מה לומר לילדה על הפסקת הנקה

אני יודעת שיש המון דפים על שאלות דומות, אבל רוצה בכל זאת התיחסות ספציפית.
אני רוצה להפסיק להניק ילדה בת 2.5, אני בהריון וזה כבר לא מתאים לי.
אני מרגישה שהמקום הקשה בשבילי הוא "מה אני אגיד לה"? למה זה נפסק? כי כואב לאמא? זה נראה לי קונוטציה שלילית. כי את כבר גדולה? אולי. אפשר להגיד שבעצם לא נעים לי ממנה, למה אני לוקחת לה את זה.
מחכה לתבונתכן.

כי כואב לאמא

גם אני מתלבטת עם הגמילה. הילדה בת 2 ופשוט לא בא לי יותר. אנחנו מתחילים לחשוב על השלישי ופתאום נורא בא לי 'גוף רק שלי' לאיזה חודש חודשיים (אחרי 4 שנים של הריון הנקה הריון הנקה). המשפט 'זה לא נעים לאמא' אפשרי? כי זה לא כואב לי, אלא באמת כבר לא נעים לי....

מה שהתכוונתי לומר קודם, כשלא היתה לי עברית פתאום, הוא:
כן, בהחלט, בהחלט הכי נכון, אמיתי, כן, ישר, הגון וצודק להגיד לילדה "כי כואב לאמא" (עדיף "כואב" על "לא נעים", כי "לא נעים" עלול להשתמע לשתי פנים, ו"כואב" מאוד ברור לכל ילד קטן).
זאת הסיבה.
זה לא בגללה, זה לא קשור אליה, פשוט כואב לך.
זה הכי ישר, הכי אמיתי, מדבר על הרגשות שלך.

אני רק מציעה לא לעשות את זה פתאומי, לטובת כל הצדדים (את לא ממש צריכה עכשיו גודש או דלקת בשד, ולילדה זה טראומתי להפסיק מהיום להיום).

תתחילו לקצר הנקות, "כי כואב לאמא". אפשר גם לספר על השד שלכן באופן מונפש, שכואב לו והוא רוצה לנוח, הוא עייף עכשיו וצריך לישון, וכל מיני כאלה.
בדפים על הגמילה יש עצות איך לבנות גמילה הדרגתית, למשל גמילת לילה קודם ועוד.
איך למשל מקצרים הנקות (לא זוכרת באיזה דפים הצעתי את הפטנטים של "עכשיו תינקי עד שאספור עד עשר", או שרים שיר ויונקים רק עד שהשיר נגמר, או כל מיני כאלה).
אחרי השלב שבו את מקצרת הנקות מ-א-ו-ד וגם משקיעה בימים מעניינים מלאים בגירויים מהסוג שאת יודעת כבר שגורמים לה לשכוח לינוק, ומציעים המון אוכל טעים לפני שהיא רעבה ככה שיורדות ההנקות מתוך רעב ונשארות ההנקות מהסיבות האחרות, שגם אותן את מקצרת, וככה בהדרגה את מובילה למצב שבו ההנקות פוחתות ומתקצרות במהירות עד שהן נגמרות, או שאת מגיעה לרמה שאת מסוגלת לחיות איתה (הנקה אחת ביממה שאורכת עשר שניות?).
ושוב - כן, לדעתי הילדים בשלים להבין שגם לאמא יש רגשות. זה חשוב שהם יידעו. חשוב להסביר להם. הם יכולים להבין שלאמא כואב עכשיו בשד, והיא אמנם אוהבת אותך ויודעת שאת אוהבת לינוק ואוהבת להניק אותך, אבל פשוט כואב לה ולכן עכשיו נינק רק עד שאמא סופרת עד עשר, ואחר כך נתחבק. או עכשיו נינק עד שייגמר השיר "יונתן הקטן", ואחרי זה אמא תלטף לך את הגב ותשיר לך שיר ערש וככה תירדמי.
אלה סתם דוגמאות, אבל הן נותנות כיוון.
מקוה שעזרתי.

כי כואב לאמא - אבל אז היא אולי עלולה לחשוב שהיא מכאיבה לאמא, לא?

אבל היא באמת מכאיבה לאמא. לא בכוונה, לא ברוע - אבל מכאיבה. ובכל זאת - הדגש הוא לא על כמה היא לא בסדר, אלא על כמה זה לא טוב לאמא.

גם עכשיו היא יונקת רק פעם ביום (היא מבקשת יותר, אבל זה הדיל שהגעתי ביני לבין עצמי). ובכל זאת איכשהו לעשות את הצעד הזה, ההחלטי, קשה לי. אבל אני מבינה, גם מן העצות כאן, שאני באמת צריכה להיות מאד החלטית עם עצמי, קודם כל, בנושא הזה, ולהיות מרוכזת בסיבה שלי לעשות את זה ולא בספקולציות לגבי הרגשות שלה.

כמה זמן היא יונקת פעם ביום?
כתבת שהיא מבקשת יותר, לכן אני שואלת.
יתכן שיש תחושה של אחת מאד רוצה והשניה מאד לא רוצה
אז הראשונה מרגישה את זה ועוד יותר רוצה. מהר מהר והרבה הרבה לפני שיקחו לי הכל...

את מבינה לאן אני חותרת?

ועוד שאלה. כמה זמן את הריון? יש לך עוד זמן להדרגה?

התהליך ה'טכני' של הגמילה (הדרגה,הסחת דעת וכו') מוכר לי. אני מחפשת יותר את הכיוון הנכון באיך מסבירים לילדה תינוקת , בעצם אולי פעוטה זו המלה, שמשהו שנעים לה כלכך צריך להגמר כי זה כבר לא נעים לאמא. ולכן חשבתי שאולי כן כדאי להשתמש במילה 'לא נעים'. אני כן אומרת לה את המשפט 'אם זה לא נעים לך, את יכולה לזוז או להגיד 'די'. האם באמת 'נעים' פחות ברור מ'כואב'? אני באמת שואלת ומתלבטת.
ואם זה 'כואב' לי, האם יהיה נכון לתת לה לינוק למרות שכואב לי? מין מסר של 'אני סובלת בשבילך'. אולי להתחיל בהפחתה, הסחות דעת, אוכל ושתיה במקום ורק כשמרגישים שהגיע הזמן להפסיק לגמרי להשתמש ב'כואב'?
מין שיעור לחיים בשבילה שכשלא נעים אז מפסיקים ולא צריך לסבול בשביל אף אחד....

אני רוצה להתעורר מחר בבוקר לא מניקה יותר, אני רק מנסה לשכנע את עצמי שרק בגלל שפשוט לא נעים לי יותר זו סיבה מספיק טובה להקשות על ילדתי. אני מנסה ללמד את עצמי שכשלא נעים אז מפסיקים ולא צריך לסבול בשביל אף אחד....
אני מתוכנתת לסבול הכל בשביל הילדים שלי, ואני שואלת את עצמי (ואותכם) מה נכון.
(ואני הולכת לחפש דפים שקשורים.....)

מה עם הנקת צמד? אני מקווה להגיע לזה פעם.

כי כואב לאמא - אבל אז היא אולי עלולה לחשוב שהיא מכאיבה לאמא, לא? - מהשיקול הזה אני משתדלת לדבר על עצמי - "מספיק לי/ מספיק לגוף שלי/ לציצים שלי/ הגוף שלי הניק והניק הרבה ועכשיו הוא התעייף ודי לו (או לציצים)" וכו'.
אני גם אומרת לה (במיוחד אחרי שבהתחלה אמרתי שכואב לי והרגשתי שזה לא נכון לי ולה, כדי לתקן את הרושם), שאני מאוד אוהבת להניק אותה (וזה נכון) (אבל הגוף התעייף וכו'), שהיא יונקת מאוד נעים ועדין וכדומה.

מה עם הנקת צמד?

ורד, אם השאלה היא אלי אז חשבתי על זה הרבה ולצערי זה נכנס תחת הכותרת 'דברים שגדולים עלי'. אני בנויה להיניק תינוק אחד כל פעם. בנויה נפשית, הכוונה.

פלונית - לדבר על עצמי - "מספיק לי/ מספיק לגוף שלי/ לציצים שלי/ הגוף שלי הניק והניק הרבה ועכשיו הוא התעייף ודי לו (או לציצים)" וכו'.
נשמע כמו כיוון נכון בשבילי.

כי כואב לאמא - אבל אז היא אולי עלולה לחשוב שהיא מכאיבה לאמא, לא?
לא, כי יש הבדל מהותי בניסוח: "כואב לי" זה כואב לי.
"כואב לי", "הציצי עייף עכשיו", כאלה דברים - מתמקדים באמא וברגשות שלה.
"את מכאיבה לי" או "ההנקה מכאיבה לי" עלול באמת לגרום לפעוטה להרגיש רע, והרי זו לא היא - זה הרגישות של ההריון.
הבעיה עם הניסוח "לא נעים לי" היא שהוא דווקא כן עלול להתפרש כמשהו שהיא עושה, יש בו שמץ של הדדיות. אפשר להגיד "קצת כואב לי", "קצת מציק לי כאן ולא נוח לי שנוגעים לי פה עכשיו", זה ניסוח מעודן יותר. כל הזמן לזכור להתמקד בגוף שלך ובתחושות שלך - זה לא קשור אליה, זה בגלל שכואב לך, כמו שכואב לך כשמשתפשפת הרגל בגלל איזו נעל או משהו כזה.

OK אימצתי את ה'ציצי עייף' ונספחיו. ובכל מקרה ברור שהדגש הוא על ההרגשה שלי ושל גופי. עכשיו אני רק צריכה לגייס מספיק כוח רצון נחישות ואמונה בזכויותיי כדי להתחיל.

אנחנו לא בגמילה מלאה אלא בהפחתה משמעותית, ומה שאני אומרת זה "ציצי בהפסקה". ההסבר הוא שציצי עייף, או כואב ושהוא צריך לנוח ואחר כך יהיה לו יותר כוח. אבל הקוד הוא "הפסקה", וזה מוצג מבחינתי כעובדה. הפסקה זה הפסקה! והקטנצ'יק מגיב לזה די יפה.

לשאלה שנשאלה למעלה: יש בזה משהו ש"מהר לפני שיקחו לי הכל". יש לה התיחסויות רבות לזהות שלה ביותר יונקת, הכרזות "אני יונקת מהציצי" בלי קשר לרצון לינוק, למשל. אבל זה כבר כמה חודשים כך, ולהחזיר את הגלגל אחורה כבר אי אפשר. אז אני מנסה להסתכל קדימה.

פתאום מצאתי את הדף הרלוונטי הזה.
אני ובתי (שמחר היא בת שלוש), וגם בעלי, עוברים תקופה מאוד לא קלה עם עניין ההנקה.
אני בהריון, עוד מעט חודש שביעי, ומצבי הרוח שלי משתנים להם בתדירות. החלב כבר הפסיק מזה כמה חודשים, אך הקטנה-גדולה למדה להסתדר עם זה. היא יונקת על ריק. בתחילה הציצי כאב מאוד. הייתי עצבנית מאוד, צעקתי, כעסתי, הגבלתי אותה במספר ההנקות ובמשכן. מצבי הרוח של שירה השתנה בהתאם - גם לה היו התקפי כעס, בכי תכוף.
עשיתי החלטה עם עצמי שאני ממשיכה להניק. שאני מוכרחה להיות סבלנית יותר. אם אני לא מסוגלת לגמול אותה לגמרי - אני צריכה להיות סבלנית.
אבל זה לא עובד. עברו כמה שבועות רגועים יחסית. והנה מגיע לו ערב כואב ומתסכל כמו היום. איך שאני מתחילה להכין ארוחת ערב היא מוציאה מילקי שמצאה במקרר ופותחת אותו. אני מבקשת שלא תאכל ותשמור לאחרי הארוחה אבל לה ממש לא מתאים לוותר. היא רוצה כפית ואני מסרבת לתת לה. אני מתחילה בהלקאה עצמית - אני אמא שלא יודעת לשים גבולות, גם בדברים שחשובים לי. הכעס מתחיל לעלות בי. "תקחי לבד כפית!", "אבל אני לא יכולה לבד" היא מייבבת. "אם את יכולה לקחת לבד מילקי מהמקרר אז את יכולה גם לקחת כפית" אני צועקת, עושה לה ברוגז. למה אני לא יודעת להגיד "לא" בנחישות ובשקט. למה הדרך שלי להתמודד איתה הוא בברוגז הילדותי הזה. אמא ילדה. אני זורקת לה כפית על השולחן. היא אוכלת קצת, ואחר כך אומרת הנה אכלתי קצת, וסוגרת את המכסה ושמה בחזרה במקרר. מלאך קטן. לא בציניות. אני רוצה רק לבכות ולבכות.
והערב ממשיך לו באותו הילוך. מצב הרוח של שירה בכייני. אני מבינה אותה. אמא כועסת, אבא כועס, אניחנו משדרים לה שאנחנו לא אוהבים את מה שהיא עשתה, וגם לא מסוגלים לשלוט במצב. ואני גם לא בכעס שלי. וברגשות האשמה שבאים אחריו, בני הלוויה הנצחיים.
ואז בהמשך, הבכי הזה על כל דבר, ו"לינוקי" ללא הפסקה. ולבסוף, אני לוקחת אותה לישון, והיא יונקת בערך עשרים דקות ולא נרדמת, ואני כבר לא יכולה יותר. לא יכולה יותר. אני קמה לסלון, היא אחרי, בוכה. "לינוקי, לינוקי, לינוקי". אני יושבת על הספה, היא מטפסת עלי. בעלי לידנו. "לינוקי" היא בוכה. ואני כבר אין לי מה להגיד. אני מלטפת אותה, מנסה לחבק אותה והיא מתרחקת. רק לינוקי. אני יודעת שיגיע הנאום הרגיל מבעלי. ואמנם הוא מגיע. "אני לא אתן לזה לקרות בילד הבא. זה מטורף. כל הבאופן טבעי הזה הורס לי את החיים" והלאה והלאה הוא מפליג לו בהאשמות הבלתי נגמרות.
שוב למיטה, דקה ציצי ואני כבר קמה, לא יכולה לסבול את היניקה. לא יכולה לסבול שום מגע על הציצי שלי. בכי. אני אומרת לבעלי שזהו, שאני רוצה להפסיק להניק. אחרי שהוא אומר לי שזה לא ילך, שהיא צריכה גן, ולראות שילדים אחרים לא יונקים, ולהפרד ממני קצת ואני אומרת לו שקט, וחושבת איך השיחות האלה משפיעות בוודאי על הקטנה, בעלי נכנס לחדר שינה והולך לישון. אני מתיישבת איתה על כסא מסתובב, זזה לאט מצד לצד. שירה מבקשת עוד לינוקי, אני שותקת וממשיכה להסתובב. מחבקת אותה חזק חזק. לאט לאט היא נרדמת.
מה אני עושה? התמונה האידיאלית שציירתי לעצמי על הנקת צמד כנראה לא שלי. כנראה שאין בי את הסבלנות לכך. ועוד ללא תמיכה ממשפחתי. אני ממש חסרת אונים. איך להפסיק את ההנקה בלי לגרום משבר לשירה? אני רוצה להפסיק ולא רוצה להפסיק, אבל אני מבלבלת אותה. נראה שעדיף כבר בלי לגמרי.

נשמע קשה מנשוא.
אני חושבת שהנקת צמד, כמו כל הנקה, צריכה להתאים לכל הצדדים.
ואם התמונה תישאר אידילית ללא הנקת צמד, דייך.
המשפט "עדיפה אמא רגועה על אמא מניקה" בד"כ מקומם אותי. אבל במקרה שלך, כשהילדה כבר גדולה ותזונתה לא מבוססת על הנקה, הוא מתאים.
אני מניחה שהיא נבונה ואמפטית בד"כ.
נסי יחד איתה, בשעה טובה של שתיכן, להגיע להבנה.
אולי לצמצם זמנים, להגביל שעות. להפסיק לגמרי ולמצא תחליפים...
אם את רוצה להביא אותה למקום של התחשבות בזולת, הנה לך הזדמנות נהדרת.
וזו הרי לא גחמה שלך, או בעיה של סבלנות. ההנקה כואבת לך. אין שום סיבה בעולם שתניקי בכאב ילדה בריאה, נבונה, בת 3.

ומי יודע, אולי אחרי שתלדי היא תשוב לינוק. אני מכירה שתי נשים שזה קרה להן.

עדכון: ג'ולי (2.5)הפסיקה לינוק, יום אחרי ראש השנה החלטתי שזהו, אמרתי שהציצי כואב ואי אפשר.
בהתחלה זה היה קל, היא לא ממש שמה לב שזה משהו גורף, ועבר יום ועוד יום. אפילו ששאלו אותה אמרה שהפסיקה.
אחר כך זה התחיל קצת לעלות בחזרה, יותר בקשות, יותר תסכול סביב זה. ו"אני קטנה, אני רוצה ציצי".
אני אומרת לה שהיא תתרגל. בסך הכל אני משתדלת לתת קרדיט לזה שזה לא קל לה ולדבר איתה על זה, וממש מקווה שעוד מעט זה יהיה היסטוריה.
דווקא מבחינתי, שחששתי משינוי הזהות שלי בתור מניקה, זה היה קל. זה לא חסר לי, באמת הייתי בשלה.

הבכי הזה על כל דבר, ו"לינוקי" ללא הפסקה. ולבסוף, אני לוקחת אותה לישון, והיא יונקת בערך עשרים דקות ולא נרדמת, ואני כבר לא יכולה יותר. לא יכולה יותר
אסנת, זה כל כך כל כך מוכר.
אין לי עצות טובות, אני ממש באותה הקלחת.
והשאלה שבשם הדף? אני עדיין לא יודעת מה לומר.
שיהיה בהצלחה באשר תבחרי, ואל תשכחי לעדכן פה... @}

מיכל, מזל טוב

שלום מיכל.
הייתי מעוניינת לדעת את דפוסי היניקה שהיו לג'ולי בתקופת ההפסקה. האם ינקה הרבה? גם בלילה? בתי בת שנתיים ומעניין אותי אם יש הבדלים כי גם אני מהרהרת לפעמים על גמילה ולא יודעת בדיוק מתי אני אדע שזהו...(כנראה שכשאני אדע אז אני אדע)

היא ינקה נורא מעט כבר כמה חודשים, 1-3 פעמים ביום בערך, הנקות מאד קצרות. זה היה ברור שזה לא צורך פיזי, כמו כן שהיא תוכל להסתדר בלי זה, אבל מצד שני שזה חלק מהיחסים שלה איתי וזה היה הקטע המסובך בשבילי, אם אני לא עושה לה עוול או משהו. למיטב ידיעתי בדרך כלל מפסיקים כשלאמא נמאס, אבל באמת נמאס. או במקרה שלי, כי הריון משנה את התחושות הפיזיות. אני יכולה להמליץ על התהליך שלי מבחינה זו שלא חוויתי שום בעיות גודש וכו', כי כבר כל כך הרבה זמן זו הנקה מועטת, כלומר היתה בשלות סבירה מכל הצדדים. ובכל זאת - עם כל הבשלות - זו החלטה, הפסקה, משהו שלא בא ממנה, עם כל ההשלכות שיכולות להיות לכך.

קוראת את הדף הזה ונמצאת כרגע בגמילה עם הפעוט שלי וכבר לא ברור לי בכלל אם זה נכון להניק עד גיל שנתיים, כי הגמילה כל כך עצובה. לא יודעת אם בסופו של עניין לא יותר נכון לגמול בערך בגיל שנה אז הקשר לציצי לפחות אצלנו, כך נראה לי, היה פחות חזק.

יש פה מישהי שהניקה עד גיל מאוחר (שנתיים +) ויש לה עיצות חכמות ורעיונות איך לגמול מהנקה?
אשמח לשמוע. אני אמא לבן שנתיים, יונק רק בשביל להירדם. לא מוכן להיפרד מהציצי, הוא רגיש מאוד וחכם, אבל עדיין לא מדבר. כך שזה מוסיף על הקושי של הגמילה.

אני הייתי בדיוק באותה נקודה, עם פעוט נבון באותו הגיל ושעד היום הוא לא הכי מילולי.
מה שפעל אצלי היה פשוט הפרדה שלי מתהליך השינה. זה לא נעשה בכוונה - זמן רב הייתי נעדרת מהבית חלק מהערבים (מטעמי עבודה, דרך עבודה במשמרות הצלחנו שלא "למסגר" אותו עד שהיינו מוכנים), כך שהוא התרגל בלי טראומות להרדם לסרוגים עם אמא והציצי - או עם אבא ובקבוק חלב. ואז נסיבות העבודה שלי השתנו זמנית כך שבמשך כשבועיים לא הייתי כמעט בבית להשכיב אותו, והוא נגמל. בלי בלאגן, וכמעט בלי תלונות מצידו. זה היה הרבה הרבה יותר קשה לי מאשר לו (ראי תחושת אבדן בסיום הנקה ).

פלונית,
בדיוק אתמול כתבתי חוויות של הפסקת ההנקה שלנו בדף: הנקה והריון שני
למרות שיצא לי לכתוב שם די באריכות, לא פירטתי שם את הכל, זה היה בשלבים ולקח זמן, אך הסוף היה מהיר וחלק (אני עדיין מתקשה להאמין כמה פשוט זה היה לשנינו!!!!)
אשמח לחלוק אם תרצי עוד "מידע".
וזה שהילד לא מדבר לא נראה לי בעייה, כי בגיל הזה אפילו אם לא מדברים אז מבינים כמעט הכל, ואם את מספיק קשובה, את יכולה להבין אותו גם בלי מילים... (ואני משערת שלכל אמא שמניקה זמן רב יש קשר של הרבה מעבר למילים עם הילד).

בדיוק בימים אלה אני רוצה לרשום אותו למשפחתון. האם זה חכם להפסיק עכשיו את ההנקה?
חשבתי שאולי זו הזדמנות להסביר לילד שהוא כבר גדול, אבל אני מפחדת שזה 2 דברים חדשים, וזה יהיה לו קשה מדי. מה דעתכן?
ואם לא כדאי ביחד, אז מה לדחות את הגמילה או את הכניסה לגן? (אני בבית בבקרים).
תודה.

לא ביחד, אחד אחד.תחליטי מה יותר חשוב לך ודחוף לך ואותו תבצעי קודם. אישית במצב כזה הייתי בוחרת קודם לעבור את הכניסה למשפחתון כשעדיין עומד לרשותך אמצעי נפלא כמו ההנקה. תני לו לפחות חודש להסתגל למשפחתון ורק כשהוא כבר לגמרי עבר את ההסתגלות וכשברור לך שטוב לו וחזרתם לשגרה, אז אפשר גם לגמול. אחרת החיבור הזה זה לא רק בין שני שינויים גדולים, אלא ממש תחושה של "אמא נוטשת אותי".
כמובן שאפשר גם קודם לגמול ורק אחר כך משפחתון, אבל כמו שאמרתי אני הייתי עושה הפוך.

האם למישהי יש ניסיון בהנקת צמד? הקטנה שלי תהיה בת שנה ועשרה חודשים כשאחיה או אחותה יגיעו לעולם. אני רוצה לנסות להניק בצמד (אם אגיע עד הלידה מניקה), אבל דואגת לגבי ההשלכות על הקטנה שהפוך באחת לגדולה. היא תקנא? תרגיש מקופחת? היום יונקת רק בוקר וערב, יודעת שציצי הולכת לישון בלילה וגם כל היום מכינה חלב לערב. מה יהיה כשתראה שבשיל תינוק אחר, מתחרה, ציצי זמינה גם במהלך היום?

אני הפסקתי להניק את בן השנה וחצי באמצע ההריון, ואחרי הלידה- הוא חזר לינוק...
זה דווקא עזר לו לקנא פחות. לי, לעומת זאת, זה לא התאים ואחרי חודשיים הפסקנו, בקלות יחסית.
ההנקה עצמה הייתה מקסימה- החזיק לה את היד וכאלה

אבל הוא חזר לינוק כמו תינוק, ועם עוד תינוקת היה לי קשה- כל היום הנקתי. וגם רגשית- זה רוקן אותי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום נשים יקרות -
אני מניקה מלאך בן 2.4 וכבר זמן מה אני רוצה לגמול\להגמל... הרבה זמן אני גם יודעת שהייתי רק צריכה לפתוח את באופן כדי לקדם את התהליך אך נמנעתי - זה אמיתי מדי.....
אז הנה, פתחתי את הדף וקוראת את שכתבתן וכולי רגש רוטט.
לא כואב לי בהנקה. אני בשבוע 5 של הריון ופשוט רוצה להפסיק. רוצה את גופי לי ולשומשום או שומשומית שבתוכי. האם אפשר להגיד לו שהוא כבר גדול? הוא מבין הכל ויש לנו שיחות מדהימות. גם אחרי יום קשה של בכי (שלו ושלי) אנחנו מדברים על אהבה וסבלנות ועל איך לפעמים קשה ואנחנו מתגברים ולומדים מאחד השני. לאחרונה עבר לחדר לבדו (מבחירה שלו) ואומר שהוא כבר גדול - אפילו מתקן אותי כאשר אני קוראת לו קטנצ'יק (הרגל שהולך ודואך - כמה הוא מלמד אותי!)
אז מה אתן אומרות? מה להגיד לו? אני רוצה להיות כנה (ובכנות הכי כנות - רוצה לפעמים שישאר המלאך הקטן שלי בן שנתיים...)

הי,
אני צריכה להפסיק להניק בת שנה וחצי, בגלל תרופות
צריכה לעשות קולונוסקופיה, שכוללת תרופות +הרדמה האסורות בהנקה במשך כ-5 ימים ולאחר מכן לקבל טיפול אנטיביוטי שאסור בהנקה, 10 ימים, נגד חיידק הליקובקטר שחזר אליי.
הזזתי את כל הפסטיבל הזה לספטמבר, מה שנותן לי עוד חודש לחשוב על הדברים
יש לי כאבי בטן, שלשולים, היסטוריה משפחתית ולכן רצון לאבחן ולטפל והרגשה שזה חשוב, מצד שני... קשה לי עם רעיון הפסקת ההנקה, ומאחר שכך, קשה לי עם ההסברים לתינוקת שלי.
אציין שהיא אוכלת נהדר וגם מקבלת בקבוקים בשמחה כשאמא לא בסביבה.
אשמח לתובנות

מדובר על הפסקה של 15 יום בסה"כ אם אני מבינה נכון?
האם את מעוניינת להמשיך להניק לאחר ההפסקה? כי אם כן, בעזרת שילוב של שאיבות (כדי לשמר את ייצור החלב) זה נשמע לי לגמרי אפשרי בגיל ובשלב הזה, וזה גם משנה את אופי התהליך וההסברים הנדרשים.....
מה היית הכי רוצה שיקרה?

(בלי קשר, ממליצה לך לעבור גם אבחון ב שיטת אייפק בקשר לבעיות במע' העיכול, זה יכול מאד לתמוך בתהליך ההבראה ולהעמיק את ההבנה בנוגע למה שקורה שם...).

תרופות +הרדמה האסורות בהנקה במשך כ-5 ימים ולאחר מכן לקבל טיפול אנטיביוטי שאסור בהנקה, 10 ימים
אני מאד ממליצה לקבל את השמות המדויקים של התרופות והמינונים ולברר במרכז לתרופות בהנקה שיש באסף הרופא ובבית חולים בילינסון. לא במרכזים טרטולוגיים ולא במרכז הרעלים, אלא במרכזים של תרופות בהנקה.
היה לי מקרה דומה, ולבסוף הסתבר שמותר להמשיך להניק. במיוחד שמדובר בילדה גדולה בת שנה וחצי, ולא תינוקת בת שבוע.
זה הטלפונים שיש לי, לא יודעת אם זה עדיין נכון
בי"ח ביילינסון - 03-9376911
בי"ח אסף הרופא- 08-9779309

תודה על התשובות
שתיהן נוגעות
מבירור במרכז הטרטלוגי בהדסה כנראה שאכן אוכל להמשיך להניק אבל אברר גם בבילינסון (הופניתי לשם מהדסה וגם חסר לי שם של תרופה אחת)
וכן, אני גם חושבת על אייפק כטיפול אלטרנטיבי או עיקרי.
חן חן והנקה ארוכה לכל ילדי העולם

שלום, יש לי ילד בן שנתיים ועוד מעט חמישה חודשים. אני רוצה לשאול על הסרוב שלו לינוק. עד היום הוא היה מאוד קשור לציץ, היה מבקש לעתים קרובות, כשאנחנו בבית ולפני יומיים הוא החל לתפוש את הפטמה בצורה מכאיבה - רק בקצה. זה גרם לי לכאבים שעם הזמן הצטברו וכשהבנתי שהסיבה היא תפיסה לא טובה של הפטמה, זה קרה היום, התחלתי להסביר לו שככה בואב לאמא ושצריך לתפוש יותר מהפטמה כדי שלא יכאב, אפילו הדגמתי על בלון קטן. ומרגע זה הוא התחיל לסרב לינוק! התבטלה שנת הצהריים שלנו (של 3 שעות קבוע כל יום) והוא פשוט לא הסכים להכניס את השד לפה! הלכנו לישון יותר מוקדם בערב כי הוא היה כבר אגרסיבי ועייף והוא המשיך בשלו - לא רצה לינוק ורק רצה לצאת לסלון. אני אמרתי שאני רוצה לישון ושהוא מוזצן להצטרף אלי ואם הוא רוצה קצת להיות בסלון אני טחכה לו במיטה. (אביו לא היה בבית). בני הלך לסלון וחזר מייד ואז התחיל לבכות! ולא עזר שניסיתי להגיד שלאמא הכל עבר ושלא כואב כבר ושום שיכנוע לינוק לא עזר. הייתי עם חזה חשוף והוא לא הסכים אפילו להתקרב אליו! אני בשוק. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה. בסוף הוא נרדם עלי תוך כדי בכי. זה היה לילה קשה בטרוף! ואין לי מושג מה יהיה הלאה! אני לא תכננתי לסיים את ההנקה עוד ולא ציפיתי שכך יהיה. מה זה? אולי מישהו יכול לעזור לי עם עצה להמשך הדרך? אני מאוד אשמח אם זו תהיה התחלה של סיום ההנקה שלנו אבל בשום פנים ואופן לא רציתי שזה יהיה עם דמעות ובכי קורע לב! עד עכשיו הוא אף פעם לא בכה ככה ואני לא מבינה מה הבעיה שלו פשוט לינוק- הרי הוא עוד צריך את זה (אני מסיקה את זה מהבכי המר שלו) אז מה עוצר בעדו?!? לא אני זה בטוח! בבקשה תעזרו לי...

שלום כולן,
עם בת 2.4 כרגע נשארנו עם 2 הנקות לפני שינת לילה ובבוקר כשקמות.
במהלך היום נפסק לבד וטבעי, בהנקות לילה "ציצי ישן"... ועכשיו מה? מה לאמר לה לפני שינה ובבוקר, איך נכון לגמול אותה בשלב הזה?

האם את יכולה קודם כל להשאיר כרגע את ההנקה שהיא יותר מתחברת אליה, ואת ההנקה השניה להתחיל לקצר ולדלל?
אם יש מבוגר אהוב אחר שיכול לטפל בה בזמן הזה זה מאוד עוזר.

נניח שהנקת ערב-לילה מאוד חשובה לה, או מרגישה לך שיהיה יותר קשה לה לוותר עליה, אז את ממשיכה בה כרגע.
בינתיים את מכינה אותה כל היום לזה שבבוקר כשקמים אוכלים ארוחת בוקר, ושותים מכוס. ואת חוזרת על הסיפור הזה בהרבה וריאציות, כולל משחק כזה עם בובות, ואם יש לך חשק, את יכולה להדפיס כמה דפים ולהוסיף ציורים של הסיפור של הילדה (פה המקום להוסיף את שמה) שמתעוררת בבוקר ואבא (או אמא) מגיש לה ארוחת בוקר שיש בה פירות/ יוגורט/ קוואקר/ ביצה כזאת או אחרת/ פרוסה מרוחה... או כולם בבת אחת, לבחירה. את יכולה אפילו להגיע למצב שהיא משלימה לך את סופי המשפטים, ככה שאת בטוחה שהיא מבינה את הקונספט.
בזמן ההתעוררות, אם אפשר, אמא כבר לבושה (היטב

) כשהיא מתעוררת, ואבא תופס פיקוד, עם דברים שהיא מאוד אוהבת לאכול. אם זה פועל- יופי. ממשיכים לספר את הסיפור גם מחר ומחרתיים. אם עולה בקשה לציצי אפשר לשאול אם היא רעבה או צמאה או רוצה חיבוק, ולהסביר שכשרעבים וצמאים אוכלים ושותים ולשאול מה היא רוצה לאכול. אם היא מתעקשת אפשר להגיד שהציצי מכין את החלב לערב.
אני ממליצה לך להתחיל את התהליך רק כשאת שלמה איתו, ומרגישה שאת יכולה להכיל רמה מסויימת של אי הסכמה מצידה או תיסכול שעולה, עם הכלה מירבית.

כשההרגל של יקיצה וארוחה מתבסס, את יכולה לבחון אם ההנקה שנשארה בערב נעימה גם לך, ואם להשאר איתה עוד או לא.
אם לא, את יכולה להגיד בערב שהציצי כבר עייף, ושהיא יכולה לינוק עד סוף השיר (או כל סימן מוסכם אחר), ואז תשירי לה שיר/ תחבקי אותה/.... או כל רוטינת הרדמה אחרת שמתאימה לשתיכן. פה יכול לעזור אם אבא ישתלב ואת תלכי לענייניך.
אותו רעיון של מסר שחוזרים עליו עד שהיא מפנימה במשך היום (סיפור, משחק בבובות, ספרון...) ממש עוזר.

בעיקרון שמתי לב שלילדים שלי ׳הריח של אמא׳ גירה לינוק, והמעורבות של אבא (מגיל מסויים, מגיל שנה, שנה וחצי) הבטיחה רצף טיפול אוהב ותומך, אבל עם אופי מעט שונה.

בהצלחה לשתיכן!

יולי קו, תודה רבה לך!!!

אני צריכה לסיים עם הנקות לילה ובהרדמה עם הקטנטן בן שנתיים ועשר, אחרי התייעצות עם שתי רופאות שיניים אלטרנטיביות... תומכות הנקה יש לציין.
לא ככה רציתי את זה, וגם המופלא הזה שלי... לבדו משחרר כל כך יפה...
אבל אני רוצה להמנע מטיפול פולשני ולשמור על המצב כמו שהוא עד שיפלו השיניים (למזלי כרגע הבעיה היא רק בשיניים הקדמיות). אז אין ברירה.
אני מלאת אשמה ועצבות ומחפשת את הדרך הנכונה להציג את זה בפניו בלי שהוא ירגיש אשמה גם על הכאבים שיש לו ושבגלל שהוא ינק הוא כאוב ועכשיו צריך לסיים...
אני יודעת שהדרך הטובה ביותר היא להתחיל בי, אני עובדת על זה(: למרות שגם בנושא הזה כל עצה זהב. אבל אני באמת שואלת אתכן חכמות השבט הוירטואלי המנוסות... מה ואיך לומר?
תודה

היי תמי, אמנם הפסקתי להניק בגיל שנה אבל עזר לי לעבור קודם מהנקה לבקבוק. בהתחלה עם חלב אם שאוב, צמוד אלי ומחובק בדומה להנקה, ואחר כך פורמולה ורק ישבתי או שכבתי לידו אבל עם פחות מגע. ורק אחרי שהשינויים האלה התבססו התחלתי להוריד בקבוקים בהדרגה. אני חושבת שקשה להפסיק מבלי לתת תחליף כלשהו, ותחליף אורלי כמו בקבוק או מוצץ יכול לעזור. נכון שזה יוצר הרגל חדש אבל זה בעיני כבר צעד קדימה אם זה עוזר להנקה להיפסק.

לא ממש עניתי לך לגבי מה לומר כי לדעתי אם את מציעה בקהוק כתחליף זמני את אולי לא צריכה יותר מדי להיכנס לשיחות על כך. אולי יעזור שמישהו אחר ישכיב אותו עם הבקבוק.

לדעתי בגיל שנתיים ועשר ממש ממש לא צריך להתחיל לתת בקבוק!! לא בגלל ההרגל החדש, אלא בגלל שלא מדובר פה על תינוק קטנטן. זה גיל שבו כבר אפשר לתווך ולדבר על הדברים. ולשתות מכוס.
הוא גם לא צריך את זה פיזית. כמובן שחלב אם זה תמיד טוב, אבל זה לא איזה עניין של חיים ומוות (או שכנראה כן סוג של מוות לשיניים, במקרה הזה...).
ושאיבות... מיותר.
חוצמזה, אם זה בגלל השיניים אז בקבוק בוודאי לא יועיל.

תמי, אני חושבת שכדאי פשוט לומר שזהו.
לדעתי לא צריך לקשר בין השיניים להפסקת ההנקה.
פשוט זהו, נגמר.
זה שובר לב, אני יודעת... גם אני נאלצתי להפסיק להניק את בתי כשהיתה בת שנתיים, בגלל סיבות בריאותיות שלי.
הלב שלי לא התאחה מאז, ועדיין כשאני חושבת על זה מיד מגיעות הדמעות...
אבל הגמילה עצמה היתה מאוד פשוטה (מעבר לכל הציפיות והתחזיות השחורות). הודעתי לה שביום חמישי אני מפסיקה להניק אותה, ולמרות שהיא כמובן לא הכירה את הימים, ביום חמישי הפסקתי, וכך היה.
היא הבינה מיד שפשוט אי אפשר יותר, למרות שלא הסברתי את הסיבה (אם בנך זקוק לסיבה, אולי פשוט תמציאי איזה משהו תמים ופשוט?).

את בתי השניה הפסקתי להניק בגיל שנתיים וחצי, כי נכנסתי להריון וכאב לי ועיצבן לי ולא רציתי יותר.
האמת שאני ממש לא זוכרת איך הפסקנו... כנראה באותה דרך (בוודאי לא אמרתי לה שזה בגלל ההריון!!).
נראה לי שזה לא נחקק אצלי כאירוע טראומתי כי ידעתי שבקרוב אניק שוב...

מאחלת לכם הרבה הצלחה (בעיקר לך... כמה קשה לפעמים להיות אמא!). וגם שיניים בריאות!

פלוני אלמונית, את מן הסתם צודקת. אכן סייגתי שזה מה שעבד לי עם תינוק בן שנה. ואני מודה שלדעתי זה גיל אידיאלי לגמילה בדיוק בגלל התופעות שמתוארות כאן... נכון שבעיקרון עדיף לא לתת בקבוק וכנראה שזה באמת לא מתאים בכלל אבל אולי כדאי לחשוב רגע אם יש משהו שיכול להחליף את ההנקה כדי שלא ייווצר שם "ריק". אולי כוס חלב חם במיטה? או משהו אחר.

נראה לי שבגיל הזה אפשר לדייק את המענה החלופי בהתאם לצורך שההנקה הייתה עונה עליו: או קירבה (שאפשר להחליף במגע אחר) או רעב/צמא (שאפשר להחליף במים/אוכל) או - לפעמים עוד קיים צורך במציצה ואז אם יש לו מוצץ זה יכול לעזור, אבל אם אין, לא הייתי מכניסה בגיל הזה.

אני הייתי דווקא אומרת את האמת - גילינו שההנקה בלילה גורמת לשיניים לכאוב, וזה יופי כי עכשיו יש לנו פיתרון. אפשר עדיין לינוק ביום, ואמא תעזור לך בלילה בדרך אחרת.
לא הייתי מעלה בדעתי שילד ירגיש אשמה בגלל זה... וגם את לא צריכה (-: ההחלטה להניק בלילה היא החלטה טובה, שברוב המקרים יתרונותיה עולים על חסרונותיה. במקרה נפלתם על הצד המבאס יותר של הסטטיסטיקה. ועכשיו אתם עושים החלטה מצוינת בהתבסס על השינוי בנתונים, את ממש מאה אחוז.

מסכימה עם אחת.

אני נשארתי עם הנקה אחת לפני השינה כשהיתה בת שנתיים וגם זה לא כל ערב אז הרגשתי ששתינו קצת מיצינו וגם כן מהסיבה שהתחלתי לחשוב על עוד ילד. אז פשוט הפסקתי להציע וזה דעך...לא היו משברים וכדומה...כעבור שנה ילדתי שוב ב"ה

תודה רבה לכן נשים טובות.
אכן, ככה באופן טבעי ואינטואיטיבי, ויחד עם פתח שנפתח בנושא על איך היה אתמול במרפאה, יצא לי בפשטות להגיד ממש דברים דומים למה שאחת הציעה, ונראה שבעצבות קלה וחכמה הוא קיבל את הדברים, במין הבנה... נראה איך יהיה הלילה הראשון, לכולנו בהצלחה..!