לנוע לנוע

שאלה מעולה, תודה.

היא גרמה לי לחשוב משהו שניסיתי לנסח ועדיין לא היה בשל - שההמתקדות בתנועה קשורה לרצון. לדייק את הרצון, להרשות לרצון.

הרצון ללמוד דברים חדשים.
וואו, לגמרי!
אבל זו תנועה מסוג מסוים. היא תנועה לשם הלמידה. כאשר אני תופשת את הפואנטה נגמר לי הכוח לנוע

אבל כן, בהחלט, זה לגמרי כוח מניע, ורוב הזמן הוא גם אצלי חיובי מאוד.
תודה על התזכורת @}

אותי מניעה הרפתקנות. אני יכולה לא לרצות לצאת להליכה אבל אם אני אדמיין שבילים חדשים שאני אחקור, זה יניע אותי.
בשם ההרפתקאה אני יכולה לנוע.

מה שעוצר אותי לחלוטין ותמיד: תחושת החובה. בקשר לכל דבר. אם אני חייבת לעשות משהו רוב הסיכויים שאני לעולם לא אעשה אותו.

יום מעניין יש לי.
על מתיחות הבוקר כתבתי. אחר כך ירד גשם ואני רציתי מאוד לרוץ. במקום לרוץ התחלתי לדלג את המדרגות בבית, בעודי אוספת את רצפת האגן. עשיתי את זה כמה דקות טובות עד שהרגשתי שהמרץ קיבל מענה.
בצהריים הייתי אמורה לאסוף את בתי עם האוטו בגלל מזג האוויר. אבל ממש ממש ממש רציתי לרוץ. הימרתי על מזג האוויר שהתבהר פתאום (באנגליה הוא מתחלף כל חמש דקות אז חתיכת הימור) ויצאתי לרוץ את עשר הדקות המבורכות שלי. אח, אח, כמה שזה היה כיף. בעצם כל סוף השבוע הארוך לא רצתי והגוף ממש ביקש.
הרגשתי את זה כמו שמרגישים דיאלוג. זה עדיין חדש לי הדבר הזה, הבקשות הברורות האלה לתנועה. אני לא רגילה אליהן ומדי פעם, במקום לשמוח על עליהן, תוהה איפה הייתי כל השנים האלה. הייתי כנראה עסוקה מדי בלהקשיב לצורכי התזונה

הערוץ הפתוח הזה כנראה נהנה מאוד מהקשב החדש כי יש בו פטפוט רב...

ועכשיו, לקראת סוף היום, שוב חשק. ממש כמו בעבוע פנימי.
בעד - הצורך ברור מאוד. ממש השתוקקות.
נגד - מאוחר, קר, יש בי גם עייפות וחשק לבלות עם האיש.
בעד - בא לי. באמת בא לי. וזה יכול להיות גם ממש קצר.
נגד - אין לי כוח להתלבש ולצאת ולפתוח עוד משבצת נפרדת ביום הזה. משהו בזה לא בתוך הרצף אלא מחוצה לו ואני שבעה ממעברים ליום הזה.
בעד - עדיין בא לי. ואני מחייכת. שוקלת כן לא כן לא כן לא

מצביעה בעד יוגה קצבית. יאללה, גם טוב. והנה אני בודקת בפנים - כן, בא לי גם על זה. יאללה, הולכת לגלגל מזרון.

אני עושה ספורט באופן קבוע פילטיס והליכות אבל מרגישה שגם עם ההליכה מאומצת וגם עם השיעור קשה עדיין זה לא ממש מאתגר אותי . הגוף שלי מכיר את התנועות האלה מעולה ואני כאילו גם יכולה לעשות את זה מתוך שינה. אם אני מנסה לרוץ או לקפוץ על חבל זה ממש קשה לי אני מרגישה פתאום כל כך כבדה ומגושמת. זה מתסכל. בתור ילדה הייתי מאוד ספורטיבית ולא הרגשתי שום מגבלה. אני מתגעגעת להרגשה הזו. בכלל גם בתנועה וגם באוכל קשה לי למצוא את הדיוק. אני מחפשת להרגיש חיות וחיוניות בתקופה הזו של החורףזה ממש קשה לי

בכלל גם בתנועה וגם באוכל קשה לי למצוא את הדיוק
נסי לקחת לך כל יום רק דקה אחת כדי לעצור לשנייה ולשאול - מה אני צריכה? פעם אחת מכוונת לתזונה, ופעם אחת מכוונת לתנועה.
תראי מה עולה לך. אולי יש שם איזה קול ברור ומדויק שפשוט צריך שקט מסביב לרגע קטן אחד, וגם קמצוץ אמונה שישמעו אותו

ציל צול תודה
לגבי התנועה אני חושבת שאני צריכה לצאת מאזור הנוחות שלי ולאתגר עצמי אולי בריצה. אתחיל במסלול ההליכה הקבוע שלי ואשלב ריצה והליכה לסרוגין ובהדרגה. הרצון לשבור את ההרמוניה ולאתגר בגוף הפיזי, בתנועה, למעשה משקף גם רצון שלי להתעורר בכל שאר תחומי החיים.
לגבי התזונה - בגדול אוכלת טוב אבל לאחרונה מנשנשת יותר מדי. וגם אוכלת יותר מדי שומן. אמנם שומנים בריאים כמו אגוזים ,שקדים ,זרעי פישתן, שמן זית שמן האמפ ,טחינה ואבוקדו אבל נראה שצריך להוריד כמויות. שמתי לב למשהו מענין לגבי השמנים, הם מרגיעים לי את הבטן, עוזרים בעיכול. הבטן שלי פחות נפוחה ופחות גזים. עכשיו אני צריכה למצוא את הדיוק הכמויות הנכונות לי.

הרצון לשבור את ההרמוניה ולאתגר בגוף הפיזי, בתנועה ,למעשה משקף גם רצון שלי להתעורר בכל שאר תחומי החיים
איזה משפט יפה... הצירוף הזה "לשבור את ההרמוניה" נגע בי איכשהו.
מותר לשאול אותך עליו קצת?

אוכלת יותר מדי שומן
איזו מין הרגשה זו כשזה יותר מדי שומן?

הזמנה להתנועעות כייפית ואפילו חינמית בירושלים
שישי 12 עד 3.30 במתחם התחנה ''בוגי'' מוסיקת עולם
בואו בכייף

העניין שלי עם ההרמוניה הוא פרדוקסלי מצד אחד בכל סיטואציה שאני נמצאת אני מחפשת איך לעשות שיהיה לי נוח. ממש חשוב לי שיהיה לי נוח, הרבה מהבחירות שלי בחיים מבוססות על נוחות. ושהכל רגוע נוח והרמוני יש בזה משהו מאוד נעים שמאפשר להירדם מאוד בקלות וזה בעייתי.
כשאני קוראת אותך פה ו"בחיוניות שלי" אני מתרשמת שיש לך את היכולת לאתגר את עצמך וזאת בעיני תכונה נעלה ונערצת. למשל אם אני עושה ספורט לא במסגרת עם מורה אני לא מצליחה לדרוש מעצמי מספיק.אם אני בוחרת ספר בחנות זה בדרך כלל יהיה משהו קריא שקל לזרום איתו ושלא משאיר הרבה אחרי שמסיימים. ויש בי איזה רעב לאתגר שלא בא לידי ביטוי. אחד המקומות שבהם אני לא נרדמת בהרמוניה זה דווקא בזוגיות שלי לשמחתי.

"איזו מין הרגשה זו כשזה יותר מדי שומן?"
2 קילו שעליתי בבטן והתקף קל של שנאה עצמית!!! לא יודעת איך לשחק עם השמנים באוכל כך שגם אהנה מהיתרונות של כל 1 מהם וגם לא אשמין.

היום קפצתי על חבל 10 דקות, הרגשתי כבדה ומגוכחת אבל אני שמחה שאני קצת יוצאת מהגבולות שלי.
אחד הדברים שכתבו פה ומאוד עוזר לי זה הרעיון שלא חייב להיות הכל או לא כלום זה מאפשר לי לקבל את זה שיש הדרגתיות ואני לא מחויבת מיד לתוצאה

_"איזו מין הרגשה זו כשזה יותר מדי שומן?"
2 קילו שעליתי בבטן והתקף קל של שנאה עצמית!!!_
הממ... את בעצם אומרת שמצב מסוים הוא כנראה תוצאה של בחירה מסוימת ושמכאן ה"הרגשה". מותר לבדוק את הקשר הזה? אולי הוא אחר?
השנאה העצמית נשמעת כמו תוצאה של העלייה במשקל. אם זה אכן כך, אז כבר אפשר לנתק אותה תכף ומייד מאכילת שומן איכותי ומזין. היא כבר חיבור מאוחר.
ואז נשארים השומנים והמשקל. תרשי לעצמך לבדוק אם זה נכון שהשומן הזה נאכל אצלך בעודף ואם זה נכון שהוא זה שמוביל את העלייה במשקל.
אולי זה לא? אולי יש דברים אחרים בתפריט שמחוברים לעלייה במשקל אבל את רגילה לראות אותם כמזינים?
למה אני מעלה את זה? כי שומן איכותי הוא לא החשוד המיידי לעלייה במשקל. בדרך כלל הוא מלווה דברים אחרים שדווקא הם, מעצבנים שכאלה, מנפחים אותנו. דגנים, מלח, סוכר...
כמובן שייתכן בהחלט שאת צודקת, ושהשומן בעודף. אבל לפני שהייתי מסמנת אותו כבעיה, הייתי בודקת דברים אחרים.

ולעניין השנאה העצמית - טוב שנגמר בהתקף קל

מאחלת לך בפעם הבאה בלי התקפים. במקום התקף של שנאה עצמית - מבט מפוכח על המציאות, אפס פרשנות, הימנעות מחיבורים שיכולים להיות מוטעים, ואבק פיות של אהבה עצמית. אם מחייכים לרגע, גם באופן מאולץ - זה ממש עוזר. גם אם נשמע טפשי לגמרי.

העניין שלי עם ההרמוניה הוא פרדוקסלי.
כן... הרמוניה היא מילה מלאת חן, מוסיקלית כזו, רכה. והצמדת לה את "לשבור" שהיא בדיוק ההפך

פרדוקסליות במיטבה.

בכל סיטואציה שאני נמצאת אני מחפשת איך לעשות שיהיה לי נוח.
תבדקי איך משפיע עליך להחליף את המילה "נוח" במילה "מדויק". זה יוצא מהעירסול (שאין לי שום דבר נגדו. הוא יכול להיות בדיוק הדבר הנכון המון פעמים) לעבר בדיקה תמידית של צרכים. אם לפשט את זה, זה קצת כאילו את בודקת כל הזמן רק צורך אחד - נוחות. דיוק הוא כללי יותר ובודק בכל רגע נתון את כולך, כאשר נוחות היא צורך אחד ברשימה. לפעמים גבוהה בסדר העדיפויות ולפעמים לא.

אם אני עושה ספורט לא במסגרת עם מורה אני לא מצליחה לדרוש מעצמי מספיק.
וזו בעיה כי...?
אני לא תמימה. אני יודעת בדיוק מה מציק לך בזה. אבל חשבת לשקול התבוננות בדברים האלה שמציקים לך? אולי אפשר לשחרר אותם?
אני דומה לך מאוד בזה. אם אני מתרגלת משהו והגוף שלי לא מגיב ברמה כלשהי של מתח או כאב, אני מרגישה כאילו בזבזתי זמן. אני כרגע בלמידה לשחרר את ההנחה הזו לשלום.
אני מחליפה אותה בהנחה אחרת (כרגע מהראש, אבל אני מרגישה אותה מתחברת לגוף לאט לאט) שההתקדמות תבוא מעצמה ותזדחל אלי ועלי.

אני גם שמה לב לזה שיש משהו מעורר תמיהה בצורך שלי לגרום לעצמי מתח, כאב, סבל, ובאופן שבו אני מדביקה הנאה לתחושות הגוף האלה.

סתם, חומרים למחשבה משותפת של שתינו, אם בא לך.

ימים טובים...
אני מתעוררת עם המחשבה מתי יהיה הזמן המתאים לתרגול הבוקר שלי. כבר כמה ימים טובים שהוא יוצא עשרים דקות במינימום, והגוף כמה עד מאוד. יש בו את שלב השחרור, שמתרכז בעיקר באמירת בוקר טוב לכל המפרקים, שלב המתיחות, שגם הוא סוג של התעוררות והסרת חלודת הלילה, ושלב כזה כבר עם הפנים הלאה, של תנועה יותר הרמונית שכוללת את רוב הגוף ביחד.
כל יום שעובר נוטע בי עוד קצת יותר עמוק את ה"הרגל" החדש הזה. כשאני לא מגיעה אליו ממש בבוקר אני מרגישה את הבקשה להתפנות לזה כבר.
מסמנת לעצמי שאני צריכה בשביל ליהנות מזה ממש: שקט, פנאי נפשי מינימלי, מספיק אוויר, עדיפות לסביבה מסודרת.

נוכח מזג האוויר ביטלתי אתמול את הריצה שלי ואת הריקודים.
היום לפתע פתאום הפציעה השמש בדיוק בזמן המתאים. יצאתי לי בריצה לאסוף את הגברת ושמחתי מאוד. מה שכן, קורה לי דבר מוזר. ככל שאני הולכת ורצה יותר ויותר עם נעלי חמש האצבעות שלי, כך נמתחות בחזרה אצבעות הרגליים שלי. פתאום תפסתי שהנעליים, שנקנו על המילימטר - לוחצות באחת האצבעות, בשתי הרגליים באותו מקום. קצת חבל על הנעליים, אבל גם נעים להרגיש שתהליך ההתקפלות של האצבעות נעצר והתהפך.

רצפת האגן שלי מקבלת שפע של יחס. וגם כאן הבנתי משהו. כאשר מאוד קשה בהתחלה, ואי אפשר באמת לדמיין איך ומתי זה יהיה אחרת, אז היאוש קונה לו אחיזה בקלות.
הרבה פעמים התחלתי עם רצפת האגן אבל זה דיכא אותי. האיר בפנס על מה שהכי מוגבל ונזקק ולא חיבבתי בכלל את האור הזה.
ההתעקשות הקלה בהתחלה הוציאה אותי מתוך השלב השבוז הזה, ונכנסתי לתוך התקדמות ברורה מאוד ותחושה של חוזק בשריר.
זה מעלה בי תהיות (שעלו בי בעבר לגבי המון דברים) בנוגע לאפשרות של "הפעלת שריר" בהתחלה ועשייה כן מתוך מאמץ, לפרק זמן מוגבל, מתוך הבנה שזה מחיר קטן לשלם בשביל רווח עתידי. לא יודעת, חושבת על זה.

_עכשיו, לקראת סוף היום, שוב חשק. ממש כמו בעבוע פנימי.
בעד - הצורך ברור מאוד. ממש השתוקקות.
נגד - מאוחר, קר, יש בי גם עייפות וחשק לבלות עם האיש.
בעד - בא לי. באמת בא לי. וזה יכול להיות גם ממש קצר.
נגד - אין לי כוח להתלבש ולצאת ולפתוח עוד משבצת נפרדת ביום הזה. משהו בזה לא בתוך הרצף אלא מחוצה לו ואני שבעה ממעברים ליום הזה.
בעד - עדיין בא לי. ואני מחייכת. שוקלת כן לא כן לא כן לא._
(לא יכולה לעצור את עצמי) צילצול את יודעת מה התשובה שלי להתלבטות הזאת… (-:.

צילצול את יודעת מה התשובה שלי להתלבטות הזאת…
אל חשש, זה בא אחר כך

תהייה: אתן סופרות סקס בתור חלק מהתנועה שהדף קורא לה?

ואם אנחנו כבר כאן, והכל קשור לתנועה (שחס וחלילה לא נחרוג כאן, כן?) - אז סקס אחרי יוגה זה ממש ליגה אחרת.

אתן סופרות סקס בתור חלק מהתנועה שהדף קורא לה?
אני אישית לא כי אני לא מרגישה במחסור בהקשר הזה. וגם, זה ממש לא מספק את אותו צורך עבורי. זה במגירה אחרת לגמרי, אפילו לא יודעת למה.

אולי כי הצורך שלך בתנועה הוא בחלק ממנו צורך בחדר משלך, וזה לא מסתדר עם סקס.

אתן סופרות סקס בתור חלק מהתנועה
סקס זה תנועה, אבל רק בזמן האחרון למדתי להעריך כמה התנועה הזו טובה לכושר הגופני שלי (לפני הפסקה ארוכה לא ממש הבנתי למה גופי כל כך גמיש ובכושר למרות שאני לא עושה שום פעילות ספורטיבית).
אז כן, זה כמו שמוצאים את החשק לרוץ, כי מרגישים שהגוף צריך את התנועה.

אני חושבת שחלק מהרצון להרגיש את התנועה והמאמץ הוא הרצון להרגיש אנרגיה של חיים. שוב לצאת מאזור הנוחות ההרמוני והמנומנם. אבל זה בהחלט חומר למחשבה למה אנחנו מחפשות לגרום לגוף שלנו מתח ולחבר את זה למשהו טוב. להרגשה שהנה עשינו משהו.
אחד הדברים שלי גורמים להמון המון תסכול זה שיש פער בין מה שאני מגדירה לעצמי שיהיה נכון לי מבחינת תזונה ותנועה לבין מה שקורה או לא קורה בפועל. שיש רווח בין הרצוי למצוי נכנסות לשם תחושת של כישלון ואכזבה . וכשמצליח לי אני מרגישה דיוק ושליטה. תמיד בחורף אני מרגישה שמתחת לכל שכבות הבגדים אני מפסיקה להרגיש את עצמי, פחות מדויקת. אולי בגלל זה אני מחפשת עכשיו משהו יותר מאתגר ותנועה פחות רכה כדי להתחבר לעצמי ולהרגיש אותי. והצד השני הוא שבראש אני מאמינה שתנועה כמו כל דבר צריכה להשתלב בחיים ולא להשתלט ובטח שלא לגרום לכאב סבל ופציעות. אוי שיגיע כבר הקיץ....

תהייה: אתן סופרות סקס בתור חלק מהתנועה שהדף קורא לה?
תהייה: למה את שואלת?
מה את חושבת?
(הדף הזה עוזר לי לנוע לנוע יותר (-: )

אני שואלת מסקרנות. אני נערה סקרנית

במיוחד בהקשר של הדף של אם ילדה.

הדף הזה עוזר לי לנוע לנוע יותר
בשמת, איזה כיף!
גם לי הוא עוזר לנוע לנוע יותר. אבל לא היום

<מכירה את "יום כן, יום לא, היום - לא"? אז כזה>

ואולי זה כי לא כתבתי. אני רואה איך ברגע שאני אומרת לעצמי "איזו יופי, יצרתי לי שיגרה נעימה" היא מתאדה לי. הנעימות קיימת אבל השיגרה עוד מבקשת קצת עזרה בתחזוקה.
אז היום לא טיפחתי את רצפת האגן שלי (בלי סיבה), התמתחתי רק דקות ספורות (תוכניות שהתחרבשו), לא רצתי לשום מקום (קור כלבים וסופות רוח מטורפות בחוץ) והרגשתי קצת כבדה.
ומה מנגד? שאתמול סיימתי יומיים מתישים של ניקיון הבית, ישנתי רק ארבע שעות בלילה, יש לי מלא עבודה.

אני שוקלת לכאן ולכאן ויודעת שלו יצרתי לעצמי היום חור של זמן לעצמי בתנועה - מצבי כרגע היה טוב יותר.
האם אני הולכת לעשות משהו בעניין? לא יודעת. כולם הלכו לישון אז יש לי פחות דחף לייצר לעצמי בועה דרך תנועה.
חסרה לי רצפת האגן. אני אקדיש לה כמה דקות.
ואני גם צריכה לעשות אחורה פנה במשהו. כל כך נתקעו לי העשרים דקות של התנועה, מתיחות וכו', עד שהיום חמש הדקות שהצלחתי לארגן "לא נחשבו לי".
מזהה את הדפוס, את הדיבור הפנימי הזה, וזוכרת מחר להתבונן שם שוב. זה התגנב אלי, בחיי, רק עכשיו שמתי לב.

צריכה לקבל את זה שהשבוע הזה לא ייראה כמו שבוע רגיל. מתאפשר לי בו פחות ממה שנוח לי ומתחשק לי וככה זה.
במקום להילחם ולעסוק בתסכול - לפרגן לעצמי ולשמוח על מה שכן מסתדר. משהו כמו חמש או שבע דקות בבוקר, ורצפת האגן.
ולשים לעצמי בראש שאם יש חלון הזדמנויות - לקחת.

תסכול זה שיש פער בין מה שאני מגדירה לעצמי שיהיה נכון לי מבחינת תזונה ותנועה לבין מה שקורה או לא קורה בפועל
כן... כגודל הציפייה גודל התסכול. מה יקרה אם תוותרי על הציפייה? על ההגדרה? האם אפשר להתבונן על התהליך כתוצאה? כלומר - שבעצם זה שאת לא מפסיקה לזוז לכיוון שטוב לך ומדויק לך, את משיגה את המיטב שבמיטב. מה דעתך?

התגעגעתי לדף.

אני חושבת שחלק מהרצון להרגיש את התנועה והמאמץ הוא הרצון להרגיש אנרגיה של חיים.

גם אני חושבת

שיש רווח בין הרצוי למצוי נכנסות לשם תחושת של כישלון ואכזבה. וכשמצליח לי אני מרגישה דיוק ושליטה.

יכולה לספר על עצמי - לא הגדרתי לעצמי מטרות, אבל אחרי שאני רצה עם חברות, אני מרגישה יותר טוב, וגם מרגישה לאורך השבוע שאני דואגת לעצמי, שאני מטופחת.
אני גם המטפחת, וקיים החשש של מה יקרה אם לא יבוא לי. אבל אני מנסה להניח מבטחי בידי שמיים בנושא הזה ולא לדאוג.

מה יקרה אם לא יבוא לי.
טוב שאת משחררת את זה, לפחות כל עוד כן בא לך.
כשלי לא בא, אני שואלת את עצמי שני דברים:
1) מה כן בא לי
2) אם לא בא לי כלום - למה לא בא לי

אם מתחשקת לי תנועה אחרת אני פשוט בוחרת בה, גם אם היא פחות "נחשבת" בעיניי. ואני מתבוננת בתהליך הפנימי הזה של דירוג דברים לפי מידת המאמץ וה"רווח" הצפוי מהם, ומשתדלת לחייך אליו, אל הדירוג, ולשחרר אותו. זה לא פשוט לי אבל זה התהליך שלי כרגע.

אם לא בא לי כלום ואני בודקת למה, סביר שאגלה אחת מהשתיים:
או שזה היה יום מלא בתנועה (לפעמים לא פיזית אבל תנועה) ולכן אני פשוט מותשת. במקרה כזה יהיה לי מועיל לעשות משהו תנועתי מאוד רפוי ורגוע (גם אם פחות "נחשב", עד כדי כך שאני לא מחשיבה אותו כתנועה) כמו לשכב בהרפייה או להתמתח קצת או ללכת מעט בחוץ כדי לאוורר את הראש.
או - שהמצב הרגשי שלי לא משהו ואין לי כוח אליו, ולכן אני מחפשת שמתיקולים כמו רביצה על המחשב, צפייה בתוכנית כלשהי או אכילה. במקרה כזה, לרוב (גם אם ממש לא תמיד) אני אצליח לראות את זה ולעשות משהו בעניין. פעילות מתונה או פעילות קצרה. משהו שימנע את השתקת הקול או יעכב אותה לפרק זמן כזה שאוכל לשקול אותה שוב. ואז, גם אם אתיישב על המחשב, זה יהיה מתוך עמדה אחרת, בוחרת יותר.

מה יקרה אם תוותרי על הציפייה? על ההגדרה? האם אפשר להתבונן על התהליך כתוצאה? כלומר - שבעצם זה שאת לא מפסיקה לזוז לכיוון שטוב לך ומדויק לך, את משיגה את המיטב שבמיטב. מה דעתך?
זה מצריך רמת קבלה עצמית מאוד גבוה. יש תקופות שאני בתוך שיגרה של תנועה ותזונה שמספקות אותי גם שהן לא מושלמות. כרגע אני לא שם. אני חושבת שאני כן צריכה הגדרות בשביל לסמן כיוון

התחלתי לקרוא אתמול את רצות עם זאבים, ונזכרתי בדף.

חשבתי על מה מתיש אותי - להיזכר בכל הדברים שאני צריכה לעשות
ומה מחייה אותי - רגע של צחוק וריכולים עם קולגה. להרשות לעצמי להגיד שנמאס לי. ולא בא לי. ולהרגיש את זה ולרצות לבכות בלי שאיזה קול של אמריקאית עליזה תנסה להגיד לי שהכל בידיים שלי.
כי לפתע דמיינתי שאכן יש איזה שהיא דובה ענקית בפנים (מתחברת לזה יותר מאשר זאבה...) שמתעצבנת כל הזמן, ואיזה הרגל או כוח מנסה לגרום לה להיות על משבצת יותר קטנה ממה שהיא צריכה. מלביש את הדובה בסרטים לשיער וכאלה.

ושתנועה נמצאת בכל רגע ורגע, ועכשיו אני יכולה להתחיל לזוז כמו שבא לי. ברחוב, במסדרון. ומה יקרה אז?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזו מטאפורה מגניבה, לנסות להלביש דובה בסרטים לשיער, אני מדמיינת אותם ורודים כאלו, של ילדות קטנות.

אישה במסע

אני חושבת שאני כן צריכה הגדרות בשביל לסמן כיוון.
תראי אם מדבר אליך להגדיר ולסמן את הכיוון כחומר להתנסות בלבד, ולא כדרך חיים.
וחלק מההתנסות יהיה לראות אם זה קשה לך או קל, מסקרן או משעמם ועוד.
ההתנסות שלי היא שהגדרות יוצרות קודם כל כבלים. בהתחלה לא מרגישים אותם, וכשמרגישים אותם זה לרוב מאוחר מדי. החשק כבר איננו. כאשר אני מניחה הגדרות לבדיקה, כלומר, כחלק מהתנסות במשהו, הבעיה הזו נעלמת. אולי יתאים גם לך.

ואיזה הרגל או כוח מנסה לגרום לה.
מזכיר לי את הציטוט היפה שאני הולכת לעוות, משיחה בין איזה "מואר" לאחד שעוד לא

לא מואר: איך אהיה חופשי?
מואר: ומי בכלל כבל אותך?

תנועה נמצאת בכל רגע ורגע.
נכון, נכון. אבל התנועה שיש לי ברגע הזה בשלוף היא לא תמיד התנועה שלה אני זקוקה ברגע הזה. לפעמים היא אפילו הפוכה. סתם דוגמה שקורית לי המון - אני מהלכת עם בתי בת הארבע, באטיות כמובן, בדיוק כשבא לי לרוץ. אז לימדתי אותה לרוץ בירידות וכך זכיתי לקבל את מבוקשי המון פעמים. אבל במקרים רבים אחרים זה לא מסתדר כמו שבדיוק בא לי ואז הצורך בתנועה מסוימת לא מקבל מענה.
היום הייתי עם הילדים בבריכה. שעתיים במים של תנועה בלתי פוסקת. ומה לי התחשק? לרוץ.

אני יכולה להתחיל לזוז כמו שבא לי. ברחוב, במסדרון. ומה יקרה אז?

ככה התחלתי לרוץ במדרגות של הבית

ובימים רחוקים פצחתי בריקוד במפתיעים שבמקומות, עוד לפני שכל סרט שני ביוטיוב תיעד זרים שמתחילים לרקוד בתחנת הרכבת והקניון
http://www.youtube.com/watch?v=ROPesXv2z1U

אח, איזה יום מגניב יצא לי.
הבוקר נמרח ונמרח (צום מיצים ביחד עם האיש, זה שורף מלא זמן בבוקר) ושום תנועה לא נראתה באופק. ואז... החלטנו לצאת לטיול. היה מקסים אבל לא הרגיש מספיק כמו תנועה.
בבית קצת התמתחתי על חשבון הבוקר המטבחי שארגנתי לעצמי. פייר, לא סיפק ת'סחורה.
ואז יצאתי עם גיסתי לרקוד. את החימום בהתחלה הקדשתי למתיחות הבוקר האבודות (כמה שהייתי צריכה את זה...), הריקוד הוא ריקוד, וכאשר נחתי לכמה דקות בצד נתתי יופי של תשומת לב לרצפת האגן שלי.
וזה גם הרגע לדווח שרקדתי כל הערב בלי ללכת לשירותים אפילו פעם אחת. בשבילי זה הישג של ממש והמחשה יפה ונעימה ומתוקה לפירות של העבודה שלי עם רצפת האגן בזמן האחרון. הרווחתי ביושר וזה הכי נעים שיש.

לריקודים הלכנו 45 דקות וכך גם חזרנו כך שמבוקר מרוח נהיה לי יום תנועתי להפליא.
מחר אני עובדת כל היום בספרייה. צריכה לחשוב איך אני מתכננת כך שלא אראה כמו כסא בסוף.

בסוף עבדתי כל היום בספרייה ואכן נראיתי כמו כסא.
לא תכננתי ולכן זה בדיוק מה שיצא. קצת חבל כי דווקא חלפו במוחי כל מיני רעיונות איך לשבור את רצף השעות אבל הם חלפו החוצה מבלי להיעצר.
יאללה, כפרות, פעם הבאה.

היום, לעומת זאת, עשיתי משהו מוצלח מאוד.
שוב יום עבודה שלי, ארוך, על המחשב. כותבת כותבת כותבת...
האיש לקח את הילדים לאיזו מצודה רומית והיה שקט. כל כך שקט עד ששמעתי את הגוף שלי עושה נוק, נוק, אולי אפשר קצת תשומת לב?
הסתכלתי החוצה וראיתי שיש כמה דקות של חסד שנקראות במדינה הזו english sun
זה ביטוי שתמיד מצחיק את האנגלים כי הוא מבהיר שמי שעושה בו שימוש אינו אנגלי אלא מגיע ממדינה עם מזג אוויר שפוי.
אז עשיתי כך - הלכתי להתקלח, התלבשתי התנעלתי, ו... יצאתי לרוץ!
היה קר ותוך שניותיים קיבלתי את הפנים הזעופים הרגילים של השמים בזמן האחרון אבל הי, כבר הייתי בחוץ, רצה. היתה אחלה ריצה. שום דבר לא כאב, שום מחשבות לא טרטרו, ועצרתי פשוט במן רגע כזה שבו הרגשתי שמספיק לי בלי שום סיבה מיוחדת. מבט אל השעון (כן, אני יודעת, זה אסור, אבל אני זו אני) הראה שרצתי 40 דקות! וואו. מדליק.
חזרתי הביתה והרגשתי שהגוף מבקש עוד משהו, אם אפשר, במטותא, מתיחות בבקשה.

הבקשה קיבלה חיוך נדיב ועשרים דקות נדיבות אף יותר של גניחות ואנחות.

וחדשה מרעישה מגיזרת רצפת האגן, למרות שאחרי נס הריקודים זה כבר לא כזה שוס - יצאתי לרוץ בלי לעבור בשירותים לפני. בדרך כלל זה מתכון לקיצור מיידי של השהות בחוץ כי אי אפשר לרוץ ככה. ובכן, עכשיו אפשר גם אפשר. כל ארבעים הדקות האלה הייתי ממש ממש בסדר. שום צרכים דחופים ושלפוחית שלא מרגישה כאילו היא רוקדת היפ הופ

אני מניחה שזה נשמע כאילו אני די מרוצה מעצמי. אז כן, זה באמת ככה

מצד אחד, הגוף שלי עדיין נוקשה מחודשים של תנועה מינימלית מדי. מצד שני, אני ממש מרגישה איך הוא נפתח מחדש, ואיך זה קורה בגמישות ולא בכוח. כיום אני כבר לא יכולה דברים בכוח. אפילו לא קצת. וכיף לראות שהרכות אשכרה עובדת.

ובימים רחוקים פצחתי בריקוד במפתיעים שבמקומות
אחותי את!
(למה בימים רחוקים? עד עצם היום הזה!)

אחותי את!
וואלה??? אז אולי במקום התוכניות הקבועות שלנו (שלפעמים מזכירות קצת שתי זקנות בנות שמונים - לצעוד בירקון... לאכול במרכז מסחרי...) תחפשי לנו מקום לרקוד?

למה בימים רחוקים? עד עצם היום הזה!
היום אני יותר עושה משהו כמו לנוע לנוע
פעם יכולתי לדפוק הופעה עם אחי (רקדן בחסד) באמצע הסופר אם התנגן שיר שווה. יעני, התמתנתי

אני חזק בענייני רצפת האגן. יש לי תרגיל חדש, מהסוג החביב עלי ביותר - לא זזים

גיסתי מלכת הפילאטיס קנתה לי חישוק של פילאטיס. שוכבים על הגב, חושבים מחשבות נעימות, ודוחסים אותו בין שתי הברכיים. אפשר גם עם כדור קצת רך.
הירכיים הפנימיות עובדות גם הן במרץ וזה ממש נעים. יש עוד תרגיל ברוח דומה עם החישוק, שממש נהדר לרצפת האגן, אבל אני נראית בו כמו אחרי קיפול אוריגמי ואין לי שום דרך להסביר איך עושים את זה. אם אמצא סרטון אצרף.

נקודה בשבילי, שכבר אמרתי, מה אכפת לי שוב - הדילוג מעל המשוכה הראשונה, שבה הגוף ממש לא בעניין, ממש קריטית לי. ברגע שרצפת האגן התחילה להראות שהיא מגיבה לתנועה שלי זה נהיה לי ממש כיף. אני מחכה לתת לה עוד.
במונחי יחסים - אני לא בעניין של אלו הקשים להשגה. ברגע שעולה מסך ההתנגדות הראשונית ויש יחסי הדדיים יותר - אני בעניין. אני מקווה לזכור את זה הלאה. זה שוב מאתגר את התפישה שלי בנוגע לעבודה מול התנגדות אז אני עוד מהרהרת בזה ברמה התיאורטית.

עפה ללונדון, תערוכות מדהימות, ילדים שכבר מוכנים מזמן, איש שכבר חזר למחשב מרוב שחיכה לי. מה לעשות, היו לי מתיחות בוקר שהתארכו עד אין קץ וגם זה חשוב. וכיף.

עוברת אורח אהובה, חשבתי עליך בלונדון. עברנו ליד אומן רחוב שניגן באיזה כלי נשיפה עצום מימדים שאין לי מושג מה שמו. בכל פעם שהוא נתן איזו נשפיה טובה יצאה לו אש אמיתית מהכלי. אז היה לו אינטרס לתת בומבות כאלה ולכן הוא ניגן משהו קצבי ומקפיץ.
האפרוחה שלי נתנה לי ידיים לריקוד. היא, מה אכפת לה מה חושבים עליה באמצע הרחוב. או שאולי בחושיה החדים זיהתה שבמילא אף אחד לא מכיר אותנו.
אז פצחנו. ואחר כך בא האיש להזמין אותי להמשיך את הריקוד איתו. והסכמתי.
זה לא היה כמו פעם, אבל זה היה קרוב. מאופק, אבל לא עצור. וחשבתי עליך וזה נתן לי פוש.

ואחרי לונדון משהו בי שקע.
עשרה ימים ארוכים של חופשת ילדים ואירוח (האורחות אהובות במיוחד, הכל חוץ מנטל). תחושה שכדי לנוע אני צריכה להתאמץ ולפנות זמן היכן שאין. ושאני צריכה מנוחה כללית.
אז אתמול התנועה שלי הסתכמה בשני משחקי באולינג. לא שווה כלום.
היום - כלום. לא מתיחות ולא ריצה ולא דילוגי מדרגות. כלום כלום כלום.
לרצפת האגן דווקא דאגתי כל הימים אבל זה במשבצת אחרת, של צורך רפואי.

היום - לא התחשק לי לרוץ לקחת את הילדה ואת הבנים מאוחר יותר. האוטו היה בבית. סיפרתי לעצמי סיפור במקום לקום ולצאת ואת שני הסיבובים עשיתי ברכב. הקטנה אשכרה התאכזבה בקול רם ואמרה שהיא קיוותה לרוץ.
מטרה בהקשר הזה - לוותר על הסיפור. להיות מסוגלת לומר לעצמי - אין לי מושג ממה אני צריכה לנוח אבל אני פשוט צריכה. ולקחת לעצמי את המנוחה בהשלמה ולבדוק מחר האם היא מוצתה, ואם לא - איזה צורך יש שם.

השאיפה שלי - שהתנועה תקבל את אותו מקום שמקבלת התזונה. משהו שהוא פשוט חלק מהחיים, שלא נדרש בשבילו פינוי זמן כי הוא ברור מאליו, או שפינוי הזמן בשבילו פשוט לא נתפש כפינוי והזזה. אני עוד לא שם ואני מנסה לחשוב איך לזוז לשם, ואיך לשחרר את מידת המאמץ הקטנה שבכל זאת מלווה אותי בהקשר הזה.

אחרון - לשים לב מה קורה לי מחר ואיך אני לא הופכת יומיים של כלום כלום לכלום לשבוע של כלום כלום כלום.

לפעמים צריך גם לנוח לנוח

לגמרי!
אני אוהבת לדעת מה הדבר שהעלה בי את הצורך לנוח. מנוחה היא אצלי קצת כמו שעמום. מן מונח כזה שמכסה על משהו חשוב יותר. זה בסדר גמור לנוח, אבל אני אוהבת להבין מה יש מתחת. ממה אני נחה. אני חושבת שזה הופך את המנוחה לאפקטיבית יותר.
וכאשר עולה בי צורך לנוח ממשהו שבעצם מיטיב איתי - אז על אחת כמה וכמה.

אולי לפעמים אפשר גם לוותר על הצורך להבין, על האפקטיביות, ופשוט לנוח. אם מעמיסים על המנוחה "תפקיד", אולי לא נחים מספיק?
למה מנוחה לא יכולה להיות פשוט - מנוחה?

אולי לפעמים אפשר גם לוותר על הצורך להבין, על האפקטיביות, ופשוט לנוח.
בטח אפשר, לכל מי שהוא לא אני

אם להיות כנה - רוב הזמן אני מוותרת. אבל זה יהיה משונה לכתוב על זה, לא? "היום נחתי וויתרתי על הצורך להבין את הצורך"
אני כותבת כשיש לי צורך להבין, בגלל איזו תחושת בטן שיש שם משהו בשבילי הפעם.
ולמרות זאת, אני לא מתעכבת על זה הפעם. לא יודעת למה. אולי כי באמת יש לי רק צורך לנוח מהכל. כן מסמנת לעצמי שהרגשתי את הקול הקטן הזה. אצלי, כשאני לא מקשיבה לקולות קטנים, הם באופן די קבוע צועקים עלי באיזשהו שלב. השלב הזה הוא כבר עכשיו, אני רואה את זה בתזונה שלי. מייד נהיית הרבה פחות מדוייקת. קשה לנוח ברצינות כאשר המחיר מיידי ובולט.

אני חייבת לציין ש "לנוח ברצינות" זה סטארטאפ!

מבינה מה שהסברת, ואת בטוח צודקת לעצמך.

נוודית - תודה. חשבתי בזכותך מחשבה מועילה מאוד, וגם היא קשורה לתנועה. הפעם - זה משהו תקוע.
מזה שבועיים בערך שאני מתעוררת כל בוקר ב 4:24. מתוסכלת בכל פעם מחדש. לא מבינה למה. הכי תקוע שיש.
פתאום חשבתי, בעקבות הדברים שלך - נסי לא להבין. קורה משהו, הוא מייצר אי נוחות ואי נחת. מה זה משנה למה הוא קורה? אם אדע, האם בהכרח אוכל להשפיע עליו?
אז אני בוחרת לשחרר. אם אקום מחר באותה שעה, אנסה לבדוק מה קורה כאשר אני מחייכת אל השעון כמו אל חבר וותיק - אה, שוב אתה ב 4:24? אהלן.
נראה מה יקרה. גם ארוויח את השעתיים הבאות במעט פחות תסכול, וגם אולי אצליח להניע משהו שניתקו לו את הזרם

שוב תודה.

טוב, נוודית, זה עבד. חלקית, אומנם, אבל עבד.
עדיין מתעוררת בשעות מופרעות אבל ניתק הקשר לשעה 4:24, ואני חוזרת לישון בקלות ואפילו עם חיוך.
אז שוב, תודה.

חזרתי לריצות הקצרות שלי עם תום החופשה של הילדים. זה נעים מאוד, לרוץ עשר דקות ביום. זה מן כלום-עם-כלום כזה אבל כל כך מעורר ונותן לי תחושה של "עשיתי משהו". זזתי באמת. הייתי במאמץ מהסוג הנעים.

יפה לראות את הקשרים בין התזונה שלי לתנועה שלי, כששניהם משקפים כל כך יפה את מה שעובר עלי.
הפכתי הרבה סוגי תנועה לחלק מהשגרה שלי, פרוסים על פני היום, כך שהחשקים שלי כלפיהם ואיך שהם נראים בפועל ממש מייצגים נאמנה את הלך הרוח שלי לאורך היום.

כרגע אני פחות מדברת עם הדברים האלה. פחות מנסה להבין. יותר זורמת. אני מאפשרת את זה כי כאשר פחות בא לי אני לא מוותרת מייד. אני בודקת מה קורה לי אם אני אומרת - "יאללה".
אם ה"יאללה" מעלה בי חיוך, אני קמה ועושה. אם הוא לא מעלה בי חיוך אלא מן רטינה שכזו - אני משחררת.
כך החלטתי אתמול לרוץ, אבל בחרתי לוותר על הריקוד. אמרתי לו "יאללה" וזה לא עזר. כאילו, רק עצבן עוד יותר. ואין מבאס מללכת לרקוד (=התלבשות, הליכה ברגל 45 דקות, תשלום, 45 דקות בחזרה בעלייה ברייטונית טיפוסית, תרתי משמע) ואז לגלות שבכלל אין לי חשק. אז וויתרתי. הסתפקתי במתיחות בוקר ארוכות מאוד של עשרים דקות, ריצה נעימה, וטיפוח רצפת האגן, ההולכת ומשתקמת במהירות.

עלייה ברייטונית טיפוסית.
מצוין!

מחשבה לאמצע הדרך -
התנועה שלי מתחלקת כרגע למה שמרגיש כמו צורך בריאותי (רצפת האגן) ומה שמרגיש כמו דחף (ריצה, מתיחות, ריקוד והליכה).
דווקא המקום שבו יש צורך של ממש, זה שהכי נדרשה בשבילו פעולה של מאמץ, הוא זה שבו אני רואה תוצאות ברורות. השרירים הקטנים מתחזקים וזה נפלא.
הדחפים לא מייצרים לי כרגע משהו שנראה כמו "תוצאה".
אני מפיקה מהם עונג גדול כאשר אני נעה, אבל כל יום מחדש אני "נאלצת" לפתוח את הגוף מחדש. כאילו שאין שם תהליך מזדחל כלשהו שבו דבר נבנה על קודמו.
אתמול חשבתי על זה בפעם הראשונה, אחרי שלושה שבועות בדרך הזו, ופתאום התחשקו לי תוצאות. גמישות עמוקה יותר, כוח גדול יותר, תחושה של תזוזה עדינה בכיוון אחד.
יכול להיות שאני כן זזה ולא מבחינה בכך. ויכול להיות שהגוף זקוק לאתגר מתמיד וכאשר אני עושה אותו דבר בכל יום אני פשוט משעממת אותו. האם הגוף שלי מפהק?

כאן כדי לדווח שמאז הריצות עם החברה (מסתבר שהחברה היא ה-X פקטור של הריצות שלי - איזה כיף לרוץ יחד, לראות ששתינו משתפרות, ולהחמיא לעצמנו כל פעם מחדש על ההתמדה) החשק שלי לזוז ולחזק את הגוף התגבר עד כדי כך שמצאתי את עצמי בשיעור TRX (!). לא הוליסטי אומנם, אבל חזרתי משולהבת אחרי שהרגשתי את חוזק הגוף שלי שוב אחרי יותר מחצי שנה שכל חשק לנוע נדם בי לחלוטין. השרירים שלי נתפסו כל כך, ואני ממש לא יכולה לחכות לשיעור הבא...

ביישניתית, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בקוראי אותך, זה שככל שאני "מכירה" אותך יותר כך הכינוי שבחרת לך נשמע לי פחות ופחות מתאים לך

היום חזרתי לערוך משהו בדף חיוניות וגיליתי שם שתובנות התנועה שלי הן ממש ענתיקה. מה שכנראה קרה זה שכל כך הרבה זמן לא זזתי עד שאפילו התובנות העלו חלודה.
איזה בזבוז, בחיי.

היום יצא שצעדתי המון והבנתי למה הליכה לא מספקת אותי.
היא לא ריקודית. יש בה נינוחות יפה והרבה עידון, אבל אין בה את הגמישות של תנועה שהיא על גבול הריקוד. הכי מורגש בכפות הרגליים.
כשאני הולכת, אני מן יונק שואב עשב שכזה. מאוד ארצית.
כשאני רצה אני ממשפחת החתוליים. רגל אחת באדמה ואחת באוויר.
כשאני רוקדת אני ציפור.
ההליכה היא יומיומית מדי, קשורה מדי תודעתית למטרה (הגעה לאנשהו), ולכן לא מפנקת. היא נעימה לי מאוד אבל לא מספקת בעליל.
אני זקוקה לריצה. מעט מאוד, אבל בלי זה - משהו חסר.
ולריקוד - גם, עוד פחות, אבל כשצריך (רוח, אוויר, נשמה) אז ממש חייבים.

איזו חיה אתן בתנועה שלכן?
לאיזה אלמנט מחברת אתכן התנועה שלכן?

תובנות התנועה שלי הן ממש ענתיקה.

באמת? או שהתנועה ספיראלית? יצא לי לקרוא משהו שכתבתי לפני 8 שנים, ואכן העניינים שעלו שם הם אותם עניינים.
אבל האיכות? סיפור אחר לגמרי.

_כשאני הולכת, אני מן יונק שואב עשב שכזה. מאוד ארצית.
כשאני רצה אני ממשפחת החתוליים. רגל אחת באדמה ואחת באוויר.
כשאני רוקדת אני ציפור._

תובנה מקסימה אף פעם לא חשבתי על החתוליים כמשלבים אדמה ואוויר. יש בהם גם משהו מימי, בעיניי.

הליכה מרגישה לי כמו ה"לחם והחמאה" של התנועה. משהו בסיסי, כמו נשימה במדיטציה.
ריצה דורשת ממני יותר - קשב מדויק יותר, רצון חזק יותר.
והשיעור שעברתי - כמו מנגנון עוקף מוח ולב שמתחבר ישירות לשלד ולשרירים, והם בתורם התחברו אליו מיד, כמו גורים רעבים לעטיני אמם.

מה שאתן אומרות על יסודות מעניין מאוד. וגם על חיות. להלן הרהורים על יסודות ועל חיות:

אני בברור נמשכת לאש ורוח. אוויר בתנועה. אחר כך לאדמה. המים מושכים אותי פחות מכל.

<"גברי" ו-"נשי" בפסקה הזו לא באים להביע תפיסה אוניברסלית על גבריות ונשיות אלא את התפיסה המקובלת בעבר, לטוב ולרע>
פעם, כשלא התעניינתי בנושא היסודות והידע שלי הוגבל לספרי פנטזיה למיניהם, חשבתי שמים ואוויר הם יסודות נשיים, ואדמה ואש - גבריים. ככה זה למשל היה בסדרת כישור הזמן. אחר כך התחלתי להתעניין בדתות פוליתאיסטיות, וגיליתי שזה לא כך. מסורתית, מים ואדמה הם נשיים. ויש לכך כל כך הרבה עדויות - איך לא שמתי לב לזה? אבא שמיים, אמא אדמה. בים יש את בנות הים, בתולות ים, סירנות, בכל גרסא שהיא - נשים.
ויוצא שהיסודות שלי, הם היסודות הגבריים.

וזה לא שבחרתי לי יסודות מתישהו. פשוט כשאני שואלת את עצמי לאיזה יסודות אני מתחברת, זו התשובה. פעם, התשובה הייתה בברור אש ורוח. עכשיו המשיכה לרוח חלשה יותר והתחזק הקשר לאדמה. מים עדיין רחוקים ממני.

חתולים מתקשרים לי לאדמה ולרוח. רוח ולא אוויר, רוח זה אוויר בתנועה. בשבילי ההבדל הזה משמעותי.
וגם, לא רגל אחת פה ורגל שם, אלא שתיי הרגלים, גם באדמה וגם בעולם הרוח, באותו הזמן. הם נמצאים בכל העולמות בו זמנית. חתולים קשורים למכשפות, ולנשים שלא רוצות ילדים. בספרים ואגדות הם רואים יצורים על טבעיים, ואם יש עולמות מקבילים אז הם נמצאים בכל העולומות באותו הזמן.
בניגוד לבני האדם, שאולי יכולים לעבור בין העולמות ואולי לא, אך לעולם ימצאו רק באחד מהם, החתול נמצא בכל העולמות. הוא לא בוחר. הוא פשוט נוכח.

ציפור...
מקס פריי רשמה שנשים הן כמו ציפורים. הן לא שייכות לאף אחד מהעולמות אז רובן מנסות בכל כוחן לבנות לעצמן קן, במקום להטלטל בין השמיים והארץ להנאתן.

לי ריצה מתקשרת לכל מיני אוכלי עשב גדולים. אנטילופות, צבאים, איילים, סוסים, וכו'.
חיות ששוהטות במהירות במרחבים הפתוחים. אדמה. אדמה. אדמה. רוח.

אני לא חושבת שמים מתחברים לי לשום חייה שלא חייה במים. ואש? אולי לסלמנדרה?

התנועה שאני חולמת עליה בזמן האחרון היא די פנטסטית. היא באה מספר פנטזיה, ואני רואה אותה בדימיוני, ולפעמים אפילו בתמונות. אישה קופצת על גגות, עם מין מקל ארוך כזה לשיווי משקל. לא מציאותי בעליל. לפעמים האישה קופצת מגג לגג וקופצת בדרך על גגות של מכוניות <שכמובן עפות באוויר>. לא נראה לי שאני אקפוץ מגג לגג בזמן האחרון. אבל התנועה עצמה כל כך ברורה במוחי. אז אולי לנסות לקפות כך בעצמי, גם אם אני בכלל לה מבינה מה זה ולמה?

מה זה יונק שואב עשב?

שליחה על ידי SKY* » 01 מרץ 2014, 02:01

דף מקסים !!!!!
אמנם לא זזה , אבל שואבת המון סיפוק והנאה מהדף , אז תודה גם על זה!!!
[מקווה שמותר גם ....]
שאלה קטנה לבישניתית, גם אני מאוד מתעניינת ב-TRX,
אפשר לשמוע קצת פירוט? [לא בטוחה אם זה המקום המתאים לחלוק / לקבל מידע , אך נגעת בתחום שמעניין אותי מאוד! ]
מינימום רמת כושר נדרשת? איפה אפשר פרטים? קבוצה של כמה אנשים?
תודה מראש,
וסליחה על הפלישה , אשמח אם תפנו אותי לדף המתאים, תודה!

שלום SKY, לגבי TRX: מינימום רמת כושר - אני הייתי בקבוצה, והיה מדריך קשוח, ופשוט אף אחת לא עשתה בדיוק את מה שהוא אמר. כלומר, הוא נתן תרגילים שלפי דעתי הרוב יכלו לעמוד בהם איזה 30 שניות אולי, והיינו אמורים לעשות אותם דקה. אז מה שקרה זה שפשוט כולם הפסיקו באמצע. כלומר - אנשים מגיעים לגבול שלהם ומפסיקים. אותי זה לא מפחיד, אני יודעת מתי לעצור ומתי להמשיך. (היה איזה פעם שהמדריך בא אליי ואמר לי:"רגליים באוויר" או משהו כזה שגרם לתרגיל להיות כמעט בלתי אפשרי בשבילי. אז צחקתי קצת מבפנים ועשיתי אולטרה-מאמץ לכמה שניות. גם דבר כזה לא מפחיד אותי, כי אני בריאה באופן כללי) היינו 8 אנשים, וזה היה בסטודיו נעים בפלורנטין.

כמובן שאחרי שבוע שבו אני שואלת את עצמי - מאיפה הגיע כל המרץ הזה? מגיע סוף שבוע שבו כמעט אין לי כוח לנתק את הישבן מהכריות שאני יושבת עליהן וצופה ב Forbrydelsen עם הכלבה שלי... זה די משעשע. כך עבר לו סופ"ש שלם!

תפילה_לאם

איזו חיה אתן בתנועה שלכן?
אה... צב?
D-:

אף פעם לא חשבתי על החתוליים כמשלבים אדמה ואוויר. יש בהם גם משהו מימי, בעיניי.
נסי פעם לשטוף חתול ודעתך תשתנה מייד

ותודה על שאר הדברים שכתבת. אהבתי את ה"לחם והחמאה". או בגירסה שלי - הבננה והמקדמיה

לי ריצה מתקשרת לכל מיני אוכלי עשב גדולים. אנטילופות, צבאים, איילים, סוסים, וכו'.
באמת? מעניין. איכשהו נדמה לי שדווקא אלו (=יונקים שואבי עשב) רצים רק כאשר הם במנוסה ממשהו, ובשאר החיים הם נעים בנינוחות גדולה שקרובה יותר להליכה מאשר לריצה.

שנים על גבי שנים היו לי חלומות כאלה
אישה קופצת על גגות, עם מין מקל ארוך כזה לשיווי משקל.
רק בלי המקל. של מן קפיצות ענק כאלה שהן יותר תעופה נטולת כנפיים מאשר קפיצה. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שחלמתי חלום כזה אבל זה מוכר לי ממש בגוף. והקפיצה הזו בשבילי היא הכי משפחת החתוליים. כל כך ארוכה שעולה התהייה האם אני רואה אותה בהילוך אטי.

אה... צב?
את יודעת משהו, תפילה? באמת יש בך משהו צבי. החיים שלך מלאים התרחשות אבל הזיכרון שלי ממך הוא של תנועה מאוד שלווה ואטית. באמת צבית. כאילו אין לאן למהר אף פעם כי כל מה שחשוב באמת נמצא במקומו הקבוע והנכון.

מוסיפה עוד קובייה קטנה לתובנת המשבצות שלי, שעיקרה - יש לי קושי לעבור ממשבצת אחת לאחרת. ואם התנועה היא במשבצת האחרת יקשה עלי להגיע אליה.
אם יש לי זמן למתיחות הבוקר לפני שאני מתלבשת לכבוד היום החדש - זה יקרה, יקרה בשמחה, יהיה ארוך וממצה.
אם המתיחות האלה מקבלות זמן כשאני כבר בתוך היום (=לפתוח בשבילן משבצת) הסיכוי לכך יורד פלאים, וכשאני עושה - פחות שמח, יותר עם העין על הדברים שכבר מחכים לי (כאילו שלא חיכו לי עוד מאתמול...) ופחות חשק להאריך ולהתפנק בתוך זה.
מסקנה - בימים שבהם אני צפויה להיזדקק למשבצת חדשה בשביל זה - לקום טיפה יותר מוקדם.
בעיה - זה נוסה וזה לא ממש עובד. נוצרת תחושה של לחץ, וגם כאשר התנועה הזו ממש מוקדמת היא כמעט כואבת. הגוף צריך קצת זמן להיפתח.
מסקנה חדשה - לקבל את זה שרק בחלק מהימים יהיה לי מפנק ושמח וארוך. אני נוטה לאפשרות הזו ורק המחשבה עליה כבר משמחת אותי.

הקשר בין לתת לתנועה כוונה ומאמץ -
שמתי לב שחלק גדול מהתנועה שלי, בעצם - כולה חוץ מהריקוד, קשור אצלי במוח לריפוי. או שזו תנועת הבוקר שעניינה הסרת חלודה, או שזו ריצה שעניינה לשחרר את הגוף שנראה כמו כסא, או שזו יוגה בדגש על מה שכואב ומציק באופן קצת כרוני. זו תנועה שהמבט שלה הוא על העבר. לפתור בעיות, להתייחס למצב הבלתי נוח של הגוף ברגע נתון.
הריקוד הוא בהווה. לגמרי. אין דרך אחרת.
אין לי תנועה שבאמת מחוברת לי להתחזקות, להתגמשות, להתארכות. למבט עתידי שמסוגל לדמיין עתיד פיזי טוב יותר, או לכל הפחות להווה מנותק עבר.

הדברים האלה יוצרים לי מאמץ שלילי, על חשבון המאמץ הבריא שיכול היה ללוות את התנועה שלי.
אני רוצה לצאת מהמוד הזה של בקרת נזקים, לפרום את העבר הזה, ולפתח תנועה שהיא בהווה או בחשיבה שיש בה חזון עתידי.
וזה נכון מאוד מאוד גם לתנועה נוספת בחיים שלי, שלא קשורה בכלל לגוף. פתאום זה מאוד נוכח לי.

שליחה על ידי מצ'רה* » 02 מרץ 2014, 12:31

אישה קופצת על גגות, עם מין מקל ארוך כזה לשיווי משקל.
רק בלי המקל. של מן קפיצות ענק כאלה שהן יותר תעופה נטולת כנפיים מאשר קפיצה.
בספר של מאיר שלו "הדבר היה ככה" הוא מתאר חלום חוזר אינטנסיבי שהיה לו במשך תקופה קצרה, של קפיצות כאלה באיזשהו רחוב בירושלים

נסי פעם לשטוף חתול ודעתך תשתנה מייד

טוב, אני חשבתי על מים בתוך זה: http://www.youtube.com/watch?v=TPgvauRzQFI

שליחה על ידי יעל* » 02 מרץ 2014, 13:24

מתי ראיתן לאחרונה צב מתנועע? זו חיה די מהירה דווקא...

RPH]קופצים על גגות d TcvT0[/po]

תפילה_לאם

מתי ראיתן לאחרונה צב מתנועע? זו חיה די מהירה דווקא...
האמת שזה נכון, אבל התכוונתי לדימוי של הצב.

היום עשיתי ניסוי מדהים בתנועה. הוא לא באמת מדהים, כי בתכלס הוא מאשר מה שידעתי מראש, ובכל זאת...
יצאתי לריצה הקבועה שלי, עשר הדקות האלה בצהריים. יש לקראת הסוף עלייה ממש חדה וקצרה. תמיד אני מרגישה שאני צריכה כאילו לקחת אוויר לקראתה ולעלות אותה ממש מהר כי אחרת ייגמר לי הכוח המנטאלי לזה שאני בכלל בעלייה כזו ועוד בריצה.
ואיכשהו היום לא נזקקתי לאוויר הזה. מפתיע, כיוון שכבר כמה ימים לא רצתי (אתמול גשם ואוטו) ולרוב הגוף קצת חלוד. באמצע העלייה, בעודה עוברת עלי בקלילות נעימה ואני מוצאת עצמי מחייכת, עשיתי ניסוי והזמנתי לראש מחשבה לא נעימה במיוחד של משהו שמנסה להטריד אותי. ישר, אבל בתוך שבריר שנייה, נזל לי כל הכוח מהגוף.
טראח כזה.
משכתי עד סוף העלייה כי נשאר כלום עם כלום אבל זה היה במאמץ והתנשפות כאילו עוד שנייה אני יולדת, כאשר רגע לפני כן הכל היה ממש סבאבה, וגם השמש חייכה.

חשבתי לעצמי שהדבר הזה נכון לכל כך הרבה דברים בחיים ושיש לי משהו נהדר ללמוד מזה.
גם על ההשפעה של מחשבות מטרידות על הביצוע שלי, וגם על הרעיון שלפעמים נדרש מאמץ לא בגלל שבאמת קשה אלא פשוט משום שאיזה משהו התערב בקלילות הטבעית של התנועה קדימה. וכאמור, לא רק במובן הפיזי של תנועה.

והנה עוד תובנה, ממש מעכשיו.
ערב, מאוחר, אני עובדת ומפנטזת על הפסקה של יוגה קצרה.
משהו בי רוצה מאוד אבל הגוף כאילו לא מגיב לזה. הוא מגיב בכבדות.
בלי קשר לכלום הלכתי להחליף בגדים. הסרתי שלוש שכבות והמרתי לשכבה אחת של פיג'מה נעימה.
פתאום הרגשתי קלילה לגמרי ועם חשק ליוגה הזו.
משהו בכמות הגדולה של שכבות הבד פשוט הכביד עלי בלי ששמתי לב.
כשהן ירדו, ירדה גם הכבדות.
אז אני מפסיקה בזאת לעבוד והולכת לטפח את עצמי. מי מצטרפת?

באמצע העלייה, בעודה עוברת עלי בקלילות נעימה ואני מוצאת עצמי מחייכת, עשיתי ניסוי והזמנתי לראש מחשבה לא נעימה במיוחד של משהו שמנסה להטריד אותי. ישר, אבל בתוך שבריר שנייה, נזל לי כל הכוח מהגוף.

תוודה על זה. תובנה מדהימה. לפני כמה ימים הרגשתי עצב, ושמתי לב שהוא ממש שוטף לי את כל הגוף מבפנים בזרם כזה. פתאום נהיה לי ברור לגמרי למה בוכים.

אבל מה עושים בעצם עם מצב רוח רע? זה קורה לפעמים, וזה משפיע על הרצון (שלי) לנוע.
אני רוצה לנוע אל מחוץ למצב רוח.
לנוע בתוך המצב רוח?

אבל מה עושים בעצם עם מצב רוח רע?
אני יכולה לומר לך מה אני עושה, כשאני כן מצליחה לנוע בתוך זה. כלומר - מה עובד בשבילי.
או שאני מתבוננת במצב הרוח הזה עד שהוא עובר. הכלל הוא שאם את באמת נותנת מקום למשהו הוא מתפנה, אחרי כמה דקות את יכולה לנשום שוב, ולהמשיך בשלך.
זה לא אומר להדחיק וזה לא אומר שהדבר הזה הלך לעולמים. זה רק אומר שנתת לו מקום עכשיו להיות, נשמת לתוכו והוא קל יותר ולכן הוא עצמו בתנועה.
כשזה קורה אני לרוב יכולה לנוע.

אפשרות שנייה, כאשר הראשונה לא עובדת לי, זה לנוע ממש ברכות ולאט. משהו יוגי כזה, או הליכה בחוץ.

לא מצאתי דף מתאים לשתף בו את הסיפור הזה. ניסיתי להמציא תירוץ למה הדף הזה הוא המקום המתאים. אני מנחשת שוהייתי יכולה להמציא משהו, אבל בסוף החלטתי פשוט לשתף פה בלי תירוצים, כי אני חושבת שזה מעניין ומרגש

http://www.holesinthenet.co.il/holesint ... tory-14435

(הסיפור בדף, התמונות היפהפיות, והסרטון ההמעולה במורד הדף)

נוודית יקרה, זה מקסים לגמרי. איזה כיף של שיתוף.

ותודה על רגע גדול של צחוק עם זה -
ניסיתי להמציא תירוץ למה הדף הזה הוא המקום המתאים

מחשבה חדשה מסוף השבוע הזה - תנועה באה לי יותר בקלות כשהיא חלק מלוח זמנים עמוס. אני מדברת על התנועה "הקטנה", כזו שלא דורשת יותר מעשרים דקות. בין אם אלו מתיחות או רצפת אגן או יוגה קצרה.
ככל שלוח הזמנים שלי מתרווח, ואני מתרווחת, כך קשה יותר לי יותר לעצור ולמצוא קובייה של זמן בשביל התנועה. פתאום זה נהיה מאולץ.
כך יוצא שבמהלך השבוע העמוס שלי אני זזה הרבה יותר מאשר בסופו האוורירי.
מצד אחד, אני רוצה לשחרר את זה, ולתת לדברים להיות כפי שהם. מצד שני, קצת צר לי. יש הרבה זמן בסוף השבוע וחבל לי לא להתפנות לעצמי בתוכו.
מה שכן, בסופם של סופי השבוע אני בדרך כלל לא מרגישה כאילו שכחתי מי אני ואין לי כמיהה עזה להיות עם עצמי. כך שכנראה הכל בסדר.

משתפת כאן שיש לי כבר מזה זמן מה צורך לפתוח דף שעוסק ברעיון הוולפי של "חדר משלך". אני לא עושה את זה כי באיזה רובד אני מרגישה שהרעיון הזה קשור לתנועה ומקומו פה, גם אם בעין בלתי מזוינת זה לא נראה כך.
עדיין מתלבטת, ובין היתר שוקלת להתחיל פה, ואם יימצא שזה דיון אחר לגמרי אעביר אותו למעון חדש.

הנה קצות החוט שנשרכות לי בראש בהקשר הזה.
תנועה והסתגרות
הסתגרות כבדידות או כחברותא עם עצמי
חלל פרטי כמקור לתנועה פנימית
תנועה פנימית כמנוע של תנועה חיצונית

"חדר" משלך" הוא אחד הספרים שהכי נגעו בי. נתתי אותו במתנה לכל הנשים שראיינתי לדוקטורט שלי. אני לא זוכרת את הפרטים שלו, אבל אני זוכרת שהרעיון הזה של מרחב פרטי, עם דלת שננעלת כבסיס ליצירה, היה אחד הרעיונות שהרגישו לי הכי נכון שיש. ויחד עם זאת, היה בזה משהו מאיים. משהו שמריח כמו התחלה של דיכאון.
אולי זה בגלל הכותבת עצמה, אבל יש שם איזה צל שמרחף מעל הרעיון הזה. ניגוד בין תנועה וקפיאה שקשה לי להסביר.

שליחה על ידי אפרת* » 10 מרץ 2014, 01:30

סליחה שזה לא קשור, אבל חייבת לשתף:
נוודית, ראיתי, קראתי, נדהמתי.
אני לא כ"כ בענייני שירים - לא שרה וגם לא שומעת הרבה,
ולמרות זאת סביב הלידות של בנותי היה לי ברור
שלכל לידה
ראוי שיהיה השיר שלה,
שיהפוך להיות השיר של הבת
ויהיה חלק ממנה,
מהזהות שלה,
מהזיכרון הכי קדום שלה,
שהזימזום שלו ילווה אותה בכל מקום,
בטוב
וברע
למשך כל חייה.

(האמת היא שזה לא כ"כ הצליח, אבל אני מנסה לחזק וליצור מחדש את השיר הנכון לכל בת. בדיוק היום נוסף שיר שהוא אפשרות עבור אחת מהבנות).

תודה רבה!

אפרת, מדהים!

צילי, אולי תנועה יוצאת יותר בקלות מתוך תנועה (לוח זמנים עמוס), מאשר מתוך עצירה / האטה (התרווחות). עניין של מומנטום.

סביב הלידות של בנותי היה לי ברור שלכל לידה ראוי שיהיה השיר שלה,
את יודעת, אפרת, גם אצלי היה שיר בלידה של הבת, בעיקר כי ילדתי אותה בבית וזה הרגיש מתאים ולא תלוש לגמרי מסביבת הלידה.
אבל איכשהו זה הפך להיות השיר שלי ושל הלידה הזו, ולא של הילדה. בכלל לא העליתי בדעתי "לתת" לה אותו מרוב שהוא היה שלי

אולי תנועה יוצאת יותר בקלות מתוך תנועה (לוח זמנים עמוס), מאשר מתוך עצירה / האטה (התרווחות). עניין של מומנטום
כן, בהחלט בהחלט. אבל אני חושבת (לא בטוחה, תוהה לגבי זה) שזו תנועה אחרת. שזו תנועה מהסוג של "עוד מאותו הדבר". למשל, אם אני מאוד עסוקה אני יכולה די בקלות להוסיף עוד ועוד עיסוקים וסידורים ועניינים.
כשאני תופסת תנועה מסוימת בתור עוד עיסוק זה יסתדר לי טוב בפנים.
אבל אם התנועה שנחוצה שלי היא הפוכה במקצב שלה (פנימית, שלווה, מרפה) זה לא יסתדר לי שם. קצת קשה לי להסביר מהי האיכות האחרת הזו של התנועה שאני מחפשת לה מקום. אולי את פשוט מבינה בעצמך

<אני בונה על זה>

מציעה את הדימוי של החלפת הילוכים, ומבט על תפקידו של הקלאץ'. אולי זה מה שנחוץ, למצא את הקלאץ' הפנימי

<משעשע שמטפורה של נהיגה באה ממני>

ציל צול, בודקת אם הבנתי - כשאת בתנועה (לו"ז), קל לך לנוע עוד (פיזית) וכשאת במנוחה קשה יותר למצוא קוביית זמן לתנועה?

כשאת בתנועה אולי קוביות הזמן נראות כמו גל קליל, וכשאת במנוחה הן נראות כמו חלקיק כבד (צחקוק, לא באמת מבינה בפיזיקה כלום, סתם שעשע אותי)
מוסיפה כאן שאני מזדהה עם הצורך בתנועה ששונה במקצבה - אני נניח רוצה לעשות מדיטציה ופשוט לא נמצא זמן מתאים. כאילו, יש זמן (קצת) והוא הולך על הימרחות מול המחשב והטלוויזיה.
אם היה לך שיעור תנועה בבית, באחת מקוביות הזמן האלה, היית בוחרת להשתתף?

החלפת הילוכים, ומבט על תפקידו של הקלאץ'. אולי זה מה שנחוץ, למצא את הקלאץ' הפנימי

ממש אהבתי את זה! תודה. מעורר הרבה מחשבה.
<אני אוהבת דימויים מורכבים>

כשאת בתנועה (לו"ז), קל לך לנוע עוד (פיזית) וכשאת במנוחה קשה יותר למצוא קוביית זמן לתנועה?
הממ... לא בדיוק. כשאני עם הילדים זה לגמרי לא מנוחה. אולי יהיה מדויק יותר לומר שזה ההבדל בין זמן שמחולק לקוביות לזמן שלא מחולק כך. כשכבר יש קוביות יותר קל לייצר קובייה נוספת. כשאין קוביות זה יותר מסובך פתאום לעצור את הזרימה, לפעול בתוך קובייה, ולחזור לזרימה.

אני נניח רוצה לעשות מדיטציה ופשוט לא נמצא זמן מתאים
איזה סוג של רצון יש לך במדיטציה? לפעמים כשיש "סתם סקרנות" זה לא מספיק. יש לך שם כמיהה כלשהי? משהו עמוק יותר? את יכולה, למשל, לחשוב על התועלת שתצמח לך מזה? זה מתאים למקצב הפנימי הרגיל שלך?
<לא חייבת לענות על השאלות, כמובן, אבל לפעמים זה עוזר לדייק צרכים ולהבין למה משהו לא עובד>

איזה סוג של רצון יש לך במדיטציה?

רצון עמוק, זה אחד הדברים הבודדים מאוד, שתורמים לנשמה שלי בימים אלה. האם זה מתאים למקצב הפנימי? לא.

האם זה מתאים למקצב הפנימי? לא.
לא מתאים עד כדי יצירת צרימה או שזה פשוט קצב הפוך ולכן עושה לך כל כך טוב?

וגם - כשאת שמה לב שזה מנוגד למקצב הפנימי שלך, התובנה הזו מקלה עליך למצוא לזה זמן או מקשה?

היה לי יום מוצלח מאוד תנועתית. סידרתי את הבוקר כך שהיה לי זמן ממש מכובד למתיחות ויוגה קצרה.
הריצה לגן היתה נהדרת ובמהלכה חשבתי לעצמי שמחר אני עם רכב אבל אני פשוט אצא לרוץ לפני שאני יוצאת לנסיעה.
כלומר, תוך כדי הריצה היום חשבתי בצער על זה שמחר אין קובייה טבעית בשביל זה והחלטתי ליצור אחת. נראה אם זה באמת יקרה.

והאגן שלי ממש קיבל טיפול עשרת אלפים היום. החלטתי לראשונה לנסות לעבוד עם רצפת האגן תוך כדי הליכה. בעבר זה התאפשר לי רק לשברירי שנייה.
והיום, אחרי בערך חודש של תנועה עקבית, עשיתי בה כרצוני, תוך כדי הליכה וריצה ודיבור עם בתי.
זו היתה תחושה נפלאה, כאילו שסוף סוף אני מנהלת אותה ולא היא אותי.

שליחה על ידי טלי_ב* » 10 מרץ 2014, 22:20

בנוגע ל "חדר משלך".
גם אני, למרות שלא זוכרת כבר את הפרטים, זוכרת שהספר דיבר אליי מאוד, אבל למרות זאת דווקא לא התחברתי לרעיון של צורך בחדר ממש במובן הפיזי (וזה לא פגם בעיניי בכלל בספר).

הצורך בחדר פרטי, סגור, נראה לי כמו צורך במקלט בתוך סביבה לא ידידותית ואפילו ממש עוינת.
ויותר מזה, זה ממש מניח מציאות שבה אין לנשים זכות או אפשרות לתבוע את חלקן ומקומן במרחב "הציבורי", גם לא של ביתן.
נגיד, אם יש רעש בזמן שהאשה רוצה לכתוב, אין מצב להגיד "שקט עכשיו, אני כותבת/ צאו לחצר/ כנסו לחדר משחקים". בגלל זה הצורך הוא בחדר משלך . כי כל השאר - לא שלך.
הרי אם יש כמה חדרים בבית, לכאורה אין צורך שאחד יוגדר כ שלך כדי שתוכלי להיכנס אליו ולסגור את הדלת. אלא אם כן את חיה בעולם שבו המקום שמוקצב לך כל כך קטן, שהוא מסתכם בחדר אחד שמוגדר כשלך, והצרכים שלך הם הבעיה רק שלך.

במובן הלא מילולי, אני לגמרי חושבת שכל אחת (ואחד) צריכה חדר משלה. זמן משלה, מקום לעצמה בתוך הראש, עיסוק משלה.
ואלו תלויים (גם) בעניינים גשמיים לגמרי, וזו לדעתי הפואנטה ב"חדר משלך" (לפחות אחת מהן) - שיש איזושהי תנועה ( (-; ) בין מה שהוא לכאורה פנימי, מחשבתי, רוחני לבין המציאות הפיזית החיצונית. אחד מתנהל מול השני.

שליחה על ידי יעל* » 10 מרץ 2014, 23:54

איזה דיון מהמם. תודה לכן @}

שיתוף קטן לפני שאני ניגשת לדברים היפים של טלי - כי אני קצת גאה בעצמי.
וזה סבאבה להיות גאה אבל גם מראה, על הדרך, כמה שזה לא בא באופן טבעי הדבר הזה.
זוכרות שמאוד רציתי מאוד לפנות היום קובייה לריצה? אז עשיתי זאת!
הבאתי את הילדים באוטו והשארתי את האוטו בבית הספר כי אחרי זה אנחנו נוסעים איתו לאנשהו. כך זכיתי לרוץ הביתה, ובצהריים, כשאקח את הגברת הצעירה מוקדם ארוץ אליה.
מיום שבו אין לי משבצת לרוץ בה יצא יום עם שתי משבצות כאלה. נהדר, נכון?
והיתה לי ריצה נהדרת במזג אוויר קראנצ'י לגמרי, אחרי יופי של מתיחות בבוקר, וכך אני מתיישבת לעבוד עם אפס כאבי גב.
זה נדיר נדיר נדיר ואני אומרת תודה לעצמי על הקווץ' הקטן שאיפשר את זה.

טלי יקרה, ממש אהבתי את הראייה שלך.
ואני מתחברת מאוד לרוח הביקורתית מהזווית ההיסטורית, שאצל הרבה נשים היא גם ההווה.
ומוסיפה כאם למען הסדק הטוב שוולף לא דיברה רק על החדר (למרות שהוא זה שמכככב בכותרת) אלא גם על הכסף. אותם 500 ליש"ט לקיום שמאפשרים את החופש ליצור.
וזה מתחבר אל הנקודה שוב, כי כאשר כל שאר הכסף הזמין שייך למישהו אחר גם אם הוא חולק איתך את החיים, נדרש כסף שהוא שלך כדי שיהיה לך חופש. או סוג של חופש.

הצורך בחדר פרטי, סגור, נראה לי כמו צורך במקלט בתוך סביבה לא ידידותית ואפילו ממש עוינת.
מה לגבי הגדרה רכה יותר? שזה צורך פשוט בשקט, מסביבה שיש בה המולה של ממש או אפילו סתם רחש?
נכון שזו עלולה להיות סביבה עוינת, אבל לא בהכרח.

אין מצב להגיד "שקט עכשיו, אני כותבת/ צאו לחצר/ כנסו לחדר משחקים"
אני מרגישה לא בנוח לדרוש שקט או מרחב (לצורך התנועה שלי, למשל יוגה, שדורשת ממני רמה אחרת של ריכוז, בדיוק כמו כתיבה) בתוך החלקים הציבוריים של הבית. מי שזקוק לשקט שימצא לו פינה שקטה ולא יפנה את השאר כדי לייצר לעצמו שקט. וזה מוביל אותי לנקודה הבאה.

אם יש כמה חדרים בבית, לכאורה אין צורך שאחד יוגדר כ שלך כדי שתוכלי להיכנס אליו ולסגור את הדלת
מצד אחד - כמובן שזה נכון. מצד שני, חדרים שלא ערוכים לקלוט אותי, ומשמשים לצרכים אחרים, מקשים על התנועה שלי. ובהקשר זה תנועה היא מונח רחב לכל דבר שדורש ריכוז מצדי כמו כתיבה או יוגה או הרהור.
אני רואה את זה. אין לי חדר משלי לצרכים הפרטיים שלי. כשאני זקוקה למרחב אני בעצם מחכה עד שכל הבית יהיה פנוי. אחרת אני בתוך רחש, במרחבים צפופים או מלאי חפצים של אחרים, שאני מרגישה בהם קצת כמו אורחת. חדר משלי הוא מקום שבו הצרכים שלי הם במקום הראשון, והמסר הזה מחלחל לכל מה שאני עושה שם.

כל אחת (ואחד) צריכה חדר משלה. זמן משלה, מקום לעצמה בתוך הראש, עיסוק משלה.
כמובן מסכימה. אבל גם חושבת שהפואנטה היתה לגמרי מרחבית וחומרית. לכן ציינתי את הכסף. כי הדרך אל המרחב הפנימי, שמאפשר תנועה (פיזית/רוחנית/רגשית וכו'...) עוברת דרך מרחב חיצוני מסוים. בכל אופן, לדעתי זו הפואנטה של וולף.

אני כן יכולה לראות איך בשלבים מתקדמים יותר של ההתפתחות שלי אני אולי לא אזדקק ל"קביים" חומריים כאלה. אבל עכשיו אני זקוקה ואני מהרהרת בהגיון שמאחורי זה.

אחרון ודי - אשה אהובה סיפרה לי פעם שהיא צריכה חדר משלה עם דלת שננעלת כדי שיהיה לה מקום לבכות בו. הצטערתי מאוד שהיא לא מרגישה בנוח לבכות ליד אחרים, אבל הבנתי אותה. אני די בטוחה שגם לי יש צרכים שחדר עם דלת תתאים להם מאוד.