מגיבה מהסוף להתחלה.
אז להניק ולשאוב בו״ז זה ממש גדול עלינו
שלא תחשבי שעשיתי דבר כזה עם בכורתי, בטח לא בגיל של עלמה, אבל אולי בסיוע של מישהו. נגיד, בנז מצמיד לך את המשאבה, ואת מתעסקת בלהיניק. (אם כי מודה שאני די התפדחתי לשאוב אפילו ליד בעלי. פרתי מדי.)
כל פעם שהיא יונקת אפילו שלוש דקות יש לי עלייה מטורפת בכמויות.
באמת! וואו, זה מדהים. (ואכן יש הגריין של בשמת, שאומר שלא נבראנו להיניק משאבה... כמה נכון. במובן מסוים נראה לי שמשאבה יכולה לצמצם את הכמויות לא רק בגלל סוג השאיבה השונה מיניקה אלא פשוט מעצם העובדה שיש בנו רתיעה מלהניב חלב אל תוך הדבר הזה.)
הידרדרות רבתי בעניין היניקות
אוי, למה? תסבירי לה שזה לטובתה גם בטווח הקצר של רגע היניקה וגם בטווח הארוך של המשך הייצור!
כבר מספרת לך על ההנקה ועל השאיבה בעודי
![|יד1| |יד1|](./images/smilies/1hand.gif)
, אבל מתזכרת לעצמי לספר לך גם על החליבה.
אז ככה:
כשנולדו התאומות בשבוע יפה (38) ובמשקלים שונים כל כך (2060 גר' מול 3230 גר'!!!), קיבלתי את נפרטיטי ("השמיינע" מביניהן) לביות. אנסטסיה הושארה בתינוקייה מסיבות שונות, ובין השאר אסרו עלי להיניק אותה מחשש שהיניקה תהיה עבורה מאמץ גדול מדי ושהיא תתעייף ולא תאכל די. כמה יכולתי להילחם בזה, כשהמערכת כל כך חכמה ויודעת ובטוחה בעצמה, ואני רגע אחרי לידה ומטופלת בתינוקת נוספת (ותובענית למדי)? עוד סיבה הייתה שהיא הייתה מחוברת לערוי סוכר (דקס?), והיה קשה להיניק אותה עם הצנרת.
וכך יצא שבעיקר הייתי עם נפרטיטי והינקתי אותה ומדי פעם ביקרתי את אנסטסיה.
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
ילדתי בלילה שבין חמישי לשישי. התפקסתי על חדר השאיבות של בית החולים רק במוצאי שבת. עד אז ניזונה אנסטסיה מתמ"ל. בשאיבה הראשונה הצלחתי להפיק כמות קטנטנה לאחר שאיבה שנראתה לי ממושכת. הערכתי את הכמות ב-5 מ"ל, ושיערתי שהאחות בתינוקייה תגיד שאין טעם לנסות להאכיל אותה בזה, כי עצם העברת החלב מכלי לכלי כבר לא תשאיר כמעט כלום. בפועל נחתתי על אחות מקסימה, שאמרה ששאבתי כ-2 מ"ל (את קולטת!!! 2 מ"ל! ברגע שהיא אמרה את צנח לבי, והיה לי ברור שהיא לא תקבל את החלב). ואז... האחות העבירה את החלב לפטמה של בקבוק ונתנה לקטנטנה את מנת חלב האם הראשונה שלה! כמה שמחתי!
אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה שהינקתי אותה, אבל זה היה כנראה לא הרבה אחרי כן, ולגאוותי ולשמחתי שקילות ה"לפני" ו"אחרי" הראו שהיא ינקה יותר מאשר אכלה מבקבוק (20 גר'/ מ"ל, נראה לי).
![|יש| |יש|](./images/smilies/hurray.gif)
יצאנו הביתה בגיל חמישה ימים. אני לא זוכרת את כל הפרטים ואת כל הרצף, אבל בסך הכול שתיהן ינקו בשמחה אלא ש... לא עלו טוב במשקל. אנסטסיה השתחררה במשקל 1990 גר'. אני חושבת שיצא לאורך כמה שבועות שהן עלו לסרוגין: פעם זו מגיעה לרף של טיפת חלב ופעם זו, כנראה כיוון שבכל פעם שאחת מהן לא עלתה די במהלך השבוע, הקפדתי להיניק אותה יותר בשבוע שלאחר מכן עד השקילה הבאה... מצב הרוח שלי היה גרוע וה"עצות" של חמותי, שבאה לעזור לי וליוותה אותי לטיפת חלב, לתת תמ"ל לא חיזקו אותי במיוחד.
עד מהרה יצרתי קשר מחודש עם יועצת ההנקה שנפשה אתנו עוד לפני הלידה כדי ללמד הנקת תאומים. (בפועל לא הינקתי אותן הרבה יחד בתקופה הראשונה.) בעצתה התחלתי לשאוב ולשאוב כדי לוודא שהן מקבלות די חלב. פעלנו לפי הנוסחה של כמות יומית של לפחות 150 מ"ל לכל ק"ג ממשקל הגוף. ערכנו רישום יומי מסודר במחברת וסיכמנו את סך הכמויות. זה היה מעין משטר מטורף שכזה, ובהחלט גייסנו די מהר עזרה בתשלום.
באותה התקופה - בערך עד גיל חודשיים או שלושה - לאורך היום הן בוקבקו כמעט כל הזמן, ובלילות (כשלאף אחד לא היה כוח) הינקתי בשכיבה. אני זוכרת את עצמי חלשה כל כך שהרגשתי כאילו אפילו בשכיבה אין לי בכלל טונוס. בעלי היה מביא לי אותן, והמשיך בכך עד גיל שנה.
בסופו של דבר, העלייה במשקל התחילה להתייצב. מעניין שהן לא עלו תמיד לפי הגרפים (מן הסתם אלה לא היו גרפים של תינוקות יונקים, אבל באמת שלפעמים עלו קצת מאוד או אפילו נשארו באותו המשקל!), אפילו כשיכולנו לראות בכתובים שהן אכלו את הכמות הנדרשת ויותר ממנה. אולי בגלל פליטות מרובות.
עכשיו מגיע הקטע הרלוונטי בסיפור... (או שבעצם העובדה שאנסטסיה הסכימה לינוק כשהצעתי לה על אף הנתק הממושך בינינו בהתחלה היא הקטע הרלוונטי ביותר בסיפור?)
כשראינו התייצבות, הנחתה היועצת לחזור להנקה בלעדית (עד שיצאתי לעבודה שאז חזרתי לשאוב - ובעצם עוד הרבה לפני כן חזרתי ללימודים ושאבתי - אבל הכוונה הייתה הנקה בלעדית כשאני נמצאת). וזה היה מפחיד! הן התחברו בלי בעיה וינקו, מה שלפי היועצת היה פלא, ואז לא ידעתי להעריך זאת, אולי בגלל ההנקות הליליות. מה שהיה מפחיד הוא שפתאום לא היה לי רישום מדוקדק של הכמויות, וכל הזמן חששתי שאין לי מספיק חלב. היה גם איזשהו שלב שרופא הילדים רשם לנו איזו אבקה מעשירה והמליץ להוסיף אותה לחלב השאוב. אבל...
סוף טוב הכול טוב הן ינקו עד גיל שנה וחצי (שאז כבר הייתי בחודש שלישי עם לאונרדו)! ואמנם העלייה של אנסטסיה במשקל לא הייתה מדהימה, אבל רק היום עוד נשקלה אצל רופאת הילדים, כך שנראה שהצורך במעקב גדילה מתמשך לא קשור לתוצרת החלב שלי...
<יצא ארוך!>
ובעניין החליבה הידנית:
כשברתולומאוס נולד נשמעה מפי הצוות איזו טענה על נשימות מהירות מדי. לא ברור לי אם זה היה סתם איזה חשש שלהם בגלל דיווחי על זיהום בשליה בלידת התאומות (סיפור בפני עצמו) או שהיו דברים בגו. בכל אופן, שעות ספורות לאחר לידתו הועבר הילדון לטיפול נמרץ בפגייה. האכלה דרך הפה נאסרה ליממה, אם אני זוכרת נכון. הבנתי שהוא יוכל לקבל חלב אם בבקבוק מאוחר יותר (נמצא באינקובטור מועשר בחמצן), אבל המאוחר יותר היה שבת, כי ילדתי ביום שישי. הלידה הייתה בחמישה לשמונה בבוקר, וההסבר על הקפדה על סטריליות בשאיבה לפגים נתקבל ביום שישי לקראת אחת בצהריים. את חנות "יעל" בבית החולים, שאליה הונחיתי להגיע על מנת לקנות את ציוד השאיבה הסטרילי שבלעדיו אין נותנים לפגים את החלב השאוב, סגרו לפני שהספקתי להגיע אליה... בצר לי התחלתי בשבת בבוקר לחלוב את עצמי לתוך צנצנות זכוכית מעוקרות קטנות מהפגייה, ולמרבה הפלא הצלחתי יותר מפעם לפעם. למיטב זיכרוני, כשהשתחררנו הביתה (ביום שני או שלישי) כבר לקחתי אתי מאגר קטן של חלב להקפאה בבית.
וגם הקטן הזה בעצם הספיק להתחבר אלי בחדר הלידה לזמן קצר (מה שלתאומות לא ניתן כלל), ואחר כך הופרד ממני לטובת קופסת פלסטיק ובהמשך בקבוק. כשהרשו לי לראשונה להיניקו, זה היה תוך הסבר מפחיד, שאם המכשור יצפצף, ההנקה תופסק מיידית והוא יוחזר לאינקובטור. דמייני הנקה בסיטואציה כזאת (וזה עוד לפני שהזכרנו את החלל הגדול והקר ומלא האינקובטורים והמצפצפים סביבי ואת החוטים המשתלשלים מהאפרוח שלי).
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
אבל... הוא ינק בשלום! (ושוב, רק לאחרונה בעקבות דיון של מאי עם בשמת בדף שלה למדתי להעריך את הנס!) ובנקות הבאות למדתי להסתכל במוניטור ואם ראיתי שינויים לרעה בערכי הדופק או הסטורציה, למדתי להרפות את הכתפיים ולהיטיב את נשימתי, כי גיליתי קסם מופלא שברגע שאני עושה זאת, המדדים שלו משתפרים מיד!
(והוא ינק עד גיל שלוש וחודשיים, עת נגמר לי החלב בהריונה של אזמרלדה.)
מיכל!!!
ניצלתי את הרשות שנתת לי לאיזו תרפיה בכתיבה... אני מקווה שאת לא מתחרטת, ושסיפוריי ינסכו בך תקווה, ובעיקר אני מאחלת לך שבהמשך תוכלי גם את לכתוב סיפורים מופלאים עם סוף מעודד בחזית ההנקה.
(ובכל מקרה, גם אם ההנקה תהיה קצרה יותר משקיווית, אני בטוחה שבסיפורים שלך יהיו הרבה הנאות והצלחות. @})