ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים

אנונימי

_{שם הדף שוּנה מ: האם תפסנו אזימוט לחלל}

_{ראו גם: איבחון ותיוג ילדים}

טוב, זה לא דף בנושא אסטרונומיה, למקרה שמישהו תהה
סתם מתאר את ההרגשה שלי כעת
אולי אחרי שתהייה לי קצת יותר בהירות, אשנה את השם של הדף למשהו מעט יותר תקשורתי

אז הכל מתחיל מזה שהייתי היום עם בני בפגישה אצל מרפאה בעיסוק
נחמדה, צעירה כזאת ומאד מאד מיינסטרימית, במכבי
תשאלו למה הלכתי? היתה לי כבר הרבה זמן תחושה שלבן (בן 4, בבית) יש רגישות יתר שמיעתית, ורציתי לעזור לו.
שלחתי טפסים למכון להתפתחות הילד, הוזמנתי, נפגשתי איתה פעמיים, שבמהלכן היא שאלה הרבה שאלות, ואפילו פתחה לי כיווני מחשבה חדשים.
התברר שלילד אכן יש רגישות שמיעתית, כנראה שגם משהו בתחושתיות וצורך במגע עמוק, לא משהו חמור, הכל באופן די מינורי.
בשתי הפגישות שהיו לי איתה, היא נתנה לי עצות ממש טובות שיישמתי בהצלחה על הבן (משחקים כמו לגלגל אותו כנקניק בתוך שמיכה ועוד...), ובסוף הפגישה השניה, זרקה לי שהיא רוצה לראות גם אותו.
אז היום הגעתי איתו. סיפרתי לו שהיא רוצה להכיר אותו והוא בא בשמחה
ואז....

ממה להתחיל? מהקול המתקתק מתיילד בו דיברה איתו? מכך שזרקה לו שמות של דמויות מהטלויזיה שאינו מכיר, כי אין לנו TV (דורה וכו')?
הרגשתי שאנחנו בסוג של ייקום מקביל, כאילו מדברים בשפה אחרת.
אחר כך היא התחילה לשחק איתו ולמעשה בחנה אותו- להרכיב פאזל למשל. או לצייר דמות של ילד.
הוא צייר, כמו שהוא אוהב- שירבוט כללי מלפפוני, עם דברים בפנים, והמרפאה בעיסוק שאלה אותו איפה הידיים? עניתי לה שילד בגילו לא חייב לדעת לצייר דמות (איפה חוה בת חיים שתסביר, כשצריך אותה?) והיא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח.
גם עם הפאזל הוא הסתבך, פשוט כי מימיו לא הרכיב פאזל! זה לא שאנחנו "נגד" פאזלים, אבל הוא עושה כל כך הרבה דברים אחרים בבית, ואת זה לא .
הנה , אני כבר מתנצלת...
שיהיה ברור שאין לי שום בעיה עם כך שהוא לא מרכיב פאזלים,
אבל הרגשתי שהוא עומד למבחן על דברים שהם ממש מיומנויות נרכשות, שילדי גן ממוצע רוכשים, והוא לא.
חלק מהדברים, כמו איזה שאלון חזותי, הוא עשה ממש טוב, אבל חלק- היו הפעם הראשונה שנתקל בהם (כמו לצבוע משהו בתוך קווים), והסתבך קצת.
או בכלל, למלא הוראות שונות. הוא ילד שממש לא רגיל שמפעילים אותו במשחק, ועצם זה שהיא כל הזמן אמרה לו מה לעשות, היה חדש לו.
במפתיע, הוא ממש שיתף איתה פעולה ורצה לשחק ולעמוד ב"משימות" ומאד ניסה ורצה להצליח
בסוף, כבר קצת נמאס לו, ואז, בעודו נוזל קצת על הכסא, כששפת הגוף שלו משדרת "טוב, מיציתי...", היא אומרת לי -"נראה לי שטונוס השרירים שלו קצת חלש, הנה תראי".
עכשיו- מדובר בילד חזק מאין כמותו. לראיה- לפני שבוע ראה חברה (בת 5.5), נוסעת באופניה בלי גלגלי עזר, וביקש גם הוא להוריד את גלגלי העזר מאופניו, וכעבור חצי שעת אימון עם אבא- תפס את העניין לגמרי ונוסע חופשי ללא גלגלי עזר. זה גיל מאד צעיר לכך. הוא מטפס על עצים, וקופץ וסוחב. טונוס חלש??.
היא ממש לא קלטה אותו.

עכשיו, ברור שאפשר להגיד (כמו שבן זוגי אמר)- טוב יאללה, מי צריך אותם אלה? מה זה השטויות האלה? או יותר מזה- למה לא הוצאת אותו משם מיד?
ומפה מגיע התסכול שלי.
כי הרי פניתי מלכתחילה, כי לא הכל מושלם. אני מזהה קשיים אצלו ואני רוצה לעזור לו.
אנחנו לא משק אוטארקי, אנחנו לא יכולים לספק לו את כל מה שהוא צריך.אני לא יודעת איך לעזור לו פה, ונראה לי חשוב להעזר במישהו מבחוץ
וכדאי לתת קרדיט שעוד אנשים חוץ ממני, מבינים משהו. היא לא היתה בורה ולא כלום, פשוט בחורה סטנדרטית, עם דעות סטנדרטיות על מה ילד בן 4 אמור לדעת לעשות.
ואז, במפגש עם ה"עולם בחוץ" הוכתי ממש בתדהמה עד כמה יש פער בולט, כאילט מדובר בשפות זרות, עולם מושגים אחר
ובכלים שלהם, הילד המקסים והבהחלט חכם שלי, יוצא...נו, איך לומר...קצת מפגר... (ושיהיה ברור- הוא ממש הפוך מזה!!!)
ואני, ראיתי במבט שלה, האמא, שיוצרת חסך אצל בנה, בגלל המוזרויות שלה.
ואז מה הפיתרון? ברור שהכי טוב לא להזדקק לעזרה אף פעם, ברור שהכי כיף זה לבחור בדרך שהיא לא הנורמה ושהכל יהיה סבבה. אבל כבר מזמן למדתי שזה לא בהכרח תמיד כך.

אז מה? שוב פעם ללכת באופן פרטי, למישהו הספציפי שאולי אמצא (ואולי לא)? הרי כל היום אנחנו משלמים-
להומאופט הפרטי (כי הרי רופא הקופה לא בראש שלנו), ולאוסטיאופט הפרטי (שוב אותו כנ"ל), כל כך רציתי פעם אחת להיעזר בשירותים שפשוט מגיעים לי, כאזרחית משלמת מיסים.
ומעבר לכך, בחרנו באורח חיים מסויים שפשוט נראה לנו (כרגע), יותר הגיוני ומתאים, ולא בחרנו לנופף דגלים או לשאת אג'נדות, ולא הייתי ערה לכך שתפסנו, עם הזמן, כזה פער מאיך שהחברה סביבנו מתנהלת.
אם נוסיף לכך שאין לנו מושג באמת מה ילד יום, ואין לנו סביבה מי יודע מה תומכת, הכל ביחד מאד באס אותי, וגרם לי לחוש שאנחנו תופסים אזימוט לחלל. לבדנו.
הילד יצא מכך בשלום סה"כ, ובאופן כללי (על אף שנמאס לו בסוף כאמור, אחרי כמעט שעה), לא נראה לי שחווה את זה קשה
אבל בסוף, היא זרקה לי שהוא כנראה יצטרך טיפול פרטני, ולא נראה לי שאני רוצה להעמיד אותו בסיטואציה הזאת שוב.
לא רוצה שיצטרך למלא הוראות, ולא רוצה שילמדו אותו איך לצייר דמות או להרכיב פאזל, או אני לא יודעת מה. בן הזוג בכלל הטיל וטו נגד טיפול אצלה.
אז מה?
ברטקה בודדת לחלל החיצון....

אולי דרך דפי ההמלצות השונים תמצאי מטפלת אלטרנטיבית שמקבלת גם דרך קופת חולים?

מקריאת הפסקאות שכתבת, ניכר כי את שלמה עם עצמך בדרכים שברתם, או כמו שאמרת,
באורח חיים מסויים שפשוט נראה לנו (כרגע), יותר הגיוני ומתאים .
חצי הכוס המלאה - התמודדת עם המפגש הנ"ל בלי להרגיש קטנה או טועה.

הנושא ממש מעניין, ואכן מעורר תהיות.
אשמח לקרוא עוד.

כמו כן, שם הדף מקסים,
ויחד עם זאת, בהנחה שהדף יתפתח ושיהיו בו הרבה הגיגים חשובים - מאוד יעזור שיהיה שם דף מתאים, למציאה קלה של מי שיתעניין בנושא בעתיד.
מה את אומרת?

אם נראה לך שיש בעיה כדאי לטפל בה ,אם נראה לך שהיא מבינה איך לטפל בבעיה כדאי לך להעזר בשרותיה
א ב ל
אולי כדאי לך לעשות לה שיחת הבהרה לפני כן ולספר לה שאתם "אחרים "
להסביר לה שחלק מין הדברים שהיא תבקש ממנו לעשות לא יצא לו לעשות לפני כן ויש דברים שהיא אולי לא תדע שהוא כבר עושה והוא עושה אותם בקלות (למשל לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר)
(שככה רק הערה זה לא קשור לכוח זה קשור לשיווי משקל )
תאתגרי אותה , תאתגרי את עצמך
תוציאי ממנה את מה שאת צריכה ממנה

אוף, כמה שאני מזדההה. ביחס ישר לכמות ה-ה' במילה ההיא.

אנחנו אמנם הרבה יותר קטנים ועם עניין אחר לגמרי, אבל גם אנחנו מכירים את התפתחות הילד מבפנים.
הפיזיותרפיסטית נותנת לו לשחק עם התאמת צורות, או במן משחק כזה עם דמויות שקופצות בלחיצת כפתור.
הוא יושב מול המשחקים ותוהה מה בדיוק לעשות איתם למשך שניה, ואז זוחל לו לכיוון אחר. או תופס חלק מסויים ומכניס אותו לפה.
אין לו כאלה בבית, אני לא משחקת איתו בכאלה, הוא לא רואה את הפלסטיקים האלו מעבר לפגישה הדו שבועית שלנו שם.
אז האם יש בעיה איתו, או שהוא סתם צריך ללמוד את כללי המשחק קצת יותר טוב?

הרופאה ההתפתחותית שואלת אותי אם הוא כבר עושה 'ידיים למעלה על הראש'. עד שהיא השכירה את השיר הזה, לגמרי שכחתי מקיומו. לא שרתי אותו לילד.
אני לא מוחאת לילד כפיים על כל דבר שהוא עושה, אז למה שידע?
אמנם במקרה שלנו בהחלט יכול להיות שהבעיה היא גם אצל הילד, אבל לאורח החיים שלנו בהחלט יש השפעה על התמונה הקלינית שמצטיירת במוחה של הרופאה.

את צריכה עוד כמה אנשי צוות בטיסה הזו לחלל?

(ועצה מעשית: מצלמת וידאו. צלמו את הילד בסביבתו הטבעית. אפילו בלי לעצור, פשוט לשים את המצלמה ברקע, ולערוך אח"כ. ואז לעשות עוד פגישה אחד על אחד עם המרפאה בעיסוק, ולהסביר לה מאיפה אתם באים ומה חשוב לכם. תעשו תיאום ציפיות.)

שליחה על ידי דעה* » 29 יוני 2010, 09:48

אני רק מציעה מנסיוני המוגבל: לקחתי את הבכורה למרפאה בעיסוק דרך קופת חולים. היתה בחורה נחמדה ומקסימה, אבל לא עזרה הרבה.
הצעיר הולך עכשיו למרפאה בעיסוק פרטית, ותיקה, מנוסה, שראתה כבר הכל. תשמעי, זה שמיים וארץ, הבדל עצום. ואנחנו אפילו לא כאלה אלטרנטיביים, לדעתי זה יותר עניין של ניסיון ומקצועיות.
באמת מרגיז שכדי לקבל טיפול טוב צריך לשלם פרטי על כל דבר, אבל זו כנראה המציאות, גם למי שלא בחינוך ביתי.

תשאלו למה הלכתי? היתה לי כבר הרבה זמן תחושה שלבן (בן 4, בבית) יש רגישות יתר שמיעתית, ורציתי לעזור לו.

נשמע שהתפזרת ושהיא התפזרה איתך.
אולי תבדקי נקודתית את ההשערה שלך.
תתארי את הסימפטומים הספציפיים בפני מי שמתמחה בבעיה מסוג זה ותקבלי חוות דעת ראשונית אם אכן זאת אפשרות.
משם תמשיכי הלאה. מי שירצה לבדוק דברים אחרים אצלו , אל תסכימי אם את לא חווה אותם כלא תקינים.
תהיי יותר מדוייקת.
כשאנחנו חושפים את הילדים שלנו לבדיקות הנשענות על נתונים סטטיסטיים שאינם רלוונטיים לגבינו, אנחנו מקבלים תוצאות שאינן רלוונטיות עבורנו.
זה כמו שאומרים לאמא שהילד שלה קטן מדי מבחינה סטטיסטית ולא לוקחים בחשבון שהוא בא ממשפחה שבה יש הרבה קטני גוף.

אני כל כך מבינה אותך.

_אנחנו לא משק אוטארקי, אנחנו לא יכולים לספק לו את כל מה שהוא צריך.אני לא יודעת איך לעזור לו פה, ונראה לי חשוב להעזר במישהו מבחוץ
וכדאי לתת קרדיט שעוד אנשים חוץ ממני, מבינים משהו._

ואז, במפגש עם ה"עולם בחוץ" הוכתי ממש בתדהמה עד כמה יש פער בולט, כאילט מדובר בשפות זרות, עולם מושגים אחר

ומעבר לכך, בחרנו באורח חיים מסויים שפשוט נראה לנו (כרגע), יותר הגיוני ומתאים, ולא בחרנו לנופף דגלים או לשאת אג'נדות, ולא הייתי ערה לכך שתפסנו, עם הזמן, כזה פער מאיך שהחברה סביבנו מתנהלת.

אוי...
|אנחת הזדהות פולנית-קולנית|

בדיוק דיברתי באיזה מפגש על כך שכל כך התרגלתי לבועה הקטנה והחמימה שיש לי פה,
לשלוף ציצי לילדה בת שנה וחצי, להסתכל סביב ולראות שהיא היונקת הכי קטנה בערך,
דברים כאלה.
ואז אני יוצאת לעולם הגדול והוא פשוט נראה לי הזוי. הזוי.

אני מסכימה עם אילה:
_אולי כדאי לך לעשות לה שיחת הבהרה לפני כן ולספר לה שאתם "אחרים "
להסביר לה שחלק מין הדברים שהיא תבקש ממנו לעשות לא יצא לו לעשות לפני כן ויש דברים שהיא אולי לא תדע שהוא כבר עושה והוא עושה אותם בקלות (למשל לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר)_

וגם עם אורי:
חצי הכוס המלאה - התמודדת עם המפגש הנ"ל בלי להרגיש קטנה או טועה.
וזה הרבה מאוד!!

רותה, ממש כדאי לבחור שם דף מתאים . את מפסידה הרבה קוראות/כותבות בגלל שהן לא מעלות בדעתן על מה הדף, ולכן לא נכנסות אליו.

ילדים באופנים באבחונים מיינסטימיים?
שכנתי נתקלה במאבחנת עם הילדה שלה. ההיא האשימה את החינוך הביתי בבעיות התקשורת של הילדה (כשהיא היתה בת פחות מחמש, אגב).
שכנתי הלכה לחוות דעת נוספת, ונפלה במזל על מישהי יותר נורמלית.

יש גם דף איבחון ותיוג ילדים

תודה על כל התגובות...
אורי- הלוואי שזה היה כל כך פשוט... ברור שזה הפגיש אותי עם הספקות והתהיות שלי , כן עברו לי בראש מחשבות שאולי באמת כל הבעיות נובעות מהבחירות "המשונות" שלנו?. לא היה לי פשוט עם הביקורת העקיפה שהרגשתי שמופנית אליי.
עם זאת, איפשהו אני יודעת ומרגישה שלא, אם כבר להיפך- נראה לי שהקשיים היו יותר גדולים אם הילדון היה במסגרת. אז אולי אתה צודק בגישה האופטימית שלך...

אילה א , הסברתי לה תוך כדי השתי פגישות הקודמות (ללא הילד), מעט על אורח חיינו. יש לי הרגשה אפילו שסקרנותה התעוררה, ואולי בגלל זה רצתה לראות אותו... גם תוך כדי האיבחון הסברתי לה שיש דברים שהוא נתקל בהם בפעם הראשונה, וגם אמרתי לה שיש גישות שבכלל לא מעודדות מיומנויות כאלו בגיל זה- למשל צביעה בתוך הקווים, הרכבת פאזל, דרישה לצייר דמות אנושית שתיראה כמו בן אדם... היא לא התרשמה.
בהתחלה אמרה שהיא בודקת תוך כדי עוד מיומנויות, כמו סבלנות, התמדה, אחיזת עיפרון ועוד.נגיד שאת זה עוד קיבלתי.
כשהגענו לפאזלים, היא היתה מזועזעת שהוא לא מרכיב פאזלים, והסבירה לי כמה זה חשוב לפיתוח המוח.
בקיצור- הראש אחר לגמרי. לא נראה לי שאצליח לשכנע אותה שהגישה שלי לגיטימית לא פחות.
מה גם , שאני מגיעה עם איזשהי בעיה, ואז כביכול יש לה הוכחה ("אהה!, לא הרכבת איתו פאזלים, ולכן כך וכך וכך...")
יש לי הרושם (המדכא), שבשביל לשכנע אנשים בגישה כל כך הפוכה, צריך להציג את הילד המושלם. ואין דבר כזה, לפחות לא במקרה שלי...
בקיצור חובת ההוכחה עליי, בדיונים כאלה. הייתי מעדיפה פשוט לא להכנס אליהם.
מה שביאס אותי, זה לגלות כמה השפות כל כך אחרות, כמה התרחקנו.
(ודרך אגב, נכון שבאופניים נדרש שיווי משקל, אבל לו היית רואה איזה עליות הוא מדווש בלי למצמץ, היית מבינה שטונוס חלש כנראה אין לו...)

תכף אמשיך, קוראים לי

הלחצת אותי עכשיו. הילד שלי בן ארבע וחצי ועדיין לא עושה את הדברים האלו.. (גם נמצא בבית)

גם שלי לא עשו. התחילו "שמש" סביב גיל 5 (הבנים. הבת מעט קודם לכן). פאזלים כמעט ולא הצגתי בפניהם, כי אני עצמי לא מתה על זה.
מה אני אגיד לכם - הם נראים לי לגמרי נורמליים עכשיו (5.5, 7, 8).
(מכוון לפלוני אלמונית, ולא לפותחת הדף)

תודה טליה. באמת שלא עלה על דעתי שמישהו יחשוב שבגיל הזה חייבים לצייר בתוך הקווים וכאלו. מה, בגן באמת יושבים ומלמדים אותם דבר כזה? (ואנשים עוד מעזים להגיד שלהישאר בבית זה בזבוז זמן??)

מצטרפת מאד להמלצה להגיע אל מישהי יותר מנוסה ואולי גם יותר מבוגרת, שהספיקה לראות יותר דברים.... לא בהכרח באופן פרטי, אולי אפשר גם למצוא מישהי כזאת דרך הקופה.
בכל מקרה, לא הייתי ממהרת לאפשר טיפול פרטני עם מישהי שאת מרגישה שלא קלטה את הראש שלכם ואת הילד, זה מתכון לאי הבנות ותסכולים של כולם.

מאד קל להיסחף מידי פעם לתחושה הזאת שמשהו לא בסדר, גם לי זה קורה. וזה יכול לעורר הרבה ספקות בנוגע לדרך שאנחנו פוסעים בה... יש משהו בהסתכלות של אנשי מקצוע שהרבה פעמים מתעלם מהחוויה של הילד עצמו, ורק מסתכל על טבלאות ההישגים ועל מה ילד "אמור" לעשות בגיל מסוים. ויש בזה עיוות גדול בעיני. ברור שלפעמים יש בעיות אמיתיות שכדאי להתערב בהן כדי לסייע, אבל זה לא בהכרח דורש "אבחון מקיף של הילד" (כאילו שבכלל יש דבר כזה), ובמקומות שבהם לאף אחד מהנוגעים בדבר אין בעיה, לא צריך לחפש פתרון....

רק אתמול סיפרה לי חמותי (שהיא קלינאית תקשורת כבר המון שנים ואשה מופלאה) שהיא אחת הקלינאיות היחידות שאצלן ההורים נמצאים עם הילד בתוך הטיפול, כי מאמינים שזה מפריע לקשר הטיפולי ולעבודה שנעשית, שהנוכחות של ההורים יכולה "להפריע" (לא במלים האלה אבל זאת הכוונה בגדול), וכו'. ועד שהיא אמרה לי את זה לא העליתי על דעתי שילד קטן יכול להימצא בטיפול ללא הורה, זה נראה לי הזוי מכל כך הרבה סיבות... החשובות שבהן הן תחושת הבטחון של הילד והעובדה שהוריו הם אלה שמטפלים בו ונמצאים איתו כל הזמן אז הכי חשוב שהם ידעו איך לעזור לו בכל שאר השבוע שהוא לא השעה הטיפולית.....

לא בטוחה למה סיפרתי את זה בדיוק, אולי כדי להמחיש שגם אני מזדהה עם תחושת ההתרחקות מהמיינסטרים ומהעולם שנמצא שם בחוץ. אבל מה אני יכולה להגיד, ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר שפויה ויותר שלמה עם הבחירות שלנו כהורים, מנותקות ככל שתהיינה. ואני גם מגלה שאנחנו לא עד כדי כך לבד, יש עוד מוזרים כמונו

הייתי ממשיכה בינתיים ליישם את הדברים שלמדת ממנה (אלה שאפשר לעשות בבית, בדרך שמתאימה לכם), ועוצרת לחשוב לפני פגישה נוספת. יודעת לפחות על עצמי שהנטייה שלי להיות בסדר ולשתף פעולה לפעמים מכניסה אותי למצבים שמאד מחלישים אותי וזה לא שווה את המחיר.

התחילו "שמש" סביב גיל 5

מה זה שמש?

מה זה שמש?
שמציירים עיגול וקרניים יוצאות ממנו לכל מיני כיוונים

הילד שלי בן ארבע וחצי ועדיין לא עושה את הדברים האלו
הילדה שלי בת 4, ולא עושה את זה, והיא לא בבית. מה הקשר לבית?
אם לא מנסים לשים אותם תחת ההגדרות ה'רווחות' להתפתחות הילד, הם מתפתחים נהדר, כל אחד בדרכו.
ויופי שעלית על רגישות קלה, רק מתחושת הבטן שלך.

שלי בן 6.5 כשהיינו באיבחון של הריפוי בעיסוק היה כמעט בן 6.
כשראה את הפאזל באיבחון העיף אותו על הרצפה והכריז שהוא שונא פאזלים.
למאבחנת זה לא הזיז יותר מידי. היא כתבה באיבחון שסרב להרכיב פאזל, אבל לא נחרדה מחוסר מיומנות.
אגב הוא הולך לגן (אומנם נשאר הרבה בבית אבל עדיין גן).
אני לא חושבת שהרכיב אי פעם בגן פאזל,
מצד שני הבן 3 שלנו שיש לו עיקוב התפתחותי שפתי והבנתי גדול ביותר מאוד אוהב פאזלים ונהנה להרכיב פאזלים של שני חלקים ופאזלים של חלקים ענקיים בבית- א"ב ומספרים התחיל לשחק בזה מיוזמתו- התעקש להוריד מהמדף.
בקיצור נפלת על מאבחנת ספציפית, לשלנו היה ברור שיש דברים שנמנעים לעשות אותם כי יש מהותי ויש דברים שנמנעים מלעשות כי פשוט לא רוצים.

רק אתמול סיפרה לי חמותי (שהיא קלינאית תקשורת כבר המון שנים ואשה מופלאה) שהיא אחת הקלינאיות היחידות שאצלן ההורים נמצאים עם הילד בתוך הטיפול
מפליא אותי מאוד.אני נמצאת בטיפול יחד עם הבן שלי,
מעולם זו לא היתה שאלה, ברור שאני בפנים וככה אצל כול מי שאני מכירה. כולל ילדים גדולים ,קופות ומכונים שונים.

בקיצור אם יש קושי שדורש טיפול תמצאי מטפלת אחרת, אני בטוחה שיש מישהי טובה במכונים שבהסדר עם הקופה שלך.
זה לא צריך להיות פרטי, אני משלמת בדיוק מה שהייתי משלמת בקופה- 24 ש"ח לטיפול.
בהצלחה @}

ממש כדאי לבחור שם דף מתאים . את מפסידה הרבה קוראות/כותבות בגלל שהן לא מעלות בדעתן על מה הדף, ולכן לא נכנסות אליו.
מסכימה..

אני עובדת בגן אנתרופוסופי: גם אצלנו לא מרכיבים פזלים/צובעים בתוך הקווים/מכוונים לציור דמויות וכו'
קרה שהתבקשנו על ידי המרכז להתפתחות הילד ודומיו למלא שאלונים על ילדים וזה פשוט בלתי אפשרי: רוב השאלות בכלל לא רלוונטיות למה שאנחנו עושים בגן.

ר ו ת ה יקרה,מצטרפת לדף שלך משני מקומות. הראשון,אני אמא לילדים שאובחנו עם קשיים שונים,והשנייה אני גננת מתוך "המערכת" ועובדת בדרך שלי שלפעמים שונה מהממסד.

אז אחרי ההקדמה,ראשית,נראה שאת אמא מאוד מודעת ואכפתית,זאת הסיבה שניגשת לברר האם יש לילדך קושי בוויסות שמיעתי,אמנם דרכי האבחון והגישה של המטפלת נראות לא קשובות באמת למקום של הילד שלך,ברור שילד שלא נחשף לבניית פאזלים לא אמור לשלוט בזה,מצד שני.גם בתוך המקום שנראה עולם מקביל,אפשר לפעמים לאתר סיפטומים להיפוטוניה ורגישות חושית.
זה לא אומר שהילד מפגר חלילה,בד"כ אלו ילדים עם אינטיליגנציה גבוהה מהממוצע (זה הקול של האמא שבי עכשיו...

) אלא יתכן ויש תחומים נוספים שמשיקים לוויסות תחושתי,בינהם רגישות לקול,למגע ולפעמים גם לאור ולטעם.

עכשיו מה עושים עם המידע הזה? קודם כל ,אם את לא בטוחה בתוצאות האבחון,לבדוק אצל אדם אחר בו את נותנת אמון.לפעמים שווה לשלם לאבחון פרטי בשביל השקט שלך.
ואחרי שאספת מידע,את יכולה לראות את הילד שלך כילד שלם,מלא,נבון ולפעמים לראות שרעש חזק מבהיל אותו-מה זה אומר? להכין אותו לפני שאת מפעילה מכשיר חשמלי רועש "אני עומדת להדליק את המיקסר\שואב אבק\מקדחה,אתה רוצה להתרחק? " או שפשוט יכין את עצמו לרעש שמגיע.
ואם יש טיפים שיכולים לעזור כמו התרגיל עם השמיכה-אגב ,אפשר גם עם מזרון דק כמו מזרון יוגה,אז לראות מה מקדם אותו,מה יכול לשפר אצלו את הרגישות הזו.

לא בגלל שזה רע להיות רגיש,בגלל שיותר קל להכיל את העולם שיש איזון.

וגם,להציץ בדף
רגישות חושית העולם הוא יותר מדי
ולנסות לראות אם משהו שם מצלצל מוכר.

_מפליא אותי מאוד.אני נמצאת בטיפול יחד עם הבן שלי,
מעולם זו לא היתה שאלה, ברור שאני בפנים וככה אצל כול מי שאני מכירה. כולל ילדים גדולים ,קופות ומכונים שונים._
מעניין. אולי זה משהו שהיה יותר מקובל בעבר והשתנה.....

לקח לי הרבה זמן להגיע למחשב (ובאיזה שעה...), והצטברו המון תגובות
אני כבר לא אצליח להתייחס באופן אישי לכל תגובה, אבל רוצה להודות לכולם. מכל תגובה קיבלתי משהו
(או לפחות את התחושה שאני לא לבד בחלל החיצון...)

אני מסכימה עם הצורך למצוא שם הולם לדף
אולי מה שטליה הציעה
ילדים באופנים באבחונים מיינסטימיים?
יש עוד הצעות?

וגם- איך מוצאים מכונים שעובדים עם הקופה (מכבי)?
וגם- אשמח להמלצות למאבחנים מנוסים בעלי ראש פתוח, באיזור תל אביב

ודרך אגב, קראתי את הדף הזה בעבר, רגישות חושית העולם הוא יותר מדי , מאד התחבר לי וזו אחת הסיבות שהחלטתי לפנות לאבחון

_וגם- איך מוצאים מכונים שעובדים עם הקופה (מכבי)?
וגם- אשמח להמלצות למאבחנים מנוסים בעלי ראש פתוח, באיזור תל אביב_
אנחנו מטופלים בהתפתחות הילד ביגאל אלון, עד כה הם מצליחים להתמוד איתנו.
הם המליצו לך על המשך טיפול?
יכול להיות שאת יכולה לקבל פגישות עם עובדת סוציאלית, שהיא שם על תקן מישהו לדבר איתו כשיש קשיים. אני פוגשת אותה פעם בשבוע ואנחנו רק מדברות. שם קל לי יותר לדבר על הבדלי הגישות, ולתהות מה קורה בזכות מה שאני עושה, ומה קורה למרות מה שאני עושה. ויש לי שם מיני במה להביר איך אני רואה את הדברים, איך אני רואה את העולם.
וזה עוזר.

(בלת"ק)
אולי יהיה נחמד להזמין לדף את תמרוש רוש?
@}

בדיוק מצאתי את עצמי היום חושב בדיוק על זה : על המיומניות שנלמדות בגן ושאולי אנחנו לא מלמדים ונהייתי קצת מודאג ואז נזכרתי באימי היקרה שנהייתה גם היא מודאגת שאנחנו לא משחקים עם הילד במשחקים התפתחותיים שמעודדים חשיבה וכו' אז היא הוציאה אצלה איזן מין משחק כזה מימי ילדותי (שאני דווקא זוכר בחיבה רבה,אולי כי אני זוכר בחיבה רבה את הזמן איתה) והתחילה לנסות איתו ,זה מין משחק כזה עם הרבה שלבים (מה במשבצת ,למי שמכיר) ,אז אחרי שהוא עשה את השלב המתאים לגיל 3 (הילד בן ארבע) ואז את זה של ארבע ושל חמש ושל שש בקלות רבה תןך כדי שהוא קולט את המשחק ואת העקרונות שלו בשניות ,אז אחרי זה היא הניחה לנו לנפשנו ולא חזרה לדבר על זה שאנחנו צריכים וכו' (זה זמני,אני בטוח,היא עוד תחזור להציק,אבל היי גם שבועיים זה שלווה)

אבל היי גם שבועיים זה שלווה)
D-:

אני תוהה-
האם ילד שלא נמצא בחברת השווים ולא עסוקים בלהשוות אותו לשלבים "הנכונים" שהוא אמור,
האם לא רצוי לתת לדברים להסתדר מעצמם?
אם הילד מאוד מתקשה בקריאה/כתיבה/חשבון/מה במשבצת/רגישות לצלילים/קורדינציה לקויה וכולי וכולי - האם לא עדיף לחכות לשלב שבו המוח כבר יודע לפתור את הבעיה והוא כבר בשל לכך ואז במקום להתיש אותו חודשים או שנים הוא תוך זמן קצר פותר את הבעיה, שכן המוח הגיע להבנה לבד והוא כבר בשל לתפוס?
ככה לא מקטינים את אישיותו ואת הבטחון העצמי שלו. ככה מכבדים את המרחב לפעולה עצמאית ובונה. הלא כך?
אולי אפשר לעזור וללמד, אך זה באמת צריך להיות בשלב שהילד בשל ורוצה ויכול.

מזדהה עם מה שכתבת - אנחנו בעיצומו של תהליך פניה למכון להתפתחות הילד - רק הטפסים וההחלטה ללכת - לקחו כשנה - כי הרגשתי שאולי זה לא מתאים ושיבלבלו לי את המוח וגם לילדה .
היום אני מרגישה יותר בטוחה לפנות למכון בעקר כדי לקבל חו"ד ומימון גם אם חלקי לפעילות תומכת שנעשה...מצליחה להתייחס לזה בפרופורציה כרגע - מקווה שזה ישאר גם בשבוע הבא - כשנלך עם הילדה לאבחון פעם ראשונה ...

אז בעניין השאלה המעשית למי לפנות - דרך מכבי :צריך בגיל הזה לפנות למכון להתפתחות הילד לעשות אבחון ואז הם מפנים לגורם מטפל - זה מהנסיון שלנו...תהליך הגשת הטפסים וקבלה לאבחון לוקח בערך חדשיים-שלשה
שיהיה בהצלחה
ותודה על פתיחת הדף - בא לי במקום

לנקודות,נראה לי שעניין הפניה לטיפול נובע מזיהוי של קושי/מגבלה/המנעות וכמו שאין גיל "נכון" לצפות מילד לעשות פעולה מסויימת כך אין גיל "נכון" לדעת מתי הוא מוכן/בשל ומתי יש בעיה שבגללה "זה" לא קורה - יותר מבוסס על אינטואיציה ודאגה של אמא...וגם כדי לקבל עזרה בשביל ההורים איך ללוות מצבי קושי מסויימים - זה מערכתי יותר

וגם.. מתה על השם של הדף

לרותה סליחה,קראתי שוב וראיתי שכבר עברתם את המכון וכו'..אני יודעת שבדיקת שמיעה אפשר לעשות דרך מכבי עם הפניה רגילה למכון שמיעה..חוצמזה שבת שלום

לי יש ילד בן שנתיים וחצי שילך שנה הבאה לגן ודוקא החששות שלי הם הפוכים- שהוא יתקבע על הפעילויות "שמתאימות לגילו" בגן במקום להיות חופשי פשוט ללמוד מסביב עולם ומלואו.
אף פעם לא תפסתי מה"צריך לעשות ככה וככה בגילו". גם בטיפת חלב הייתי מהנהנת על כל שאלה "בטח בטח" מבלי לחשוב יותר מידי אם זה כבר נעשה או לא.

אגב, כשהוא היה יותר קטן ובלי כל המשחקי פלסטיק להתפתחות וכאלה, אנשים מסביב אמרו לנו שהוא לא מספיק מפותח ולא עושה בלה בלה בלה... עם אחותו, שהיתה בבית ונכנסה לגן חובה בנובמבר האחרון היו סיפורים דומים. איזה שטויות! הילדים גאונים (דעה אוביקטיבית

) מה שמאד עזר לאמא שלהם (אני) לא להתרגש מתגובות.

אה, בזכות שם הדף החדש נכנסתי לפה (לא יודעת מה היה השם קודם אבל עובדה שלא זיהיתי שזה דף באופני חשוב).

אז רוצה לחזק אותך.
וכאמא, רוצה להגיד לך שהיועצת הזאת נשמעת לי לא לעניין ולא מקצועית. עובדת בתוך קופסא כזאת קטנה... היא חסרת כישורים להסתכל על הילד, רק יודעת ללכת לפי הרשימות המוכנות-מראש שלה.
בטוח יש יותר טובות, וממש לא כדאי, לא לילד ולא לכל המשפחה, ללכת לאנשי מקצוע שלא מבינים.

השם הקודם, לתוהים העתידיים היה "האם תפסנו אזימוט לחלל", אם אני זוכרת נכון.

השם הקודם, לתוהים העתידיים היה "האם תפסנו אזימוט לחלל",

כן, רשמתי את זה בראש הדף.
(לדעתי משהו שכדאי לעשות בכל דף שמשנים את שמו.
אבל הפעם שכחתי ואחרי התגובה של בשמת נזכרתי).

בכל מקרה תודה גם לך שהזכרת

.

תודה, תודה, תודה,
על כל החיזוקים
אין לכן מושג כמה זה עוזר
במיוחד שבשבוע שעבר עשיתי עוד טעות והלכתי עם התינוק לטיפת חלב (פעם שניה מאז לידתו), ושם הטיפו לי שאני צריכה לתת לו תמ"ל!!! (מדובר בתינוק בן 10 חודשים, שיונק ואוכל בלי סוף, ועדיין- מה לעשות, ציפלון)...לא האמנתי למשמע אזני. טוב זה כבר לדף אחר (מעצבן לראות מסביב ?). אבל זה הוסיף לתחושה שאמא ללי היטיבה לתאר
מאד קל להיסחף מידי פעם לתחושה הזאת שמשהו לא בסדר, גם לי זה קורה. וזה יכול לעורר הרבה ספקות בנוגע לדרך שאנחנו פוסעים בה...
גם מאד הזדהיתי עם זה
הייתי עוצרת לחשוב לפני פגישה נוספת. יודעת לפחות על עצמי שהנטייה שלי להיות בסדר ולשתף פעולה לפעמים מכניסה אותי למצבים שמאד מחלישים אותי וזה לא שווה את המחיר

אני מסכימה עם האבחנה שהמאבחנת הזאת עובדת בתוך קופסה קטנה וחסרת כישורים להסתכל על הילד
ועדיין חסרה לי בהירות בנוגע למה פשוט קשור לקצב אישי של הילד, לקשיים תחושתיים ואחרים שאולי ייפתרו עם הזמן...
ואיפה אולי יש קושי אמיתי שכדאי להתערב ולעזור. כי לתחושתי, הקשיים התחושתיים משפיעים על המון שדות אחרים, וזה חבל
כנראה שבאמת נצטרך למצוא איש/אשת מקצוע יותר לרוחנו. מבאס שבסוף הפיתרון הוא שוב פרטי, וכסף

אני גם נתקלתי השכם וערב בפער העצום בין דרך החיים שלנו לבין הכלים הקונבנציונאליים "לאבחן" ילד
זה לגמרי לא תקף/הוגן/הרמוני/הגיוני להסתכל במשקפיים רגילים בסרט תלת-מימד (הדוגמה לא משהו)

והיא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח. - כן כן, לפחות הבנת שהיא לא מבינה ולא השלית עצמך
מבאס שבסוף הפיתרון הוא שוב פרטי, וכסף - יותר מבאס שהדרך ארוכה עד שמוצאים תמיכה מתאימה

מבאס שבסוף הפיתרון הוא שוב פרטי, וכסף
מצטערת על הניג'וס, אבל שוב אני בכלל לא בטוחה!
תרימי טלפון להתפתחות הילד שבה אובחנת ותבקשי את הרשימה של המכונים שבהסדר
ואז תוכלי לכתוב כאן ולבקש המלצות על מטפלים בתוך המכונים הספציפיים.
אם זה היה בירושלים הייתי יכולה כבר עכשיו להגיד לך, "זכיתי" לעשות מחקר די גדול..
אל תתיאשי מהאופציה הזו!
וכול עוד את חושבת שצריך ויש קושי אז כדאי להמשיך בבירור,
מקסימום יהיו לו כמה מפגשים ויוחלט שאין צורך להמשיך.
הבן הגדול שלי ממש הצטער כשהוחלט שאין צורך שהוא ימשיך בטיפולים, למרפאה בעיסוק היו בחדר כול מיני מתקנים מעניינים, טרמפולינות וכו' והיא תמיד שילבה פעילויות שהוא חזק בהם. והמון הומור וכיף.

לא הייתי ממהרת לומר עליה שהיא לא מקצועית לכל היותר היא מאד צעירה ואין לה הרבה ניסיון.

מעבר לכל מה שנכתב אני חושבת שעלייך לסמוך על הילד שלך, הענקת לו עד כה (כך זה נשמע) ארגז כלים שיספיק לו להתייחס למטפלת כאל סוג של חוויה שהיא מלמדת ומעשירה בגבולות מסויימים- ולא נשמע לי שהיא תיזכר כפוגענית או מחסירה.
הבית הוא הבסיס ואם שם נעשית עבודה שכוללת בתוכה רגישות, הקשבה וראיה של הילד על המכלול שלו אז הנגיעות שמסביב- בייחוד כשמדובר בטיפולים כאלה ואחרים לא יכולות להסב נזק.
מקסימום זה עשוי לא לקדם/ לפתור את העניין שלשמו התכנסתם.
מניסיון רב במערכת הציבורית- כלקוחה וכמעניקת שירות אני יכולה לומר עם יד על הלב שיש הרבה אנשים טובים, פתוחים כאלה שהם ממה שאת קוראת לו המיינסטרים וגם כאלה שאינם.
ואת בהחלט יכולה לבקש להיות נוכחת בטיפול- ואם היא לא מסכימה שווה לברר איתה למה (אם זה בגללה או בגלל הילד)

חבל שאין איזו מרפאת בעיסוק 'באופנית'.
כזו מישהי שאם כבר נמצאים אצלה בחדר אז יש שם צעצועי עץ ולא פלסטיקים עם אורות, אבל בכלל לא חייבים להיות אצלה ואפשר להתרפא בעיסוק גם בחוץ, איפה שיש עצים וחול ומים.

אם את באזור השרון אני יכולה להמליץ לך על מרפאה בעיסוק פרטית שמטפלת בבני, ולא שופטת אורח חיים "באופני" ומקצועית מאוד.
יש הרבה אנשי מקצוע אטומים ובורים. יש גם טובים, אבל צריך לפעמים להתאמץ למצוא אותם.

הלכתי עם התינוק לטיפת חלב (פעם שניה מאז לידתו), ושם הטיפו לי שאני צריכה לתת לו תמ"ל!!!

אם זה עוזר במשהו, לא כולם כאלה. בטיפת חלב שלי לא אמרו מילה על הצפלולון ולא ניסו להציע תמ"ל. גם לא התווכחו שלא חיסנתי (נתנו לי את החוברת עם פירוט החיסונים וזהו, בלי להטיף ובלי להרחיב), ולא אמרו מילה על אי-המילה. כן ניסו לשכנע לתת ויטמין D.

_{(וסליחה על הסטת הנושא)}

מקסימום זה עשוי לא לקדם/ לפתור את העניין שלשמו התכנסתם.
לא מסכימה!
טיפולים לא נכונים לילד יכולים לגרום לו לנזק רב!

חבל שאין איזו מרפאת בעיסוק 'באופנית'.
יש!
מיכל בן טובים

היי רותה

אני קוראת את הדברים שלך בהזדהות כפולה: גם אתך, וגם עם המרפאה בעיסוק

(נו, אחווה מקצועית זו אחווה מקצועית, מה נעשה. אחות לשבט וכל זה)

ואני חושבת שיש מה לעשות.
וזה: לתפוס אותה לשיחה.
קודם כל, להגיד לה מה היא עשתה טוב: העצות שלה ביחס לפעילויות בבית, רעיונות פותחי מחשבה וכו'.
אחר כך, לדון אתה בפתיחות בכל הסיטואציה של אבחון. להזכיר לה שוב (וצריך להזכיר שוב ושוב, זה זמן להפנמה) שאתם שונים. מגדלים אותו בצורה שונה. ולכן הוא זקוק לגישה אבחונית שונה.
פאזלים מפתחים את המוח. נכון (נניח שכן, לצורך העניין. למה להתקטנן). אבל הם לא הדבר היחיד שמפתח את המוח.
את יכולה לשאול אותה על הבדלים תרבותיים. מה היה קורה אם היא היתה צריכה לאבחן ילד בדואי שגדל במאהל והסתובב עם כבשים, ובחיים לא ראה פאזלים וצעצועי פלסטיק? איך היא היתה מאבחנת אותו? האם באותם כלים שאבחנה את הילד שלך? והאם האבחון היה יוצא לדעתה אמין?

אחר כך, יש לך יתרון תיאורטי עצום בזה שהיא מרפאה בעיסוק ולא משהו אחר.
כי היסוד של הבסיס של המקצוע שלנו, זה לעבוד על ובעזרת פעילות משמעותית.
משמעותית = פעילות שיש לה משמעות למטופל!
וגם האבחון צריך להיות בהקשר של פעילות משמעותית.
אם היא באה אליו עם פאזלים שאין לו בבית, שלא משמעותיים לגביו, שלא משמעותיים לגבייך - מה ייצא לה מזה? מה ייצא לו מזה? די כלום...
הצרה היא, שכשאנחנו עובדות עם ילדים, יש פיתוי ענק להפסיק לראות אותם באור אינדיווידואלי, ולהתחיל לעבוד אתם על מה שמשמעותי תרבותית.
אז לפעמים אנחנו עובדות על כתיבה עם ילדי בית ספר שלא רוצים לכתוב ושלא מעוניינים לכתוב, ושכתיבה לא משמעותית לגביהם - כי זה מה שבית הספר וההורים מצפים.
זו דילמה מקצועית לא פשוטה, בעיני. אני אישית, פשוט ברחתי משם, הלכתי לעבוד בהתפתחות הילד בכוונה תחילה, כדי להימנע מעבודה עם ילדי ב"ס (השירות שאני עובדת בו מוגדר מראש לילדים מגיל 0-6), כדי שיהיה לי יותר חופש פעולה).
תפקידה כמרפאה בעיסוק, הוא להבין שהיא לא בהכרח סוכנת חברתית, אלא סוכנת של הילד וההורים.

אם את מרגישה שהפער בינך לבין הפעילויות שלה הוא כזה ענק, אני הייתי מציעה ביקור בית.
שהיא תבוא לבית, תראה במו עיניה מה הוא עושה, אילו דברים ועיסוקים הוא אוהב, תתבסס על תצפית יותר מאשר על אבחון מובנה, ותוכל לבחון את הכישורים שלו בקונטקסט הנכון.
זה ייתן לה פרספקטיבה.
אפשרות נוספת - וידאו.

עוד משהו שהייתי מעלה - האם היא אמונה על הגישה הטיפולית של המשפחה-במרכז (Family Centred Approach), וגם על טיפול בסביבה הטבעית של הילד.
כדי לתת טיפול מיטבי לילד כל כך צעיר, היא חייבת להבין את אורח החיים שלכם, את סדר העדיפויות והערכים שלכם, את הציפיות שלכם מהילד, את הסביבה החומרית שבה אתם מגדלים אותו, ולעצב יחד אתך את מטרות הטיפול בהקשר התפקודי הכי הכי פרקטי, והכי הכי רלוונטי לחייו.
אם היא מתפתה להגיד "אני רוצה שהילד הזה יוכל להרכיב פאזלים" - היא פספסה בגדול. אתן שתיכן חייבות להחליט ביחד על מטרות תפקודיות שרלוונטיות לחיים שלכם ושל הילד שלכם.

תראי, לטפל במטפלים זו עבודה די מייגעת

. ברור שהכי טוב היה למצוא את המטפל המנוסה שכבר יודע הכל ולא צריך ללמד אותו. אבל במציאות - לפעמים מוצאים את הפרטי המשובח, ולפעמים עובדים עם מי שיש.

מניסיון שלי עם רופאים אני יכולה להגיד לך - שתי הגישות לגיטימיות, ושתיהן אפקטביות, תלוי במטרה ובנסיבות. עם רופא שיניים לא התפשרתי על הקופה וכן הלכתי לפרטי, אבל כשהיום אחד הלכתי לאורתופד עם קרסול כואב, וקיבלתי רןפא שעשה צילום, ראה שהצילום בסדר וחשב שזה מספיק להגיד לי "זה בסדר" ולשלוח אותי הביתה - כן "חינכתי" אותו בכך שפשוט ישבתי שם, וחזרתי כמו תוכי על המנטרה "אבל הרגל הזאת לא בסדר", עד שהוא ראה שלא יוכל להיפטר ממני, עשה בדיקה פשוטה של שרירי הקרסול ושלח אותי לפיזיו (שזה כל מה שהייתי צריכה!).

ובמקרה שלך - טוב, תלוי

. אם את כבר יצרת אתה קשר חיובי, וראית שהיא מועילה, ויש ביניכן כימיה בסיסית בסדר, אני הייתי נותנת צ'אנס ללאתגר אותה ולראות אם היא עומדת בזה.
אם היא לא - הייתי פונה לאחראית או ראש הצוות שלה בקופה. ואם לא - אז.... לסניפים אחרים, או משהו (לא מכירה כל כך את המערכת בארץ) או לאחת המרפאות שעובדת פרטי ושיש לה הסדר פיננסי עם הקופה.

אם את רוצה שאני אביא לך קצת חומר על גישת המשפחה במרכז ועל טיפול בסביבה הטבעית שלי - רק תגידי. אפילו כדי שתוכלי לצלם ולתת לה

. אני אשתדל שזה יהיה בזמן

הרגשתי שהוא עומד למבחן על דברים שהם ממש מיומנויות נרכשות, שילדי גן ממוצע רוכשים, והוא לא.
זה משפט זהב! תגידי לה את זה!
שתבדוק איך הוא מתמודד עם הדברים שאותם הוא עושה ומצופה לעשות בבית!

אל תפחדי להגיד לה: את מרפאה בעיסוק? אז בואי תראי איך הוא מתמודד עם העיסוקים שלו. לא עם העיסוקים של "ילד בן גילו"! תגידי לה "פעילות משמעותית". תגידי לה "המשפחה במרכז". תדברי אתה בשפה שלה - כדי לדרוש ממנה להיכנס לתוך העולם שלך. מותר לך ומגיע לך.
וחשוב: את יכולה להגיד לה שאת לא מצפה ממנה לדעת למה הילד זקוק ואיך לעבוד אתו מהיום למחר, אבל את כן מצפה ממנה לבוא לנושא בראש פתוח כדי לעשות את התהליך הזה, המסע הזה, יחד אתך. בעבודת צוות.
(ואם יש לה שמץ של שכל בראש, היא תיקח את ההזדמנות בשתי ידיים ותלמד ממנה המון)

וכמובן - אפשר פשוט לרדת מכל הנושא, להגיד לה "תודה רבה, אבל אני מעדיפה להתמקד בנושא התחושתי, ולא נראה לי שיש צורך לעבוד על מוטוריקה עדינה וטונוס. תודה ושלום". וזהו.

אה, עוד משהו.
זה בנוגע ל אוי אני אמא מזניחה שלא מפתחת את המוח של הילד, לא נותנת לו פאזלים ולא דוחפת אותו לצייר עם עיפרון בתוך גבולות.

אמרתי שיש הרבה דברים שמפתחים את המוח? אמרתי.
אבל זו אמירה כללית מדי.
מה במה שאת עושה עם הילד מפתח את המוח שלו?
סליחה על הגישה הפלצנית, ועל זה שאני מאשימה אותך בפיתוח המוח של הילד שלך

. אבל אם אתם לא הורים מזניחים, מאוד סביר להניח שאת כן נותנת לילד שלך ומעודדת אותו לעשות כל מיני דברים מעניינים.

אז קחי דבר אחד כזה, לדוגמה. ותנתחי אותו.

בריפוי בעיסוק יש מתודה מאוד חביבה - גם היא אבן יסוד של המקצוע - שנקראת ניתוח פעילות.
לקחת פעילות, משמעותית כמובן, ולנתח אותה למרכיביה.

ניקח לדוגמה טיפוס על עצים. מה הוא כולל?
ברמה הפיזית - מעורבות של כל הגוף.
כוח של שרירי הידיים, הרגליים, הגו, האצבעות.
קואורדינציה בין קבוצות שרירים. בין הידיים לרגליים. תיאום עין-יד ועין-רגל.
שיווי משקל! גם בתנוחות שונות (ישיבה על ענף, עמידה) וגם שיווי משקל דינמי, תוך כדי תנועה.
תכנון תנועה.
עיבוד חושי: עיבוד נתונים חזותיים (מרחק בין ענפים, גודל, עובי), פרופריוצפטיביים (מידת היציבות של ענף), מגע (חספוס הקליפה, מציאת גומחות ואזורים שמתאימים לאחיזה) ואחרים, אינטגרציה שלהם והסקת מסקנות אופרטיביות (על איזה ענף לטפס ואיך).
גמישות? לפעמים.
ברמות אחרות:
למידה חברתית (לא לטפס על העץ של השכן)
בוטניקה ושאר נושאים הקשורים לחי ולצומח
ועוד ועוד, כל דבר אחר שעולה בדעתך.

בדפים הקשורים להגשת הבקשה לחינוך ביתי ותכנית לימודים יש ניתוחי פעילות ממש נחמדים, שמראים איך רחיצת כלים מערבת פיזיקה, כימיה, חשבון והיסטוריה של המאה ה- 19 (בזכות כלי החרסינה המעוטרים של סבתא פנינה). זה בדיוק זה.

אם היא מתחילה להתנפח לך על פאזלים וכמה זה חשוב, תעצרי אותה. תגידי לה: אילו כישורים בדיוק חשוב לפתח באמצעות פאזלים? ואז היא תגיד לך א/ב/ג, תפיסה חזותית או תיאום עין יד או מה שלא יהיה. אז תגידי לה: יופי חי. עכשיו בואי אלינו הביתה, תמפי עם שאלות וראיונות ותצפיות את סגנון החיים של הילד הזה, תעשי ניתוחי פעילות לדברים החביבים עליו, ותגידי לי אילו כישורים הוא מפתח כשהוא עושה את זה. ואילו כישורים הוא כבר השיג.

רוב הסיכויים, שהיא תגלה שהילד הזה לומד ומתפתח המון באמצעות מה שהוא כבר עושה, ואולי חלק מהדברים יהיו פעילויות שהיא לא חלמה עליהן בהקשר של ילד בן ארבע.
ואת תאבדי את ההילה של אמא מזניחה. אוי וויי. יגרשו אותך מבאופן!
לא נורא. נמצא בשבילך משהו אחר

עוד אפשרות, שבתהליך הזה את תגלי שהסביבה שנתת לו חסרה קצת מרכיבים מסוימים, שבעצם כן חשובים לך ושהיית רוצה לתת לו אותם - אם כי לא בדיוק בדרך המקובלת, אלא עדיין בדרך שמתאימה לאורח החיים והאמונה שלך. יופי. הרווחת.

מה שאנשי מקצוע "עצלנים" עושים זה לפתח פורמולות, ואז לתת אותן להורים כמרשם סטנדרטי. "תעשה בייביי" "מחא מחא כפיים" לתינוק, כביטויים של תקשורת. אבל יש הרי המון ביטויים של תקשורת, לא? למה דווקא בייביי? כי זה נוח ופשוט וקל להעברה. אבל לא תמיד זה נכון. בוודאי שלא הכרחי.
כנ"ל גיל ארבע. קל להגיד "תתנו לו חרוזים להשחלה", במקום להתחיל לחשוב משהו כמו "אנחנו רוצים לפתח את המיומנות לטפל בחפצים קטנים ולעבוד עם האצבעות וללמוד הפרדת אצבעות ודיוק", ואז לשאול את ההורים אילו דברים שיש בבית מתאימים לדעתם לתיאור הזה. זה דיון ארוך. ואין תקציב

. וקל להתפתות למחשבה שההורים "לא יבינו". אז קל יותר ללכת על הפורמולה בלי לחשוב.

המטרה שלך: להוציא את המרפאה בעיסוק מהפורמולה, ולהזמין אותה לחיים האמיתיים

_האם ילד שלא נמצא בחברת השווים ולא עסוקים בלהשוות אותו לשלבים "הנכונים" שהוא אמור,
האם לא רצוי לתת לדברים להסתדר מעצמם?
אם הילד מאוד מתקשה בקריאה/כתיבה/חשבון/מה במשבצת/רגישות לצלילים/קורדינציה לקויה וכולי וכולי - האם לא עדיף לחכות לשלב שבו המוח כבר יודע לפתור את הבעיה והוא כבר בשל לכך ואז במקום להתיש אותו חודשים או שנים הוא תוך זמן קצר פותר את הבעיה, שכן המוח הגיע להבנה לבד והוא כבר בשל לתפוס?_
נקודות, זו ה-שאלה בטיפול.
לכל טיפול יש מחיר. החוכמה היא לעשות טיפול שבו המחיר קטן מהתועלת (וכמה שיותר קטן באופן כללי)

אני חושבת שיש הבדל בין ילד שלא רוכש דברים מסוימים (נניח, קריאה) אבל כל השאר נראה בסדר, לבין מצב שבו את רואה שיש קושי אמיתי בנקודה מסוימת שחוסם.
דוגמה קלאסית להתערבות מוצלחת: אני עובדת עם איזה ילד אחד עם קצת טונוס נמוך וקצת קושי פה וקושי שם, ואיזשהו פיגור קליל ביותר, והכל הולך אצלו בקצב שלו, שאיטי יותר משל ילדים אחרים.
אם הוא היה בחינוך ביתי, הייתי אומרת: יאללה, שיילך בקצב שלו וסבבי. למה לטרטר אותו עם כישורי קדם-כתיבה. הייתי מיידעת את ההורים, נותנת להם רקע ורעיונות לעבודה בעתיד, ממליצה להם לחזור אלי פעם בכמה חודשים להדרכה, וזהו.
אבל הילד הזה, אופס, גם ממש לא אוהב לעמוד על משטחים לא יציבים, ומפחד על טרמפולינה, ולא מעז לעמוד על גשרים מתנדנדים וכאלה במגרש משחקים, וגיליתי שהקושי שלו לעבד תנועה כל כך גדול, שהוא לע היה מסוגל לשבת על נדנדה ולהרים רגל אחת מהקרקע. שלא לדבר על להתנדנד.
מספר לא מאוד גדול של טיפולים, עם חשיפה מדורגת לתנועה, עם הדגמה להורים איך להמשיך - והוא התחיל להתנדנד.
וליהנות מזה!
תחשבי על ההנאה שנחסכה ממנו, ועל הפחד שהוא היה שרוי בו. איזה כיף זה להיפטר מפחד ממשהו נפוץ כמו נדנדה?
אז דברים כאלה, חבל לדחות בתקווה שיסתדרו לבד. מה גם שלפעמים הם לא מסתדרים.

עדיין, זו שאלה. לפעמים קל מאוד לקבוע שכדאי טיפול - ולפעמים קשה מאוד....

דף מרתק. מעורר מחשבות רבות. מבטיחה לחזור ולכתוב כשאצליח להבין מה אני רוצה לומר.
(מרפאה בעיסוק שעזבה את העבודה בתפתחות הילד בדיוק בגלל מה שמעלה הדף הזה...)

קראו לי אז באתי.
כתבו כאן כבר המון גם על ריפוי בעיסוק וגם על כל מיני חוויות מאבחונים וטיפולים, אם לא אכפת לכם אני אוסיף גם את שני הסנט שלי...
אני לא כל כך חושבת שזה ענין של מקצוע הריפוי בעיסוק אם המטפלת מוצלחת או לא, מבינה את הילד או לא וכו', זה ענין של אופי, לא?
אני חושבת שאני די מיינסטרימית (למרות שאין לי בבית טלויזיה) הענין הוא אם המטפל פתוח לסגנונות חיים שונים משלו
גם זה לא כזה משנה, משנה יותר ענין אחר.
כמה אתה חושב שהאבחון שלך באמת כל כך חשוב...
נראה לי שיש מטפלים שנוטים להסתמך על חומרים כתובים, סטנדרטים... גם כי הם צריכים להראות נתונים סטנדרטים כדי לקבל אישורים (זה בעיה כשהולכים למקום ציבורי, הכל ענין של תקציבים ואישורים) וגם כי זה נותן בטחון עצמי שיש נתונים במספרים. ואז, אם צריך לקדד שפאזל יצא X נקודות, אז צריך לעשות פאזל.
לעומת זאת מטפלים אחרים יגידו, לא נורא שאין פאזל, בואו נבחן את אותו הדבר שהפאזל בוחן באמצעי אחר.
זה ענין של גמישות.
אני אישית לא מחזיקה כל כך מאבחונים, לדעתי אי אפשר להכיר ילד בזמן כל כך קצר ומתוח. מצד שני בלי אבחון הטיפול יהיה הרבה יותר ארוך (ויקר). אז חייבים להתפשר, הפשרה שלי זה לעשות אבחון ולא לסמוך עליו שהוא כל כך משקף את הילד.

אני גם לא חושבת שהעולם החיצון כל כך שונה, ההבדלים הם תמיד בשוליים בעיני. אם יש בעיה לילד צריך למצוא את הכלי שמאתר אותה ולא תמיד הוא יהיה סטנדרטי, אבל אז צריך מספיק בטחון עצמי כדי לראות את זה, לכתוב את זה, לנסות לקבל על זה אישור... בד"כ זה בא עם נסיון.

המטפלת שנתקלת בה לא התאימה לכם כנראה, יכול להיות שעם הסברים מצדך זה היה עובד ויכול להיות שלא
אבל יש עוד הרבה אחרות שמבינות שלא כולם רואים טלויזיה
(ושבטח לא מדברות בטון מתיילד! אוף, אני שונאת את זה. בכל אופן, כדאי אולי לדעת שעם תינוקות מחקרים מוכיחים שזה דוקא טוב)

מה שבאמת צריך כשהולכים למטפל, כל מטפל, כל כל כל כל כל כל מטפל, זה המלצות טובות. זה הכל.
כמו שאני בחיים לא אלך להומאופת בלי מליון המלצות מאנשים שאני מאוד סומכת עליהם, אותו כנ"ל כל המטפלים באשר הם. הלוואי שהיה אפשר לעשות את זה גם עם מורים...

בכל אופן, אם את מרגישה שלא מיצית והילד צריך עזרה, תחשבי אם אפשר לדבר עם המטפלת בכל זאת ואם לא - פשוט תחליפי אותה למישהי עם המלצות.

ואו, תודה!
תמרוש רוש, את מקסימה @}
למדתי הרבה ממה שכתבת, ונראה גם שיש לך תשוקה אמיתית למה שאת עושה, שזה משהו שאני מאד מעריכה ואוהבת
נראה לי שאנסה לשוחח עם המ.בעיסוק, קבענו פגישה ביום שלישי הבא- לדבר על "התוצאות" של המבחן... בלי הילד
שקלתי לבטל את הפגישה, אבל כעת נראה לי שאנסה לדבר איתה ולראות אם יש מול מי
צריכה רק לזכור לא להחלש שם, ולא לקחת ת'ביקורת...

אחרי עוד כמה מחשבות החלטתי להוסיף עוד 2 סנט...
אני הפסקתי לאבחן ולטפל. לא בגלל אמונות מוצקות אלא כי פשוט לא בא לי יותר ולטפל צריך מכל הלב ולא בגלל פרנסה.
אבל מה שכן, אני מאוד מאמינה בקשר אם-ילד ומה שהוא עושה להתפתחות הילד.
ולכן, מה שאני עושה היום זה סדנאות וגם הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק, איך להציב גבולות, איך לארגן את הבית כך שיהיה נוח גם לילד וגם לאמא, איזה צעצועים להכניס הביתה, איך להכין צעצועים לבד מחומרים פשוטים (וממוחזרים), איך לתווך לילד מצבים...
מלא דברים שקשורים בעבודה משותפת של האמא והילד.
אני מאמינה שחלק מהקשיים שיש לילדים ושבגללם הולכים לטיפול
יכולים להיפתר בשלב הרבה יותר מוקדם עם טיפ או שניים לאמא ומבט קצת יותר מקצועי על הילד
ואני רואה שלפעמים אני נותנת יעוץ כזה עשר דקות והחיים בבית משתנים
(ולפעמים זה לוקח שתי פגישות של שעתיים)

אז אם להתיחס לשאלות שהועלו בדיון הזה וללבטים אם ללכת למרפאה בעיסוק או לא ושתמרוש הסבירה כל כך יפה על המקצוע וכו'
אני לא בטוחה שזה הכרחי תמיד ללכת לטיפול
ובכלל הנטיה היום היא שהטיפול יבוא הביתה ויתייחס לתנאי החיים הספציפיים
ובאופן אישי (וטבעי...) אפשר למנוע הרבה טיפולים ע"י עבודה עם ההורים בשלב מוקדם, הדרכה קטנה כזאת של כמה טיפים והסברים וזהו.

נדמה לי שזה מתאים אפילו יותר לחבר'ה של החינוך הביתי, כי הם האחראים הבלעדיים על החינוך וההתפתחות של ילדיהם (הם וכמה משתנים גנטיים

)

_אני מאמינה שחלק מהקשיים שיש לילדים ושבגללם הולכים לטיפול
יכולים להיפתר בשלב הרבה יותר מוקדם עם טיפ או שניים לאמא ומבט קצת יותר מקצועי על הילד_

זו הגישה המובילה במקום שאני עובדת בו. יש לנו טיפולים ישירים, בטח, אבל הזמן הישיר עם הילד הוא הרבה פחות ממה שהורגלתי אליו במקומות קודמים, וגם ממה שלמדנו באוניברסיטה.
מבחינתי, הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק, איך להציב גבולות, איך לארגן את הבית כך שיהיה נוח גם לילד וגם לאמא, איזה צעצועים להכניס הביתה, איך להכין צעצועים לבד זה טיפול. כלומר, חלק אינטגרלי מהטיפול, חלק אלמנטרי מהתפקיד שלי כאשת מקצוע בהתפתחות הילד, וללא ספק הרבה יותר חשוב ממה שקורה במזן הקצוב של טיפול ישיר עם הילד.
אם אני לא לוקחת את מה שעשיתי וגיליתי בטיפול הישיר, ומעבירה את זה להורים, ורואה שהם יכולים להיתרם מזה ולהמשיך את מה שאני התחלתי - לא עשיתי כלום.

אני רוצה גם להגיד משהו אישי: הלוואי שאני עצמי הייתי מיישמת תמיד את מה שכתבתי לך למעלה.
אני עובדת עם כך-וכך ילדים, ובכנות אגיד לך - לא אתפלא אם ההורים של שליש מהם יגידו לחברים שלהם "היא צעירה ונחמדה מאוד, המרפאה בעיסוק הזאת, אבל לא הועילה הרבה".
זו עבודה קשה ביותר. כל כך הרבה צריך לדעת, כל כך הרבה יכולת תצפית ועין בוחנת והסקת מסקנות, השכלה וידע והבנה וחוכמה ורעיונות וגמישות ויצירתיות ויכולות ארגוניות ומיומנויות תקשורת ו....
וכל (רוב) אלה הם דברים שאפשר ללמוד רק תוך כדי תנועה, תוך כדי עבודה.

אני לא אומרת לכן "תבינו את אנשי המקצוע, תוותרו להם, תצפו לפחות". אתן יכולות לצפות ליותר. אבל תבינו במה זה כרוך. ומה התפקיד שלכם בזה: לתת להורים פידבק מדויק ומתמיד. להגיד: זה עזר לי, זה לא. זה מתאים לנו, זה פחות. התפקיד שלכם במשחק הזה (גם בשלב של הגדרת מטרות, וגם אחר כך) הוא חיוני.
בקיצור, ההורים זקוקים לאנשי המקצוע כדי להיענות בשלמות למגוון הצרכים של הילד, ולפתח יכולות הוריות מתאימות, ואנשי המקצוע זקוקים להורים כדי להתפתח, להבין וללמוד.
עבודת צוות

נו, אבל תכל'ס תמרוש, תני טיפ קטן להורים עם ילדים עם רגישות שמיעתית מטורפת וצורך במגע עמוק (וגם קצת קושי בקשב, וחרדות מרעשים שנובעות מהרגישות השמיעתית) ולא רק איך מטפלים במטפלים מיינסטרימיים...
כי גם אותי מאד מעניין פה האם תפסנו אזימוט לחלל?

הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק
תמרוש, את זה מדריכים לאמהות שלילדים שלהן יש בעיות במשחק? רוצה להבין.
דיברתי לא מזמן עם פסיכולוגית של ילדים והיא טענה שהילדים של היום לא יודעים לשחק. כלומר יודעים להשתמש בצעצועים/משחקים, אבל לא יודעים לבנות משחקי דמיון של ממש. ומדבריה השתמע (לא אמרה במפורש) שזה חלק חסר בבריאות הנפשית של הילד.
האם (גם) על זה את מדברת?
האם בעצם מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן? או מלמדים אותן ללמד את הילדים לשחק? ואיך זה קורה?
נשמע ארוך אבל את יכולה לענות בקצרה

טענה שהילדים של היום לא יודעים לשחק. כלומר יודעים להשתמש בצעצועים/משחקים, אבל לא יודעים לבנות משחקי דמיון של ממש.
כלומר? מה - למשל - הם עושים עם ברבי או פליימוביל?!?
איך היא מסבירה את זה?

מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן?
אם הילדים שלי היו זקוקים לי בשביל ללמדותם לשחק משחקי דמיון, הם בטח היו גדלים נכים רגשית.
זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!
_{(טוב, אני לא כל כך נוראית. כשהפרחח מודיע לי "אני איש, אני הולך בודה", או יורד לארבע ומודיע "אני צפרדע!", אני לא מתקנת אותו ומסבירה מי ומה הוא...)}

זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!
תבשיל, אני מסכימה איתך בזה ולכן שאלתי. אבל השארתי שאלה פתוחה כי:
א. אולי לא הבנתי נכון
ב. אולי מדובר בילדים שבאמת "נתקע" אצלם משהו בכל הנוגע לפיתוח המשחק הטבעי.

_כלומר? מה - למשל - הם עושים עם ברבי או פליימוביל?!?
איך היא מסבירה את זה?_
לא יודעת, היתה לי איתה שיחה ממוקדת בנושא מקצועי ולא יכולתי להרחיב מאוד. ציטוט חופשי מדבריה, בניסוח שלי: "היום ילדים רבים לא יודעים לשחק, לפתח את העולם הסימבולי הפנימי שלהם. יש חוסר סבלנות מסוים, הילדים לא יודעים באמת לקחת נושא ולפתח אותו במשחק".
זו אגב מישהי בת סמכא בתחומה, שהתמחתה בנושא המשחק וטיפול במשחק.

_זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!
תבשיל, אני מסכימה איתך בזה_
אני דווקא מאוד לא מסכימה. אני חושבת שחשוב מאוד שאימהות וילדים/ות ישחקו בכל מיני משחקים, כולל במשחקי דמיון שונים. ואולי בעיקר במשחקי דמיון.

מה - למשל - הם עושים עם ברבי או פליימוביל?!?
פרבי זה כל כך 2003.

אני אשמח לקצת אנרגיות חיוביות, אגב.
מחר אנחנו רואים שוב את הרופאה ההתפתחותית, אחרי שלושה חודשים. בפעם הקודמת היא לא מי יודע מה התלהבה.
וגם הפעם אין סיכוי שהוא יעשה את מה שבני גילו שגדלים עם כל מיני צעצועי פלסטיק בבית ובגן עושים. אין לו עניין בהתאמת צורות (הוא מתאים את הכל רק לצורה אחת - לפה שלו), השחלת טבעות, ידיים למעלה (למרות שקצת ניסיתי ללמד אותו, הוא מסתכל עליי וצוחק) ושאר אמות מידה שחלקן משקפות משהו וחלקן לא רלוונטיות לחלוטין.
אני מניחה שמה שהרופאה תגיד לי יהיה רחוק ממושלם, אני רק מקווה לא לקרוס לאחר צהריים של דכאון עקב כך.
רותה, סליחה אם השתלטתי עם הצומי שלי...

אין לו עניין בהתאמת צורות (הוא מתאים את הכל רק לצורה אחת - לפה שלו),
הילדים שלי בגיל הזה היו פותחים את המכסה ומכניסים ככה.

אין לו עניין בהתאמת צורות (הוא מתאים את הכל רק לצורה אחת - לפה שלו),
ברור, גם שלי (כבר 1.7) עוד לא קלט את הקטע שריבוע נכנס רק לריבוע וכדומה.

אני אשמח לקצת אנרגיות חיוביות, אגב.
את לא זקוקה לפיתוח אנרגיות חיוביות, אלא לניקוי פילים מהקנה שמעביר דברים מאוזן אחת לשניה.

למה, בעצם, את הולכת לבדיקה הזו?

למה, בעצם, את הולכת לבדיקה הזו?
כדי להיות זכאית לריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת (אם נצטרך) וכו'.

אני דווקא מאוד לא מסכימה. אני חושבת שחשוב מאוד שאימהות וילדים/ות ישחקו בכל מיני משחקים, כולל במשחקי דמיון שונים. ואולי בעיקר במשחקי דמיון.
כן? למה?
את יכולה להוכיח לי, מעבר לקשקושים הפסיכולוגיים העכשיויים על "כמה שזה חשוב לנפש של הילד" שזה חשוב שאמא שלו תידחף לתוך המוח שלו ותעסה אותו דווקא עם הדמיון שלה? למה לא לעזובותם בשקט ושימציאו לבד (כאילו, דמיון, לא? זה אמור להיות שלהם, ורעיון שלהם והמצאה שלהם)
אני מחזיקה באותה גישה כמו של חוה בת חיים לציור, לדמיון.
אני חושבת שמשחקי דימיון מכוונים ומגמתיים עם ילדים מזיקים להתפתחות הטבעית הצפויה של משחקי דימיון שנובעים מן הילד.

את יכולה להוכיח לי, מעבר לקשקושים הפסיכולוגיים העכשיויים על "כמה שזה חשוב לנפש של הילד" שזה חשוב שאמא שלו תידחף לתוך המוח שלו ותעסה אותו דווקא עם הדמיון שלה? למה לא לעזובותם בשקט ושימציאו לבד (כאילו, דמיון, לא? זה אמור להיות שלהם, ורעיון שלהם והמצאה שלהם)
ואת ההפך ניתן להוכיח?

לא שאני ממש דוגלת בגישה כזאת או אחרת בעניין, אני חושבת שכדאי שאמא וילד ישחקו ביחד במשהו שכיף לשניהם לשחק בו ביחד. ואם לאמא כיף להשתתף במשחקי הדמיון ולהוסיף דברים משלה, אחלה. רק צריך לשים לב שהיא לא "משתלטת" על המשחק ושהיא משאירה לילד מספיק מרחב כדי להשתמש בדמיון שלו עצמו.

אבל, לא נראה לי שאפשר להוכיח את הטענות האלה לכיוון כזה או אחר. לא את הטענות של הפסיכולוגים, ולא את הטענות ההפוכות.

ברור שאי אפשר להוכיח. זה מה שאני אומרת.
היוריסטיקה שעובדת בשבילי באופן כללי בחיים, זה לא להתערב בדברים שאני באמת לא מבינה בהם מספיק, ולסמוך על הילדים ועל הטבע שהם ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מכל הנחיה שאני אתן להם בתור יצירת תרבות נכה ושבויה.

ניצן, אני מסכימה איתך שמשחקי דמיון הם לילדים. העניין הוא שלילדים בחינוך ביתי לא תמיד יש מספיק חברה כדי לספק את כל צרכי המשחק שלהם ואז אולי כן מקומה של האמא להשלים את החסר. כלומר, אם הייתי גרה בחמולה או ב"שכונה" והיו כל הזמן ילדים, בגילאים שונים, לא היה עולה בדעתי לשחק בנסיכות. אבל אין.. יש להם חברים פעמיים-שלוש בשבוע במפגשים, אז האם לא יכול להיות שזה יוצר אצלם חסר?

כי נסיכות זו הסיבה שהתפתח דימיון וזה כל כך חיוני לנפש (על פי הפסיכולוגיה המערבית) עד כדי כך שזה חוצה את כל התרבויות וזה מה שעושים כל הילדים בכל מקום?

_כן? למה?
את יכולה להוכיח לי, מעבר לקשקושים הפסיכולוגיים העכשיויים על "כמה שזה חשוב לנפש של הילד" שזה חשוב שאמא שלו תידחף לתוך המוח שלו ותעסה אותו דווקא עם הדמיון שלה? למה לא לעזובותם בשקט ושימציאו לבד (כאילו, דמיון, לא? זה אמור להיות שלהם, ורעיון שלהם והמצאה שלהם)_

_לא להתערב בדברים שאני באמת לא מבינה בהם מספיק, ולסמוך על הילדים ועל הטבע שהם ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מכל הנחיה שאני אתן להם בתור יצירת תרבות נכה ושבויה...
אני חושבת שמשחקי דימיון מכוונים ומגמתיים עם ילדים מזיקים להתפתחות הטבעית הצפויה של משחקי דימיון שנובעים מן הילד._

קודם כל, לא כתבתי קשקושים פסיכולוגיים עכשוויים או אחרים. לא כתבתי מה ששמעתי או קראתי מפסיכולוגים. כתבתי את דעתי האישית. ואני יכולה לנסות להסביר אותה, אבל לא להוכיח אותה. משום שאין לי כוונה לערוך מחקרים שיקיפו המוני משפחות וילדים/ות לאורך שנים כדי להוכיח לכאן או לכאן. ונראה לי שכנ"ל גם את. כלומר, מדובר בדעות לא מוכחות של שתינו.

וממש לא התכוונתי שהאימהות צריכות להשתלט, לדחוף לתוך המוח של הילדים/ות וכו' וכו'. ובוודאי לא התכונתי ל"משחקי דימיון מכוונים ומגמתיים". מה פתאום לכוון את משחקי הדימיון ולאיזו מגמה ומטרה?

אשתמש בדוגמה שנתנה תבשיל קדירה:
כשהפרחח מודיע לי "אני איש, אני הולך בודה", או יורד לארבע ומודיע "אני צפרדע!"
לפעמים הילד רוצה לשחק משחקים כאלה עם עצמו, והוא רק מצהיר שהוא איש או צפרדע או חייזר או מה שלא יהיה.
ולפעמים הילד רוצה שישחקו איתו את המשחק. ואז אפשר להצטרף בעדינות למשחק, בלי לכוון לשום מטרה או מגמה בלי להשתלט. פשוט להצטרף, לשחק איתו כמו ששיחקנו כשהיינו ילדות. אתן זוכרות איך שיחקנו כשהיינו ילדות?
למשל, אימא יכולה לשאול את הילד אם הוא רוצה שגם היא תשחק איתו. היא יכולה להתייעץ איתו איזה תפקיד כדאי לה לשחק. למשל, היא יכולה להיות צפרדע חברה. או היא יכולה להיות עוד איש שהולך לעבודה. או היא יכולה להיות חיה לגמרי אחרת או משהו אחר לגמרי. או היא יכולה להיות אימא שמשחקת עם צפרדע. וכו' וכו'. כל מה שכיף. כל מה שמהנה ומענג ומשמח את הילד ואת האימא. בקיצור, להשתתף ולהצטרף, לא להשתלט, לא להידחף למוח של הילד, לא לכוון למגמה כלשהי שהיא מחוץ לרצונות הילד.

אבל כמובן שכדאי שכל זה יהיה טבעי. אם האם לא רוצה ולא יכולה לשחק משחקים כאלה, אז עדיף שלא. אי אפשר בכוח. זה לא כיף. וכל זה הוא דעתי האישית. ומי שיש לה דעה אישית אחרת, שתנהג לפי דעתה.

ליאורה, קפצת להרבה מסקנות על מה שאני חושבת עלייך ועל עמדתך. הנושא מעניין אותי, כולל דעתך עליו, אבל ממש אין לי איזה עניין אישי מיוחד לתקוף אותך או את עמדתך.
דעתך האישית, במקרה, עולה בקנה אחד עם כל מי שאני מכירה. כולל אמהות אקראיות בגינה. העמדה הזאת גם כרוכה בפעולה על הילד, שאולי לא במקרה שלך, אבל בהחלט ברוב המקרים תכליתה "להשביח" את התוצר (בכוונה משתמשת בסגנון בוטה, כדי להבהיר למה אני חושבת שלא להתערב לא דורש הוכחה, בעוד שכן להתערב כן דורש הוכחה.)

עוד אני טוענת, בדומה לחווה (אם אני מבינה אותה נכון) שלמצוא ילד עם דמיו בלתי-מופרע שלא נדחפו לתוכו אמהות, גננות, דודות, נשמות טובות, ילדים-אחרים-שכבר-טרטרו-להם-במוח, זה דבר כל כך נדיר, שבאמת לא ניתן להסיק מהמצב הנוכחי על המצב הטבעי.

נו, אבל תכל'ס תמרוש, תני טיפ קטן להורים עם ילדים עם רגישות שמיעתית מטורפת וצורך במגע עמוק (וגם קצת קושי בקשב, וחרדות מרעשים שנובעות מהרגישות השמיעתית) ולא רק איך מטפלים במטפלים מיינסטרימיים...
היי, זה לא פייר! לא על זה שאלו אותי פה....
תיכנסי ל רגישות חושית העולם הוא יותר מדי, תשאלי את השאלה, אני אתן לך את התשובה. מה נחתת עלי פה באמצע דיון אחר?

(התשובה בשלוף על רגל אחת, ואוי כמה שזה לא מקצועי: תכנית של תרפיית-שמיעה (יש דבר כזה, לברר אצל מרב"ע בארץ), להתאים את הסביבה כמה שאפשר כדי לספק הקלה ולענות על הצרכים (השמיעתיים והפרופריוצפטיביים [=מגע עמוק]), להכניס לסדר היום פעילויות שעונות על הצרכים הנ"ל, ולפנות למרפאה בעיסוק שיש לה יותר ניסיון בזה ממני ושיכולה לראות בעין את הילד, ולתחקר בנחת את ההורים, ושתשלול את כל האבחנות המבדלות האפשריות, כולל חסר בויטמין D12)

_הדרכות אישיות לאמהות איך לעבוד עם הילדים שלהן: איך לשחק, איך ללמד לשחק
תמרוש, את זה מדריכים לאמהות שלילדים שלהן יש בעיות במשחק?_
האם בעצם מלמדים אמהות לשחק עם ילדיהן? או מלמדים אותן ללמד את הילדים לשחק? ואיך זה קורה?
אצלנו, מגיעים ילדים עם בעיות בכל תחום בערך, כולל (לפעמים) לבלוע ולנשום

אז עם תינוקות כאלה, למשל, שההורים בכלל שכחו שיש פה ילד מרוב שהם עסוקים עם בעיות הבריאות שלו, אנחנו עשויות להראות או להזכיר להורים איך הם יכולים להשתעשע עם הילד, ליצור אתו קשר, לשיר, להתקשקש, לפתח תקשורת בסיסית. משהו שבא ספונטני כשהילד בריא.
או למשל, עם פעוט עם איזושהי נכות, אנחנו יכולים להראות להורים איך לשחק עם הילד באופן שגם יקדם מטרות שהם רוצים לקדם. למשל: לשחק אתו כשהוא עומד ונשען על הספה, כשהמשחק / הצעצוע על הספה, וכך הוא מקבל המון תרגול בעמידה בלי להרגיש "בעונש"

או כל מיני....
נניח עם ילד על הספקטרום האוטיסטי - בטח! לשחק משחקים חברתיים, לשחק משחק שמערב תורות...
בקיצור, זה לא חופף למה שהפסיכולוגית שלך אמרה.

_אם הילדים שלי היו זקוקים לי בשביל ללמדותם לשחק משחקי דמיון, הם בטח היו גדלים נכים רגשית.
זה לא נראה לי משהו של אמהות! זה של ילדים!_
זה באופן מסורתי התפקיד של האחים הגדולים וקבוצת הלא-שווים. כלומר, קבוצת הילדים רב הגילאית, שהילד נכנס אליה מרגע שהוא יכול לדדות, ומשתלב ככל יכולתו - לפעמים רק כצופה מהצד, או כבובה מוצלחת - במשחק של ילדים גדולים יותר.
כשהקבוצה הזאת נכחדה, החליטו הפסיכולוגים שזה התפקיד של האמהות. בדיוק כמו שהבעלים של היום נתקעים עם תפקיד הדולה והדולה-פוסט-פארטום. רוצים או לא רוצים - הם היחידים שנשארו בסביבה.

כי נסיכות זו הסיבה שהתפתח דימיון וזה כל כך חיוני לנפש (על פי הפסיכולוגיה המערבית) עד כדי כך שזה חוצה את כל התרבויות וזה מה שעושים כל הילדים בכל מקום?
ניצן, אני חושבת שגם כאן, כמו בדוגמה שנתתי על מחא-מחא-כפיים, יש עירוב בין המטרה לאמצעי.

המטרה, כמו שאני רואה את זה (ואני לא מבינה גדולה בתחום!), היא שהילד יפתח את יכולות הדימון וההדמייה שלו, יוכל לדמות לעצמו מצבים שונים, לשער את התוצאה של מעשים מסוימים, לחזות בראשו צעדים שלו והשלכות ואז לנסות לעשות את זה ולהפגיש בין החזון שלו למציאות, ולפתח את התמונה המנטלית שלו של איך להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. זו תכונה דומיננטית וחיונית למין האנושי.
(ציטוט חופשי מ א ו ד מתוך The Philosophical Baby, שקראתי רק את ההתחלה שלו, אבל הוא בכל זאת מומלץ)

משחקי דימיון הם האמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
יותר נכון: הם עשויים להיות אמצעי לתרגל את התכונה הזאת.
אולי לפעמים הם לא.
מן הסתם יש אמצעים אחרים, שיכולים לפתח את אותה תכונה, לענות על אותו צורך ולהגשים את אותה המטרה.
וכן, אני מתערבת אתך שכל תרבות פתחה לה כלים ומסורות שונות שמכילות את המרחב והפוטנציאל לפיתוח התכונות האלה. או שהן לא היו שורדות בשינויים.

חוץ מזה למשחקי דימיון יכולות להיות עוד כל מיני פונקציות רגשיות (למשל, לעבד אירועים ורגשות). ולעבד אירועים ורגשות זה עניין חשוב לכל הדעות. זו המטרה. אבל אם הוא מושג על ידי הילד בצורה אחרת כלשהי, אז אולי באמת הוא לא יזדקק למשחקי דימיון - זה אמצעי בלבד, ו(אני מניחה) אמצעי אחד מיני כמה.

(אני, למשל, הייתי משחקת שעות במשחק שבו יש כפר שהוכה בשיטפון, ואני זו שמארגנת משלוחי לחם ומזון לכפר, ואז כולם מתחילים לריב על הלחם ושאר משאבים (ככרות פלסטלינה, פיסות נייר, שברי גפרורים וחוטים שנפרמו מכיסוי המיטה) עד שאנחנו מארגנים איזו שיטה לחלוקה הוגנת. אז מה, זה עזר לי בחיים? לא! אז מה זה אומר? כלום! אולי זה יעזור לי בעתיד, מי יודע. כשכדור הארץ יתחמם עוד יותר... ואולי זה סתם היה שסתום רגשי לפרוק את התסכול על כל אי הצדק שהלך מסביבי.
ואולי זה רק הועיל לשגע את אבא שלי מזה שהבת שלו משחקת עם פירורים)

חוצמזה, נראה לי שנעשה ניכוס מאסיבי של משחקי הדימיון על ידי וולט-דיסניים למיניהם. ואולי מה שאנחנו קוראים "משחקי דמיון" זה לא בדיוק מה שהם היו יכולים להיות בלי התיעול הזה... אבל נראה לי שאת תיטיבי לנתח את זה ממני.

לדעתי הבעיה שהקרוטונית תיארה תופסת יותר דווקא לילדי גן, במיוחד כאלה שנשארים בגן עד 4 (ויותר...)
זה נראה כאילו לילדי גן יש הרבה הזדמנויות חברתיות ואינטראקציה עם ילדים אחרים, אבל זה נכון רק במקצת. מנסיון שלי (בתור סייעת בעברי הרחוק בגן ילדים ובתור אימא לילד שהולך לגן)- יש בדר יום נוקשה וברור, יש מפגש, ואחר כך אוכל (נכון, הם אוכלים ביחד, אבל עם גננת על הראש שמעירה שלא מדברים בזמן האוכל...), ופעילויות יצירה שבהן כל ילד עובד לבד, ז"א הם אחד ליד השני אבל עסוקים כל אחד ב"עבודה" שלו... יש אולי שעה ביום (בחצר למשל) שהם ממש משחקים יחד וחווים את האינטראקציה הזו, המשחק החופשי שבאמת כולל משחקי דמיון וכו'.
ובעצם העובדה שכל היום מפעילים אותם, ואומרים להם מה לעשות, הם מאבדים את החשק (והיכולת) להעסיק את עצמם ולשחק משחקים מהסוג שתואר כאן.
ואח"כ הם מגיעים הביתה ויושבים שעות מול הטלוויזיה, ושוב זה זמן "מבוזבז" מהבחינה הזו.

כמובן מה שאני מתארת כאן לא נכון לכל ילדי הגן באשר הם, אלא לסביבה הפרטית שבה אני חיה.

רק הערה
אני רואה מסביב ילדים -ילדות יותר נכון.. - שמשחקות במשחקי דמיון.
הרבה. לרוב.
יש שם גם נסיכות וגם אחיות קטנות ויונקות וגם מפלצות וגם פרפרים ועוד ועוד. מה זה משנה - סלט של עניינים ושל עלילות ושל מצבים ושל פעולות. ולא - לא משתפים אימהות במשחקים הללו, להפך, מבקשים מהן שלא יפריעו.
אז אל תגידו לי שילדים היום לא משחקים במשחקי דמיון או שכל הדמיון מעוצב על-ידי וולט-דיסני ודומיו. אני רואה דוגמאות אחרות. גם וולט-דיסני עובר אצלנו דקונסטרוקציה. המופלא בילדים זה שבאמת יש להם את היכולת היצירתית הזו לדמיין ולהמציא, לשחק.

ודרך אגב - בכל חברה אנושית שהיא, טבעית יותר או פחות, קדומה או מודרנית, הדמיון של ילדים מעוצב (גם) על-ידי התרבות. על-ידי הסיפורים שהם שומעים מהמבוגרים, על-ידי החפצים שמשתמשים בהם, הטקסים, החגיגות, ההסברים לתופעות השונות. אז אמריקה הביאה לנו את וולט דיסני, אפשר לבקר את הפגמים והרדידות כמובן, אבל לפני וולט דיסני היו ייצוגים תרבותיים אחרים שנכנסו למשחקי הדימיון של הילדים.

קודם כל, אני יצאתי חוצץ נגד תיווך, התערבות ויוזמה של משחקי דמיון על ידי אמהות, לא נגד הדמיון עצמו...
אני בהחלט כן טוענת, שהמצב הנוכחי והאמונות שנוגעות אליו הוא מצב מלאכותי ומעוצב על ידי תרבות מגמתית שלא מבינה למה היא עושה דברים חוץ מאשר פרפטום-מובילה.
זה שילדים משחקים משחקי דמיון לא מתווכים זה סבבה, אותי יותר מעניין איך הם הגיעו לשם והאם זה פגע בהם להגיע לשם ככה.
(להמשך האנאלוגיה שהעליתי קודם - גם ילדי גן שמתווכים להם את הציור ומציירים להם מגיל אפס יכולים להתפתח ולצייר מקסים, זה לא אומר שלא נגרע מהם משהו באופן שבו הם הגיעו לשם)

ולהערתך השניה, זה נכון לגמרי. אבל בתקופה ההיא ובמקומות האלה, אין אמונה נטועה ש"צריך לפתח את הדמיון של ילדים" או ש"דמיון הוא שלב התפתחותי הכרחי" וכך הלאה שמהם נובעות אמונות כמו "הילד שלי לא משחק משחקי דמיון אולי משהו איתו לא בסדר אני חייבת לעשות משהו הנה מותק זו עוגה ולא בוץ ניאם-ניאם-ניאם ובוא נפזר עליה אבקת סוכר וגם אבקת פיות שיניים!"

בקיצור, זה לא חופף למה שהפסיכולוגית שלך אמרה.
או.קיי, תודה על ההבהרה

_זה באופן מסורתי התפקיד של האחים הגדולים וקבוצת הלא-שווים. כלומר, קבוצת הילדים רב הגילאית, שהילד נכנס אליה מרגע שהוא יכול לדדות, ומשתלב ככל יכולתו - לפעמים רק כצופה מהצד, או כבובה מוצלחת - במשחק של ילדים גדולים יותר.
כשהקבוצה הזאת נכחדה, החליטו הפסיכולוגים שזה התפקיד של האמהות. בדיוק כמו שהבעלים של היום נתקעים עם תפקיד הדולה והדולה-פוסט-פארטום. רוצים או לא רוצים - הם היחידים שנשארו בסביבה._
הגדרת מעולה.

לדעתי הבעיה שהקרוטונית תיארה תופסת יותר דווקא לילדי גן, במיוחד כאלה שנשארים בגן עד 4 (ויותר...)
יכול להיות. אני חשבתי שזה קשור יותר להפעלת יתר של הילדים, בגן וגם בבית, ולכמות האדירה של משחקים וצעצועים לילד הממוצע, שמקשה על ההתמקדות.

תוך כדי שאני מצטרפת לסלידה מכל מה שמריח "קשקושים פסיכולוגיים" ואמירות כמו "דמיון הוא שלב התפתחותי הכרחי"
אני דוקא מאמינה שמשחק זה כן משהו שלומדים, יש ילדים שלומדים אותו מאיזה מחסן פנימי ויש ילדים שמסתכלים החוצה ולומדים ויש ילדים שצריכים תיווך.
כמו תמיד: לא כולם צריכים את אותו הדבר.

ועם זאת, בגלל שיש לי תינוקת אני רואה המון אמהות לתינוקות מסביבי והרבה מהן לא יודעות איך לשחק עם הילדים שלהן, רוצות לדעת וגם - משלמות מחיר על זה שהן לא בענין.
אז נתחיל ברווחים של ילד שיודע לשחק:

זה ילד שיודע להעסיק את עצמו
זה ילד שלומד בעצמו המון דברים, בלי תיווך, דרך המשחק
זה ילד שיודע מה לעשות עם ילדים אחרים ואיך להשתלב אתם
זה ילד פחות רכושני
זה ילד שיודע להכיל תסכולים ואכזבות
זה ילד שיודע לדחות סיפוקים
זה ילד שמתפתח סנסו-מוטורית וקוגניטיבית אחלה בחלה

בקיצור, למשחק יש המון רווחים.

אם יש אחים גדולים, בד"כ המשחק הוא באמת ענין של הילדים
אבל במצבים שאין אחים גדולים ההורים הם אלו שמהווים את החברה הראשונית של הילד.
מעבר לזה, השפה של הילד היא משחק, כך שהדרך הכי טובה של ההורים ליצור קשר עם הילד היא דרך המשחק.

אני לא מנפנפת דוקא בדגל של משחקי הדמיון, בעיני מה שחשוב זה לא "סוג" המשחק אלא "מצב" המשחק. המצב שבו שוקעים לתוך משהו בריכוז מוחלט ושוכחים מהעולם. אני יכולה להסביר את זה בכל מיני "קשקושים פסיכולוגיים" אבל כולנו הינו שם ומכירים את הכיף שזה יוצר, את העולם או הבועה שנכנסים לתוכה, זה קורה גם כשקוראים ספר סוחף למשל... ומצב החוויה הזה הוא המטרה.
אם הילד מגיע אליו דרך משחק בצפרדע, בניה בלגו, הרכבת פאזל או תופסת עכברים, זה ממש פחות משנה.
מה שכן, חשוב שזאת תהיה חוויה אקטיבית ולכן ספרים לא בדיוק בונים את היכולת הזאת, למרות שחוויית הקריאה היא בדיוק זה.

כמעט אחרון, הזכרתי קודם אמהות שרוצות ללמוד לשחק עם ילדיהן ושהצורך הזה (ללמוד לשחק עם הילדים) קיים מסביבי
אני חושבת שהדרך הכי קולעת ללמד אותן לשחק עם ילדיהן, היא לחבר אותן לעצמן כמשחקות, להיזכר קצת במשחקי הילדות, לשתף, לעשות מעגל משחק כזה שמחבר לחוויות ראשוניות של משחק.

ואחרון חביב ודי..., אתן לא אוהבות לשחק? בעיני זאת פשוט הסיבה הכי מעולה לשחק: אני פשוט אוהבת לשחק.
אני אוהבת לשחק משחקי חצר ומשחקי שכונה, משחקי קופסה ומשחקי דמיון, משחקי בניה ומשחקי מלים... אני פשוט אוהבת לשחק וזה אחד הדברים היותר נחמדים באימהות, בשבילי. כל השאר זה רווח משני.

ניסיתי לצרף לשם שלי לינק לאתר, לא הבנתי איך עושים את זה... אז הנה: אתר שכולו על משחקים
www.playplace.co.il

אתן לא אוהבות לשחק? בעיני זאת פשוט הסיבה הכי מעולה לשחק: אני פשוט אוהבת לשחק.
אני שונאת (-: