לפעמים אני פוחדת

אנונימי

זהו דף תמיכה, בבקשה התנהגו בהתאם.
דף זה הוא גם דף עלון, פורסם ב-באופן 42

מרגיש לי נורא לספר לכם גם על הפחדים שאני מרגישה לפעמים כשאני הולכת לישון
וגם על הפחדים שאני מתעוררת איתם:
יש ימים שהבקרים קשים לי בהם,מחשבות של עוד יום לפנינו (כמו מבצע צבאי ש"צריך להיעשות"),לאן נלך ומה נעשה היום.
אין לי חשק לצאת מהבית וגם לא להשאר בו.
הבדידות מעיקה ובשביל לשבור אותה צריך להמציא ים של אנרגיה או ים של קילומטרים(בימים כאלו גם 7 קילומטר).
הזאטוטיות המקסימות האלו שזוחלות למזרון שלי מ צ י ק ו ת למרחב מחייה שלי.
לא בא לי להכין להן תה בבקבוקים
לא בא לי לחבק אף אחת ושום דבר והכלב כבר מבין לבד.
הציפורים מזייפות .
והשמש מבטיחה ששום עניין לא ניתן לסגור בחברתה.
ואז בהתעשתות הורית מתוחכמת הרבה אוויר פנימה ופנימה ופנימה ו (" הבלון התפוצץ,הבלון נקרע אל..... .").
ואני קמה מהמיטה.
וזה לא לפני שאני מרחמת על בנותיי,
ובטוחה שבטח כל גן אבל כל גן היה הרבה יותר מעשיר ומהנה וממלא אותן ברגעים הללו ,
כועסת שהן נאלצו לברוח אל מלתעות הדפנה ודודידו,
עצובה שלא ניצלנו את הזריחה לאיזה טיול חוצות,
מקללת את בן זוגי שהלך לעבודה בלי טיפת נקיפות מצפון, ושיש לו את כל התשובות לכל השאלות שעוד לא נולדו ממילא.
שונאת את אמא שלי שהביאתני עד הלום ולא נמצאת לידי להזכיר לי שאני בדרך הנכונה,
שאלו סתם ימים של בצל ("יום עסל יום בסל"),
שתגיד לי כמה אני אמא טובה ומשקיעה ופנויה וזמינה ,
ושאין הרבה אמהות שעושות את מה שאני עושה (לפעמים בשבילן והרוב בשבילי),
שתתן חיבוק מה יש ? וגם נשיקה לא תזיק.(סתם יצאו להם החרוזים).
ואז נופלת החלטת בזק והבנות עוד עם פיג'מות ואני באיזו מרוצה החוצה החוצה לא משנה לאן רק לא לפגוש את עצמי
או אותן או אותן-המחשבות .
כן הן ולא אחרת
ושששקקקטטט
והן ממשיכות
מחשבה א :
את איומה ובגללך הילדות סובלות.
מחשבה ב:
למה סובלות? מה זה לא קורה לפעמים? אני לא בן אדם?
מחשבה א :
זה אולי קורה אבל אז אצל ילדים אחרים הם לא נמצאים עם הרגעים האלו שבך הם לפחות משחקים עם ילדים אחרים בגן.
מחשבה ב:
ושם בגן יש להם גננת בווסת או ילד אחר שמרביץ.
מחשבה א:
טוב, את לא משווה גננת לאמא- פה זה נזק בלתי הפיך.
מחשבה ב:
אוי באמת יום אחד מכל החיים מה זה?
מחשבה א:
באמת...ומה עם יום שני? ולפני שבוע?
מחשבה א:
אבל בזה דברים אמורים:אני אמא שלהם בטוב וברע אלו החומרים וזה הכי קרוב לאמת זה מהות החיים!
מחשבה ב:
תסתכלי תראי טוב תראי כמה היא עצובה בגללך !!!!!!!!
מחשבה א:
לא נכון!!! זה לא עצב זו פשוט רגישות הילדה מזהה אצלך קושי והיא משדרת FULL הקשבה. איזו ילדה

טוב די די הגיע זמן לשיחה,תקשורת........
שששששששקקקקטטטטטטט

אז רציתי לספר לכם על הפינות האפלות אני אמא
לפעמים יש לי גם את זה
כולם מדברים פה על הכל חוץ מ "על-זה".
אני מחשיבה את עצמי מודעת רוחנית אוהבת במצב נתינה כמעט תמידי
רגישה איתנה חיובית (לכל אלה שחשבו כבר לפנות למועצה להגנת הילד)
ניסיתי להיות כנה
בכל הכנות
ספרו לי גם
דברו על זה??????????

נ.ב הסיפור יצא להפסקת פרוזק
אני לנוח
ומוקדש לענת

אני לגמרי מזדהה

תודה על הכנות.
ניפלא שאת יכולה להיפתח כך "בפומבי".
אין לי שום ספק שלכל אמא בעולם יש רגעים כאלה או דומים. גם לי. לפעמים אני מתוסכלת וזה יוצא על בנותי...

אבל אני משתדלת להמשיך הלאה,(אחרי שהיצלחתי להתעשת להרגע).
לפעמים אני מתנצלת בפני בנותי, ולפעמים לא. כי אמא גם לפעמים עצבנית או שאין לה חשק או עייפה.
אבל אני תמיד זוכרת להגיד להן שאני אוהבת אותן ולתת חיבוק. אני חושבת שחלק מחיינו הן רגשות פחות נעימים וילדינו חווים זאת גם דרכנו.
נכון, זה קשה להיות לבד עם הילדים בבית כל היום. זה בודד ולפעמים אף מדכא. אני מזדהה עם הרגשות שתארת. אבל אני גם מזכירה לעצמי שני בחרתי בדרך הזאת ןשבעצם אף גן לא יותר טוב מאמא!!
שוב תודה ששיתפת גם ברגשות הקשים. אפשר גם להתקשר לעוד אמהות שנמצאות בבית ולקטר ביחד

או לישאוב עידוד אחת מהשניה.
חיזקי ואימצי. את אמא טובה

לפעמים אני פוחדת שאני לגמרי לבד.

אני אמא נשואה, אבל נדמה לי שבמקום בעל יש לי רוב הזמן נער בגיל ההתבגרות.
ההורות שלי טובה בעיניו, חוץ מאשר כשקיומה של ילדה מפריע לחיי הרווקות שלו (לא, לא, תירגעו, הוא לא הולל. בסך הכל הוא רוצה ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לראות טלביזיה, לעשות קצת ספורט, ללכת לסרטים).

הוא בעד הנקה, אבל כל פעם שנדמה לו פתאום שזה עלול להפריע לו - פתאום הוא מנחית "די, תגמלי אותה" (סליחה? מי שמך שר ושופט עלינו?).
הוא ישן עם הילדה באהבה כבר יותר משלוש שנים במיטה שלנו, אבל פתאום זה צץ באיזה ויכוח (טוב, ריב) בעניין אחר בתור "הרעיונות המטורפים של הכת המופרעת שלך".

ואם הוא צריך לתרום את חלקו בתור בייביסיטר (למשל, כי אני בעבודה, לא חס וחלילה "סתם") אז פתאום הוא לא יכול כי הוא "עובד" (אני בטח משחקת והכסף נכנס לחשבון הבנק מהשמיים) והכל "באשמתי" כי "את בחרת לגדל אותה ככה, אני רציתי לשלוח אותה לגן כבר בגיל שנתיים!" (ואז לא היית צריך להיות אבא שלה? ואילו היא היתה בגן בגיל שנתיים איזה תירוץ היה לך לשעות שאחרי הגן? ומתי המצאת את הרעיון שרצית לשלוח אותה לגן בגיל שנתיים?).

אני מפחדת שאני מגדלת ילדה לבד.
אני מפחדת שאולי עדיף להיות באמת חד הורית, בלי האשליה שאולי אנחנו שניים.

וואו, תודה לאמא שתיארה בכזה דיוק את התחושות המוכרות לי כל-כך!

כן זה מרגיש מפחיד ולבד להיות צריכה להמציא את העולם יום אחרי יום.

בתחילת דרכי כאמא נשאבתי עמוק עמוק לתוך הרעיון שאני אהיה שם עבור ילדי במלואי כל כמה שהוא יצטרך, עם כל מה שזה אומר,
שהות ארוכת שנים של אני והוא, הוא ואני, אני והוא... ,שינה משותפת, ציצים זמינים, והרבה הרבה ויתור ודיכוי של צרכים שלי ושל הזוגיות.
בחלוף השנים ניכר היה בברור שלגדל ילד בהתעלמות שכזאת מהמציאות מביאה נזק.
בחלוף השנים גם היה ברור שיש לו צורך עז בחברים ושיהיו זמינים.
אז נכון אולי החיים בשבט הם האידיאל אבל, זאת לא המציאות שלנו וכנראה שלא תהיה כזאת.

בגלל זה ובגלל העובדה שחשוב לי שהילד שלי יגדל בעולם הכולל בתוכו עוד אנשים עם צרכים מלבדו כמו למשל אמא או אבא,
הוא מבלה חלק מיומו במקום משלו עם הרבה אהבה והרבה חברים.

כיום גם לי יש קטנות מתוקות ומקסימות בנות פחות משנתיים והן עדיין איתי בבית .
התסכול ניכר עליהן , כי הן צריכות הרבה יותר ממה שאני לבדי בתוך הבית יכולה ומסוגלת לתת להם,

אני מודה לאל שאני כיום רואה את העיוותים הגדולים העלולים להווצר בגלל ההצמדות לרעיון "האמא המושלמת" - ספקית הצרכים האין
סופיים.

אני מודה לאל שאני מבינה כיום שלגדל את ילדי בהתעלמות שכזאת מהמציאות לא רק שהיא לא מיטיבה איתם , היא אף מזיקה.

כיום אני בונה מחדש את מה שהזנחתי מתחילת הדרך, את עצמי בתור בן אדם עם צרכים וגבולות , ואת הזוגיות שהיא מקודשת בפני עצמה.

אז חיזקי ואימצי אמא, את לא לבד בתחושות האלו .

ותזכרי שאת גם אמא אבל לא רק, את גם פשוט רק את.

היי לכל האמהות,
אתן מכירות את התחושה אחרי שיולדים שתכף צריך לאהוב את התינוק?אחרת משהו לא בסדר אצלך.אז לי לקח שנתיים ללמוד לאהוב אותו,שנתיים שבהן סבלתי כל כך מהתחושות הקשות הללו שאני אמא גרועה ובכלל לא מגיע לי להיות אמא.
עם בן הזוג לא העזתי לדבר על כך פחדתי שיחשבו שאני מחורפנת,מה שהיה די נכון.
התסכול שלי היה נוראי לא מצאתי את עצמי בתוך סבך האמהות כשמצד שני רציתי ילדים
איך שהוא לא היתה התחברות בין הרצון לחיים האמיתיים.בעלי התחיל בדיוק עבודה חדשה
ולא ראיתי אותו בכלל .
ההתמודדות לבד כשהבעל עובד ועסוק בענייניו ובערב כל מה שהוא רוצה זה שקט,מטריף .
לעיתים,כאילו יש נתק שכזה יש לך ילד מה אתה חושב שהוא עציץ?
עכשו תהיה בשקט אל תנשום אל תזוז.
והכי נורא הפסקתי להרגיש אישה חיה אלא גוש מהלך על שניים,כאילו אני לא קיימת ואכלתי ואכלתי ואכלתי,לא הייתי מסוגלת להביט במראה על עצמי שנאתי את מה שראיתי.
עברו השנים ודברים השתנו והיום אני מסוגלת להביט במראה בלי להקיא ואפילו להיות מרוצה מעצמי קצת.
אני מבינה שבשביל להרגיש אישה שלמה אני לא צריכה אישור של גבר אלא אישור של עצמי.
כשאני מרגישה שלמה זה מה שקיים.
והעיקר כשבאות תחושות קשות לא כדי להתכחש אליהן אלא לתת להן לעבור בגוף לעשות סיבוב והן ממשיכות בדרכן החוצה בלי לפרק אותי.
ואולי צריך פשוט לזכור שאנחנו כן לבד בעולם וצריכים לעשות את הכי טוב לפי הבנתנו
ולא לפי צפיות או מחשבות של מישהו אחר ולהיות בסדר כי זה מה שאנחנו רוצים בלי קשר עם ההוא או ההיא היו או לא היו בסדר ואז יש יותר קרבה לעצמך למה שאתה, שלא קשור לאחרים. לי המחשבות הללו עזרו ונתנו המון כוח בזמנים קשים.
אז אמא, ועוד אחת ושלישית, אנחנו רק בנות חווה וכל אחת עושה כמיטב יכולתה וזה בסדר.

וחוץ מזה אין כמוכן!!!

אמהות יקרות
הלוואי ויכולתי לשלוח לכן את החיבוק האמהי הגדול המחמם והאוהב ביותר,לכולכן.
מדהים לחוש את כל טווח התחושות שקיבלתי ממה שכתבתן.
ומדהים יותר לגלות כמה אנחנו אמהות .
עוד אמא ופלונית אלמונית : תודה על הסיפורים שלכן.
עוד אמא:אני שומעת המון קושי בחייך עכשיו בעיקר עם בן זוגך.
המילים הראשונות שעומדות לי על הפה זה " יאללה תעיפי אותו לכל הרוחות" ובואי לגור אצלי, או לבד, או על הירח.
בן זוג שכזה אכן יכול להכביד רבות על מלאכת העשייה ועל מהות האמהות
וכמובן שבידייךהבחירה כמה משמעות לתת לנוכחות שלו .
יש לי דווקא עוד המון דברים להגיד איתך אך לצערי כרגע אני רצה להכין ארוחת בוקר.
כולן פה מ ו ר ע ב ו ת. ביי בינתיים ושוב תודות לסיפורך.

אני חד הורית, הכל עושה לבד,
אני מפחדת שיום אחד אקרוס
אני מפחדת שלעולם לא אצליח לעשות את כל מה ש"צריך"

לפעמים אני מפחדת שמי שאני זה לא מספיק
לפעמים אני מפחדת שאי אפשר יהיה לתקן
לפעמים אני מפחדת שלא אהיה כאן לסיים את המלאכה
ולא יהיה מי שימשיך אותה בתבונה
לפעמים....
כל כך הרבה מחשבות שמפלחות את ליבי
וקורעות את נפשי
וומעמיסות על רוחי

לפעמים אני מפחדת שאין בעולם אף אחד שיאהב

לפעמים אני מפחדת שכל כך התרגלתי באחד
שלא יהיה לי מושג איך להיות בשניים
לפעמים אני מפחדת שאני מבריחה
כי מה שידוע ומוכר הוא גם בטוח
לפעמים אני מפחדת שגם אם יבוא לא יהיה לי פנאי
לפעמים....

קשה קצת לשים מחשבות שכאלו בדפוס
קשה להודות בגלוי
שאני לא "מושלמת" בשפה הפולנית
רק "מושלמת" בשפה הרוחנית
קשה לגלות כל פעם מחדש ש-"wanderwoman"
היא דמות טלביזיונית שכלל לא משקפת אותי
אז...
לפעמים קצת קשה ש- אני מי שאני
וש- זה הכי טוב שאפשר
וש- הפחד הוא חלק מהענין
ולפעמים הוא דוחף להתאמץ
ולפעמים הוא קצת משתק

ואולי זה מספיק,
פשוט להיות אנושית

אני גם אמא אבל גם אשה וגם אישתו ואפילו יש בי עוד שאריות של מה שהייתי פעם. אני מתגעגעת לחופש המוחלט של ללכת לסרט, לבית קפה עם חברות. לצאת מהבית מתי שבא לי רק עם תיק קטן קטן וחיוך. אני מתגעגעת לזוגיות הזאת שהיתה לי. למגע של גבר. לסקס רועש. אני עצובה כשאני מביטה במראה. מאיפה כל הקילואים האלו? ומה עם העיגולים השחורים מתחת לעיניים? ומה קרה לחזה שלי? איך הוא מגיע לי עד הפופיק כמו שקית ניילון קטנה וריקה? ומה עם התחת? ואני נשבעת שאני אעשה דיאטה וספורט וגם אלך למספרה וקוסמטיקאית. ואז האני הישן שלי יציץ לו שוב מתחת לעייפות ואולי גם בעלי יוכל לראות את האשה שבאמא.

אוי, בעלי. אני אוהבת אותך כל-כך. אבל בכל הבלגן הזה של החיים אבדת לי. אתה רוצה שאני אפסיק להניק, אתה רוצה את המיטה רק לשנינו. אתה רוצה את אישתך בחזרה. אני יודעת שאתה עובד קשה כדי לפרנס אותנו ואתה לחוץ מהאובר בבנק. אתה חוזר הביתה בערב ואתה מרגיש קצת מחוץ לעיניינים. אתה מרגיש מיותר, רק זה שמביא את הכסף. גם אתה מתגעגע לחיים של פעם.

ותמיד תמיד ברקע יש את היצור הקטן והמקסים הזה. ולפעמים מוציאים עליו תיסכולים, מאשימים אותו במצב שלנו. ומפחדים ממה שהתגובות שלנו והרגשות שלנו עלולים לעולל לו. ואיזו אחריות. אם נגיד ככה הוא עלול להפגע לכל החיים, אם נעשה ככה, הוא ישא צלקת לכל החיים. והוא כל-כך חמוד. והוא כל-כך מקסים. ובכל זאת אנחנו מתפרצים עליו לפעמים ועומדים כמו שני ענקים זועמים מעל פניו הקטנות וההמומות.

ומכל הכאב הזה, מכל הפחד, חוסר הבטחון, העייפות, רגשות האשמה, עולה ומבצבץ לו הכח.
הסבלנות מרימה ראש לאט לאט, גם ההשלמה והשלמות וככה שוב נבנים להם החיים עם ילדים.
ובדרך למדנו משהו והתחזקנו, ועברנו משברים והתגברנו ודרך ארוכה עוד לפנינו. וברוכים הבאים לחיים

קראתי כל מה כתוב כאן ובכיתי בלב. חשבתי להסתתר אחרי איזה שם, אבל ויתרתי.
בכל זאת יזהו אותי

כל כך השמנתי...זרקתי את התמונות שלי שלפני, כדי לשכוח איך היתי פעם. מרגישה שבאיזשהו מקום שיקרתי
לבעלי. הוא בטח חשב שאהיה יפה לנצח. אני אומרת לעצמי שאני עוד צעירה, אבל אני לא כמו שהיתי לפני ההריון. הפכתי להיות אישה. בגוף, בפנים, בהליכה. וזה בתרבות שלנו שיפה היא זאת שנראת כמו נערה.
אני חייבת ללמוד איך לאהוב את עצמי חדשה וזה כל כך קשה...
אני רוצה עוד ילד, אבל הילדה שלי גדלה ויש לי עכשיו הרבה יותר זמן לעצמי ולדברים שאני אוהבת.
אני כל כך פוחדת לאבד את החופש החדש שלי. היחסים שלי עם בעלי פורחים בעקבות לכך שהתפנה לו מקום
בחיים שלי, מה יהי אתנו אחרי שאלד?
איך אוכל להתמודד עם שני ילדים? עם הקנאה בינהם ? בעלי עובד קשה וגם הולך להתעמל שלוש פעמים בשבוע,
איך אני אצליח עם שני ילדים לבד?
איך אצליח לגדל ילדה בלי אחים בחינוך ביתי?

למי שחושבת שצריך תיכף ומייד לאהוב את התינוק כשיולדים:
אנא, ספר חובה לכל אשה: אליזבת באדינטר, "...וגם אהבה: תולדותיה של אהבת האם מן המאה ה-17 ועד המאה ה-20".
ואח"כ תקראו בעקרון הרצף על הלידה ותראו את הקשר.

אלונה אני איתך,
תודה שאמרת לי לקרוא את הדף הזה. הוא בא לי בדיוק ביום הנכון ןאולי יהיה מדויק יותר לומר בימים הנכונים.
תודה לכל הכותבות בדף על שנתתן לגיטימציה לכל הפחדים, רגשות האשמה והקשיים שמתפרצים מידי פעם. ועדיין ברגע של שפיות זמנית אני אומרת לעצמי - הי נכון שלפעמים הכל רע ונמאס לך, אבל תודי שאת לא רואה את עצמך עושה את זה אחרת...
בחיבוק אוהב לכולכן וגם לך,
ויויאן

בזמן האחרון אני כל כך שקועה בהתארגנות החדשה, כל כך עסוקה בלנסות לסגור קצוות ולעשות את כל מה שצריך, ויום ההולדת של יהונתן, קרוב גם הוא, ש... אני פשוט שקועה בעצמי ולא שמה לב לאחרים.
אני מרגישה שאני מדברת על עצמי, משתפת אבל לא ממש משתתפת כרגע. לא מתייחסת כמעט לאף אחד ומפחדת, שבסוף, אף אחד לא יישאר איתי

מצאתי לי כאן מין אחווה של אנשים שמבינים מה אני אומרת
מצאתי כאן אוזן קשבת וסובלנית ואפילו סבלנית מאוד
ופתאום אני פוחדת
פוחדת שהכל ייגמר
שפתאום יימאס להקשיב ולתמוך במי שלא ממש לוקחת חלק פעיל בויכוחים הערים, בדפים המטורפים, או בדיונים המעמיקים .
לפעמים אני מפחדת להאמין שבאמת יש כאן אתר אינטרנטי תומך
ושהוא לא יתגלה וירטואלי ו"לא ניתן לאתר..."
ולפעמים אני מפחדת שאני רגישה מדי ונזהרת מדי
ולפעמים מפחדת סתם שאולי אני גלויה ופתוחה מדי
מה שקורה עכשיו פותח המון רגשות
שרוצים לפרוץ החוצה ולהתנקות
ופתאום אני חשה את הקושי ומפחדת
מפחדת לפחד, מפחדת להיות חלשה, מפחדת להיכשל במשימה, מפחדת שהגוף יקרוס, מפחדת מלהיות "לא מספיקה"

מפחדת שמעבר לפחד אני ריקה, מפחדת שתגלו שאני לא נחמדה, מפחדת שתגידו "היא לא חכמה", "ובכלל, מה היא חושבת את עצמה?", "איך פתחה לה כאן תמיכה", (שימו לב, אני יחידה) "ושופכת את הלב... ומזילה דימעה, אפשר לחשוב!!! טלנובלה שלמה"

ואל חשש, אני חזקה. אחרת לא הייתי מעיזה לקחת את עצמי אל תהומות, לחשוף את החששות.

אני אוהבת את הדף הזה, הוא מאפשר לי להוציא דברים ממעמקי המחשכים,
אתם נהדרים (אם אתם עדיין קוראים)

{}{}{}(()) נאוה

לאמא היקרה,קראתי את דברייך הפותחים את הדף הזה, אני קוראת וקוראת ובוכה....ופתאם רואה "מוקדש לענת". התכוונת אלי? אם כן ואם לא זה כמובן היה תמריץ מצוין לעוד פרץ בכי..,אולי נפגשנו ושוחחנו ואת יודעת כמה הדברים קרובים אלי ,והנה,גם לכל שאר האמהות המצוינות שהגיבו כאן...רציתי רק להוסיף לדף, שמעבר לכך שאני שמחה (שמחה עם דמעות) שהוא נפתח, אני רוצה לספר שבימים אלה אנחנו מתוודעים לגן.
ועכשיו בעקבות מה שכתבתן, אני נזכרת בכל הבקרים האומללים בהם חשבתי לעצמי "אני עושה לה עוול! ילד בגן עכשיו שרוי עד צואר בפעילות מעשירה,הוא לא משתעמם, טוב לו, הוא לא תקוע עם אמא מתוסכלת בבית..."
ובכן, חברות יקרות, איך לומר את זה בעדינות? נעליים.אני לא מסוגלת לתפוס, איך יש ילדים, רוב הילדים, שזה מה שהם מקבלים מגיל שלושה חודשים .גן.
ה"מסגרת" הזאת היא דבר עצוב.(שלא יהיו טעויות, גננות נחמדות, המון צעצועים נהדרים, פינות העשרה מקסימות ,גן נקי ומרווח ומואר...
ובכל זאת,אני כבר מנסה לראות איך נצליח לבוא רק לשעתיים שלוש בלי להכעיס אף אחד.כי בתי פשוט משתעממת שם אחרי שעה וחצי.)
בקשר לבקרים הרעים-לא יודעת אם זה מתאים אבל אפשר לקרוא את מה שכתבתי לנאוה ב תמיכה לנאוה ,על שגרה.),אבל אני מזמינה אתכן בחום לרדת מענין יסורי המצפון על כך שהילד לא הולך לגן.
וסתם מן עיצות מהמותן שאין לי ספק שעוזרות בכל נאחס: ללכת להסתפר.לפדיקור (כן!! זה כיף נורא אפילו שזה נשמע איך שזה נשמע!! שמו לי לק, הלכתי למות מצחוק.).
אמהות חינוך ביתי הן גיבורות.
(גם אלה שלא בחינוך ביתי, לא להעלב שם (-: ),
וזו גבורה ענקית להודות שלפעמים זה ממש ממש חרא.
בדיוק מתחיל אור בחוץ.שיהיה לכולנו יום מצויין.

וואו וואו וואו וואו.......
אתן מקסימות גיבורות אהובות אדירות הכל הכל
בזה הרגע אני מכריזה על דף תמיכה חם.(הכוונה ל-ON LINEׂ).
אני רוצה להקים בית חם ואמיתי לכולנו לאמהות האמיצות ולאלו שפחות עדיין,בית שנוכל כולנו לספר ולהגיד ולשפוך ולהשפריץ ולהקיא (מישיהי מכירה עוד איזה פועל?),
חשבתי על בית לכולנו (ושיסלח לי רועי כי זה בית לאמהות)בית שיהייה שבט -
ש ב ט - א מ ה ו ת ואם הייתי יודעת לעשות כאן כתב אדום או פרחים (איפה נאווה???){@{@{@{@
אז הייתן רואות את הדרו של השם הזה.

מה שחשוב זו הכנות והאמת שלכן, בלי איך זה נראה נשמע או מה יגידו,
שהרי אנחנו נשים אמהות ולנו מותר ה כ ל.
נשאיר את הביקורת והשיפוט לאחרים.
אני מזמינה את כולנו לחגיגת אמת את כולנו לאהבת אחיות ולתמיכה אמיתית.
אני מבקשת את רשותכן לכנות אתכן אחיותי .
אני נרגשת שמצאתי אתכן שוב ושולחת לכן המון אהבה ואושר.
תאהבו את עצמכן.
ותכתבו לדף תמיכה החם.

נ.ב יונת או מישיהו יכולים לעזור לי לארגן דף כזה ושכל מה שנכתב כאן וייכתב בעתיד באמת יהיה תחת הכותרת הזו.אין לי שום מושג!

בברכה והודייה לכולכן
אמא משבט אמהות

ענתי אחותי היקרה
אכן הסיפור היה מוקדש לך שכן את היית זו היחידה מעל גבי אתר זה שחשבת כמוני שדי לכל הדיבורים היפים (שכבודם וכדאיותם במקומם מונחים)אך הצעת משהו יותר
אותנטי וחם וישיר.
ואחרי זמן רב מדי שהשתתפתי בתור צופה החלטתי לתרום את תרומתי,ומשם הוא צמח וצומח וצומח.
תאהבי את עצמך.
"אמא"-שבט אמהות.

אני לא יודעת מאיפה בא הפחד הזה? מאיפה בא הצורך הזה להיות מושלמת? הכי יפה, הכי חכמה, הכי מרשימה, האמא הכי משקיענית, הכי מתקדמת וכו".
מה זה הפחד הזה?

הפחד הזה הוא מן צורך קיומי שבא בעצם לעזור לנו לבקר את עצמנו!
בסדר, יום יומיים להיות בדיכאון מחשבתי שכזה, סבבי. אבל, דחילק, לא מספיק להיות אמיצה כדי להוציא מה שיוצא בכל דרך אפשרית רק לא מהדרך האמורה, צריך גם אומץ לקרוא את הכתובת על הקיר, צריך אומץ ללכת בדרך שמובילה אל מאחורי המראה.
הבוחרים בחינוך ביתי עושים זאת (כמדומני) מתוך אידאולוגיה ואמונה שהן יכולות לתת יותר טוב, שהאהבה שלהן ושלהם באמת תנסיק את הצאצא עם ההורה.אנחנו לא תוכנית טלוייזיה או יותר מכך חברת YES שאמורה לספק בידור 24/7.
מותר לילד לראות את אמא קצת באנרגיות פחותות. מותר לילד לראות שאמא עייפה, או אמא לא יכולה למצוא לו עיסוקים כל הזמן, ועוד יותר מכך, אמא צריכה את הזמן שלה. את השקט שלה, את המרחב האישי שלה. אני חושבת שאם נקפיד להקצות את הזמן הזה ללא המטען הכבד של-" מסכנים, אני לוקחת מהם זמן חשוב וכו" הילד, הבית, יפנימו את העובדה שאמא צריכה לפעמים להיות קצת לבד. תחשבו גם על המסר החינוכי שנחבא כאן.
אם נצא מנקודת הנחה שאנחנו חייבות להיות מושלמות אז יהיה מאד קשה לקום בוקר בוקר (הכי מוקדם שאפשר) ולזכור שיש ערימת כלים בכיור מאתמול בלילה שהיינו מה זה עייפות, שיש שמלות קטנות ועדינות לכבס ביד עבור הנסיכה שלא רוצה ללבוש שום דבר אחר. אם נחשוב שעלינו להיות תמיד מחייכות ומעבירות רק מסר עליז, אז לא נוכל לשבת למול הצאצא ולהגיד מה עושים היום? אולי נשאר בבית ורק נקרא עיתון? (הקטנה יושבת רגל על רגל ומחזיקה את העיתון בהתבוננות עמוקה)
אם נחכה שהפחד ישתלט עלינו ויהיה המניע לביטויים של רגשות
אז לא נהיה אמהות כי אם חיילות בצבא ההורות.
אם לא אמרו לכן אף פעם, אז הנה- תקשיבו חזק!

את נהדרת. את נפלאה! את האמא הכי טובה בעולם! את משוחררת! את אמיתית! את יפה! ממש יפהפיה! את האמא הכי יפה בעולם! מי זאת האשה הזאת מלפני שנולדתי? היא חמודה, אבל אני אוהבת אותך יותר עכשיו. קל לי יותר לראות שגם את, אמי, צריכה קצת שקט. כמו שאני כל הזמן אומרת לאחותי, תני לי קצת מרחב אישי! אמא, את הכי בעולם! כיף לי להתעורר ולא למהר, אלא לזחול למזרון שלך. להרגיש את החום סביבך, גם אם כמו לביאה גדולה אין לך סבלנות אלי כרגע. את מתעוררת לאט לפעמים, ואז אני ואחותי קושרות קשר ואת כמו לוייתן גדול שאנחנו צריכות לדוג. (ןלשחרר אחר כך, כמובן)

ושמעתי את אבא מדבר עם החבר שלו שאת נפלאה, שאת כזאת משקיענית, ויש לך כל כך הרבה סבלנות, ושהוא לומד איך לדבר איתנו, דרכך. ושמזל שאת משתפת איתו את הפחדים שלך כי ככה הוא רואה שאת אמיתית, ולא מושלמת כמו הספינקס ממצרים.
וגם אני מפחדת, אמא לפעמים, שתהיי כל כך צודקת תמיד, כל כך אמיצה לפעמים, כל כך בטוחה, שלא תוכלי לבקר את עצמך, ולבדוק, ולהראות לי איך אנשים אמיתיים חיים, עם כל הכחול של הים.*

אז, ממני השקיפות חסרת הצבע משבט הפילאלוגיאן. תנו מקום בכן לאנרגיה שבונה, תנו לפחד להישטף החוצה. המושלמות, כמו שנאווה אמרה, היא הרוח. החומר, הוא האגו, הוא הפחד, המבחן האמיתי לדבקות במטרה.
אמא בכיף.

מאיפה בא הפחד? אולי קודם כל כי אין לנו כל כך ממי ללמוד איך לעשות את זה ואנחנו נאלצות קצת להמציא את הגלגל.
וגם,כי יש כל כך הרבה מי שאומר לנו איך לא לעשות את זה. וגם, כי בחברה שלנו, זה כמעט מיד אומר לגזור על עצמינו התבדלות ובדידות.כבר פגשתי נשות חינוך ביתי שבאמת ובתמים לא אכפת להן מה אומרים, שבטוחות בדרכן לגמרי, ושהעדר חיי חברה ברורים להן או לילדיהן לא מזיז להן.זה מעורר קנאה וזה רחוק ממני שנות אור.אני צמאה לחברה לי ולבת שלי.חלק ענק מהזמן אני שואלת את עצמי אם כל זה נכון. שעות שיעמום של בתי (כמו ברגעים אלה ממש),הן מקור לטונות יסורי מצפון נבזיים וארורים.אני אמשיך לכתוב ב ילדים שרוצים ללכת לגן ,למה למרות הדכדוך הגדול שאני מרגישה, גן רחוק מלהיות פתרון למשהו.

בכנס של " נשים קוראות ללדת " (27/7) היתה נואמת אחת שציטטה מספר של יולדות שתארו חוויותיהן. ציטוט אחד היה של מישהי שבלידה ה4 או 5 שלה פתאום חשבה, בזמן שלחצה, שבדיוק באותו רגע ממש אלפי נשים בעולם לוחצות גם כן עכשיו את התינוק שלהן החוצה, והרגיש הפתאום שהיא לא לבד אלא חלק מקבוצה ענקית וזה נתן לה כח (ולי עושה צמרמורת כל פעם שאנ חושבת על זה).
על אותו משקל, אנחנו עשרות או מאות בבואות של אותו דבר, בכל נקודת זמן אפשר להזכר שממש עכשיו יש עוד אמהות שבדיוק כמוני ----- (עוברות את הדברים שתוארו למעלה).
תודה.

שאלה לי אליכן?האם כולכן כאן אמהות החינוך הבית?

מישהי,
האם זה באמת משנה? האין כל האימהות מפחדות, בסופו של דבר, מאותם הדברים?
4 שנים הלך בני לגן וכל הזמן שאלתי את עצמי אם לא נעשים שם נזקים בלתי הפיכים
היום, בחרתי בחינוך הביתי ואני שואלת את עצמי כל הזמן
אם באמת אצליח לתקן את הנזקים הנ"ל שקרו, ובגדול או לא?
וגם שואלת את עצמי
אם החינוך הביתי יוכיח את עצמו או שפשוט ייצור נזקים אחרים?
אני שואלת את עצמי כשאני רבה על אוכל וממתקים
אם אני מזיקה יותר, פחות או באותה מידה,
אם אני מאפשרת לו לאכול בלי גבול אוכל זבלי וממתקים?
מה שאבחר לעשות - תמיד תהיה לי תהייה
אז...
אני מחפשת את הדרך שיש בה הכי פחות מאבק ושעדיין תואמת את תפיסותיי
וממשיכה לתהות ולשאול איפה ואיך אני אולי פוגעת ויוצרת נזקים
ואיך, כמובן, אני יכולה להקטינם או למנוע אותם

אלי הכי דיברה הנקודה של "שני ענקים זועמים שעןמדים מעליו והוא מרים אליהם את פניו הקטנים והתמהים " (זה מה שהכי מטריד אותי, ובמקום השני נמצא "האם איני עושה לו עוול נורא בכך שאינו הולך לגן"). (אצלי במקור זה היה מנוסח "למה הוא צריך ללכת לישון כשהדבר האחרון שראה זה את אמא שלו בדמות דרקון יורק אש"). ועם כל המאמצים שאני משקיעה לא להגיע למקומות האלה, עדיין זה קורה מדי פעם. הוא אתי בבית - ואז עולה השאלה האם התקפת כעס כזו לא מקזזת ומבטלת בשניה את יתרונות שהייתו אתי בבית. אני מנסה לנחם את עצמי בזה שגם לו הייתי רואה אותו חצי שעות ביום (כי חצי יום היה מאופסן בגן) גם אז כנראה היינו מגיעים למצבים האלה . מי חכם ויידע.

קראתי את כל מה שכתבתן כאן ואני רוצה לומר לכן שאתן נורא נחמדות וללא ספק רוצות בטובת הילדים שלכן ולפעמים ממש כואב לקרוא את הדברים שאתן אומרות מעומק לבכן אבל אני ממש לא מבינה את הראש שלכן.לא שזה צריך לשנות לכן במשהו אבל למה?למה הילדים שלכן צריכים לגדול כל כך אחרת כשברור מתוך דבריכן שאתן ממש ממש לא שלמות עם זה?

תשובה למישהי: למה הילדים שלי צריכים לגדול כל כך בתוך הנורמה, כשאני ממש ממש לא שלמה עם זה (החל מהשבוע. עד עכשיו דווקא הייתי מאד שלמה עם זה)???

מישהי, אנא - זה דף תמיכה. משיחות לא וירטואליות, אני יודעת על כמה אמהות חינוך ביתי שלא כותבות כאן כי להן במקרה אין את התחושות האלה (אבל לא חסרות תחושות אחרות, תודה). הדף הזה נפתח במיוחד בשביל לחלוק חששות, לא בשביל להגביר אותם או להתכופף לפיהם. את מוזמנת לפתוח דף חדש לדיונים על התלבטות לגבי חינוך ביתי או כל נושא אחר שמעניין אותך.

מישהי יקרה, כזה כיף לנו שיש לנו את הדף הזה.אני מקווה שתמשיכי לקרוא ולהנות ולחשוב שאנחנו נחמדות...
אני תוהה אם יש מקום בו "אמהות מסגרת" שוטחות את כאב ליבן על ההחלטה לתת לאנשים אחרים לגדל את פרי בטנן.התהיות, החרטה, הפחד, הכאב,הגעגועים, הבילבול,חוסר השליטה,הזוועה בחופשים כשפתאם הן קולטות שאין להן מושג מה לעשות עם הילד שלהן,הבדידות בתחושות...(כי הן ודאי חושבות שהן היחידות המופרעות שחשות כך ולמי יש אומץ להודות בתחושות האלה..?)
אני תוהה אם יש מקום כזה ומקווה לעולם לא לראות אותו.הכאב והעצב שם גדולים מדי,אני בטוחה.
אנו מנסות לעשות משהו שונה.להקשיב לרחשי לבינו ,לפעול לפיהם בחוכמה, נגד הזרם, נגד מה שהשכנה אומרת,ואמא שלנו, ומי לא.ואנו נתקלות מטבע הדברים בקשיים.כאן הבית הנפלא שלנו,לתמוך,לקטר, לקבל עיצות מצויינות ולא מצויינות, להתווכח,לדבר עם אנשים כמונו,שמסתבר שמספרם גדול וגדל ממה שהעזתי לדמיין ולקוות.
אשרייך שגילית אותנו.תישארי.יש לך ילדים? מבטיחה שהחשפות לחומרים המשונים שכאן יעשו לך ולהם רק טוב.
בברכת אמהות אוהבות ובתקווה לעוד שיחות איתך גם אם את באה ממקום שונה. ענת.
ורק למען הסר ספק- למרות כל הקשיים, אין ,אין, אין בכלל מה להשוות, עם התופעה של לשלוח ילד למסגרת.(תופעה, משום שאני בטוחה שבדברי ימי גידול ילדים המסגרת שכל כך מובנת מאליה היום, היא בעצם תופעה חדשה יחסית.)
אני אומרת את הדברים בלב שלם ופה מלא ומקלדת זקופה מגאווה...אני יכולה רק לקוות שהבת שלי לא תרצה ללכת לבית ספר ותגיע למסקנות מהר כמו שעשתה בגן.אין כמו בבית.אין כמו אמא שלמה.אני מאחלת לכולנו חברה נאורה שתקלוט את זה סוף סוף.ואז לא נהיה בודדות, והצורך שלנו בדף תמיכה כזה יהיה כבר רק פינוק.

שלום לכולן
יונת בקשה שלא להגביר חששות ואני מכבדת את בקשתה אז אינני רוצה לומר שום דבר
שיגרום פה למישהי להרגיש רע.
לשאלה של ענת,כן.יש לי ילדים והם כמו שאתן קוראות לזה:ילדי מסגרת.לא שאין לי טענות למסגרות האלה אבל שם נמצאים החברים ולומדים לקחת משם מה שטוב ואחר כך לבוא הביתה ולקחת גם משם מה שאפשר.וזה נראה לי סידור נכון.בכל מקרה כף לקרוא מה שאתן כותבות.שיהיה לכן קל בדרך בה בחרתן.

(א) אני גם ממש ממש לא הייתי אומרת שאני "ממש ממש לא שלמה עם זה", כי להיפך - אני פשוט בשום אופן לא יכולה אחרת, כל רמ"ח אברי ושס"ה גידי מצטמררים למחשבה שהילד לא יהיה אתי, הבעיה היא די חיצונית - שאורח החיים כיום כ"כ לא מתאים ולא תומך בנטית הלב הכל כך קמאית.
(ב) אני משוכנעת שכל הורות מודעת כוללת הרבה התלבטויות וכאבי לב וקשיים, גם למי שבוחר ללכת לפי הנורמות. המכסימום שאני מוכנה לקבל זה שבקבוצת ה"נורמטיבים" רמות ההדחקה וההכחשה הרבה יותר גבוהות - לא בהכרח מרשעות או טמטום, בד"כ פשוט מחוסר ברירה כי כמה כאב אפשר לסבול.

מישהי יקרה,
האם יש בן אדם בחברה שלנו (אני מסייגת ואומרת רק "בחברה שלנו" ולא "בכל העולם", כי אולי יש גורו אחד בהודו שאין לו שום ספק, כאב, התלבטות, חששות, בעיות ופחדים) שאין לו פחדים ובעיות וכל אלה?
בלי קשר לדרך שבה בחר לחיות?

האם עצם העובדה שבחרנו בדרך אחרת, מתוך מחשבה והכרה, כבר אומרת שהיא נטולת כל בעיות?
כלומר, זה "טבעי" שלמי ששלח את ילדו לביה"ס יש פחדים, נגיד - אבל מי שילדו מתחנך בבית חי באיזו אידיליה פסטורלית רומנטית שבה הכל נראה כמו סדרת טלביזיה משנות החמישים???
למה מי מת?

אני, למשל, בחרתי בהנקה, ולא הייתי מחליטה אחרת בשום אופן. לא התחרטתי מעולם אפילו לא לשנייה אחת.
אז מה? אין לי רגעים שזה מציק לי שאני רוצה לצרוח? אין לילות שנשבר לי ואני מחכה שתגמור כבר לינוק כי אני רוצה לישון קיבינימט ותרדי כבר ממני?
אין רגעים (בלי קשר להנקה) שבא לי ממש לזרוק מישהו מהחלון החוצה?
ואני עוד חותמת בשמי, הא.

פניה לבשמת (ולכל מי שיודעת):
תיקנתי כאן משהו שנפלט לי בלהט הכתיבה, (את המשפט "הזוועה שבלשלוח ילדים למסגרת" שיניתי ל"התופעה של לשלוח".סתם הגזמתי כמובן עם המילה זוועה.)אבל זה הביא אותי לתהות, כמה זמן בעצם קיימת התופעה הזו? גנים, בתי ספר..? מי יודעת?

בתי ספר מהמאה ה-18. חינוך חובה (כלומר, המדינה מכריחה לשלוח ילדים לביה"ס) מהמאה ה-19 (בארץ נדמה לי משנות ה-60 של המאה ה-20 או אולי קצת לפני כן, אבל לא מקום המדינה). גנים אני לא יודע.

"גן הילדים" הומצא ע"י פסטלוצי, נדמה לי שבסוף המאה ה-18 אבל אני לא בטוחה.
גן הילדים הראשון הוקם בא"י בשנת 1892 בזכרון יעקב, בצרפתית. השני היה באנגלית בביה"ס אוולינה דה רוטשילד בירושלים, בשנת 1896. גן הילדים העברי הראשון (גן הילדים השלישי בארץ) הוקם בראשון לציון בשנת 1898 בידי דוד יודילוביץ, והגננת היתה אסתר שפירא. גן הילדים העברי השני הוקם בירושלים בידי דוד ילין וחבריו, נדמה לי שב-1901.

בהזדמנות חגיגית (רה"ש תשס"ב) רציתי להמליץ על סדרה בת 4 ספרים לילדים (לא רק) בהוצאת מודן. הרלוונטי לעיל הוא "מותר לפחד". הספר מלווה בציורים של פעם, משעשעים, שמסבירים לילדים ומזכירים לנו שמותר לפחד. הפחד, למשל, שומר עלינו. ( אם ילד מפחד מהכביש הוא שומר עליו מלרוץ בו...)
אני חושבת שאם אנחנו מפחדות זה סימן שמלבד להקשיב לרחשי ליבנו אנחנו גם נזהרות...
ספר נוסף בסידרה הוא "מותר להיות שונה". ויש גם את "מותר לכעוס".

חברה, זה בשבילך, מצאתי את הדף - הוא לא נמחק, סתם הוזנח משום מה

חברות (וחברים) יקרות (ויקרים)
אנו מעוניינים לקחת כמה מהמחשבות שהועלו לכתב בדף זה, ולפרסם בגליון הקרוב של "באופן טבעי". הדברים יופיעו כמובן בעילום שם. אם יש למישהו מהכותבים רצון ש לא ניקח את דבריו, אנא - שיפנה אלינו, או ישירות לדף האישי שלנו, או לדואל שלנו, או בטלפון, או ע"י מלאך, או ע"י שרף... או מעל דף זה.
בתודה מראש לכולם

לפעמים אני פוחדת,עכשו זה קורה לי די הרבה,שאני יושבת בלילה מאוחר ושואלת את עצמי שאלות ולא תמיד יש לי את התשובות.
אמהות יכולה להיות מספקת אך גם מתסכלת,את רואה את ילדך גדל ומשתנה אל מול עינייך,פעמים כה רבות אני רואה את עצמי בו, במילים במשפטים,בהתנהגויות,ואז כמו סטירה חזקה ישר לפרצוף אני שואלת את עצמי מה עשית?
את לא לומדת כלום?
הילדים הם המראה הפנימית שלנו,מראת הנפש שם יוצא היופי והכיעור .
כשאני כועסת הוא כועס ,כשאני עצובה הוא לא מוצא את עצמו,
כשאני שמחה הוא שמח,
זה כל כך מפחיד ומחייב,שלעיתים אני ממש נבהלת מעוצמת הדבר הזה,
ואני שואלת את עצמי איך עושים את הדבר הנכון? אני מנסה להקשיב לקולות שבוקעים מתוכי,
לבדוק את אמיתותם,
פעם למעלה
פעם למטה
ירידה, לצורך עלייה
המחשבות מתרוצצות כמו משוגעות בראש,וכל מה שאני רוצה זה שקט ושלווה
למצוא את מקומי ביקום בלי להתנצח,בלי לשנוא ולכעוס,בלי לחיות על חשבון אף אחד,ובעיקר לאהוב,
את עצמי,ואת האנשים שסביבי,
ואז מגיעה השאלה מה זאת אהבה? חברות?כבוד?הערכה?הקשבה?רגש?פחד לאבד?
כל אחד מהם. ואולי כולם יחד. ואיך עושים את זה איך יוצאים מהבור של ההרגלים הגרועים?
של מה שראינו בבית ההורים?
הפחד יכול לשתק את המחשבה וההגיון,הפחד מפני הלא ידוע,הפחד לאבד,הפחד לתת ולהיפגע,הפחד מעצמי מהמחשבות,הפחד להתמסר ,הפחד להיפתח ,הפחד מהפחד ,הפחד מונע\עוצר צמיחה,מונע\עוצר התקדמות.
הרצון לשינוי הוא המפתח לדעתי אבל כל כך קשה לעשות זאת,לא תמיד יודעת איך.
להפסיק לכעוס,יותר לאהוב,
פעם לא ידעתי איך לאהוב היום אני חושבת שאני מבינה קצת יותר אבל עדיין לומדת,
לכל אחד הצרכים שלו ,והמחשבות שלו איך מחברים את החלקים השונים אם בן הזוג.
במהלך החיים עוברים דברים יחד,ולעיתים המשקעים קשים מנשוא אבל בכל זאת רוצים להמשיך יחד איך משנים דבר כזה?
לכל אחד יש שפה משלו ולעיתים כששנים יש ריחוק אז איפו המקום לקרבה הזו,
לפעמים אני מפחדת לאבד את עצמי,לעשות טעויות שאין מהן דרך חזרה,לתת שנאה במקום אהבה,ולא להיות פשוט אני .

לפעמים אני מפחדת שלא באמת מצאתי את עצמי עד היום
מפחדת שהכל מין בדיחה אכזרית
מפחדת שיום אחד אתעורר ואגלה שהכל התאדה באוויר
לפעמים אני מפחדת שבעצם, אין כלום
שהכל יתפוגג כשאסתכל
שהכל מין חלום
שאין משמעות לכלום,
שכסף ומעמד הם כן הכל
שלא חשוב היכן אני, אין לאן ללכת
שהדברים אף פעם לא יסתדרו באמת
שהמאבק לחיות הוא כל מה שיש
בלי מטרה ממשית, בלי טעם ובלי תכלית

לפעמים אני פוחדת שכל מה ש אני יודעת הוא אשליה
לפעמים אני פוחדת שאני תמיד טועה
לפעמים אני פוחדת שהקושי לעולם לא ייגמר
לפעמים אני פוחדת שהכל הוא מעבר ליכולתי

ואז...
אז אני נזכרת שמחר זורחת השמש
ושיום חדש נושא בתוכו אפשרויות חדשות
ותקוה להתחלה חדשה, לאהבה, להצלחה

יושבת לפנות בוקר מול מסך המחשב הדומם והמרצד, ומזילה דמעות, ככה, רק ממילים. מילים גולמיות קשות. מילים ממיסות.
זה אחד הדפים והמרגשים והכנים שקראתי מזה זמן רב. אני שמחה לגלות שיש עוד מקומות בהם מסירים את מעטי הציניות והצביעות (ועוד באתר אינטרנט), ופורסים אמת, גם כשהיא קשה וכואבת, ואולי דווקא אז, היא כל כך נוגעת ללב וגם חשובה בעיני.

כל כך חשוב בעיני לראות ולשמוע גם את הדברים הקשים שמתחבאים מאחורי ההורות בעלת הדימוי הרומנטי והפסטורלי (ובכלל מאחורי הרבה דברים), בעיקר כשאני רואה אמהות סביבי, שרק אתמול היו מלאות שמחת חיים ואושר, והיום עצב ניבע מתוך העיניים, ולא מבינה למה.
גילוי הלב שלכן תורם לא רק לכן, אלא מעודד ועוזר לרבות ורבים אחרים.

לנטע
רק לצורך האיזון מאד מקווה בשבילך שאינך לוקחת את הדברים כבד מדי.

שקיפות שאלה מאיפה בא הצורך הזה להיות מושלמת.

הצורך להיות מושלמת.
אני לא מאמינה כשאני מסתכלת אחורה ורואה כמה שנים אני מתאמצת למחוק את התיכנות הזה. בכמה תחומים כבר הצלחתי "לא לנסות להיות מושלמת", אבל כמה שאני לא "מצליחה" עדיין זה מופיע בעוד שיכבה, עמוקה יותר. כל קליפה שמתקלפת מגלה עוד שיכבה שבעצם, אם בודקים אותה, אז היא מנסה להיות מושלמת והיא שופטת אותי בגלל שאני לא מושלמת. אמא לא מושלמת. רעיה לא מושלמת. בת לא מושלמת. נכדה לא מושלמת. וזה עוד ניסוח עדין.

בדרך כלל השופט הקטן בראש שלי מדבר במונחים כמו "איומה", "איך אפשר לסבול אותך בכלל", או "היית צריכה לחיות לבד על אי בודד ואז העולם היה מרגיש הרבה יותר טוב".

ואולי "להצליח להיות לא מושלמת" פירושו פשוט: לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, לאהוב את עצמנו.

אחרי שקראתי את "עקרון הרצף" נפל לי האסימון: איך מישהו שגדל כמונו יכול אי פעם להרגיש אהוב כמו תינוק רצף?

'אני' אהלן
לא, בכלל לא כבד. זה פשוט מכניס קצת דברים לפרופורציות.
גידול ילדים מושך אותי מאד, ואני באמת חושבת שאני אהנה מזה, ואזרום עם זה נכון.
ככלל יש לי ראיה חיובית מאד על החיים, לפעמים אפילו נאיבית, ולכן טוב לי לראות עוד נקודות מבט השונות כל כך מאלו שלי, לפחות היום.

היי נטע,
אני דווקא לא התרשמתי שאת לוקחת את הדברים "כבד מדי".
הדברים באמת מרגשים ,אז מה אם הם טיפה קשים. הם מרעננים בכנות שלהם .

לנטע
הדאיג אותי המשפט שלך ביחס לאמהות שעצב ניבט מעיניהן.אבל אם את סבורה שאין בעייה באיזון אז הכל בסדר.

קשה לי תאר את ההרגשה שלי עכשיו.
כתבתי קצת על רגשות בדף אחר ופתאום אני מגלה את הדף הזה הכל-כך נפלא.
הכל אצלי היה כל-כך מבולבל. בן-זוגי, כמה שהוא מבין ותומך ונהדר, לא הצליח להתחבר לתינוקת שלנו.
הכל היה עליי. בגלל ההנקה זה די היה לו "נוח" להישאר בצד. הרגשתי כבר בלי אוויר. הייתי מתרחצת ושומעת אותה צורחת ואותו חסר אונים.
צעקתי, כמה צעקתי. שיחררתי את הכל עליו (וגם היה על מה....) הוא אמר לי שזה לא טוב שהתינוקת שלנו שומעת אותנו רבים ואני חשבתי שעוד שנייה ו....
הרגשתי שאני הולכת ונעלמת, שאני מאבדת את החיים שלי, את החופש שלי.
היו לי מחשבות מוזרות שלא האמנתי שהן קיימות בתוכי. שנאתי את עצמי בגללן. היה לי כל-כך קשה ולא היה לי עם מי לחלוק את זה. כל החברות שלי יצרו איזה אידיליאה משפחתית מתקתקה וכל-כך לא אמיתית.
בסוף מצאתי חברה שהבינה והעיזה להוציא את כל הדברים האלה החוצה. אני לא לבד ! אני לא משתגעת !
היינו יושבות ומדברות, מדברות ובוכות, מוציאות את כל הכעסים והתיסכולים שהיו לנו על בני-הזוג שלנו, ופתאום היא עזבה את הארץ והרגשתי שוב לבד....
היו לי טונה של יסורי מצפון. האימא "הטובה" והאימא "הרעה" היו מופיעות אצלי בתדירות גבוהה.
...."זה בסדר שהיא רואה קצת וידיאו, גם לך מגיע לנוח" ...."וידיאו, מה? קצת שקט מסחרי את מחפשת לעצמך,את מודעת לנזק שיש בזה?"
וזאת רק ההתחלה. הייתי כל-כך לבד בהחלטות שלי לגבייה שלא הייתי מסוגלת מה להחליט !
הכי שנאתי - הוא קם להיות איתה קצת בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה, היא בוכה (רבע שעה אחרי ההנקה) ואז הוא היה בא איתה למיטה ואומר - "אני חושב שהיא קצת רעבה". - פשוט חוסר אונים.
ולסיום (כמעט) אופטימי:
היום הדברים שונים. הוא מתחבר אליה הרבה יותר טוב, משחק איתה ומביע רגשות אליה בצורה אמיתית ולא מלאכותית כמו שהיה בהתחלה.
אני עדיין מרגישה סחוטה אנרגטית ופיזית. לזכותו יאמר שהוא יותר מבין אותי ואנחנו מדברים ומנסים להבין כל אחד את נקודת המבט של השני.
אני חושבת שגם גדלנו ועברנו את ההלם הראשוני אך הדרך עוד ארוכה.
אני אופטימית....

לפלונית אלמונית 2,רק כדי לחזק את האופטימיות שלך: זה הולך ונעשה יותר קל.

ביום הראשון לתקיפת ארה"ב על אפגניסטן, נדחה שוב, טכס האמי וערוץ 3 הקרין מיני סידרה בשם: "עצמת הרציחות". זה סרט מלא אלימות והתעללות בילדות וכבר שנים שאני נמנעת מסרטים שכאלו. בכל זאת מצאתי עצמי רתוקה למסך, מנהלת עם עצמי מין דיאלוג בנוסח:
"בשביל מה את מסתכלת על זה? זה תורם לך משהו? את לומדת משהו? זה אפילו לא נעים. לכי לישון!! זה ממש לא לעניין" וכך הלאה
ואז...
מתוך הקיפאון של הצפיה בסרט, צפה ועלתה המחשבה: "אני לא מתעללת ביהונתן"
זה תפס אותי במפתיע.
אני יודעת שכל פעם שאני קצת מתרגזת, חסרת סבלנות או לא קשובה,
אני מרגישה וכואבת את הפגיעה שהוא נפגע.
המודעות שלי לחוסר קשב לילדים כואבת כמו בשר שהעור קולף ממנו.
התאור שלי לאמירה בנאלית בדרך כלל נשמע קשהההה
ואני מקבלת מאחרים תגובות כמו: "כמו כולם", או "רצית להיות אימא?"
"מה את מתרגשת? - נורמלי לחלוטין, כמו בכל בית"

אז... מאיפה בא המשפט הקשה הזה?
אחרי כמה זמן, "נפל לי האסימון":
מאז הכרזתי: "יהונתן בבית, אנחנו בחינוך ביתי"
אני מותקפת על ידי כולם ובמילים חריפות - אני בטוחה שכולכם מכירים אותן
זו הייתה ההזדמנות שלי לראות איך המילים הללו משפיעות עלי עמוק בפנים.

באות להן המילים וחוברות להן לפחדים הכי עמוקים שיש לכל אימא בכלל ולי בפרט.
הן מחלחלות להן בלי משים עמוק עמוק אל המקום שבו שוכנת האהבה
ספק ורגשות אשמה מחלחלים בלי משים אל חיי היום יום
בדיקות חוזרות ונשנות של נכונות ההחלטה מגדילות את הקונפליקט
המתח גדל, ואיתו חוסר הסבלנות ואי השקט
וכל ארוע של תגובה מוגזמת, כעוסה, חסרת סבלנות, לא קשובה
מגדילה שוב את החרדה, את תחושת התהום שנפערת

ההבנה שלי: אסור לי להחשף לאמירות של אנשים
ושוב אנשים יגידו שאני יהירה, וחושבת שיודעת הכל
ולא מוכנה להקשיב, ולא יודעת לקבל ביקורת
והם צודקים.
אני לא רוצה לשמוע
אני לא מוכנה לתת לדברים לחלחל שוב

יהונתן הוא נסיך, נשמה מדהימה
ניתנה לי זכות גדולה להיות אימא שלו
אולי כי אני יכולה לחוש אותו יותר מאחרים
אולי כי אני בכל זאת, מקשיבה לו
אולי כי יש לי את הכלים והיכולת
לתת לנשמה כל כך נפלאה
צ'אנס למצוא אושר בעולם

לפעמים אני פוחדת שאין לי מספיק סבלנות. במיוחד בסוף היום כשאני עייפה וכל מה שאני רוצה זה שיניחו לי בשקט להשתרע על המיטה, אבל בסוף היום גם הילדים עייפים ודווקא אז הם צריכים אותי יותר סבלנית, מבינה וקשובה.

לפעמים אני לא מצליחה למצוא בי את הכוח להתעלות על הצרכים שלי כדי להיות קשובה לצרכים שלהם. ואז כמו כדור שלג הסיטואציה גדלה ומתגלגלת עד להתנפצות. אני צועקת היא נעלבת ובוכה אני מתמלאת רגשי אשמה מרגישה הכי רע בעולם מתנצלת (לא תמיד, אבל אני משתדלת) מנסה לפייס ולפעמים לא פשוט מחכה עד יעבור זעם. אני יודעת שאם אני רק אתן 5 דקות של 100% הקשבה היא תרגע ותמצא לה עיסוק מעניין ואני אוכל להתפנות לעיסוקי. אבל לפעמים קשה לי להפוך את הידיעה למעשה.

לפעמים אני כועסת על בן-זוגי. אני מרגישה שהוא לא קשוב לצורכי הילדים כמוני.הוא לא נותן לצרכים שלהם את אותו משקל וקדימות כמוני.הכל מתנקז אלי והעומס מכריע אותי.

אני שמחה שהדף הזה קיים ואפשר לחלוק בו את הקשיים ולא להרגיש לבד. לפרוק את המטענים השליליים ולהזדקף לקראת יום חדש. כי בדרך-כלל החיים זורמים יש לי כוח, סבלנות, הקשבה, נתינה ואהבה.

שיהיה יום טוב לכולנו.

שמתי לב שהרבה פעמים דברים הנכתבים בדף זה נשארים ללא מענה.לא ממש ברורים לי הכללים כאן(אם יש כאלה).האם אנשים אומרים דברים בתקווה למענה או התיחסות כלשהי?או פשוט כדי להוריד מהלב?

היי דליה,
הנה, את לא נשארת ללא מענה

היופי של הדף הזה הוא ביכולת שלנו לומר הכל ולדעת שאנחנו לא לבד.
יש באתר דפי דיונים
יש באתר דפי זיונים (מוח)
יש באתר דפי מידע
יש באתר דפי תמיכה
וזהו דף שפיכה (רגשות)
דף כזה, של שפיכת רגשות, עדין עוד יותר מדף תמיכה.
כל אישה שמדברת כאן, מוציאה דברים כמוסים מהלב
שבדרך כלל לא מדוברים במקומות אחרים
כל תגובה יכולה להיות לא מתאימה, אפילו לפעמים תגובה תומכת.
מה תגידי?

יוווו, זה נוראאאא! . - . - . - כמו החיים, יש רגעים קשים יותר ויש רגעים קשים פחות (ולפעמים אפילו קלים?)
איזו מסכנה? . - . - . - בכלל לא, אני חיה את בחירותיי
אולי לא כדאי להביא ילדים לעולם? - . - . - לא הייתי מוותרת על המתנה המופלאה, בכל מחיר!!!

או שמא ביתר עדינות:

זה כך אצל כולנו . - . - . - אז מה? זה לא מנחם ולא עוזר ברגעים הקשים
נורמלי, כל הילדים ככה - . - . - למי איכפת? קשה לי לראות אותו נפגע בגלל שלי אין סבלנות, בגלל שאיזה אידיוט החליט שהוא מוסמך להתערב בחיי

ואם את לא בקטע של תמיכה, זה כמובן הרבה יותר גרוע.
זה המקום הכי בטוח במדינה, ברשת, בעולם - לשפוך את הרגשות

אם ממש ממש תשימי לב, תמצאי המון תגובות ותמיכה.
שימי לב שלמרות שכל אחת כותבת מעומק ליבה את שעובר עליה,
היא מספרת למעשה, שהיא חשה אותו דבר, בדרכה היא
עצם כתיבתה של יפעת תמכה בי מאוד, עם החוויה הקשה שסיפרתי עליה
אבל יותר מזה, יפעת במילותיה אמרה לי:
זה בסדר, נאוה, גם אני עוברת כאלו דברים
את בסדר, את לא משתגעת, ובטח לא מתעללת
את אימא הכי טובה שאת יודעת להיות

אילו הייתה אומרת לי את הדברים,
ייתכן שהייתי חושבת שהיא מתנשאת, פטרונית, חושבת את עצמה אימא טובה יותר
בעצם השיתוף במקום תגובה, האמירה שלה עברה הרבה יותר חזק

}{

לך, לכל הכותבות האמיצות ולכל הקוראים

קראתי מה שכתבתן בסיפורי לידה ובכיתי ובכיתי ובכיתי,הכאב כמעט בלתי נסבל.
הצורך הטבעי שלנו לאמהות ,ללידה הוא פיזי,אני מרגישה אותו בכאב הנוראי של אי המימוש.
האם אהיה שוב בהריון אלד?אזכה לאושר הזה?
יש חודשים שהכאב בלתי נסבל,לא יכולה לראות או לגעת בתינוקות של אחרים,מנסה לחייך
מאולץ ולהיות נחמדה,כי הלו אני אוהבת תינוקות רק הכאב הזה כשאני בקרבת תינוקות בלתי נסבל עבורי.
בשכל אני יודעת שעוד הכל יכול לקרות והכל יכול להשתנות לטובה אבל הקריאה מהכתוב העירה רגשות רדומים,מודחקים.
האם אהיה אמא שוב ועוד קול קטן יקרא לי אמא?
אני יודעת שזה נשמע די נורא אבל זה מה שאני מרגישה כרגע.ואני שמחה שיש לי מקום כזה להוציא את מה שיש גם אם ללא זהות .

נאווהלה
אני מצטרפת להסברייך לגבי אופי הפינה הזו,
אני שמחה שהוא קיים עבורינו ואני עוד שמחה שאין לגביו כללים.
אני נרגשת עם כל סיפור חדש שנכתב ובוכה עם כל פרט שמזכיר לי משהו מחיי.
מודה לכולכן על הזכות שאתן חולקות לי ןלך יפעת פיירמן על כנותך,
אוהבת אתכן, אמא

אמהות ונשים יקרות,
כמה מרגש לשבת פה ולקרוא את כל ההודעות אחת אחרי השניה (רק עכשיו גיליתי את הדף הזה) ולגלות שזה ממש בסדר לפחד מדברים ואפילו יותר בסדר לדבר על זה, כי גם אצלי המצב הוא שדברים מצטברים בפנים עד שממש כואב לי הלב (פיזית, לא מטאפורית) מרוב שיש עליו דברים. לפעמים אני ממש מרחמת על הלב שלי.
ןלפעמים אני פוחדת- אולי ההחלטה שעשיתי היתה לא נכונה?.
אני יושבת עם אלה בגן הציבורי. אנחנו מתנדנדות יחד ואז היא מטפסת לבד על המגלשה ומבקשת שאחכה לה למטה, לתפוס אותה. מגיעה ילדה אחרת עם אבא שלה. גם הם מתנדנדים, גם הילדה השניה מתגלשת ואבא שלה מחכה לה למטה, ואז הוא תופס אותה ומניף גבוה באויר, זורק ותופס והבת שלו צווחת מאושר וצועקת "עוד פעם, אבא". ופתאום אני קולטת את הילדה שלי, כולו בת שנה וארבעה חודשים, מביטה בהם בעינים כלות (או שזה רק נדמה לי?!), מושיטה אליו יד והוא מחייך אליה בסבלנות, בטח חושב לו "שאבא שלה ירים אותה באויר", לא יודע שלבת שלי אין אבא. וזה החלק הקשה. כלומר, ביום יום לא קשה לי לגדל אותה לבד, להחליט את ההחלטות לבד, ולאהוב אותה לבד. אבל העתיד ממש משתק אותי מפחד. מה אגיד לה כשתשאל? איך עוברים את השלב הזה בלי לעשות לילד נזק? איך אומרים לילדה כל כך טהורה ומושלמת שלי שאבא לא רצה אותה?
למה תמיד נדמה לי שהיא מסתכלת על האבות עם הילדים בכל מקום? היא תמיד מחייכת, כמעט מפלרטטת. האם זה חסר לה? האם היא מבינה את זה בכלל?
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי יושבת על המדרגות מחוץ למבנה של נעמ"ת, מחכה בתור לכתוב צוואה. אני בת 27 ואני כותבת צוואה. "כדי שאם יקרה לך משהו יהיה ברור מה קורה עם הילדה" לדברי העו"ד. אם מחר אלך, הבת שלי תהיה חפץ שצריך לתעד בכתב ולשלם 700 ש"ח כדי שיהיה ברור מה עושים איתה. מי לוקח אותה. נחנקתי מדמעות, כמעט קמתי והלכתי. רק בגללה אני כל כך פוחדת למות.
קשה לי להמשיך את ההודעה הזאת. מבטיחה לנסות להמשיך כשהלב יכאב פחות.

מאז שהילדה שלי נולדה אני מפחדת למות. אני מתכננת את הצוואה שלי. מפחיד לכתוב צוואה אז עוד לא כתבתי.
אני חושבת הרבה, אם שנינו נלך, מי הייתי רוצה שיגדל אותה?
פעם הייתי בטוחה שאני רוצה את הדודים האלה, אחר כך ראיתי שאני לא רוצה שהם יגדלו לי את הילדה. אולי הדודים ההם. אבל גם שם יש לי הסתייגויות. אף אחד, אף אחד בכל העולם, לא יגדל את הילדה שלי כמו שאני. אף אחד לא מבין אותה כמוני. אף אחד לא יודע להקשיב לה כמוני. אף אחד לא מכבד אותה כמוני. פשוט אסור לי למות. והרי אני בת תמותה.

מאז שהיא נולדה אני מפחדת שיקרה לה משהו. הייתי יורדת איתה במדרגות, המון מדרגות, והיא על הידיים שלי, חרדה שתיכף אמעד ואפול איתה יחד. אחר כך גיליתי שגם בעלי מרגיש בדיוק אותו דבר במדרגות. התסריט הזה שתיכף אני נופלת איתה, והיא נפגעת. בכל מקום אורב אסון.

באמת פעם אחת החלקתי במדרגות על הגג אצל חמי וחמותי, כשהיא עלי במנשא. זה היה בעיקול, מעקה נמוך, נפלתי קדימה, או שאני אנחת עליה ואמחץ אותה, או שנעוף שתינו מעבר למעקה שתי קומות למטה למרצפות החנייה. לפני שזה קרה שמעתי סיפורים על הורים שבזמן אסון קודם כל הצילו את הילד. לא האמנתי. חשבתי שאדם תמיד חושב להציל את עצמו. איזו קטנת אמונה הייתי. מול הסכנה לבת שלי לא היה איכפת לי ממני בכלל. השלכתי בכל הכוח את הידיים שלי על מעקה הבטון משני הצדדים, להיאחז במשהו, לשבור את הנפילה קדימה, לא היה איכפת לי מה יקרה לידיים שלי, מצדי שיישברו, וזה באמת הפך את הנפילה. נפלתי אחורה, הספקתי להחזיר את הידיים ולחבק אותה, לא קרה לה שום דבר, היא היתה מחובקת על אמא. הידיים שלי התמלאו כתמים שחורים ענקיים תוך שניות, אולי העצם נסדקה, למי איכפת.

אם היא תהיה רחוקה ממני יקרה לה משהו. כשבעלי לקח אותה כמה פעמים באוטו לסבא ולסבתא חרדתי כל הזמן מתאונה. כל פעם שקורה משהו לילד שמכירים, לילד בחדשות, לילד באיזה סרט או סדרת טלביזיה (אנחנו חיים בארץ, זה יותר מפעם ביום) הלב שלי נשבר. איך, איך אפשר לאבד ילד?? איך אפשר לדמיין כזה דבר בכלל? גם לילדה שלי עלול לקרות משהו... אני לא יודעת איך לשמור עליה. כל יום שעבר הוא מתנה.

כל פעם שאני חושבת על העתיד, נגיד, איך היא תהיה כשתהיה בת 15, וואו, מעניין עם מי היא תתחתן, כאלה דברים, מייד עולה יחד עם זה הפחד המשתק שלא נגיע ליום הזה. יש כל כך הרבה אמהות בארץ הזאת שאיבדו את הילד שלהן. תאונה בגן. תאונת דרכים. פיגוע. אסון מטוס. אנס רוצח. ירי על מכונית נוסעת. שריפה. התפוצצות בלון גז.

למה אני כל כך מיוחדת שלי זה לא יקרה? מי מבטיח לי שלילדה שלי יהיו נכדים ונינים? איפה תעודת הביטוח? איפה הערבון? אני מוכנה למכור את נשמתי בשביל ההבטחה הזאת, אבל אין למי למכור.

זה יכול לקרות כל רגע. בכל גיל. כמו לאלי, שאיבד את בנו הקטן, הרביעי, בן 18, בתאונה בדרך הביתה לשבת מהצבא. כמו לרפי, שאיבד בן מדום לב בגיל 37. הוא היה חולה בסתם שפעת והם קפצו לדירתו לבקר אותו. נכנסו ומצאו אותו. כמו לרות, שבנה הטייס המוצלח המקסים התאבד בן 22. כולם אנשים קרובים לנו.

לפעמים אני פוחדת שלי זה יקרה.

תודה בשמת. אני אפילו פוחדת לכתוב את הדברים האלה, שניסחת טוב כל כך.
לפני שנולדה הבכורה, נתקלתי במשפט "נחוץ להגביר הרציונליות." שכחתי מי אמר את זה, אבל חשבתי שזה כל כך נכון, וככה אגדל את ילדיי, בלי שום אמונות תפלות. אבל מרגע שנולדו - זה בדיוק להפך. אני אעשה הכול, כולל קמעות ולחשים, כדי להגן עליהם.

בדרך הביתה, יש בית עלמין. בכל פעם שאני רואה את השלט אני מתחילה לדמיין: איך בעלי יטפל בילדים בלעדי? איך אני אסתדר בלעדיו? מי עוד יהיה מעורב בחינוך? ואם... ומה... ו-אסור-לחשוב-מחשבות-כאלה. ויש פעמים, שאני היחידה שיכולה להרגיע את הילדה, עוד לא מדברת, וכבר כל כך יודעת מה היא רוצה. ויש פעמים שהילד רוצה לאבא, ואין תחליף. והשמחה כשאני חוזרת (מהפסקה במחשב, מהשרותים, מחצי יום לימודים), והבכי כשמישהו מפרש בטעות חיוך כ-"קח אותי על הידיים".

שלא נדע.

אין לכן לפעמים את ההרגשה שגמדים השתלטו לכן על הבית? מילא על הבית, על החיים?
מסתובבים להם גמדים, גובה חצי מטר עד מטר (בינתיים) מתוקים עד להכעיס, שיש להם אנרגיות בלתי נידלות להוציא מאתנו את כל מה שעמלנו כל כך הרבה שנים להסתיר.
אנחנו דור ההורים ה"שפוטים" מבחירה, כי לנו אין דרך אחרת.
זה מתחיל בלהשכים אותנו בבוקר בבכי היסטרי, לקרוע אותנו מהסדינים הנעימים והחמים, ולהתחיל להפעיל אותנו. עלי מתרפקים בבוקר בכיף, וזה יכול לקחת ה ר ב ה זמן.
וההרגשה הזו שהשתלטו לי גם על הגוף, שאין לי כמעט רגע בלי "אמא ציצי".
ואז קמים מזדחלים למטבח. ושם כל מה שנציע לאכול\לשתות יסורב בתקיפות (גיל ההתבגרות הראשון - שנתיים, שנמשך עדיין - רבע לשלוש) . משכבר הוחלט מה נאכל, האוכל הרי לא ממש נאכל ואני מוצאת את עצמי אחרי כל ארוחה "מנשנשת" את מה שהשאירו הבנות, רק לא לזרוק!
הבית ניראה כמו אחרי פוגרום תמידי. לפעמים אני מסדרת קצת, מפנה קצת מעברים כדי שאפשר יהיה להגיע מחדר לחדר.
והויכוחים, ההתנצחויות האלו על להתלבש, להסתרק (כבר מזמן ויתרנו על זה), להתרחץ, לחפוף ראש, לצחצח שיניים - בדיקת הגבולות, העצמאות הגדולה הזו בתוך הגוף הקטן הזה. והרי אנחנו מחנכים אותן לזה.... וזה חוזר אלינו כמו בומרנג.
והמחסור הגדול בשעות שינה מצטבר ומצטבר ומאפיל על היום.
וכך עוברים להם הימים (האמת - טסים) ואני מתרוקנת.
והגמדים הקסומים האלה הולכים וגדלים מותירים אותי תמהה על פלא הבריאה, ונרגשת כל פעם מחדש מחיוך קטן, ממעשה או מילה, ואז - אני מתמלאה בכל כך הרבה אהבה. ואז יש לי הכח להתמודד עוד ועוד.
ולכל האמהות בדף הזה, תודה וחיוך

קראתי את כל מה שנכתב פה והייתי מוקסמת מהפתיחות והיושר. פתאום הרגשתי צורך להיות ישרה כזו, אמיתית.
יש לי כמה ילדים ואחד מהם פגוע. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת עליו מחשבות איומות, חולמת שמשהו קורה לו והוא מת פתאום, בחלומות האלה אני תמיד נורא עצובה אבל גם קלילה. כאילו משא כבד ומיאש הוסר ממני.
בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות אבל את החלומות האלה אני תמיד זוכרת, ואז בבוקר אני שונאת את עצמי, אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה שאני אוהבת אותו, כמה הוא נפלא ומקסים בעיני, איך כולם אוהבים אותו. ואיך אני יכולה להיות איומה כל כך ולרצות שהוא ימות? בימים האלה אני מתבישת להסתכל לו בעינים, מפחדת מעצמי.
אני יודעת שהחלומות האלה עשויים להתגשם מתישהו ואז אני יודעת שאני ארגיש זוועה כי כאילו רק חיכיתי לרגע הזה.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, בחיים שלי לא סיפרתי את זה לאף אחד.
אולי אני אמחוק את הדף הזה ולא אשלח אותו, הוא נראה לי מוגזם. אני מתביישת שהעזתי בכלל. עכשיו זה בטח יקרה ואתן תהיינה עדות שזה בגללי.

תגובתי לברקת בדף ילדים מיוחדים - נאוה

וואו, ברקת, תמיד ידעתי שאת חזקה, אבל רק עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה, איך שאת מסוגלת לשאת עליך דבר גדול כזה.
אני לא יכולה לעזור, אבל רק תדעי שאני יושבת כאן, במרחק אלפי קילומטרים, ומסתכלת בך בהערכה גדולה.

ברקת
הרגשות הם חלק מתוכנו, לדעת שהם שם זה להבין את עצמינו.
זה שאת חושבת ומרגישה לא אומר שתממשי משהו, ומודעות זה חלק חשוב שלא צריך להצטער עליו.
מה שאת מתארת קשור לדעתי לדרך ההתמודדות שלך,
ובסופו של דבר את אוהבת ומתמודדת וזה מה שחשוב.

ברקת, לא נותר לי אלא לחזק את ידייך ולתת לך חיבוק גדול.

ברקת, תודה לך על הכנות.
איזה אומץ.
אני מרגישה את כל הקושי שלך ומשתתפת,
תמשיכי לכתוב עוד-את חזקה.
המון אהבה וחיבוקים ותמיכה.

אני לא מפסיקה להתרגש ודמוע ממה שאתן כותבות....תודה על הכנות , השיתוף, ועמק הדברים.
מישהי חכמה אמרה לי פעם שבלידה הראשונה יחד עם התינוק נולדת גברת אשמה.....
וזה לא משנה מה נעשה וכיצד ננהג תמיד היא תתגנב לה לתוכנו....אולם כשאנו מודעות לכך ושמות לב ששוב היא קפצה לבקר עוצמתה פוחתת ואז גם לראות את הטוב שבה - היא שומרת עלינו......

היי_*

אז,שלום לכן נשים יפות.
עצובות ושמחות כמוני.
מלאות בתקווה ובפחד, כמוני.
אני אתוודה קצת גם. לילדה שלי יש אסטמה. אני משוכנעת שזה אני בכבודי ובעצמי מייצרת מתוך פחד
הפחד לא להיות איתה , הפחד איזה נזק קורה לה מלהיות עם הסבתא הזאת שצועקת באוזניים
הפחד ממה יקרה אם אני אמות או יותר גרוע אם אני אפצע כל כך אבל עוד אחיה
אני רועדת בכל הגוף , גם מקור אבל גם התרגשות על זה שאני אומרת את הדברים האלה כל כך ברור
יש לה אסטמה בגללי .
בגלל הפחד שלי לא להיות איתה או שהיא לא תיהיה איתי
למראית עין זה לא ניכר . היא יותר חופשיה ובטוחה ובוטחת ושמחה וחברותית ושופעת הברקות
מכל הילדים שאני מכירה . אבל עדיין-
יש לה אסטמה בגללי.
וכאילו כל זה לא מספיק לכי תשכנעי את עצמך בדבר שאין עליו עוררין שחינוך ביתי הוא האפשרות היחידה
עוד יותר להיות איתי?
ולא להיפרד
אז אני מתאמצת והולכת איתה לסבתא הדפוקה ומשתדלת לא לסבול
וככה עוד יום
שלא לדבר על היום יום שגם ככה קשה כל כך
אבל מוצאים דברים לעשות והולכים למקומות יפים ומענינים
ולוקחים הומאופט מצויין ויקרן יקרן...וזה עובד...
אני שמחה לספר שאחרי שנתיים של אינלציות לפעמים ארבע והמון פעמים שלוש פעמים ב י ו ם
יש שקט .
ואני יכולה היום לדמיין לעצמי שאולי , ורק אולי-
הלילה אני אתעורר רק בשביל להניק
וגילתי מחדש את הפרחי-באך ואני לוקחת משהו שעוזר לשחרר
והבנתי איזה טיפוס לחוץ אני
אני משחררת את עצמי.
ראיתי תמונה שלי מגיל שנתיים בערך , עם ההורים שלי כשהם עוד היו ביחד (גם כן יחד)
וכבר שם רואים שאני טיפוס קצת בודד... מתי אני אהיה אני כמו שאלוהים התכוון?..
בנתיים הלחץ מגן ירד והבנתי בזכותכן - שגם שהילד השני יבוא זה לא אומר שצריך לפנות לו מקום במיוחד
אלא דווקא זה יהיה התיקון הכי טוב .להמשיך ליהיות כולם ביחד בבית עם אופציה לשיטוטים אין סופיים ולא מסגרתיים.
אני אמשיך ביום אחר .
תודה מקרב לב רועד ומתרגש
על כל האהבה שיש פה .
אין לכן תחליף. (רציתי לכתוב-קו נטוי-לכם, אבל זה לא כל כך ברור לי עכשיו...)
לילה טוב..

היי לך ולכולם.
אני שולחת לך חיבוק.

היי

כל כך קשה לאהוב כשכל כך מפחדים
כל כך קשה לפחד כשכל כך אוהבים
והחיים יש להם מין זרימה כזאת
אוויר נכנס
אוויר יוצא
זה כל מה שצריך
השאר פשוט קורה
אז...
קחי נשימה עמוקה
ושחררי את כל האוויר באנחה
ואז...
הפחד לא משתק
הבכי יכול לצאת
הרעד משחרר
ועולם כמנהגו נוהג

אני מביטה על היצור הקטן הזה לפניו עוד דרך ארוכה
אני מביטה עליו הוא עסוק בלחקור את מה שכבר ראיתי
אני מביטה על עצמי במראה ועוצמת חצי עין
אולי כך אראה קצת שונה ,שמחה, יותר מפויסת...
אני מחליטה שהיום אשתדל קצת יותר להרגיש מיוחדת
ואולי את השיער אזיז לצד שני לשביל אחר
אולי זה השביל הנכון בשבילי...
אין ספק שבכוחי להביא לעולם כזה מן פלא
היש בי הכוח לעוד פלאים כאלה?.....

היי שלום לך.
כל היום חשבתי על איך לנסח את דברי.
רציתי לומר שרגשות אשם בעצם הם המגן שלנו, הם החומה בין הרצוי (והמוסרי) למצוי (המציאות).
רציתי לומר לך שיש משהו מאוד ריכוזי בלקיחת כל כך הרבה אשמה על עצמך. מי שמך למרכז? יש דברים שפשוט קורים.

אולי זה תמציתי מדי, אולי לא ברור.

שליחה על ידי היי* » 07 דצמבר 2001, 21:26

הי, לקח לי חודש להגיע שוב
יעל-תודה. אני מבינה.

לפעמים אני לא פוחדת. יש ימים בהם אני מצליחה להרגיש שאני אמא בסדר גמור. להביט אחורה בקצת גאווה על ההחלטות שלי, לחשוב על היום כעל יום נחמד עם קשיים סבירים, לפרגן לעצמי שפתרתי יפה כמה דברים קטנים, התמודדתי יפה עם כמה משימות יומיומיות ואני מרגישה סיפוק. להרגיש טוב עם החינוך הביתי, עם עצמי.

והיום...הכל לא עובד. לכן אני שואלת את עצמי למה זה לא יום "לא פוחדת". אני מניחה שבאחוז גבוה זה בגלל שאני לא מצליחה להרשות לעצמי שזה יהיה יום כזה. כי מהבוקר אני עסוקה במחשבות של "אני פוחדת שאני אמא לא מספיק טובה. כלומר, איומה". ואז, אין לשום סיטואציה צ'אנס. אין לי סיכוי לסלוח לעצמי על טעויות קטנות ולהמשיך הלאה. אני צוללת עם כל אחת. אין לי סיכוי להתגבר על קונפליקטים יומיומיים עם הגור שלי ולהמשיך הלאה בלי משקעים.

ואני שואלת את עצמי אם יש משהו עקרוני שמונע ממני להסכים ליום "מספיק טוב". ויש. הפחד שלי שאם לא אבקר את עצמי לא אראה טעויות. אחיה באשליה. לא אתקדם. אהיה שאננה. אבל הביקורת העצמית הבלתי פוסקת (כמו זו שמופיעה לכל אורך הדף הזה, וגם בדף "אמא שאוהבת יותר") מכשילה אותי, מונעת ממני להיות אמא טובה יותר, אוהבת יותר, שלווה יותר, בטוחה בעצמה, מקבלת החלטות טובות. הביקורת הזו, שאני לא מוכנה להפרד ממנה, פשוט מייצרת עוד ועוד טעויות.

אז מה הקצ'? עניין של מינון? עניין של יכולת לחשוב בבהירות גם בתוך סערת ביקורת עצמית? למה אני לא מרשה לעצמי לפרגן לעצמי? אני רואה שההתייסרות שלי בשאלות על גבי שאלות משתקפת בפנים של הבן שלי. במתח אצל שנינו.

נדמה לי שבפורום הזה משתתפים ספקנים, מתלבטים, חושבים, מתקדמים. זה איזשהו תנאי ללימוד- לשאול שאלות. אבל איך עושים את זה בבטחון, בלי להסתחרר מכל שאלה חדשה? ואני שואלת שאלות שמשנות לי את החיים. אין לי רשת בטחון של חברה תומכת, כי השאלות וההחלטות שלי כל כך שונות ולא מקובלות. אז איפה מוצאים את הבטחון היומיומי, הסביר? כן. יש ימים שאני יכולה לכתוב תשובה ארוכה ומפורטת לשאלה הזו. אבל למה אני לא מרשה לעצמי אותם?

עכשו אני מאוד פוחדת,
אנחנו בחינוך הביתי רק 4 חודשים,בהתחלה הכל היה נראה זוהר ,מבטיח כזה.
נשארה המציאות ואיתה צריך להתמודד ביום יום,אני ורועי,אחד על אחד.
ואני פוחדת שאני לא אעמוד בזה.
אני מנסה ללמוד יותר על למידה,מנסה להבין את עצמי.
מה אני מרגישה,מה בעצם קורה?האם מה שעובר עליי הוא חלק מהתהליך של ההתרגלות למצב החדש?
ואיך אני אעבור אותו בלי להתפרק?
אני לא חושבת על בית הספר כאופציה,אני מנסה למצוא דרך למרות הקושי להמשיך.
ואני כל כך זקוקה עכשו לסביבה תומכת.
אני פשוט עוד לא מוצאת את עצמי בתוך הסבך הזה.
אני מבולבלת,לחוצה,לא רגועה...
אני מסתכלת על הבן החכם הזה שלי,ועל איך הוא מצליח לפעמים לשגע אותי,עד שמחשבות קשות עולות במוחי.
איך עושים את זה לבד?אולי לקחתי יותר מדי על עצמי?
אחד הדברים שאני מבינה ככל שעובר הזמן הוא שלמרות הבחירה הזו שלי שבעצם מנתקת אותי פיזית מחברת מבוגרים,יש הרבה בדידות בבחירה הזו שלמרות שלקחתי אותה בחשבון
היא קשה לי נורא עכשו מכיוון שהמציאות עולה על כל דמיון.
החברים הכי קרובים מחינוך ביתי נמצאים 40 דקות נסיעה ,ורועי לא אוהב נסיעות ארוכות.
ילד אינו חברה מספיקה לאדם מבוגר,24\ 7 ומשיחות עם חברות מחינוך ביתי(לא כולן כמובן)
המרחק מחברות כמוך ,מישהי לשוחח איתה להיפגש לכוס קפה,להעזר בשעת הצורך,מקשה מאוד למרות שלכולן בן זוג ובכל זאת יש שעות מסויימות שיש עם מי לדבר.
ואני מרגישה על סף שבירה מהעניין ומחפשת פתרון אולי יותר לטווח הרחוק,עוד מספר חודשים.אולי לעבור דירה,אבל כרגע אין לי כוח אפילו לזה.
ומצטרפים לחגיגה רגשות האשמה שיש לי לגבי רועי,האם אני אמא טובה מספיק? ואולי אני עושה לו נזק ?ולפעמים אני מתעצבנת עליו אז מה התועלת בלהשאיר אותו בבית?האם זה רק אני ככה?
כשאני חושבת על זה אז עם הבחירה שלי הבאתי המון ציפיות מעצמי וכלפי התפקוד שלי כאמא.
לפעמים אני חושבת שהציפיות שלי מעצמי הן הגבוהות ביותר,ואז אני רואה אותו מצייר משהו ולא מרוצה מהתוצאה שלא יצאה בדיוק כמו בתמונה שהוא ניסה להעתיק,והוא מתייאש ומוותר,ואני שואלת את עצמי,האם גם אני כך?לא מוותרת לעצמי?רוצה הכל מושלם ומעבירה לו את זה?וממני הוא לומד את זה?
והרי אני רוצה שהוא יהיה הוא עצמו?
ולא תמיד יש לי כוח כל היום להעסיק אותו,
ולפעמים אין לי חשק לקום בבוקר,ואז אני מרגישה אשמה על כך,שאני מזניחה אותו.
למרות כל מה שכתבתי אני באמת מאמינה שדרך ההתלבטות,המחשבות,מגיעים למקומות טובים יותר(הנה אני מנחמת את עצמי).
טוב יצא לי כל מיני מישמש בטח מחר אני אמחק את הכל

אל תמחקי, מותר לך להרגיש ככה
אני אוהבת אותך ומחבקת אותך

זו תקופה קשה . אנחנו יודעות לומר את זה לעצמנו על הילדים
כשפתאום משעמם להם או שהם פתאום כועסים על העולם
גם לך מותר, וזה יעבור
מחר תזרח השמש (גם אם יהיה גשות מתחת לעננים)
ושבת כלה תאיר את אורה עליך ועל ביתך ואת תקומי טוב יותר אליה

Sometimes i fear and today is one of these days... I fear that my older son who is 3 now is not having enough stimulations or especially social stimulations. I fear that I don't do enough with with him personally because I have another 2 little ones.
I fear that if we will have to go back to America soon, we will be even more alone there and the changes will make dammage to him.
I fear that I will never have the few minutes to look at our life and to find the right between Right and Wrong and what is Right and Wrong any way? aaaaaaaaaaaaa
When we are at ho,e I feel sometimes that it is wrong but when we are with other people or children and I see the "results" I feel that I what we do is Right and when I wake up in a different day everything looks just Right So
I hope that tomorrow i will appreciate what I do with my kids again and will be greatful again that this is the way we chose and know that they will be what they ment to be in this life and I can only LOVE them as they are and love myself for who am I.

שליחה על ידי ענת* » 03 ינואר 2002, 09:32

בנות יקרות,
מדהים ומרגש כאחד לקרוא את מה שכתוב כאן. אני אחרי שלושים, התחתנתי מאוחר - אבל היה שווה לחכות לאיש הטבע שלי.
אני חושבת על ילדים ומתה מפחד: שאמות פתאום, שלא אהיה ראוייה, שאוליי לא אחוש אהבה מייד, שלא אוכל תמיד להגן, שלא אוכל לשחרר ולתת להם לפרוח כשיהיה צריך..
ובכלל, האם זה לא אגואיסטי? ואיפה אני בכל הסיפור, ונוסיף על זה את המקצועות הלא שגרתיים שלי ובן זוגי - מה שלא מבטיח פרנסה קבועה.
ואני יודעת שצריך לחתוך ולהחליט, כי הזמן לא לטובתי.
ועוד לא הספקנו לעשות את כל מה שרצינו ביחד, כי הכרנו בגיל מבוגר.. ואני לא רוצה לחוש כעס על הילד כי בגללו אולי הפסדתי משהו.
זקוקה לעזרתכן, תודה

ענת היקרה,
מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת (גם אני מצאתי את האיש שלי אחרי גיל שלושים).
חברה שלי נתנה לי עצה מאוד טובה: להתחיל עם ילדים רק אחרי שנתיים של נישואין.
לא כתבת כמה את אחרי שלושים, אבל בתור אחת שנאלצה להתמודד עם הלחץ "נו כבר, להיכנס להריון, השעון הביולוגי מתקתק" (אני מדברת על הלחץ שלי), אני יכולה להגיד בזהירות, שלא קורה כלום אם מחכים כמה שנים... (שוב, אם ב"אחרי שלושים" הכוונה לשלושים ותשע, אז אולי באמת לא כדאי לחכות יותר משנה...).
אפשר גם לעשות בדיקות ממש פשוטות ולהתייעץ עם גינקולוג (בדיקות לך ולבעלך), ואם הכל נראה בסדר (כצפוי) - קודם כל לחיות. באמת לא טוב להביא ילד מהר מתוך לחץ, והאמת - שבמקרים רבים הגוף מתנגד להיכנס להריון אם את לא מוכנה עדיין, ואז נוספות לך סיבות להיות בלחץ ולא ליהנות מהזוגיות.

Hi Anat,
Hope you read English. My computer still does not speak Hebrew. So - I also found my partner for life after 30. It was 32 actually. I got pregnant 3 month after we started to be together. It was great. So you should find the "right time" for yourself. My brother says that it is never the right time to bring kids... I want to try to say my point of view without "lecturing" about it becouse I really believe that it is a matter of listening to yourself and to your rithm with life. Fears are coming and it is OK that they come. Regarding love to the baby - it always took me about a couple of month to start loving my kids. It never came right with the birth. And then, as they grow you find yourself asking the questions of - Am I doing the right thing?But try not to bother with these questions now because they will have a different shape or taste or color as your kids will grow.
I also learned to devote myslef to be a mother and found with them the balance of being a mother and a mother who is also painting or likes to do sculpture or other things...There is a big change after they come into your life. At least in my life when I used to be individual and then took the responsibility of being a mother in the way I do it today. I assume that we will never be perfect parents more then we are. We are perfect with what we do or not do because this is who we are and accepting this allow you to be - if not a better parent then a better and clamer person for yourself. (which will make you of course a better parent too)
Also from our experiance - regarding income - kids bring MAZAL UVRACHA and the money just come to you.
And last thing is to look into yourself and see if you have the passion to be a parnet. If you do - then jump in. Cold water but highly recommended.

שליחה על ידי ד* » 04 ינואר 2002, 02:05

לפעמים אני פוחדת שאמא שלי צודקת.
שזה לא בסדר איך שאנחנו חיים - ככה עם הראש זקוף. שצריך להתכופף ותמיד להיות מוכנים למכה הגורלית שתבוא ותפיל אותנו ואת הילדים שלנו לקרשים, אחרת יהיה אוי ואבוי. ושאם לא נתכונן כבר עכשיו לגורל האיום שצפוי לנו - נסבול עוד יותר.
אין לנו עבודה קבועה.
אין לנו דירה.
אנחנו אתיאיסטים.
יש אנטישמיות, ובכלל יש הרבה אנשים רעים.

אולי היא צודקת. זה מה שמפחיד אותי.

לאילנה,אמנם לא כתבת לי אבל נגעת בליבי..
לד' היקרה,השיבולים בשדה עומדות זקופות ויפות וגאות ועם כל משב רוח הן מתכופפות,וחוזרות למצבן הקודם,הזקוף,הגאה.
אני חושבת שמי שמצליח לתת לדברים לפעמים לעבור מעליו ולא מתעקש לעמוד זקוף,עשוי
למצוא את עצמו מזדקף במהירות חזרה בלי כל פגע.
אינני יודעת אם לכך התכוונה אמך אבל להתכופף לא תמיד אומר להישבר לחתיכות,
אלא להיפך לפעמים זה להיות חכם.
וברגעי משבר כמו שאני מרגישה שאת נמצאת בו עכשו,תנסי לראות את הטוב שכן יש בחייך
ואני בטוחה שתמצאי רבים כאלה,ובעודי כותבת לך את המילים האלא אני חושבת לעצמי שזו עצה טובה שאני אתן גם לעצמי,מתוך תקווה ולא מתוך יאוש.
האמת שכבר קשה לי לחכות לבוקר שיבוא...

שליחה על ידי ד* » 06 ינואר 2002, 03:16

לאיילת השחר
תודה רבה. ההודעה שלך עודדה אותי. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מסתכלת סביבי ומשתדלת לראות, בדיוק כמו שכתבת, את הטוב שיש סביבי.
אני אוהבת את אמא שלי, אבל אני רוצה להיות שונה ממנה. אני מקוה להצליח.

שליחה על ידי ענת* » 10 ינואר 2002, 16:08

בנות יקרות,
תודה על העידוד והתמיכה, סוף סוף ישנן כאלו שמבינות, ולא אומרות שאלו שטויות.
איך מתמודדים עם הפחדים, החרדות וכל החששות? איך עושים שזה יהיה כיף ורגוע ככל האפשר?
קרה לכן שאיבדתן את עצמכן ו"נזרקתן"?? ופתאום קשה אפילו לעשות הרפייה פשוטה ונשימה אחת ארוכה ומרגיעה?
אשמח לשמוע מכן,
תודה וסופשבוע נעים

ענת, אני גיליתי שזה כמעט בלתי אפשרי בשבילי להצליח בזה לבד.
לכן אני משתדלת ללכת כמעט כל שבוע לשיאצו, ומדי פעם גם לדברים אחרים: התעמלות בשיטת פאולה (תירגול השרירים הטבעתיים), הילינג. קניתי לי גם דיסק של מדיטציה וכמה דיסקים של מוסיקה עם דולפינים וכדומה. חותמ מרפא. שיטת אבי גרינברג. דיקור סיני.
זה לא רק עוזר לי לאזן את הפחדים והחרדות למשך כמה ימים, אלא שאני ממש מרגישה שאני "עובדת" על הפחדים שלי, שיש להם שורשים היסטוריים מאוד ארוכים, ולאט לאט מפוגגת אותם. אני לומדת יותר שלווה, יותר ביטחון, יותר אמונה בעצמי ובגופי, יותר הרחקה של פחדים של אחרים (במקום מייד להכניס אותם פנימה ולהיות מושפעת מהם מאוד לרעה - להרגיש ממש בבירור שזה פחד של מישהו אחר ולא שלי, ולהשאיר אותו בחוץ). אבל זה תהליך שלוקח לי שנים. נקווה שעד גיל 70 אני כבר אהיה מאוד מאוזנת

וכשאני מאבדת את עצמי - אני סולחת לעצמי. אני לוקחת פסק זמן מהחיים ועושה מה שבא לי (גם אם זה לראות חמש פעמים ברציפות את אותו פרק של איזו טלנובלה-לא-חשוב-איזה) (במידה שמתאפשר, כי היום כשיש לי ילדה קטנה אני לא יכולה "להיזרק" לגמרי, כמו שאפשר לנחש), כי אין לי כוח גם להיות במירוץ וגם לחרדות.

כלפי חוץ אני עשוייה להצטייר כגיבורה.
אבל מרגישה מאוד פחדנית. לא מדברים מוחשיים (מהחושך, מגנבים) לא פוביות היסטריות (מג'וקים או כינים).
אלא פוחדת ממשהו מאוד מופשט בעיני, העתיד.
החלטות שלי כיום, ישפיעו על עתידי ועתיד משפחתי.
המסלול שלי בחיים היה די מתוכנן עד לא מכבר, לפני לידת בכורתי. הסטיה ממנו רק הלכה והתעצמה עם לידת בתי הקטנה.
אני מרגישה שעלי להחליט החלטות גורליות (בלי פטליזם). אני מנסה לדמיין איך זה מרגיש בלי הורמון הפרולקטין בגוף, האם אני עדיין "קרייריסטית"?

אמהות אמיצות ונפלאות שכמותכן,
וואאוו....
אני מחפשת אתכן כבר חצי שנה מאז שאורי נולד ולא מוצאת, והנה אתן הייתן כאן כל הזמן הזה...
אני קוראת את הדף המופלא הזה ומרגישה שיש תקווה ושאולי בעצם אני קצת פחות לבד.
הדמעות זולגות להן וקצת קשה לי לכתוב כך,
שולחת לכולכן הרבה הרבה אהבה

דניאלה ברוכה הבאה

הילד שלי חולה!!!!!!!
כבר חודש שאנחנו לא ממש מצליחים לצאת מהמחלות ואני מרגישה שאיבדתי את הבטחון שלי.
ממשהי שלא מכירה רופאים הפכתי פתאום לאחת שהולכת לרופא כל שני וחמישי ובעיקר התחושה הקשה היא שאיבדתי את הבטחון שאני יכולה לדאוג לו.
בלילות הלבנים, כשהפחד ממלא אותי ואני קולטת שאני אני ה"אמא" שאמורה להיות העוגן הבלתי מעורער לבן שלי וכל מה שעובר בראשי זה - הצילו איפה אמא שלי, אני נבהלת.
מה, כך גם אמא שלי הרגישה? ואולי זה בכלל הזמן והנסיון שיוצק תוכן במושג הזה "אמא" (הוא בן חצי שנה) ומתי ואם בכלל מרגישים את הבטחון הזה ביכולת לספק לו את הבטחון שהוא כל כך זקוק לו???
מקוה שמחר יראה אופטימי יותר.

דניאלה, תתקשרי אולי אני יכולה לעזור
הטלפונים שלי ב נאוה פרנס

איזה דף מקסים! איזה דף מדהים! גם אני מצטרפת...

כל הכבוד לכן אמהות חינוך ביתי, על כל ההשקעה האינסופית בילדיכן. כ"כ לגיטימי להרגיש רגשות כה עזים כפי שתיארתן פה לאורך הדף. אין לי שמץ של ספק כי מקצוע האימהות דורש כוחות נפשיים ופיזיים פי כמה וכמה מכל קריירה אחרת.
גם לי הרבה יותר נוח לשקוע באיזשהו פרוייקט גרפי במחשב, ו"להשליך" את הילדים לטיפולו של בעלי,
הרבה יותר כיף לי לצייר עוד ציור דיגיטלי מאשר להפריד בין 2 הגדולים שרבים ומכסחים זה את זו.
וכמה שאני מאמינה שאין כמו בבית וששום גננת לא תחליף את אהבת האם, כולי מיטלטלת בהתלבטויות אינסופיות: האם לעשות את הצעד ה"מטורף" ולהשאיר את ילדי איתי בבית? האם זה באמת מתאים לכל אחד מהם? האם בכלל יש לי כוח לזה? (רק מלהיות איתם מ-13:00 עד הערב ביחד מתיש אותי כליל!)
האם אדחה את המימוש העצמי שלי לגמרי עד גיל הפנסיה? (גם ככה אני מרגישה לא מספיק ממומשת...)
ואיך יגיב בעלי, שלוחץ עלי לעבוד כדי לעזור בכיסוי המינוס ובעול הפרנסה? (והודה בפני שהוא פשוט מתבייש להגיד לאחרים שאשתו "בבית"!) והאם אני עצמי באמת שלמה עם זה? (הרי ילדים זקוקים גם לגבולות, עם כל הכבוד לדמוקרטיה!)

כרגע אני בבית עם תינוקת מתוקה בת 4 חודשים כמעט, מנסה להוציא תחת ידי יצירות שאולי יכניסו גם קצת כסף, ויוצאת לעבוד 4 שעות בחוץ פעם בשבוע. לילדה הגדולה (בת 5) קיצרתי את יום הלימודים בגן מ-15:30 ל-13:30 ואז אני גם לוקחת את בני האמצעי (3).
הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, שנולדתי בתקופה הלא-נכונה: היה עדיף לי להיות האשה בבית, שתפקידיה מוגדרים, ושאין טשטוש הבדלים מבלבל שכזה בינה ובין בעלה.
אז נכון שאני נהנית מכך שיש לי רשיון נהיגה, שאני מרויחה כסף בזכות עצמי, ושבעלי הוא זה שעושה את הספונג'ה, אבל זה פשוט מדי כבד בשבילי, כל העול הלא-טבעי הזה, שאני מרגישה שמרחיק אותי מילדי. גם החיים פה במדינה הזאת לא מאפשרים להתקיים מאהבה ומלחם צר ומים לחץ, כל דבר עולה כסף, והרבה! אז איך אפשר להתמודד עם הכל ביחד?
איך אפשר לגדל את כל הילדים ולתת להם את המקסימום - אוכל, בגדים, חינוך טוב, ספרים, יחד עם סבלנות ותשומת לב לכל אחד, בלי לעבוד? והאם זה אפשרי לעבוד כשכולם מתרוצצים לידי כל היום בבית (בלי לחוש רגשי אשמה)???????????

אני לא יודעת, נמוש. איך חיים בלי לחוש אשמה? זה אחד מהדברים שהחלטתי להצליח ללמוד, בתקופה זו של חינוך ביתי. הרבה פעמים אני חושבת, "אני עושה את כל זה בשבילי". ולפעמים, כשכל היום עבר, ולא מצאתי 5 דקות פנאי לעצמי. אני עוצרת וחושבת, אולי במקום ללכת לישון עכשיו, כשאין לי כוח ליצור, פשוט אתחבר לאינטרנט, ואלמד עוד משהו חדש.
אני מרגישה שאני לומדת על ביטחון עצמי. על ללכת עם התחושה הזאת, שמרגישים בבטן. לבטוח בעצמך, לנסות ולהתחזק. אני מדברת על עצמי ("רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה"...).
צריך ללמוד לא לחוש רגשות אשמה. ולחיות ככה, בלי. כשאני מריצה במוחי סיטואציה מחיי היום יום, ולפעמים חולקת אותה עם בעלי, אני רואה, שאת רגשות האשם, לרוב, אני בחרתי לקחת. אף אחד לא הכריח אותי, והרבה פעמים הם אפילו לא הוצעו. גם את להניח לא לתת לרגשות האשם שלי לקבוע את התנהגותי.
וגם חשוב לא לפחד. לנסות לא לפחד. זו תחושה מאוד נעימה בבטן. ביטחון. היא מופיעה אצלי בבטן לפרקים. פרקים קצרצרים בהם אני שלוה ולא מהססת בדרכי וזה מאוד נעים לי.

הרבה ממה שעובר עלי, בעיקר במחשבות, קשור לחינוך הביתי.
הרבה למידה על עצמי. אני רואה מראות קטנות של עצמי ושל שותפי כל היום, 24 שעות ביממה, גם בעיניים עצומות.

לפעמים אני פוחדת שאני לא בן אדם מספיק טוב. שלא אהיה מורה ראויה בעיני לילדי, מודל טוב לחיקוי.
אני מסתכלת על מעשי, על התנהגותי (בעבר ובהווה) ומתוך ביקורתיות (תכונה שבזמן האחרון אני נעשת מודעת אליה יותר ויותר ורואה אילו התנהגויות לא נעימות שלי כלפי הזולת נבעו מתכונה זו שלי), לא בטוחה שאני מספיק טובה.
אני מתכוונת במובן של טוב. האם אני אישה טובה? אני רוצה שבנותי תהינה נשים טובות. לא כאלה שאומרים עלין שהן טובות כי אין משהו אחר לומר אלין. אלא, שיהיו טובות באמת, שיהיה להן נעים עם עצמן מבפנים ומבחוץ.

לראשונה התוודעתי לאתר המקסים הזה, אני חייבת לציין שהתפעלתי מאוד, ישר כוח.
אני אמא לילדה בגיל כמעט שנתיים, בתי מקסימה אני מאוד אוהבת ומחוברת אליה בעמקי נשמתי, הקשר שלנו יוצא מן הכלל. הבעיה שלי היא עם בן זוגי ,אני נוראה, נוראה ושוב נוראה מאוכזבת מתוסכלת וכועסת מאוד עליו כי הוא לא ממלא את תפקידו כהורה וכבעל. בעלי לא רוצה להיות שותף ומעורב בגידול הילדה, הכל מטיל עלי, אדיש לצרכים של הילדה ושלי ומרוכז רק בצרכים שלו. ניסתי לדבר איתו הוא לא מוכן לשמוע אותי לא רוצה בכלל לדבר איתי,לא רוצה שום קשר לא מילולי ולא גופני.אני מרגישה בדידות תהומית, עצב ודיכדוך עמוק מאוד שלא עובר, מרגישה חוסר אונים ווחוסר רצון לחיות, ושום דבר לא משמח אותי מלבד הבת שלי. אני כל הזמן חרדה דואגת על כל מיני דברים. אני לא יודעת מה לעשות.
בנות אולי יש לכן עיצה בשבלי.
אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את גודל הכאב והרגשות הקשים שיש לי סביב הקשר הזוגי.
תודה צופית

תתגרשי -- מהר.