פוריות שמתכוונת לקיים הרצאות בפאבים תל אביביים כדי ליידע את הרווקות התל אביביות שהשעון הביולוגי שלהן הולך ואוזל.
לא נכון! זאת בדיחה של מישהו, סגור.

עצוב כמה שזה לא בדיחה.
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1818414

המחזור שלי מאחר.
אבל העצוב הוא שזה לא אומר כלום, כי הוא אף פעם לא היה סדיר במיוחד וכל נסיעה או שינוי תזונתי משפיעים עליו.
וסת רגישה יש לי.
אז מאחר ואני קצת בסחרחרה. בהתחלה עוד הייתי אדישה ואמרתי לבנז כל הזמן שעוד רגע הוא יגיע. גם הרגשתי הכל, את כל קשת הPMS הידועה: בכי, סחרחורת, כאבי ראש, כאבי גב.
אני כבר מכירה את הלפני מחזור שלי ממש טוב, באמת. אלא שהוא לא בא.
אמרתי, ניחא. הוא יגיע. נסענו ליוון, אכלנו כחזירים, שמנתי, אני תמיד מאחרת כשאני משמינה, שום דבר חדש תחת השמש.
נחכה. נשמור את התקוות על אש קטנה. או אפילו, טוב יותר, לא נקווה. כי אני, יש לי הרגשה פנימית די מחורבנת שהעסק הולך להסתיים ברגע אינטימי ביני לבין מזרק מלא בזרע המושבח של בנז.
אנחנו הולכים לדיקור וכל זה, אבל שיעזור לי האלוהים, אני קטנת אמונה. כמו גם ציניקנית למודת אכזבות.

אלא שבנז, כפרה עליו, הוא יש בו תמימות. הוא מלא אמונה. מאז שאני מכירה אותו יש לו איזו אופטימיות נצחית כזו ותמיד כשאני באה אליו עם החרדות שלי הוא מסביר לי שלו יש מזל ומכיוון שעכשיו אני איתו, אז גם לי יש מזל. ועדיף שאני לא אדאג.
בקיצור, בנז והתמימות שלי הכריחו אותי לעשות בדיקת הריון שיצאה, כמובן, שלילית. לא נורא רוני-רון, אמרתי בלבי ובאתי להתכרבל אצלו. "עד שאין מחזור", הוא אמר לי, "אני לא מאמין".
והמחזור, ימח שמו, לא בא.

והיום, פתע פתאום, פתי פתאום, נפתחו לי כל הסכרים של התקוות. אולי... אולי באמת? וקראתי את הדף הארור סימנים ראשונים ובחנתי את הפטמות שלי הלוך ובחון ובדקתי הפרשות ואין לי שמץ אחד של מושג, רק תקוות פרועות.
כנראה שלא. לא. בטוח שלא. אבל כל כך פשוט לקוות, זו ברירת המחדל וברגע שאני נותנת לה, לתקווה, היא פשוט דוהרת בי, ללא רחם.

כל כך פשוט לקוות, זו ברירת המחדל וברגע שאני נותנת לה, לתקווה, היא פשוט דוהרת בי, ללא רחם.

כל כך מוכר, ואני יכולה רק להזדהות,

וגם לומר לך חוץ מזה שבשלוש הפעמים שנכנסתי להריון - אחת מהן (הראשונה) הריון כימי - לא הרגשתי שום דבר מיוחד, זאת אומרת התופעות שלפני מחזור היו גם בערך כמו כרגיל (אין אחידות בכל מקרה).

ותודה שאת כותבת.

מקסימה את ואותנטית
מקווה איתך (בשקט בשקט)

כל כך מוכר......מאחלת לך בהצלחה.. @}

מחזיקה איתך אצבעות שזה לא הסופלקי (-:
נהנת כשאת כותבת.
יאללה בוא! (בלי להלחיץ..מתי שמתאים לך כמובן)

יש משהו מאוד בודד בבדיקות הריון ביתית.
אני פותחת את האריזה באצבעות רוגזות ויוצאת מיד אחרי שאני משתינה. 4 דקות. אני אלך להסתובב בבית 4 דקות.

אתמול כשבנז מגיע הביתה אני באמבטיה. אני מראה לו את הפטמות שלי, הן כהות יותר?
לא ברור, אנחנו מסכימים. אבל זה הסמפטום היחיד שלי! אני נזעקת אחרי שעברתי יום שלם של התעמקות בפטמות.
לא נכון, הוא אומר, גם יש לך כאבי גב. של לפני מחזור, אבל זה בכלל לא משנה. אני רוצה לומר לו: אתה יודע ואני יודעת שאני לא בהריון ואני משתגעת.
אבל הוא נכנס איתי לאמבטיה ומסתכל על הפטמות אובד עצות. אולי קצת יותר כהות.

4 דקות. זה עסק מאוד מהיר. אני הולכת למחשב ודי המומה, אני חייבת לציין, מכמה מהר הזמן עובר. בראש שלי, בלב של, יש תקווה מיואשת.
כן, ברור לי שלא. טוב, זאת האמת, ברור לי שלא.
ומקלון הזהב לא מאכזב, קו אחד בלבד.

אני נכנסת למיטה, הוא עדיין ישן. אתמול הוא הכין לי את הבדיקה ליד השירותים והשביע אותי, בחומרה, שאני לא אשכח לעשות עם הפיפי הראשון של הבוקר.
אין הריון, אני אומרת לו והוא מחבק אותי.

אחר כך אני חושבת שאולי לאחרונה אני מרגישה כאילו אני מסתכלת על עצמי דרך זגוגית מלוכלכת לא בגלל שאני לא בטיפול, כמו שחשבתי, אלא כי אני לא נוגעת באמת בצער.
אני לא בטוחה שאפשר לגעת בצער הזה בכל פעם, הוא עצום מדי. אז אני דוחקת אותו למטה והוא נמסך באיברים שלי והופך אותי כבדה, לא זזה. אוכלת את הצער ומביטה בחיים קצת מרחוק.

טוב שאני כותבת את זה, ככה לפחות אני טובלת בו אצבע, בצער. לפני שעוד יום של החיים מתחיל וצריך להמשיך לזוז.

אוי מאכזב... יאללה שיגיע כבר המחזור בשביל לנסות שוב..
לפני שנכנסתי להריון השני שלי היה לי ככה.. חודש שבו איחר לי בטירוף וכבר הייתי בטוחה שיש הריון ובסוף לא היה ואז חודש אחרי כשכבר לא טרחתי להתרגש מהאיחור כי כבר "התרגלתי" דווקא כן הייתי בהריון..
אז מאחלת לך שתדבקי מהסיפור שלי..

_אחר כך אני חושבת שאולי לאחרונה אני מרגישה כאילו אני מסתכלת על עצמי דרך זגוגית מלוכלכת לא בגלל שאני לא בטיפול, כמו שחשבתי, אלא כי אני לא נוגעת באמת בצער.
אני לא בטוחה שאפשר לגעת בצער הזה בכל פעם, הוא עצום מדי. אז אני דוחקת אותו למטה והוא נמסך באיברים שלי והופך אותי כבדה, לא זזה._

וואו,
אנחנו במצב כאילו שונה כרגע, (יש לי ילד ועוד אחד בדרך), אבל אני כל כך כל כך מזדהה עם המשפט הזה, ברגעים אלה ממש. אני גם מתלבטת אם טיפול זה מה שיעזור לי עכשיו או שאני יודעת הכל ופשוט צריך לעשות (לצלול). אני דווקא מרגישה שאולי כן טיפול... אבל איזה... ואצל מי... ומתי....
תודה

)':
אני לא בטוחה שאפשר לגעת בצער הזה בכל פעם, הוא עצום מדי. אז אני דוחקת אותו למטה והוא נמסך באיברים שלי והופך אותי כבדה, לא זזה. אוכלת את הצער ומביטה בחיים קצת מרחוק.
כן.

קראתי קצת בדף ונגעת לליבי,.
אני מאחלת לך לנשום , לקבל , לשחרר, להודות על השפע שנתברכת בו, ולהזמין לחייך עוד המון דברים טובים

שייתגשמו כל משאלות לבך לטובה במהרה, אמן ואמן.
שבת שלום!

אינדי אנית, אמן כן יהיה רצון. אגב, עדיין לא קיבלתי.

מישהי, כיף לי מאוד לראות אותך פה.
אני גם מתלבטת אם טיפול זה מה שיעזור לי עכשיו או שאני יודעת הכל ופשוט צריך לעשות (לצלול). אני דווקא מרגישה שאולי כן טיפול... אבל איזה... ואצל מי... ומתי....

אוי, כמה שזה נהדר טיפול. הייתי הולכת שוב ושוב ושוב, אילולא הכסף, אני חושבת. אם את צריכה המלצות, יש לך את המייל שלי, נכון? אני זוכרת שהתכתבנו.

_אני מאחלת לך לנשום , לקבל , לשחרר, להודות על השפע שנתברכת בו, ולהזמין לחייך עוד המון דברים טובים
שייתגשמו כל משאלות לבך לטובה במהרה, אמן ואמן.
שבת שלום!_
אמן כן יהי רצון.

ולימונדה, הצחקת אותי נורא. זה דווקא כן הסופלקי, ימח שמו. טוב, האמת שבכלל לא אכלנו סופלקי, אלא מלא עזים. נראה לי העזים האלה שיבשו הכל. אל תאכלו עזים!

אגב, עדיין לא קיבלתי.
מחזיקה אצבעות

רק עכשיו ראיתי את הדף הזה.

את יודעת, גם אני, עוד לפני החתונה, הייתי בטוחה שלא אצליח להרות. אין לי מושג למה. איזו חרדה קיומית כזו. למזלי, עד כה (טפו טפו, חמסה, שום בצל) לא היו שום קשיים בתחום, אבל אני ממש מכירה את החרדה הזאת. לנו לקחו חמישה חודשים בפעם הראשונה עד שהצלחנו, ובפעם השניה הצלחנו בניסיון הראשון (טיול לאיטליה, מה צריך יותר מזה כדי לשכנע נשמת ילד לבוא לעולם, קצת גלידה והוא בא בריצה).

חיבוקים גדולים מכאן.

לא בא.
עוד חודש לא בא.
אולי טוב שלא בא? ולא בא ולא בא?

האמהות שסביבי נראות כל כך מותשות, אכולות, אבודות. וגם, מאושרות, מלאות, מאוהבות.
והאמא הפרטית שלי היתה כל כך גמורה כשהיא גידלה אותנו, אבל תמיד אמרה: "אין כמו זה בעולם."

אולי טוב שלא בא והלכנו לדיקור הזה שבאמת פתח פה כמה צ'אקרות בעיקר אצל בנז שהיה די כבוי.
אולי טוב שלא בא ועברנו לדירה החדשה והנהדרת הזו. אולי טוב שלא בא, עדיין. עוד לא בא, עוד לא בא. אם לא היה שעון מתקתק מעל הראש שלי ואם לא הייתי מתה מפחד שלעולם לא יבוא, אולי לא היה אכפת לי כל כך שעוד לא בא.
אבל אכפת לי. כי יש לי מקום קטן של תקווה וכל פעם מחדש הוא מתמלא אור. כל פעם מחדש. אנשים לא מסוגלים לכבות את התקווה, זה מה שלמדתי.
אבל המקום הזה כשהוא מתנפץ עם הכתם הראשון של הווסת, הוא בכל זאת מתמלא בעצב גדול.

מוכר... כואב..
ואחרי שהוא יבוא (כמעט) הכל יישכח.
הלוואי שיבוא, כבר בחודש הבא.

נתקעתי פה בקיר. הרבה זמן לא נתקעתי בקיר. החיים היו לאחרונה, בכמה שנים האחרונות... חלקים יותר. זה טוב, אני חושבת.
הכרתי את בנז והקדשתי את עצמי, על סערותיי ועברי המסובך, לו, לנו. ואחר כך התחלתי לעבוד והקדשתי את עצמי, על חיוניותי וחוסר הבטחון שלי, לעבודה, לה. והצלחתי.
רוצות לדעת משהו? זה קצת סוד, שלא יפתח לי הפה של השטן והעין שלו שלא תבחין, בדרך כלל אני מצליחה.

החיים שלי : משברים וטיפוס. משברים גדולים, עמוקים, אבל גם הטיפוס הירואי ואני מצליחה, בדרך כלל אני מצליחה. וגם יש לי מזל, גם זה סוד. יש לי מזל, זה ידוע.
אבל פה נתקלתי בקיר ואני מרגישה שזה פשוט גדול עליי. לא יודעת לאן ללכת, מה לעשות, אין לי תכנית פעולה. אז אני הולכת לבנז, אולי לו יש תכנית פעולה? ובכן, יש לו הרבה תכניות פעולה
איך לשפר את מה שזה לא יהיה שהוא עובד עליו עכשיו בממלכת ההייטק בה הצל לא נרדם. או שהוא מסכים עם התכנית שלי, או שהוא סומך לחלוטין על התכנית של המדקר, או שהוא ממציא באותו רגע תכנית, זה גם יכול להיות.
בכלל, איפה אני ואיפה הוא? בעצם? למה הכול מרגיש כל כך מסיס? אנחנו בקטע בכלל? מי אנחנו? אנחנו באמת מתכננים להביא ילד לעולם? אנחנו?
איפה הוא? עכשיו הוא בעפולה. קודם הוא היה בקוריאה. קודם הוא עבד אלף שעות. ויש לו נטייה לברוח ויש לו נטייה להקדיש את עצמו לפרוייקטים ענקיים וכן, יש לו נטייה לא להיות.
ואיפה אני? חלשה. עייפה. יש לי נטייה לעייף את עצמי. יש לי נטייה להתעסק יותר מדי בפצעים וכעסים. יש לי נטייה למלנכוליה והרהרת.
כלומר, אנחנו לא נראים לי כזה חומר משובח להורות, אם אתן שואלות אותי, בעיקר אני, שאני כזאת עייפה כל הזמן והמחזור הזה כואב! כואב!!!

טוב, החודש זה קורה. אני חוזרת למעקב זקיקים ואני עושה כל מה שצריך!
לא - החודש זה קורה! אני מודדת חום כל בוקר ועושה טבלת מעקב.
החודש זה קורה - אני אוכלת כמו שצריך!
החודש זה קורה - מזדיינים כמו שפנים, נשואה ותיקה תראה כמו נזירה על ידי.
החודש משהו קורה, אינעאל העולם.

החודש זה קורה
@}

גדול,
תודה על השיתוף

עכשיו ראיתי שענית לי למעלה, תודה

אני במקום הרבה יותר טוב עכשיו. בעצם, למה ככה? אני במקום טוב!
מאחלת גם לך, מקום טוב.
וחוץ מזה, נראה לי, נכון שאני לא מכירה חוץ מפה, אבל ממש נראה לי - שאתם אחלה אחלה אחלה חומר להורות
שבוע טוב ועידן חדש טוב!

נכון שאני לא מכירה חוץ מפה, אבל ממש נראה לי - שאתם אחלה אחלה אחלה חומר להורות

אוף, איזה דף מעולה.
משתתפת.
יאללה בוא.
אמנם זו קריאה לא לתינוק, אלא לאהוב ,חבריקו שלי.
מזדהה עם שכנועי ה- אולי טוב שלא בא.
ואולי באמת טוב.
מה שבטוח, החודש זה קורה

בממלכת ההייטק בה הצל לא נרדם
D-: (מתרכזת במה שהכי פחות חשוב)

מזדהה מאד מאד לשעבר. עם התחושות. עם המערבולת - כנראה העמוקה בחיי. עם הפגישה בדבר שהוא פשוט גדול מאיתנו, נשגב מאיתנו, לא בשליטתנו.
_{(ותראי אותי עכשיו, 17-18 שנים אחרי. אז זה פשר הלשעבר)}

חלמתי שילדתי תינוקת וקוראים לה רוני והיא מתוקה-מתוקה-מתוקה! כשהיא מחייכת, הלשון שלה נופלת הצידה והיא כולה חלבית כזו, עם עיניים כחולות ענקיות.

קמתי שמחה, אולי זה סימן?
גם החודש לא בא, לא באה, לא באו. לא נורא.
עוד יבואו.

אולי זה סימן?
אינשאללה!
כל פעם שאני רואה את השם שלך במה חדש אני מחכה לרגע שאכנס לכאן ותגידי שאת בהיריון.
וגם אם יתמהמה, בוא יבוא

שבת שלום ושבוע טוב.

כל פעם שאני רואה את השם שלך במה חדש? אני מחכה לרגע שאכנס לכאן ותגידי שאת בהיריון.

הצחקת אותי, כי זו אחת הפנטזיות הקבועות שלי. להודיע לכולם ואז להיכנס לפה ולהגיד: בא!

כל פעם שאני רואה את השם שלך במה חדש?? אני מחכה לרגע שאכנס לכאן ותגידי שאת בהיריון

גמני

שליחה על ידי חני* » 13 ינואר 2013, 18:43

מיכל
מאחלת לך המון הצלחה ואהבה

וגם אם יתמהמה, בוא יבוא

_מיכל
מאחלת לך המון הצלחה ואהבה_

תמיד נהנית לקרוא אותך!!!
ומזכירה לך ש הוא יבוא

לימודנדה, איך לא יבוא עם שיר כזה?
רק בשבילו הוא צריך כבר לבוא.

תקשיבו, אתן מקסימות ונוגעות ללבי ומחזקות אותי נורא, אז שוב אני מתנצלת על זה שאני לא תמיד מגיבה.
קשה לי להסביר את זה, אני חושבת שזה קצת מחסור בפנאי נפשי+ אוקוורדנס כזה שיש לי, מטבעי.
אבל הכול נהדר לי, באמת. ממש מרגש אותי ואני איכשהו באמת מאמינה שיש בתגובות האלו איזו ברכה אנרגטית, קצת כמו תפילה.

גם אני כל פעם. את יותר מדי נוגעת לי בלב, בשביל לכתוב כאן בד"כ כלל.
יגיע,תגיע, יגיעו... אמן!

אני באמת נורא נורא אוהבת את בנז.
לפעמים זה כמו נס קטן, לחשוב שאני אוהבת אותו ככה, כבר 4 שנים.
אני אוהבת אותו בהתמדה גדולה. את המרקמים שלו והריחות שלו והמקום שיש לו בשבילי אצלו, תמיד.
אני אוהבת את חום הגוף שלו ואת הידיים שלו.
ואני אוהבת להיות איתו ולצחוק איתו ולהזדיין איתו.

לא יודעת מה נפלה עליי כל האהבה הזו פתאום. אולי כי הרגשתי אהובה בזכות התגובות שלכן, אולי כי יצאתי לחופש קצר מהעבודה וזה נתן לי קצת נשימה לאהבה.
אני התאהבתי בו כשהוא דיבר איתי בהתרגשות כנה, בטלפון, על שירים. שמעתי את החום והסקרנות ובעיקר את ההתלהבות וידעתי שאנחנו מתאימים אחד לשניה לגמרי-לגמרי-לגמרי, עד הסוף.

ולפניו בכלל לא הכרתי את שיר ליל שבת, זאת עוד מתנה שהוא נתן לי.

http://www.youtube.com/watch?v=f9pm1AsV9mE

דברים שהייתי רוצה שיקרו:

שנוכל לקחת את זה בקלילות ובהומור ובעיקר, בעיקר, בפתיחות. זה נורא חסר לי, היכולת פשוט לדבר על זה, לצחוק על זה. כאילו, זה מצב נאחס, אתם יודעים, אבל כבר הייתי במצבים נאחסים בחיים ותמיד חשפתי וצחקתי, זו הדרך שלי. הבעיה שאני הפעם לא לבד ובנז, מסיבותיו, מאוד דיסקרטי. לא בא לי להיות דיסקרטית, מה הסודיות הגדולה? מנסים להיכנס להריון, יש אלף כמונו הרי. תן לי לצחוק על זה, להפתיע אנשים בפה הגדול שלי ולגרום להם לצחוק, זה יגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב.

אבל גם החברות שלי לוקחות את זה נורא ברצינות. קודם כל, כולם אוסרים עלי לדבר על האופציה שזה לא יקרה. כולם! אף אחד לא נותן לי להגיד: ואללה, יש מצב שלא נצליח ונתגבר גם על זה. כלומר, תנו לי לדמיין את התרחיש הכי רע, אני צריכה להכיר אותו כדי לדעת שגם עליו נתגבר. ומה, לא נתגבר? ברור שכן. נתאבל ונמשיך, כי כוח החיים פה עצום. (אתה לא מבין את זה, איש?)

אין שום דבר שלא אתגבר עליו. (הו, אני מקווה שהאלים לא שומעים אותי ומכינים לי איזה שחין או משהו, רק בשביל הכיף.)

אבל מה שהכי הייתי רוצה, חוץ מהדבר עצמו, זה שזה יפסיק להיות כל כך האחריות שלי. התזונה הנכונה, הספורט, לבדוק ביוץ, ללמוד את הגוף שלי. אני עייפה מזה, כי אני נכשלת בזה. אין לי כוחות, אני חלשה ועצובה.
והלחץ הוא גדול מדי.

קוראת אותך @}

לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע, אומר הצהוב, ואני אומרת שלפעמים אסור להיכנע... למי שאנחנו ובמקרה שלך לחוש ההומור ו לכוח החיים העצום

גם אני קוראת אותך

מציעה למרות ההתנגדות ללכת בדרכך, במיוחד מול חברות, כשזה נוגע רק אליך. כשבנז מעורב או נוכח הייתי מתחשבת בו אבל לאט לאט מנסה להכניס קלילות וצחוק גם מולו, בהקשר לסיטואציה.
בהצלחה גדולה גדולה בדרך ובמציאת המינון הנכון של המאמץ והאחריות

לא יודעת למה נכנסתי. הריון לא בתכנית בשבילי, אני מייחלת לדברים אחרים כרגע. אבל כמיהה היא כמיהה ותקווה היא תקווה, והריקוד הזה של בוא-כבר-הנה-אני-מרפה-לרגע-וממש -ממש-לא-מסתכלת-לכיוון-רק-תבוא...
אהבה גדולה וחיבוק גם ממני
שייפתח לך השפע. אמן.

אני עייפה מזה, כי אני נכשלת בזה. אין לי כוחות, אני חלשה ועצובה
שומעים כל כך שאת עייפה.. ובצדק לגמרי. אין לי מה לומר חוץ מלהציע לעזוב את כל הנושא לחלוטין. לקבוע זמן יעד עתידי (עוד שנה נניח) שבו חוזרים להתעסק בזה, ובינתיים - לא עושים כלום. כלום. גם לא "מנסים בצורה טבעית". פשוט כלום. שוכבים כשמתחשק ולא כשלא מתחשק. לפעמים כשקשה לשחרר אז הידיעה שבתאריך כך וכך "מותר" לחזור להתעסק בזה עוזרת ליצור מעין הרפיה במשך הזמן שעד אז - ומפנה מקום וכחות להתחדשות שלך. את נשמעת כל כך זקוקה למנוחה!