ילדים מנישואים קודמים

חיפשתי, גלשתי אבל לא ממש הצלחתי למצוא את מה שאני מחפשת אז מאוד אשמח לעזרה. לבעלי ילדה מנישואין קודמים כבת 7. יש לנו בן משותף בן 8 חודשים. עד להולדתו היתה אידילייה כמעט מוחלטת בקן שבנינו. הילדה חלמה על חתונה, ואח קטן. הגרושה פרגנה. ואפילו אני שרחוקה מלהיות עם סבלנות וגישה לילדים השקעתי והיחסים היו מצויינים. מאז שבננו נולד המצב הולך ונעשה קשה אצלנו.כרגע לא אוכל לפרט מקוצר זמן אבל בגדול... חוסר יכולת שלי להעניק תשומת לב שווה וחום לבתו, ותובענות וקנאה מצידה. יש עליי כמובן עקב היותי אם טרייה לראשונה הרבה לחצים ואני צריכה להתמודד עם הרבה דברים ללא קשר לבתו (וכל אימא כאן יודעת על מה אני מדברת, אני חושבת..) ביום שבת הבת כבר אמרה: שהיא לא מרגישה שאני אוהבת אותה והייתה רוצה שהכל יהיה כמו פעם. "רק היא, אבא, והכלב" שבנתיים כבר הלך לעולמו (אל דאגה, יש אחר) עצוב נכון? ולחשוב שלפני פחות משנה היא רק ספרה את השעות והימים לחתונה ואחר כך ללידה. אז מה שאני שואלת מבקשת: היכן אפשר לקבל: ייעוץ כלשהו, סיוע. אני אפילו לא יודעת בדיוק מה. רק ברור לי שכל מה שבנינו הולך ומתמוטט. בעלי לא מוכן לשמוע על שום דבר שאפילו מזכיר "טיפול פסיכולוגי" ואני נוטה להסכים איתו בנקודה זו. אני בהחלט יותר בעד "תכלס" ופחות בעד דיבורים. אז אשמח לשמוע.

אין לי עצות טובות, אז רק מציעה דפים:
קנאה באח חדש
התרחבות הלב עם בוא הילד השני
מבכור עד בנימין

אין לי פתרון, אבל אולי יעזור לך לדעת שזה קורה גם במשפחות "סטנדרטיות".

אין לי הרבה ניסיון בתחום, אבל יונת שרון בהחלט צודקת, זה קורה גם במשפחות אחרות, ואולי תוכלי ליצור קשר עם משפחות דומות לשלכן, כדי שהבת תוכל לדסקס את תחושותיה עם מישהו שעבר את זה. חשוב לדעתי לא לנסות להראות לה שהכל כרגיל ולדבר איתה על מה שמציק לה כמה שיותר, וכמובן להדגיש שכל מה שהיא חשה הינו טבעי ביותר, להסביר שגם שאח או אחות חדשים נולדים בהפרש גילאים קרוב יותר יש קנאה, וגם כששני האחים הם ילידם לאותם הורים.. וכו'. אולי תמצאי ספרים בנושא? אולי תלכו יחדיו לחפש?
בהצלחה.

התגובה של הילדה נשמעת מאוד טבעית ומוכרת. הכל כל כך ראשוני, חדש ומאיים. גם בשבילך. החבור שלכן באמת מאוד עמוק - היא מרגישה את השינוי והקושי שלך (אולי, זו רק הצעה) ומשקפת אותו. גם אני לא אוהבת פ ס י כ ו ל ו ג י ם , אבל אולי תוכלי למצוא עדוד ותמיכה בשיחה עם חברה או עם משהו קרוב. אנחנו לא בנויות לבדידות שנכפית עלינו כשאנחנו הופכות לאמהות. משהו שיאפשר לך לבטא ולראות את המקום שבו את נמצאת, החששות והרגשות שלך ולמצוא את התשובות בתוכך. הילדה תרגיש את הנוכחות שלך.

הייתי מנסה להעביר לה מסר שהכל השתנה, והכל נשאר אותו דבר. ואולי לאפשר גם לה לבטא את זה ולצייר את המשפחה החדשה, בלי להבהל ממה שהיא אומרת, או ממה שאת שומעת בדבריה @}

דיברתי עם חברות וכו'. זה קצת מסוכן אתן יודעות. כל אחת מדברת מהמקום שלה והעצות לפעמים... שלא נדע. בכל אופן, פניתי היום למכון אדלר, אולי יש להם איזו סדנה. אני מודה על הקישורים לדפים ועל דברי העידוד אבל "זה קורה גם במשפחות סטנדרטיות" לא עוזר כאן. כי אנחנו לא סטנדרטים ואני לא אם שיכולה לחלק את אהבתה ותשומת ליבה. אני לא! יש לי ילד אחד ששואב ממני אנרגיות עצומות. 8.5 חודשים בסך הכל ואין לי/לא רוצה/לא יכולה עוד לתת ולתת ולתת... אני ובעלי החלטנו להתחתן אחרי חצי שנה יחד, (כלומר חצי שנה סך הכל של הכרות מהבליינדייט!) אחרי 9 חודשים כבר הייתי תחת החופה ובהריון (לא ממש מתוכנן), אחרי המון שנים של לבד והרבה בדידות, (התחתנתי בת 37) לא הספקתי אפילו להנות מהזוגיות שלנו - שכבר אז השתתפה בה ילדה קטנה וזה לא תמיד היה קל, וכבר נכנס לתמונה גם תינוק. אז באמת, זה המון ברכה ואושר וסוף סוף כמו שאומרים "הגיע הזמן שלי" אבל בבת אחת נזרקתי למקומות שמבחינתי היו מאוד רחוקים ויש כאן המון זעזועים. מכירות קישורים לדפים של משפחות כמו שלנו...??

את נשמעת מאוד כועסת. כאילו חסר לך משהו לעצמך. יחס. אהבה.
אולי הכי חשוב זה שתטעני מצברים.
נסי לדבר עם בעלך, ולשאול איך הוא עוזר לך להטען (לפעמים די בחיבור או במילה טובה בלי סיבה).

הילדה גרה אתכם או עם אמהּ?

ראיתי איפה שהוא פורום משפחה אחרת או משפחה חדשה אני אחפש לך מחר

איילת,
אני מ"משפחה אחרת" גם אני התחתנתי מהר מאוד לאחר שהכרנו (תוך 7 חודשים) וקבלתי במתנה (וזו מתנה אמיתית מבחינתי, ולא בציניות) ילד מן המוכן בן 4 כמעט.
הקשר עם אמא שלו ממש מצוין וזה עזר מאוד .
כבר מההתחלה ידעתי שאני נכנסת למערכת שונה ובעצם לא רק קבלתי בן זוג לחיים כי אם משפחה קטנה. ומאותו הרגע שעברנו לגור יחד (תוך חודש) הכל השתנה פתאום היתי אמא במשרה חלקית. כעבור שנה וקצת ילדתי ולא נתתי לכלום כמעט להשתנות. הילד היה שותף להכל בכל מה שקשור לאחותו הקטנה. הכרחנו את עצמינו למצוא זמן גם איתו לבד אבל מה שהכי עזר זה שהוא היה שותף מלא ופעיל, רחץ, הלביש, שר , סידר והכל ביחד.
מה שאני מנסה להגיד זה, שמבחינתי ברגע שחיברתי את חיי עם האיש שלי, קבלתי על עצמי באהבה רבה את בנו כאילו הוא שלי, ובעיני אין שום דרך אחרת (הכל או לא כלום!) והיום, 5 שנים מאוחר יותר זה רק נעשה יותר טוב, בכל פעם שאני צריכה להציג עצמי, יש לי שני ילדים!
נכון זה לא קל עם תינוק קטן שלוקח המון אנרגיה, ואת מרגישה שאובה ומרוקנת, אך אם את לא תעשי את המאמץ הנוסף הזה, שתיכן תפסדנה את מה שהשגתן עד שנולד הילד.
שתפי אותה בעשיה היום יומית, תוכירי אותה על העזרה, ואם אפשר תמצאי ממש מספר דקות מדי פעם להיות רק איתה (ספרי לה סיפור קצר, סרקי אותה, ציירו ציור משותף, משהו שיתן לה להרגיש שאת כן איתה ובשבילה).
מקווה שיצליח לך, לי זה עבד.

אילת יקרה,
אולי זה בכל זאת טיפ טיפה יעזור לך לדעת, שגם במשפחה "סטנדרטית" (מה זה?) , כאשר נולד תינוק שני, האמא מוצפת בדיוק באותן תחושות שאת מתארת. אין כוח וחשק לתת או להרגיש אהבה לאף אחד מבני הבית האחרים. יש הרגשה שהתינוק החדש יונק את כל הוויתך וכל העולם שמצפה ממך להיות מה שהיית קודם מעלה כעס וחימה ותחושת אומללות.
זה יירגע עם הזמן ודברים יחזרו לפרופורציות.
גם תגובות הילדה הגדולה מוכרות מאד מסיפורים "סטנדרטיים" , וזה לא קשור בהכרח ליחס שלך אליה, כשכולם, אולי כולל אותך, חוששים עכשיו שאולי היחס הזה ישתנה.
בינתיים, בהיעדר סיפור זהה לשלך, אולי תוכלי להיעזר בעיצות שטובות לכל אמא שנולד לה תינוק כשבבית יש כבר ילד אחד. עצה ראשונה: אל תרגישי רע עם עצמך. כל מה שאת מרגישה עכשיו הוא בסדר ולגיטימי. הבלבול, הכעס, רגשות האשם והחשק שהעולם יירד לך מהנשמה הן חלק מהעניין, וזה יילך וישתפר ויהיה יותר קל.
לכל אח גדול הצטרפות של אח חדש רצופה (גם) במשברים. ככה זה. הלוואי ויכולנו למנוע את זה.
זה מדהים ומעורר הערכה לקרוא על מערכת היחסים שלך עם הילדה שאיננה בתך ובכל זאת קיבלת אותה אלייך בכזה חום. זה לא מובן מאליו.
בעיקר מה שרציתי לכתוב לך, הוא ש:
הייתי נמנעת מלייחס כל משבר (ויש, הרבה, אחרי הולדת ילד ראשון וגם שני) לכך שאת לא אמא ביולוגית שלה. הקשיים אחרי הלידה היו עולים כך או כך, אם לא היתה ילדה אז היו עולים בינכם, ואם היתה ילדה ביולוגית של שניכם, גם.
אז צריך לטפל בהם בסבלנות ובלי חשש שמא האשמה היא בנישואייך לאביה, ובלי חשש שמא האשמה היא בך כי את לא באמת אמא שלה. ולא להיבהל מכשלונות.
ואל תבהלי אם את לא מרגישה אליה אהבה באותה מידה או בכלל כרגע, או שאת מרגישה ש"נטשת" אותה (רגשית).
זה קורה גם לאמהות ביולוגיות כשמגיע ילד שני. על אחת כמה וכמה לאמהות לילד ראשון שכבר יש לו אח בכור...וגם לאבות, אגב. (אבל לאבות שנקלעים לסיטואציה בה לאמא כבר יש ילד גדול, ונולד להם ילד משותף, זה יותר קל. בזמן שהאמא נתונה כולה לתינוק החדש, הוא פנוי "להוכיח" את אהבתו לילד הגדול, ולהדגיש אותה. כשזאת האמא, אז חובת ה"הוכחה" נופלת עליה בזמן הכי פחות מתאים בחיים...)
את מוזמנת להשתמש בדף הזה כדי לכתוב את הקורות אתכם, ודרך הכתיבה לברר דברים עם עצמך. בהצלחה רבה

ובקשר לטיפול וסיוע, ממליצה בחום על פגישה עם אורנה וצפריר שפרון

ממקום דומה (נישואין בגיל מבוגר לבן זוג עם ילד, אחרי הכרות ארוכה יותר, גרושה "טובה")

ביום שבת הבת כבר אמרה: שהיא לא מרגישה שאני אוהבת אותה והייתה רוצה שהכל יהיה כמו פעם.
יופי שהיא אומרת מה שהיא מרגישה.
מה עניתם לה?

באמת מזכיר לי את תגובת הבכור (של שנינו) להולדת אחותו (הדדי, עד היום...)

עצוב נכון?
עצוב אבל לא סוף העולם. הן הכלב שמת והן התינוק שנולד הם חלק מעולמה המשתנה. נכון, אצלה יש שינויים רבים יותר.

רק ברור לי שכל מה שבנינו הולך ומתמוטט

מה שבניתם משתנה. בעיקר הפנטזיות (TELL ME ABOUT IT... ) הבת משקפת משהו אולי?

אפשר להציע לבן הזוג להיות איתה יותר. אני יודעת שאת רוצה שהוא יעזור לך אבל...

סינדרלה : ולדבר איתה על מה שמציק לה כמה שיותר, רק אם עולים דברים קונקרטיים. למי יש זמן עכשיו לשיחות נפש?

וזה יילך וישתפר ויהיה יותר קל

אחר כך היא תהייה האחות הגדולה והנערצת , מנסיון.

ולסיום המגילה (כי אני מאד מזדהה) - מה מקומה של אמא שלה במצב?

תודה רבה על כל התגובות והעצות. ובאמת גילה, אפילו לא שמתי לב לכמה שאני כנראה כועסת. אין ספק גם שיש צורך בטעינת מצברים.
אחד מהדברים שחשבתי עליהם בימים האחרונים ותגובתיכן באמת מחזקות את זה, (דגנית, פלונית... אשמח לשמוע עוד) זה שלא הכל אולי אחריות שלי. ולא רק המעשים/אי המעשים שלי הם הפתרון לכל. בוודאי שיש לי כאן המון אחריות, אני לא מכחישה או מתחמקת אבל (וכאן מגיע האבל שלא היה אצלי קודם בכלל) כמו שחשבתי לאחרונה, יש מקום הרבה יותר גדול לעבודה שלנו יחד כמשפחה.
לא רק כמו שבעלי אומר: "תהיי קצת יותר סבלנית.. תראי לה קצת יותר חום ... תשתפי אותה קצת יותר..." וכל ה"קצתים" האלה הופכים ממש לעול על כתפיי. איפה הוא בסיפור? שכח שגם הוא קיים.
ולמה אני מתכוונת:
בעלי עובד בתקופה האחרונה מאוד קשה ושעות מאוד ארוכות. בסדר, אין מה לעשות, דרישות...קידום... פרוייקט... אני לבד עם הילד, וגם אני חזרתי לעבודה במשרה כמעט מלאה. (כמו שחזרתי לעבודה, הילד הפסיק לישון בלילה)
אני לוקחת את הילדה מבית האימא. אני מביאה אותה בבוקר לבית הספר. הוא מגיע הביתה בשמונה בערב והיא כבר במיטה בתשע. אז מה קורה פה? הילדה שכל כך צמאה לחברתו של אביה (שגם ככה מצומצמת ויקרה פי כמה מעצם היות ההורים גרושים) לא מקבלת אותה כמעט ו"נתקעת" איתי כתחליף. נוסיף על זה, שפעם ללא ספק היה לי יותר זמן אליה, פעם ללא ספק הייתי יותר סבלנית. אבל פעם גם לא נדרשתי כל כך לטפל בה כמו עכשיו וגם לא היה תינוק! פעם גם היה לי זמן לעצמי יותר מאשר כמה דקות ביום. פעם לא הייתי כל כך עייפה. ואני לא צריכה לספר לכן. השבוע ביקשתי/הודעתי לבעלי שיעשה כל מאמץ להגיע הביתה קודם ושלמחרת ייקח את הילדה לבית הספר. הוא באמת ממש "הפיל את העיפרון" כמו שאומרים והגיע הביתה קודם, ולמחרת אכן לקח אותה לביה"ס ואת הקטנצ'יק למטפלת. מה שאפשר גם לי להגיע סוף סוף לבדיקות בקופ"ח. (סוף סוף משהו בשביל עצמי). התגובה של הילדה היתה בלתי תאמן. היא פשוט קרנה. כל האוירה בבית היתה שונה. וזה לא בגלל שהיא לא היתה רק איתי "הרעה" אלא בגלל / בזכות שאבא היה בבית.
היו לי שיחות לא קלות עם בעלי בזמן האחרון - אלוף ההדחקות ושונא כל טיפול/ייעוץ/פסיכולוגים/לא משנה מה , אמרתי לו: שהוא והאקסית (יחסים טובים!) עקב כל מיני אילוצים ונסיבות שלהם, מעמידים אותי שוב ושוב בפני העובדה שאני צריכה לדאוג לילדה גם כשזה מאוד לא מתאים לי. (פעם לא הייתי מסוגלת להגיד לו את זה, הרי התחתנתי בעסקת חבילה...)
לדוגמה: הגרושה חולה, הילדה אצלנו למרות שממש באותו יום אני מגיעה מבית החולים אחרי הלידה וכמעט מתמוטטת (טראומה בלתי נשכת מבחינתי שכבר כתבתי עליה פה פעם בדף אחר).
חול המועד סוכות - חופש בבית הספר אני לא יכולה לקום מהמיטה עם שפעת, הקטנצ'יק חולה אף הוא, אבל... הילדה אצלנו כי זה היום שלו.
אוגוסט, קייטנות נורא יקרות, ואין סידור לילדה - אני בבית במילא בחופשת לידה... הילדה איתי במשך היום.
שביתה בבתי הספר, אני עדיין בחופשת לידה... הוא מגיע מאוחר... אני כאמור לוקחת את הילדה... ועוד ועוד.
וכל פעם שאני מנסה לסרב, להגיד, (כשהייתי חולה זה כבר היה ממש להתחנן) אז שבים ומבקשים ממני, משכנעים, או קובעים עובדה. ואז אני שוב נעתרת. כי הרי זו עסקת חבילה... וידעת את זה כשהתחתנו שיש לי ילדה... ואין פתרון... ואנחנו משפחה... אבל מה שקרה בדיעבד זה איילת מאוד לא נחמדה, עם אנטי הולך וגובר לילדה שלא אשמה בכלום, ילדה לא כל כך מאושרת ואבא קרוע.

אז אסיים רק את הכתיבה להיום ואסכם. כמו שאמרתי לבעלי, זו לא יכולה להיות רק האחריות הבלעדית שלי היחסים עם הבת. הוא (ואולי גם האקסית) צריכים לעבוד יותר קשה ולהשקיע יותר ביחסים עם הילדה. היא עברה המון זעזועים בתקופה מאוד קצרה. (כולל פרידה של אימא שלה מחבר רציני) ולא לצפות כל הזמן שאני אהיה רק "קצת" יותר סבלנית.. ורק "קצת".... והנה הקטנצ'יק התעורר ובוכה. לילה טוב בנתיים

התגובה של הילדה היתה בלתי תאמן. היא פשוט קרנה. כל האוירה בבית היתה שונה. וזה לא בגלל שהיא לא היתה רק איתי "הרעה" אלא בגלל / בזכות שאבא היה בבית.

זה המשפט שתפס אותי, כי גם אצלנו "משפחה רגילה" כשנולדה הקטנה לאחר הפרש די גדול, היה לבכור (שציפה לאחות בכליון עיניים) מאוד קשה -מה שעזר היה כשהאבא הפנה זמן "ספיישל", ובהמשך גם אני.
במקרה שלכם גם האם של הילדה אמורה להבין את הזמן הרגיש של החודשים הראשונים אחרי הלידה ולהקל עלייך ועל המצב על ידי נתינת יותר תשומת לב וזמן לבת שלה.
אני בטוחה שאם האבא והאם יעשו זאת, יוקל לך עד כדי כך, שגם את תוכלי למצוא לילדה שוב מקום וזמן, איתך ואצלך בלב.

אגב, כשהמצב היה כזה שפשוט לא היה אף אחד שיכל להתפנות לגדול ולתת לו את תשומת הלב שהיה זקוק לה, אז הזמנתי בייביסיטר (נערה מתוקה עם הרבה שמחת חיים) שפשוט שיחקה איתו גם כשהייתי בבית, היא שיחקה, פיטפטה, טיילה, עם הגדול, ואני התעסקתי עם התינוקת במנשא ועם ערמת הכלים והכביסה, או אם היה לי מזל, אפילו יכולתי לנוח ולשתות קפה. זה מאוד עזר ולא כל כך יקר. כשהקטנה כבר החלה לזחול/ללכת יכלה הנערה לשחק איתה על הרצפה ואני יכולתי להיות יותר פנוייה גם לגדול (וגם לכלים ובישולים). לא הזמנו אותה כל יום, רק בימים שבעלי חזר מאוד מאוחר, או כשחשתי מותשת או סתם כשהגדול ביקש לראותה.

אוף איזה קריזה, כל מה שכתבתי נמחק ולא נכנס. לא נורא כנראה שכך היה צריך להיות. עונש על זה שאני מבזבזת את הזמן בעבודה על עניינים פרטיים..
אצלנו חמותי גרה מתחתנו. אז מה שקורה שיש עוד יותר סיבה להביא את הילדה. "הסבתא תשמור עליה... לא את..." בפועל זה לא מה שקורה. היא נכנסת - יוצאת. טורקת דלת, פותחת דלת. מוציאה אותי מהמקלחת, מהשירותים לפתוח את הדלת. מצלצלת בדלת והקטנצ'יק בדיוק נרדם. אני משתגעת מיזה. אני מבינה את בעלי שמנסה "לגנוב" כל דקה שאפשר עם הבת. אבל אני חושבת שזה לא צריך להיות בכל מחיר. למשל: להביא אותה לכאן כשאני וקטנצ'יק חולים ואז להגיד לה: "להישאר אצל הסבתא ולא לעלות הביתה כדי שלא תידבק". ובעלי במקום לעזור לי, יורד למטה להיות איתה. מה הטירוף הזה? או: כמו לפני שבוע. הילדה בקושי מחלימה משפעת, בעלי מביא אותה, "כי היא מתגעגעת ורוצה לישון פה". אחרי שעה, עולה לה החום, היא מקיאה את נשמתה, מרגישה זוועה ועושה את המוות לכולם! ואני עוד בלחץ שהיא תדביק לי את הקטן.
ואם יש שבת שהיא "שלי" כמו שאני אומרת, (היא אצל האימא) ואנחנו מוזמנים לצהריים לחמותי/גיסי וכו' הוא "מבקש" (בפועל קובע לי עובדה), ומביא אותה שוב. "רק לארוחת צהריים... " ככה שאנחנו כמעט לא לבד. בעצם אף פעם לא ממש לבד מאז שיש תינוק.
יום אחד התרחצתי באמבטיה עם התינוק. אני כמובן עירומה ובמקרה גם במחזור.בעלי בלי לשאול אותי קורא לילדה "שתבוא לעזור". לא הסכמתי והיא נורא נעלבה והתחילו בכי וצרחות וסצנה שלמה. אני התפוצצתי על בעלי שבכלל לא הבין על מה הרעש ומה אכפת לי שהיא "תעזור" לי. ומה אני עושה עניין...
אז רוב הזמן אני מרגישה שאני רעה, אגואיסטית, מפונקת, עושה עניין גדול מכל דבר ובכלל לא מקבלת את "החבילה". האם באמת ככה? האם אין מקום לתחושות שלי? לנוחות שלי? אין תשובה מוחלטת אני חושבת
ולא נתתי לכלום כמעט להשתנות את כותבת פלורה. אבל אני לא מרגישה ככה. אני חושבת שהשתנו המון דברים אצלי בפנים ובמשפחה ועם הילדה. וצריך לעשות עבודה וביחד. ובכיוונים הנכונים. בגלל זה אני חושבת שאנחנו צריכים ייעוץ.

אוף איזה קריזה, כל מה שכתבתי נמחק ולא נכנס. לא נורא כנראה שכך היה צריך להיות. עונש על זה שאני מבזבזת את הזמן בעבודה על עניינים פרטיים..
אצלנו חמותי גרה מתחתנו. אז מה שקורה שיש עוד יותר סיבה להביא את הילדה. "הסבתא תשמור עליה... לא את..." בפועל זה לא מה שקורה. היא נכנסת - יוצאת. טורקת דלת, פותחת דלת. מוציאה אותי מהמקלחת, מהשירותים לפתוח את הדלת. מצלצלת בדלת והקטנצ'יק בדיוק נרדם. אני משתגעת מיזה. אני מבינה את בעלי שמנסה "לגנוב" כל דקה שאפשר עם הבת. אבל אני חושבת שזה לא צריך להיות בכל מחיר. למשל: להביא אותה לכאן כשאני וקטנצ'יק חולים ואז להגיד לה: "להישאר אצל הסבתא ולא לעלות הביתה כדי שלא תידבק". ובעלי במקום לעזור לי, יורד למטה להיות איתה. מה הטירוף הזה? או: כמו לפני שבוע. הילדה בקושי מחלימה משפעת, בעלי מביא אותה, "כי היא מתגעגעת ורוצה לישון פה". אחרי שעה, עולה לה החום, היא מקיאה את נשמתה, מרגישה זוועה ועושה את המוות לכולם! ואני עוד בלחץ שהיא תדביק לי את הקטן.
ואם יש שבת שהיא "שלי" כמו שאני אומרת, (היא אצל האימא) ואנחנו מוזמנים לצהריים לחמותי/גיסי וכו' הוא "מבקש" (בפועל קובע לי עובדה), ומביא אותה שוב. "רק לארוחת צהריים... " ככה שאנחנו כמעט לא לבד. בעצם אף פעם לא ממש לבד מאז שיש תינוק.
יום אחד התרחצתי באמבטיה עם התינוק. אני כמובן עירומה ובמקרה גם במחזור.בעלי בלי לשאול אותי קורא לילדה "שתבוא לעזור". לא הסכמתי והיא נורא נעלבה והתחילו בכי וצרחות וסצנה שלמה. אני התפוצצתי על בעלי שבכלל לא הבין על מה הרעש ומה אכפת לי שהיא "תעזור" לי. ומה אני עושה עניין...
אז רוב הזמן אני מרגישה שאני רעה, אגואיסטית, מפונקת, עושה עניין גדול מכל דבר ובכלל לא מקבלת את "החבילה". האם באמת ככה? האם אין מקום לתחושות שלי? לנוחות שלי? אין תשובה מוחלטת אני חושבת
ולא נתתי לכלום כמעט להשתנות את כותבת פלורה. אבל אני לא מרגישה ככה. אני חושבת שהשתנו המון דברים אצלי בפנים ובמשפחה ועם הילדה. וצריך לעשות עבודה וביחד. ובכיוונים הנכונים. בגלל זה אני חושבת שאנחנו צריכים ייעוץ.

איילת יקרה,
מדברייך נראה שקבלת ולא בצדק את תפקיד "הפקק" זו "שסותמת חורים" כשאין סידור לילדה, שביתות, חופשים וכו'.
ואין לכך שום הצדקה! יתכן ואתם (את, בן זוגך וגרושתו) צריכים לשבת ולעשות מעיין ישור קו לגבי מה כל אחד צריך/רוצה ולראות איך אתם תומכים זה בזה. אין שום סיבה שבעולם שהכל יבוא על חשבונך. גם לך יש צרכים (ועכשיו הם אפילו גבוהים יותר בגלל הילד).
גם לי היו תקופות שהרגשתי שאני נושאת בנטל יותר מכולם (ואני אוהבת את הילד בכל ליבי ולא הוא הנטל) ופשוט הגענו למצב בו מראש קבענו היכן הוא יהיה בכל יום בשבועיים הבאים (דבר שבכלל לא נתון לשיקול דעתו של הילד) כך שכל אחד השאיר לעצמו גם זמן לעצמו. ורק במקרים של פנצ'רים היו שינויים (גם במחיר של לקחת ביבי סיטר כשצריך ולא והעביר אותו לאמא שלו כי אנחנו עסוקים/יוצאים וכד.)
אם בעלך מסרב לכל סוג של טיפול שווה קודם לשבת ולעשות הבהרת ציפיות. וכמו שאת לקחת בחשבון שזו עיסקת חבילה, איש +ילדה, צריך לזכור שגם לך יש צרכים גם במסגרת הקטנה שלכם , וכן כשהיא אצל אמא שלה אז היא שם! וזה הזמן שאת צריכה לעצמך עם הילד ואפילו בלעדיו כי יש גם אבא בתמונה.
מקווה שזה לא מבולבל מדי.

אני חושבת שבתקופה שהייתי בבית בחופשת לידה - 6 חודשים. באמת היה קשה במיוחד. השילוב של הלידה, ההגעה הביתה, הנסיונות הכמעט נואשים וכמעט בכל מחיר של בעלי, לשתף את הילדה גם במקומות שממש לא רציתי. חופש גדול, חגים, "שהעמיסו" אותה פה. אחרי הלידה הייתי בלחץ מטורף. זו היתה תקופה איומה מבחינתי. נו, טוב, אתן יודעות ילד ראשון וגם לא ממש מתוכנן, ובמקום לתת לי להסתגל ולהתאקלם ולעזור איפה שצריך, עוד הביאו לי את הילדה. ו"צריך לשתף אותה... ושתהיה חלק מזה...", אני זוכרת שבחיתול הראשון שניסיתי להחליף לקטנצ'יק (והחיתול הראשון שהחלפתי בחיי בכלל!) היא עמדה לידי ורצתה לעזור, וכבר חטפתי על הראש מבעלי למה אני לא סבלנית "ולמה אני לא משתפת אותה..." אותו דבר עם האמבטיה למשל. בהנקה הראשונה בבית, היא פתחה את הדלת והתישבה לי על המיטה והתחילה לקפוץ על המזרון. היא היתה נותנת לי עצות איך להניק ומסבירה לי מה צריך לעשות כל פעם שהקטן היה בוכה. היא לא הפסיקה לשאול שאלות על השדיים שלי ועוד היתה מעדכנת את אימא שלה כמה ומתי ואיך אני בוכה ועל הבעיות שיש לי בהנקה. את בעלי זה נורא הצחיק. אני רציתי למות.
ייתכן שאני מאוד מקצינה דברים, אבל אין ספק שזו גם היתה תקופה קיצונית במיוחד + הורמונים + משכב לידה + בעיה בריאותית שלי (בלוטת התריס) עקב הלידה שעליתי עליה רק הרבה יותר מאוחר. אני חושבת שאלו דברים שממש השאירו משקעים אצלי שעוד לא עברו וגרמו לי ממש להרחיק אותה במקום לקרב.
לפני פחות מחודשיים חזרתי לעבוד (עבודה חדשה), ובמקביל כמו שסיפרתי, בעלי נעדר יותר ויותר מהבית. אז במעט מאוד הזמן שיש לי בערב לילד, לבית, לעצמי, היא עוד נוספת עם צרכיה הלגיטימים.
אז מה הפלא שיש כאלה מתחים ביחסים?

היא קוראת לי איילת, ולפעמים נפלט לה איזה "ממי" (יענו MOTHER) אבל זה לא משמעותי לדעתי. אני לא מרגישה אליה כמו אימא לבת. אולי כמו לאיזו אחיינית. (גם משהו שאף פעם לא היה לי) אני חושבת שהיא פשוט הבת של הבעל שלי. אני חייבת לציין שאני באה ממשפחה קטנה. אח בכור אחד שגם התחתן מאוחר (גרים רחוק ממני) ונולד לו ילד סה"כ חצי שנה לפני קטנצ'יק שלי. לא היו לי אף פעם אחיינים, בני דודים צעירים, ותמיד התרחקתי מילדים כמו מאש. ועדיין התינוק היחיד בעולם שממש מעניין אותי ו"עושה לי משהו" זה הבן שלי.

ואני אוהבת את הילד בכל ליבי פלורה כותבת. אצלי זה לא ככה. מבחינתי היא ילדה חמודה מאוד, נחמדה מאוד וגם נודניקית ומעצבנת לא קטנה בדיוק כמו כל ילד נורמאלי בן 7 . וזה פחות או יותר.
אני חושבת שיש איזה פער ציפיות בין מה שהיא רוצה לקבל ממני ואולי צריכה - לאו דווקא ממני, בין מה שאני יכולה/רוצה לספק. למשל: מגע פיסי. היא ילדה מאוד חמה ואוהבת שמאוד אוהבת חיבוקים נשיקות וכו'. אני חושבת שהיא מקבלת את זה בשפע מאבא ואימא, סבא סבתא... אל תטעו. אבל לא ממני. זה ממש לא אישי כלפיה. ככה אני. אבל היא רואה את החום שיש ביני לבין בעלי למשל. את כל החיבוקים והנשיקות והיא בטח לא מבינה למה היא לא מקבלת את אותו דבר ממני. או את המגע ביני לבין בני. אבל ככה זה.

הערב בעלי שוב הגיע מוקדם יחסית. הוא יזם! ויצאנו כולם ביחד, סתם חיפשנו משהו לבית באיזה חנות וכמובן סיימנו באכילת המבורגר. הבילוי האולטימטיבי לילדים. היתה בסך הכל אווירה טובה, מלבד סצינה אחת בחנות צעצועים (החלפתי משהו לקטנצ'יק) "למה קונים רק לו ולא לי.. וזה לא פייר..." האמת שהתפעלתי משליטתי העצמית ולא התרגזתי כמעט. אולי בגלל שבעלי היה שם והוא באמת זה שטיפל בעניינים.

הי איילת חמודה,
קודם כל - תודה על השיתוף שלך. אני קוראת אותך ונזכרת בכל מיני דברים מעברי; מזדהה מצד אחד ועם זאת, נהנית. הזמן שעבר מבהיר את התמונה הכללית ומטשטש את הרגשות הסוערים. אני לומדת הרבה. תודה.
אגב, בסטואציה כמו שלך לא הייתי - הבן הייה איתנו לפני שנולד בננו המשותף. אז כבר גרנו בחו"ל והבכור
גר עם אימו בארץ. כמו שאני מכירה את עצמי, הייתי מרגישה בדיוק, אבל בדיוק כמו שאת מתארת אז

אפשר לעשות פסיכולוגיה בגרוש?
אז רוב הזמן אני מרגישה שאני רעה, אגואיסטית, מפונקת, עושה עניין גדול מכל דבר ובכלל לא מקבלת את "החבילה".
יש לי הרגשה שאם בת השבע הייתה יכולה להתבטא ככה - זה מה שהיא היתה אומרת.
(ואז היא היתה נבחרת לראשות מפלגת הילדים שהוריהם התגרשו...) זכותכן!

אני זוכרת שבחיתול הראשון שניסיתי להחליף לקטנצ'יק (והחיתול הראשון שהחלפתי בחיי בכלל!) היא עמדה לידי ורצתה לעזור, וכבר חטפתי על הראש מבעלי למה אני לא סבלנית "ולמה אני לא משתפת אותה..." אותו דבר עם האמבטיה למשל. בהנקה הראשונה בבית, היא פתחה את הדלת והתישבה לי על המיטה והתחילה לקפוץ על המזרון. היא היתה נותנת לי עצות איך להניק ומסבירה לי מה צריך לעשות כל פעם שהקטן היה בוכה. היא לא הפסיקה לשאול שאלות על השדיים שלי.

יש הרגשה של התערבות מצד אדם זר בעינייניך הפרטיים. מצד שני, יש גם ילדות כאלו, סקרניות ונלהבות.
אולי רצית לשדר לה, לעולם ולעצמך שאת יודעת ומסתדרת והיא קצת בלבלה אותך? ובמחשבה שניה - אם לא היית מצטיירת בעיניה כאם נהדרת ויודעת, היא לא הייתה שואלת, נכון?

משהו על התגובות של בעלך -
מכל מה שתיארת, עולה תמונה של אמא שבקלות רבה "נעזרת" בכם, מסיבותיה שלה. זו תמונה שעולה מתיאורך ואין לי כמובן מושג איך היא באמת.
לקח זמן שעד שהבנתי שבעלי השקיע הרבה אנרגיה בדאגה שאני לא אהייה כמו הקודמת. לא אפרט במה אבל יש ציפייה כזו לפעמים. מחשבה כמו "שרק לא תהיי קרה כמוה" או "לפחות כאמא היא היתה חמה ומחבקת". בשני המקרים האמא נמצאת בינכם גם שהיא בביתה...

עוד נקודת השקה -ש לי לא היו ילדים, לקחתי על עצמי מטלות של עינייני הגעה לבית ספר, עזרה בשיעורים
וכאלה. והיו לי בעיות עם זה. כשהתקשרו אלי מבית הספר למשל, רציתי לצעוק "הי! אני לא אמא שלו! יש לו הורים! וגם אם הם כרגע במרחק שעתיים נסיעה, תרדו ממני!" וזה עוד כשהייתי בלי...
את לא סידור לילדה. בעיקר לא בעייפותך ומחלתך ואמהותך הראשונית.
אין לי מושג איך נכנסים לראש של האחרים (הבעל, הילדה, האמא, החמות) ומסדרים שם את העיניינים

אני חושבת שהיא פשוט הבת של הבעל שלי.
ואני חושבת שמה שאת חושבת ומרגישה, מה שאת רוצה הוא נכון לך וככזה, יתאים גם לאחרים.
הביקורת עליך ועל התפקוד שלך יכולה להוות מכשול בדרככם לבניית משפחה אוהבת ומיוחדת במינה.
אני שומעת כאן משהו כמו "הנה אמא חזקה, אוהבת, מכילה ומתחשבת, אפשר להתפרק!"
האם אלו הם שמעידים?
האם זו את ?

אני חושבת שיש איזה פער ציפיות בין מה שהיא רוצה לקבל ממני ואולי צריכה... בין מה שאני יכולה/רוצה לספק.
היא רואה את החום שיש ביני לבין בעלי למשל. את כל החיבוקים והנשיקות והיא בטח לא מבינה למה היא לא מקבלת את אותו דבר ממני... אבל ככה זה.
אני לא מרגישה אליה כמו אימא לבת... אני חושבת שהיא פשוט הבת של הבעל שלי.
תמיד התרחקתי מילדים כמו מאש.
התינוק היחיד בעולם שממש מעניין אותי ו"עושה לי משהו" זה הבן שלי.

איילת יקרה, בכוונה ליקטתי משפטים שונים מתוך הטקסט שכתבת וחיברתי אותם יחד. מהחיבור הזה מצטיירת לדעתי תמונה ברורה למדי.

לבי נחמץ בקרבי בתחושות של צער ועצב עמוק כלפי הילדה הקטנה, שבסך הכל משוועת לחום ואהבה. תסלחי לי שאני לא מביעה סימפטיה ללחצים שאת נמצאת בהם, למרות שאני מבינה אותם בהחלט, גם לי יש תינוק בן 8 חודשים. אני לא עושה זאת כי מי שזקוק לכל הסימטפיה כרגע זו הילדה, הנפש הקטנה המכונה "הבת של הבעל".

חבל שאת לא מצליחה להסתכל כמה סנטימטרים מחוץ לבועה הקטנה של עצמך. אני לא אומרת את זה כביקורת מושחזת, אני באמת מאמינה שאילו היית מצליחה לגרום לליבך להתרחב ולו קמעה, לרצות להעניק ולו טיפה, ולהפסיק לעסוק באובססיביות בגורלך המר, היית מאושרת ושלווה יותר.

הרי בתוך תוכך היחס שלך אל הקטנה אינו נותן לך מנוח. לא קשה לקרוא בין השורות את תחושות האשם שאת משדרת, והעובדה שאת מעלה כאן שוב ושוב את תלונותייך, ומיד אח"כ מצטדקת, רק מאששת זאת.

ובקשר לטיפול וסיוע, ממליצה בחום על פגישה עם אורנה וצפריר שפרון
אין ספק שאת זקוקה לטיפול, ויפה שעה אחת קודם בעיקר כי יש בתמונה גם ילדה קטנה, שאם תמשיכי ככה לבטח תהפוך להיות ילדה קטנה ועצובה מאוד.
אני מצטרפת להמלצה של פלונית. אינני מכירה את אורנה וצפריר באופן אישי, אך מקריאת הדברים שהם כותבים כאן, ובעיקר לאחר צפייה בסרט המופלא "אנשים חופשיים", אני חושבת שאישה כמו אורנה, שמקרינה טונות של חום, אהבה וסובלנות שמציפים אותך אפילו דרך מסך הטלוויזיה, תוכל לסייע לך לפתוח בתהליך אישי בתקווה שתוכלי להיות יותר שלמה עם עצמך, לאהוב ולקבל את עצמך קצת יותר, ואז אולי לא תרגישי כל כך אומללה, כי תמצאי בתוכך את הרצון להעניק חום ואהבה לילדה קטנה שעושה הכל כדי שתאהבי אותה. ואז, כשתגלי שאת מסוגלת לאהוב ולהעניק, אני יכולה להבטיח לך שעולם שלם ייפתח בפנייך, עולם מופלא שעד היום לא ידעת על קיומו.

אני אמשיך לקרוא בדף שלך, וכולי תקווה שאכן תצליחי לעבוד על עצמך, ולמצוא בתוכך את היכולת להעניק חום ומגע אוהב לילדה הקטנה שכה זקוקה לכך. ומי יודע, אולי במקום משפטים כמו "תמיד התרחקתי מילדים כמו מאש", תמצאי את עצמך כותבת "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה".

מכל הלב, שיהיה לך בהצלחה.

איילת, אני קולטת מתאורי המקרים שכתבת איזה סוג של חוסר כבוד מצד בעלך ומצידך לצרכים שלך שמתקיים בזכות רגשות האשמה שלך "הסכמתי לכל החבילה ולכן אסור לי לומר שלא מתאים לי"
הרשי לי להיות בוטה (אם לא מתאים לך תמחקי...)
אז מה??? אז מה אם הסכמת לאיזה איזון ביחסים, לאיזו חלוקת נטל, לאיזה תפקיד שלך מול הילדה, לפני שהיה לך מושג מה זה להיות אמא. זה לא אומר שאת חייבת כי פעם לפני שהיה לך ילד, ועבודה חדשה, ומצב בריאותי חדש, ו... התחייבת. החיים משתנים - שלך השתנו מאוד מהר ובהרבה חזיתות. מותר לך לרצות אחרת ממה שרצית לפני שנתיים כשנפגשתם. מותר לך שיהיו לך צפיות חדשות מעצמך, מבנזוגך, מגרושתו. מותר לך לצפות ליותר עזרה ממנו, מותר לך לצפות להתחשבות, לגבולות אחרים מול הילדה.
כל מי שדיברתי עימו אמר לי על ילדים "אי אפשר לדעת עד שיש לך" ואת לא ידעת. עכשיו את יודעת, מה שהתאים לך אז לא מתאים יותר, צריך איזון חדש ואיכשהו נשמע לי שלא ממש מכבדים את הצרכים שלך (לא בעלך, לא גרושתו, לא בתו ומעל הכל - לא את)
לי נשמע שיש פה צפיה של בעלך שאת תפתרי בעיות שהוא צריך לטפל בהן. תספקי צרכים שהוא צריך לספק ותהיי ההורה שהוא לא. ומודה שקראית הדברים ממש קוממה אותי.

פלונית במקרה זה, מצטערת אני חולקת על הרוח הנושבת מדבריך -
תסלחי לי שאני לא מביעה סימפטיה ללחצים שאת נמצאת בהם, למרות שאני מבינה אותם בהחלט......אני לא עושה זאת כי מי שזקוק לכל הסימטפיה כרגע זו הילדה, הנפש הקטנה המכונה "הבת של הבעל".
לא מסכימה שהילדה היא זו שזקוקה לכל הסימפטיה, מה? אם האחת זקוקה אז השניה לא?! יש כאן שתים שנמצאות במצב קשה מאוד. למה הסימפטיה לילדה צריכה לבוא ע"ח הסימפטיה לאילת? למה אילת היא שצריכה לספק את צרכי הילדה על חשבון אלו שלה? לטעמי (דעתי שלי בלבד) זו לא אחריותה של איילת למלא את צרכיה הרגשיים של הילדה זו אחריות של הוריה - אילת היא רק העזר שכנגד. רצוי מאוד שיהיו יחסים טובים, אני מאמינה שאיילת צריכה להשקיע בשביל שזה יקרה, מאמינה שמי שלא משקיע בילדי בנזוגו טועה וחוטא אבל להציב אותה כאחראית מרכזית?! למשל ב: שאם תמשיכי ככה לבטח תהפוך להיות ילדה קטנה ועצובה מאוד אם ההורים של הילדה הקטנה ימשיכו כך היא תהיה ילדה קטנה ועצובה. (לי דווקא נראה שאם איילת תמשיך עם רגשות האשמה ותחושת הצריך לפצות את הילדה, זו האחרונה תושפע בכיוון של תובענות ואי התחשבות בזולת).

ולגבי טיפול - כתבת שבעלך לא מוכן לשמוע על זה, לטעמי את יכולה לשנות את עצמך (ללכת לבד לטיפול?! - גם זה סוג של טעינת מצברים)והשאר יתאימו עצמם ל"איילת החדשה" [בשבילי זה עבד עם אמא שלי - אני השתנתי, אני מגיבה אחרת ההתנהגות שלה השתנתה - הריקוד שלנו שונה]. זה רעיון שעולה פה שוב ושוב בהקשרים שונים - מספיק שאחד רוקד אחרת והנה כל הריקוד הזוגי משתנה.

מאחלת לך רק טוב ואושר וחזרה לשיווי משקל בונה ונעים ומזין (לכולכם).

סליחה, איילת, אם אני אומר כאן משהו לא מדויק, כי לא קראתי הכל, אבל אני מסכימה מאוד עם פלונית במקרה הזה. הילדה של בעלך היא עכשיו גם הילדה שלך. ולמרות שאת לא אמה הביולוגית, היחס שהיא מצפה לו ממך הוא של אמא לכל דבר. אני מבינה את התחושות שלך, כי אני בטוחה שזה כן שונה בשבילך, וכואב לי כאבך. אבל בשביל הילדה, וגם למען כולכם, כדי שכל מה שבניתם לא יתמוטט, כדברייך - שימי את רגשותייך בצד קצת. תתעלי על עצמך. ראי את צרכיה קצת לפני צרכייך, כי היא הילדה כאן, ואת זו שצריכה לדחות את סיפוקייך לפני שאת דורשת זאת ממנה. עם זאת, נסי להקל על עצמך ככל האפשר. הזמיני חברות שלה כדי שישחקו איתה וכך תהיי קצת יותר פנויה לתינוק שלך; צאי איתם כמה שאפשר החוצה לגינה ציבורית או משהו שיאפשר הוצאת אנרגיה ולא רק בכיוונך; בקשי מחברים שלך, משפחה או שכנים לבוא להיות איתך כמה שיותר בשעות שאת איתה ועם התינוק לבד, כדי שיהיה לה עניין; חשוב מאוד שתפני כל יום אפילו חצי שעה ותקדישי רק לה (סיפור, יצירה יחד, שיחה, אפייה...); והכי חשוב - פני לה מקום בליבך.
אני שוב מבקשת את סליחתך אם זה לא במקום. באמת קטונתי מלהציע עצות כאלה. אבל אפשר - אפשר להתגבר על הסיטואציה הזו שלכם. אם רק תשני את התפישה שלך לגביה.

איילת, מה שלומך?
ראיתי שהציעו לך ללכת לטיפול לבד ולדעתי זה רעיון מצויין.
תמיכה באינטרנט לא מספיקה.
מדגישה שוב מה שכתבתי קודם: הקשיים שעוברים על הילדה שייכים לעולם הקשיים של בכור שנולד לו אח קטן, ואין להטיל את כל ה"אשמה" על המצב המיוחד שלכם.
עם זאת, הידיעה שזה כך אצל כולם לא מורידה מהצורך והיכולת שלך לטפל בבעיות האלה בהצלחה. אם בן זוגך לא פנוי לכך עדיין, עשי זאת לבד.

אם את עדיין מחפשת ייעוץ, אולי הדף ייעוץ נפשי באופן טבעי יעניין אותך. ובהצלחה @}

אני נמצאת עכשיו בתהליך גירושים, ומתעניינת בדברים הקשורים לכך באופן טבעי.
אם אתם לא רוצים ללכת לטיפול (כמובן שזה מתבקש), אולי תתחילו מלקרוא את הספר "גירושים והשפעה על ילדים בבגרותם" של ג'ודית וולרשטיין. מחקר של פסיכולוגית שליוותה ילדים מזמן גירושי הוריהם למשך 25 שנים.
בגדול, אין ספק שנדרשת כאן התגייסות לטובתה של הילדה, של כל מערך המבוגרים שמסביבה, וצריך לעשות את זה באופן שלא יפיל את כל העומס עליך. צריך להבין שילדה כזו, מעצם מצבה, רגישה לשינויים כאלה הרבה יותר מילדים למשפחות שלמות. רק תנסי לדמיין לעצמך (ושינסה בעלך גם) איך היית מרגישה אם לא היה לך בית אחד, מקום אחד מוגן, ושהיית צריכה להסתובב בין לפחות שניים כאלה. איך היית מרגישה?
ועכשיו, על כל חוסר הוודאות הזה, עוד התהפך עולמה.

אני לא מאשימה אותך, וברור לי הקושי שלך. וגם ברור לי שזו בסופו של דבר לא אחריות שלך, כי הילדה לא שלך.
אני פונה אליך שאולי את תצליחי לנער את ההורים שלה. זה בכלל לא בענייני הקומבינות - אם הצלחתם או לא הצלחתם לייצר את הקומבינה שיהיה בייביסיטר לילדה ביום מסויים.

הילד שלי התעורר אמשיך בערב

נדמה לי שעוד לא הזכירו פה: אחד האלמנטים החזקים אצל גברים בפרק ב' כפי שנהוג לקרוא לו, אלו הם רגשות אשם לגבי הילד הראשון שנזנח. רגשות אשם אלו, בעיקר כאשר הם מוכחשים ובלתי מודעים, יכולים לערער את כל מערכת היחסים, לפגוע מאד הן באשה, הן בילד החדש והן בילד הראשון. רגשות האשם שלו הם אלו שנופלים עליך בצורת הלחץ "למה את לא משתפת את הילדה". זה הלחץ שלו, רגשות האשמה שלו.
מאד יכול להיות שהילדה מאותתת לכם על העיוות במצב המשפחתי, המאופיין במה שכתבתי למעלה, ולא רק מבטאת את מצוקתה האישית.
קבלי עזרה מקצועית, ממומחים לפרק ב.

אוי אוי אוי איזו ילדה מסכנה.
אני רצינית לגמרי. בואי נראה: ההורים שלי התגרשו ואז אמא שלי הכירה חבר ואז אבא שלי הכיר מישהי והופ המישהי הזאת נכנסה להריון ונולד להם תינוק כלומר הוא אח שלי אבל לא ממש רק כי יש לנו את אותו אבא, אבל אבא שלי מאוד עסוק והיא גם לא כל כך רוצה שאני אבוא לשם. היא מפחדת שאני אדביק את התינוקי החמודי שלה, שכל הזמן רק קונים לו מתנות ולי לא. הכלב שלי מת וגם החבר של אמא עזב אותה (בגללי ?) אוי, מה יש בי שגורם לכולם לרצות להתרחק ממני? בטח משהו דפוק בי.

אני מרגישה שאני רעה, אגואיסטית, מפונקת, עושה עניין גדול מכל דבר
בצדק. את רואה רק את הצד שלך בסיפור. לא קלטת לרגע שמבוגרים אמורים להיות יותר גדולים מילדים ביכולת ההכלה שלהם, ביכולת ההתחשבות שלהם, ביכולת הויתור שלהם, אבל לא את. את הרי "עוברת תקופה קשה" והילדה הזאת היא לא שלך. תבררי אם אפשר למסור אותה לפנימיה, לאימוץ או לבית יתומים. אה, היא לא יתומה, טוב, היא בטוח מרגישה כמו אחת.
אני באמת מציעה לך ללכת לטיפול דחוף גם לטובתו של הרך הנולד וגם לטובתך שלך.
ואם הייתי קשה מידי נראה לי שכולן כאן היו עסוקות בלהכיל אותך ולתמוך בך, והאתר הזה בסופו של דבר עוסק בשלומם של ילדים כערך עליון.

אילה א
והאתר הזה בסופו של דבר עוסק בשלומם של ילדים כערך עליון . האתר הזה עוסק בכבודם של בני אדם (גם הנמוכים וגם הגבוהים).
אף אחד לא טוען שהילדה לא במצוקה השאלה היא אחריות של מי לפתור את המצוקה, מה הן הדרכים לפתור אותה, ומה חלקה של אילת בעניין.
ולאמיתו של דבר אפשר לבחור נוסחים פחות גועליים מאלו שבחרת בהם - וודאי בדף שהוא דף תמיכה
שבוע טוב לך ואני מקווה שלא תזדקקי לתמיכה.

אילת קראתי את מה שהיה לך להגיד בדף הזה, ולא אשכח להתייחס למצוקות שלך כי זה הרי מה שגרם לך לכתוב פה.
אני חושבת שאת צודקת. ואני אסביר לך למה:
את צודקת כשאת אומרת שלא מתייחסים ולא התייחסו בתקופה שלאחר הלידה לעובדת היותך אמא טרייה שזקוקה לשלווה כדי להתארגן לקראת הרך הנולד החדש, את צודקת כשאת אומרת ש"מפילים עלייך את הילדה".
בעלך מן הסתם מרגיש כלפי הילדה איזה שהם רגשות אשם ורוצה שהיא תרגיש חלק מהמשפחה החחדשה,ולא תהיה זנוחה, אבל הוא מצפה ממך כאשתו החדשה שמנהלת את משק ביתו שתהיי אחראית לכך שהיא תהיה שותפה למשק הבית החדש ולא תרגיש בחוץ. הוא מרגיש כנראה שהוא לא יכול לעשות זאת בשבילה(האים בנישואיו הקודמים גם הייתה היסטוריה של להפיל את האחריות על האם?) האם בגלל זה נישואיו אולי התפרקו?, את צריכה במקום להיאבק נקודתית על זכויותייך לנסח איזשהוא הסכם בכתב או בעל פה ולהגיע להסכמות באשר לחלקו של כול אחד מבני המשפחה המורחבת בגידולה של הילדה. לא פייר לצפות ממך להיות בייבי סיטר כשיש לך תינוק קטן לטפל בו ואת גם עובדת.
אולי את מרגישה "ברת מזל" שנישאת ואת חייבת לבעלך ? צאי מזה מגיע לך לא פחות מכול אמא טרייה.הרי יש מספיק אמהות הכותבות באתר על איך לגדל את התינוק בצורה נינוחה,זורמת ושקטה שלא תגרום לתינוק משקעים וטראומות,
פעמים רבות הדגש פה באתר ניתן על לתת לאמא לזרום עם התינוק, ואילו את מרגישה שמפריעים לך עם כול המטלות שמפילים עלייך, קומי ותיאבקי על הפרטיות שלך, ובכדי למנוע עימותים תעשי זאת בצורה חד משמעית, ותעמדי על שלך,אחרת זה ייגרר. יחד עם זאת עלייך להבין שחייך לא יהיו שוב אותו דבר, ולא תהיה לך טיפת שקט כמו שהייתה לך לפני הלידה. את משרתת את הילדים שתחת חסותך, ותעשי זאת עד שיגדלו ,זה החלק הקשה אין מה לעשות, נראה שבמשפחות שבהן יש הרמוניה ההורים מבינים שצריך להקריב למען הילדים אבל גם עוזרים אחד לשני פיסית ותומכים אחד בשני ברגעים הקשים לשאת בנטל ועוזרים אחד לשני ולא נלחמים אחד בשני וזורקים את הילדים אחד על השני כמטלה מאוסה.

Pלונית אחרת יקרה, זה הדף של איילת אז אני אעשה את זה בקצרה: מסכימה איתך בהחלט שחלק מהנוסחים שנאמרו כאן לא נעימים, ועדיף היה לעדן את הדברים. עם זאת, אל תשכחי שאיילת לא הגדירה את הדף כ- דף תמיכה, אלא כדף שבו היא מבקשת עצה. מאחר ומדובר כאן בילדה קטנה שלא אשמה בדבר, ולא מבינה מדוע מתייחסים אליה ככה, צריך להבין שזה נושא שפורט לאנשים על המיתרים הכי רגישים, וזה מה שגורם לנוסחים הקשים.

האמת? אני בעצמי רציתי להתבטא בצורה הרבה יותר קשה כלפי איילת. כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי... זה נורא קשה. אני מאוד מבינה את הבעיה של איילת, אבל משהו מאוד צורם ביחס שלה אל הילדה, וקשה נורא לעמוד מנגד ולשתוק. ואת יודעת עוד משהו? אני חושבת שזה חלק מהעניין. מי ששוטח באופן מאוד כנה ואמיתי את צרתו באינטרנט יודע כי צפויות תגובות רבות ומגוונות. לפעמים צריך לשמוע יחד עם מילות העידוד והתמיכה גם את הדברים הקשים והכואבים. איילת צריכה לעבד בעצמה את כל התגובות שהיא מקבלת, גם אם חלקן קשות, כי אני חושבת שזה באמת מה שיסייע לה לקבל את ההחלטות הכי נכונות בשבילה ובשביל משפחתה.

חזרתי.

יש המון דברים בקשר לילדי גירושים שהוריהם מעדיפים להדחיק. כי גם ככה הקשיים של ההורים מאוד גדולים - קשה יותר לפרנס, צריך לחלק תשומת לב בין 2 משפחות, רוצים להשקיע משאבים גם בעצמם ובמציאת בני זוג חדשים. קשה. אז מעדיפים לחשוב שהילדים מסתדרים. אבל להם עוד יותר קשה.
שום פרוייקט בעבודה לא יכול להשתוות לצרכים של הילדה. זה לא בוער מול העיניים, אז יש נטיה "להחליק", אבל כשהתוצאות של ההזנחה הרגשית הזו מתגלות, החל בגיל ההתבגרות וכלה בשלב יצירת הזוגיות בחיי הילדים, זה כבר מאוחר מדי לתקן.

איילת, תסתכלי על התינוק המתוק שלך. כמה את רוצה להגן עליו ולתת לו את כל העולם, ותנסי לדמיין אותו במצב של בתה של בעלך, עזוב לנפשו, בלי מקור תמיכה מספק מהוריו, מלא בפחדים שלא רוצים אותו. כואב, נכון?
ועכשיו תנסי לעשות מה שאת יכולה כדי שההורים של הילדה הזו יצילו אותה.
ויכול להיות, שכשתרגישי שההורים לוקחים אחריות, גם לך יהיה יותר קל להשתתף כמיטב יכולתך במאמץ הזה.

דברי עם בעלך. לך קשה, ואין סיבה שתסבלי. ולילדתו קשה הרבה יותר...

את כל מי שיש לו בעיה עם מה שכתבתי אני מפנה הישר לדף האם ניתן להציל _את באופן ? ואת הדפים המסתעפים ממנו
האם בעלת הבית של הדף הזה אכן עושה הכל כדי להציל את כל הילדים שבחסותה ?
ולפלונית במקרה הזה אני קוראת לצאת מהארון .
אני לא ראיתי בשום מקום שהדף הזה הוא דף תמיכה ?
מי היא זאת שטוענת תמיד התרחקתי מילדים כמו מאש
ואיך יצא שהיא באה לבקש עזרה כאן לאנשים שרואים בילדיהם ובבני חסותם חלק מגופם ונשמתם<?

בשם הדף: זקוקה לעיצה_, במשפט הפתיחה: _אז מאוד אשמח לעזרה אני קוראת את זה וחושבת - דף תמיכה / בקשה לעיצות אופרטיביות.
אפשר לחשוב שאיילת לא בסדר, שהיא צריכה לעשות דברים כלשהם, או אחרים ממה שעושה, וגם לומר לה זאת, אפילו בצורה חדה. יחד עם זאת לקרוא לה אגואיסטית לא מקדם אותה לשום מקום, זה סתם....

העובדה שבעברה התרחקה מילדים כמו מאש לא אומרת שזה מה שהיא עושה כיום. לו היתה שם עדיין אני מניחה לא היתה מבקשת עיצה - עזרה אלא משאירה את הילדה לנפשה (הכואבת).
איך זה שחלק מהכותבות בדף זה מפספסות את הרצון הטוב, את הרצון להיטיב (ולא רק עם עצמה!) - מודה, זה לא ברור לי.

פלונית במקרה זה, תודה על מחמאותיך ואיחולייך,{@ וגם תהייה: גם אילה א אינם אם (ואף רווקה) האם זה מסביר לך גם את עמדתה (ההפוכה משלי?!)הגם אותה תשאלי אחרי שתהיה אמא?! (ולשאלתך?! אני שומרת את הזכות לשנות דעתי לגבי... כל דבר (-: את מוזמנת לבדוק עוד חצי שנה.. ).
ככלל, אינני אוהבת את הטענה כשתהיי אמא תביני (בנוסחיה השונים המעודנים יותר /פחות). אין לי ספק שאמהות משנה את ההסתכלות על דברים אולם כשם שיש "לא אמהות" שמחזיקות בגישות שונות כך יש גם "כן אמהות" עם הסתכלות שונה, הלא כן?! (וראי ריבוי העמדות בדף זה בלי קשר לאמהות (-:)

משום מה נראה לי שהבנתם שמצוקת הילדה לא חשובה בעיני - ולא כך היא.

איילת, עם כל הכבוד למה שכתבו קודמותי, את לא אמא שלה ולא אבא שלה. הם הכתובת למצוקות שלה. וגם אם יש לך הרבה רצון טוב, לעולם לא תוכלי להחליף אותם, או לפתור את הבעיות שלה איתם. זה נחמד שאומרים לך לגלות הבנה כלפיה, אבל לא זה מה שיעזור לה. לא את מי שיכול לעזור לה.

שם הדף משפחה בבעיה
ולא נגיד: אני בבעיה. במשפחה יש פרטים והפרט שבעיני הכי זקוק פה לעזרה הוא לאו דווקא איילת .
סורי אם אני לא אמפתית, אבל האמפתיה שלי היא קודם כל לחלשים ולאלה שלא בחרו ואחר כך לאלה שבחרו ואולי מתבאסים מבחירתם או שלא לקחו בחשבון את כל הנתונים בבחירתם .>מין דפיקה כזאת באופי שלי <
יונת היא אחד המבוגרים המשמעותים בחיה של הילדה ונראה כאילו ההורים של הילדה לוקחים בתפקוד חסר . האב בוודאי, והאם נשארת באלמוניותה מה שדי מסמן תפקוד לקוי בעיני .

מסכימה עם יונת.
אין את יכולה לקחת על עצמך "להציל" ילדה שההורים שלה נמצאים בסביבה, גם אם התיפקוד שלהם לקוי, ובמיוחד אם הם פשוט מסירים מעצמם אחריות ומטילים אותה עליך. אם האבא חושב שהילדה אינה מקבלת מספיק תשומת לב - שיתן לה יותר תשומת לב בעצמו במקום לדרוש ממך לעשות למעלה מיוכלתך.

איילת, כתבת
בעלי לא מוכן לשמוע על שום דבר שאפילו מזכיר "טיפול פסיכולוגי" ואני נוטה להסכים איתו בנקודה זו. אני בהחלט יותר בעד "תכלס" ופחות בעד דיבורים. אז אשמח לשמוע.
כשיש בעיות קשות, לא יכול להיות תכל'ס בלי שום דיבורים ועזרה מבחוץ. יש כל מיני סוגים של טיפולים. וטיפול אינו חייב להיות הרבה מאד דיבורים, הוא יכול להיות מאד תכלס. אם אין אפשרות לטיפול שכולל גם את הבעל, פגישות ספורות שלך עם מטפל מדויק, יוכלו לעזור לך לחדד ולנמק את עמדתך, ולתת לך גיבוי. כשאת תהיי יותר ברורה לעצמך בהגדרות שלך כלפי הילדה, אי אפשר יהיה פשוט להטיל עליך אחריות היכן שאינך אחראית, וכל המצב יהיה יותר פשוט עבורך. רגשות האשם שלך יתנקו, ותרד ממך מעמסה גדולה.

שליחה על ידי אלן* » 30 ינואר 2005, 18:13

איילת, נכון שכבר אמרו את זה אבל אמרו גם דברים אחרים אז נראה לי חשוב לשוב ולהדגיש -
זכותך להתבאס מהמצב התובעני בו את נתונה, זכותך לא להיות פנויה לילדה, כמו גם אם היתה זו הילדה שלך הביולוגית אבל לדעתי העובדה שהיא לא, יש לה משמעות.
כאמא אני יודעת כמה אני משתדלת להיות שם בשבילם, להיות סבלנית, לתת מעצמי גם כשאני מניקה וכולם מטפסים לי על הראש ורק רציתי להזכיר: מותר להרגיש הכל!! לאהוב ולשנוא ולהבין ולכעוס ושוב להשתדל ושוב להכשל. וזה לא אומר לוותר לעצמנו, כל הזמן אני מבקשת עזרה מאלוהים ועובדת על להשתפר ולהרחיב את יכולות הנתינה וההכלה שלי אבל... בנתיים עד שתקבלי את אות המלאך מותר לך להיות בנאדם, לסלוח לעצמך ומתוך כך לאזור כוחות ולסלוח לילדה, לסלוח לעוללך ולסלוח לבעלך. בהצלחה!

איילת יקרה - שולחת לך חיבוק וירטואלי חם. מקווה שהתקופה הקשה תעבור ושתמצאו את ההרמוניה והאיזון מחדש במשפחתכם.
חייבת לשתף, שגם אצלי, לידת הילד השני (ובעצם נולד לכם ילד שני, לא כך?) יצרה משבר שכמותו לא ציפיתי ועברתי שנה מסויטת/מאתגרת שעוד לא התאוששנו ממנה. כמו שכתבה משהי חכמה באתר: "הולדת הילד השני הוא מותה של האם המושלמת" !(ולדעתי, זהו לא מותה של האם המושלמת אלא של האם הסבירה, בת הזוג הסבירה והאדם הסביר בכלל...)

רוצה להצטרף להמלצה של ענת שן לוי ללכת לייעוץ לבד.
אם בעלך לא רוצה להצטרף - לכי לבד. ואולי אפילו עדיף - שעת הייעוץ הזו תהיה הפינה הפרטית שלך. שם תוכלי לפרוק את כל אירועי השבוע, לקבל אוזן קשבת רק בשבילך, תמיכה, וכלי התמודדות.
את יודעת, היום לא חייבים לעבור טיפול בן חודשים ושנים, ששיקיף את כל הילדות שלך. יש היום יועצים שמתמחים בטיפול קצר מועד להתמודדות עם בעיה ספציפית.

וואוו! ואני עוד חשבתי, "מי בכלל יראה את הדף הזה? אולי מישהי תגיב במקרה". שמחה מאוד לקרוא ולראות שטעיתי. אז לא אוכל להתייחס לכל אחת/אחד בנפרד. אבל בסך הכל קראתי וקיבלתי לא מעט נקודות למחשבה. שוב תודה! גם עצם הכתיבה שלי מעלה אצלי דברים. אני יודעת, אין מה לעשות, יש סיכון מסויים שלוקחים כשכותבים דברים - האופן שבו הם יקראו על ידי הצד השני והפרשנות שתינתן להם, אבל אני חייבת להכניס קצת פרופורציות לכמה דברים

ולכן אני מתייחסת לכמה משפטים במיוחד:
האם בעלת הבית של הדף הזה אכן עושה הכל כדי להציל את כל הילדים שבחסותה
להציל? אולי שוב לא תסכימו איתי חלקכן, (במיוחד מישהי ספציפית שנראה לי שרוצה כבר להעלות אותי על המוקד כדי להציל את הילדה המסכנה ממני) אבל אני מסרבת לקבל ביטוי כל כך חריף. יש בעיות, יש רגשות, יש דברים לשפר ולעבוד עליהם, אבל אף אחד לא הולך למות, לטבוע או אני לא יודעת מה. "עושה הכל" - מה זה הכל? מחיקה מוחלטת שלי?, של הזוגיות? של התעלמות מהילד שלי ולא להפגין חום ואהבה כלפיו? (כי זה מעורר את קנאתה כאמור והיא נפגעת) תתפלאו, גם דבר חולני כזה "יעצו" לי נשמות טובות.
ולפלונית במקרה הזה אני קוראת לצאת מהארון אל תקראי/תקראו לאף אחד/אחת לצאת מהארון. זכות כל אחד לשמור על פרטיותו - אלמוניתו בוודאי ברשת ובטח אם הוא לא עושה בכך שימוש לרעה.
אה, היא לא יתומה, טוב, היא בטוח מרגישה כמו אחת רצית לעצבן, לקומם? הצלחת. אני רק בטוחה שהבת של בעלי, כן, היא הבת של בעלי ואני לא אנקוב בשמה וגם לא אתקע לה איזה שם בדוי, כך שאני חוזרת לשימוש "בתואר הזה", היתה מקבלת בחילה בכלל מלקרוא משפט כזה דוחה.
ועכשיו תנסי לעשות מה שאת יכולה כדי שההורים של הילדה הזו יצילו אותה שוב, כמו שכבר כתבתי. עכשיו ההורים שלה שהם הורים מקסימים, חמים, אוהבים, דואגים, מסורים שמתעלים בצורה מדהימה מעל לכל מחלוקת שיש להם (ואתם משערים שאם הם התגרשו היו כמה כאלו) לטובת הילדה ושימו לב שאני מדברת כאן גם על גרושתו של בעלי - ולה אני לא נשואה, צריכים להציל אותה מעצמם? מהחיים? ממני?
אופס קטנצ'יק התעורר.

מי בכלל יראה את הדף הזה? אולי מישהי תגיב במקרה".
אם זה מה שחשבת את כנראה לא מכירה "אותנו" אנחנו "כולנו" יש לנו מה לומר.

מחיקה מוחלטת שלי.

התעלמות מהילד שלי.
חס ושלום ואם להיות פרקטיים ועדת משותפת של כל הנוגעים בדבר כל המבוגרים האחראים וחלוקת הנטל מחדש נשמעת לי יותר הגיונית.
קבלת עזרה מקצועית נשמעת לי יותר הגיונית
העובדה שקראתי לפלונית לצאת מהארון היא המחשבה המבאסת שיש כאן אנשים שכובתים בדרך כלל אבל מפחדים שידעו את הדעות שלהם לא נראה לי שאף אחד הגיע לאתר הזה כי הוא חשב כמו כולם .לכן קראתי לה לצאת מהארון אולי זאת מישהי שסומכים על דעתה ? אולי זאת מישהי שידועה ככותבת שטויות ?
אני לא יודעת אם הבת שלו הייתה חוטפת בחילה מהמחשבה ילדים לעיתים קרובות מרגישים דברים בצורה מאוד קיצונית ומודגשת (יותר ממה שאנו יכולים לתפוס או להבין )

_להציל ממצב קשה, מהרגשות רעות, מחוסר אונים וטפו טפו שזה לא יצמח להיות שום דבר אחר .
לא כתבתי שום דבר כדי לבאס לקומם או להרגיז אני באמת מאחלת לכם שתרגישו כולכם יותר טוב

הי איילת,
אני מרגישה שמה שמקשה עליך בעיקר, הוא שאת עדיין כואבת את התקופה של אחרי הלידה. וזה מאוד טבעי. זו תקופה כ"כ רגישה, שאם לא תגיעי ל"סגירה" של הדברים שהיו, הם ימשיכו להישאר פצע פתוח.
נראה לי שאם תשבי עם בעלך ותפרקי את כל הדברים הקטנים (והגדולים) שהפריעו לך, בלי כעס, ובלי שייתן לך תשובות, או פתרונות - זה יקל עליך להתמודד עם הדברים שקורים היום, בלי המטען מהעבר.
דף נפלא שיכול לעזור לך להסביר את התחושות שלך בחופשת הלידה הוא מרחב משלך .
אני חושבת שאם היה לך את המרחב שהיית זקוקה לו אחרי הלידה, היה לך היום יותר קל להכניס למרחב שלך את הילדה.
נדמה לי ששווה לנסות לקרב אותה כיום, בסופו של דבר היא האחות של בנך. @}

רורי, את צודקת במליון אחוז. זה אחד הדברים שהגעתי אליהם בתקופה האחרונה וגם כתבתי את זה כאן.
הבעל מממשיך להתרכך בצורה משמעותית בנושא ייעוץ/טיפול.
את יודעת, היום לא חייבים לעבור טיפול בן חודשים ושנים, ששיקיף את כל הילדות שלך. יש היום יועצים שמתמחים בטיפול קצר מועד להתמודדות עם בעיה ספציפית. זה בדיוק מה שאני מחפשת.

שליחה על ידי אלן* » 31 ינואר 2005, 14:46

איילת, רק רציתי לומר עוד דבר קטן- מתגובותיך ומחשבותייך נראה לי שבבסיס, לפני שאת פונה ומבקשת עצות ומקשיבה לדעות אחרים - את לגמרי מכוונת נכון, יודעת מהי האמת ואיך לסרב להסחף לדרמות ולאשמה מיותרת. נראה לי שאת בהחלט מתבוננת בפרופורציות על מציאות חייך ובקיצור - את לא באמת אבודה וזקוקה להכוונה. כן לשיתוף, כן ללגיטמציה (שקיבלת כאן) מאמהות אחרות על הנורמליות של הרגשות האמביוולנטיים, כן לחיבוק.
אבל בסך הכלנדמה לי שאת מאוד חזקה, ובעלת יכולת לאסוף את עצמך מהתפרקויות הבלתי נמנעות שלדעתי, כל אמא עוברת בחוויה המטלטלת הזו של ההורות. אז פשוט כל הכבוד לך. ושוב חיבוק ובהצלחה.

אתמול קבלתי הפניה למטפלת משפחתית דרך מכון אדלר. 280 שקל לשעה!! אפילו מפגש ההכרות עולה סכום כזה. לא באפשרותנו. אז אני ממשיכה לחפש אולי משהו דרך הגופים הציבוריים. לשם מה אנחנו משלמים כל השנים האלה כל כך הרבה מיסים וביטוחי בריאות וכו'? בעל יצא למילואים בנתיים. אני אמשיך לעדכן

את חברה בקופת חולים ?
כי אם כן מגיע לך 12 מפגשים חינם ועוד 6 בתשלום מוזל ועוד 6 בחמי מחיר

איילת, באיזה איזור את בארץ? אלי אוכל להמליץ על מטפלים טובים וזולים יותר.

איילת שלום!
כל הכבוד על האומץ לכתוב ולהחשף, עצם העובדה שכתבת ושפכת את ליבך מראה שהמצב הוא כאמת קשה ושאת אכן רוצה למצוא פתרון - זו כבר התקדמות ועליית מדרגה. נכנסת למצב לא קל- למשפחה קיימת, אני מכירה את המצב ממקור ראשון אמנם מהצד השני -של המשפחה המוכנה, אך אני מבינה את הקושי והוא רב.
ראשית רציתי לאמר שאת לוקחת על עצמך יותר מדי אחריות, אז באמת כל הכבוד על הנכונות אבל תזכרי תמיד שאת נמצאת במערכת יחסים ובתוך משפחה ואת לא לבד ולא הכל קורה בגללך ובאשמתך הלוא את גם בן אדם!
אני חושבת כמו שכתבו קודם, שכדאי לך להתחיל ללכת לייעוץ קודם כל לבד כדי שתלמדי איך להתמודד עם מצב שהוא לא קל. גם מכון אדלר, בי"ס להורים, זה פתרון ממש מוצלח בעיני. אני מבינה שהבעיה היא כספית ומזדהה איתך בנושא זה
אך אל תוותרי תמשיכי במאמצייך לקבל עזרה.
ואל תתיאשי, אם האמא מהצד השני לא עושה בעיות זו כבר עזרה גדולה והקלה, כי יכול היה להיות גם ההפך הגמור.
אני בטוחה שברגע שתתחילי להפגש עם מישהו מיקצועי הכל יתחיל להסתדר.
שיהיה לך המון בהצלחה ואל תחכי יותר מדי ככל שהזמן עובר הבעיות נהיות קשות יותר ומעיקות יותר.

שוב שלום
אני בקופת חולים כללית, דרך מי פונים שם? בביה"ס להורים של מכון אדלר יש מיני קורסים - וזה לא ממש מה שאני מחפשת.
אני גרה בצפון תל אביב - הצפון הישן - עאלק. בהחלט אשמח להמלצות.
היום אני ובעלי חוגגים שנתיים "חברות". נצא לאיזו מסעדה. חמותי שתהיה בריאה מצילה אותי עם הבייביסיטר. האמת שרציתי לחגוג את זה באיזה סופשבוע רומנטי בצפון זה (בעצם חצי רומנטי עקב קטנצ'יק) אבל המילואים... וטוב שכך לפי הסערה שנכנסת. שבוע הבא הבת לא אצלנו אז אולי אארגן לנו הפתעה. (בכל פעם אחרת שיצאנו לסופ"ש או משהו כזה - מלבד ירח הדבש ז"ל, בעלי תמיד שכנע אותי שנצרף את הילדה. הבטחנו... חופש... חגים... יוצא נורא בזול במבצע... בפעם הבאה נצא לבד... היינו בירח דבש והיא נורא התגעגעה... מאז כבר ילדתי וההמשך ידוע. ) אני כותבת וחושבת איתכן בקול רם. סטטיסטית, צירך לצאת מזג אויר יפה, לא? אופס. קטנצ'יק מתעורר. מזל שסיימתי את "הספונז'ה".

איילת,

אפשר להתקשר לכללית CALL מס' הטלפון *2700 מכל טלפון או להכנס לאתר האינטרנט שלהם http//www.clalit.co.il ודרך שם למצוא פתרון.
חוץ מזה אפשר לנסות אולי בעירייה / מועצה מקומית יכול להיות שהם נותנים שרותי ייעוץ במחיר מוזל לתושבי העיר/מועצה דרך מחלקת הרווחה שלהם ואם לא הם בוודאי יוכלו להמליץ על מטפלים באזור מגורייך.
כמו כן נסי להכנס לפורומים השונים כאן באתר ואולי תוכלי להפנות שאלה למישהו מקצועי הנמצא כאן באתר ולקבל שמות ועצות.

בהצלחה ואל יאוש.

יש גם את תל"מ (תחנה למשפה) פעם של התקם היום נותנים שירות לכל - לא יודעת לגבי מחירים
יש גם: מרכז יעוץ לאישה
אולי יהיו גם menu]בנעמת shirut[/po].html
ויצו
יש באוניברסיטת ת"א ייעוץ לסטודנטים
אולי הם מציעים שירות גם לקהל הרחב?

היום סוף סוף הצלחתי לתפוס את האישה הרלוונטית במשרד הרווחה ונרשמתי לייעוץ/טיפול משפחתי/זוגי. יש תור של כחודשיים. לא נורא מאוד. המחירים מסובסדים. הייתן צריכות לשמוע איך בעלי התלהב כשסיפרתי לו את זה. לא יודעת ממה הוא התלהב יותר, מכך שזה מוזל או מכך שנלך לפגישה.רק שזה לא ירד לו. אני אפנה גם מחר למרכז ייעוץ לאישה - בהחלט נזכרתי בהם השבוע. ונראה מה קורה איתם.
השבת ירד גשם בלתי פוסק כמו שאתן יודעות והבת של בעלי היתה אצלנו. בינה ובין התינוק אני בדרך כלל מטפסת על הקירות בימים כאלה. אני מרגישה נורא. לא רק בגללה, גם בגלל התינוק. המנוחה שלי זה מחוץ לבית, בטיול למשל או בארוחה אצל ההורים. ובשבת חורפית כמו שהיתה, אני מרגישה שאין לי דקה מנוחה ואני רק עובדת יותר קשה. (זה בטח מוכר כאן לכמה...?) כביסות, כלים, ארוחת צהרים, הכלב חוזר רטוב מבחוץ ומטנף את כל הבית שרק שטפתי ביום שישי, הבת משתלטת על הספה ונתקעת מול הטלוויזיה שעות שלמות, הבעל מול המחשב עם האינטרנט בקצה הדירה מנתק את עצמו, ואני כמובן עם התינוק.
אז השבת ממש נלחמתי בזה, ואני חייבת להודות שזה חלק גדול בזכות הדברים שכתבתן פה. יזמתי יותר פעילות בין בעלי והבת שלו. כן. זו הבת שלו! ולא יקרה כלום אם הם יבלו זמן איכות ביחד. כלומר יאפו לחם במכונת לחם. הבאתי וידאו מהספריה שנוכל לראות ביחד. ולא כל כך נתתי לבעלי להעלם כל הזמן למחשב ולהשאיר אותי עם הילד. אז אני חייבת לציין שהשבת עברה בצורה נעימה למדי. הייתי די גאה בעצמי.

הייתי די גאה בעצמי.
(-:

איילת
כל הכבוד איזה יופי בשבילכם.
שמת לב שהתחלת לקרוא לבתו של בעלך הבת ולא הילדה או בתו?
תנסי לקרוא את מה שכתבת בהתחלה מול מה שכתבת עכשיו ותראי כמה מאמצייך השתלמו להרגשה העצמית שלך וכמה הרגשתך הטובה עם עצמך עוזרת לך לקבל ולתת.
כל הכבוד
בהצלחה בטיפול

רציתי לספר לך שהגדולה שלי בת שבע והיא בתנו שלנו, וגם כשנולדה לנו לפני שנה ו-8 חודשים תינוקת היה קשה מאוד. וזה עוד כשבן לוויתי נמצא ועוזר כל הזמן. פשוט התקופה שלאחר הלידה היא מאוד מאוד קשה פיזית ונפשית ואני באמת לא מבינה איך את עומדת בכל העומסים האלה.
מאחלת לכם בריאות ושמחה תמיד. @}

איילת, אין לי הרבה מה להוסיף רק רציתי להביע הערכה על הדרך שלך ותמיכה מכאן בשקט. (אנחנו גם משפחה "לא רגילה" (-: ) כתבתי לך אי שם למעלה בתור פלונית ואשמח להתקשקש במייל אם את רוצה.

שלום שוב לכולם אני מעדכנת כרגע רק קצת כי אין הרבה התחדשות.
בעל משקיע כרגע קצת יותר תחת "עיני הפקוחה". נרשמנו כרגע לטיפול דרך משרד הרווחה ואנחנו בהמתנה אך אולי אשאיר את זה כרגע ככה,כי ייתכן שההמתנה כרגע נחוצה. בעלי רק חזר ממילואים וצריך לחזור למסלול מבחינת עבודה, אז אני ממתינה לראות אם המשבר - (בהתחלה שמתי מרכאות ואחר כך הורדתי אותם. כן, משבר) שבעקבותיו פתחתי בעצם את הדף, מאחורנו או זו רק רגיעה זמנית.

פשוט התקופה שלאחר הלידה היא מאוד מאוד קשה פיזית ונפשית
זה נגמר מתישהוא?
ראיתי היום איזה סרט במסגרת עבודתי על פגיעה בילדים. אחת הסצנות הציגה אם אחרי לידה ואת תפקודה-אי תפקודה עד לפגיעה בתינוקת עקב ככל הנראה דיכאון. התחלתי נורא לבכות. אני 9 חודשים אחרי, והרגשתי כאילו ילדתי אתמול.

שנה ושמונה חודשים אחרי ואני כבר די מתאוששת. יש תקווה

מילואים גם???? אוי ואבוי. באמת מכסת היסורים שלך מלאה.

מה שלומכן/ם? תרצי לעדכן?!

מה לגבי שם דף מתאים (בהסכמת איילת) ?

היי טרה אין לי בעיה להחליף שם דף.
מה דעתכן על משהו כמו: ילדים שלו מפרק א'. אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל חשוב לי שבשם הדף תעלה הבעייתיות ביחסים עם הילדים שלו/שלה מנישואין קודמים. או: אפילו משהו קיצוני כמו: אני לא אוהבת את הבת של בעלי

לגבי עדכון: אין לי בעיה לעדכן, אין לי לצערי גדולות ונצורות ואנחנו בטח לא באידילייה, עשינו כמה שינויים, וכמה צעדים שמאפשרים לנו להמשיך. לצערי בעלי לא מוכן להמשיך את הייעוץ שהתחלנו בו למרות שהרגשתי שהוא מאוד מאוד עזר.
אני אעדכן בצורה מסודרת בקרוב.
ההתקדמות הגדולה מבחינתי היא דווקא יחסיי עם בני, הייתי מאוד מדוכאת בין השאר מכל האימהות והכל קרס עליי ביחד. הרגשתי שנגמרה לי הזוגיות, לא טוב לי באימהות ועוד יש לי "משפחה מורחבת" "שנכפתה עלי" שאני צריכה לטפל בה. כמובן שכל הדברים קשורים זה בזה. אז כמו שאמרתי עשינו קצת שינויים, ועכשיו אני חושבת יש לי הרבה יותר איזון בחיים.

ועכשיו אני חושבת יש לי הרבה יותר איזון בחיים.
שמחה לשמוע (-:
וגם נדמה לי שהסינים אומרים שכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן אחד

חבל שהעדכון לא יותר חיובי...אבל העיקר שלמדת לשמור גם על עצמך.

מה דעתך על השם ילדים מנישואים קודמים ?

אני אעדכן יותר בהרחבה בקרוב.
אחת הבעיות היא כמו שבעלי טוען שאני לא מצליחה/מוכנה לקבל התנהגויות שלדבריו הן "נורמאליות" לחלוטין לילדים בגיל הזה, ומיד משליכה את זה עלי, עלינו וכו'. (על היותנו משפחה מורכבת וכו') למשל: סצנת בכי הסטרי , עטרף מוחלט, בגלל שהכלב אכל לה משהו נראית לי מוקצנת לחלוטין ובעייתית משהו. או לחילופין דברים בשוטף: הערות ארסיות כלפי האח ובנוגע אליו, (אני לא רוצה לשבת לידו, זה מגעיל וזה מגעיל... הוא לא חמוד והוא מעצבן ועוד ועוד) בדיקה חוזרת ונשנית של הגבולות שלי (כמה פעמים אני אגיד לה משהו עד שבאמת תעשה אותו) ושל אבא כמובן. וחוסר נכונות כמעט מוחלט לעזור בשטויות הכי קטנות. "לא רוצה" "לא בא לי". אני לא יכולה לסמוך עליה בכלום. גם אם מבקשים ממנה להשגיח למשהו כמו חמש דקות על האח ממש ממש כשאין ברירה, והיא מסכימה, דקה אחרי זה אני רואה אותה בכיוון אחר לגמרי.
הדברים האלה בין השאר אותי מאוד מתסכלים ומעייפים. בכנות, אני פשוט צמצמתי למינימום הכרחי את הקשר. אני לא לוקחת אותה יותר בבוקר לביה"ס או אוספת אותה אם זה לא הכרחי. לא רוצה לחכות לה, לא רוצה להילחץ ולהלחיץ בבוקר, לא רוצה להתווכח על כמה זמן לוקח להסתרק ולאכול קורנפלקס. זה מוציא מכולנו דברים לא טובים.
בחופש הגדול הזה בניגוד לשנה שעברה שבה אני הייתי בבית בחופשת לידה, הם עבדו יותר קשה לדעתי על מציאת סידור מתאים כמו קיטנות. אני גם עובדת, כך שפחות אפשר "להפיל" אותה עליי. אני מצידי מנסה להבליג יותר ולא לדרוש או לבקר. לתת לבעלי לשבור את הראש איתה,עם כל הקריזות הסצנות וההצגות. לי בכנות זה עולה על העצבים. אני מרגישה שיש לנו בבית ילדה שעוד לא בת שמונה שעוברת את גיל ההתבגרות. אם עכשיו זה ככה, מה יהיה בגיל 14?
אחד הדברים שאני לא מסוגלת אליהם חד משמעית זה להפגין גילויי חיבה פיזיים. כמו חיבוקים ונשיקות. למען הסר אי הבנות - גם לא עשיתי את זה קודם לפני הלידה אבל עכשיו זה פתאום בולט כי אני מפגינה את זה באופן טבעי את זה כלפי הבן שלנו.

בין הדברים שכן שוחחנו עליהם ממושכות אני ובעלי ( ובייעוץ עד שהוא נשבר סופית,) והסכמנו על כך זה שאני לוקחת פחות חלק בטיפול בה ומצד שני בעלי יותר עוזר בבית ובטיפול בילד.
קודם זה הגיע למצב שאני הרגשתי כמו משרתת בבית שלי. בכלל לא נשאר לי זמן להיות עם הילד/להנות ממנו. זו היתה עוד מטלה. כל מה שעשיתי כל הזמן היה לטפל בכולם ובבית. רק עבדתי כל הזמן.
אז כמו שאמרתי עכשיו השגתי קצת יותר איזון ומרחב לעצמי.

לא קראתי את כל הדף,רק את ההודעה האחרונה <לפחות בינתיים...>
פשוט קפץ לי לעין משפט שכתבת על זה שבעלך טוען שאת פשוט לא מצליחה לקבל התנהגויות שהן נורמליות <אני מניחה-נורמליות בהקשר של קנאה באח צעיר>
אבל זה לא כל כך פשוט בעצם.לדעתי אי אפשר להתעלם מכך שהיא לא בתך,ושזהו בנך הראשון
ושבאופן טבעי הבעייתיות גדולה יותר מבמצב רגיל של הולדת ילד שני
בלתי נמנע שתשליכי מכך על הבעייתיות שנוצרת בפרקי ב' שכאלה
ואם את במצוקה חבל להפסיק את הייעוץ.
הייתי אפילו הולכת לייעוץ לבד בלי הבעל,כדי ללמוד להסתדר עם המורכבות הרבה שנוצרה.
מאחלת לך כל טוב @}

טוב,עכשיו קראתי ואני רואה שלא חידשתי כלום

אני עדיין חושבת שאם הייעוץ עזר חבל להפסיקו.
גם אם יש בעיה עם כסף,אנא נסו לראות זאת כהשקעה לטווח ארוך בבריאות של כולכם.
רוב האנשים שהולכים לטיפול או ייעוץ אינם עשירים גדולים <בלשון המעטה

>
ייעוץ עכשיו יכול לחסוך כסף אחר בעתיד <גם משברים עולים כסף>
שוב מאחלת לך הצלחה @}

שלום לכולם
אני מחפשת אמהות נוספות שמתמודדות עם ילדים של בן זוגן מנישואים קודמים.
יש כ"כ הרבה דברים מבלבלים שאני מרגישה צורך בעצות מבעלי ניסיון.
אני ובן זוגי יחד כבר למעלה מ-3 שנים, יש לנו תינוקת חדשה בת 5 חודשים ולו יש 2 בנות גדולות מנישואים קודמים.
בשנתיים האחרונות בן זוגי מנהל מאבק להעביר את בנותיו לגור איתנו - תחושותיי על כך מגוונות ביותר, במיוחד לאחר הולדת ילדתנו.
אשמח לשמוע ממכם. . .

אמא חורקת שלום, ברשותך- שחזרתי את הדף. יש לי ענין אישי בנושא ואשמח אם יתפתח פה דיון.
אם את תוהה למה לא קבלת תגובות, זה בודאי משום שפתחת את הדף רגע לפני שהאתר יצא לחופשה ואי אפשר היה לכתוב בו במשך כמעט שבועיים. בואי ניתן לו עוד צ'אנס.
אם את מעדיפה בכל זאת למחוק, בבקשה.

אם את עוד כאן אשמח לשתף. גם אנחנו משפחה מורכבת. לבעלי בת מנישואין קודמים ולנו בן משותף.
את יכולהלהכינס גם לדף שאני פתחתי בעבר:

ילדה מנישואים קודמים

בשנתיים האחרונות בן זוגי מנהל מאבק להעביר את בנותיו לגור איתנו.
כמה נורא.
אם לב אם בקרבך הניאי אותו מהמעשה הנורא. אין צורך לדעת את הפרטים. לקחת ילדים מאמם זה פשע. הלוואי ותשכילו לחסוך כאב כה גדול מאם וילדיה, שמן הסתם כבר חיים בגיהנום אם מתנהל מאבק נורא כזה על גבם.

אני שמחה שהדף הזה נפתח. בעצם מזמן רציתי לפתוח כזה.
אני כותבת שלא בשמי, ושלא כמנהגי, בכדי לשמור על פרטיותם של בני ביתי.

אז אצלינו זה כך: לאישי שלושה ילדים מנישואים קודמים, ויש לנו בן משותף בן חצי שנה.
הגדולה חיה רק אצלנו, והאמצעיים מחלקים את זמנם בין הבית שלנו לבין בית אימם באופן שווה.
יש הרבה קסם ויופי ואהבה גדולה במשפחה המשונה והשמחה שלנו, ויש גם מורכבות.
אין ספק שמאז שנולד הקטנטן יש עוד רבדים שעולים על פני השטח.
אני פחות פנויה משהייתי, וזה ניכר.
לפני הולדתו הייתי כולי של אחיו הגדולים, קשובה, לוקחת חלק משמעותי מאוד בחיים שלהם, נוכחת.
היום אני גם אמא לראשונה בחיי, וזו חוויה לגמרי טוטאלית בשבילי, וגם אמא תותבת ותיקה.
עוד לא מצאתי עד הסוף איזונים חדשים בחלוקת הזמן והכוחות שלי.
זה גם ילד ראשון, וגם רביעי.
וזה שהוא בני מבטן, והם רק (?) מלב?
יש לזה תפקיד? אין לזה תפקיד?
אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה.
אני אוהבת אותם. את כולם. כל אחד בדרכו, עם הקושי.
זו משפחה. לגמרי משפחה. אוהבת, תוססת, מתמודדת, מורכבת.

היי אמא תותבת,
מאוד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת,
מבורכים הילדים של אישך על שיש להם אמא תותבת כמוך.

תודה לך, אמא לשלושה. זה מרגש ומאתגר להיות חלק מהרקמה העדינה הזו.

אני לא מאמינה שהגעתם! מעניין שדווקא כשכבר הרמתי ידיים ומחקתי אתמול בערב את שכתבתי, דווקא אז הקולות הופיעו. תודה לכם.
אז כך, קודם כל אני מרגישה צורך להגיב ל
אמא במאבק - אני לא רוצה להיכנס ליותר מדיי פרטים על המאבק שמתרחש ואם הוא נכון או לא,
זו לא הסיבה שפתחתי את הדף, רק אומר שכן אני מסכימה איתך שלעקור ילדים מאמם זה דבר נורא (מי כמוני יודעת אמא חדשה לילדה בת חצי שנה)
אולם יש מקרים שטובת הילדים מעל הכל וכשאמא מכה, מקללת, משפילה, מזניחה . . . והילדים רוצים לעבור ממנה אז כן, לפעמים צריך להתערב לטובתם.
לא תמיד טובת הילד עם אימו.
הדף נפתח יותר מתוך ההתלבטויות / תחושות שמעלה כ"כ יפה אמא תותבת -
עד לפני שנולדה ביתי חשבתי שאני אוהבת את בנותיו של בן זוגי אהבה עצומה ופתאום כשחוויתי אהבת אם יש לי למה להשוות והדבר יוצר בי בילבול.
אני מרגישה שזה לא הוגן שאני אוהבת את שלי יותר משאת שלו, אני חוששת שהבנות שלו ירגישו בהבדל למרות שאני מתנהגת בדיוק כמו קודם.
קשה לי בדיוק לומר מה מבלבל אותי. אני חושבת שאמא תותבת הביעה זאת בצורה יפה.
המשיכו לכתוב להעיר ולהאיר . . .

עד לפני שנולדה ביתי חשבתי שאני אוהבת את בנותיו של בן זוגי אהבה עצומה ופתאום כשחוויתי אהבת אם יש לי למה להשוות והדבר יוצר בי בילבול
מאוד מאוד מבינה.
זה הקושי המרכזי אצלנו בבית. אני מרגישה שאצל בתו של בעלי ישנה מעין ציפייה שאוהב אותה "שווה בשווה", שיהיו לה כמעט שתי אימהות. אני לא מסוגלת לזה חד וחלק! (ולא שזה בא בקלות התובנה הזאת! ) מעבר לזה יש את הקשיים "הרגילים" של הקנאה באח התינוק, האח שמתעורר וצורח בלילה ומפריע לישון ועוד ועוד. העניין שאצלנו "האקסית" של בעלי היא אם מצויינת ויחסיה עם בעלי מאוד טובים כך שהיום אני לא מרגישה אשמה כבר כל כך על שאיני מרגישה/מתנהגת כלפי בתו של בעלי כמו לבני. כי מה לעשות, אני לא אימא שלה לטוב ולרע.
אני מבינה מהמעט שכתבת שאצלכם המצב אולי קצת שונה, כי היחסים עם האם בעייתיים ואולי אף האם בעייתית. תקני אותי אם אני טועה. שתפי אותנו אולי קצת ונוכל לנסות לעזור יותר.

אני מרגישה שזה לא הוגן שאני אוהבת את שלי יותר משאת שלו, אני חוששת שהבנות שלו ירגישו בהבדל למרות שאני מתנהגת בדיוק כמו קודם.

על זה בדיוק אני מדברת. יש הבדל. ואני (מתוך נסיוני בלבד) מאמינה שצריכה להיות מודעות להבדל. גם אני חשבתי "שזה לא הוגן" וניסיתי וניסיתי והרגשתי אשמה על שאני נותנת לבני, וחששתי להראות בנוכחותה ואפילו נמנעתי מלתת לו או ניסיתי בכל כוחי לתת בצורה שווה עד שזה באיזה שהוא מקום התפוצץ. יותר רגשית אני חושבת אצלי מבפנים מאשר אפילו מעשית. זה יצר עליי לחצים מאוד קשים.
ולמה בעצם, כי:
א. תינוק מעצם היותו תינוק נזקק להרבה מאוד תשומת לב וטיפול צמוד, אין מה לעשות, ללא קשר אם בני המשפחה האחרים הם שלך או לא.
ב. כאימא בפעם הראשונה - היתה לי הסתגלות מאוד לא קלה לכך. עברתי בפרוש משבר לא קל שהתעצם מאוד מעצם היותנו משפחה מורכבת. כמו שניסיתי להסביר ולא בטוחה שאני מצליחה, הרצון הזה להוכיח "הורות שווה" הוסיף עליי לחצים מאוד גדולים.
מרוב דאגה מה יהיה עם ביתו של בעלי אני נשכחתי לחלוטין כאן. (על ידי ועל ידי בעלי)

מקווה שאני פותחת דברים ולא מבלבלת יותר. הדף הזה מאוד בליבי.

עוד לא מצאתי עד הסוף איזונים חדשים בחלוקת הזמן והכוחות שלי.
מצטרפת מאוד מאוד

תודה על תגובתך ובהצלחה בהמשך הדרך.
רציתי מאד להגיב על מה שכתבת, בקשר לטענה שהילדים רוצים לעבור מאמם, ובקשר להיותה מואשמת כמזניחה ומתעללת. אבל אני מבינה שזה לא נושא הדף ושאת כנראה לא מעוניינת להרחיב בנקודה הזאת, ומכבדת את זה.
רק רוצה לאחל לכל אחת מאיתנו, שלעולם, לעולם, איש לא יחליט להקים עליה את מוסדות המדינה בטענה שהיא מזניחה ומתעללת.
ולכל ילדינו, שלעולם לא יעמידו אותם מול השאלה עם מי הם רוצים לחיות, עם אמא או עם אבא. אכזריות הממסד עלולה להתגלות במלוא מפלצתיותה במצבים כאלה, ואז, טובת הילד יהיה הדבר האחרון שנשקל. אם בכלל.

ועוד מילה:
את לא אמורה לחוש כלפי בתך הקטנה אהבה שווה לבנותיו. נשמע שאת "אמא חורקת" נהדרת להן, ושהאהבה אליהן כבר נוצרה ועומדת.
אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים.
בקיצור, אל תדאגי, עוד תשובי להיות אמא חורקת למופת, וזה לא חייב לקרות כרגע (גם בן זוגך לא מקבל את אותו היחס שקיבל לפני הלידה...אני חותמת על זה בלי להכיר אתכם.). ואת לא צריכה להרגיש אהבה שווה לכולם, וגם לא יכולה. תרפי, הכל בסדר.
בנות כמה בנותיו? לא הייתי פוסלת על הסף שיתוף שלהן בתחושותייך, משהו כמו "אני פוחדת שעכשיו לא אשים אליכן מספיק לב כי יש לי את התינוקת, ואני אוהבת אתכן מאד ולא רוצה שתיפגעו, אז אם אתן מרגישות שזה קורה תגידו לי ואל תשמרו בבטן, כי מה שאתן מרגישות חשוב לי אפילו שאני מאד עסוקה עם התינוקת הקטנה". (תלוי בגיל שלהן ובבגרות שלהן).

זה באמת חתיכת שיעור לחיים.
אני בזמנו הרגשתי כאילו שילדתי שניים.
אחד תינוק קטן פרי בטני ואחד מתבגר פרי חוזה נישואי.
לא היה פשוט.
בעיקר היה מסעיר בשבילי מבחינה רגשית.
הבן שלו היה נער מתבגר, ויכולתי לפגוש באמצעותו את כל השדים שרבצו בתוכי מיחסי עם אמי בתקופת ההתבגרות שלי.
הוא עבר אלינו לפי בקשתו ובהמלצת המטפלת שלו בתקופה שבעלי היה מאוד עסוק בביסוס פרנסתנו. ככה שאני לקחתי אחריות גדולה על ההורות הזו וציפיתי מעצמי להרבה יותר ממה שיכולתי והיה לי לתת.
זה דיי גמר עלי, ורק כשלמדתי לשחרר קצת אחריות התחלתי קצת יותר לנשום במערכת היחסים הזו.
יחד עם זאת אני מרגישה שהמורכבות בליווי תקופת ההתבגרות שלו איפשרה לי כבר אז 'לנקות שולחן' עם עצמי ולהגיע לתקופת התבגרותם של ילדי הביולוגיים בצורה שקטה ונינוחה יותר.
על כך ועל עוד הרבה אני אסירת תודה לו היום.

במערך משפחתי כזה, חשוב במקביל לערנות בסוגיית ה זה לא הוגן שאני אוהבת את שלי יותר משאת שלו לשים לב ולקחת בחשבון גם את הפחדים שלי והאמא של הבן שלו

כשנישאת לבעלך לקחת על עצמך את כל החבילה שלו. בתוכה כלולה גם...מה לעשות...גם האישה הקודמת. תהיי ערה למה שעשוי לעלות בך לנוכח הסיטואציה שאת נכנסת אליה כ "אמא מחליפה" (טובה, חכמה, מוצלחת וחסודה מההיא...

) ושחררי בזמן את מה שעלול לנפח צרות.
כנראה שלא תוכלי לאהוב את הבנות שלו כמו את שלך. ובאופן מפתיע, ככל שתצליחי להשכין שלום או לפחות ליצור אווירה של שלום בינן לבין אימן הבילוגית, כך ייטב ויירווח לכולכם.

נשימה עמוקה.
אני מרגישה הקלה גדולה רק בהמצאותכם כולכן כאן.
פתאום יש שותפות במקום שבעולם שבחוץ הוא כ"כ אחר ויחידי.

אני מרגישה שיש בי מספיק אהבה לעטוף את כולם, רק שאין לי מספיק כח.
וזמן.
אני הרבה יותר עייפה. ונדרשת.
יש לי ילד קטן ומופלא שיונק בכל רובד של המונח את מירב מה שיש לי לתת בעולם.
כשאני עייפה, יש לי פחות סבלנות ורוחב.
המעט שנותר צריך ורוצה להתחלק בין כ"כ הרבה דורשי אהבתי ותשומת ליבי, שנשאר הרבה פחות ממה שהתרגלתי ואני רוצה לתת.
זה על חשבונם. וזה קורע לי את הלב.
הם אמנם לא יצאו מרחמי, אבל הם בהחלט נכנסו עמוק אל תוכו בשנים שאנחנו יחד.
הם לימדו אותי להיות אמא.
הם בראו עבורי את המקום הזה.
בזכותם אני מרגישה שאני יודעת ואדע להיות אמא הרבה יותר מדויקת, ערה, בטוחה ושלמה בשביל הקטנטן שלי.
הם היו פה קודם. אני הבטחתי ונדרתי נישואים ואהבת עולם גם להם, לא רק לאבא שלהם.
אני פשוט מרגישה שכרגע אין לי מספיק כח.

שלום לכולכן ותודה על התגובות המופלאות.
יש פה המון חומר לעכל ועלי לעשות סדר עם עצמי.
ככול שאתן מעלות פה דברים אני מתעוררת לעוד ועוד רבדים מבלבלים.

אמא במאבק - אני מודה שהצלחת לסקרן אותי עם הטענות שלך לגבי טובת הילדים והנזק שהמאבק מביא עימו. אני לא רוצה למנוע ממך מלהעלות פה דברים שאת מרגישה אני רק לא רציתי להתחיל להיכנס לקטע של היא עשתה ככה . . .והוא אמר ככה. . . ניסיתי להמנע ממי צודק ומי לא.
אם את מעוניינת לשתף מחוויתך את מוזמנת ובטוח שאוכל להשכיל מכך.
הסיבה שהעלתי את נושא העברת המשמורת מהאם לאב זה כי אצלי זה מעורר פחדים -
להיות פתאום אמא במשרה מלאה (לא רק שבתות וחגים) לילדים שהם לא שלך. . . האינטנסיביות הזו מפחידה אותי אני מודה.
הרעיון של לשתף אותן בתחושתיי עלה במוחי לא פעם אבל אני קצת חוששת. הן אומנם בוגרות (13 & 7 ) ומופלאות ביכולת הרגשיות שלהן
אך אני עוד לא מרגישה בטוחה בכך וחוששת לפגוע שלא במתכוון. תארו לעצמכן שאת כל החששות הנ"ל אני לא מעלה אפילו בפני בן זוגי
מהחשש שיפגע ולו במעט.

שמים וארץ אני מסכימה איתך בהחלט לגבי השיעור לחיים - אני משוכנעת שהבנות האלה מהוות עבורי שיעור ענק ואני מודה להן על כך מקרב לב
הן בעקיפין השקיטו את כל המפלצות שהיו בי לגבי תפקודי כאם לילדים משלי.
כמו שציינה זו למופת אמא תותבת :
__הם לימדו אותי להיות אמא.
הם בראו עבורי את המקום הזה._
אפילו היום אני מרגישה שכל מיני התמודדויות שלנו כהורים איתן הם מין סטאג' להתמודדויות שאעבור שוב עם ילדיי .

כשנישאת לבעלך לקחת על עצמך את כל החבילה שלו. בתוכה כלולה גם...מה לעשות...גם האישה הקודמת
המשפט הזה מעלה בי התנגדות מסויימת, מבחינתי ה"חבילה" היא בן זוגי והבנות, האקסית לא כלולה.
יכול להיות שאם לבן זוגי היה קשר סביר איתה אז כן הייתה נוצרת אינטראקציה אבל המציאות לא כזו.

אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים
באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?
אולי, אני עוד לא יודעת, אבל נראה לי שבילדים ביולוגיים גדולים מול קטנים אין הבחנה ברמת האהבה (יותר / פחות) - אבל אולי אני טועה.

אמא תותבת אני מתחברת לכל מילה שאת כותבת כאילו את כותבת אותי - תודה!

מקווה שאני פותחת דברים ולא מבלבלת יותר. הדף הזה מאוד בליבי.
איילת את בהחלט לא מבלבלת יותר ממה שאני

העניין מורכב רגשית ביחוד כשמדובר בתקופה של אחרי לידה וגם ככה אנחנו מוצפות ברגשות
כלפי ילדנו שרק נולדו. אני יכלה רק לקוות שעם הזמן ככול שכולם גדלים הבילבול מתבהר והדינמיקה של חיי המשפחה מתאזנת.

באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?
אוה, אוהו, אוהההההו....(-: חכי ותראי. זה לא בדיוק ברמות האהבה. זה יותר ברמות היסורי מצפון. את מרגישה נוטשת את הבכור. מרגישה שקודם הוא מילא את כל כולך ופתאם הוא נאלץ להתחלק, ופתאם הוא מעצבן אותך, ומפריע, ומדבר חזק מדי ונוגע בגסות מדי ואפילו לא מתחשב או נודניק, התינוק היקר שלך שהיה כל עולמך ושהפך לאח גדול שאמור כבר "להבין מה זה לחכות" "לוותר" "להתחלק ולשתף" ו"להפסיק להפריע" ....ופתאם הוא כזה גדול בגוף!!!! ליד התינוק הקטן, שבאמת נדמה לך שהוא צריך אותך פחות, ושהוא יכול להתאפק אבל לא משתדל ועושה דווקא...זה לא כל הזמן אבל אלה תחושות שעולות. אצלי לפחות הן עלו. על אחת כמה וכמה עם ילד שהוא לא פרי בטנך, אני חושבת. רק ששם (עם ילדים שלא ילדת) זה נראה כאילו פחות לגיטימי לחוש את התחושות האלה. אבל זה לא פחות לגיטימי.
בקשר ללדבר איתן: הרי לא יתכן שהחששות האלה לא עלו גם בהן. לא רק החשש שאת תאהבי אותן פחות אלא שגם אבא כבר לא ישים לב אליהן כי יש לו בונבונית חדשה ומתוקה. אז כשתדברי איתן על זה, זה לא יהיה בגדר הפתעה בדיוק... להפך, זה יכול להביא להקלה רבה, בשיחה על "הסוד הנורא הזה" שהן מסתירות, אולי, החשש שתפסיקו (או הפסקתם) לאהוב אותן.

אני לא רוצה למנוע ממך מלהעלות פה דברים שאת מרגישה אני רק לא רציתי להתחיל להיכנס לקטע של היא עשתה ככה . . .והוא אמר ככה. . . ניסיתי להמנע ממי צודק ומי לא. ברור. אני בהחלט מבינה. אם זה מסקרן אז אשמח לשוב ולדבר על זה מאוחר יותר אבל בואי לא נפריע לקו שפתחת, שהוא חשוב בפני עצמו וגם בוער לך עכשיו.
רק דבר אחד: (איך אני נדחפת בסוף בכל זאת...תסלחי לי אבל זה בדמי כרגע: )
דיברתי עם בן זוגי על הדף הזה והוא אמר: אם יש שם אם במצוקה, הדבר הנכון שהם (אתם) יכולים לעשות הוא למצוא דרך לתמוך בה, לטובת כולם. אם האם תתחזק הילדים ירויחו והזוג הזה ירויח וכל המשפחה תצא נשכרת.
(כרגיל הכי קל לתת עצות...(-: אבל אולי זה בכל זאת יועיל במשהו)

באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?
ועוד איך זה כך.
לי זה קרה עם שני ילדיי הביולוגים, כשנולד הגוזל המלאך המושלם שלי, כל לילה הייתי הולכת לישון עם ערימה של רגשות אשם.
לא הייתי פוסלת על הסף שיתוף שלהן בתחושותייך, משהו כמו "אני פוחדת שעכשיו לא אשים אליכן מספיק לב כי יש לי את התינוקת, ואני אוהבת אתכן מאד ולא רוצה שתיפגעו, אז אם אתן מרגישות שזה קורה תגידו לי ואל תשמרו בבטן, כי מה שאתן מרגישות חשוב לי אפילו שאני מאד עסוקה עם התינוקת הקטנה". (תלוי בגיל שלהן ובבגרות שלהן).
אני ערכתי את השיחה הזו עם ילדיי "הגדולים", הם היו אז בני 6 ו 4 לא תאמינו כמה השיחה הזו עזרה להם ולי.

בזכות השיחה הזו איתם, רמת הקנאה ירדה כמעט לאפס, פשוט בכל פעם שהם הרגישו מוזנחים וביקשו יחס, הם קיבלו אותו ואני לא הייתי צריכה
להיות כל היום בסטרס שמא אני אמא מזניחה, ויכולתי להנות מהקטן בכיף גדול.
כמובן שלא כל הזמן חיכיתי שהם יבקשו יחס או תשומת לב, כשהגוזל היה ישן ברוב הפעמים הייתי איתם.
עוד דבר שאני לא רואה שאף אחת כאן הזכירה (כי יכול להיות שהוא ברור מאליו) זה שיתוף, הייתי משתפת אותם כמעט בכל דבר פיזי שנוגע לקטן.
מאחלת לכולכן הצלחה והלוואי שכל האמהות "החורקות" "תותבות" וכו' היו כמוכן.

_אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים
באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?

אולי, אני עוד לא יודעת, אבל נראה לי שבילדים ביולוגיים גדולים מול קטנים אין הבחנה ברמת האהבה (יותר / פחות) - אבל אולי אני טועה._

מצטרפת לכל אלו שלפניי. לפעמים זה אפילו עוד יותר מפחיד כי זה "בשר מבשרך". נראה לך לא סביר בכלל שזה אפשרי. ה"תינוק" שלך פתאם הופך לגדול ולקצת זר וכל חושי ההישרדות של הלביאה שבך מופנים כלפי הקטנצ'יק החדש. זה טבעי והגיוני ואולי אפילו "בריא" במובן מסויים.
אני זוכרת את התחושות האלו כבר בהריון השני. איך אוכל לאהוב עוד מישהו ??? ומתגברים על זה. ומדברים על זה. ומגלים את ים האהבה שבתוכנו.

וזה יכול לעלות גם בשלבים מאוחרים יותר. כשיש ילד שאת יותר מחוברת אליו, שיותר (או פחות) דומה לך, ושוב מד האהבה מדווח על חוסר שוויון וחוסר צדק ועוד ועוד ועוד.

כבר אמרו רבות וטובות לפניי: להיות אמא זה להסתובב עם שק של רגשות אשם שתלוי לנו על הצוואר. כמה שיותר מהר נלמד להפטר ממנו, כך ייטב לנו ולכל מי שבא עמנו במגע.

וחוצמזה, מזל טוב על הקטנצ'יק

_מבחינתי ה"חבילה" היא בן זוגי והבנות, האקסית לא כלולה.
יכול להיות שאם לבן זוגי היה קשר סביר איתה אז כן הייתה נוצרת אינטראקציה אבל המציאות לא כזו._

הבנות המשותפות שלהם הן האינטראקציה בינך לבינה לבינו.
ולכן זו 'עסקת חבילה'.
גם אם את לא מממשת את הקשר הזה בשיחה/מפגש איתה, הוא קיים באויר, משפיע ומשמעותי עד מאוד.
ליצור אווירה של שלום זה אומר לנסות להתחיל לקבל את המקום שלה כאם. להבין את אהבתה לבנותיה ולכבד את הדרך שלה. אפילו אין צורך להביע כלפי חוץ את דרך המחשבה הזו. מספיק שתסגלי לעצמך הלך נפש כזה, תתרגלי אליו, תפנימי, ולאט לאט הגישה שלך תתחיל לחלחל החוצה ולהשפיע.

אני מסכימה. היא חלק מחיי. ברצוני או שלא ברצוני.
אמרתי פעם, באיזה שהוא הקשר, שבצורה מוזרה גם היא המשפחה שלי.
מישהו שאל אותי לשמי, ומכיוון שאנחנו נושאות את אותו שם משפחה, הוא שאל לטיב הקרבה בינינו.
'סוג של משפחה' עניתי..

אני לא אמא שלהם. יש להם אמא. אולי לא לגמרי לטעמי, אבל בודאי לא אמא בלתי ראויה.
ואני מודה שזה לא פשוט לי. הידיעה הזו שמקומי הוא תמיד בחזקת חסד, לא קלה.
זה גם שיעור מדהים.
אלה יחסים שצריך כל הזמן לתחזק. כל הזמן לגדל ולחבק ולקיים.
<זה מזכיר לי שכל יחסים צריך תמיד לתחזק.>
זו גם הסיבה שהזמן עכשיו שביר כל כך.
אני מרגישה שיש בי פחד לאבד אותם, בזמן שרבים מכוחותי שאובים למקום אחר.
אני לא יודעת איפה הקצה של הסבלנות והאמונה שלהם.
אני רוצה לומר להם: אני לא מפרה את ההבטחה שלי.
אני כאן. אתכם. שלכם. בשבילכם.
זה רק ייקח עוד קצת זמן להבין כל אחד את מקומו החדש.
ילד נולד כאן. איש קטן.
הכל זז.
אבל הלב שלנו גדול מספיק, והוא יעטוף ויכיל את כולנו בתוכו.

ביחסים של ילד והורה (ביולוגי) יש נקודת מובן מאיליו. אני לא בטוחה שאני מסכימה שזה דבר טוב, אבל זה נותן שקט.
יש ידיעה בסיסית שאת אמא שלי, ואני הבן שלך, וזה לא משהו שאפשר להפר מהר כל כך.
אמא תותבת/חורקת/רוקדת זו פונקציה שצריכה להצדיק או להבהיר את מקומה מאז ולתמיד.
אני צריכה להוכיח את אהבתי. אני צריכה להרויח את סמכותי.
אולי זו לא המציאות כמות שהיא, אבל בחוויה שלי, זה מקום נעדר יציבות.
אני חושבת שנשזרת בזה גם החוויה שצרובה בנפש שלהם, של הורים שנפרדים.
הדבר הכי בטוח בעולם כבר נשבר, אז מעכשיו אני מוכרח להטיל ספק כדי להגן על עצמי.
אני לא יכול פשוט להאמין ולבטוח ולאהוב בלי קצה. זה מסוכן. יום אחד גם זה עלול להשבר לי.

אמא תותבת/חורקת/רוקדת זו פונקציה שצריכה להצדיק או להבהיר את מקומה
אנחנו אף פעם לא השתמשנו בתואר 'אמא חורגת'.
תותבת מתקינים כשהמקור חסר. ובמקרה הזה האם הביולוגית מאוד נוכחת- קיימת (תודה לאל).
הבן של בעלי מאז ומתמיד נהג להציג אותי בתור 'האישה של אבא שלי' ואני נוהגת להציגו כ 'בנו הבכור של בעלי'.
ככה זה באופן טבעי היה ועדיין. מאוורר יותר, מדוייק יותר.

אני צריכה להוכיח את אהבתי. אני צריכה להרויח את סמכותי.
כשאת מעמידה את עצמך (גם אם באופן סמוי וחרישי) בתחרות עם האישה הקודמת את חשה את הצורך להוכיח את אהבתך ולהרוויח את סמכותך.
נסי לשחרר את המקום הזה. את יכולה לרקום בינך לבין שלושת ילדיו קשר אחר/חדש/מקורי, המתבסס יותר על רעוּת יחודית.
קשר אימהי כבר יש להם, איכותי בדרכו. ממך הם יזכו לקשר אחר, איכותי גם כן.
אין כל צורך למדוד את עצמך ביחס אליה, משום כיוון.

אני לא חושבת שהמוקד הוא מולה. היא מחוץ לתמונה בנקודה הזו. זה לא ביחס איתה. זה משהו אבסולוטי.
זה גם לא בהכרח יושב על המשבצת של 'אמא'. זה פשוט תפקיד שהגבולות והטריטוריה שלו דרושים הגדרה.
יש לי קשר מופלא עם שלושתם. ואני לא אמא שלהם, ולא מנסה להיות אמא שלהם.
אני גם צעירה מאמא שלהם באי אילו שנים, מה שמקל עלי להתמקם בשדה אחר לגמרי.
אני מצליחה להיות מאוד קרובה להם במקומות שאני לעולם לא הייתי מכניסה אליהם את אמא שלי.
אבל זה עדין. זה לפעמים מייתר אותה, נגד רצוני.
אני חושבת שילד מוכרח את אמא שלו איתו. קרובה. נוגעת.
כל ימיו הוא יהיה ביחס איתה, ירצה באהבתה, קרבתה ואישורה, גם אם היא הרחק מכאן, וגם אם כבר איננה.
זה ברור לי לגמרי. אני אמא בעצמי.
אני עושה כל שביכולתי לגדל ולנקות את היחסים שלהם עם אמא שלהם.
אני עומלת במאמץ עליון לכוון את הגדולה לבנות מחדש יחסים עם אמא שלה, על אף כל ההיסטוריה המאוד לא קלה ביניהן.
זה לא מובן מאיליו בעיני, אבל זה חלק מהמחוייבות שלי כלפיהם כדמות בעלת השפעה מאוד רחבה בחיים שלהם.
אני צריכה לתת להם כלים ראויים להתמודד עם העולם שבחוץ.
אמא שלהם היא לעיתים העולם שבחוץ.
אני בודקת שוב ושוב איך לשמור על העדינות שמעניקה להם רוחב ושפע ולא לדרוך ברגל גסה בשדה שאיננו שלי.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא שדה מלחמה מולה, ואני מצליחה לשמור על יחסים נעימים ומלאי כבוד באחוז מאוד גבוה מהזמן.
השקט שלה הוא השקט של הילדים והאושר שלהם. זה חשוב לי יותר מכל הישג.
המקום הזה פשוט אינו מובן מאיליו. הוא מורכב לעיכול.
עוד אין לנו ברצף את הכלים לעכל עד הסוף את המורכבות הזו.
הם יתפתחו עם הזמן.
משפחות כמו שלנו הן כבר מציאות נוכחת, אבל אנחנו נגרים חובבים.
ממציאי גלגלים.
מחוללי אהבות ממקומות שהגוף והלב רק לומדים לפגוש.

גם אני הצטרפתי למשפחה הזו שקרויה "המשפחה החדשה" לפני כשלוש שנים. לי ולבן זוגי הנוכחי יש יחד ארבעה ילדים, שניים ביולוגים לכל אחד בנפרד מקשר קודם. מכיון שאנחנו רק בתחילת הדרך לבניית קשר משפחתי לא על כך רציתי לספר.
נראה לי כן שאני יכולה לכתוב משהו מהצד השני, כאם ביולוגית שילדיה חיים מחצית מהשבוע בבית של אביהם בו יש "אמא" חדשה.
נסי לשחרר את המקום הזה. את יכולה לרקום בינך לבין שלושת ילדיו קשר אחר/חדש/מקורי, המתבסס יותר על רעוּת יחודית
בשיא הכנות, אני שמחה על ההזדמנות של ילדי, ובמיוחד ביתי שעומדת בתחילת שנות העשרה שלה לחוות קשר קרוב עם אשה בוגרת שאינה אמה, שאינה מופקדת על חינוכה, שיכולה להיות חברה, ושאני יכולה לסמוך עליה.
לפעמים הקנאה מרימה ראש כשהילדים מספרים על חוויות משותפות איתה בהתלהבות, כשאני באה לבקר אותם ורואה אותם משתוללים איתה כמו שלושה ילדים, שביתי מתגעגעת אליה, אבל בשורה התחתונה - שמחה בשבילם.
אמא תותבת (חייבת להגיד שלא אהבתי את הניק), ממה שהתרשמתי ממך ומהעומק שלך, האם הביולוגית של בנותיו של בן זוגך יכולה לשמוח בשביל בנותיה.
ועוד משהו
אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים
כן זה כך ממש היה אצלי, וחייבת להגיד לך שעם חלק מהתחושות שהעלית התמודדתי כאשר בני השני נולד, ואולי זה דוקא צריך לחזק אותך שאת אכן אוהבת אותן עם כל הלב, כמו אמא ביולוגית

פלונית, אני שמחה שהצטרפת אלינו. מעניין אותי לשמוע אותך מן העבר האחר.
נראהלי שביתך הולכת להרויח עולמות שלמים ועשירים באפשרות לחוות את גיל ההתבגרות עם אמא ועם עוד מודל נשי דומיננטי.
זה גיל מורכב כל כך, שאני חושבת שרק זה שיש להם מישהו לחלוק איתו את מה שעובר זה כ"כ מהותי ולעיתים גורלי.
זה כמעט לא חשוב מי זה. העיקר שיש מספיק דמויות בסביבה כדי להוות להם גב והגנה ולב פתוח.
כמי שעוברת גיל התבגרות עם שתיים יחד, אני רואה איזה תפקיד עצום יש לזה.
היכולת שלך להתרחב ולהכיל אשה אחרת במקום הזה היא תמיכה מאוד רחבה לבת שלך.
גם ככה אני חושבת ששאלות הנאמנות, חלוקת התפקידים והקשב הם מעמסה עצומה על כתפיהם הקטנות של הילדים של כולנו.
ככל שנשכיל להקל עליהם בצורך לתמרן בין העולמות, כן ייטב.

בשדה הפרטי שלנו, אני מרגישה שלעתים קרובות מידי הקנאה מן הצד האחר טורפת הכל.
כמה רגישה וערה שאהיה. אהלך בעדינות, ברוחב, בשקיפות, יש כח קמאי חזק מקולו של ההיגיון וההגינות.
אז אני זוכרת שזה לא שלי.
אני בוחרת למחול ולנשום עמוק.
אני רואה את הכאב והוא נוגע בי באופן אמיתי לגמרי.
אני בוחרת שלא לשפוט ולא להתריס.
וזה מכאיב לי. וזה מצער אותי. וזה מונח על ראשיהם של הילדים.
זה מוזר. לפעמים אני רוצה לשבת איתה פנים אל פנים ולומר לה את מה שבשבילי הוא אמת פשוטה:
את אמא שלהם.
אני לא לוקחת לך אותם.
אי אפשר לקחת ילד מאמא שלו.
ולאמא אסור לוותר על הילד שלה.
זו מחויבות וזכות לעולם.
אני רק פה לאהוב אותם.
הם התברכו בהרבה מעגלי תמיכה ואנשים שבוחרים לאהוב אותם.
זה לא משהו שכל אמא מבקשת בשביל הילד שלה? שיהיה אהוב ועטוף בעולם?
בעיני, אהבה היא משהו שרק מתווסף ומתעצם, היא לא באה במקום אהבה אחרת. לא צריך לבחור פה.
זה פשוט אחר. יש אמא, ויש עוד דמות.
אז אני רוצה לומר. היא לא כל כך רוצה לשמוע. אז אני לא אומרת. אני רק הולכת עדין עדין. נזהרת שלא לפגוע.

מדהים לקרוא את הדף הזה , פתאום אני לא מרגישה יחידה בעולם (תמיד ידעתי שאני לא יחידה- אבל רגש זה כבר סיפור אחר).
כמו שאומר הניק, אני גאיה שלו, לא אמא ולא חורגת ולא שום שם תואר אחר שמזכיר לי סיפורי אגדות של האחים גרים...
הוא יודע את זה והבת שלנו יודעת את זה ובן זוגי שיחיה יודע את זה. אנחנו מאד אוהבים להעמיד דברים על דיוקם, ומאד גאים בזה שהוא החצי אח שלה (לא אח- כי אח זה משהו שחולקים עם אמא, והבת שלי כרגע לא בשלה לחלוק את אמא).
מניסיוננו להעמיד דברים על דיוקם,מקל על החיים ועל זרימת האנרגיות החיוביות, לא מצפים מאף אחד להיות משהו שהוא לא.
מאז שנולדה בתנו (כמעט שלוש שנים), אנחנו כל הזמן בלמידה, לא סתם קוראים לזה משפחה מורכבת, כשקשה, אז קשה יותר (אבל כשקל אז קל יותר). גם אני נדהמתי לגלות שאני לא יכולה לאהוב אותו ברמות שרציתי, והכי קשה היה להודות בפני עצמי שאפילו שאת האחינים שלי אני אוהבת יותר- אבל ברגע שקיבלתי את המצב אפשר היה להתקדם הלאה. אני אוהבת אותו (וזה באמת טפשי בדיוק כמה), אני מתיחסת אליו בכבוד בסבלנות עטופים בכמה שיותר אהבה.
אני לא מתיימרת לפתור את בעיותיו - ויש הרבה. אני בסה"כ אדם נוסף במעגל התמיכה (כפי שנכתב לעיל) .
שנה טובה לכולכן ולבני משפחתכם המורכבות

מניסיוננו להעמיד דברים על דיוקם,מקל על החיים ועל זרימת האנרגיות החיוביות, לא מצפים מאף אחד להיות משהו שהוא לא.

מאוד מצטרפת

_אך אני עוד לא מרגישה בטוחה בכך וחוששת לפגוע שלא במתכוון. תארו לעצמכן שאת כל החששות הנ"ל אני לא מעלה אפילו בפני בן זוגי
מהחשש שיפגע ולו במעט._

אופס! מפריע לי מאוד חייבת להודות. איפה את, עצמך, רגשותייך? את חייבת לדעתי לפתוח מולו דברים. עד הסוף. ואם ייפגע? יתמודד. גם לך לא קל. אל תשארי לבד (ורק איתנו). אם לא תוכלי לשתף אותו בחששות שלך ובהתלבטויות שלך לגבי הדברים החשובים ביותר בעולמכם, תהיו לבד כל אחד בעולמו שלו בלי לראות את הצד השני.
אני באיזה שהוא שלב הגעתי עם בעלי בדברים מסויימים למעין שיח של: או.קיי. אני לעולם לא אבין אותך, אתה לעולם לא תבין דברים מסויימים אצלי וזה בסדר. אבל אנחנו יודעים שהם קיימים אחד אצל השני ומאפשרים לנו לגלות יתר רגישות אחד כלפי השני.