לדמותך הנעלמת

[לדמותך_הנעלמת*]

ממשיכה לעדכן, כיוון שאני מקווה שיום אחד יומן המסע הזה יוכל לסייע ולו במעט למישהי אחרת (ומקווה כל-כך שאנ יהייתי האחרונה !)

היום, לראשונה, בדיקה אצל רופא הנשים. החלפתי רופא, גם בגלל קושי סובייקטיבי לחזור לשבת עלאותו כסא, באותו חדר בו הייתי כל-כך מלאה בהבטחות לאושר וכו' וגם בגלל שהרופאה שלי בדיוק פרשה לגימלאות וחסכה ממני מחשבות על האי-נעימות שכרוכה בהחלפת רופא וכו'.
החלטתי לחפש רופא שעובד גם בבקרים, כי מעכשיו האיש שלי יצטרף אליי לכל בדיקה (על חשבון העובדה שדווקא ברגע הקשה ביותר הוא היה בעבודה ולצערנו רחוק ממני וכך נותרתי לבדי מול מסך האולטראסאונד המת כל-כך...).
עבור האיש שלי זאת היתה חוויה אנתרופולוגית מאלפת, עבורי שיעור באסרטיביות וב"אפרת שאחרי האובדן". הערתי לרופא על שיחה שניהל בסלולרי במהלך הביקור שלי. לשם שינוי לא ישבתי שם בחיל וברעדה והתעקשתי להבהיר כל נקודה שעלתה ולברר עד הסוף כל נושא שהטריד אותי. אני מקווה נורא שהתהליך הזה ימשיך ככה ושאני אזכור לא לצבור בבטן מתחים, כעסים ומחשבות מיותרות.
זה לא היה פשוט, אבל לפעמים עוזר פשוט לאטום את עצמך, כי אם מתחילים לחשוב ברמות הכי קטנות (הנה הכסא הארור הזה, ומסך האולטרא-סאונד שוב מת (סתם סטטי, קיים בחדר, לא שהייתי צריכה להיבדק על ידיו...) והרופא שלא מבין מספיק מהר וצריך לחזור בשבילו על כל פרט מכאיב כמה פעמים וכו' וכו'. אפילו קיבלתי יוזמה והתקשרתי ישירות למכון הפתולוגי בבית החולים על מנת לברר מה קורה עם תוצאות הנתיחה. זה בבירור, ואני כבר מכינה את עצמי לסיבוב הבא...

מעבר לזה, עסוקים בהמון מחשבות על שינויים קטנים בחיינו. עוברים תהליך לא פשוט, לא פשוט בכלל, אבל לראשונה אני מרגישה שיש איזושהיא התקדמות. אחרי חודשיים כמעט מורטי עצבים וקשים נורא נפשית, יש היום כמה שעות של אור (בתוך העייפות הגדולה) ואפילו התרגשות קלה לאור העובדה שלראשונה, לכמה שעות לפחות, אני נושמת צלול ועסוקה קצת בעתיד (מחשבות על חינוך ביתי או משהו בסגנון, מחשבות על פחות כמות ויותר איכות בעבודה, מחשבות קצת יותר ברורות על מי אני ומה אני רוצה ועוד ועוד). מתכוננת לנפילה ולנפילות שעוד יבואו, אבל יודעת גם להודות על האור הנוכחי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מתכוננת לנפילה ולנפילות שעוד יבואו, אבל יודעת גם להודות על האור הנוכחי.
יישר כוח.
מאיפה את משיגה את הכוחות המופלאים האלה?
ממשיכה לעקוב אחרי הדברים שלך.

[אני*]

שלום אפרת.
הגעתי לפה במקרה, בעקבות קישור שחברה נתנה בפורום אחר ובנושא אחר....
רציתי להזמן אותך לבית חם אחר שם יש עוד נשים שעברו את מה שעברת, המקום שנתן לי כוח כשכבר לא היה לי ותקווה כשחשבתי שנגמרה.
הפורום נקרא "אובדן הריון - תמיכה" בתפוז, הנה הקישור:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... .asp?id=98

מאחלת לך כוח ואהבה גדולה מסביב כדי לעזור להקל את הכאב.

[לדמותך_הנעלמת*]

חושך גדול נורא. עצימת עיניים. כיבוי. אין אוויר. אני חושבת שאני מתה.

הנה אני שומעת על זה קורה שוב. אני לא מאמינה. אני לא רוצה להאמין. אלוהי הרוחות, אלוהי האלוהים איכה ?????

זה כבר קרה לי בחודשיים האלה, אבל שמעתי על זה מרחוק ויכולתי להרשות לעצמי לא להאמין ועכשיו זה מקרוב, הריון שני, שבוע 38 והכל נדם.

צמרמורות, הגוף שלי מת בתוכי שוב ושוב ושוב. עוד אמא, עוד אשה, עוד ילדה שרצתה כל-כך לחבוק שוב בחיים ולא.

אלם מילים רבות.

[א_גרויסע_מויש*]

אני נעה בין הרצון לנחם, להכיל, לחבק, ובין ההכרח להיכנע לתחושת הזוועה. והחרדה.
לא היה לי מושג שזה קורה כל כך הרבה.
אלוהים. אלוהים אדירים.

שולחת לך כוחות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אלם מילים רבות.
אין מילים.

איתך.

[לדמותך_הנעלמת*]

חוזרת הביתה ורצה למחשב, מוכרחה לפרוק את עוצמת הכאב והקושי:

אני חוזרת מערב בנות, לראשונה בחיי, ביוזמה ברוכה של אחת מבנות הדוד/ה שלי מצד אבא, ארגנו ערב בנות. כל הבנות דוד/ה התאספו יחדיו, למרות פער הגילים והמרחק הגיאוגרפי. ערב מרגש, מצחיק עד דמעות ומעורר מחשבות ורצון לעוד.

ובתוך כל ים הדיבורים האלה, העלאות באוב של דמויות שכבר אינן עמנו (מי במים ומי באש...), אני ואיילת שאיננה. ולפתע, אני קולטת בעוצמה כל-כך חזקה, עוצמה מטלטלת וקורעת, שחיי השתנו לבלי היכר. שחציתי קו, לכאורה בלתי נראה, ומעתה, לעולם, לעולם לא אהיה מי שהייתי קודם.

אני לא מתכוונת למשהו קיצוני, בסך הכל אני אותה אני, אבל כאישה ואמא, חציתי את הקו וכשכולן סביבי מדברות על הריונות ולידות, אני עסוקה במתי (עם צרה ופתח, כמו בשיר של רחל - ותודה לאמא של יונת על הציטוט:
_הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד
לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם
יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי ? קִנְיָנִי לָעַד._ )

אני, שהייתי כולי מלאה הורות והריון, אני, שהבנות קראו לי בחצי צחוק "אמא אדמה", אני, המדריכה הבלתי פורמלית, מעודדת ההנקה הנמרצת, הכי חיובית בהריונות, מתעקשת לעשות הכל כמו קודם, להיות אופטימית ללא לאות. ודי.

מבינה פתאם, שלפחות בנקודת הזמן הזאת, הדברים נראים כך: שלעולם לא אחווה יותר הריון רגוע, בטוח, ממלא אושר ושמחת חיים.

ואובדן התמימיות הזה כל-כך קשה וכואב. אני מרגישה כמו מישהי עם משא כל-כך כבד על הגב והלב והרחם, הרחם הכל-כך חסר שלי.

[ג'ינ_ג'ית*]

את כותבת ממנו. מהרחם.
תמשיכי.
נדמה שזה מה שימלא אותו, ואותך. באופן אחר, אבל ימלא.

[לדמותך_הנעלמת*]

ברשותכן, עוד שתי מילים...

ויודעת פתאם מה למדתי מבתי האובדת:

צניעות, צניעות, צניעות ושקט גדול גדול, כי "סייג לחוכמה (ולכאב, ולאובדן...) שתיקה" וכן, גם "אל תחקור במופלא ממך" (גם פנימה - למה ולמה ולמה ??? וגם החוצה - "מה הרם לא רוצים ילדים??" "ולמה הפרש כזה גדול" וכו' וכו'...) .

וגעגוע.

וכן, גם לאהוב ולאחוז חזק חזק בכל מה שיש.

וכשחושבים על זה שהיא בעצם לא הספיקה לחיות הרבה זמן (אם בכלל, שאלה של השקפה), יש לה חתיכת הספק, לא ?

[יוחננ_ית*]

[מסומנת*]

קשה קשה לקרוא.
עברנו בזמנו המון טיפולי פוריות. התברר שבעלי עקר וצריך להשתמש בתרומת זרע. בדרך תקופה שחורה מאד, קשה מאד, עם תהיות: אולי זה מגיע לי. אולי יש משהו בטבע שיודע וחושב על העתיד, ומעדיף אחרות על פני. אולי אני לא ראויה מספיק.
הריון ראשון, לידה לפני הזמן. חשש להפרדות שיליה. המון פחדים וקושי בקבלת הילדה הזו, שלי/שלנו?. הריון שני, בסופו לידה תקינה, עם דרך לא קלה לשם. אני יושבת בבית החולים עם חמותי, כולי משוחררת וקלה כמו הרוח. מולנו קרובי משפחה, הבת אבדה את ילדה בתל"מ. משפחה דתית, יום שישי בבוקר, בר מצוה לאחד האחיינים. היא החליטה לשתוק, הלכה לסוף השבוע המתוכנן במלון, ולא ספרה דבר. ביום ראשון בבוקר הגיעה לבית החולים ללידה. פגשנו אותם יומיים אחר כך, בערך. היא כבר לא הייתה מאושפזת, והם באו לסדר משהו בבית החולים.

מאז, האבדן שלה (ואני לא מכירה אותה, הם משפחה רחוקה של האיש) תמיד נקשר אצלי בלידה שלי. נכון שהצלחתי, אבל גם נכשלתי.

אני קוראת לטיפולי הפוריות שלנו סוף עידן התמימות. אז הבנו לראשונה שמשהו גדול יכול להתקלקל, שהחיים לא חזקים מהכל. יש לי הרגשה שאנחנו בהחלט מסומנים. הוטבע בנו אות קין. לא נוכל לחזור עוד אל מה שהיה. אבל עמדנו אל מול האין ויכולנו לו: אנחנו כאן ואנחנו ממשיכים.

התקופה בהחלט צילקה אותנו, והצלקת עוד כאן ומגרדת לפעמים.

אני מקווה איתך שהכאב ידהה קצת, שתחושי שמחה והתעלות ואושר.

[טל*]

את כל כך חזקה ונפלאה.
אני קוראת אותך וחושבת על אמא שלי.
אני ילדה שלישית אחרי אחות ואח גדולים ועוד שלושה שלא הצליחו להגיע לעולם הזה.
ורק בשלהי ההריון שלי הצלחתי לשמוע ממנה רסיסים מהתחושות והקשיים של אז,
כי לא רצתה לחשוף אותי לפחדים (למרות שראיתי את חרדתה לי כל תקופת ההריון).
רק עכשיו כשאני בעצמי אמא אני יכולה לנסות ולהבין את מה שעבר עליה,
ולצערי הרב עובר גם עליך.
מאחלת לך רק שלווה.

[יעל_כ*]

)':

[תרנגולת_נבזית*]

שלום אפרת . צר לי על אובדן ביתך.

החיים לימדו אותי שיעור מאוד מאוד חשוב..
אנו חובים במהלך החיים דברים רבים---חלקם שמחים וממלאים,
וחלקם קשים ומרוקנים.
החוכמה והקושי הוא להתמלא גם מהדברים הקשים.
הבנתי את זה לאחר תאונת דרכים שעברתי -בה נהרגה אימי...
כמובן שהאובדן הוא רב מנשוא...אבל פתאום גם גיליתי עולם שלם שנפתח בפניי.
קשה להסביר...פתאום גיליתי שק של רגשות חדשים ,שלא היכרתי-עצבות תיהומית, פחד קיומי, חוסר אמון בחיים ועוד ועוד תחושות שלא ידעתי לפני..
פתאום גיליתי את הכוחות הטמונים בי לתמוך ולהאיר לסובביי- אימה (סבתי), אבי, אחיי..פתאום גיליתי הרבה הרבה על עצמי והבנתי כמה צמחתי מהמכה הזו.
אין מילים לנחם,אובדן הוא דבר בלתי נתפס ולוקח זמן רב לעקל אותו.
זה מדהים איך את משתפת פה--כול הכבוד,זה דורש כוח ואומץ.

++בד"כ אני לא כותבת בפורומים-רק קוראת אבל פתחת לי את הלב...תודה.

[לדמותך_הנעלמת*]

לכולכן ולאיילת אהובתי:

ילדה יפה יפה שלי, בדיוק חודשיים שלמים מיום שנעלמת לנו, בנתיבך הלא ידוע. חודשיים תמימים, כל-כך מעט וכל-כך הרבה. מוכרחה לשבת לכתוב לך ומנצלת את הפינה החמה הזאת, פינה שפינו עבורך כל-כך הרבה אנשים טובים ויפים ומאירי לב ועיניים.

ילדה שלי, המומה מעוצמת התמורות שאת מחוללת בי, למרות שאיני נושאת אותך, איני מניקה אותך, איני רואה אותך מחייכת למולי. המומה ונפעמת ומבקשת לומר לך המון המון תודה.

בימים האחרונים, מהדהדות בי מילותיה של אתי אנקרי, ואני מתחברת כל-כך חזק, מתחברת ובוכה...

"תגידי, איך זה כל-כך טעיתי
דווקא כשרציתי שתהיי שמחה
תגידי, ילדה אהובה תגידי
איך זה שלא זכיתי להיות לך טובה

ותגידי, איך זה שאת יודעת
מתי לא צריך לגעת
בנפש הקרובה

תגידי, איך בגילי טעיתי
איך כל מה שראיתי לא נותן לך תשובה
תגידי, ילדה אהובה תגידי
איך זה שלא זיהיתי את רק רצית אותי קשובה

ותגידי, איך זה שאת יודעת
מתי לא צריך לגעת
בנפש הכאובה

תגידי, איך זה שלא שתקתי
איך זה שלא נתתי רק חיבוק ונשיקה
תגידי, איך זה כל-כך דאגתי
איך זה לא האמנתי שאת חזקה

ותגידי, איך זה שאת יודעת
לא לפחד לגעת
באהבה

נשיקות קטנות וחמות לגופך הכל-כך מושלם,

אמא.

[אם_הבנים_שמחה*]

)':

[נונה_בי*]

[טל_טיבי*]

[אם_פי_3*]

[א_גרויסע_מויש*]

חיבוק גם ממני.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שוב קראתי את דברייך ובכיתי.
היכולת שלך לבטא את הרגשות הכי קשים ועמוקים בכזו בהירות.

[טלי_ויש*]

את מדהימה.
לא מסוגלת לכתוב עכשיו עוד.

[אמא_אינקובטור*]

היכולת שלך לבטא את הרגשות הכי קשים ועמוקים בכזו בהירות. קוראת אותך ואפילו הדמעות עוצרות להתבונן.

[לדמותך_הנעלמת*]

חוזרת לדף הזה, למרות ואולי בזכות הכל...

בסוף השבוע הזה, בעזרת ה' (והרבה מרפקים ואסרטיביות למול קור עצום שנושב ממגדלי השן של הממסד הרפואי...) מה שנקרא "שיחת סיכום". לא אלאה אף אחד בתיאור החוויות המרנינות שהיו לי בשיחות עם גורמים מהמכון הפתולוגי...
מכינה את כל האסרטיביות שלי ועוד הרבה דברים אחרים...

[סאן_שיין*]

ענקי

[טל_טיבי*]

אפרת יקירה,
אנא אמרי אם יש צורך בתמיכה נוספת לווירטואלית.
המון אהבה.
@}@}@}(())

[לדמותך_הנעלמת*]

יום חמישי, כבר אמצע כסלו, אנחנו חודשיים וחצי אחרי. חוזרים לאותו בית החולים, מחכים זמן רב, רב מדיי בתור, יחד עם עוד המון נשים. מפריד ביננו הבדל דק וקטן, או יותר נכון עבה וגדול: כרסן בין שיניהן, רחמן מלא חיים ואני מביאה איתי רחם חשוך וריק ולב כואב ודואב.

שיחת סיכום. אין צ'ופרים לפרידה, אין חמשירים שמישהו חיבר בקלות לב ונפש. רק עובדות, יבשות, לא לגמרי חד משמעיות, לא ממש יודעות.
ועוד מעט מילים, מחשבות קדימה, והדמעות, הדמעות כבר יבשו במורד הגרון ואפילו הן כבר לא נוטות לנו חסד ורחמים.

חוזרים הביתה לשתי טיפות האור שהפכו פנסים גדולים במבוך חיינו.

נפרדת מבתי היפיפיה והמושלמת בצער ובגעגוע גדולים כים, מלקקת את פצעי, את פצעינו ואוספת כח למחר חדש.

היו ברוכים.

[תמרול_ה*]

[ענת_גביש*]

[ההולכת_בדרכים*]

שלום אפרת.קראתי את הדף הזה רק השבוע,מתחילתו ועד סופו,והוא ממש חודר לנימי הנפש.אני מודה לך שאת כותבת
כאן ומאפשרת לגעת בכאב .כתבת שהרחם שלך חשוך וריק...ולי מרגיש שהרחם שלך מלא באור,למרות כל מה שעברת.
את לא בורחת ממה שקרה,את מגלה בעצמך תעצומות נפש ומעמקים ,ואת הכי חיה בעולם.כך הרגשתי כשקראתי את הדף
הזה.בעיני,רחם מואר הוא רחם שמכיל את מה שיש,גם את הריק ואת המוות.
רוצה לצטט לך שיר של לאה גולדברג,בתקווה שיהווה עוד טיפה קטנה שתעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזו.

"האמנם עוד יבואו מים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה,ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת
על כתפיך,חזך,צוארך,וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים,ומותר בם לנגוע,
ומותר,ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה,לבדך,לא נצרבת בלהט
השרפות,בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים,כאחד האדם."

[ליזה_ליזה*]

נפרדת מבתי היפיפיה והמושלמת בצער ובגעגוע גדולים כים, מלקקת את פצעי, את פצעינו ואוספת כח למחר חדש.
ואילו כוחות את אוספת, אני קוראת ומתפעלת (גם בדף השני).

[אינני_יודע_מילים*]

תפילה / אברהם חלפי

אינני יודע מילים, מהן נאמרת תפילה,
כל המילים נעלמו בקולי והיו לאלמות אפלה

אך עדיין רואות עיניי, זוהר עיניו של ילד
ועוד רואות עיניי, כוכב אין דומה לו בזוהר

ואמהות דאוגות פנים נושאות ילדיהן את האור.
מה יהיה עליהן, מה יהיה ?
שמעו שמחתן הנושמת,
כאביב שנדמה כי לא יחלוף עד עולם
כרוע אכרע לפני דמות אלוהים
אשר מעיניי נעלם.

אל נא תרע לתמימים, הם אינם יודעים מדוע
ברק פוגע בעץ, הנושא פריו לתומו
אל נא תרע לתמימים, הם אינם יודעים מדוע
האדם מחלל את צלמו.

אינני יודע מילים, מהן נאמרת תפילה,
כל המילים נעלמו בקולי והיו לאלמות אפלה.

[אוהב_מדבר*]

היי
הפנו אותי לדף שלך.
זוג חברים טובים שלי קרה להם מקרה מאוד דומה.
אני עברתי לגור בדרום בתקופה האחרונה והחלטתי למעט בנסיעות למרכז כדי להיקלט טוב באזור.
אבל בגלל הלידה החלטתי לנסוע לתל אביב לבקר אותם.
הגעתי אליהם והבית היה כולו אור ושמחה לקראת הלידה.מיטה חדשה,שידה לתינוקת,עגלה,קישוטים ואפילו מצלמה דיגיטלית חדשה לצלם את האירוע.
עשינו קידוש והיינו שמחים וטובים לב,שתינו יין ואכלנו וצילמנו כל זוית אפשרית.
פרשתי קצת אחרי חצות ולמחרת חזרתי לדרום.
ביום ראשון אחרי העבודה הלכתי לעשות קניות בסופר בירוחם ופתאום טלפון מהחבר.
אין ילדה החבר מודיע לי,איך יכול להיות הרי אמרתי לי שהיא עשתה כבר בדיקות אחרונות והכל בסדר ועוד חודש תשיעי.
מסתבר שאחרי שהלכתי היא אמרה לא שהיא לא מרגישה את הילדה,בחמש הם הגיעו לבית החולים והיא ילדה ילדה מתה.והם עוד חשבו שהם מגיעים ללידה,כי גם בעבר היה מקרה דומה ובבית חולים אמרו שהכל בסדר.
הצער הוא עמוק,מדובר בילדה ראשונה אחרי שנה של נסיון להיכנס להריון.
אני מאחל לך אושר ורק בשורות טובות
אני מקווה שבשנה הקרובה אבוא לבקר את חברים שלי בבית החולים אחרי לידה ואת תהיי ליד מאושרת,ואז תהיה שמחה כפולה.
אמן

[חלי*]

אפרת יקרה מאד,
הכרתי את הפורום הזה לפני 3 שבועות בערך. נכנסתי אליו אחרי סיפור עצוב של הפלה.
ורק עכשיו גיליתי את הדף שלך.
מחבקת אותך. וכותבת לך עם הרבה דמעות בעיניים.
מקוה מאד שאת מתחזקת. והזמן עושה את שלו.
והכי מקוה לשמוע ממך רק בשורות טובות בהמשך.
מתפפלת בשבילך, שתמצאי את הכוחות.
אני חושבת שאת אשה מדהימה, גיבורה, אמא אוהבת.
שואבת ממך כוחות. מזמן לא כתבת פה. מה שלומך?

[שרה_ק*]

[אביטל_ה*]

רק היום קראתי את כל הדף. קראתי ולא הפסקתי לבכות.
כשהייתי בת שנתיים נולדה לי אחות. היא נולדה די קטנה (לא אופייני במשפחתינו), במצג עכוז. כעבור כשבועיים חליתי באבעבועות רוח והיא נדבקה ממני.
מאז ועד ליום מותה (בגיל 8 חודשים) היא לא יצאה מבית החולים. היו לה סיבוכים של האבעבועות (הלב נפגע) והיא כנראה גם נדבקה בחיידקים בבית החולים. אמא שלי מספרת שהיתה לה עצירות נוראית ובכלל בעיות במערכת העיכול, כך שחייה הקצרים היו מלאי סבל.
נשארה ממנה רק תמונה אחת.ולי יש זיכרון שלי עומדת על הדשא לייד ביה"ח רמב"ם עם אבי.
כשהייתי קטנה לא הרביתי לדבר עם אמי עליה.
כשהייתי בהריון הראשון שלי פתאום הבנתי מה זה לאבד ילד. עד אז זה לא מובן, ההבדל הזה שבין אובדן ילד לכל אובדן אחר. ומאז (יש לי כבר 3 ילדים) אני חושבת עליה הרבה. תמיד רציתי אחות (אבל נולדו לי 2 אחים) ותמיד היא היתה חסרה לי, באיזושהי צורה.
אני חושבת הרבה על איך שאמי היתה נוסעת בכל יום אחרי העבודה לשבת לייד מיטתה בבית החולים. איך אף אחד לא עזר (אבי לא מתמודד עם דברים כאלה, אימו נסעה לחו"ל וכשאחותי מתה היא שלחה גלוייה לקונית שבה סיפרה על הדברים שהיא רואה) וסבתי השנייה היתה באה כמה פעמים בשבוע, ופשוט יושבת לייד מיטתה של אחותי ובוכה, עד שאמי ביקשה ממנה לא להגיע כי זה מספיק קשה לה.
אני חושבת הרבה עליה, על אחותי התינוקת, שחייה הסתכמו בשכיבה במיטת בית החולים ורק סבל וסבל וסבל.
פעם לא היו פורומים ואני בטוחה שאמא שלי לא קיבלה שום תמיכה אלא פשוט "חזרה לחיים". וזה כל כך קשה, בלתי אפשרי ולא הגיוני.
בזמן האחרון אני מרגישה צורך לעלות לקברה. נראה אם יהיה לי אומץ לשאול את הוריי איפה זה בדיוק.

מאחלת לך שתצליחי להתגבר (אפשר בכלל?) על הצער והעצב האינסופי הזה.

[לדמותך_הנעלמת*]

חשבתי שלא אכתוב כאן יותר. מין אשליה כזאת, שיחת סיכום בבית חולים וזהו. אולי גם אני אצליח לשים את הכל מאחור. וחוצמזה, עסוקה מאד בחיים וגם קיוויתי לחזור לכאן רק אחרי שהסיפור הרע הזה ייגמר בסוף טוב...

חוצמזה, נעשה יותר קשה לכתוב. אני יותר ויותר חשופה ועדיין מופתעת לגלות, שזו לא חלקה שמורה, והדף הזה נגיש גם לסתם אנשים שהקישו משהו קרוב בגוגל ופתאם נאלמו דום לפגוש אותי כך, ערום ועריה.

אבל הלילה, כשראש חודש שבט כבר מתדפק בחלון, מחליטה שזה לא נכון להאלם כך. האבל לא נגמר בשיחת הסיכום בבית החולים.

זה לא הוגן, לא לעצמי, לא לאיילת ולא חס וחלילה לאחרות שאולי (אלוהים תעשה שלא יותר, לא עוד) יזדקקו לדף הזה.
זוכרת שקראתי את הספר "להיפרד לפני שמכירים" היה לי נורא חסר החלק הזה של ההתמודדות היומיומית אחר כך, אחרי כמה חודשים. מה היא עשתה עם זה כל הזמן ולאן זה נעלם ??

אז הנה אני כותבת:

לא פשוט ולא קל. הצלקת בנפשי הולכת ומקבלת לה מקום מוגדר ובכלל בכלל לא נעלמת, לא מתקהה. יחד איתי היא צוחקת ובוכה, מטפסת אל-על וצונחת לעמקים שחשבתי שישארו נחלת העבר.
יש ימים שאני כמעט לגמרי נטולת-צלקת. חיה את חיי, חיה את ילדיי, נושמת את גופם קרוב קרוב ומנסה כאילו לשכוח.
ויש ימים, פתאומיים, עוצמתיים בהם נראה לי שלעולם, לעולם לא אצליח לצאת מזה.
ובכל זאת, אני עוד כאן, חיה,נושמת ומבינה לפעמים יותר, לפעמים פחות, שאלו הם חיינו. ואין בעולם אדם ללא כאב ואין חיים בלי מוות.

יש רגעים שבהם כולי רק אכזבה וגעגוע והלם וכעס וייאוש עצום. האם עוד אזכה ללדת תינוק חי ובריא ? האם עוד אזכה להחזיק בידיי משהו כל-כך רך ותמים ונושם ובוכה ומבקש להתכנס אליי ? האם האם האם ?
רוצה להאמין שכן, מתפללת בכל מאודי שכן ובינתיים, מנסה במקביל, בכל כוחי, לדעת לברך על מה שיש, לשמוח ולהפיק את המירב מהעכשו.

"כי האדם עץ השדה" - כמו העץ, מתפללת להתחדש, להמשיך להצמיח עלים, עלעלים, ירוקים, ירוקי-עד.

חודש טוב

[חלי_ש*]

[אמא_אינקובטור*]

אפרת - קוראת אותך, חושבת עלייך, שיהיה בכל זאת שבט טוב, שאת תגררי את הצלקת ולא ההיפך.
<ניסיון פתטי לומר משהו כשאין באמת מה לומר, פרט ל-ליבי איתך>

[עדי_ל*]

אפרת,
הייתי רוצה לכתוב לך למייל,
אשמח אם תשלחי לי את שלך,
אני ב adi135 @ netvision net il
עדי.

[א_גרויסע_מויש*]

אפרת יקרה,
אני מנסה למצוא מילים טובות שירגיעו, ירככו, ישככו, ולא מוצאת. לא יודעת אם יש בכלל.
אז רק חיבוק, כזה עוטף ומועך ומנחם (לפחות עד לחיבוק האמיתי, שיגיע. ועוד איך!).

ועוד משהו:
האם עוד אזכה ללדת תינוק חי ובריא ? האם עוד אזכה להחזיק בידיי משהו כל-כך רך ותמים ונושם ובוכה ומבקש להתכנס אליי ? האם האם האם ?
עונה לך ולעצמי: כן!
חייב להיות כן. "לא" הוא בלתי נסבל. כן!

[ליזה_ליזה*]

ובכל זאת, אני עוד כאן, חיה,נושמת ומבינה לפעמים יותר, לפעמים פחות, שאלו הם חיינו. ואין בעולם אדם ללא כאב ואין חיים בלי מוות.
מקסים. אני מחבקת אותך וירטואלית. תודה לך על המילים היפות.

[מיץ_פטל*]

איזו אם מדהימה שאת. וכל הכבוד על הדרך שאת הולכת בה.
ואיך שהמוות מהדהד לנו כמה נפלאים שקיימים בנו ולידנו עכשיו, וששום דבר אבך שום דבר אינו מובן מאליו.
חיבוק חזק.

[אמבט_ים*]

איזו אם מדהימה שאת
גם אני מרגישה כך.

[אחת_שעברה_את_זה*]

מי שכתבה את הספר 'להפרד לפני שמכירים' מנהלת את הפורום "אובדן הריון - תמיכה" בתפוז (תחת השם "יעל של עדי"). את מוזמנת לגלוש ולראות איך היא, ועוד רבות אחרות, מתמודדת עם האובדן אחרי ימים, חודשים ואף שנים. הרבה כח!

[לדמותך_הנעלמת*]

אנקדוטות קטנות מחיי היומיום...

• אני צועדת לי בסופר, לשם שינוי לא עמוסה בילדיי, משרכת רגליי בעייפות רבה (התחלה של מחזור...) בין הטורים הרבים, ופתאם מרימה את הראש ומגלה את מיץ השזיפים המרוכז שקניתי לפני... רגע, מתי זה היה ? בערך ארבעה ומשהו חודשים. נו המיץ הזה שקונים תמיד אחרי לידות כדי לשפר את היציאות ולצמצם סיכוי וסיכון לטחורים. אבל למה בעצם קניתי אותו ?? ואיפה התוצר של הלידה ההיא ? טוב מה את מעלה תחושות מהאוב, לא תתחילי לבכות בסופר נכון ? תתאפסי על עצמך ותמשיכי לצעוד כאילו כלום. זה מאחורייך עכשו.

• אנחנו משחקים יחד על הפוטון. מספרים סיפור ובו הילד שואל את אביו (עב כרס) אם יש לו תינוק בבטן. נועם שואל אותי למה אין לו תינוק בבטן ואנחנו מדברים על זה שרק לאמהות יש תינוק בבטן. נועם מציע: "אולי יום אחד יהיה לנו תינוק גם, והוא ישכב איתנו כאן על הספה ואנחנו נלטף אותו ? " ואני שומעת אותו וצועקת בקול פנימי חזק: " אלוהים תקשיב טוב עכשו, הילד מבקש תינוק !" ובקול אומרת: "בעזרת ה', עוד יהיו לנו תינוקות".

• לילה, הם כבר ממש גמורים ושוב הוא נזכר: "אמא, אולי יום אחד יהיה לנו תינוק והוא ישכב כאן איתנו ואנחנו נלטף אותו". אני מחייכת אליו ומבטיחה: "עוד יהיה לנו תינוק חמודי". הוא מסתכל עליי שוכבת לצידו ומבקש: "אמא, תחייכי".

אני מחייכת

[יהודית_שפמן*]

אפרת שולחת לך חיבוק גדול. היה כייף לראות אותך אתמול.

[טל_טיבי*]

[א_גרויסע_מויש*]

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דבריך גרמו להזיל דמעות.
מרגש כל כך וכואב כל כך.
את מקסימה.

[רוח_על_המים*]

אפרת יקרה

פעם ראשונה שנתקלתי בדף שלך, וקראתי אותו עד סופו בנשימה עצורה (למרות שיום ששי ויש לי מרק על האש)
מצטערת כל כך על כל מה שעברת,
מתרגשת מהכוחות שלך ומאהבה עצומה לאיילת,
ונדהמת על הדרך הארוכה שעשית וממשיכה לעשות ביושר בכנות ובהתמודדות אמיתית

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם,

לילד המתוק שלך


רוצה להמליץ לך כשתהיי מוכנה לכך על פורום אחר בתפוז - הריון אחרי אובדן, (אני כותבת שם גם),
נמצאות שם נשים שעברו אובדן של הריון ואובדן של תינוק במהלך ואחרי הלידה, יש שם נשים שהן עדיין לקראת הריון, ויש נשים בהריון, ונשים שכבר אחרי הלידה הטובה, שתומכות ועוזרות מניסיונן.

שבת שלום
תמר|תמר|

[ההולכת_בדרכים*]

איזה ילד חמוד...כיף לך שיש לך כאלה ילדים לך ולהם.

[אמבט_ים*]

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

איזה ילד חכם, נועם שלך, ואיזה אמא אמיצה ואוהבת יש לו

[לדמותך_הנעלמת*]

תודה לכן.
לגבי ההמלצות על הפורום בתפוז, תודה, אבל כמו שכבר כתבתי בעבר, לא ממש מוצאת את עצמי שם, למרות שיש שם עוד הרבה נשים עם חוויות כמו שלי ואחרות. לאיילת ולי טוב כאן, באכסניה החמה שאתם נותנים ונותנות לנו. תודה

[לדמותך_הנעלמת*]

הולכת עם הילדים לסידורים בעיר. פתאם אני פוגשת מכרה רחוקה, בגיל של הוריי, מובילה תינוק בעגלת תינוק. אני מבינה שזה הנכד והיא מתעניינת בשלומי. מסתכלת על הילדים ואומרת לי: "אני מבינה שהיה צריך להיות עוד אחד" אני מהנהנת והיא מתחילה לספר סיפור מחריד על הנכד הזה שהיא מובילה בעגלה. איך אמא שלו כמעט מתה במהלך הלידה. איך היא שכבה בחדר צירים ופתאם, בלי שאף אחד יעשה משהו, נעשתה כחולה ופירכסה והטיסו אותם לחדר ניתוח ואחרי שהצליחו להוציא את התינוק האמא עוד שכבה שבועיים בטיפול נמרץ בין חיים למוות...

אנחנו חוזרים הביתה ומארחים ברחבה של הבניין חברה טובה עם הבן שלה שנולד 5 ימים אחרי שאבדנו את איילת. אני מחזיקה אותו בידיים שלי ויורדת שכנה מבוגרת. אחת ששאלה אותי לא מזמן כשראתה את כולנו יחד: "איפה השלישי? " ואמרתי לה: אין לנו שלישי" היא ענתה: "אוי, הייתי בטוחה שיש לכם שלושה...". היום היא רואה אותי מחזיקה את הקטנצ'יק. "של מי הקֶרֶחַ הזה" היא שואלת, אני מסבירה שהוא של החברה שלי. היא מתקרבת אליי ואומרת בזהירות: "סליחה שאני שואלת אבל היה נדמה לי שהיית בהריון..." (נדמה לה - הייתי גדולה כמו פילה בחודש 18...) "את צודקת" אני עונה לה "זה פשוט לא נגמר כל-כך טוב". פתאם נפתחת אצלה תיבת פנדורה: "אני מבינה אותך" היא אומרת לי " אני באמת מבינה אותך. כשאני איבדתי את התאומים, בחודש שישי, הם כבר היו מתים, אבל אחר כך, כשהיו לי שוב תאומים, אחד מהם חי כמה שבועות ורק אחרי זה מת..." אני מסתכלת עליה המומה, היא ממשיכה לספר: "פעם לא היה לי זמן לחשוב על כל זה, עבדתי ועבדתי ועבדתי. היום שאני לא עובדת, כל הלילה אני חושבת על זה. על כל מה שלא ידענו ועל כל הטעויות שהרופאים עשו ..." אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי כמה מעט אנחנו יודעים על האנשים סביבינו וכמה כאב נושא כל אחד מהם בליבו

ואחרי כל זה יודעת, בלב שלם, שלא בכדי נקרו בדרכי היום שתי הנשים האלו ומאמינה שיהיה טוב

[פלונית*]

[תמר_ס*]

אני מחייכת

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כמה כאב.

ומאמינה שיהיה טוב
יישר כוח.

את כמו מלאך עבורם, שנותן פתאום מקום לדברים שהיה אסור לדבר עליהם פעם.
והם המלאכים שלך.

[יוחננ_ית*]

ואחרי כל זה יודעת, בלב שלם, שלא בכדי נקרו בדרכי היום שתי הנשים האלו
בטוח שלא בכדי.

[רוח_על_המים*]

אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי כמה מעט אנחנו יודעים על האנשים סביבינו וכמה כאב נושא כל אחד מהם בליבו

כ"כ צודקת,
קשה לדעת מה נמצא מתחת למסיכה של כל אחד,
התרגשתי מגילויי האחווה הנשית הבינדורית.


ואחרי כל זה יודעת, בלב שלם, שלא בכדי נקרו בדרכי היום שתי הנשים האלו ומאמינה שיהיה טוב
גם אני

[מיץ_פטל*]

מה זה עשה לך בפנים להיות במפגשים האלו?

[ליזה_ליזה*]

"עוד יהיה לנו תינוק חמודי".
עוד יהיה.

[עלי_מרווה*]

עוד יהיה

[מיכל_דנקנר*]

לראשונה קראתי חלק גדול מהדף
בתקופה קודמת פשוט לא יכולתי (נפשית)
עכשיו אני קצת יותר חזקה
איזה כישרון כתיבה מדהים שבו את מצליחה להעביר בצורה פשוטה ושקופה כל כך את ההרגשות המחשבות התפילות הפגישות והפחדים
עוד יהיה לך תינוק חמודי עוד יהיה
הזמן מרפא...
בטח את חושבת עלי עכשיו ולכן אני כותבת...

[שיפון_1*]

קשה לקרוא את הדף הזה ועם זאת מאוד מעצים לחוש את הכח שלך דרך ההתמודדות עם הכאב.
במובן מסויים כשקראתי את התגובות של הנשים לכאבך היתה בי איזה שהיא התקוממות פנימית של.. לא מספיק קשה לך למה הן צריכות להוסיף..אבל מהתגובה שלך הבנתי שזה יותר מורכב ובמובן מסויים, תגובה כנה של אשה החולקת איתך את כאבה עדיפה בהרבה, על מה שאני נוהגת לעשות לסעור בפנים ולהגיד מעט כשאני פוגשת שכול.

שכנה שלי , בנה נהרג בפיגוע, הייתי מיודדת איתה מרחוק כשזה קרה,אבל מאז המקרה -להוציא איזה חיבוק ביום כיפור לא יכולתי
לגשת אליה, אפילו לשיבעה לא הלכתי. ועם זאת השתתפתי בלוויה כשהשקפתי מרחוק מבלי שיווצא אפילו קשר עין בייני לבינה.
קשה לדעת איך להגיב איך לתקשר את הכאב האמפאתי ומאידך את הפחד המשתק שחס וחלילה מחר זה יקרה לך.

[לדמותך_הנעלמת*]

מסיבות שונות ולטובת עצמי ובני ביתי, החלטתי לערוך מעט את הדף ולהשתמש כאן בשם הדף כשמי

[לדמותך_הנעלמת*]

מרגישה צורך להכניס תפילה קטנה:

מודה אני / מאיר אריאל

מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי
ועם קרובי וידידי
ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם
אשר בראת

בלאט חרש חרש
אט אט טופפות
עתידות עתידות לקראתנו
ואת מחייכת אלי מתוך השינה
יהיה לנו טוב טוב מטוב טוב מאוד
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה

(מתוך - מודה אני 2000 ).

[לדמותך_הנעלמת*]

הימים נוקפים,

ברובם
אני

חיה, נושמת, צוחקת, מלהגת,
כועסת, מתנסה, טועה,
קמה נופלת וחוזר
חלילה

אך בתוך תוכי
ברגעים של אין שקט
רסיסים של בכי עוד
נוטפים

רוקמים בתוכי
בחוט בלתי נראה
בלתי נלאה
קו רציף
רחב
וחד משמעי

כי לעולם לא אהיה
עוד
מי
שהיתה אני
טרם בוא
הכאב

[מיכל_שץ*]

אוי, איזה יופי. את מקסימה

[רסיסים_של_אור*]

מרגישה צורך לכתוב כאן על התמורות שהתחוללו ומתחוללות בחיי "אחרי מות".

כבר שבעה וחצי חודשים, פחות או יותר, ואני מרגישה כאילו עברתי חיים שלמים. התובנות העוצמתיות והתמורות שחלו בי הן אדירות.

הבת הנהדרת שלי, שמלווה אותי כל הזמן, כל הזמן, מובילה אותי, אט אט, חרש חרש, לגלות את עצמי, את עולמי ובכלל.

חושבת לאחרונה המון על המשפט "במותם ציוו לנו את החיים". הרבה פעמים זה נאמר בשפתיים חשוקות. בכאב עצום. בתחושה שאין יותר בשביל מה לחיות.

היום אני מרגישה אחרת נורא. מרגישה שאיילת פתחה בי צוהר עצום לחיים. צוהר שמבקש להודות על כל נשימה שאני לוקחת, על כל רגע של חסד. ופתאם אני מגלה בתוכי את היכולת למצוא המון רגעים כאלו במהלך יום אחד קצר.

את היכולת והרצון לאהוב. להגיד, כמו תמיד, בוקר וערב "ואהבת את ה' אלוהיך" ולראשונה בחיי להבין שכל מה שהאלוהים דורש מאתנו הוא לאהוב. זה את זה. את ילדינו. את הטבע הנפלא שסביבנו.
נשמע פשוט, אבל מאד אתגרי ומורכב.

לאהוב, בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לחפש את החסר.

לאהוב ולחיות. את ההיום. את העכשו. בלי להיות חרדה מהמחר. בלי להערך נפשית ופיזית לכל צרה שלא תבוא. לנסות להסיר מליבי ומראשי דאגה. לנשום עמוק. לזרום. לא לחשבן ולהתחשבן. לחיות ולאהוב.

רוצה לנצל את ההזדמנות להודות גם לכל מי שסייע לי בדרך (ועדיין). שעזר לי לצמוח מתוך התהום הרחבה שנפרסה לרגליי.

אני יודעת שלא הכל מושלם ושכמובן שיהיו עוד רגעי משבר. אבל כיוון שאני משתדלת לחיות את העכשו, אני מודה על עצם היותו. ומתברכת בכל מי שסביבי. תודה{@

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דברייך מרגשים כל כך וניפלאים.
את ניפלאה. @}

[ש_מים_וארץ*]

מרגישה שאיילת פתחה בי צוהר עצום לחיים. צוהר שמבקש להודות על כל נשימה שאני לוקחת, על כל רגע של חסד

איזה יופי, איזה יופי @}
תבורכי !

[תבשיל_קדרה*]

[ההולכת_בדרכים*]

"מרגישה שאיילת פתחה בי צוהר עצום לחיים"
כל כך נוגע.כל כך נכון.

[מיכל_שץ*]

_דברייך מרגשים כל כך וניפלאים.
את ניפלאה._

[נועה_בר*]

אני יודעת שלא הכל מושלם ושכמובן שיהיו עוד רגעי משבר. אבל כיוון שאני משתדלת לחיות את העכשו, אני מודה על עצם היותו.
כשחיים את העכשיו, אז הרגעים זה "כל מה שיש", לכן גם רגעי המשבר הקשים, כמו גם הדברים הנפלאים, הם רק רגע שמייד חולף. ואולי זה מקל על משברים, ונותן את הפרופורציות ומאפשר להיות עם מה שיש - ולהודות על כל היש. הטוב והקשה.
ולאהוב - הכל.
@}
< הכי פשוט, והכי קשה >

[אמבט_ים*]

וואו, את באמת ניפלאה , וכותבת מקסים.
זה מדהים ממש התהליכים המואצים שעברת בזמן קצר כל כך, הלמידה, התובנות, העוצמה שבך...

[רסיסים_של_אור*]

מוצאי יום הזכרון ולראשונה בחיי אני מתקשה לזרום דרך הגשר הצר שמחבר בין יום הזכרון ליום העצמאות.

הכל מתרחש בי כאילו בהשהייה בלתי מתוכננת.
אתמול חשבתי שיום הזכרון לא יגע בי הפעם. שהנה אני מחוסנת לגמרי.
ופתאם, במהלך היום, ברדיו, אני שומעת אמא שקראה לבנה הבכור על שם אחיה שנפל, וכעבור כך וכך שנים איבדה את בנה באסון המסוקים. והיא אומרת, בקול רועד מדמעות: "הכי קשה זה לאבד ילד, בשר מבשרך...".

ולראשונה בחיי, ביום הזכרון, הגוף שלי כואב ודואב. הגוף שלי, יודע המוות. ואני שומעת ומתאספת, ומתערערת עד היסוד בתובנה החדשה הזאת. המוות כבר לא זר לי, הוא לא בחצר של מישהו אחר. הוא שהה בקרבי ולעולם יהיה צרוב בדמי, ברחמי, ברגעיי הקשים והכמוסים.

והנה מגיעים פעמוני החג ואין לי כח לשמוח. מרגישה כאילו זה דורש ממני לטפס מבור כל-כך עמוק. רוצה לשהות עוד קצת בתוכו. משהו בתוכי מבקש ממני להמתין. לתת לנפש שלי להתאבל, רק עוד קצת. לבָכות את האין.

ומתוך אותה תהום, אני מעיזה לזמזם: "לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב..." . אמן .

[רסיסים_של_אור*]

ורוצה לכתוב גם עוד כמה מילים על היומיום. על החזרה לשגרה והרגעים הקשים שעוצרים אותי ומזעזעים אותי באמצע יום של חול.

נראה לי שזה אפקט מצטבר של החיים. אחת לחודש, לרב סביב המחזור החודשי, אני ברגעים של אפיסת כוחות. רגעים של צורך והמשכות אדירה אל פי התהום. כאילו מין זמן שקורא לי לעצור, לאסוף כוחות. להבין את גודל עוצמות הנפש שנדרשות ממני על מנת להמשיך לחיות ובכלל.

ימים שבהם הלב בוכה מבפנים והפנים חתומות מבחוץ. ובחדרי חדרים, ראשי על הכר, אני מאפשרת לדמעות לזלוג, נותנת לבכי להמיס בתוכי חומות של תקווה. מאפשרת עוד קצת זמן. זמן פציעות. ושומעת קול בתוכי שזועק: עוד מותר לי. עוד מותר לי. עברתי חוויה קשה ונוראית ואני לא חייבת להתגבר עליה כל-כך מהר...

אחרי שלוקחים אויר, אפשר להסתכל על הדברים ממעוף הציפור ולהבין שהכל חלק מתהליך אחד, רציף, ארוך ולא קל. זמני החיים והחיוניות הולכים ומתרבים, מתרחבים. אבל גם לרגעי ה"נפילה" תפקיד חשוב. הם עוזרים לי להשאר עם שתי רגליים על הקרקע. להעריך את הדרך שעברתי. להאמין בדרך שעוד אעבור.

בסופו של יום עצוב וקשה אני רוצה לעשות הכל כדי שאהיה האחרונה. כדי שאף אחד לא יצטרך לאבד מישהו יקר ואהוב...וידיי קצרות מלהושיע.

[שולה_חתולה*]

ושומעת קול בתוכי שזועק: עוד מותר לי. עוד מותר לי. עברתי חוויה קשה ונוראית ואני לא חייבת להתגבר עליה כל-כך מהר...
בהחלט! שלא ידחקו בך, שלא יזרזו- רק את יודעת מה עובר בקרבך ומה עוזר לך, ואם "הגיע הזמן" לעבור הלאה או לא. אם יש בכלל דבר כזה- "לעבור הלאה"- בשלמותו, הרי למדת המון וצמחת והשתנית בעקבות מה שקרה... ותמיד ישארו שרידים, עמוק בפנים...


בסופו של יום עצוב וקשה אני רוצה לעשות הכל כדי שאהיה האחרונה. כדי שאף אחד לא יצטרך לאבד מישהו יקר ואהוב...
איזו תכונה מעניינת יש לנו, בני האדם-- כשכואב לנו, אנחנו רוצים למנוע מאחרים כאב... וכשאנחנו חושבים על כאב דומה לשלנו שאנשים אחרים חווים או חוו, הכאב שלנו מתגבר קצת, לא? פתאום חושבים על "כל הסבל שבעולם" ונהיים עוד יותר עצובים, כי זה לא הוגן, ולמה זה נחוץ, ולמה שלא נהיה כולנו שמחים כל הזמן...
<שולה מהרהרת על כאב- ואולי בכלל היא לא בכיוון של רסיסים של אור...>

בכל אופן... רק רציתי שתדעי שמישהו קורא אותך גם בשעות האלה, מישהו כואב איתך את כאבך ושמח איתך על כל רגע שנהיה קל יותר, על כל יום שעובר עם חיוך ושמחה ואהבה. ו @}

[קוראת*]

רק רציתי שתדעי שמישהו קורא אותך גם בשעות האלה,
וגם בשעות האלה
מישהו כואב איתך את כאבך ושמח איתך על כל רגע שנהיה קל יותר, על כל יום שעובר עם חיוך ושמחה ואהבה.
קוראת אותך תמיד ובוכה איתך. את חזקה ומופלאה. תודה על השיתוף.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קוראת אותך תמיד ובוכה איתך. את חזקה ומופלאה. תודה על השיתוף
אכן אכן.
@}

[טל_טיבי*]

[מיכל_שץ*]

אני פה, מזדהה עם כל מילה (כמובן)
באמת השנה יום הזכרון היה קשה במיוחד.

[לילה_טוב*]

את גדולת נפש.

[רסיסים_של_אור*]

אני מעברה השני של הקשת.

הימים האחרונים, הקשים קשים, הולכים ומתרחקים קמעה קמעה.

לאט לאט, עוד ועוד קרני שמש מצליחות לחדור דרך ערפל דמעותיי ובכלל נעשה יותר צחיח בגובה העיניים והלב.

כמו צלילה עמוקה, כשצריך להחזיק את הנשימה הרבה מעבר למתוכנן. ועכשו, כבר מותר לנשום עמוק, ובכל זאת מתקשה.
מעכלת ובוחנת אט אט, חרש חרש, מה צמח בי, מה נגדע, מה נוסף אחרי התהום הנוראית שעמדתי בה.

כמה נעים להיות בגדה היותר שלווה ורגועה, אך עם זאת, יודעת, היה בי דבר. ומה שחלף בי, עוד מפעפע, מזעזע ודורש מענה.

הנה אני לומדת להודות. על יום ללא בכי. יום של שפיות. על פני ילדי המחייך מלוא שיניים. על ריב בין האחים-בנים שלי. אפילו על כעס שגרתי...
ותוך כדי כתיבה, נזכרת בברכה שהכנו, לכל חברינו ומוקירנו לקראת השנה החדשה, אולי ברגעים עצמם בהם אבדתי אותך:

"למדני אלוהי, ברך והתפלל,
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החירות הזאת,
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שללום
לבל יהיה עלי יומי הרגל"
(לאה גולדברג)

ומודה גם על החירות לבכות, לבכות את עצמי לדעת, לצלול עמוק עמוק ולהוסיף ולחיות.

[אמבט_ים*]

[רסיסים_של_אור*]

הנה עוד שלב ב"ויה דלרוזה" של העסק הזה...

אחותי ילדה אתמול בערב, תינוקת בריאה ונהדרת.
אני מחפשת בתוכי את השמחה, האושר - ומוצאת רק איים של כאב, קנאה משפילה וצורבת ופתאם, בבת אחת, התפרים הקשיחים שחשבתי שרקמתי סביב הפצע המגליד, נפערים ואני נזכרת:

איך האחות הזאת שלי (רופאה במקצועה) היתה הראשונה שהגיעה אלינו לבית החולים. הראשונה לגעת בי, ללוות אותי, לשכנע אותי לרדת מהרעיון של ניתוח קיסרי וללדת את איילת, עם כל הכאב שכרוך בכך.
איך היא וידאה מי הרופאים שמטפלים בי, איך מיהרה ישר אחרי לרכוש לי את הספר "להיפרד לפני שמכירים".
איך שיתפה אותי אחר כך ברצון שלה להכנס להריון (חמישי, ברוך ה') ובשלבים השונים לאורך הדרך.

היום (כט' סיון) יום ההולדת שלה ומעתה גם של בתה. ביום שני אחה"צ, במין חוש נבואי לא ברור, נסענו אליה ההורים שלי, אני והילדים, אפינו עוגת יום הולדת וחגגנו בהקדמה של יומיים.

כמה קיוויתי שהיא תלד בן. איזה מחשבה אנוכית ונואלת ובכל זאת, גם לה יש מקום וחלק בתהליך המורכב והכואב שלנו.

והיום בבוקר, עם עיניים ששוב נפוחות מבכי שאינו מתכלה, אני כבר יודעת להגיד לעצמי: "הנה עוד משהו שעברתי, שאני עוברת, שאוכל בדיעבד להגיד שהתמודדתי איתו ויצאתי חיה וחזקה יותר..." .

מזל טוב

[סיגל_ב*]

גדול.

כל הכבוד לך.