מה טוב בחינוך ביתי

יש הרבה "חיים" שהם דומים לבית הספר. אולי אפילו הרוב.
מי שאי פעם רוצה להיות שכיר, או לעבוד בארגון גדול ו/או היררכי.

החוויה שלי שונה. עבדתי בהחלט בסוג כזה של עבודה, ולא הרגשתי שזה דומה לבי"ס בשום צורה, או שבי"ס הכין אותי בצורה טובה לזה. ואגב, הייתה לי שם חוויה טובה מאוד.
צר לי שלא אתייחס לכל הנקודות. אני פשוט חושבת אחרת גם לגבי מה יש בבי"ס וגם לגבי איך נראים החיים אח"כ. כלומר, אנחנו לא מסכימות על העובדות.

אני ערה לעובדה שיש המוני ילדים שגדלים על מטרנה, שזה בחלק מהמקרים מוסיף קשיים ואתגרים לחיים שלהם ושל ההורים שלהם, אבל שזה לא פתרון רע לכל מיני מצבים.
אנחנו פשוט מנהלות שני דיונים שונים (-: שזה בסדר גמור כי שניהם חשובים בעיני, אני רק רוצה להגיד את זה בצורה ברורה. אני מדברת על מטרנה מול הנקה באופן מופשט. אני עומדת על יתרונות ההנקה מול חסרונות המטרנה. חשוב לי להבהיר אותם, קודם כל לעצמי. והשאלה מתי בכל זאת מטרנה היא הפתרון בגלל כל מיני נסיבות של משפחה מסוימת, ומה אפשר לעשות כדי למזער את חסרונותיה - זה דיון ברובד אחר.
מעניין שגם בדיונים באמת על הנקה/ תמ"ל, הדיון הרעיוני המופשט מתקשה להתקיים בלי הקולות של הדיון האחר, על כך שזה לא תמיד הולך ולא מתאים לכולם ואיך החברה מאתגרת את זה מאוד, ולמה מי שלא הניקה לא צריכה להרגיש רע עם עצמה. אולי יש בזה משהו טוב, שהתיאוריה לא מתקיימת בחלל הריק, ולצידה יש את איפה שזה פוגש כל אחד באופן אישי.

מי שאי פעם רוצה להיות שכיר, או לעבוד בארגון גדול ו/או היררכי,
רק לעניין הזה, רוצה להוסיף הערה צדדית - יש סוגים של עבודה שלא ממש מתקיימים מחוץ לארגונים גדולים. או שלעשות אותם בתוך ארגון גדול מאפשר להתעסק רק בחלק ה"מקצועי" או ה"ליבתי" של העבודה בלי להתעסק בניהול/שיווק (למי שפחות אוהב את החלק הזה).
מי שבמקרה ממש אוהב סוג כזה של עבודה, יכול למצוא את עצמו עובד כשכיר בארגון גדול, למרות שאין לו רצון דווקא לעבוד בארגון כזה. ולדעתי זה מעולה כשמגיעים לארגונים גדולים והיררכיים אנשים שלא מחפשים דווקא להיות בתוך מערכות כאלה.
כך שאני מסתייגת מהחלוקה הזו, לאנשים שמעניינים אותם חיים "כאלו" ולאנשים שלא.

זה זה שיש כישרון, ולמדוד רק השקעה, ולתת ציון נכשל למי שהצליח בלי להשקיע - זה ממש לא הוגן, וגם ממש לא קשור לחיים. כי במציאות, מי יפטר אותך אם הצלחת לפתור ממש בקלות ובלי להתאמץ משימה?

אני בדיוק מתמודדת בימים אלה עם ספקות סביב הנקודה הזאת.
בבית הספר הצלחתי לתחמן את דרכי כך שלא ישימו לב שאני לא עושה שיעורים וקוראת ספרות יפה במקום להקשיב, ובכל זאת להשיג את ה-90ים. ככה, בדרך הקלה והתחמנית.
בגרות לא השלמתי, פסיכומטרי לא עשיתי, כי לא היה לי כוח להתאמץ.
במשך שנים הצלחתי איכשהו לעבוד בתחום שבא לי נורא בקלות, אבל שהיווה פשרה מעצבנת ולא אפשר לי הגשמה כלשהי.
היום, שאני יודעת מה אני רוצה לעשות, ויש לי דרך לעשות כדי להגשים את זה, אני מגלה שמעולם לא למדתי להשקיע. לא למדתי להתאמץ. לא למדתי לדרוש מעצמי. מעולם לא באמת התנסיתי בהתמודדות עם אתגרים לימודיים.
וקשה לי. יש רגעים שאני קצת מפקפקת ביכולת שלי באמת להתאמץ ולהצליח ולסיים תואר ראשון. כולה תואר ראשון, כן, של-99% מהאנשים שלמדו אתי בכיתה יש כבר מזמן, כולל אלה שלא היה ואין להם חצי מהכישרון שלי.
ואני רואה את הבן שלי, שהולך בדרך דומה לזו שאני הלכתי בה, אבל בצורה יותר קיצונית.
למשל, היה לו לא מזמן מבחן במדעים. כשהוא הגיש אותו למורה, היא אמרה לו (בחיוך ובחיבה): שלא תעז לקבל מאה, אתה שומע? זה יהיה ממש לא פייר!
כי הוא לא היה נוכח בכיתה בשיעורי מדעים בערך כל התקופה שבה נלמד החומר למבחן.
הוא קיבל 105.
הוא לא עשה שיעורי בית מימיו.
לא הגיש עבודה מאז כיתה ב'.
המחברות שלו ריקות לחלוטין (בתחילת שנה אנחנו לא קונים מחברות חדשות. רק מדבקות. פשוט מדביקים מדבקה חדשה על הישנה ומשנים את שם המקצוע והכיתה).
ואני נורא מתלבטת מה לעשות בעניין הזה.
כרגע הנטייה היא להעביר לחינוך דמוקרטי, עם כיתות קטנות יותר ושיטות לימוד רלוונטיות יותר, בתקווה שהוא ימצא את עצמו ויקבל מוטיבציה לקחת חלק פעיל במה שנקרא "הלימודים", ואז אולי אולי, בתקווה, יצטבר אצלו איזה ניסיון מינימלי בהשקעה, מאמץ, דרישה עצמית, התמודדות.
כי באמת שעל רקע החוויה שלי, מאוד מדאיג אותי הכיוון שזה הולך.

איזה דיון מעניין! רציתי רק להאיר שיש דברים שבתי ספר מסוימים כן מאפשרים מעצם היותם "מערכת". אני למשל למדתי קולנוע בתיכון. בית הספר סיפק לי ידע מקצועי, ציוד שעולה המון כסף, תמיכה רגשית ומקצועית ואמונה. אני לא מאמינה שבגיל 16, 17, 18, הייתי יוצרת סרט בלי גיבוי מערכתי מאחוריי. אני, ספציפית. היו איתי תלמידים שכן, שהיה להם מנוע וכוח, לי לא היה ועדיין אין.

יחד עם זאת, הדבר העיקרי שקיבלתי מכל בתי הספר שלי היא סלידה איומהה מבתי ספר.

יעלי לה, אפשר כמה שאלות הבהרה?
למה את קוראת למה שעשית __בדרך הקלה והתחמנית ? הרי אני מניחה שלמדת איכשהו - מקריאה של מחברות, מהקשבה פה ושם, מספרים, ממשהו, לא? למה הדרך הזו, שהייתה כנראה אפקטיבית, היא תחמנית?
ולעבוד במשך שנים במשהו שהוא פשרה מעצבנת. נראה לי שמצריך משמעת עצמית ומאמץ, לא?

בגרות לא השלמתי, פסיכומטרי לא עשיתי, כי לא היה לי כוח להתאמץ.
אבל אם קיבלת במבחנים ציונים טובים, אותה מידה של השקעה הייתה מניבה גם ציונים טובים בבגרויות, לא?

כנ"ל אגב לגבי הבן שלך - אם הוא לא היה בשיעורים והמחברות ריקות אבל הציונים גבוהים, אני מניחה שהוא לומד מקריאה? זו דרך טובה פחות ללמוד?

יכול להיות שבאמת יש בעיה בכך שהכול פשוט קל לו. אבל להתאמץ על ריק, מאמץ שאין בו צורך, זה לא נראה לי סביר. לכן צריך משהו שבאמת יאתגר אותו. אולי יש תחום שמעניין אותו להתקדם ברמה גבוהה יותר ממה שמלמדים? אולי באמת בבי"ס דמוקרטי יתאפשר לו להצטרף לקבוצות מתקדמות יותר?

למה את קוראת למה שעשית בדרך הקלה והתחמנית ?
רוצה לומר, לפעמים המערכת יכולה לנטוע במישהי אמונה כזו, שמה שהיא עושה הוא תחמני ו"לא בסדר" כשלמעשה היא מתפקדת בצורה הגיונית לגמרי.
והאמונה הזו עשויה להיות המכשול האמיתי.
כי אפשר גם לספר סיפור אחר על ילד שהכול הולך לו נורא בקלות - שגם למים של התואר הראשון אין לו בעיה לקפוץ ראש, כי למה שיפסיק ללכת לו בקלות דווקא שם?

למה את קוראת למה שעשית בדרך הקלה והתחמנית ? הרי אני מניחה שלמדת איכשהו - מקריאה של מחברות, מהקשבה פה ושם, מספרים, ממשהו, לא? למה הדרך הזו, שהייתה כנראה אפקטיבית, היא תחמנית?
אומרים אותו דבר 200 פעם במהלך שיעור אחד, מספיק שהאוזן שלי תקלוט פעם אחת ואני אבין. זה הספיק בשביל רוב המבחנים.
אלה שהיה צריך לשנן בהם רשימות כמו "10 תכונות של חומר X", "הסיבות לפרוץ מלחמת Y" וכאלה... חרטתי סימני תזכורת על העיפרון... תחמון.
הציון בתעודה לא משקף רק את המבחן אלא גם שיעורי בית וכל זה. כאן נכנס הקטע העיקרי של התחמון. הצלחתי לגרום לכולם להאמין שאני עושה שיעורי בית בלי שעשיתי. כששאלו מי לא עשה לא הצבעתי. ואם המורה נתנה לי לקרוא, עניתי מהראש תוך העמדת פנים שאני קוראת מהמחברת. גם הצלחתי ליצור רושם של הקשבה בלי שהקשבתי. קלטתי מילה מפה מילה משם, אז אם פתאום הותקלתי בשאלת פתע באמצע ארץ-עיר סוער עם שכני לשולחן, הצלחתי איכשהו לחזור למה שכן שמעתי, לחבר את זה לשאלה שנשאלתי, ואיכשהו להשחיל פנימה עוד נקודה שהמורה בכלל לא חשבה עליה ולגרום לשיעור לתפוס בכלל כיוון אחר שמעניין אותי יותר. בנוסף יש לי צורה כללית כזאת של חננה-חביבת-המורה, זה גם כן שיחק לידיי.
אז כן, למדתי קצת פה קצת שם, פשוט בלי לעמוד ב"כללים" של הלמידה.

_בגרות לא השלמתי, פסיכומטרי לא עשיתי, כי לא היה לי כוח להתאמץ.
אבל אם קיבלת במבחנים ציונים טובים, אותה מידה של השקעה הייתה מניבה גם ציונים טובים בבגרויות, לא?_
לא בדיוק. כי בשביל להוציא תעודת בגרות צריך מינימום יחידות. חוץ מספרות ואנגלית לא הגברתי כלום. למה? כי הת-ע-צל-תי. זה נותן לי 17 יחידות, לא מספיק בשביל לסיים את התיכון הדי-נחשב שלמדתי בו. באקסטרני זה היה מספיק, אבל לצערי לא למדתי באקסטרני ואבוד לי (בדקתי).
(אגב, גם את המבחן בהתעמלות לא עשיתי מאותה סיבה, וההשלכות אותן השלכות)

ולעבוד במשך שנים במשהו שהוא פשרה מעצבנת נראה לי שמצריך משמעת עצמית ומאמץ, לא?
מסוג מסוים כן, אבל לא מהסוג שחסר לי, זה שאני מדברת עליו.
לא מהסוג שאפשר (שאמורים?) לרכוש בבית ספר.

כנ"ל אגב לגבי הבן שלך - אם הוא לא היה בשיעורים והמחברות ריקות אבל הציונים גבוהים, אני מניחה שהוא לומד מקריאה? זו דרך טובה פחות ללמוד?
תהרגי אותי לא מבינה איך הוא לומד. הוא לומד מהאוויר. לפעמים נדמה לי שהמוח שלו מחובר לוויי פיי או משהו.
אם זאת דרך פחות טובה ללמוד? אני לא יודעת. מקווה שלא.

יכול להיות שבאמת יש בעיה בכך שהכול פשוט קל לו. אבל להתאמץ על ריק, מאמץ שאין בו צורך, זה לא נראה לי סביר.
בהחלט לא. נמאס לנו מזה סופית (לנו כמשפחה, מהדרישה הזאת של ביה"ס הרגיל, ומההתמודדות של ביה"ס הזה מהעובדה שהדרישה הזאת מקבלת 0 שיתו"פ מהבן שלי)
לכן צריך משהו שבאמת יאתגר אותו. אולי יש תחום שמעניין אותו להתקדם ברמה גבוהה יותר ממה שמלמדים?
זהו, שלא מעניין אותו להתקדם. הוא לא מרגיש בדרך לאנשהו, שצריך לעשות משהו כדי להגיע לאנשהו. ולא בטוח שזאת בעיה או טעות, אני באמת לא יודעת.
אולי באמת בבי"ס דמוקרטי יתאפשר לו להצטרף לקבוצות מתקדמות יותר?
קודם כל כן, אבל לא רק זה, אני מקווה שבבי"ס כזה הוא יבחר דברים. בניגוד למה שקורה עכשיו, שהוא חייב דברים והבחירה שלו היא על דרך השלילה - בחירה לא לעשות את מה שחייב.
ואם הוא יבחר כן לעשות משהו, כל דבר, אז הוא ידרוש מעצמו בעצמו.

זה, זה מה שחסר לי בבית ספר "רגיל".
שאתה לא לומד לדרוש מעצמך כלום, כי דורשים ממך בשבילך (במקומך). ואז, אם קל לך לעמוד בדרישות, לא למדת שום דבר שאי אפשר למצוא בגוגל.
אגב, יש ילדים שלא ילמדו את זה בדמוקרטי (מה ילדים אינם לומדים בבית ספר דמוקרטי). מניחה שזה מאוד אינדווידואלי.
אבל זה באמת יתרון מסוים שיכול להיות לבית ספר על פני חינוך ביתי, בעיניי, בתחום הלמידה (כלומר חברים וזה בצד): ההזדמנות ללמוד לדרוש מעצמך דברים.
יש כמובן עוד הזדמנויות לזה, שכן אפשר ליישם בחנ"ב. יש ילדים שלא ילמדו את זה בשום סוג של בי"ס אבל כן בלימודי נגינה או אמנות או התעמלות קרקע.
אבל בי"ס, מרגע שנכנסת אליו, מעמת אותך עם הנושא הזה די באינטנסיביות, לטוב ולרע.

אבל להתאמץ על ריק, מאמץ שאין בו צורך, זה לא נראה לי סביר.
השאלה אם המאמץ הוא ערך או דרך

_{התשובה שלי לעצמי מאד ברורה}

הממ.. מעניין מה שאת כותבת על התחמון. אני לא הייתי מחשיבה את זה כתחמון. אולי הייתי ילדה צינית מדי, אבל תמיד היה נדמה לי שיש איזו הסכמה שבשתיקה שכל עוד אתה לא מפר כללים בצורה גלויה שהמורים חייבים להגיב עליה, או עושה משהו שהוא ממש רמאות הארד קור, זה לא ממש מעניין אף אחד באמת.

לפעמים נדמה לי שהמוח שלו מחובר לוויי פיי או משהו.
D-: ילד משוכלל.

_זה, זה מה שחסר לי בבית ספר "רגיל".
שאתה לא לומד לדרוש מעצמך כלום, כי דורשים ממך בשבילך (במקומך). ואז, אם קל לך לעמוד בדרישות, לא למדת שום דבר שאי אפשר למצוא בגוגל._

זה באמת יתרון מסוים שיכול להיות לבית ספר על פני חינוך ביתי, בעיניי, בתחום הלמידה (כלומר חברים וזה בצד): ההזדמנות ללמוד לדרוש מעצמך דברים.

יש פה סתירה... אבל האבחנה הראשונה שלך דווקא נראית לי נכונה. אני בוודאי הרגשתי ברוב השנים שלי בבי"ס שאם אני מספקת את מה שמחייבים אותי אז שיעזבו אותי לנפשי ולא ינברו בכל השאר (סקרנות, השקעה וכו'). אבל לא כל הילדים מרגישים כך.
בתיכון נדמה לי שזה השתנה, כנראה גם בגלל שאופי המסגרת השתנה, גם בגלל כמה מורים מעולים שהיו לי וגם בגלל כל מיני שינויים פנימיים שלי. לא יודעת מה היה הגורם המשמעותי ביותר.

שליחה על ידי תמי* » 14 דצמבר 2015, 14:49

טלי,
למה לדעתך לא נדרשת תושיה בבית הספר? את הנקודה הזו לא הבנתי.
אני רואה הרבה תושיה: לא להכין שיעורים ולקרוא את התשובה מהמחברת כאילו כן הכנתי אותה מראש; לכתוב פתקים בלי להראות שבכך אני עוסקת; להצליח לשבת ליד הילדה שאני רוצה (ועד 5 בנות רוצות).
אולי את מתכוונת למשהו אחר?
אני הרגשתי שלמדתי עוד משהו בבית הספר: לפצח את קו המחשבה של המורה, ממש עד כדי הבנה איזה סוג של שאלות היא עומדת לשאול בבחינה, ואיזה סוג של תשובות יראו לה מעולות וכדומה. זה מאוד יעיל לחיים.

יש פה סתירה...
אכן נראה כמו. אני אחדד את הכוונה שלי:
זה, זה מה שחסר לי בבית ספר "רגיל" = מוסד חינוכי רגיל של משרד החינוך בישראל.
_שאתה לא לומד לדרוש מעצמך כלום, כי דורשים ממך בשבילך (במקומך). ואז, אם קל לך לעמוד בדרישות, לא למדת שום דבר שאי אפשר למצוא בגוגל.

זה באמת יתרון מסוים שיכול להיות לבית ספר - כלשהו, במובן של מקום שהולכים אליו מחוץ לבית על מנת ללמוד, לרכוש השכלה ומיומנויות והעצמה - מכל סוג שהוא, בהנחה שלילדים שונים מתאימים סוגים שונים, ושמקום כזה יכול גם להיות ממש מוצלח ואשכרה לשרת את מטרתו - _על פני חינוך ביתי, בעיניי, בתחום הלמידה (כלומר חברים וזה בצד): ההזדמנות ללמוד לדרוש מעצמך דברים.

יעל
אני לא רואה במה שעשית תחמון. והדרך שלי הייתה דומה, רק שאני הרחבתי פיזיקה ומחשבים, והחוויה שלי שונה לחלוטין. לא למדתי לדרוש מעצמי דברים, וה"מיומנות" הזו נראית לי חשובה בערך כמו ללמוד להאשים את עצמי. כל הדפים שמדברים על אנלרנינג לללמוד לדרוש מעצמי ראייה לכך. למשל ביד רכה . זה לא הפריע לי "לקפוץ ראש" לתואר ראשון (ולבחור את הקורסים הקשים יותר והמעניינים יותר).

למען האמת, גם אם את מאמינה ב"לדרוש מעצמי" בית ספר הוא ממש ממש ממש מקום גרוע - כי הוא מלמד אותך לציית לדרישות של אחרים וזה בעיקר מפריע ללעשות מה שאני דורשת מעצמי (פיכסה!). אבל בעיקר הוא מלמד שזו הדרך להתקדם - לדרוש מעצמי. ואני מעדיפה ללכת ביד רכה{{}}, זה עובד טוב יותר.

בית הספר לא מלמד את מי שצריך להתאמץ לדרוש מעצמו דברים. מהחטיבה היה שיעור שלא ממש הצלחתי בו - אנגלית, וזה ממש לא עזר. למען האמת, אני אפילו לא יודעת מה גרוע יותר - המצב הרגיל, בו התלמידים לא מפנימים את הדרישות של בית הספר, ומתייחסים אליו כאל הפרעה לחיים, או המצב בו הם מפנימים את הדרישות האלו, ומתחילים לדרוש מעצמם לעמוד בדרישות. אני חושבת שהמצב השני. ואני חושבת שזה שהייתי תלמידה מצטיינת הגן עלי מפני חלק גדול מהנזק שיש בבתי הספר (הרגילים, סטנדרטיים, ישראלים, שבהם למדתי).

יותר מזה, ההבנה איך לפצח את קו המחשבה של המורה נראית לי בתור אחד הדברים שממש רע שלומדים אותם. כשזה קשור למתמטיקה - זה אסון בעיניי. היה מקום אחד בו הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות - לפצח את קו המחשבה של המורה. ברחתי משם די מהר.
אני כן מאמינה בחוקים - חוקי הטבע. הם שרירים וקיימים. ויש פתרון נכון לתרגיל במתמטיקה, ודעתו של המורה לא קובעת אותו. בבית הספר יש ילדים שלומדים את ההפך - שיש את דעת המורה, היא האמת, והיא שרירותית. קראתי על זה באחד מהספרים של הולט, ואז חיברתי את זה לחוויה שהייתה לי אז. לדעתי זו בכייה לדורות, ה"למידה" הזו.

למען האמת, גם אם את מאמינה ב"לדרוש מעצמי" בית ספר הוא ממש ממש ממש מקום גרוע - כי הוא מלמד אותך לציית לדרישות של אחרים וזה בעיקר מפריע ללעשות מה שאני דורשת מעצמי (פיכסה!). אבל בעיקר הוא מלמד שזו הדרך להתקדם - לדרוש מעצמי. ואני מעדיפה ללכת ביד רכה, זה עובד טוב יותר.
את חושבת שזה נכון גם בבתי ספר דמוקרטיים?
השאלה מופנית לא רק לאישה במסע אלא גם למי שלמדה או ילדיה לומדים / למדו בבית ספר כזה.

אגב אני לא חושבת שדרישה מעצמי סותר ביד רכה.
בחיים יש דברים שצריך לעשות, נקודה.
שאני עושה כי צריך, נקודה.
ביד רכה זה איך אני אתייחס לעצמי בעודי עושה או לא עושה אותם.

_אגב אני לא חושבת שדרישה מעצמי סותר ביד רכה.
בחיים יש דברים שצריך לעשות, נקודה.
שאני עושה כי צריך, נקודה._

לדעתי - סותר. מה "צריך לעשות"? ומה יקרה אם לא תעשי את זה? זה אפשרי, ולכן את יכולה לא לעשות את זה, ו"צריך" ז פרשנות, השקפת עולם. כזו שאפשר לשנות.

"צריך" יכול להיות במסגרת דברים שאני רוצה.
כמו שאם אני רוצה לאכול תבשיל מסוים, אני צריכה לבשל אותו, אם אני רוצה ללבוש בגד מסוים אני צריכה לכבס אותו, אם אני לא רוצה להשתמש בחד פעמי אני צריכה לשטוף כלים.
בדברים האלה אני מאוד מיומנת ועדיין הם לפעמים קשים לי.
בתחום שקשור למחשבות שלי על בית הספר - אם אני רוצה לקבל דיפלומה מסוימת אני אצטרך לקחת קורסים מסוימים ולהגיש ממ"נים כאלה וכאלה.
צריכה. דורשת מעצמי. כי אני מעוניינת בתוצאות המעשים האלה.
כמי שלא מיומנת בדרישות האלה בכלל, כי לא הייתי צריכה לדרוש אותן מעצמי מעולם, אני ממש ממש נאבקת. קשה לי!
בתוך המאבק הזה אני נוקטת ביד רכה כלפי עצמי.
לכן זה לא סותר.

יעל
אני לא קוראת לחוקי הטבע "צריך". אם אני אזרוק משהו, המשהו יפול, ולא ירחף באוויר. האם המילה "צריך" מתאימה לפה?
כך, יש דברים הקשורים ביניהם בקשרי סיבה-תוצאה. אם אני רוצה ללבוש בגד, אני אכבס אותו. או שאבקש ממישהו אחר לכבס אותו. או שאשלח אותו למכבסה. או שאלבש אותו לא מכובס. או ש...
אני לא צריכה לכבס אותו. אני יכולה לבחור לכבס אותו. או לבחור במשהו אחר.

זה יכול להישמע כמו הבדל מילולי (ואולי בשביל חלק מהאנשים זה רק סמנטיקה - משמעות רגשית של מילים לא חקוקה בסלע, היא דבר שהוא גם אישי וגם חברתי), אבל בשבילי זה לא. ויש הבדל מהותי בין להיות צריכה לשטוף כלים, לבין לבחור לעשות את זה. ואני לא צריכה להגיש ממנים. אני בוחרת לעשות את זה.

ההבדל בין לבחור, לבין להצטרך ולדרוש מעצמי הוא מהותי בעיניי. והוא גם מוביל לתוצאות שונות בעתיד.

אני לא מיומנת בלדרוש מעצמי. אולם יש לי רצונות חזקים, ואני פועלת להגשמתם גם כשזה כרוך בקשיים. אולם אני לא דורשת אותם מעצמי, ומאבק מבחינתי סותר יד רכה. יותר מכך, לדעתי מאבק מקטין את הסיכויים להשיג את שברצוני בטווח הארוך. בכל מקרה, זה נוגע יותר לדף ביד רכה{{}}, ואני אמנע מלחזור על הכתוב שם. אסתפק בכך שאני לא מסכימה.

הצלחתי לגרום לכולם להאמין שאני עושה שיעורי בית בלי שעשיתי. כששאלו מי לא עשה לא הצבעתי. ואם המורה נתנה לי לקרוא, עניתי מהראש תוך העמדת פנים שאני קוראת מהמחברת. גם הצלחתי ליצור רושם של הקשבה בלי שהקשבתי. קלטתי מילה מפה מילה משם, אז אם פתאום הותקלתי בשאלת פתע באמצע ארץ-עיר סוער עם שכני לשולחן, הצלחתי איכשהו לחזור למה שכן שמעתי, לחבר את זה לשאלה שנשאלתי, ואיכשהו להשחיל פנימה עוד נקודה שהמורה בכלל לא חשבה עליה ולגרום לשיעור לתפוס בכלל כיוון אחר שמעניין אותי יותר. בנוסף יש לי צורה כללית כזאת של חננה-חביבת-המורה, זה גם כן שיחק לידיי.
שתדעי, שעד שלא קראתי את זה, לא הייתי בחיים מגדירה את עצמי כמו שאת הגדרת את עצמך.
אבל לגמרי עשיתי את כל המתואר כאן.
יש מקצועות שכן הכנתי בהם שיעורים. נגיד במתמטיקה. מצד שני, הסתלקתי מהבית בשש וחצי בבוקר והגעתי לבית הספר לרוב ב-6:50 נגיד? עד שמונה גמרתי את כל השיעורים שהיה צריך ועוד אחרים הספיקו להעתיק ממני (אני לא הייתי מסוגלת להעתיק בחיים, זה הדבר הכי מעצבן שקיים, פשוט מעלה את הסעיף, לא מבינה איך אחרים עומדים בזה).
בגרות מלאה בהצטיינות, ממוצע מעל 10. וכל השאר.

הכל עניין של פרשנות, רואה?

ואני חושבת שזה שהייתי תלמידה מצטיינת הגן עלי מפני חלק גדול מהנזק שיש בבתי הספר (הרגילים, סטנדרטיים, ישראלים, שבהם למדתי)
גם עלי. וזו אחת הסיבות שהייתי תלמידה מצטיינת: זה איפשר לי מעמד פריבילגי.
יכולתי ללכת בדרך שלי בהרבה מאוד דברים, ואירגנתי לעצמי חופש רב מאוד במה שאני אישית רציתי - בזכות ההצטיינות. ואותו הדבר היה גם בצבא וגם באוניברסיטה. זה לעקוף את הכללים מלמעלה. (כמעט) אף אחד לא עושה את זה, (כמעט) כולם בכלל לא רואים את הדרך הזאת, או פשוט לא מסוגלים או לא מעזים.

יותר מזה, ההבנה איך לפצח את קו המחשבה של המורה נראית לי בתור אחד הדברים שממש רע שלומדים אותם
אני גם אלרגית לזה וגם פשוט לא מסוגלת לעשות את זה (יותר מדוייק, כל כך אלרגית שמעולם לא ניסיתי אפילו. דוחה).
מה שהיה תמיד חשוב לי היה האמת (נכון שאני נשמעת בול כמו אישה במסע (-: ).
והרבה הרבה פעמים התווכחתי עם המורה. אני תיקנתי את המורה ביסודי על הטעויות שלה בתנ"ך ובעברית, אני התווכחתי עם המורה שלי לאנגלית והוכחתי לה שהמבחן לא לקח בחשבון שיש שתי אפשרויות נכונות כי המחבר המוגבל שלו חשב רק על אפשרות אחת בעוד שאני ראיתי את שתיהן, והיא נאלצה להודות שאני צודקת. ואלה רק שתי דוגמאות בשלוף.

אכן נראה לי שהכוונות שלנו אובדות בנבכי הסמנטיקה.
מתמצתת:
כרגע אני בוחרת מסלול מסוים (אקדמי) שיש לו דרישות מסוימות. אני בוחרת בזה ולכן בוחרת לעמוד בדרישות האלה, דורשת אותן מעצמי.
ולמרות שזו הבחירה שלי, קשה לי, כי מעולם לא עמדתי במצב הזה קודם - בין היתר כי בביה"ס שלמדתי בו לא היתה לי הזדמנות כזאת.
ועולה בדעתי מחשבה, שיש ערך ותועלת ללמוד ולהתנסות בגיל בי"ס במיומנויות מסוימות, באופן כזה שהתלמיד יחוש מגויס לזה מתוך עצמו. אחרת זה לא עובד ואין בזה ערך (ברור!)
ושאם זה קורה במסגרות חינוך כאלה או אחרות, אז זה טוב בעיניי.

ושוב רוצה לציין, שאלה מחשבות חדשות לי, שאני מגלגלת בימים אלה ומתבוננת בהן, וזה לא כל כך מגובש (אולי לכן גם מנוסח בצורה קצת מבולבלת)

_שתדעי, שעד שלא קראתי את זה, לא הייתי בחיים מגדירה את עצמי כמו שאת הגדרת את עצמך.
אבל לגמרי עשיתי את כל המתואר כאן.
יש מקצועות שכן הכנתי בהם שיעורים. נגיד במתמטיקה. מצד שני, הסתלקתי מהבית בשש וחצי בבוקר והגעתי לבית הספר לרוב ב-6:50 נגיד? עד שמונה גמרתי את כל השיעורים שהיה צריך ועוד אחרים הספיקו להעתיק ממני (אני לא הייתי מסוגלת להעתיק בחיים, זה הדבר הכי מעצבן שקיים, פשוט מעלה את הסעיף, לא מבינה איך אחרים עומדים בזה).
בגרות מלאה בהצטיינות, ממוצע מעל 10. וכל השאר.
הכל עניין של פרשנות, רואה?_
אז מה ההבדל, מה הסיבה שאת עשית בגרות מלאה בהצטיינות (ודוקטורט),
בעוד שאני לא סיימתי בגרות, ובמה שעשיתי הוצאתי ממוצע 85 כזה (ונאבקת לעבור קורסים ברמת פתיחה של תואר ראשון)?
התשובה שלי - מוטיבציה ותחת.
כנראה שהיו לך את שניהם מלכתחילה.
אצלי, המוטיבציה מתעוררת עכשיו, ותחת אין לי ולא פיתחתי.

<יכול להיות שתחת זה זה הדבר שאני מדברת עליו? הדבר הזה שהייתי רוצה שהבן שלי יפיק משהותו במוסד חינוכי?>

והרבה הרבה פעמים התווכחתי עם המורה. אני תיקנתי את המורה ביסודי על הטעויות שלה בתנ"ך ובעברית, אני התווכחתי עם המורה שלי לאנגלית והוכחתי לה שהמבחן לא לקח בחשבון שיש שתי אפשרויות נכונות כי המחבר המוגבל שלו חשב רק על אפשרות אחת בעוד שאני ראיתי את שתיהן, והיא נאלצה להודות שאני צודקת. ואלה רק שתי דוגמאות בשלוף.
אוי כמה עשיתי את זה.
המורות התחלקו לאלה שאהבו אותי בזכות זה ואלה ששנאו אותי בגלל זה.

השאלה אם המאמץ הוא ערך או דרך
גריינתי. מדויק וממצה.

<אני אוהבת להשתעשע ב״כלים, לא כללים״, ובאנגלית - tools, not rules>

_התשובה שלי - מוטיבציה ותחת.
כנראה שהיו לך את שניהם מלכתחילה._
אולי.
ואולי מדובר גם באסטרטגיות למידה אפקטיבית, שזה משהו שאפשר ללמוד (על אף שיש כאלה שמשתמשים בהן אינטואיטיבית).
(נושא שמעניין אותי כרגע).

אגב, היום בהחלט מלמדים בבית הספר אסטרטגיות גם לפיתוח כישורים וגם לשימוש בהם. אחת ההפתעות לטובה שהיו לי בינתים.

התשובה שלי - מוטיבציה ותחת.
מוטיבציה, ברור.
"תחת" - לא חושבת. אם הבנתי נכון את המשמעות של המלה הזאת בשנותי בבית הספר, אז לא.
הדרך שבה עשיתי דברים היא בלי "תחת". אולי כמו שתמי כותבת, אסטרטגיית למידה אפקטיבית. ובעיקר: בדרך שלי. כאילו מצאתי רוב הזמן את הדרך לעשות את הדברים בדרך שלי, שעניינה אותי, שהיתה לי מוטיבציה בה. לא יודעת לתאר או להסביר.
אבל כן נענית לאתגרים ומוכנה להתאמץ למען מה שמעניין אותי, שחשוב לי, שיש לו ערך בעיני. לא רואה ערך במאמץ כשלעצמו - אם אני עושה משהו, זה מפני שיש לי מטרה שקבעתי, מול העיניים, ואני בהחלט מוכנה לפעול למען המטרות שלי.
הייתי רוצה לדייק את זה יותר אבל אני מרגישה שזה לא מספיק ברור לי ברמה שאני יכולה להסביר... מתנצלת.

אבל כן נענית לאתגרים ומוכנה להתאמץ למען מה שמעניין אותי, שחשוב לי, שיש לו ערך בעיני. לא רואה ערך במאמץ כשלעצמו - אם אני עושה משהו, זה מפני שיש לי מטרה שקבעתי, מול העיניים, ואני בהחלט מוכנה לפעול למען המטרות שלי.
נו, זה אותו דבר D-: (רציתי לכתוב =תחת אבל חשבתי שאובן הפוך משהתכוונתי)

מוטיבציה ותחת.
נו, זה אותו דבר.
בעיניי לא. בעיניי __תחת זו היכולת לשבת לעשות דברים משעממים, שלא מעניינים אותי, ושאני לא רוצה. ואין לי את היכולת הזו. מה שעשיתי כשלמדתי אנליזה נומרית (פיכסה!) זה משהו אחר. היכולת שלי שהשתמשתי בה הייתה שונה מהותית מזו שבה השתמשתי בשביל שיעורי בית בבית הספר.
מוטיבציה זה דבר שיש אצל כולם, השאלה היא מוטיבציה למה, באיזו כמות, ובאיזו מידה כל מיני הגבלות (כמו שיש בבית ספר למשל) הגבילו או הרעילו את המעיין הזה.
תחת? לי נשמע שזו היכולת להכריח את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה. בדיוק ה"לדרוש מעצמי" ממקודם.
כשאני כדי להשיג מטרה שאני רוצה צריכה לעבור שלבים פחות נעימים (וזה בלתי נמנע בחיים) אני מוצאת דרכים לעשות את זה בלי כפייה עצמית. הדרכים האלו מבוססות בעיקר על ההכרות שלי עם עצמי.
לא רק שזה לא ה"תחת" שצריך בבית הספר, שתי המיומנויות האלו די סותרות אחת את השנייה לדעתי.

בעיניי לא. בעיניי תחת זו היכולת לשבת לעשות דברים משעממים, שלא מעניינים אותי, ושאני לא רוצה
אז לא לזה אני מתכוונת.
מבחינתי זו היכולת להתאמץ בשביל דברים שכן מעניינים אותי ושאני כן רוצה.
ובינתיים מסתבר שדי אין לי את זה, למרות כל הריפוד הפיזי שיש לי שם...

מבחינתי זו היכולת להתאמץ בשביל דברים שכן מעניינים אותי ושאני כן רוצה.
אז איך זה קשור לבית הספר? אני יכולה להבטיח לך בתתור תלמידה של בית ספר בישראל שרוב מוחלט של התלמידים לא לומדים את זה שם. ההפך, בית הספר פוגע ביכולת הזו, לדעתי.
אני יכולתי לפתח אותה אך ורק במקומות שאליהם בית הספר לא התקרב, כי הדרך היחידה שאני מכירה לפתח אותה היא תרגול, ותרגול שכזה אפשרי רק כאשר אני עסוקה בלהשיג מה שאני רוצה, ולא בלהתחמק מלעשות מה שאני לא רוצה. אה, וריצוי ההורים או המורים, כמו שלומדים בבית הספר, זה ממש, אבל ממש, לא זה.

מבחינתי זה טיעון לטובת חינוך ביתי, או אולי בית ספר לא סטנדרטי, דמוקרטי למשל. או פשוט לטובת חינוך הורי.

היכולת הזו מתקשרת אצלי אולי לתפירה, לסריגה, לאיך שלימדתי את עצמי לקרוא ברוסית, אבל ממש לא לבית הספר.

אנחנו פשוט מנהלות שני דיונים שונים
כן... מבינה מה את אומרת. אבל אני באמת לא בטוחה שאפשר לנהל דיון תיאורטי על בית ספר מול חינוך ביתי בלי שזה יגלוש לתוך הסיפורים האישיים.
בראיית העולם שלי, אין ממש על מה לדבר תיאורטית. חינוך ביתי הוא מה שהיה צריך להיות (כמו הנקה), בעוד שבית ספר הוא מערכת של פתרונות לבעיות שהעולם המודרני מייצר בנקודה הזו.
הפתרונות יכולים להיות ממש טובים או ממש מבאסים וכל דבר באמצע. אבל בשורה התחתונה - זה רק פתרון לאתגרים ובטח לא הדרך הטבעית והרצויה לגדל ילדים.

מעלה פה עוד משהו בעקבות קריאה של מה שעלה פה היום - אני חוששת שיש נטייה רווחת להניח שמה שהיה כשאנחנו למדנו בבית ספר הוא משהו שמשקף בהכרח את המהות הבית ספרית.
לדעתי זה לא בדיוק ככה. בתי ספר יכולים להשתנות לטובה ולרעה גם ברמת המהות שלהם, בהבנה שהמהות היא דבר מורכב ולא איזה תמצית שאפשר להניח במשפט אחד.

נותנת כמה דוגמאות מבתי הספר של הילדים שלי, שנוגעות למה שעלה כאן היום.
אני זוכרת מימיי בבית הספר היסודי שהיו מבחנים. אשכרה בחנו אותנו! והשוו אותנו.
בבית הספר של ילדיי היום אין חיה כזו מבחנים. יש להם הכתבה שבועית כדי ללמוד מילים, וגם זה משהו שנבנה אישית ולכל ילד מילים אחרות וקצב אחר.
אין מבחנים בכלל כל היסודי.
גם אין שיעורי בית כמו שאני הכרתי אותם. מכיתה ד' מתחילים לתת להם מן משהו לחשיבה ומחקר שיש להם שבוע להכין אותו. זה לא משהו שמתרגל מיומנות שלמדו בבית הספר אלא משהו שאיכשהו קשור לחומר אבל לוקח אותו למקום אחר לגמרי.
אין שום שיעורי בית אחרים כל היסודי.

הגישה כאן מאוד שונה, ובתי הספר שאני מכירה אימצו את הגישה שמתגמלת רק השקעה ולא תוצאות. ויש הבנה שלילד מותר לא לרצות להשקיע אם לא מעניין אותו התגמול שבית הספר נותן.
אבל הרעיון הזה שמי שהכי חכם ויודע הוא זה שמקבל טפיחה על השכם פשוט נעלם. המורים מתעניינים רק בדלתא שהילד עובר ולא במידה שבה הוא "מצליח" כל מערכת המשובים שמגיעים גם אל ההורים בתעודות השתנתה מהיסוד.

בעיניי זה שינוי מהותי ולכן אני יכולה לדמיין בתי ספר בעוד עשור או שניים מתרחקים עוד ועוד מהמהות האיומה הזו שמשתתפות רבות פה זוכרות ולא רוצות לראות את הילדים שלהן לוקחים בה חלק.
כאמור, כל זה לא שייך לחינוך ביתי. זה רק אומר - בתי ספר טובים יכולים לייצר כל מיני סביבות, חלקן ממש לא מאיימות עלי ואני משתדלת לא לערב את הזכרונות שלי מבית הספר עם הדרך שבה אני מתמודדת עם בתי הספר של הילדים שלי כי אלו לא אותם בתי ספר. זה עולם אחר.

חינוך ביתי הוא מה שהיה צריך להיות
אני חושבת שהמרחק בין חינוך ביתי למה שהיה צריך להיות, די גדול. "חינוך ביתי" זה מונח מודרני שבא מעולם מודרני.

בספר פנטזיה מסויים שקראתי 120 אנשים, שכוללים 20 ילדים, 50 גברים, ו-50 נשים, נזרקים לעולם זר כלשהו, ונאלצים לנסות לשרוד. בזמן שהמבוגרים עסוקים בלשרוד, הילדים נמצאים מסביב (עד שהם הקימו סוג של בית ספר). זה - חינוך ביתי כמו שהוא היה אמור להיות. והמרחק בין זה לבין "חינוך ביתי" בימינו גדול מאוד.
לדעתי, חינוך ביתי בימינו הוא רק פתרון לאתגרים ובטח לא הדרך הטבעית והרצויה לגדל ילדים.

ובנוגע לבתי הספר - ברגע שיש מודל אחד לכולם - זה בעייתי. לכן אני בעד בתי ספר רבים ומגוונים מסוגים שונים. למשל, אני ממש למעלה התלוננתי על חוסר ההגינות שמדדית ההשקעה ולא התוצאות. עברתי 12 שנות לימוד בלי להשקיע, כי החומר היה ממש קל. אז מגיע לי אפס בתור ציון? כי תוכנית הלימודים אידיוטית?
הרעיון שמי שהכי חכם ויודע מקבל טפיחה על השכם? אם כבר, מי שהכי חכם ויודע סובל 12 שנים, משעמום. שעמום. שעמום.

אני חושבת שבתי ספר יכולים להיות טובים, אפילו טובים ממש. באמת! בית ספר שבו לא מכריחים להגיע לשיעורים (בדרך כלל מדברים על בית ספר דמוקרטי, אבל לדעתי חלק גדול מהוועדות וההחלטות הדמוקרטיות מיותרים לחלוטין, ולפעמים מחליטים על דברים שלדעתי אסור להחליט עליהם), שהילדה הולכת לשם מרצונה החופשי, ושיש גמישות סבירה באפשרות לבחור אחרת וללכת הביתה - יכול להיות מקום ממש טוב.
זו דעתי.

בגילאי היסודי הייתי משחקת בשכונה המון. לאחי הקן כבר לא הייתה "שכונה" לשחק בה. לדעתי בית ספר דמוקרטי יכול להיות תחליף-שכונה ראוי. לא רק פשרה, אלא אפשרות כדאית גם ביחס לחינוך ביתי.

אישה במסע, מה שם הספר?

אני לא זוכרת. זה היה הספר היחידי שלו שמצאתי בספרייה. אני יכולה לבדוק בפעם הבאה שאהיה שם, ולרשום פה.

זה היה ספר טוב? מה שם הסופר?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, צלצול, איזה יופי של בית ספר את מתארת. רחוק שנות אור מבית הספר השכונתי שלנו. כמו שאנגליה רחוקה מישראל... (תמי)

שקטה
חשבתי שהתכוונת לספר של ג'ון הולט.
הספר הוא ספר טוב (עם כי קצת שוביניסטי). אני יכולה לקשר לך אליו אפילו עכשיו, אבל הוא ברוסית...
http://www.e-reading.club/bookreader.ph ... /[po]Vadim Denisov [/po]-Strategiya.Zamok Rossiya.html

אז איך זה קשור לבית הספר? אני יכולה להבטיח לך בתתור תלמידה של בית ספר בישראל שרוב מוחלט של התלמידים לא לומדים את זה שם. ההפך, בית הספר פוגע ביכולת הזו, לדעתי.
ברור. גם כתבתי את זה.
אבל זה אחד הדברים העיקריים שהייתי מצפה מבתי ספר, כרעיון של מקום שילדים הולכים אליו כדי לרכוש מיומנויות שימושיות, להקנות.

מבתי ספר, כרעיון של מקום שילדים הולכים אליו כדי לרכוש מיומנויות שימושיות
אה, זה מה שעושים בבית ספר :-O
אפילו לא חשבתי שזה הרעיון של בית ספר.

שעושים? בבתי הספר הקיימים, בארץ? בטח שלא.
אבל בשאיפה, ברעיון, בעיקרון, נדמה לי שכל בתי הספר מכוונים לשם.
בלי זה, אין לבית ספר זכות קיום מבחינתי.

אבל בשאיפה, ברעיון, בעיקרון, נדמה לי שכל בתי הספר מכוונים לשם.
מיומנויות שימושיות שאליהן מכוונים האנשים שאני נתקלתי בהם שמדברים על בתי ספר, הן מיומנויות מודרניות. כאלו שלא שימושיות עכשיו, ולא תהיינה שימושיות בעתיד הקרוב, אלא רק בבגרות. כמו מתמטיקה תיאורטית. מתי בפעם האחרונה חישבת אינטרגל?
בתור כאלו, המיומנויות אלו נכפות על הילד, על ידי הוריו, שיודעים מה טוב לו.

אין לזה שום קשר ל בחירה של הילד, ולכן גם ללמידה של איך להשיג מטרות שהילד החליט להשיג אותן.

הרעיון שלי של בית ספר הוא מקום בטוח בו ילדים יכולים לשחק בצוותא, וגם ללמוד דברים כשמתחשק להם. אבל בעיקר לשחק, ובלי השגחה של מבוגרים, בלי ארגונים. השכונה שאין לאחי, ושהייתה לי.
זה מקום שגם לומדים בו דברים, אבל לא לא כי ככה, אלא כי ילדים באופן טבעי רוצים ללמוד.

תודה אישה במסע. אני לא מבינה רוסית לצערי ושוביניסטי לא בא לי טוב אז אוותר:) הסיפור נשמע מעניין אז הסתקרנתי.

אפשר למחוק את ההודעות שלי לגבי הספר אם זה מפריע כאן לרצף.

מסכימה עם צילי. הדיונים העקרוניים כאן מסתבכים בדיונים עם מה שיש.

אני שואלת את עצמי, אם החנ״ב שמשווים כאן לבית הספר הוא איזה חנ״ב אידיאלי (חינוך ביתי קהילתי בקהילה מסוג ספציפי) שכמעט לא קיים, אבל ההשוואה היא עם בתי הספר כפי שהם (או בגירסה הכי גרועה שלהם מהעבר).

היינו בבית 12 שנה בחמש מדינות שונות בארה״ב וחינ״בתי ילד אוטיסט וילד לא אוטיסט. דבר אחד ברור לי מהמדגם הזה (חלקי, ברור, אבל די מגוון): זה אף פעם לא היה החנ״ב שבאמת רציתי שיהיה או כמו שלדעתי הוא צריך להיות, ובטח לא החנ״ב שמולו שווה להלקות את עצמי אם אני לא עושה אותו. המרחק בין זה לבין "חינוך ביתי" בימינו גדול מאוד.
אותו דבר לגבי בית הספר, אגב.

המציאות תמיד מורכבת יותר מהעקרונות ותמיד ״פגומה״. וזה אחלה.

לדעתי בית ספר דמוקרטי יכול להיות תחליף-שכונה ראוי. לא רק פשרה, אלא אפשרות כדאית גם ביחס לחינוך ביתי.
גם אני חושבת.
אבל שוב, תלוי איזה בית ספר ומי המורים (זה תמיד הכי חשוב) ואיזה ילד ואיזו משפחה ואיפה ומתי.

_בשאיפה, ברעיון, בעיקרון, נדמה לי שכל בתי הספר מכוונים לשם.
בלי זה, אין לבית ספר זכות קיום מבחינתי._
זה הסיפור הרשמי.
בפועל, בית הספר הוא סוכן של החברה, ונועד לשמר את המבנה שלה.
הילדים וחינוכם הם לא העיקר שם ומעולם לא היו העיקר.

_שתדעי, שעד שלא קראתי את זה, לא הייתי בחיים מגדירה את עצמי כמו שאת הגדרת את עצמך.
אבל לגמרי עשיתי את כל המתואר כאן._
לא את כל המתואר (-: אבל ברוח הכללית... ופתאום חשבתי לעצמי למה לא החשבתי את זה תחמון? למה אם לא הצבעתי שלא הכנתי שיעורים זה לא נחשב בעיני בכלל שקר או תחמון?
הרי ביום יום מחוץ לבית הספר לא נהגתי כך (לרוב) ולא חשבתי כך. אני חושבת שיש פה שני מרכיבים. הראשון, הוא שלא הרגשתי שעומד מולי בן אדם אלא מערכת. כמו שאני לא הבאתי את עצמי לבית הספר כמעט בכלל, אלא שיחקתי בתפקיד התלמידה. זו תובנה חשובה בעיני כי אני חושבת שילד שמצליח לראות את המורה כאדם, ומצליח להביא את עצמו כאדם שלם לבית הספר, תהיה לו חוויה טובה יותר ואני בטוחה שאפשר לעזור לילדים לעשות את זה. מצד שני, יש סיבה שראיתי כך את הדברים ושנהגתי כך ויכול להיות שהייתה בזה גם איזו הגנה עצמית. אז צריך לחשוב איך עוזרים לילד להגן על עצמו מפני היבטים שונים שמפריעים לו, בלי שהוא יסגל לעצמו דפוסים שיש להם מחירים בפני עצמם.
המרכיב השני הוא שהכפייה בבית הספר הפריעה לי מאוד מאוד. ולכן נראה היה לי לגיטימי לעשות כל מיני דברים שלא הייתי עושה מול מישהו שלא מנסה לדכא אותי.

בעיניי תחת זו היכולת לשבת לעשות דברים משעממים, שלא מעניינים אותי, ושאני לא רוצה
זהו.

אבל אני באמת לא בטוחה שאפשר לנהל דיון תיאורטי על בית ספר מול חינוך ביתי בלי שזה יגלוש לתוך הסיפורים האישיים.
גם אני לא. עובדה (-:

חינוך ביתי הוא מה שהיה צריך להיות (כמו הנקה), בעוד שבית ספר הוא מערכת של פתרונות לבעיות שהעולם המודרני מייצר בנקודה הזו.
אז האינטואיציה שלי שם, אבל אני צריכה יותר מזה. אני רוצה להבין למה בדיוק אני חושבת שחינוך ביתי, על כל חסרונותיו ובעיותיו האינהרנטיות (כפי ש אישה במסע תיארה) הוא עדיין עדיף עקרונית על בית ספר. כרגע אין ספק שלחינוך ביתי, עבור המשפחה הספציפית שלי, יש עוד חסרונות ספציפיים, שלא מתקיימים באופן אינהרנטי, ולכן זה לא מתאים לנו כרגע. אבל זה לא מצב קבוע ויכול להיות שזה ישתנה בעתיד.

_אני חוששת שיש נטייה רווחת להניח שמה שהיה כשאנחנו למדנו בבית ספר הוא משהו שמשקף בהכרח את המהות הבית ספרית.
לדעתי זה לא בדיוק ככה. בתי ספר יכולים להשתנות לטובה ולרעה גם ברמת המהות שלהם_
מסכימה. יחד עם זאת, מה שאת מתארת לא ממש קיים באזור שלי (לא יודעת אם קיים בכלל בישראל) במערכת הציבורית. אז זה קצת תיאורטי מבחינתי.

בתי הספר שאני מכירה אימצו את הגישה שמתגמלת רק השקעה ולא תוצאות.
לעומת
עברתי 12 שנות לימוד בלי להשקיע, כי החומר היה ממש קל. אז מגיע לי אפס בתור ציון? כי תוכנית הלימודים אידיוטית?
עקרונית אני דווקא חושבת שאם כבר ממש מרגישים שחייבים למדוד משהו, אז עדיף שזה יהיה את ההשקעה. אבל כדי שזה לא יעורר תחושה כמו שאישה במסע הביעה, זה חייב לבוא עם שינויים מערכתיים נוספים. למשל, שלא יהיה מוגדר בכלל "החומר" אלא שהוא יותאם לתלמיד. למשל, שתלמידים לא ירגישו שתכנית הלימודים היא אידיוטית. למשל, שבאמת אין ציונים ואין מה לדבר על לקבל אפס. אבל אידיאלית אני חושבת שהגישה הטובה ביותר היא שהשקעה במשהו שאתה רוצה היא דבר נעים בפני עצמו, וה"תגמול" הוא התוצר של ההשקעה ולא משהו חיצוני.

הדילמה ו / או העיוות בקשר בין ההשקעה לתוצאה בבתי ספר, נובע לדעתי מה רגולציה
אם לא היו מחליטים (באופן די הזוי לדעתי) שכולם צריכים להגיע בתחום זה או אחר לאותו קו מטרה, לא הייתה בעיה של חזקים שמגיעים לתוצאה בלי להשקיע (ואז מתוגמלים או לא) או של חלשים יותר שמשקיעים הרבה, אבל לא מגיעים לתוצאה (ואז מתוגמלים או לא). ברגע שמסירים את הקונספט המלאכותי לגמרי של מדדים ורגולציות לגבי "מה צריך לדעת ילד בכיתה X", הרבה דברים יכולים ליפול למקומם בצורה טבעית. מצד שני, מערכות לא ממש מסתדרות בלי רגולציות ומדדים, אז.... קאצ' 22

_למה לדעתך לא נדרשת תושיה בבית הספר? את הנקודה הזו לא הבנתי.
אני רואה הרבה תושיה: לא להכין שיעורים ולקרוא את התשובה מהמחברת כאילו כן הכנתי אותה מראש; לכתוב פתקים בלי להראות שבכך אני עוסקת; להצליח לשבת ליד הילדה שאני רוצה (ועד 5 בנות רוצות).
אולי את מתכוונת למשהו אחר?_

אני מתכוונת גם לזה, וגם באופן כללי - לפעול בלי הנחיות. להגות את הדרך למטרה כלשהי. נגיד, זה נשמע לי כמו משהו שכנראה יש בו תושייה:
מן משהו לחשיבה ומחקר שיש להם שבוע להכין אותו. זה לא משהו שמתרגל מיומנות שלמדו בבית הספר אלא משהו שאיכשהו קשור לחומר אבל לוקח אותו למקום אחר לגמרי.
בדוגמאות שאת נתת, גם יש שימוש בתושייה, אבל היא מתאפשרת (במידה מסוימת), לא נדרשת. אפשר לעבור את בית הספר בסדר גמור גם בלעדיהן.

במחשבה נוספת, יש פה משהו עמוק יותר. בבית הספר אתה לומד להיות תלמיד ומקבל כלים להיות תלמיד (נגיד. כמובן שזה לא תמיד באמת מתממש). אבל בחיים אתה נדרש לסוגים שונים של תפקוד שרבים רבים מהם אינם של תלמיד בכלל.

ככל שאני כותבת יותר, אני חושבת שאחד הדברים העיקריים שמפריעים לי הוא מה שאין בבית הספר ולא רק מה שיש בו. וזה פשוט יותר מאתגר לספק את זה כשבית הספר משתלט מבחינה כמותית על חלק גדול מהזמן. אבל כשזה במודעות, נראה לי שעדיין יש לא מעט לעשות עם זה.

נוודית, בהחלט.

ברגע שמסירים את הקונספט המלאכותי לגמרי של מדדים ורגולציות לגבי "מה צריך לדעת ילד בכיתה X", הרבה דברים יכולים ליפול למקומם בצורה טבעית. מצד שני, מערכות לא ממש מסתדרות בלי רגולציות ומדדים, אז.... קאצ' 22

אנחנו היינו במערכת כזו, פתוחה חופשית ואידיאליסטית, שהסירה את המדדים הללו.
זה לא עבד.
זה ממש ממש לא עבד.
מה זאת אומרת?
רוב המורים לא הצליחו ללמד, רוב הילדים לא הצליחו ללמוד. המורים לא עלו על בעיות. לא עלו על קשיים של ילדים. המון פספוס ותחושת החמצה. אצל כולם.
ואגב, המערכת היתה קטנה, מספר הילדים קטן. ובכל זאת. למידה לא התרחשה.

זה חייב לבוא עם שינויים מערכתיים נוספים
בעצם מתחרטת חלקית. אני חושבת שלמדוד השקעה זה משהו שיכול להכנס לתלמיד לקרביים הרבה יותר מאשר למדוד תוצאות (תלוי בפרטים של איך עושים את זה). אם זה נעשה בתוך מסגרת כללית של דיכוי, זה יכול להיות גרוע יותר.
זה טוב כשבאמת יש מקום של כבוד לרצונות של התלמיד מבחינת במה להשקיע.

פלונית, למה את מייחסת את זה שזה "לא הצליח"? (שמה במרכאות כי לא ברור לי עד הסוף מה בדיוק לא הצליח, אם אין הנחיה מראש לגבי מה אמור לקרות)

לפעול בלי הנחיות. להגות את הדרך למטרה כלשהי.
אני חושבת שזה משהו שמתאים בגיל בוגר יותר.
שוב חוזרת לניסיון החינוכי שלנו ומה שחווינו וראינו בבית הספר הפתוח:
רוב הילדים, בתנאי חופש רב מאוד ובלי הנחיות כלל, פשוט בחרו לשחק רוב היום.
מדובר בגילאי בית ספר יסודי.
זה יופי ונהדר אם כך לדעתך. אבל לא היו ילדים שהציבו לעצמם מטרות לימודיות, שחיפשו את הדרך אליהן וכו. לא היו. אגב, גם לא מטרות מהסוג של לטפס על העץ המפותל, כשמדובר במישהו שזה מטרה עבורו (לא במישהו שזה קלי קלות לו).
למרות שזו היתה בדיוק המנטרה: ניתן לילדים חופש והם יבחרו מה ללמוד ואיך ללמוד. אבל מה שהיה בפועל זה שלא למדו. כל מה שדורש מאמץ - זז הצידה. נדחה.
זה היה מפתיע לראות את זה.
אבל במחשבה נוספת לא מפתיע בכלל. גם בחברה שבטית של ציידים לקטים יש הנחיות, הלמידה מתרחשת בהנחיה על-ידי בוגרים מנוסים, ויש מטרות ברורות (לצוד למשל).

למה את מייחסת את זה שזה "לא הצליח"?
שלא היתה למידה. לא רק במובן של ידע, גם במובן של כלים, של שיטות למידה, של פיתוח תושיה, של פיתוח הסקרנות. זה לא קרה.

[תמי ממחשב אחר]

זה יופי ונהדר אם כך לדעתך.
אני חושבת שאם הייתי חייבת לבחור, ביחס לגיל צעיר (נגיד, לפחות תחילת בית הספר היסודי), הייתי מעדיפה את זה על פני בית הספר הרגיל, ועל פני להושיב ילד בן שש ליד שולחן להרצאה פרונטלית.
מסכימה שזה גם לא אידאלי, אבל עדיף בעיניי. ואני מסייגת שאני מדברת על גילאים צעירים.

לגבי השאר, לוקחת לי קצת זמן לחשוב (-: וגם לעשות עוד דברים (-:

אני שואלת את עצמי, אם החנ״ב שמשווים כאן לבית הספר הוא איזה חנ״ב אידיאלי.
אני חושבת שמשווים חנ"ב בר השגה מול בתי ספר נגישים.
נניח, איפה שאני חייה אפשר למצוא חברה בכמות מתאימה, לדעתי. אומנםם המרחבים שהיו בילדותי נעלמו, אבל עדיין יש המון מסגרות חברתיות שהן לא בית הספר. המסגרות החשובות ביותר שלי, כמו גם אלו של אחי הקטן, הן לא בית ספריות.
זה לא חנב אידיאלי, זו השכונה שלי.
מצד שני, אני מכירה את בתי הספר כאן. והם גרועים. הן נחשבים מוצלחים מאוד בקני מידה קונבנציאונלים, אבל אני למדתי בהם. אני יודעת יותר טוב.
אם רוצים בית ספר טוב, זו כבר נסיעה. ובתור מי שהלכה ברגל בערך לכל מקום, זו נראית לי ממש זכות בסיסית - האפשרות להתנייד ברגל, ולבד.
אז אני משווה את החנב הלא אידיאלי שאפשרי פה, לבתי הספר הגרועים ממש, וברור לי שחנב עדיף.

אבל שוב, תלוי איזה בית ספר ומי המורים (זה תמיד הכי חשוב) ואיזה ילד ואיזו משפחה ואיפה ומתי.
לדעתי המורים לא הכי חשובים. הם לפעמים הכי חשובים, אבל המערכת הכי חשובה. המערכת לא רק משפיעה על מי האנשים שיסכימו לעבוד בבית ספר כזה, ועל האם ליבם יתקהה. היא יוצרת כללים שבתוכה גם המוריםם הכי טובים לא יוכלו לעזור. לדעתי, בית ספר כמו שלמדתי בו - הוא רע. וגם המורים הכי טובים לא יעזרו. מאז הוא רק הפך לגרוע יותר - כשביקרתי בו בפעם האחרונה הכל התכסה בבטון, וזה היה פשוט מקום שלא מתחשק ללכת אליו. אין איפה לשחק, כמו שאנחנו שיחקנו.

אני חושבת ש"מה הכי חשוב" תלוי בילד ובצרכיו. יש מי שיש לו חברים מחוץ לבית ספר, ויש מי שפחות, יש מי שחברותי, ויש מי שפחות. יש מי שהולך לאיסוד בלי מסגרת, יש מי שסובל במסגרות. אני לא חושבת שיש כלל שנכון תמיד.

אני חושבת שהגישה הטובה ביותר היא שהשקעה במשהו שאתה רוצה היא דבר נעים בפני עצמו.
לדעתי זה שקר. השקעה במה שאני רוצה ממש לא תמיד נעימה בפני עצמה. אלו החיים...
וזה גם קצת אוטופיה. כי אני כן מאמינה שבני כל חברה אמורים להכין את הילדים לחיים בחברה שלהם. ולימודים זה לא מילה גסה. וזה ממש בסדר שההורים יחליטו שחשוב להם שהילדים ילמדו משהו, גם אם הילדים לא רוצים את זה.
אבל תכלס, זה לא יעבוד. גם בבתי ספר לחינוך מיוחד, בהם יש תוכנית לימודים אישית (תל"א), המערכת עושה ככל שביכולתה כדי להתחמק בזה ( היה אפשר לקרוא כמה דוגמאות שלז ה בפורום אוטיזם בתפוז).
אני חושבת שמידה כלשהי של אחידות מובנית במערכת, וקשה מאוד להתמודד עם זה, בלי שינוי מהותי. ואחרי השינוי המהותי, תשתנה המהות.

אני לא חושבת שיש מהות קבועה כלשהי לבית הספר. למוסדות יש אינרציה, והשאלה לגבי מטרה של מוסד היא לא שאלה שיש לה תשובה אחת, מוגדרת היטב. לאנשים שונים שעסקו בהקמתו של מוסד יכלו והיו מטרות שונות, והזרמים החברתיים שהובילו להקמתו ולהצלחתו יכולים להיות שונים מהמטרות של כל האנשים האלו.

אני מעדיפה להסתכל על מה שיש, פה ובמקומות אחרים. כי אני לא מאמינה שקיים בית ספר תיאורטי. או שאפשר להמציא אחד, בלי לדעת שהוא כולל איזו סתירה פנימית, ולכן לא יכול להתקיים פרק זמן משמעותי כלשהו.
לדעתי אי אפשר להפריד את התיאוריה מהפרקטיקה פה.

טלי, עוד שאלה על חינוך ביתי:
לו במקום "בית ספר" היה סוג של מתנס, שבו היו חוגים למיניהם, וילדים ומבוגרים יכלו לעסוק בכל מיני דברים, והייתה ספריה ומבוגרים יכלו לעבוד (בתכנות, או בשאר עבודות שאפשר לעשות מהבית). והייתה אפשרות לרשום ילדים לרצף-חוגים, או למסגרת בה יש להם השגחה, או לחוג, או סתם לבוא איתם.
זה היה עדיין "בית ספר" בעינייך, שחינוך ביתי עדיף עליו? כי זה בעיניי די קרוב לאידיאל של חינוך ביתי, וגם לאידיאל של בית ספר...

אני לא מבינה, באמת יש אנשים שכל החומר קל להם נורא בכל המקצועות, גם בתיכון? באמת? עד כדי כך שמשעמם להם כל הזמן כי קל מדי? אני יכולה להבין את זה במקצוע כמו מתימטיקה לדוגמה למי שטוב בזה וכבר הבין. אבל בכל שאר המקצועות גם כן?
אני נחשבתי לתלמידה מעל לממוצע אם כי לא מחוננת, ובכל זאת הייתי צריכה להשקיע במקצועות כמו ביולוגיה, היסטוריה ותנ"ך שלא לדבר על מתימטיקה. זה לא הצריך השקעה של שעות רבות ביום אבל בכל זאת. איזה ילד בתיכון יודע כבר היסטוריה למשל ברמה של תאריכים עד כדי כך שלא צריך לשנן או ללמוד?

פספסתי את ההודעות האחרונות.
אני לא חושבת שילדים אמורים ללמוד מעצמם. הם אמורים ללמוד תוך היחשפות לסביבה - וילדים שגדלים בחברת זאבים גדלים כזאבים.

אני לא חושבת שלהשאיר ילדים בלי הנחייה של מבוגרים זה סביר. אבל תכלס, ביסודי רוב הילדים לא רוצים ללמוד. זה לגילאים מאוחרים יותר. זה בדיוק הגילאים לשחק, וללמוד נגרות, סריגה, דברים פיזיים. חוגים. הדברים ש"לא נספרים" בחברה שלנו.

מצד שני, בתי ספר דמוקרטיים ותיקים, כמו סאדברי ואלי, מראים שאם עושים את זה נכון, ילדים לומדים. ועובדה - ילדים הולכים לחוגים מרצונם החופשי. ומשיגים שם מטרות למיניהן.

מסכימה לגמרי לגבי גילאים צעירים.
ורוצה לתת בכל זאת דוגמא לבעייתיות של "בלי מדדים ורגולציה".
נניח קריאה.
אז אנחנו בלי מדדים: לא צריך להתחיל לקרוא בגיל 6. גם לא בגיל 7. גם בגיל 8 זו לא חובה. לא עושים השוואות עם ילדים אחרים, לא מציבים הנחיות, לא מנסים לייצר רף אחיד. חופש ושלווה.
ונניח הבת שלי. היא לא רוצה ללמוד לקרוא. אז היא לא לומדת. לא בגיל 6. ולא בגיל 7. ולא בגיל 8. אין מדדים, ואין סטנדרטיזציה, ואף אחד לא לוחץ עליה, ולא בודק אותה בשום מבדקים (שנשענים תמיד על מדדים).
בגיל 9 זה כבר מביך אותה. כי בלי להיות בבית ספר עם מדדים היא קולטת שכולם קוראים. אין לה מושג למה היא לא רצתה עד עכשיו ללמוד לקרוא. גם לנו לו. לא דחפנו ולא לחצנו. היא אוהבת סיפורים, ילדה נבונה. בוחרת בחירה חופשית.
אלא מה?
שהבחירה החופשית מביאה למקום לא טוב. כי בחברה שלנו לא ללמוד לקרוא זה בעייה. אבל הרי כולם לומדים לקרוא בחברה אוריינית, נכון? לא צריך הוראה של בית ספר, לא צריך הכתבות, לא צריך תרגול. ברור. להרבה ילדים זה נכון. אבל לא לכולם. ואיך נדע כשהילד המקסים שלנו בוחר באופן חופשי לא ללמוד לקרוא כי הוא נרתע ממשהו שם שקשה לו?
אנחנו לא יכולנו לגלות את הבעיה, כי לא הפעלנו שום מדדים שיכולים לאתר בעיה.
אז בלי מדדים הכל טוב. אבל לילדה לא טוב. וכשמתברר שיש בעיה זה בגיל מאוחר. ועכשיו גם קשה יותר לטפל בבעיה. ויש בושה ויש צער רב.
לפעמים צריך מדדים, והנחיות, ורגולציה.

בתי ספר דמוקרטיים ותיקים, כמו סאדברי ואלי, מראים שאם עושים את זה נכון, ילדים לומדים. ועובדה - ילדים הולכים לחוגים מרצונם החופשי. ומשיגים שם מטרות למיניהן.
יש על כך דעות שונות. וויכוחים והסתייגויות.
מבחוץ הכל נראה נפלא.

פלונית
אני חושבת שאת מבלבלת בין שני דברים.
חלק מהרעיון של חינוך ביתי הוא אחריות הורית! זה שאין מדדים לא אומר שלא אמורים לשים לב לקשיים של ילדים. אפשר וכדאי לעשות את זה - אם כי זה די קשה. אבל האחריות היא של ההורים.
למה אי אפשר שההורים יחליטו מאיזה גיל זה חשוב לקרוא? והם גם אלו שרואים אם זה נובע מקשיים או סתם מחוסר חשק...

האלטנטיבה לחפש מוחלט (שילדים קטנים לא בשלים אליו) היא אחריות הורית, לא אחריות בית ספרית...
אנשים חיו בלי בתי ספר לאורך 99.9% ממשך קיום האנושות, כך שאני מתקשה לקבל שצריכים רגולציה. עם הנחייה הורית אין לי בעיה. אבל בית ספר לא יכול, ולעולם לא יוכלף להחליף את ההורים.

ולדעתי חלק גדול מהבעיה נובע ממחשבת השווא שהוא יכול לעשות את זה.

מסכימה שאין כמו הורים.
התייחסתי למערכת שאין בה רגולציה ומדדים.
אנשים חיו בלי בתי ספר לאורך 99.9% ממשך קיום האנושות.
זה לא אומר שהם חיו טוב.
לדעתי השאלה לא מה היה.
השאלה מה אנחנו רוצים שיהיה.

אני בכלל לא התייחסתי לשיטות לימוד והוראה. התייחסתי לקו הסיום, למדד שאומר שבסוף 12 שנות לימוד כל האנשים, שפעם היו ילדים, צריכים לדעת אותו דבר פחות או יותר במגוון תחומים (לדוגמה). זה לא הגיוני בעיני.

לגבי שיטות ודרכי למידה - אני לא בעד או נגד מונחה / עצמי / פתוח / מובנה וכו' וגם לא נגד. פשוט כי אני חושבת שכל ילד וכל בנאדם לומד אחרת, ואפילו זה משתנה בשלבים שונים של ההתפתחות. אז אני לא חושבת שיש "שיטה טובה" או "שיטה גרועה" יש שיטה מתאימה או לא לילד המסוים. זה בוודאי לא נוח לשום מערכת. מערכות רוצים העתקים משוכפלים, כמה שיותר דומים בכל מובן. זה הרבה יותר נוח, זול ויעיל. אני עדיין מקווה שרוח האדם תגבר על המערכות, ותעצב ותסובב אותן לטובתה, והרגולטורים יחזרו למקומם המתאים

שליחה על ידי תמי* » 15 דצמבר 2015, 12:55

אני דווקא כן חושבת שאפשר לעשות הכללות, ולא שכל ילד וכל בנאדם לומד אחרת
רוב בני האדם נדרשים לתנאים מסוימים כדי ללמוד, ועוברים תהליכים די דומים כשהם לומדים.
ברור שיש הבדלים בין בני אדם. אבל כמו בתזונה, אפשר כן להצביע על כללים שעבור רוב בני האדם יהיו טובים יותר.
אני אוהבת ללמוד וללמד, למדתי ולימדתי, ואני אוהבת להתבונן בתהליכי למידה. אני חושבת שיש הרבה משותף שכדאי מאוד לשפר אותו כדי שילדים ובני אדם ילמדו ויהנו מהלמידה.
זה אגב דיון נפרד מסוגית בית-ספר כשלעצמו.

שליחה על ידי תמי* » 15 דצמבר 2015, 13:05

עוד משהו (אחרון):
עם כל הביקורת על מערכות חברתיות ועל מערכת החינוך, אני חושבת שבחברה מודרנית מתוקנת, מערכות הן הכרח כדי להבטיח שכל בני האדם יצליחו לקבל את ה- care שהם זקוקים לו ולהעניק אותו. חברה מתוקנת לא יכולה להעביר את כל האחריות החברתית ליחידים המרכיבים אותה - זה קפיטליזם דורסני במיטבו. מערכות הן לא רק אמצעי של שליטה. הן גם אמצעי להיענות ברמה החברתית לצרכים של מגוון גדול של אנשים שלא יכולים לספק אותם בעצמם.
עם כל החוליים של מערכת החינוך (והישראלית במיוחד), כשאני חושבת על הפרטת מערכת החינוך או אפילו ביטולה, אני לא חושבת על ניצחון רוח האדם. להיפך, זה יהיה ניצחון חברת השוק האכזרית שמבטלת עוד מוסד סוציאלי חשוב.

אני לא רואה טעם בכלל להיכנס כשיש הבדלים כה עצומים בהנחות היסוד על דברים, אז אגיד בקצרה. בעיני בתי ספר כמו שהם היום הם פגיעה בכל הילדים. מדינה שממסדת וכופה בחוק פגיעה בכל הילדים, לא יכולה להיקרא מתוקנת.
בטח לא כשהמציאות מראה שמערכת החינוך מנציחה פערים למיניהם, בעוד שחינוך ביתי דווקא מבטל אותם.

קיימת תפיסה שמערכות כאלו הם אמצעי להעיבנות לצרכים של מגוון גדול. זו תפיסה, שבעיניי ממש מנותקת מהמציאות.

_אז אנחנו בלי מדדים: לא צריך להתחיל לקרוא בגיל 6. גם לא בגיל 7. גם בגיל 8 זו לא חובה. לא עושים השוואות עם ילדים אחרים, לא מציבים הנחיות, לא מנסים לייצר רף אחיד. חופש ושלווה.
ונניח הבת שלי. היא לא רוצה ללמוד לקרוא. אז היא לא לומדת. לא בגיל 6. ולא בגיל 7. ולא בגיל 8. אין מדדים, ואין סטנדרטיזציה, ואף אחד לא לוחץ עליה, ולא בודק אותה בשום מבדקים (שנשענים תמיד על מדדים).
בגיל 9 זה כבר מביך אותה._

אז בלי מדדים הכל טוב. אבל לילדה לא טוב. וכשמתברר שיש בעיה זה בגיל מאוחר. ועכשיו גם קשה יותר לטפל בבעיה. ויש בושה ויש צער רב.

תמי, לפני שאני כותבת משהו על זה, אני רק רוצה להגיד, בהנחה שהבנתי נכון ואת מדברת כאן באמת על הבת שלך ולא נותנת דוגמה כללית, שאני בטוחה שהתמונה מורכבת מכפי שאפשר להביא בפורמט הזה שבו אנחנו כותבות, ולכן גם ההתייחסות שלי בוודאי תהיה חסרה ביחס למציאות. אבל הבאת את הדוגמה הזו כדי להדגים משהו כללי, ואני רוצה להשאיל אותה גם (-: כדי להדגים איפה אני חושבת קצת אחרת.

אני חושבת שהמצב שאת מתארת הוא מצב שבו על פני השטח אין מדדים ואין השוואה, אבל בפועל יש. כי בפועל יש גיל שבו זה מפסיק להיות בסדר לא לדעת לקרוא. וכשזה המצב, כדאי שזה יהיה גלוי, בעיקר לנו (ההורים, המורים). ברור שקל להגיד את זה בדיעבד, אבל הנקודה היא לא אם קל או קשה לומר, אלא ללמוד ממה שאת מספרת (ותודה על ההזדמנות לעשות את זה).
ואני חושבת שכשזה מונח על השולחן, אז יש פחות סיכוי שתיווצר בושה סביב זה. ואז אנחנו נשארים עם מצב שבו ילד מתקרב למה שהוא דד-ליין מבחינתנו ללמוד לקרוא, וכשאנחנו רואים שזה באופק, מתחילים לטפל בבעיה.
אבל אם לומר את האמת, אני חושבת שקריאה זו דוגמה למשהו קצת שונה ממה שהיה לי בראש. אני חשבתי יותר על מדידה של ידע. קריאה זה כלי, זו מיומנות. אבל גם לגבי רכישת תחומי ידע, זה באמת חשוב לשים לב שכשאנחנו נותנים חופש, אז הוא באמת חופש. אם יש משהו שבכל זאת חשוב לנו שהילדים בסוף ילמדו בדרך כזו או אחרת, כדאי להיות מודעים לזה.

בסוגריים - בניגוד לדימוי שנהוג לתת, קריאה לא נלמדת מהאוויר כמו שפה. שפה זה משהו שאנחנו מתוכנתים ביולוגית ללמוד, ורק בתנאים קיצוניים ביותר זה לא יקרה. קריאה כנראה דורשת קצת יותר. זה לא אומר שיש גיל מסוים (5-6) שבו חייבים ללמוד לקרוא או שחייבים לעשות בדרך אחידה לכולם.

ועוד בסוגריים - אני ממש בטוחה שילדים ששיחקו המון כל היום למדו המוווון. יכול להיות שזו הייתה בעיקר למידה חברתית/על עצמם. גם זה חשוב מאוד. ועדיין, אני די בטוחה שגם אני הייתי מרגישה בגיל מסוים שצריך יותר מזה. בטח אם גם יש דרישה מצד הילדים.

ועוד משהו שעולה מהכמה הודעות האחרונות שלנו - אנחנו באמת מדברות פה על טווח עצום של גילאים, ובאמת חלק מהדברים מתאימים יותר לגילאים גדולים וחלק לקטנים. לי היה בראש ילדים קצת יותר גדולים בחלק מהדברים.

לגבי סיפוריה של תמי על המסגרת הפתוחה - אז זהו, שאחת הבעיות היא שגם מסגרת קטנה ואינטימית שכזו, לא תמיד יכולה להחליף אינטואיציה הורית ותשומת לב הורית. וזו אחת הסיבות שבחרתי בחינוך הביתי כשילדי היו צעירים יותר. הם יצאו ממסגרת חינוך פורמלית קונבנציונלית, ובתחילה חשבתי לעבור למסגרת דמוקרטית או פתוחה אבל ברגע שהבנתי שמסגרת היא מסגרת היא מסגרת - הבנתי שזה כנראה לא בשבילנו.

זה היה אז (לפני שבע שנים). היום הילדים בגרו וחלקם כבר בגילאים שהם יכולים, לעניות דעתי, לעשות בחירה עצמאית (כלומר - לבחור ללכת לבית הספר או להשאר בבית). לא כולם, יש גם צעירים שבעיני לא יכולים לבחור דבר כזה עדיין. אך בני הנוער בהחלט כן. במקרה שלנו הם בוחרים את הבית, באופן נחרץ מאוד, בכל פעם שעולה הנושא הזה.

שליחה על ידי תמי* » 15 דצמבר 2015, 21:30

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא רוצה להיחשף יותר מדי ולכן אשאיר את הסיפור כך.
טלי לעניין המדדים הסמויים, זה מורכב. כי גיליתי שלא רק אני ולא רק בית הספר קובעים מדדים. ילדים בעצמם עושים השוואות, קולטים מה מקובל, מה העולם מצפה מהם.

לעניין המדדים הסמויים, זה מורכב. כי גיליתי שלא רק אני ולא רק בית הספר קובעים מדדים. ילדים בעצמם עושים השוואות, קולטים מה מקובל, מה העולם מצפה מהם.
הגיוני. ובכל זאת אני חושבת שאם מה שהעולם מצפה מהם מקובל גם על ההורה - זה חוזר למסקנה שכדאי להיות מודעים לזה.
ואם מה שהעולם מצפה לו לא מקובל על ההורה - נו, אז סביר שגם ככה ההורה לא ירצה שאף אחד יעודד אותו לשם, והילד יצטרך להתמודד.

זה שילדים עושים השוואות ולומדים מה מקובל או מצופה מהם זה דווקא דבר מצויין. לא הייתי רוצה לגדל ילד שמנותק מהעולם סביבו. בועה סטרילית זה דבר שסופו להתנפץ בקול תרועה, גם בפני הילדים וגם בפני הוריהם. כמו שלא הייתי רוצה לנתק אותם כשהם בבית, כך גם לא הייתי רוצה לנתק אותם כחלק ממסגרת.