לי טובטס

אז...
נוח לי יותר כאשר אני כותבת.
וקשה לי לריב.
קשה לי לחשוב תוך כדי מריבה, על כל הסיבות שבגינן אני כועסת.
אז אני לא רבה.
ולא מדברת.
זו סיבה מצויינת לכתוב.

קשה לי לשים את האצבע על הנקודה בה אביר החלומות שלי הפך למרשעת שכלאה את רפונזל במגדל.
כאשר ראיתי הסרט, והבנתי שזה מה שבעצם קרה, כבר היה מאוחר. מאוד מאוד מאוחר.

ברוכה הבאה!
אני קוראת.

תודה, יולי קו.

תמיד חשבתי, שזכות הבחירה עומדת לכולנו. לכל אדם יש אפשרות, וזכות מלאה, לקום וללכת. כאשר אבי מימש את זכותו זו, הייתי בת עשרה צעירה, וחשבתי שהוא צודק. מאוד.
למרות הכל, ואף על פי שיש לו ילדים, ואישה וכלב, מותר לו - אם כך בחר- להמשיך בחייו.
הוא מצא מישהי נחמדה, צעירה, ואמא שלי ממררת את חייו, וזכותו לבחור אחרת.
נכון?
נלחמתי על זכותו זו. עמדתי מול אחותי, מול אימי, והייתי מאוד גאה בעצמי כל הפלורליזם שלי.
שנים אחר כך, הבנתי שהבחירה שלו היתה בעצם על חשבוני.
שאת ההתחייבות שהוא נתן לי ולאחיי כשנולדנו, הוא לא רק הפר, אלא דרס ברגל גסה.
ושאני, ומשפחתי, נפגענו מהבחירה הזו שלו.
כשנולדו ילדיו החדשים, הוא הפך לסבא במקביל, ובעצם הפסיד את שתי החוויות גם יחד (אבל זה היה ההפסד שלו.... ההפסד שלי היה - שלא רק שאבא שלי נעלם בגיל העשרה, גם סבא לילדים שלי לא באמת היה).
הבנתי שאנחנו, ילדיו הקודמים, היינו כבר "משומשים"... משפחה משומשת, שזורקים, כשיוצרים אחת חדשה במקום.
כשאחותי התגרשה כשבנה היה בן שנה, הסכמתי שזו זכותה, אבל הלב שלי צבט. כשהיא התגרשה שוב, מאבי ילדיה האחרים, כבר די הצטערתי.
יש לה ילדים מקסים ונפלאים, אחים טובים זה לזה, וחמודים מאוד מאוד.
האם הם נפגעו מהבחירות של הוריהם? אין לי ספק.
האם אנחנו נפגענו מהבחירה של אבי? לחלוטין.
ההסטוריה הזו הספיקה לי כדי להבין שבחירה יש רק לאחרים.
לי יש מחויבויות.
ונשארתי.

עכשיו נותרה לי רק הבחירה של איך.
איך ממשיכים מכאן. איך מתנהגים בתוך הבחירה שלי.
השורה שהופיעה למעלה בצהוב מסבירה לי "זה לא נגדך, זה בעדי"... ואני רוצה להסכים, אבל זה מקדים את המאוחר...
אם פרידה לא באה בחשבון, אז איך מסתדרים בבית, שבו בן הזוג איננו לוקח חלק, מבחירה, במחויבויות, בתכנון העתיד או בעשייה היומיומית?
איך מתמודדים עם בן זוג לא נגיש? כזה שלא מעוניין להיות נגיש, מפני שעבודתו החשובה מאוד קודמת לכל?
איך מסתדרים כשהתחושה שמלווה אותי בכל רגע לרגע היא של אכזבה, ייאוש, ובעיקר בדידות?
איך ממשיכים, כאשר החלומות מתנגשים במציאות?
והשנים חולפות.
כשהילדים היו קטנים, גוננתי ככל יכולתי. מילאתי את התפקידים כולם.
והם גדלו. כוחותי אזלו.
הם כבר לא היו זקוקים רק לי, וכבר התחילו לשאול שאלות...
להשוות עם אחרים.
לחפש דמות אב...
וזה כאב.
עם הזמן מצאתי לי עיסוקים אחרים. לקחתי חלק ביוזמות שונות, הצטרפתי לקבוצות ולארגונים שונים ומשונים, ובשלב מסויים יזמתי בעצמי.
כסף תמיד הווה עניין. נראה היה שתמיד יש לנו פחות מאשר לסובבים אותנו, אבל מצאתי דרכים לעקוף גם את העניין הזה.

חברים- תמיד היו. אני בחורה נחמדה, רוב הזמן. ואנשים נמשכו לנחמדות הזו.
הם חשבו שאנחנו זוג נחמד. למרות שאת בן הזוג כמעט ולא ראו.
והמצאתי תירוצים.
כל הזמן. תירוצים. שלא יעלבו ממנו, שלא יפגעו...
שלא יגידו לי שמגיע לי יותר טוב. מה הם מבינים בכלל?

כשבן הזוג שלך קיים אך בעצם נעדר, את לומדת להפסיק לצפות...
ציפיות הן רק לכריות, אומרים במחוזותינו, נכון? אז בערך...
לא מצפה לעזרה כלל.
הקניות לבית, ההסעות הבלתי נגמרות של ארבעה ילדים, לחוגים, לבית הספר, לחברים, לחזרות, למרפאות, לימי הולדת, לביקורים משפחה וכו'... לא לתקן את הרכב, למלא דלק או להעביר טסט (ולחפש מוסך חדש בכל פעם שרימו אותי, או שהציעו לי הצעות מיניות....). התיקונים של הבית, השיחות עם הילדים, המעורבות בחייהם, האחריות. הו, האחריות.
כשהבליחה ההבנה שהוא לא מתעניין, אז התגובה הייתה לא לספר כלום... לא להציע, בתקווה שיום אחד הוא ישאל.
ספויילר ..
הוא לא שאל.
מעולם.
אחרי שהבנתי את זה, הפסקתי גם לשאול...
ונהיה שקט.
מידי.

תיקונים קטנים בבית - עשיתי לבד, או שהזמנתי איש מקצוע.
כל ענייני הבנקים, החשבונות, התשלומים, ביטוחים וכו' - עליי.
החלטות חינוכיות, בחירת בתי ספר, חוגים, מאבקים עם הנהלות, התנהלות מול הילדים למרכזי החוגים, מול המורים, מול בתי הספר...
כמעט כל החלטה כבדת משקל, נעשתה לבד...
בשלב מסויים, הלכתי לרופא עור כדי להוציא נקודה סרטנית, בקשתי שיישאר עם בת ה3 חודשים בבית, והוא אמר שהוא ממהר לעבודה ולא יכול.
נסעתי איתה, והינקתי אותה, בזמן שהרופא מרדים לי את המקום, חותך, מוציא ותופר...
כשחזרתי הביתה עם התחבושת, התברר שהוא עדיין לא יצא....
ארבעה ימים הוא לא שם לב לתחבושת הלבנה, הבוהקת והבולטת ולא שאל דבר. רק כשחברה שאלה אותי מה זה, הוא פתאום שם לב, ושאל גם.
כשיקבלתי תשובה (חיובית), הוא דווקא כן הגיע איתי, וניסה לשכנע את הרופא שזה בכלל לא סרטן... הרופא הסביר לו שזו מלנומה, בעומק של 0.4 מ"מ, ושעוד מילימטר פנימה,זה היה הופך לגרורתי... זה לא הספיק. אבל בניתוח השני הוא כן הסכים לשמור על הקטנה, ואפילו הצטרף לבכור כשגיליתי עליו נקודה דומה במקום מוסתר, וגם הוא עבר פרוצדורה להוצאת נקודה טרום סרטנית באותה המרפאה.

שנים אחר כך, הוא עדיין מסביר לי שאין צורך שאגיד שהיתה לי מלנומה, כי זה היה בעצם שום דבר, ובכלל לא היה בטוח שהיה משהו...
(אולי עקב חמש שנים של בדיקות רבעוניות אצל רופא, וצילומי חזה שהוא לא היה מודע כלל לקיומם...).
בהוצאה של הנקודות הבאות, כבר לא הייתי זקוקה לעזרתו, ועל הנקודה שנבדקת כרגע, הוא כלל לא יודע.

בשלב מסויים, כשהזכרתי שלאחת הבנות הייתה מחלה מסכנת חיים כשהייתי בת חצי שנה, הוא התעצבן עליי.
הוא כלל לא זכר...
ומה פתאום אני ממציאה כאלה שטויות.
ואז הבנתי שאפילו אז, בין האינהלציות, התרופות והאשפוז, והרופא שצעק עליי ש"בגיל הזה אין תרופה ואין ביטחון", והתינוק מלא העזוז השני שהיה בבית ודרש המון תשומת לב, והלחץ.... הו... כל כך הרבה לחץ... הוא כלל לא היה.
מזל שיש לי תמונות, כבר לרגע חשבתי שהזכרון שלי מתעתע בי.
את זה שזה היה הריון בסיכון, הוא באמת בכלל לא זוכר.. שכן ההתרוצצות עם בן השנה היונק והפעלתן, בין קופות החולים, בדיקות דופלר דו שבועיות, אולטראסאונדים בערים שונות... כל זה לא היה כלל חלק מעולמו.
אולי זו הסיבה שאני כותבת.
נמאס לי להדחיק.

נמאס לי להרגיש לבד.

כשאני מדמיינת לי את החיים שאני רוצה לחיות, אני מדמיינת ארוחות ערב משותפות, טיולים מידי פעם, צחוקים... לארח, להתארח, אולי איזה סופ"ש כייפי... פעם בכמה זמן איזה זמן זוגי, שבו מדברים על החיים, עלינו. אולי קצת על דרכינו לאן... אולי משתפים קצת ממה שאנחנו עושים ביום יום...
בארוחות הערב או בכלל אני מדמיינת שיח פתוח על הדברים שברומו של עולם, שאלות שנשאלות, אולי איזה משחק חברתי כייפי, משהו שמשמח את כולם.
אני רואה ארוחות עם חברים, וחברים חדשים, אצלינו, אצלם...
אני רואה בית מסודר (לא מבריק, אבל שהדברים בו לא מוצאים חיים משל עצמם ונעלמים כך סתם), אני רואה רצון טוב של כולם, הזדהות עם קרובי המשפחה ... התקטננויות קטנות, וטיזינג שמסתיים בחיוך.
את כל זה, אין לי.
וגם לא יהיה.
זה לא הצליח לי.
ניסיתי.
זה עבד בתקופות שהוא היה נוסע, ונפל בכל פעם שחזר.
טקסים קטנים שיצרתי במיוחד, מתוך מחשבה אבדו מקסמם, הכל הפך תפל ואדיוטי כשהוא הסתכל מהצד, או היה קבור עם הראש בעבודה, ותמיד, אבל תמיד בחר שלא להשתתף בהם, אלא אם הכרחתי. לפעמים הוא גם התנגד בקול, בלגלוג. זה היה שובר אותי ממש.
כדי לצאת לטיול, הייתי צריכה לתכנן הייטב. לחשוב על מקום, שלא יהיה עם יותר מידי הליכות כי "הוא את הצבא שלו כבר עשה", לא עם הרבה מידי אנשים, "כי זה המוני", ושיהיה פתוח בערב, כי בשבת הוא ישן עד 11, כי זה הזמן היחידי בשבוע שהוא יכול.
אם מצאתי כזה (אמממ.. ים?) אז הייתי צריכה לחשוב על הכל, ולארגן הכל לבד, כולל הכול, לארבעה ילדים, לכל מצב אפשרי, לארגן אוכל, טיטולים, משחקים, מים, מחצלות, מגבות, להעביר לרכב, לחזור כי שכחנו בגדי החלפה, ואולי בגדי ים ומה שזה לא יהיה, להאכיל את הכלב, לארגן את הבית, ושכחתי כלי אוכל, ופתאום אחד הילדים רוצה חבר, או... לא יודעת... ואז להמתין שכבודו יצא מהשירותים... ורק אז לצאת.
עד שכבר יצאנו, הטיול הכיפי הפך לעולם, וכבר לא ממש יכולתי ליהנות.
אז הפסקנו לטייל.
נרשמנו לבריכה, היינו מנויים לבריכה 11 שנים.
אני חושבת שהוא היה שם פעם אחת, בשביל לקרוא לי.
כששמתי לב שהבנות שלי משתמשות באבאים של אחרים, שרצים עם הילדים שלהם קופצים איתם למים ושוחים איתם, התביישתי ממש.
פעם אחת שמעתי אבא אחד מסביר לבת שלי, שהיא חמודה מאוד, והוא שמח להקפיץ אותה מידי פעם, אבל הוא כאן כדי לשחק עם הבת שלו... הבנתי אותו מאוד...
והרגשתי נורא.
הרגשתי שבחרתי כל כך לא טוב עבור ילדיי, ושאני לא יכולה להתנצל, כי זה יעורר אצלם את המודעות שכבר התפתחה בי...

בשלב מסויים, הפרצופים ה'מבינים' של השכנים היו כבדים מנשוא, והפסקנו ללכת לבריכה...

אני מרגישה שלא בנוח כשאני כותבת את הדברים.
אולי כי התרגלתי לשמור אותם לעצמי?
בשלב מסויים הבנתי שלאיש בעצם לא אכפת.
היה לי חבר, שאפילו אמר לי את זה... כשארזתי לבד את הבית, באחד ממעברי הדירה, עם תינוקת אחת בת חודש, ואחת לא הרבה יותר גדולה, ושני זאטוטים פעלתניים מאוד, ביקשתי ממנו, מאותו החבר, עזרה.
חשבתי שהוא ישמח להחזיר טובה על עזרה רבה מאוד שהשתי לו בעבר, כשהוא היה זקוק לה, והוא הסביר לי באדיבות, שהוא היה "שמח לעזור, אבל אם אפילו הבעל שלך לא חושב שזה חשוב לוותר על העבודה שלו בשביל זה, אז אני לא חושב שיש סיבה שאוותר על העבודה שלי".
הבנתי גם אותו. אבל נעלבתי מאוד.

כל השנים צילמתי.
כל מה שעשיתי עם הילדים, כל המקומות בהם היינו, הם ואני, כל הפעולות... כל הזמן צילמתי. הנחתי, במעמקי ליבי, שבגלל שהוא מפסיד כל כך הרבה, מפני שהעבודה שלו הו כה חשובה, הוא ודאי ישמח לפחות לראות מה עשינו, ובכך לקחת חלק... אולי.
נתבדיתי. זה מעולם לא קרה.
התמונות ישבו ספונות להן באלבום התמונות, והוא לא ראה לנכון לבזבז על זה זמן.
כשהבנתי שלפחות את התמונות הדיגיטליות אני יכולה לראות באופן קבוע בטלויזיה, שמחתי. מאז הן שם. מתחלפות. הוא מציץ... אבל בדרך כלל אפילו לא שואל.

תחושה של בדידות רבה עולה מדבריך.

מדכא
ממש. אומרים שאין בדידות גדולה מלהיות יחד אבל לא באמת.

בכל זאת בחרת להביא איתו ילד וילדה ועוד.
אני בטוחה שהיו לך הסיבות שלך למה נשארת.
השאלה למה את עדיין שם היום.

תודה בעלבוסטה, ויוליקו גם.
זו שאלה טובה, ונראה לי שזה בדיוק מה שאני מנסה לברר בתשפוכת המילים הזו...
האם באמת יש לי בחירה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעדיפה להישאר אנונימית, בעיקר כי יש לי המון ביקורת...
בהחלט הבדידות זועקת בין השורות
בתחילה רציתי לומר לך, כמו ורדה רזיאל - "תזרקי אותו"
אך הבנתי שאיני יודעת די.
קראתי מה היית רוצה
קראתי מה חסר
חסר לי המה כן יש. את איתו 11 שנים לפחות אם הבנתי נכון, אני מניחה שיש משהו שמחזיק אותך, או שמא רק ההתמדה?
איך הוא כבן אדם? איך הוא כחבר? כאבא?
אני תמיד מדמה זוגיות לזוג עצים, יש הצומחים וענפייהם מסובכים זה בזה, תומכים אחד בשני, אך יש גם החונקים. לפעמים שני עצים מקבילים, אך מגוננים בשעת סופה. לפעמים שילוב.
אצלך נשמע שאתם מנותקים לחלוטין. נמלאתי זעם על עניין הגידול, שלא לקח בו חלק

אם את חפצה לשתף, מבטיחה לקרוא.
בינתיים שולחת חיבוק גדול

מקשיבה לך. את נשמעת מדויקת ובהירה, בכלל לא תשפוכת מילים . קחי לך זמן לברר לעצמך מה יעשה לך טוב, את חשובה.
מחשבה שעלתה לי תוך כדי שקראתי: הילדים שלך חיים עם ההיעדר שלו אבל גם עם הויתור שלך על זכותך לבחור.

שלום לקוראת האלמונית, ולנינה. תודה על שכתבתן. יוליקו, תודה על החיבוק.
אלמונית, אני חיה איתו הרבה יותר מ11 שנים. יותר לכוון תחילת העשור השלישי יחד. התמדה זו מילה מצויינת.
אהבתי את ההקבלה שלך, אלמונית, בין עצים לזוגיות. אצלינו זה קצת השתנה עם השנים, אני חושבת שבהתחלה נסמכתי עליו, מאוד, מכל מיני סיבות, הוא היה הגיבור המגן שלי. האביר על הסוס... ואני עשיתי ככל שיכולתי כדי להצדיק את ההתגייסות שלו לטובתי. השתדלתי ככל יכולתי שלא להיות לטורח.
שלא יברח.
לא האמנתי למזל שנקרה על דרכי, כזה איש מקסים, ונחמד, וביישן, וחזק, ומוצלח, וחכם. כל כך חכם. ומתעניין בהמון נושאים מרתקים, ומצייר, ומנגן...
אוהב אותי.
אותי!!
הוא גם אפשר לי המון חופש.
היום אני מפרשת את החופש הזה אחרת לחלוטין.
חופש יכול להגיע מהרצון לאפשר למישהו לפרוש כנפיים, כמו החופש שאני מאפשרת לילדיי (הם,. אגב, לא רואים את מידת החופש שהם מקבלים... הם בטוחים שאני חונקת אותם), וחופש גם יכול להגיע מאי אכפתיות, או חוסר יכולת או רצון.
אני חושבת שלבן זוגי פשוט היה נוח לא להתעסק בענייני הבית, תשלומים לעניינים, ואני לקחתי עליי את האחריות הזו בשמחה ובהכרת תודה, על עצם זה שיש לי בית, וזה היה נוח לשנינו.
עד שזה הפך לעול, מבחינתי. למטלה.
עד שבשלב מסויים התחלתי להרגיש מנוצלת.
אני חושבת שדי מהר נפרדו דרכינו. הוא מצא לו שביל אישי בו הוא צעד, זנח את כל העיסוקים האחרים, והתמקד בשביל האישי ההוא, שלימים הפך להיות "הייעוד שלו" לדבריו.
וביתינו שמם מחיוך ומצחוק.
ואני הגשמתי שוב ושוב את חלומי, להיות אמא. לגדל את ילדיי כפי שאני חושבת שראוי לגדל ילדים.
כפי שהייתי רוצה שיגדלו אותי.
ונתתי. ונתתי ונתתי, עד שכיום אני מרגישה שלא נותר בי עוד מה לתת.
היום אני מרגישה שבמקום לתת, לוקחים ממני.
אני מרגישה כמו בור ריק שלא מצליח להתמלא מחדש, ומתייבש.
ואני מרגישה ככה כבר שנים רבות.
אז, אם להתייחס להקבלה שלך, אלמונית, כרגע אנחנו בעצם שני עצים נפרדים, בפער... כמו אותם אלון ואלה שנמצאים זה בשורשיו של השני, ניזונים מאותו מקום, עם הסטוריה ארוכה ומשותפת, וממשיכים לצמוח לכיוונים מנוגדים.
אני אוהבת את ההקבלה שלך.
בעלבוסטע, את אכן צודקת, ואני מתלבטת בעניין הזה כבר שנים. מה הם רואים. איך הם מבינים את מה שקורה. את מערך הכוחות בנינו... את הבניה של החיים.
אני מנהלת איתם שיחות פתוחות, עונה לכל השאלות, כמעט ואין לי סודות מפניהם. אנחנו מנסים להבין את החיים האלה יחד...

אבל מניסיון ברור לי שהתיאוריה לא תמיד קשורה למציאות.
גם אם תיאורתית היה עדיף לי 'לזרוק אותו" הרי שבמציאות זה לא בדיוק עובד ככה. יש חיים וקשיים וצרכים גם אחרי הפרידה. ואני כבר לא חושבת שזכותו של אדם לרדוף אחר האושר שלו,, גם אם זה על חשבון ילדיו. גדלתי בבית בו ההורים העדיפו את אושרם שלהם על פני זה של ילדיהם. אני לא חוזרת על זה.
ו-ספויילר, גם הם לא באמת היו מאושרים יותר אחרי שנפרדו... באמת..
ילדיי יאלצו לחיות עם הבחירה שלי לוותר על אושרי תמורת חייהם.

ילדיי יאלצו לחיות עם הבחירה שלי לוותר על אושרי תמורת חייהם.
המשפט נקרא לי מאוד קורבני. משהו בו עשה אצלי איזה טויסט לגבי כל הטקסט. עולה בי שאלה לגבי האחריות שלך? לא האחריות היומיומית לתפעול הבית והמשפחה, שזה ברור שיש לך. אלא האחריות שלך לעצמך.

ההסטוריה הזו הספיקה לי כדי להבין שבחירה יש רק לאחרים.
כמו שכתבת בגלל הסיפור המשפחתי משהו בך התארגן סביב זה שאין לך בחירה. אבל אולי היום זה כבר לא משרת אותך העמדה הזאת. והנה את ממש מודעת למה שלא עובד לך יותר ואף מעיזה לבטא זאת. הבחירה בעיני היא לא רק בין לעזוב ולפרק את הבית לבין להישאר ולהיות אומללה. יש הרבה אפשריות באמצע שהדגש שלהם הוא על איך להיטיב איתך.

תודה אופיר, על התשובה. המשפט הזה נקרא לי מאוד קורבני ייתכן, אך זה לא הופך אותו לפחות נכון.
המשפט הזה הוא גם רפרנס ותשובה למה שכתבה נינה, אז אולי כשהוא מוצא מהקשרו הוא קורבני יותר?
בכל מקרה, גם אם כן, אני חושבת שזה בסדר מצידי, אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה, לספר מה עובר עליי, ואפילו כשזה עלול להשמע למישהו מתקרבן.
ונראה, שגם עם הבחירה שלי להתקרבן ילדיי יאלצו לחיות...
אני גם חושבת שאולי לא הייתי מספיק מובנת כשכתבתי די בתחילת דבריי ש תמיד חשבתי, שזכות הבחירה עומדת לכולנו. לכל אדם יש אפשרות, וזכות מלאה, לקום וללכת.
בחירה תמיד יש.
לכולם.
תמיד.
וגם אחריות למה שהבחירה הזו מביאה איתה.
את האחריות לזה, למה שהבחירה לעזוב מביאה איתה, אני לא מוכנה לקחת.
על האפשרויות שבאמצע, בין שתי הבחירות לפרק או להשאר באומללות, נכתב הדף הזה.

אגב, זו בחירה מעניינת, להשתמש במילה המקטינה, השיפוטית והמפחיתה "להתקרבן", כשמתחילים להקשיב למישהי שמספרת מעט מאוד על עבר עשיר מאוד.
זו מילה נוראית, כמו שם העצם "קארן" שמתאר מישהי אסרטיבית, שהולכת לפעול. (תמיד מישהי, ותמיד בגיל 40 ומעלה, שעשתה דברים בחייה, ומכירה בערך עצמה. באמת פויה. ).
האם המטרה בשימוש במילה הזו היא לגרום למספרת להרגיש טוב עם עצמה? אני בספק. האם היא מועילה לה במידע חדש כלשהו? כנראה שגם לא.
אז למה?

לפי תחושתי ולפי היכרותי (המאוד מצומצמת, יש לומר, דרך היכרות עם חברים גרושים), לפעמים היציאה מזוגיות מאמללת יכולה להיטיב עם הילדים. אני לא דוחפת אותך לשום כיוון, כי למה לי? אני רק מציינת שלפעמים השינוי הזה גורם לאבא סופסוף להשקיע בזמן שכן יש לו עם הילדים, לאמא יש יותר זמן פנוי בשביל למלא את מצבוריה (שבוע כן שבוע לא, או כל סידור אחר). וכל בית, עם הורה אחד, יותר שלו ומאוזן. ברור שיש הרבה אפשרויות נוספות בין גירושים מאושרים או אומללים לבין השארות בנישואין מאמללים.

טובטס
טבע האדם לעזור... יש שוודיות להקשיב ויש שמנסות לקדם במציאת פתרון.
אני גם מזדהה עם אופיר - לא מתוך ביקורת, מתוך להראות לך תסתכלי את כותבת מתוך עמדה של קורבן.
מה רע בקורבן? שהוא חושב שאין לו אחריות או כח או זכות לשנות.

אופיר ציטטה משפט אחד ואני אגיד - כל הטקסט שלך נשמע כמו זמר שלוש המשאלות אם אני מצטטת נכון... זה שסבבה בן שרה על כמה שהוא האהוב רמס ודרס ותבע ממנה והיא הלכה אחריו.

כתבת יפה שקיבלת בקשר הזה חופש אדיר לנהל בית ולגדל ילדים בדרכך. זה המון אגב. ממש הרבה. בתור מי שמגדלת לבד - אני אגיד לך שזה היתרון הכי גדול של אמהות בלעדית והנה היה לך את זה גם בלי כאבי הראש והקשיים הכלכליים, של אם לבד.

היום את כותבת שדברים השתנו מנקודת מבטך. שאת רואה את החופש אחרת, שאת רואה גם ניצול. אבל זו נקודת מבט וגם אם היא מאה אחוז נכונה לך היא לא בהכרח גזירת גורל.

את כותבת מעמדה קורבנית כי רע ומר אבל מצד שני את לא מוכנה בכלל לחשוב על שינוי. שינוי הוא לא רק פרידה.
שינוי הוא למשל למלא את עצמך בלי קשר אליו.
להפסיק לנהל כל הזמן את הבית והילדים שגדלו אני מניחה - וללכת לעשות משהו עבור עצמך.
שינוי זה גם ללכת לטיפול זוגי או לשנות משהו קטן אחד כל עשרים יום. למשל לקבוע לצאת עם האיש לבילוי רק שניכם פעם בשבועיים למקום שבו יש עניין חיצוני. תערוכה, הצגה, אמרת שהוא מצייר, מנגן, מה את?

אני חושבת שהאבסולוטיות שבה את כותבת את הדברים מובילה לתחושה של קורבניות. אלו החיים, זה מה יש העץ הנדיב נתן הכל לילדיו עד שכרתו את ענפיו ולא נשאר לו אלא לבכות את מר גורלו

אבל זה ממש לא המצב וממקום של רצון לעוץ - תסתכלי סביב, יש עוד אופציות.
אגב אני יותר ממסכימה איתך שפריגה לא בהכרח מיטיבה את החיים. בטח אם את תלויה בו כלכלית לחלוטין ובטח אם חייך מסודרים במובן הזה.

שפריגה-שפרידה*

בשבילי להבין שהתנהגות מסויימת משמעה לדרוך על עצמי, להקריב את עצמי, או לשים את עצמי אחרונה בסדר העדיפויות- בשבילי התובנה הזאת היתה מאוד חשובה בשביל להצליח להניע תהליך צמיחה ולמידה. בעקבות התהליך הזה (שאינו נגמר) היום אני שונה, והחיים שלי טובים יותר. היחסים שלי עם הסובבים אותי טובים יותר. והכי טוב- אני ממשיכה לדייק ולשפר.

לפי הבנתי זו היתה הכוונה של אופיר במשפט שהקפיץ אותך. בכל אופן בדרך הזאת המשפט הזה משרת אותי לשים לב לרצונות שלי, לצרכים שלי, לכוונה שלי.

אני חושבת ומרגישה שמה שאת עושה פה- מספרת, משתפת, פורשת, מאווררת- כל זה ערכו לא יסולא בפז. לא כל התגובות נעימות? טוב שאת אומרת גם את זה.

חיבוק גדול, אשה יקרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את כותבת מילים קשות - עול, ייבוש, ניצול, אבל ב"ביתנו שמם מחיוך ומצחוק" בכיתי. איך אפשר לחיות כך?
את לא נשמעת לי מתקרבנת, וגם אם כן, נשמע שיש לך המון סיבות לכך. אבל אנחנו פה, בשבילך, לא בשבילו.
מצד שני, לא כתבת איך הוא כאדם, כאב, לא כבן זוג, סתם בשביל להרחיב את התמונה.
מצטרפת לדעתה של יוליקו, בעניין לימוד מעברך את. אני חושבת שאל לך ללמוד ממה שעבר עליך, לגבי מה שיעבור על ילדייך במידה ותחליטו להפרד. את אינך הורייך, ובעלך, וסליחה על השיפוטיות, כבר נטש את ילדיו. ובכל מקרה, גרושים, לפעמים, מסירים משקולת אחת מההורים, מאפשרים להם לתת יותר לילדים. אך לפעמים גם מוסיפים, תלוי בצדדים המשתתפים.
אם אני מבינה נכון, ילדייך בני עשרה, רובם לפחות. בת כמה את היית?
זוגיות לפעמים מתקבעת בשלבים מוקדמים. אחד עושה א, ב, ג, שני עושה ד, ה, ויש מצב שוויוני, פחות או יותר. אבל אז הצרכים והמשפחה משתנים, וכך גם השוויון בנטל. ייתכן וזה המצב אצלכם?
משהו אחר. בעלך מודע למצב? לתחושות שלך? בן בסיס רחב לזוגיות טובה הינה תקשורת.
כל הכבוד לך על האומץ לשתף.
קוראת וכואבת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ההודעה הקודמת, ממני

_האם המטרה בשימוש במילה הזו היא לגרום למספרת להרגיש טוב עם עצמה? אני בספק. האם היא מועילה לה במידע חדש כלשהו? כנראה שגם לא.
אז למה?_
אולי כדי להניע תהליך?
אני מבינה ומסכימה שהשיקוף הזה לא נעים. אולי הוא גם לא נכון. המטרה היא ממש לא להקטין או לפגוע. המטרה היא לפתוח את נקודות המבט.
מה רע בקורבן? שהוא חושב שאין לו אחריות או כח או זכות לשנות
מאוד מסכימה עם מה שבלבוסטע כתבה. השאלה האם זו עמדה מוכרת וקבועה של תקיעות או שלב להתפתח ממנו?

כל מקרה, גם אם כן, אני חושבת שזה בסדר מצידי, אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה, לספר מה עובר עליי, ואפילו כשזה עלול להשמע למישהו מתקרבן.
נכון. ממש מסכימה . ויש גם משהו מאוד אופטימי בעיני , במשפט הזה שלך כי הוא מעיד על תחילה של תהליך. ואני בהחלט חושבת שמגיעה לך הכרה ונראות על הכאב והקושי שיש לך כבר שנים רבות.
אני מרגישה שאת כותבת בצורה מאוד כנה מדם ליבך. ואני רוצה להגיב לך בכנות ולנסות ליצור שיח עמוק . בחווית החיים שלי כאשר הדינמיקה היא רק רכה ומכילה זה קצת כמו לנענע תינוק בעריסה עד שהוא נרדם. זה בטוח יותר נעים , אבל לא בטוחה איזה שינוי זה מאפשר.

שלום לכולם, תודה על ההתייחסויות המושקעות.
אנסה לענות לכולן ואני מתחילה מהסוף... התהליך... אופיר, אני לא יודעת אם מישהו ישתנה בדינמיקה בינינו. בעשור האחרון אחרי שבן הזוג גילה את ייעודו, ואחרי שבקשתי בכל זאת לנסות לשנות, הוא גם שב והסביר שזה מה שיש. ככה זה, הוא לא יכול להשתנות ועם זה מסתדרים.
את זה כבר הבנתי לבד. קיוויתי, אמנם, שמשהו יזוז, וניסיתי, אבל ידעתי שכנראה שלא.
ככה זה וזהו.
אני לא כותבת כדי שמשהו ינענע אותי. אני לגמרי לא סגורה על למה אני כותבת... אבל אני נותנת לעצמי על הראש מספיק לאורך השנים, אני באמת לא צריכה את זה גם מבחוץ.
מצד שני, אני גם לא יודעת אם אני יכולה להכיל הכלה עדיין. לא רגילה לזה, וזה קצת גורם לי להיסגר, כי אני לא מאמינה באמיתות (sincerity) של המכילים (שלא מכירים אותי כלל).
מבולבל? כן... קצת... אני יודעת.
סליחה.

בעלבוסטע, אכן, זמר שלוש התשובות מתנגן גם אצלי, ואפילו ציטטתי ממנו...
אני מזכירה לך השיר נכתב ע"י גבר... ולא אחד נחמד במיוחד.
אני עושה למען עצמי. המון. כשהייתי לצמוח לכוון השני, זה בדיוק מה שעשיתי, ועדיין עושה.
בין לבין, אני ממשיכה לנסות לייצר את אותם חיים שילמתי, ונתקלת שוב ושוב בהבנה שאנע לא מצליחה לייצר את מה שרציתי.
אני לא מקבלת את מה שאני זקוקה לו.
האיש שלי מקסים. באמת. הוא עדיין חכם, וכל התכונות שמניתי לעיל עוד שם. אבל, הוא מרוכז בעצמו בלבד. הדברים שהוא מסוגל לתת, הם לא אלה שאני רוצה לקבל, והוא פשוט לא מסוגל לתת יותר.
וכאן בדיוק נמצא לב העניין.
זה מה שגורם לי כל הזמן לקוות שיהיה טוב יותר. האכזבה שחוזרת על עצמה היא זו שאוכלת כל חלקה טובה.
אמרתי שהוא צייר וניגן, והתעניין במיליון דברים, עד שמצא את ייעודו.
כל זה פסק מאז.

יוליקו, כתמיד, נעים לקרא אותך. תודה.
אבל, זמן זה עניין של סדר עדיפויות. אם אין זמן, סימן שמישהו לא מעוניין שיהיה לו זמן.
ופה קבור הכלב.
ובעניין הצמיחה והגדילה - אני כבר אחרי...
כבר עשיתי, ובחרתי, וראיתי, וצמחתי...
את הדף הזה פתחתי כי כבר לא רציתי לשתוק.
וגם קצת כי אין לי למי לספר.
זה הכל.
אני, לרוב זו שמקשיבה. אני עושה את זה מצויין. מקשיבה, מסייעת, תומכת, מכילה.. בבית ובחוץ.... ושותקת.
פעם שיתפתי. ויום אחד הבנתי שבעצם, אני כבר לא רוצה לספר על עצמי, מפני שמה שאני אומרת, עובר עיבוד אצל השומע, ולפעמים מייצר דעה מסויימת עליי ועל בן הזוג, ואני לא רוצה לשים אותו ואת עצמי בפוזיציה הזו.
אז הפסקתי לשתף.
אבל כאן, באלמונימיות היחסית, אני יכולה לנסות ולעבד לעצמי את מה שאני רוצה.
ואפילו כאן, כשאני כותבת, אני מרגישה שאני לא מובנת עד הסוף.
אני באמת לא מרגישה שאני מתקרבנת. לא הקרבתי דבר.
חייתי, עשיתי את המיטב עם מה שהיה. אני מי שאני היום, בזכות מה שעברתי עד כה, ואני מרוצה ממי שאני היום.
דיברתי עם חבר ותיק, שאמר שהוא חיבב אותי גם כשהייתי צעירה, והסכמתי איתו, שאכן היה קל יותר לחבב אותי אז. אבל אני שלמה יותר כעת.
רק,עצובה.

קוראת אלמונית, תודה. אני חושבת שקראת אותי באופן מדוייק.
נגעת בנקודה הכואבת, כבר נטש את ילדיו... ואותי.
אבל לא עזב. רק לא נמצא.
נוכח נעדר.
הוא שמע פעם חבר שהסביר שהילדים נפלאים, ופשוט לא צריך לקלקל. והוא הסכים איתו מאוד. ואף התעלה על כך.
זה מאוד נוח, העסק הזה של להשען לאחור, ולא לעשות דבר, כשיש מישהי כמוני שעושה את כל היתר. כל מה שקשור בגידול, לחינוך והחלטות, ובחירות ואחריות.
ו,לא, זו אינה התקרבנות. אני רואה נכוחה ומספרת.

למה אני כותבת?
עדיין לא בטוחה.
בהתחלה חשבתי שזה מעין כתב אישום, ובה בעת כתב הגנה. כפי שכתבתי בהתחלה, קל לי יותר לכתוב, מאשר לדבר, בעיקר בלהט הויכוח. אני שוכחת, מדחיקה, נעלבת ושותקת.
בעבר כתבתי מחברות שלמות בהן אני מנסה להסביר את עמדתי, את מניעיי, את כאבי, וכשהצעתי לו להציץ, הוא לא התעניין.
שכתבתי כמה שירים על תחושותיי, הוא ביקש שלא אשיר אותם בפומבי, כי הם אישיים מידי.
בשלב מסויים, ומאוחר מידי, בחרתי לקבל את העובדה שאי אפשר לדרוש מאדם אחד לספק את כל צרכיו של אדם אחר. ובעצם הפכתי את האילוץ לאידיאולוגיה... והתחלתי להאציל סמכויות... חברים שאיתם אני מדברת על חינוך וגידול הילדים, כאלה שאיתם אני מבלה, כאלה שאיתם אני מדברת על פוליטיקה,, כאלה שאני נעזרת בהם כשצריך... וכשהם עסוקים - אז אותם הדברים, אבל לבד.
כשהזמינו אותנו כזוג, לרוב זה לווה בעיקום פרצוף מצידו. הוא איש שיחה נעים, אבל דברים ארציים, בסופו של דבר משעממים אותו, וכאשר נפגשים עם אותו הזוג יותר מפעם בשבועיים, זה אילוץ, כפייה, ולא כיף. אז בכל פעם מצאתי את עצמי מתרצת. ולהגיע לבד, למפגש עם עוד זוג, היה פחות נעים... אז בשלב מסויים של קשרים עם זוגות אחרים, מצאתי את עצמי מורידה מינון...

כששאלו אותי היכן הוא, המצאתי תירוצים.
קוראת אלמונית, שאלת על תקשורת, כבר שנים שלהרגשתי היא לא באמת קיימת.
אם אני לא שואלת ישירות, אני לא יודעת מה קורה.
ולפעמים גם כשאני כן שואלת, אני לא מקבלת תשובות. לעיתים אני שמה לב שהתשובות מתחמקות בכוונה. מעומעמת.
ובשלב מסויים, פשוט הפסקתי לשאול.
ויתרתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי טובסט, יקירה (די לא הבנתי אם יש משמעות לכינוי)
זה הדף שלך פה, את מחליטה לאן את לוקחת ומה עושה איתו.
אל תתני לאף אחד או אחת לומר לך אם את מתבכיינית, מתלוננת או מתקרבנת.
אני חושבת שהתפקיד שלנו (הקוראות) פה זה להעיר ולהעיר פינות חשוכות או שכוחות שלא חשבת או רצית. את תחליטי אם להיכנס אליהן - איתנו או לבדך.
אני חושבת שנמצא אך לא נמצא, זו נטישה, לא פיזית, אבל מנטלית. ושוב בשיפוטיות מהצד אומר, ומייד אסייג ב "לפעמים" - לפעמים התעלולות נפשית, כמו התעלמות, גרועה לא פחות מהתעללות פיזית ביחסים.
ניסיתם טיפול זוגי? יש מצב שיסכים?
ובאופן כללי, כל עוד נשמה באפיך, אל תוותרי, לא על עצמך!

לי טובטס מקסימה שאת

אני מקוראת אותך ומאמינה שהפריקה בכתב עוזרת.

תודה, נטע, אכן עוזרת.
הנה, חזרתי שוב.
קוראת אלמונית, רציתי לכתוב על הויתור, אבל אכתוב על התעללות במקום.
יש את הצהוב הזה, שאומר "זה לא נגדך, זה בעדי", אני משתמשת בו הרבה, בשיחות עם הילדים. "היא לא לקחה את הגבינה האחרונה בשביל שלך לא יהיה... היא עשתה את זה כי היא היתה רעבה. שוב."... אני חושבת שהתעללות מגיעה מזדון, מרצון להרע. או מרצון לשלוט באחר, או לפחות לשלוט בסיטואציה.
אין לנו את זה כאן.
כאן יש יותר הבדלי אופי, וניצול של הזדמנות. הוא עסוק, או לא פנוי לדברים ארציים, כל ענייני הביורוקרטיות ממנו והלאה, ואם זה לא משהו שהוא מחוייב לו, הוא פשוט לא עושה.
זה לא נכון בכל המקרים. ביורוקרטיות שקשורות לעבודה, הוא לגמרי עושה, וגם משהו משפטי אחד שאנחנו עומדים בפניו כרגע - בתחום אחריותו.
אבל לדוגמא, כשהוא קיבל קנס על חניה, כי לא טרח לקרא את התמרור, הוא פשוט הניח אותו ללא גינונים במטבח, ושכח ממנו... כאקט חינוכי, הזכרתי לו לשלם, ושוב הזכרתי, ושוב... ושוב..., וברגע האחרון, לפני הכפל, נשברתי ושילמתי בעצמי.
הוא פשוט שכח.
אותו הדבר עם החלפת האסלה השבורה בשירותים.
אותו הדבר עם כל מה שקשור לבית... ולכל מה שהזכרתי.
זו אינה התעללות. הוא לא זדוני. אני בכלל לא חושבת שיש באיש הזה טיפת רוע. הוא פשוט מאוד מאוד מאוד מרוכז במה שנכון לו.
ומהצד השני, יש אותי...
אני רוצה שיהיה נעים. שלא יהיו קונפליקטים, משלמת חשבונות בזמן, לרוב פועלת לפי החוקים, מתחשבת באחרים...
ומחליקה את ההעלבויות של הסביבה ממנו.
בנוסף, בניגוד אליו שמתכעס מהר ונרגע מהר יותר, לוקח המון זמן להבין שנפגעתי ואני כועסת (המון זמן), ועוד יותר זמן לוקח לי לסלוח.
ואני אוספת פגיעות... זוכרת אותן... לא מצליחה לשכוח.
הרבה מהתנהלות שלי מוכתבת ע"י המנעות מקונפליקטים. הוא כלל לא רואה את הקונפליקט. מבחינתו איחור, למשל, זו כלל אינה בעיה. מבחינתי - הגעה למקום 5 דקות לפני זה איחור. ואני לא מאחרת.
ואני מקבלת את השוני בנינו, באמת.
חלק בגין משכינת השלום בתוכי, וחלק על שום הרצון לחיות בשלווה, וגם מעצם זה שאני מקבלת כל אדם באשר הוא, כפי שהוא, אז וודאי שאת זה שבחרתי לחלוק איתו את זמני עלי אדמות, אני מקבלת. עד שאני רואה שיש לו סטנדרט כפול בעניינים מסויימים.
מול אנשים מסויימים הוא לעולם לא יאחר.
מול המשפחה שלו למשל, עקרונותיו האנוכיים הנוקשים, מתגמשים. מאוד. הוא ישנה ללא הינד עפעף מהתנהגותו, מלבושו, ואפילו ינסה לגרום לילדים להתנהג אחרת.
אפשר לומר שזה קורה כי מתאים לו לא לריב איתם, אבל מה זה אומר על "לא יכול להשתנות"?
למה מולי אי אפשר, אבל מולם זה בסדר?

אני רוצה שיהיה נעים. שיחבבו אותי. שלא יגידו עליי דברים רעים.
בעבר זה היה חשוב לי הרבה הרבה יותר.
כמובן שזה אף פעם לא מצליח, אבל עם השנים חלחלה בי ההבנה שחשובה לי מאוד התחושה של 'אני מנסה הכי טוב שאני מסוגלת, ואם הם לא מבינים, זה עניין שלהם.

זה מורכב, להעביר למילים, מחשבות מורכבות.
אנסה שוב. הניגודיות בינינו גבוהה מאוד, אבל בעוד הוא מתכנס פנימה, ושומר על מה שחשוב לו, אני מוחצנת מאוד, מרגישה את הסביבה, מנסה לנטרל מצבים לא נעימים, חשוב לי שיהיה נעים.
לכן אני גם מקבלת אותו כפי שהוא... רוב הזמן.

בעבר היה לי חשוב מאוד שכולם יאהבו אותי, והיום הרבה פחות.
היום כבר הבנתי שלא כולם יאהבו אותי, ושזה בסדר גמור, וזכותם להיות טיפשים ככל שיתפצו.
אותו זה לא מעניין כלל.
ואני מוכנה לקבל את זה שככה זה אצלו.
אבל לעיתים מסתבר שזה לא באמת ככה, והוא כן מוכן להתאים את עצמו למוסכמות, אבל רק כשזה קשור לבחירה שלו.
ואז אני מרגישה קצת נבגדת. ונעלבת. הרי אני מכילה גם את מה שאני פחות מחבבת, כי אני מקבלת אותך כמו שאתה, למרות שההתנהגות שלך מקשה עליי את החיים, אבל מתברר שעבור מישהו אחר אתה כן מוכן לזוז מאזור הנוחות שלך?
כאן הבעיה מבחינתי.
סטנדרט כפול (כעיקרון, אבל ודאי כשהוא מופנה כלפיי) אני לא מוכנה לספוג.

אני קוראת מה שאת כותבת, ואת מצטיירת לי כאדם מאוד נעים, מסור, מאפשר חופש.

רציתי לכתוב עוד דברים, ואז גיליתי שאני עונה בקול שלך, ועל כל מלה שכתבתי פה את עונה שרק צד אחד כותב פה, אז זה מצטייר ככה (ועוד כל מני הקטנות). לכן אני עוצרת פה.

אני מרגישה שזה שאת פותחת פה את סגור ליבך זה פשוט טוב.

יקירה לבי איתך. באמת.
תקופה עכשיו שיצא לי לקרוא כל כך הרבה וידויים של נשים כאובות, פגועות כל אחת עם הסיפור שלה.
לא פשוט.
אחת עם תינוקת שעזבה בעל בדיוק מהסיבות שתיארת. אמרה - לא רוצה עוד שיכבו אותי. צודקת. בכל זאת כמה קשה הדרך שעוד מחכה לה.
אחת שבעלה בוגד, אחרת שחוקה לעייפה, שלישית פורחת בקריירה ומואסת בבן זוגה שאיבד את הקריירה שלו ומאז שותה המון, עובד כפקיד, מלהג ברשתות שטויות פוליטיות נוהג באגרסיביות בילד...
ואני. לא חסר לי...

לא יודעת, חשבתי שזה ינחם אותך לדעת שאת בחברה טובה. שיש כאלה שאצלן כרגע טוב אבל הרבה הרבה מנסות לנשום בתוך הבוץ.

אותי זה מנחם לדעת שזה חלק מזה, זה החיים. זה עוזר לי לדעת שגם אחרות מתקשות לקום ולתפקד ולהניע ולתת ולגדל בתוך המציאות שלהן.

תודה לכן.
ברור לי שכאן שומעים רק את הצד שלי.
ברור לי גם שהחיים שלי, יחסית לאלה שתיארת, בעלבוסטע, נפלאים ממש.
וחלק מהבלבול שלי, וחוסר האונים, נובע בדיוק מזה.
מרגיז אותי שאני לא מצליחה יותר להתגבר על ההפרעות הקטנטנות האלה...

הן לא קטנטנות.
זה שלמישהו אין מה לאכול באפריקה לא אומר שאין מה לשפר בתזונה שלי.

את, כמובן צודקת יוליקו...
הענין הוא שאני לא יודעת איך עובדים עם מישהו שלא מעוניין להשתנות?
עם מישהו שחושב שהוא בסדר. תמיד בסדר.
והוא אכן בסדר... רק לא עונה על הצרכים שלי.
הוא מכין לי אוכל, ואז אני מרגישה מחוייבת לאכול.
והאוכל טעים.
והוא מנסה.
ודואג... .אבל אני פשוט לא רעבה....
אבל הוא מוודא שאכלתי. חשוב לו שאוכל.
אז אני אוכלת...
החיים דבש.
אבל לא ממש.

אני מעדיפה לקפוץ בשלוליות, ולטפס על ההרים כי הם שם, מאשר לאכול ארוחה מזינה מידי יום.
אבל בזה אין לו עניין.
אני מתעניינת במיליון דברים. גם בדברים שלו. אבל לא רוצה לוותר גם על הרעיונות האחרים. כשיש משהו שסוף סוף תופס את תשומת ליבו, אני מנסה להמשיך ולדבר עליו, מהר מאוד הוא מתעצבן עליי, שזה הדבר היחידי שמעניין אותי.
קשה לי להסביר לו, שזה אכן מעניין, אבל הסיבה שנשארתי לדבר על זה , היא שחשבתי שזה מעניין אותו, וימשוך אותו קצת, אולי, מחוץ לענין הקבוע שלו...
והסיבה שקשה לי לומר את זה, היא שהוא מתעצבן...
ובכלל...

אני מרגישה שכתבתי הרבה, ולא הצלחתי להאיר כמעט, את המערכת המדוברת..

אני לא חושבת שהחיים שלך "נפלאים ממש".
אני משתפת במעט מההתמודדויות שלי כמי שמגדלת לבד ילדים קטנים בצל דכאון שהיה שם תמיד ובטח לא נעלם עם האמהות, מצב כלכלי לא טוב ועוד אלמנטים לא פשוטים - ואני מודה לאלוהים כל יום כל שעה לפעמים - שלפחות אני לבד ואין עוד מישהו להסתובב לי בין הרגליים, להכניס עול, מתח או כאב או עלבון או השפלה. הוא ומשפחתו,הוא והרגליו, הוא ודעתנותו.

מהצד היה יכול להיראות שדווקא זה מה שחסר - ואני אומרת שימי לב, כמעט כולן מתחרבשות בבוץ, אי אפשר לדעת מה אצל מי אותי מעודד ברמה מסויימת שבכל זאת מצליחות לתפקד. לא משנה מה.

אני רוצה שתקחי מזה פחות כאב ויותר שייכות אולי לאלו שבאמת מנסות בטוב ולא קל להן.

יש מיתוס, המיתוס הוא הבית שחלמת עליו. זה לא שזה לא קיים, ברור שכן. כל מיתוס נוצר מאמת קטנה ומוצקה. יש בתים שיש בהם לפחות בחלק מהזמן הרמוניה, ואמון ושמחה וכסף ויציבות וחברות ורומנטיקה וסיפוק בקריירה, סיפוק בזוגיות, סיפוק בהורות. יש. לפחות לפרקים - כי כל הזמן אין.

ויש בתים - שיש המון כאב, אכזבה, מירמור, בגידה בדרך, באמון, המיניות. אובדן אם במוות או פציעה או מחלה קשה, חיים לצד מוגבלויות, סכסוכים משפחתיים עם המשפחה המורחבת, מחנק עם לחלוק את אותו אוויר, מיטה וחילדים עם מי ששונה ממך עד כאב ומחלה.

אני לא מתנודדת שגם לאחרים רע לתפארת,אני מתעודדת מההבנה שו המציאות ולא המיתוס, ובכל זאת נוע ינועו אז גם אני ואנחנו בתוך זה יכולות למצוא נחמה.

לאכול כשאת לא רעבה רק כי אחרת הוא יפגע, מה זה אומר על היכולת לתקשר

וזה בדיוק מה שמפריע לך. הוא מחליט מה טוב לך, ולא פנוי לשמוע מה הצרכים והרצונות שלך.

תודה על המאמץ, יקירי, אני מרגישה שאיכפת לך ממני. אני שבעה עכשיו. אשמח לאכול את המנה הזאת בערב.
כמה אומץ צריך בשביל להגיד דבר כזה, ולהשאר בהקשבה עמוקה לגוף, ואמנם לאכול רק כשאת רעבה! להשאר נאמנה לעצמך זה דבר מאוד חשוב.

כשאני לומדתלהיות נאמנה לעצמי, לבטא את הצרכים שלי (ללא האשמות וללא תלונות), קורה שינוי בדינמיקה. אבל גם אם לא- אני מפסיקה לבלוע צפרדעים כשאני שבעה. זו לא ביקורת עליך!!! זה מה שאני מזכירה לעצמי.

לי אישית לקח זמן ומאמץ ללמוד לבטא מה שאני רוצה וצריכה, וזה לא היה קל, ואני ממשיכה ללמוד מהחיים ומאנשים שונים על מנת לדייק עוד ועוד את ההקשבה, ההבנה, יכולת הביטוי.
יש אשה שמדברת בדיוק על זה. שמה סורי פוליאקוב, והיא מלמדת את ׳תודעת המלכה׳, מתוך מה שהיא למדה מאליסון ארמסטרונג (קוד המלכה). אפשר להקליד ברשת ולקרוא, או לצפות ביוטיוב.

אני חושבת שאת מרגישה טוב מאוד מה טוב לך ומה לא טוב, וזה מאוד חשוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתנצלת אם השתמשתי במונח חזק מדי - התעללות.
מדברייך אני בטוחה שאין הוא עושה זאת מתוך כוונה לפגוע, אבל אם הוא לא מסוגל לראות את הפגיעה, זה עדיין בעייתי.
יכול להיות שהוא באמת אביר מדהים,
אך לא האביר המתאים.
לא לך לפחות. יתכן ויש נסיכות שעדיין היו נופלות לרגליו, אבל את נקראת כאחת מאלה שרוצות לעוף, או לפחות לקפץ.

ממשיכה לעקוב...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ובהחלט, אין זה פשוט לשפוך חיים שלמים, ולהביע עצמך בבלוג.
זה יקח זמן, קחי אותו

אוה, קוראת אלמונית, נקרא לי כאילו את מכירה אותי ממש.
יוליקו, תודה שאת ממשיכה להקשיב, ולענות.
בעלבוסט, אני מכירה את רעיון צרת הרבים... לרוב אני צוחקת שהעיקרון הזה מוליך אותנו היטב, ולראיה - כל מי שמתחתן, מנסה מיד ממש אחר כך ללחוץ על מכריו שיעשו גם הם את הצעד הזה ("גם תורך יגיע...", "לכל סיר יש מכסה", "לא הגיע הזמן"??) וגרוע יותר - אלה שכבר עשו ילד... ("נווווו???" עם תנועת כתפיים כזו מוגבהת, והידיים לצדדים, כשהראש ניתז לאחור והסנטר נצמד לצוואר. לרוב עם גבות מורמות ופה מתכווץ במבט מצפה...). למה שיסבלו לבד? שגם אחרים יעשו כבר...
אני מקווה שאני לא שם. מעדיפה שכולם יהיו מאושרים... ומודה לך מאוד על שאת מנסה לנחם.

הוא לא זדוני. אני בכלל לא חושבת שיש באיש הזה טיפת רוע. הוא פשוט מאוד מאוד מאוד מרוכז במה שנכון לו.
אוטיזם?

אוטיזם? נבדק ונשלל כשהיה ילד...
ובגלל הסטנדרט הכפול שהוא נוקט בו, ניתן באמת לראות שזה לא זה.
בנוסף מתברר, שכדי להמנע מעימות, או אולי כדי להמנע מלפגוע ברגשותיי, הוא מסתיר חלקים מהמציאות שלו, וזה גם שולל את האבחנה הזו, למעשה זו הסיבה שמצאתי את עצמי כותבת כאן.
פעם הייתי כותבת מחברות שלמות, ואיש לא קרא.
עכשיו אני כותבת פה.
ניסיתי להסביר לו, ניסיתי לומר מה אני צריכה, אבל משהו פשוט לא הצליח לעבור בתקשורת.
הוא היה קצר רוח או מאוד לא משתף פעולה, ואני נאלמתי.
לבסוף פשוט הפסקתי לדבר.
אני לא יודעת איך להחזיר את השיח איתו.
לפעמים, אני לא בטוחה שאני מעוניינת בכך.
וזה עצוב לי.

אני עדיין עסוקה ממונח "התקרבנות" שנזרק כאן.
אני בטוחה שבאתר הזה נכתבו הררי מילים בדפים על דפים של דיונים, בדיוק על הבעייתיות שבמונח הזה.
בתור אדם שמואד מודע לעצמו אני מתקוממת כל כך על השימוש במונח הזה נגדי.
(אולי כי זה מרגיש ממש אישי נגדי?)
כשקראתי את מילותיה של אופיר, קפאתי לרגע, ונפגעתי, מפני שהן הדהדו את המילים של בן הזוג.
לכן גם בחרתי לדבר על בחירה, ולנסות לפרוס כאן חלק מהאירועים שהובילו אותי למצב בו אני לא יכולה לבחור עבור עצמי בלבד.
פשוט, מפני שאין יותר עצמי בלבד.
אני כבר בעצם קבוצה. ואני חושבת כקבוצה כבר הרבה מאוד שנים.
אני מנהלת חמישה לוחות זמנים, ודוחסת פנימה אחד נוסף כשצריך, אני מתנהלת מול העולם בשביל כל חברי הקבוצה שלי, ועוד אוספת על עצמי מאבקים של אחרים - כי חשוב לי שיהיה פה גם למי שלא מסוגל לדבר עבור עצמו.
אני אסרטיבית ממש - כשצריך, ואי אפשר להתעלם ממני, ונראה מבחוץ שיש בי המון כוח, וידע, ורצון.
ובדיסוננס מושלם כל היכולות הללו שיש בי - לא מצליחות לבוא לכדי ביטוי - מולו.
ואז, כשאני מנסה בכל זאת לספר, אומרים לי שאני מתקרבנת.
זה מאוד לא יפה. זה מקטין ומאכזב.
וזה גם פוגע בביטחון העצמי.
ולראיה- חלפו ימים, ואני מצאתי שאני כותבת פחות משרציתי, ובעצם חושבת על הפגיעה הזו בי, ולא על הסיטואציה שבגינה התחלתי לכתוב.
מקווה שעכשיו יהיה לי קל יותר להתמקד.

אני איתך בתחושות ובמחשבות סביב המילה התקרבנות.
אני לא חושבת שנכתבו באתר הררים של דיונים על הבעייתיות במונח הזה. לצערי.
זה לא אישי נגדך. זה ככה.

יש משפט שראיתי פעם ומאוד דיבר אלי בהקשר הזה - אנחנו לא בוחרים את הקלפים של תחילת המשחק של חיינו, אנחנו בוחרים איך לשחק בהם הכי טוב שאפשר.

בכלל, בחוויה שלי, להכיר עובדתית בכך שאתה קורבן דורש ים של אנרגיה נפשית מתישה וקשה. קשה מאוד מאוד להודות בחוויה של חוסר אונים. בכך שהיית פגיע ושלא, לא היה שומדבר שהיית יכול לעשות בעניין. (כלומר, בכל סיטואציה יש יותר מתגובה אחת אפשרית - אבל כמו באונס, זה לא אשמתך ולא היה מצופה ממך, בנורמות תקינות, להיות מסוגלת להתמודד עם זה לבד).

מאחלת לך טוב.

תודה, לב.
אני באמת לא קורבן.
הייתה פה לפני שנים מישהי שקראה לעצמה אהבה בת עשרים או משהו כזה. וכתבה באופן ישר ואמיץ מאוד על החוויה הקיומית שלה.
מאוד נהניתי לקרא אותה, הסכמתי עם כל משפט כמעט.
אני לא מצליחה למצא את הדף.
אם מישהי כאן יודעת- אשמח לקרא אותו שוב.

היי יקרה,
קראתי אותך בנשימה עצורה
את כותבת מדהים
את רואה נכחה
ו...יש לך אותך
(תגגלי, "יש לך אותך מירי מסיקה ומיקה משה",
מקדישה לך באהבה 3> )

אני ממש מודה לך שבחרת לשתף,
בנסיבות שאני מצויה בהן
המילים שלך הגיעו אלי ועשו לי טוב.

נתקלתי בגליה סברסוב, היא מלמדת ומדברת על מובחנות, יש לי תחושה שזה יכול לדבר אליך, אבל אולי זה לא הענין, ואולי לא באת לבקש עיצות...

אז שולחת רק חיבוק, וכוח,
ומאחלת לך שתמצאי אותך ואת הדרך שלך
בקצב שייטיב איתך

@}

פלונית יקרה,
את כותבת באופן שנוגע בי עמוק. תודה על הרוך הזה.

לי היקרה,
קראתי שוב חלק מהשיחה פה, וחשבתי על ׳החיים דבש׳. אני מאוד מתחברת למה שכתבת. אני זוכרת את התחושה של להאביס את עצמי בדבש עוד ועוד מהצנצנת הפתוחה, עד גועל. זה לא מה שנחוץ לי, הדבש הזה.
אני חושבת שהמחויבות זוגית מבחינתי היא נאמנות לכנות בתקשורת (במיוחד כשקשה), ותשומת לב לצרכי ורצונותי (קודם כל), עם תשומת לב לצרכיו ורצונותיו של בן הזוג. רגשית אצלי תחושת הקירבה יכולה להשתנות על ציר הזמן.

שמתי לב:

ק.ר.ב.
קירבה
קרוב
מקריב
התקרבנות
קורבן
לקרב
להתקרב
מקרב לב
קרביים
קורקבן

(או שמא ׳קוקרבן׳?)

ויש הרבה מחשבות שעולות על הקשר וההבדל בין כל המילים שנולדות מהשורש הזה, אבל עכשיו- הופ! לעבודה.

ילדיי יאלצו לחיות עם הבחירה שלי לוותר על אושרי תמורת חייהם.
לי יקרה, עד שקראתי את המשפט הזה לא קראתי את דבריך כקורבנות . משהו במשפט הזה עשה עבורי טויסט לטקסט, או לפחות פתח איזה תהייה. הלוואי והאמירה שלי לא תהיה משהו סוגר עבורך. את כותבת מקסים ויש המון ערך לעצם זה שאת מביאה את עצמך.
אני לא חושבת שאת קורבן.את נישמעת לי אישה מענינת חכמה ורגישה. אני חושבת שבכולנו יש כל מיני חלקים. גם חלקים קורבניים. זו הזמנה להתבונן, לחקור. לבדוק אולי את טווח אפשרויות הבחירה שלנו.

כשקראתי את מילותיה של אופיר, קפאתי לרגע, ונפגעתי, מפני שהן הדהדו את המילים של בן הזוג
רק היום קראתי שכתבת את זה, אחרת הייתי בגיבה מיד. מתנצלת שוב שדברי פגעו בך. האם אפשר להתבונן על המילה "קורבניות" לא כאמירה שיפוטית ?
מאחר והתחושה שיש בו גם חלק קורבני מוכרת לך מהתגובה של בעלך ,ופה גם שלי ושל בלבוסטע , יתכן ששווה רגע להתעכב על זה? להסתקרן על זה בלי לתייג את זה כטוב או רע?

לי,

הדף שלך מזכיר לי שיר שפגשתי לא מזמן:

ATLAS

There is a kind of love called maintenance
Which stores the WD40 and knows when to use it;

Which checks the insurance, and doesn’t forget
The milkman; which remembers to plant bulbs;

Which answers letters; which knows the way
The money goes; which deals with dentists

And Road Fund Tax and meeting trains,
And postcards to the lonely; which upholds

The permanently rickety elaborate
Structures of living, which is Atlas.

And maintenance is the sensible side of love,
Which knows what time and weather are doing
To my brickwork; insulates my faulty wiring;
Laughs at my dryrotten jokes; remembers
My need for gloss and grouting; which keeps
My suspect edifice upright in air,
As Atlas did the sky.

מתוך:

https://rolandsragbag.wordpress.com/201 ... rpe-atlas/

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי יקרה,
מקווה שלא בגללנו או דברנו חדלת מכתוב
זה הדף שלך, עשי בו כרצונך.
מחכה לשובך

שלום לכולכן, תודה על התגובות.
התחלתי לכתוב כאן, כי הייתי מאוד צריכה לדבר על התחושות שלי, וגיליתי שאין לי, בעצם, עם מי לדבר.
תחושת הבדידות שגם כך מלווה אותי שנים התעצמה.
במהלך חיי, הקשבתי כל כך הרבה, שבנקודה בה הייתי צריכה להבין עם עצמי, מה לא עובד לי בחיים, לא מצאתי בעצמי את הכח לפנות למי מחברותי, או חבריי כדי לשפוך...
הרי אני בעלת התשובות, אני זו שפונים אליה... החזקה, היודעת, המקשיבה...
אבל חלק עמוק יותר, לחוסר היכולת שלי לפנות לחברותיי, היא ההכרה שלי בכך שיש לפחות שניים בסיפור הזוגי שלי, ומה שאומר, בהכרח יאיר את בן הזוג בדרך מאוד מסויימת, וודאי גם יפגע בפרטיותו, וזה לא הגון.
וגם... הרי שלא ייתכן שבחורה תקשורתית שכמוני, שיודעת להסביר את העולם כל כך יפה, שפותרת עניינים בקלות, יודעת להסביר את עצמה (בעיקר לעצמה), ברהיטות יחסית, לא מסוגלת לנהל שיח אמיתי עם האדם שאמור לקחת חלק מרכזי בחייה, כבר כמה עשורים... פשוט לא הייתי מסוגלת להודות בכך בפני העולם.
אז כתבתי את זה כאן.
באלמוניות יחסית,
והגבתן...
ושוב הרגשתי שאני אמורה להגן על הפרטיות שלו... ושזה לא הגון...
ועדיין הייתי צריכה להבין מה הכי מפריע לי.
והבנתי, תוך כדי הכתיבה, והחשיבה על הכתיבה, שהעניין הזה עם המוסר הכפול שלו, פשוט אוכל אותי מבפנים.
ושאני באמת לא מצליחה להסביר לו את זה, מכל מיני סיבות, וכך גם ערכי בעיניי עצמי פוחת.
בינתיים קרו עוד כל מיני דברים, ולא מצאתי בעצמי את הכח לסדר את המחשבות, אז עצרתי...
אני לא יודעת לאן אני רוצה "לקחת את הדף" הזה, אם בכלל.
אני מניחה שעמוק בלב קיוויתי שיום אחד בן הזוג יקרא, ויבין, ויפנים, וניפול שוב זה לזרועות זו, ונצטער על כל החיים שחלפו ביחד אך לחוד, ונזכה לעדנה.
או שנתאהב מחדש.
אבל, זה לא יקרה, ולו משום שלא אספר לו, והוא לא יחפש לבד...
אז, האם יש טעם להמשיך ולהתחפר באומללות? או להמשיך להסתכל קדימה, כפי שעשיתי עד כה?
כרגע, נראה שאמשיך להסתכל קדימה, אבל אשמור לי את הפינה הזו לנפילות שעוד יבואו.
מבטיחה לענות אם תשאלו.

וגם..
תודה רבה, פלונית על השיר של מירי מסיקה ומיקה משה (המדהימות!!!!), המילים אכן דברו אליי. תודה רבה!!
עוד לא מצאתי זמן ללמוד על גליה סברסוב והתורה שלה. אחפש בקרוב.

יוליקו, תודה על משחקי המילים, גם אני אוהבת אותן... למרות שאם נציץ מקרוב, ונקרב את ההתקרבנות לקורבן עצמו, נמצא הרבה האשמות... מקרב לב.

אופיר, תודה על תגובותייך, נראה שהאמירה שלי על ילדיי (שנכתבה כפראפראזה על משהו שכתבו לפני) לא הובנה כפי שהתכוונתי... ועדיין, בעיניי, השימוש במילה להתקרבן תמיד מגיע עם שיפוטיות מסויימת. כמו המילה "היסטרית". אילו מילים שטענו לתוכן כל כך הרבה פטרנליזם ומיזוגנית עם הזמן, שאני משתדלת שלא להשתמש בהן כלל. ייתכן שזה רק בעיניי, אבל אולי שווה לשים לב למילים.

תמרוש, תודה על השיר ועל הכותבת, שלא הכרתי, המילים שנעצרתי עליהן נגעו לתחזוקה של האהבה...
אני חושבת שאני צריכה לקרא אותו עוד פעמיים, ואולי במצב רוח אחר, לפחות בשביל להבין היטב.
קוראת אלמונית, מי את? איך את קוראת אותי כל כך טוב?
תודה!

אני חושבת שאני צריכה לקרא אותו עוד פעמיים, ואולי במצב רוח אחר, לפחות בשביל להבין היטב.
זה טבעם של שירים

תודה!!

הצדק, לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים, זועק הצהוב ואולי זו הסיבה שלא נבקש אותו כאן. אולי אין כזה דבר? הן אין חוקים לפיהם ניתן לפסוק מי זכאי ומי אשם ומה דינם?
מכל הדברים שכתבת בחרתי לצטט שאלה אחת ולענות עליה בקצרה. השאלה היא:
הענין הוא שאני לא יודעת איך עובדים עם מישהו שלא מעוניין להשתנות?
ותשובתי היא שלא עובדים. אין טעם. זה חסר סיכוי ובמובן מסוים גם לא הוגן. אין לאדם זכות לשנות את האחר.
חשבי מה את יכולה לעשות כדי לשפר את חייך בהנחה שהוא לא ישתנה.

אגם, תודה.
אני מנסה להתמודד עם העניין הזה כבר עשור (לפחות).
מסכימה שזה לא הוגן לנסות לשנות אדם אחר. וייתכן שכאשר קיים כזה חוסר רצון לשמח מישהו אחר, במקרה הזה אותי, אז באמת אין טעם לשום ניסיון יותר.
זו הסיבה שפתחתי את הדף.
העניין הנוסף הוא שחיי, בעצם, נהדרים.
בודדים, אמנם, אך מהנים למדי, ובעצם אני בדיוק במקום שציפיתי, פחות או יותר, להיות בו בשלב הזה שלהם.. לכאן ניווטתי. בערך.
את הקשר איתו רציתי לתקן.
או להתקין מחדש.
אבל זה נחשב בעיניו כניסיון לשנות אותו.
אין לי ספק שגם אני השתניתי עם השנים. השתניתי מאוד. ואני מעריכה שההתנגדות העזה שלו לניסיונות ה'תיקון' שלי, הגיעה בעקבות ההבנה שלו, שהרפרנסים שלי התרחבו.
אם עד שלב מסויים, קיבלתי את חיי עימו, כפי שהם, מפני ש'זכותו להיות הוא, ואני בוחרת להשאר עימו כפי שהוא', וגם, 'הוא הכי מקסים שיש, כך שאין לי ספק שאין טובים ממנו, וכולם בעצם מתנהגים אותו הדבר, וודאי לכל אחד יש בעיות משל עצמו', בשלב מסויים, נפקחו עיניי, וגיליתי שאפשר גם אחרת.
אני מאמינה שהוא הניח שאני משווה אותו לאידיאל שבניתי לי בראש, ונעלב. ונראה שומיד יצר התנגדות שהלכה והתעצמה בדיוק בגלל הרצון שלו לשמור על עצמו. וגם,כי זה היה לו נוח.
ואני הפסקתי לנסות, והתכנסתי לי לתוך עצמי, והתחלתי לספור את השנים לאחור, עד עכשיו.
ועכשיו, אני כבר לא יודעת מה בדיוק אני רוצה.
עכשיו אני מאוכזבת מהמקום הזוגי אליו הגעתי, ומיואשת עוד יותר מאשר הייתי קודם לכן.
וזהו.
אני לא מוצאת תשובות.

נקודת המוצא הוא אכן לברר עם עצמך מה את רוצה. מה טוב לך ומה נכון לך בהנחה שהוא והיחסים שלכם לא ישתנו. זו רק את עם עצמך.
אפשר אחרת, אבל זה לא יקרה איתו.
ובכלל, האחרת הזה שאנו רואים אצל אחרים הוא לעיתים פרי הדמיון שלנו. אי אפשר לדעתי ששני אנשים שונים שמקימים משפחה יגיעו לעמק השווה בכל נושא.
הוא, בתוך המסגרת הזוגית מצא את יעודו בלעדיך. תעשי את אותו הדבר. לכן, שאלי את עצמך מה חסר לך? מה ייטיב איתך? מה ישמח אותך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לספור את השנים לאחור?
לאן?
את צריכה להיות בשנות הארבעים,אני מניחה. יש לך עוד כ50-60. או 80 ל120.
לא נשמע לי שזו תוכנית טובה, אלא אם לא הבנתי נכונה

אגם, אני חושבת שאת הנקודה הראשונה שהעליתי,יש לי. אני רוצה לפתוח את מלא האפשרויות של ילדיי, לא לסגור להם אף שער. לתת להם את היכולת לפתח את חייהם כראות עיניהם, ולהתחיל מנקודת התחלה גבוהה וזוהרת, עד כמה שניתן.
כמובן שהיכולות שלהם גם באות בחשבון, אבל על זה אני לא באמת יכולה לשלוט. יכולה לעודד ולדחוף, אך לא לשלוט...
בשביל נקודת פתיחה כזו, הם זקוקים ליציבות שבאה עם כסף יציב יחסית, ועם הורים (לפחות אחת), שיהיו פנויים לתת כל עזרה אפשרית, על מנת שזה יקרה.
עידוד, הסעות, שיחות מוטיבציה להם ולסביבה, חיבוק שתמיד צריך, מסאז'ים לפצועים, חיזוקים שונים ומשונים עוד הסעות, שיחות עם המורים המקצועיים, עם המאמנים, עם סייעות, עם רופאים, נראות קבועה בבתי הספר, שתמיד ידעו, גם האנשים שמסביב שאפשר לפנות אליי, על מנת לטייב את האפשרויות של ילדיי (ועל הדרך, גם של ילדים אחרים), זמינות ופניות מיידית לכל גחמה, לכל רעיון שעולה, עידוד, סיוע.... ואת כל זה לעשות ברוח טובה, בחיוך, בנחת, עד כמה שאפשר, ולכסות על רוח סוערת או על דכדוך, כי הם צריכים, והם קודמים.
כיוון שכסף תמיד היה עניין, המעט שיש מתחזק את הדברים הכרחיים לחיים, וכל היתר נועד על מנת לייצב את החינוך של הילדים, ואת צורכיהם.
פרידה - תפיל מיידית את הבית הזה. את היכולת הזו שלי לעזור ולו במעט, ותשלח את שני ההורים להתמודדות כלכלית שתשאב אותם רחוק מאוד המצרכים של הילדים, במקרה הטוב.
כן, אני יודעת שמסתדרים.
לא, אני לא רוצה "מסתדרים", גם ככה אני מהלכת בין הטיפות, ללא הגב הכלכלי (לא משנה עד כמה לא מספק הוא), אצלול למקום של השרדות כלכלית, ואולי איאלץ להפקיר את ילדיי.
כפי שהופקרתי אני.

אפשר אחרת אבל זה לא יקרה איתו
אני יודעת.
על זה הדף.
האחרת הזה שאנו רואים אצל אחרים הוא לעיתים פרי הדמיון שלנו. אי אפשר לדעתי ששני אנשים שונים שמקימים משפחה יגיעו לעמק השווה בכל נושא
אני לא רוצה להגיע לעמק השווה בכל נושא. אני רוצה שהוא ירצה לקחת חלק בחיים משותפים. זה האחרת שאני רואה. רצון להיות חלק. שזה אומר, לאפשר תקשורת, לשאול מה צריך לעשות, אולי אפילו לעשות לבד... לא לצפות שערימות הכביסה יפנו את עצמם לארונות, שהבית יתנקה מעצמו, שהאסלה השבורה בשירותים תוחלף, ודלת הארון שנפלה תתוקן, שהחשבונות שהגיעו ונזרקו לפית החדר כלאחר יד, ישולמו (אם מצאתי אותם...), ושהסירים עם הביס האחרון שהושאר בהם ישטפו באורח פלא, ויושבו למקומם בארון. שכשיושבים לארוחת ערב, אז כולם יושבים ומשתתפים בשיחה, וכשאפשר יוצרים לטיולים קצרים כדי לפחות לחזק קשרים, ושאפשר יהיה לדבר בלי לשמוע רדיו מדבר על פוליטיקה הקולי גולות ברקע.
שהילדים שלי לא ייאלצו להתעמק בדברים שלא מעניינים אותם, רק כדי לזכות לכמה דקות עם אבא שלהם.
שירצה לצאת מגדרו, כדי שיהיה נעים לאחרים. במה שהם צריכים.
שיתעניין.

אגב אני יודעת שמהצד שלו הוא מרגיש שהוא מקריב לא מעט.
שהוא מנסה, אך לא מעריכים את הניסיונות שלו.
מאוד יכול להיות שזה נכון, ואני לא מעריכה מספיק, אבל זה כי הדברים שהוא עושה, מהם אני מנסה לדלות פירורים של עשיה ומנסה לגרום לעצמי להאמין שהוא "עושה לטובתי" על מנת להעריך... ברם, אני ולא מצליחה למסך את הידיעה שהדברים שהוא אכן עושה, בעצם, נעשים בשביל עצמו. אנחנו פשוט "על הדרך"...
כיוון שאין תקשורת, אין גם ניסיון להבין צרכים, אז הוא מניח שמה שהוא צריך כרגע - גם האחרים צריכים.
למשל - אני זקוק כרגע להפסקה מבדרת מהעבודה ? אשלוף את אשתי או אחד הילדים מלא משנה מה שהם עושים כרגע, או כמה זה חשוב להם ונצפה יחד בתכנית מצחיקה בטלויזיה.
ואשתו, או אחד הילדים עוזבים הכל ובאים... כי סוף סוף יש זמן אבא. ולא רק... הן כבר יודעים שאם הם לא יבואו, אבא יסתובב עם פרצוף זעוף ונעלב, כי, "הנה הוא הציע, ואתם. לא רציתם, אז מה אתם רוצים ממנו בעצם?!"
את זה, למשל, לא הצלחתי לשנות.

מה חסר לך? בן זוג. כזה שרוצה להיות שם איתי, ולשאת איתי בנטל. כזה שרוצה להיות עוד מבוגר אחראי בבית. כזה שאפשר להתמך בו. כשצריך.
מה ייטיב איתך? מה ישמח אותך?
אני לא יודעת. לכן אני כאן.

תודה על ששאלת.

קוראת, אני מסכימה שזו לא תכנית טובה.
אני לא מוצאת בי את העוז או את היכולת למצוא תכנית אחרת.
כשאחרון ילדיי יעזוב, ולא יזדקק לתמיכתי כדי לפרוש כנפיים, מנקודת הזינוק הכי טובה שאני יכולה לתת לו, מה שנראה כחלום רחוק כרגע, אצטרך למצוא שוב את מקומי בעולם.
איכשהו.
עד אז, אמשיך להרגיש כמו שור אחד
שקשור למחרשה של שניים.

אני רוצה שהוא ירצה לקחת חלק בחיים משותפים.
ואם הוא לא ירצה (זו זכותו), אז…

אני מאוד מעריכה מה שאת מעניקה לילדיך ולעולם.
אני מאוד מעריכה את מה שאת פורשת בדף הזה: את התובנות, את התהיות, את החיפוש.

אגם, בדיוק.
יוליקו, תודה.
מקווה גם למצוא.

בתור התחלה, כתבי פסקה על מה שאת רוצה שיקרה בחייך.
פסקה יפה, כמו שאת יודעת לכתוב, בדקי שהוא לא יופיע בה בכלל. אם אפשר, גם שהילדים לא. רק את מופיעה שם. המחשבות שלך, השאיפות, החלומות. הדף הזה הוא שלך

אגם, אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
יש דוגמאות?
כרגע, כמו בכל כך הרבה השנים האחרונות, הכל סובב סביב הילדים.
וזה ישאר כך לפחות לחצי העשור הבא.
זה כולל מגורים, תחום העיסוק שלי ודרך החיים בכלל...
אחר כך?
אחר כך אולי אקח קרוואן, או אפילו אוטו פרטי ואסתובב לי בעולם, בכל כמה ימים - לראות מקום מדהים אחר...
ואין לי ספק שגם לשם ישתרבב לי איזה ילד אחד לפחות.

נשמע נפלא. האמת

וואוו, מגניב! אשמח להשתרבב לשם גם אני!

יש לנו זמן לתכנן בנחת

ומה עוד?

ומה לחמש השנים הקרובות?

יוליקו, לקחתי...
יש לי חבר שמכר את ביתו, חילק את כל מה שהיה שם, הכניס מה שאפשר לרכב, והתחיל לטייל ברחבי ארה"ב. מידי ערב הוא שולח לי תמונות ממקומות מדהימים שהוא ראה, שפשוט נמצאים בסביבה שהוא בה כרגע. אנשים מעניינים שהוא פוגש...
הוא אפילו פתח דף פייסבוק, שגם אליו הוא מעלה חלק מהתמונות.
העניין הוא, שהאיש אמריקאי, בן 69, גרוש פעמיים, שני הילדים שלו בוגרים ומסודרים, והוא לגמרי חופשי.
הוא אמר לי (כשהציע לי בחצי צחוק להצטרף אליו), שהבדידות היא החלק הקשה.... החוויה איננה שלמה, כשחווים אותה לבד.
אני מסכימה איתו, מאוד. לכן הצעתי שיישלח אליי את התמונות, ושנתכתב, והוא התרגש מאוד, ובהחלט עומד בהתכתבות היומיומית.

יופי. דוגמה נפלאה. אפילו הטון שלכאורה לא שומעים בטקסט הכתוב, כי הוא רק כתוב נשמע עליז יותר וחי יותר.
זה נועז נפלא ומרוחק.
מה את עושה למענך מחר?

אמממממ.... מחר זה קרוב מידי..
בטח מתעסקת בניירת בגלל תאונה של הבת (הכל בסדר איתה הרכב מת), קניית בגדים להופעה של השתיים האחרות, מחפשת עו"ד לתאונה מבצעית של הבן בצבא, חיסון כלבת לכלבלב, קניות לבית... ואולי אפילו אספיק לסדר קצת...

וזה ביום חופש...
חיים.