משפחות ברוכות ילדים

חוזרת מילה במילה על תגובתי לחבצלת...

החוויה האישית של בעל שותף כ"כ חזקה, שקשה להאמין שיש אמהות שעושות את זה לבד, ללא תמיכה...
(כך אני מרגישה, כך כנראה גם חבצלת וצפי מרגישות).

גם לי קשה להאמין כל פעם שאני רואה את זה. במיוחד במשפחות גדולות כאלה, אבל גם כשיש ילד אחד או שניים זה נראה לי מוזר. אבל אני חושבת שזה הרוב של מה שאני מכירה.

אני באמת לא יכולה לתאר לעצמי את חיינו בלי שיתוף הפעולה של בעלי. ואני לא מתכוונת לחלוקה בקימה בלילה או החלפת חיתולים. אצלנו אני זאת שקמה בלילה, וכמעט תמיד מחליפה חיתולים. אבל זה שטויות.
פעם שמעתי הגדרה נפלאה בעיני לגבי שויון - שויון לא אומר שכל יום מישהו אחר מבני הזוג עושה את הכלים. שויון אומר שמי שפחות עייף עושה זאת. כלומר - אני לא רואה שויון בזה שבעלי יחליף חיתולים או יקום בלילה בדיוק באותה תדירות כמוני. לי דווקא הרבה יותר קל להתעורר בלילה, וגם להרדם חזרה, ולי החלפת החיתולים הולכת הרבה יותר מהר ובקלות. אבל אני שונאת לשטוף כלים, אז אני עושה זאת רק לעיתים נדירות. ואני נורא אוהבת לישון בצהריים, אז אם רק אחד מאיתנו יכול לישון, כי יש תינוק שלא נרדם - אני אשן. והעבודה שלי כזאת שקל לי יותר להיות בבית אחרי הצהריים, אז לרוב אני כאן. אבל אני שונאת להסיע לחוגים מרוחקים, אז לרוב הוא מסיע. וכן הלאה וכן הלאה.
בודאי שיש ימים שאני מרגישה שאני עושה הכל, אבל בימים אחרים אני חייבת להודות שאני עושה מעט מאד.
תמיד אני הייתי זאת שלחצה לכוון ילד נוסף, והחליטה מתי הזמן המתאים, אך אני לא יכולה לתאר לעצמי איך הייתי יכולה להנות כל כך מהמשפחה והילדים בלי השותפות של בן זוגי. זה מתבטא בהרבה יותר מן העזרה המעשית וביצוע המטלות היום יומיות, אלא זה הכל ביחד.
אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי, אז אם זה לא ברור, אשמח לנסות שוב...

אמא-ל, בדיוק לזה התכוונתי. במשפחות כאלה שבהן יש שיתוף בגידול הילדים, לפחות אלו שפגשתי, האשה היא זו שיוזמת ולפעמים לוחצת לילד נוסף. רוב המשפחות שבהן האבא דוחף לילד נוסף הוא לא ממש שותף פעיל בגידול הילדים. שוב, אני לא עושה הכללה, בניגוד לכל מיני משפטים פסקניים אחרים שעפים כאן, אלא מתארת מה שפגשתי (גם באינטרנט).

אמא ל 5 - הסברת את עצמך מצוין!
יש ארגון שנקרא הורות שווה, שחלק ממטרותיהם הוא חזקה משותפת במקרים של גירושין, אבל יש להם גם כל מיני הברקות כמו - לשאוב כדי שאבא יאכיל חצי מהארוחות.
לי זה נראה כמו לסיים ארוחה, וכל אחד רוחץ בדיוק חצי מהכלים. מגוחך.

גילה, לזה בדיוק התכוונתי! איזה דוגמה יפה שמסבירה את הרעיון בדיוק. כך אני מרגישה לעיתים כשהורים באים עם הרעיון של השאיבות כדי שאבא יוכל להאכיל, ואני לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי מה לא נראה לי נכון בזה, מעבר לבעיית ההנקה. הדוגמא עם הכלים היא מצוינת, וכמובן גם המסקנה. אבל אני כמובן לעולם לא אגיד את זה להורים.

שליחה על ידי תמר* » 30 יוני 2003, 10:19

ככה בדיוק זה אצלנו. מי שפחות עייף-עושה יותר. מה יותר נורמלי מזה? וברור שגם אצלנו יש ימים שאני מרגישה שאני עושה הכל. ויש ימים שאני מרגישה שהוא עושה הכל ואני כלום. השני קורה הרבה יותר. המצחיק הוא שהוא אף פעם לא מרגיש שהוא עושה הכל.....

_אותי מעוררת חלחלה הגישה הזו של הגברים.
לשמחתי אני נשואה ל לגבר אמיתי ולא ליצור מטושטש זהות, ואין לו שום צורך לחקות אותי. אני זו שמניקה את הילדים והוא שותף במשפחה בדרכים אחרות. בתי בת השלוש מעריצה אותו ומיד כשהוא מגיע הביתה היא רצה אל בין זרועותיו. לעומת זאת בלילה היא יונקת ממני. וכך צריך להיות. זו דרכו של עולם וכך נבראנו.
לצערינו ישנם כאלה שרואים בהנקה של האישה את התינוק גזילה מן הגבר אבל הרי יש כל כך כל כך הרבה דברים שהבעל יכול לעשות ולטפל בתינוק, כפי שהמסעדה הניידת () כתבה והסבירה בטוב טעם.
ולענת, גם אותי בלבלה ההגדרה הזו של "הורות שווה". נדמה לי שהמילה הנכונה היא "הורות שויונית" ותקני אותי בשמת אם אני טועה. (אם את קוראת הודעה זו)_
ציטוט מתוך דבריה של עמית מגן בדף הורות שווה

המשך:
לכרמית, הכוונה שלי הייתה לומר בזאת, שבשונה מאותם יצורים מצחיקים שמנסים לחקות את האישה בהזנת התינוק ע"י שימוש בבקבוק, בעלי מעולם לא חשב להחליף אותי בזאת. הוא יודע שהוא גבר וגבר לפי טבעו אינו אמור להניק את ילדו!! גם לא תוך שימוש באביזר הבא להחליף את השד.

ויחד עם זאת, אצלנו אבא הוא כמעט היחיד שאצלנו הילד כן אוכל מבקבוק (כשאני לא בבית והוא משום מה ל איתי)
בימי אלה שקשים לי במיוחד (התינוק שלי עובר תקופה של חרדת נטישה קיצונית במיוחד) אני פשוט הייתי קופצת מאיזה בניין גבוה אלמלא בעלי היה לוקח אותו על הידיים רוב הזמן שהוא נמצא בסביבה, כי הוא היחיד שהילד מוכן (ואפילו בשמחה גלויה, כמה לעליב;-)) ללכת אליו חוץ ממני.
לקטע של הנקה מלאה וארוכה יש עוד תופעת לוואי מעניינת.
שמתן לב? לאבא יש 800 דרכים להרגיע את התינוק.
על הכתף, בנידנודים וכדומה.
לי יש רק דרך אחת.
כשהיא לא עובדת- "קח, תרגיע אותו". לא יודעת מה לעשות.
שוויוניות?!..או ש...
אמא לחמישה, גם אני שונאת לשטוף כלים וכמעט אף פעם לא עושה את זה! בינגו

אמא לחמישה, גם אני שונאת לשטוף כלים וכמעט אף פעם לא עושה את זה! בינגו.

גמאני.
זה היה סעיף בכתובה, לדעתי.

וגם אני. אבל אני אוהבת לבשל. הסידור היה שאני מבשלת והוא רוחץ כלים. הרבה זמן הוא חשש לקנות מדיח שמא תפקידו יילקח ממנו והוא יאלץ להתחיל לבשל

אבל כמובן שגם עם מדיח יש עבודה והסידור נשאר בעינו. עכשיו כשהוא בארץ אני גם מבשלת וגם מפעילה את המדיח, והאמת, לא כזה סיפור...

אבל יש לי שאלה אחרת לאמהות מרובות ילדים (לצורך העניין, שניים ויותר

) - איך עושים חלוקת קשב? הרבה פעמים קורה לי ששון רוצה להגיד משהו, אבל בר רוצה שאעשה בשבילו משהו, ואני צריכה קשב מלא כדי לשמוע מה הוא אומר ולפענח את הקוד של מה הוא רוצה. לפני כמה ימים שוחחתי עם שון, ופיספסתי את מה שהוא אמר, וכשניסיתי להבין זה כבר היה על סף היסטריה שגרמה לו להיות לא מובן, וכשלא הבנתי זה הפך להיסטריה ממש (בכל זאת, גיל שנתיים...). ממש קשה לי להתרכז בדברי שניהם בבת אחת... איך עושים את זה?

איך עושים חלוקת קשב
אין לי מושג. ז"א - בד"כ (לא תמיד, אבל כמעט תמיד) זה פשוט מצליח.
זה לא טבוע בנו, הנשים (מלקטות), לעומת הציידים?
קורה, פעמים רבות, שאני מבקשת מאחד שיחכה לשני - "בוא נראה מה ... רוצה", או "אני מיניקה את דולב, תכף הוא ירדם (את רואה? הוא כמעט ישן), ואז אוכל ..." - אבל בשביל זה, כמו שאמרת, אני צריכה להיות מודעת שעלתה עוד דרישת קשב.
אחד הדברים שאני רואה הוא שהם איכשהו נותנים זה לזה את המרחב - כשיש משבר - השני בד"כ נסוג מעט. בשגרה, ללא משברים, זה קשה יותר: כי אין סיבה "לפנות את הבמה"

עוד גן נשי דפוק אצלי?

גילה,
נראה לי שתאומים לומדים מגיל 0 שיש עוד מישהו שזקוק לאמא. אצל ילדים אחרים עובדה זו נוחתת עליהם פתאום כשנולד אח קטן, ואז זוהי "הרעת תנאים" שהם צריכים להסתגל אליה.
גם אם לתאומים לומדת מהיום הראשון לחשוב על שניהם ולחלק את המשאבים איכשהו לשניהם. אם לילדים ב"בודדת" לומדת זאת בהדרגה, כשנוסף עוד ילד. ואז יותר קשה.

אמא של יונת - מסכימה איתך!
בעקרון, אצלנו דווקא לאבא (הצייד, אלק) יש יכולת מופלאה לחלק קשב (להקשיב לשתי שיחות במקביל, למשל) ולי - ממש לא. אבל עם הילדים לא נתקלתי בבעיה. (כשהם היו קטנים יותר, חששתי שאני יוצרת להם בעית קשב, כי אני מדברת עם אחד, וכל הזמן העיניים נודדות לשני, לבדוק שהוא לא מחרב משהו, או זקוק להצלה. כשהם גדלו, קטן הצורך לעקוב תמידית, ולכן אני יכולה יותר להתמקד. גם היכולת שלהם להמתין לתורם גדלה).

אצלי, לי יש כל הדרכים להרגיע את הילדים.
בעלי, אם התינוק בוכה - נלחץ, "קחי אותו!".
הדבר היחיד שהוא גילה שעובד: לקחת את התינוק במנשא ולצאת איתו מייד החוצה (מדובר בשעה של ארוחת הערב, שבה התינוק רוצה להיות עלי בדיוק כשאני אוכלת).

ולגבי רחיצת כלים: אח, אני אוהבת לרחוץ כלים. בכלל אני אוהבת עבודות שקשורות במים. אבל בעלי רוחץ את הכלים ומבשל בשלב זה של חיינו. אם כי, אני חוזרת יותר ויותר לזירה. מדי פעם, כשהינוקא ישן לי על הגב ואני מתפנקת לי בלעשות את עבודות הבית במקום ללכת לבדוק עבודות על המחשב או משהו דומה לזה, אני גם רוחצת לי כלים אחרי ששמתי מרק עוף על האש.

יש לי אח שהתגרש, ובזמנו הוא שאל אותי כחלק ממערכת היחסים הגועשת עם אשתו, מי מאתנו עושה את הקניוות. תשובתי היתה שמי שיותר עייף, כי להשאר בבית עם חמישה ילדים זה לא פיקניק. אחי חשב (וחושב) שאני לא נורמלית. חלוקת התפקידים בביתנו היא רגעית. מי שפנוי מבצע.

לגבי חלוקת הקשב, היא זו שהופכת את המעבר מאחד לשנים לקשה ביותר לדעתי. כיוון שילד יחיד באמת מתקשה לשתף מישהו ברגע שלו, וגם ההורים לא כל כך יודעים איך להתפצל. במשך הזמן, רוכשים את המיומנות הזו, כפי שרוכשים מיומנויות אחרות. במשך הזמן גם הילדים לומדים את הכלי החשוב הזה. לא מזמן למדתי עם ישראל לבחינות באלגברה. הוא מאוד התקשה והיה צריך הרבה עזרה. כדי להמחיש לו את החומר לקחתי גלילי ענק של נייר וישבנו על הרצפה וכתבנו באותיות קידוש לבנה את התרגילים, תוך מחיקות מודגשות, וחישובים מוטעים מכוונים. איתי חשב שזה מאוד נחמד לקשקש על הנייר הזה בדיוק באותו הזמן. דא עקא שישראל לא מסוגל להתרכז כשמישהו נמצא לידו. אני אמרתי לאיתישזה מפריע לישראל, והוא הלך. לא שהוא לא בא חמש דקות אחרי זה שוב, אבל עצם ההבנה שכשמפריע לאח הוא ילך, היא בוגרת למדי לילד בן שלוש, והיא תוצאה של חלוקת תשומת לב מרגע הלידה (הגם שאיתי היה ילד צמוד אמא ועד גיל שנה כמעט לא מש מידי).

היום כשאני עובדת עם מבוגרים אני רואה כמה קשה לי לחלק את הקשב שלי בין מבוגרים, בעוד שבין ילדי בשניה אני יודעת מה יותר חשובומה פחות, ומי צריך אותי הרגע יותר.

אני מודה שיש לי בעיה עם זה, אני מתכוונת לחלוקת הקשב.
אולי זה המפתח לכך שנורא קשה לי?
בדיוק השבוע חשבתי, שאני איכשהו לא עוברת ממנטליות של משפחה עם מעט ילדים למנטליות של משפחה מרובת ילדים, ואני לא יודעת מה הבאג אצלי אבל הוא מתחיל ממש להיות מטרד, כלומר, אני מרגישה כל הזמן על סף התמוטטות עצבים בגלל זה.

כשארבעתם בוכים בו-זמנית, אני רק רוצה לברוח מהבית.

כל אדם השומע ארבעה ילדים הבוכה בו זמנית רוצה לברוח מהבית. יש הרבה אנשים שרוצים לעשות את זה כשילד אחד בוכה, והם לא צריכים לחלק קשב. אני חושבת שהרבה פעמים בסיטואציה כזו, שהיא לחוצה מאוד, צריך להפסיק להתרכז ברגש, ולהפעיל את השכל הקר. יש את הילד שנעלב בצדק, אבל אותו קל לרצות. יש את הילד שבוכה סתם, אבל אם אני לא ארגיע אותו כאן ועכשיו, הבכי שלו יתמשך על פני 24 שעות. אז אני אבחר להרגיע קודם כל אותו, כדי שאוכל להתרכז בילד שנעלב בדין.

אצלי הבעיה אינה כל כך של בכי, אלא בד"כ של מלחמות. זה מרביץ לזה, שלקח לשני, שחטף מהשלישי, וכו'. אני בד"כ לא נוטה להיות "אם מקשיבה" בסיטואציות שכאלו. אני קודם כל מפרידה את הניצים, ורק אח"כ מוכנה לשמוע את כל האלף לילה ולילה שיש לכל אחד לספר על השני. כלומר אני קודם מנטרלת את גורם הרעש, ואח"כ מטפלת בבעיה. גם אם זה אומר לילד אחד לצאת לעשות סיבוב מסביב לבלוק לעשר דקות, כדי שאני אוכל להתמודד עם הלחץ. אם לחוצה, עם כל הכבוד, אינה יכולה לתפקד, לדעתי. וכגישה לא אגואיסטית אלא כגישה מבינה ומכבדת, אני קודם כל אדאג לכך שאני אתפקד, כדי שאוכל להיות לידם בשעה שהם צריכים אותי.

אני לא אעשה את זה עם תינוק בן 1/2 שנה, כיוון שברור לי שעבורו לחכות עשר דקות זה טווח אינסופי של זמן, אבל ילד בן חמש יכול בהחלט להבין את הסיטואציה של הפרד ומשול, שהיא לפעמים גם מושא לשאיפות מאוד כמוסות שלו. סיבוב בחוץ אינו עונש, אלא זמן התבודדות וזמן רגיעה רחוק מהלחץ של המריבה ושל האחים המרגיזים.

לגבי הסדר, חשבתי על מה שכתבת חבצלת לענין הסדר, ואני נוטה להסכים שאם גודל הדירות של שתינו, אם לא נסדר כל יום ואם לא ננקה לפחות פעמיים בשבוע, אנחנו נחיה בפח אשפה. הענין הוא שאני לא עושה את זה מתוך תחושת לחץ, אלא באמת מתוך צורך, שאני מחכה שיעבור כבר. וחוץ מזה אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר - אין כמו לשטוף את הבית בחמש בבוקר.

אבל אמא ל-5, את לא מרגישה שהטיפול בקטנים בא על חשבון הגדולים? שבגלל שהקטנים דורשים טיפול יותר אינטנסיבי (יניקה, החלפת חיתולים, רחיצה וכו' וכו' ) אין זמן להקדיש לגדולים?
אני באה מבית של מישה ילדים (אני הבכורה) ותמיד נראה לי שאתה מקבל פחות תשומת לב, וכל הזמן צריך לעזור ולהירתם ל"מטרה", כשבעצם מישהו אחר הגדיר אותה. אנחנו 5 ילדים ברווח של 11 שנה (עם לידה אחת טבעית של תאומות באמצע). היום אני בת 28 ואחי הקטן ביותר בן 17. ההפרשים הם של 3.5-4 שנים בין הלידות. היום זה מאוד כיף שיש הרבה אחים ואנחנו מסתדרים מעולה. אבל כשהייתי ילדה תמיד טענתי שאנחנו 5 ילדים יותר מדי.
סבתא שלי גדלה בבית של 5 ילדים, אבל עשתה רק 2, אמי ראתה שלשכנים יש 5 ילדים והחליטה שזה הרבה יותר כיף מאשר להיות רק 2, כך שבגיל צעיר היה לה ברור שיהיו לה 5. היא מצאה את הגבר המתאים (אבא שלי) שהסכים לעשות 5 ילדים ולגור בקיבוץ. חוץ מזה הם "אימצו" 2 בנות מחברת נוער, מעיין אומנה. ועכשיו פנו אליהם בנוגע לאימוץ-אומנה נוסף.
אמא שלי כל הזמן רוצה עוד איזה תינוק ולכן מציקה לי שאני אעשה אחר ומהר. שתי האחיות שלי דווקא רוצות משפחה גדולה ומדברות על 3-4 ידים לפחות.
אני מכירה המון משפות עם 5-6 ילדים אולי כי אני קיבוצניקית ויש הרבה משפחות כאלה בקיבוצים, למרות שהרב בגילאים מבוגריםיותר. בגיל שלי ילדים ממשפחות גדולות היו רובם בני הזקונים ויש בקיבוץ שלנו סה"כ 3 משפחות בגיל של הורי (חמישים וקצת) או צעירים יותר עם 5 ילדים.
אישית זה נראה לי טירוף משפחה כזו גדולה (אנחנו מדברים על משהו בין 0 ל-2), אבל אם זה טוב לאחרים...
שיקולים כלכליים ומחשב לכל ילד נראים לי ממש לא חשובים כאן (מי רוצה מחשב/טלויזיה לכל ילד - יש עוד כמה דברים לעשות בחיים, לא?).

משהו בין 0 ל-2 - אחד, לא?

אני רואה יותר ויותר כמה שמשפחה גדולה זה הרבה יותר באופן טבעי
אפשר לגדל גם מעט ילדים באופן טבעי, אבל זה דורש ממך להיות האחות שלהם.
או לעשות דברים ולקבוע כללים ועיקרונות באופן מלאכותי.
כשיש הרבה ילדים הם ואנחנו "מתחנכים" באופן טבעי , פשוט כי הם הרבה.
הרבה זה אומר -
פחות לחץ על כל אחד מהם "להצליח, להגיע למשהו, להצטיין", אפילו שאנחנו גם ככה מנסים לא להפעיל שום לחץ, אבל בכל זאת הפולניות היא קוץ עקשני שתקוע אי שם.
זה אומר שהכול הרבה יותר "משותף", והגבולות בין הפרטי לשיתופי הרבה יותר טבעיים ומותאמים לילדים עצמם (איפה שזה נוגע להם, ולא מה שמקובל בחברה)
חיים יותר בפשטות, שזה גם הרבה יותר טבעי, בסופו של דבר.
הקטן הרבה יותר על הידיים כי הגדולים זקוקים לתשומת לב ממוקדת יותר אז הכי פשוט לשים אותו במנשא, לתת לו לינוק או לשים אותו אתנו במיטה.
בכלל, החיים הרבה יותר זורמים. כל הדברים הלא-חשובים יורדים מהפרק כי בקושי יש זמן וכוח להתמקד במה שבאמת חשוב.

כן, לפני כמה ימים, במפגש חברתי, סיפרתי שנתקלתי (וכבר שכחתי איפה) במשפט המופת: "אם הילד שלך עסוק ולא נתון בסכנה פיזית, עזוב אותו בשקט."
"אבל זה מובן מאליו," אמר אב לארבעה.
"אולי לך," אמרתי. "יש אנשים שמובן להם מאליו גם לשאול, 'מה את מציירת?' 'למה שלא תשתמש גם בצבע הזה?' 'את רוצה לאכול?' 'צריך ללכת להתקלח,' וכו'."
"אלה משפטים של אנשים עם מעט מדי ילדים," הוא אמר.

אבל איך מסתדרים מהבחינה הכלכלית ?
לי יש 2 ילדים ואנחנו בהחלט חיים בפשטות
ואני כל כך רוצה 5 ילדים, או לפחות 3 !
אבל איך מסתדרים כלכלית ? אם אין הורים שיעזרו (המצב שלהם גרוע משלנו) ואין מאיפה להצטמצם ?

קונים אוכל בחנויות של החרדים ובשוק, מעבירים בגדים מאחד לשני, נופשים בבי"ס שדה ולא במלון...

איך מסתדרים? פשוט לא כל כך קונים דברים. מעבירים בגדים מילד למשנהו, לא נוסעים לחו"ל. אם יש שנה קשה לא יוצאים לחופשה. עושים רשימה של דברים שהם הכרחים ודברים לא הכרחים. אצלי ילדים זה הכרחי, ולכן כל מיני דברים אחרים נעלמים מחיי, אחד לאחד.

גם, בד"כ, מצב כלכלי אינו קבוע. דהיינו, כאשר נישאנו היתה לנו יכולת כלכלית של X. הצפי שלנו היה שבמשך השנים היא תגדל לX+Y. יש אנשים שאת הY הם ישקיעו במכונית חדשה, או בטלויזיה משוכללת או בכל מיני מצרכים למיניהם. אני את ה-Y הזה משקיעה בילדים.

קשה, אין מה לומר. אבל זו שאלה של סדר עדיפויות. מה שכן, אם היו קצת הקלות מס, כמו למשל הכרה בשכר לימוד של הילדים הקטנים כהוצאה פטורה, היה קל יותר.
קודם-כל, כולנו במינוס.
ב', החלום של לשים בחדר ילדים אחד רק ילד או שניים, אין לו מקום. בקושי מגרדים משהו למשכנתא קטנה לדירה 4 חדרים קטנטנים. ואנחנו עוד כמעט לא משלמים כאן שכ"ד, אנחנו גרים בפנימייה שבעלי עובד בה.
קונים כמה שפחות ומשתדלים גם לא לאגור כדי לחסוך במקום בבית.
מוותרים על כל מה שאפשר, כולל 10 ש"ח לשעה שהבייביסיטר לוקחת. שלא לדבר על דברים כמו עוזרת, חוגים לאימא, לחדש ריהוט שנהרס או חופשות. גם לא רפואה אלטרנטיבית ובקושי אוכל טבעי. בגדים: מינימום הכרחי, מעבירים מילד לילד ומקבלים מבני דודים. למשל, השבוע קניתי לי גרביים עם פסים צבעוניים. חודש שלם התלבטתי אם לקנות, כי אני לא צריכה גרביים, יש י מספיק. אבל התחשק לי נורא, זה כזה שמח ואופנתי. אתמול הייית במצב רוח זוועתי, פשוט הלכתי וקניתי. ועכשיו אני יושבת כאן עם גרביים הכי עליזות בעולם:-)
עוד דברים: לא קונים אוכל מוכן. הכול מתבשל בבית. זה גם בריא יותר, אבל דורש מאימא השקעה.
לא קונים משחקים, חוץ ממתנות לימי הולדת או לאפיקומן. טוב, אנחנו מקבלים המון משחקים מסבא וסבתא. הפעם דווקא ביקשנו כסף במקום מתנות לחנוכה וליום הולדת של הבת, כי רצינו לקחת אותם לספארי, כולל רכיבה על פוני וארטיק (יותר מ-200 ש"ח).
רכב - ישן מאוד , ותחשבי שגם צריך רכב גדול יותר, שהחזקתו יקרה יותר...

אבל ילדים זה כזה כיף שזה פשוט שווה הכול...

תבצלת את כרגיל מנסחת את מחשבותי יותר טוב ממני אבל אני חייבת לספר לך שאנחנו הגענו למסקנה שעם קונים לפעמים אוכל מוכן לשבת זה יוצא באותו מחיר של להכין - וביותר שפיות בימי שישי חורפיים.

באמת? איפה את קונה כזה דבר? באזור שלנו, אם קונים אוכל לשבת שלמה זה יוצא לפחות 200 ש"ח. אני חיה בסכום כזה חמישה ימים. אולי כי אצלנו זה המון ירקות והם זולים יחסית. אנחנו גם לא אוכלים דגים, שזו הוצאה ענקית... ושניצל שאני מכינה מחזה עוף שלם הרבה יותר זול וטעים משניצל קנוי מכל סוג שהוא.

לנו יש 6 בלי עין הרע... (הגדול בן 10) אנחנו דתיים אז אני מבינה שזו לא חכמה

הכי קשה זה המריבות שלהם והבלאגן בבית שפשוט לא מתארגן לעולם!!
הכי כיף זה לראות אותם ישנים שניים שניים במיטה למרות שיש לכל אחד מיטה משלו...

מה שעושה גידול הרבה ילדים ליותר קל, לדעתי זה שכשיש ילד אחד כל ההורות מתמקדת בו, והכל יוצא מפרופורציה - כל החלומות של ההורים, הדאגות, הרצון של ההורים לבנות את הסגנון של ההורות שלהם - הכל מתמקד בילד או שניים.
כשיש הרבה ילדים הכל יותר בפרופורציות.
לדוגמא: כששני ילדים חולים אז לא "כל הילדים שלי חולים"...
או: כששנים רבים ביניהם את לא יותר מדי מודאגת מזה שלא יהיו חברים כשיגדלו, כי כל אחד מהם יוכל למצוא את עצמו גם עם אח אחר, ולא חייב לאהוב הכי הכי דווקא את זה!
ממליצה לכולם!!

את ההמלצה הטובה ביותר ל-6 ילדים קיבלתי דווקא במקום הכי לא צפוי - בעלי במילואים . כן, לא ידעתי, אבל מסתבר שמשישה ילדים יש לאבא פטור ממילואים...

נחשוב על זה

זה בגלל שלחיות עם שישה ילדים בבית זה כמו להיות במילואים כל הזמן.
יש משמרות? יש!
יש חַדָרוֹכֶל? יש! (אפילו עם אותו מגוון מזון בערך - רק הבישול מן הסתם קצת יותר איכותי)
יש סיורים רגליים? יש! (בעיקר בלילות)
יש 7 דק' למקלחת? יש (במקרה הטוב)
יש לילות לבנים? יש!
ה"חיילים" מטונפים? כן! (זה נכון גם עם שני ילדים)

אז מה חסר? אולי רק מראה בכניסה לבית עם השלט "חייל שפר הופעתך" ו "המחנה הוא ביתך שמור עליו"

הרגת אותי מצחוק, בקי

מצוינה!

אחרי שהאיש התלהב מהפטור לאבות לשישה הלכנו לבדוק ומצאנו שלא היא.
הנה תראו IDF]פה JAN2004[/po].pdf (בעמוד 20). יש להם הקלות נפלאות אבל לא פטור...

וואו, טוב שעצרת אותי בזמן!

אני הולכת לתקן להן את הרושם השגוי בדף ההוא...

אני כרגע במשמרת לילה...
בכל אופן בעלי עדיין לא ויתר על הזכות להשאר בפלס"ר (הרעל עוד לא עבר...) לכן ההקלות לא רלוונטיות מבחינתנו.
אבל אפרופו מילואים, הרבה יותר קל עם הרבה ילדים, במיוחד כשהם גדלים, כי אז זה מצמצם את תחושת הלבד.
עוד משהו - למרות שאצלינו עדיין "מגורי הסגל" נפרדים ממגורי ה"חיילים" (חוץ מהחייל הכי צעיר בפלוגה

) במילואים אני מכניסה את כולם למיטה שלנו בשביל תחושת הביטחון שלי...

שליחה על ידי צפי_ג* » 16 מרץ 2004, 18:59

זה אכן רושם שגוי. הפטור היה נובע מכך שלא שווה לגדוד של בעלי להעסיק אדם למשמרת יום בלבד. בעלי דווקא רצה להמשיך בפעילות שכזו. פחות משעותה עבודה שלו.

אני אחרי משמרת לילה קשה במיוחד. חגי חשב שהיום מגיע בארבע בבוקר. היום אני הולכת עם שני ילדים לרופא וזאת לאחר ששבוע שעבר הלכתי עם שני ילדים לרופא, ולפני כן הלכתי עם הבכור. מסדר חולים ממש.

אצלנו ישנו אתמול ארבעה ילדים במיטה אחת. קטסטרופה ממש.

אנחנו עכשיו בהריון עם הילד השישי, אבל בעלי כבר קיבל פטור ממילואים על רקע גיל לפני כמה שנים, כך שזה כבר לא יעזור...
עד שאני אלד הבן הגדול שלי כנראה כבר יתגייס )-: ואין פטור לאחיםבמשפחות של ששה ילדים, נכון??

שליחה על ידי צפי_ג* » 17 מרץ 2004, 18:55

משתתפת בצערך. לחשוב שעוד 6 שנים הבכור שלי יהיה בצבא , ואני צפויה להיות אם לשישה חיילים לא גורם לי אושר רב.

מותר להעתיק לכאן שאלה/טרונייה מפורום ברוכות-ילדים אחר?
"מאז הבוקר הספקתי לעשות בערך אלף דברים, ועכשיו בא לי רק לבהות אבל עוד ארון מחכה לי... בבוקר הקמתי/האכלתי/סירקתי/ארגנתי לגנים, מאז כבר כיבסתי מעילים, הבאתי בקבוקים למחזור, זרקתי מטריות ישנות, בישלתי צהריים וערב, רחצתי את כולם באמבטיה, סיפרתי סיפורים, הכנתי את העבודות ללימודים שלי, חוץ מזה שעבדתי כל הבוקר, כמובן, טיילתי עם קטן, שיחקתי עם הגדול, כיפלתי שלוש מכונות כביסה ועוד אחת מחכה לי, שלחתי חשבונית ללקוח, הרמתי טלפון לבית הספר שקיבל את בתנו לשנה הבאה כדי להיתווכח על הוראת קבע, דיברתי חצי שעה עם אמי וחצי שעה עם סבתי (ושתיהן התלוננו שאני אף פעם לא מדברת אתן מספיק...), קניתי גפרורים וחלב ולחם, נעניתי לאינסוף בקשות שונות ומשונות (להחליף חיתול, לעשות קוקו, להביא תות, למצוא מחק...) - רק מלקרוא את כל זה אני מתעייפת אבל ודאי שכחתי דבר או שניים. או עשר. אה, וגם הנקתי איזה 5-6 פעמים.
אני לא רוצה להשמיץ, אבל בעלי קם, התפלל, אכל ארוחת בוקר, לקח את הילדים לגן, למד, חזר והחזיר את הילדים מהגן, אכל צהריים, התעדכן באינטרנט, שטף כלים (נכון שיש לי בעל טוב ומתחשב?), הלך לנוח, קם, שתה כוס תה, שיחק עם משה וקרא עם אודליה, התפלל, סידר את הבית, אכל ארוחת ערב, ועכשיו הוא לומד עוד קצת. למה הרשימה הזו כל-כך קצרה? הוא יותר איטי ממני?
למה למרות כל הפמיניזם אנחנו עדיין נראות כמו שאני נראת, והוא יושב נורא עייף על הספה ובטח מצפה שאביא לו כוס תה (ואביא לו, הרי אני אוהבתא ותו, והוא באמת בחור מקסים שעוזר המון בבית... מי כועס בכלל.)"

אשמח אם תתיחסו...

איזה כיף לך שהספקת היום כל כך הרבה...
אני כבר שלושה ימים עם תינוק חולה על הידים, והבית שלי נראה בהתאם, כי גם הבעל שלי (איזה צירוף מקרים...) התפלל, נסע, התפלל, העביר שיעור, התפלל...
נכון שתמיד כשהתינוק זקוק להחלפה, אז יש תפילה כלשהי??

או שיעור גמרא בחברותא

שליחה על ידי צפי_ג* » 22 מרץ 2004, 14:35

מזל שאנחנו לא מוסלמיות.

בעלי הלך ללוויה, לניחום אבלים, לאזכרה ולסעודה שלישית לזכר מת אחר שהוא אפילו לא מכיר. וכל זאת בעודו חולה בדלקת ראות.

העובדה היא שאנחנו פשוט יותר זריזות ומולטי פונקציונליות.

שליחה על ידי אש''א* » 24 מרץ 2004, 16:09

העובדה היא שאנחנו פשוט יותר זריזות ומולטי פונקציונליות
אני לא יודעת מה איתכן אבל אני חולה ועוד לא התחלתי פסח כך שהמשפט הזה לא כ"כ מתאים לי

העובדה היא שאנחנו פשוט יותר זריזות ומולטי פונקציונליות.
יש לי הסבר אחר.
זו דינמיקה מרתקת שככל שגדלות המטלות שיש לבצע בבית (בסדרה הנדסית עם כל ילד נוסף במשפחה ברוכת ילדים) המטלות שהאישה עושה גם גדלות באותו הקף, אבל המלטות שהגבר מבצע לא יכולות לגדול כל-כך מהר והרבה, כי:
א. יש לו המון מחויבויות מחוץ לבית שרק גדלות יחד עם המשפחה(צריך לפרנס לא?), וזאת בזמן שאנחנו מצמצמות את המחויבויות שלנו מחוץ לבית (אני בכל אופן...) ככל שיש יותר ילדים.
ב. הוא בכלל לא מבין שעליו להגדיל את נפח פעילותיו בסדר גודל של סדרה הנדסית.
וכך קורא שבני הזוג השוויוניים שלנו שהיו לנו כשהתחתנו, הפכו להרבה פחות שוויוניים עם השנים, למרות שדווקא אז צריך אותם יותר!

אבל המלטות שהגבר מבצע

איזו פליטת מקלדת מצחיקה, חבצלת, לא יכולתי להתאפק.

גדול זה יצא, גדול

גם ממני.
מצד שני, אני מרגישה שאני נהיית הרבה יותר יעילה עם השנים, וברגע שהילדים קצת גדלים, גם הם משתלבים. (למרות שלפעמים צריך כל כך הרבה כוחות נפש כדי שיעשו משהו... אני בכל אופן לא מוותרת להם כי אני מאמינה בשותפות של כולם בבית)

ממחר הם בחופש, נראה לי שהשנה נבקש מהם ליטול חלק יותר גדול.

נכון שתמיד כשהתינוק זקוק להחלפה, אז יש תפילה כלשהי??

אלי אלי שלא יגמר לעולם

אצלנו בישוב הממוצע של ילדים למשפחה הוא 6 פחות מזה זאת משפחה קטנה אני אישית רוצה בין 8-12 ילדים כמו שאומר הכתוב ילדים זה שמחה ילדיםזהברכה

סמדר שיר, אמא ל6 ילדים
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleL ... 54,00.html

ההודעה הראשונה שכתבתי באתר היתה הצילו כל הילדים קטנטנים. אחרי קריאת הדף הזה אני מרגישה הרבה יותר כשירה וכשרה למבצע, והרבה יותר נורמלית ושפויה. תודה לכולן!

אני באמת חושבת שרוב הגברים פשוט לא חשים את הדחף שיש לנשים ללדת ולגדל ילד. זה כנראה דבר ביולוגי.

אם ל-5, לא סתם ניתנה מצוות "פרו ורבו" לגברים (ולא לנשים), לנשים יש דחף טבעי ללדת, (כל עוד אינו מוחבא מאחורי ססמאות שונות ומשונות על "תכנון משפחה").

במשפט המופת: "אם הילד שלך עסוק ולא נתון בסכנה פיזית, עזוב אותו בשקט."

עדי, תיקון קל: "אם הילד שלך עסוק, והבית לא נתון בסכנה פיזית"...
(מאמא לילד בן שנתיים ש"מעסיק את עצמו" ואת אמא שלו...)

נכון שתמיד כשהתינוק זקוק להחלפה, אז יש תפילה כלשהי??

כ"כ מהר מחליפים אצלכם ילדים? (-;

אני בת בכורה למשפחה עם חמישה ילדים. דווקא החוויות שלי היו נהדרות - אני חושבת שזה היה בעיקר כי מאד עודדו אותי לעזור, אבל לא ציפו ממני להיות הורה שלישי. כלומר, עודדו אותי לקחת הרבה אחריות, אבל לא קיבלתי את התחושה שאני חייבת, אלא שזו בחירה שלי (שקיבלתי עליה הרבה מאד הערכה).

דווקא בתור מבוגרים אנחנו ממש לא "שבט". אנחנו חמישה אנשים עם מערכות יחסים מורכבות וסבוכות, חלקן טובות יותר וחלקן טובות פחות, וכמובן היסטוריה משותפת. ההורים שלי מאד ציפו שנגדל ונהיה מאד קרובים, והציפיה הזו מאד העיקה עלי במשך שנים רבות (אני מניחה כמו כל ציפיה הורית ממוצעת...). האמת היא שגם היום הייתי הרבה יותר שמחה אם אבא שלי לא היה כ"כ מושקע בקשרים שלנו.

מבחינת מס' ילדים - לאף אחד מאיתנו עוד אין, אבל לפחות מבחינתי זה לא ממש גורם משפיע. אני חושבת שחמישה ילדים זה קצת יותר מידי בשבילי, אבל אין לי דיעה נחרצת לגבי מה הכי טוב לילדים - הרי אין מתכון למשפחה המושלמת. הדינמיקה המשפחתית תלויה בכ"כ הרבה גורמים אנושיים ספציפיים, שזה ממש נראה לי מצחיק להודיע מראש מה יהיה הכי טוב לילדים שלי, שאני בכלל עוד לא מכירה.

גם אני אמא ל-5, אבא שלי מתוך מטרה כיוון ל-3 ילדים "כדי שיוכל לתת לנו את הכל", מבין האחים אני היחידה עם בית מסודר, למרות שעוד לא מאוזנת מבחינה כלכלית,מצד אחד, אני מאד רוצה את השישי ואני עדיין בגיל ביולוגי מתאים (סוף שנות ה-30),אני הולכת לחברות בגילי שילדו כדי "להסניף" את התינוק, מוציאה רוק מרוב עונג, אבל מצד שני שמחה לחזור לבית בלי תינוקות, במיוחד של אלה מחברותי שילדיהם בני שנה וחצי- שנתיים, אני חושבת שיותר מאוחר אתחרט שלא הבאנו לעולם עוד תינוק אבל כרגע נפשית וכלכלית אני לא רואה את עצמי עושה זאת, גיסתי (עם 9 משלה) אומרת שכל ילד מביא את המזל לבית, ושהבנות הגדולות מאד עוזרות, ובכל זאת.....
א-מ-א ל-5, מה קורה איתך? זה כבר אמא ל-6 ? חזרתם לארץ? מצאת פה יותר משפחות ברוכות ילדים חילוניות?

גם אנחנו רוצים משפחה גדולה. היום אנחנו עם שלושה ילדים. למזלי, בעלי ואני באותו ראש.
הזדהתי עם אמא ל 5. הרצון הזה של להביא חיים לעולם הוא מעל להכל. זה ערך עליון. זה רצון עז. אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת לילדיי היא להביא להם עוד אחים. זה מקסים. זה הכל. זאת המהות. חוצמזה מי אני שאמנע מילד לבוא לעולם.
השיקול הכלכלי הוא לא פונקציה מבחינתי כי בטוח נסתדר. אפשר להסתפק במועט. זה בריא. אני באה ממשפחה עשירה שהכסף עשה לה לא טוב.
מצידי להיות בהריון ובהנקה ברציפות כל עוד אני יכולה להיכנס להריון.

כיום אנחנו בהפוגה קלה (הקטן בן שנה). אנחנו עייפים.
נראה לי שבחינוך בייתי זה יותר מסובך. בעיה נוספת היא שההריונות שלי קשים לי ומביאים אותי לתיפקוד לקוי.
מישהי עם ניסיון דומה יכולה להאיר?

שלום אני אמא לשמונה אני מניקה /בהריון רצוף כבר בערך 10 שנים ונהנת מכל רגע
כרגע אני בהפסקה קטנה הקטן שלי בן שנה ושלושה
חוזרת בתשובה שלעולם לא דימינה שיהיו לה ילדים כנערה
לפעמים צריך קצת הפסקה או בגלל הריונות קשים או בגלל תינוקות דורשים
בפעם הקודמת שלקחתי הפסקה היתה בגלל לידה מאוד קשה
הפסקה של שנה טוב לחלק מכן זה בטח לא נחשב הפסקה
אבל אני נכנסת להריון בדרך כלל לאחר כבין 6--8 חודשים מהלידה הקודמת ביחד עם הנקה
אני אוהבת ללדת אוהבת תינוקות אוהבת ליראות אותם גדלים
וקשה לי מאוד לחשוב על לא להביא עוד תינוק או לא להכנס עוד פעם להריון
כניראה זה סוג של התמכרות שבאה לאחר הילד הרביעי חמישי ניראה לי

http://www.duggarfamily.com/photos.html
חינוך ביתי, מנשא, לינה משותפת.. שנזמין אותם לפה?

משהו יכול לתרגם?
נראה כמו משפחה חרדית (הבגדים) עם המון-המון כסף
17 ילדים? ספרתי טוב?

_נראה כמו משפחה חרדית
משפחה נוצרית, יש תמונות של המשפחה שרצות במייל ושם רואים אותם סביב שולחן אוכל מחזיקים ידיים- מנהג נוצרי.
האב והבנים ללא כיפה, וכן האם.
גם אצל הנוצרים האדוקים יש הרבה ילדים- תלוי לאיזה פלג בנצרות אתה שייך.

נוצרים דתיים.
17, ספרת נכון.
השמות של כל הילדים שלהם מתחילים ב J.

אבל איך הכל כ"כ נוצץ ומבריק??
זה נראה לא אמיתי!

אני אמא "טריה" לארבעה
ואני נוכחת לדעת שהמעבר לארבעה ילדים הוא הקשה ביותר עבורי
אני מרגישה כמו מפעל
אין רגע דל

ככה אני הרגשתי במעבר ל 3 ילדים.
הבן הקטן שלי כבר בן 5.5 ואני עדיין מרגישה אינטנסיביות בלתי פוסקת.

_אני אמא "טריה" לארבעה
ואני נוכחת לדעת שהמעבר לארבעה ילדים הוא הקשה ביותר עבורי
אני מרגישה כמו מפעל
אין רגע דל_
אני מזדהה עם דבריך ועם דבריה של

_הפעוטות אין לי סבלנות להקריא להם).
אז נכון שלפעמים הגדולים מקריאים לקטנים. נכון. אז מה?
א. זה לא אמא או אבא
ב. זה רק לפעמים
וכך גם עם משחקים. אני מעדיפה לשחק עם הגדולים במונופול או בקלפים מאשר משחקים של תינוקות.
עם הקטנה אני בפירוש לא יושבת ומשחקת כפי שהיה עם הגדולים יותר._
אנהטה א

יש אמהות, להלן בני אדם, שמסוגלים להמולה בלתי פוסקת סביבן- הן גם ודאי היו מגדירות, הפרש גילאים קטן- במילים אחרות.
אני מניחה שהקושי בא ללמד אותי ארגון, מנהיגות, ועוד כל מיני דברים שהבן אדם שבי לא רוצה להתחבר אליהם.

_אני נוכחת לדעת שהמעבר לארבעה ילדים הוא הקשה ביותר עבורי
אני מרגישה כמו מפעל._
גם לי זה קרה. דיברתי על זה עם חברה שיש לה גם ארבעה ילדים, "איך את מסתדרת???" שאלתי אותה.
היא הביטה בי בחיוך, ואמרה: "אה, אין לך בנות..."
אז נכון שאין לי בנות, אבל הבנים שלי שמחים לעזור (לרוב) אם אומרים להם בדיוק מה לעשות ואם זה נשמע קצת אתגר אבל לא יותר מדי. ברגעים הטובים שלי אני מצליחה לחשוב איך לתת להם משימות מתאימות, וברגעים הפחות טובים אני מנסה לעשות הכל בעצמי (וזה אף פעם לא עובד אצלי).

אז העצה שלי היא להפוך את העול למשאב, להפעיל את הילדים, ולראות שבשבילם משימות לא חייבות להיות חובה לא נעימה אלא זכות גדולה ונחשקת.

בקשר לתמונות האינטרנט שרצות במיילים, קיבלתי אותן כבר מזמן ומה שמנקר לי בראש זה מאיפה יש להם את כל הכסף הזה לחיות ככה??????????

כניראה זה סוג של התמכרות שבאה לאחר הילד הרביעי חמישי ניראה לי.
פעם היה בערוץ 8 סרט על אמא מכורה, שהיו לה 15 ילדים באנגליה והיא ממש לא רצתה להפסיק. הבית שלהם מתנהל כמו מפעל. ושוב אני תוהה לעצמי על העניין הכלכלי, כי לא חסר להם כלום.

מאיפה יש להם את כל הכסף הזה לחיות ככה??????????

יופי, אז לא רק אני.
כנראה שיש אמת באמירה שכל ילד מביא את הברכה שלו?

להפעיל את הילדים זה אכן מקל
אבל אני משתדלת להמעיט לעשות זאת כדי שזה לא יהפוך לעול עבורם
מה שקורה לי ששריר הסבלנות ממשיך להתפתח (פוווו מדהים איזה יכולות יש לו...)
הלב ממשיך להתרחב יחד עם ההנאה מהם
ואני מגיעה לסיפי התייעלות על-אנושיים
צופה את שיתרחש ומתכננת קדימה
וטיפ נוסף וחשוב:
מניחה מאה אחוז אקטיביות שלי, וכל הקלה היא בגדר הפתעה
למשל, מניחה שאת הקטנה אני נושאת כל הזמן על הידיים ואם היא שוקעת בתרדמה עמוקה ומצליחה לעבור למיטה בלי להתעורר - זה מותרות
ויש עוד 1000 דוגמאות
מחפשת נקודות תורפה ומרווחת שם
למשל, ארוחת צהריים טעונה ודורשת רב-מימדיות מבחינתי (לעזור לו, להביא לה, לחמם לה, לשנות לו...)
מפחיתה לחץ, פורסת את הארוחה על פני יותר זמן, לא חייבים כולם ביחד לאכול, מכינה מראש ועוד...

בתור אמא ל-4 החלטתי שאני צריכה להעסיק: מזכירה, עוזרת, מבשלת, פקידת מבצעים, מתאמת, מגשרת, מספרת סיפורים, קוסמת, ליצנית, ממציאת פטנטים, מגדת עתידות, מאמן כושר, סבלים, מורה פרטית, נהג ועוד ועוד

עוד החלטתי שאני מתכוונת למלא בעצמי את כל הפונקציות ועוד להיות פשוט אמא

_להפעיל את הילדים זה אכן מקל
אבל אני משתדלת להמעיט לעשות זאת כדי שזה לא יהפוך לעול עבורם_
האם מרגישים שזה עול? או שהם נהנים מהמשימות?

גם וגם
לעיתים זה נותן להם תחושת הצלחה, שייכות, נחיצות, עצמאות ועוד ועוד
ולעיתים הם לא מעוניינים

אוקיי, אז עכשיו רק צריך ללמוד איזה משימות (ונסיבות) מביאות לתחושות טובות ואיזה לתחושת עול.

ההבדל הוא לא שבנות עוזרות יותר מבנים (יש לי בן שעוזר המון!),
אלא שהקצב והאינטנסיביות של בנים הוא בלתי נסבל עבור אמהות (שאינן ADHD), בטח כשיש ארבעה כאלה במקביל. (איפה הדף שמדבר על זה?)

שליחה על ידי אסנת* » 08 יולי 2008, 00:35

אלא שהקצב והאינטנסיביות של בנים הוא בלתי נסבל עבור אמהות (שאינן ADHD), בטח כשיש ארבעה כאלה במקביל. (איפה הדף שמדבר על זה?)

בנים בחינוך ביתי

שכנעתן אותי סופית! (אם עוד היה לי ספק קטן) אני מפסיקה. מספיקה לי השלישיה שלי.

לנו יש 3 בנות, 11.6, 5.5, 1.4 - וזה הבית הכי מבולגן בעולם!

_ואני מגיעה לסיפי התייעלות על-אנושיים
צופה את שיתרחש ומתכננת קדימה_

אני בהחלט מרגישה שזה מסע אישי להשתפרות שלי בארגון וביצוע ויחד עם זאת אני מנסה לטפטף להן דוגמא לעשייה ודרישה לעשייה כדי שילמדו מגיל קטן לארגן.
פעם אחת עשיתי להן משחק מי אוספת יותר דברים ומניחה במקום שלהם - היה שיתוף פעולה מדהים! הסלון סודר בדקות ונהייתה מלחמת עולם מי זכתה. לא עושה להן יותר

חלום חיי שלכל דבר תהיה פינה או סלסלה שלו. כבר עשיתי לכל אחת מהן סלסלה לענייני שיער, שבהן הבלגן חוגג. ואז רק צריך להפנות את לשומת לבן שהחפץ הזה לא במקום שלו. אבל בשביל זה קודם צריך מקום שלו.

מורידה את הכובע לאמהות של 4 - אבל רק לכאלה שמגדלות את הילדים שלהן בעצמן.

ilana]אמא סדרתית. dayan[/po]/2009-5139645099b70210/Article-bb14cd8623c7021006.htm&send=1&cat=&vcmid=68737dea5fc70210VgnVCM100000290c10acRCRD
סדר הפסח של משפחת זלמנוב המונה 19 ילדים. ההכנות, הילדים, הכביסות והאישה שעומדת מאחורי כולם. היה צפוף ושמח

די מדהים! אבל לקום באמצע הלילה חמש פעמים לשים מכונת כביסה? הצילו.

כן, אי אפשר לבקש מהבנות לשים כביסות בתורות לאורך היום? למה בלילה?
מאד התרשמתי מאיך שהיא נראית. מודה שציפיתי למישהי עם לוק עייף יותר, אבל זאתי מתוקתקת ומחוברת לאללה לסביבה.
היא הולכת אתי הרבה מאז שראיתי את הסרט הזה.
אחרי שצפיתי עמדתי לתקתק אוכל, תו"כ אלף ואחד דברים תו"כ שאני אומרת לעצמי- 'מה זה 3 ילדים? זה כלום...אין לי על מה להתלונן, קטן עליי'

אבל ברצינות, איך מטכילים את כל הגדוד הזה? או שלא מאכילים והם אוכלים בעיקר במסגרות שלהם ואז רק בשבתות יש ארוחות גדולות, מעבר לסנדביצ'ים?

היא הולכת אתי הרבה מאז שראיתי את הסרט הזה.
איך היא מוצאת לזה זמן?!

(הבנתי - בצחוק!)

אם אפשר לסמוך על מישהי שתמצא את הזמן, זו בהחלט הגברת הזו...

מרשימים.

להאכיל זה החלק הקל ביותר.
זה פשוט עניין של גודל הסיר...
הרבה יותר משמעותי : להקשיב .לשוחח . לשחק .

כן, אי אפשר לבקש מהבנות לשים כביסות בתורות לאורך היום? למה בלילה?
למה הבנות דווקא? מהבנים אי אפשר לבקש עזרה?

הסרט גרם לי להתלבט עם עצמי, איפה עובר הגבול שלי, בין תורנות שלגיטימי לתת לילדים לבצע בבית (ושיש לה גם ערך חינוכי), לבין להפיל עליהם את המטלות שנובעות מגודלה של המשפחה.
הם לא אלה שבחרו לחיות במשפחה גדולה עד כדי כך, והאחריות על כך (כולל חיתולים וכביסה) לא מוטלת עליהם. באיזה שלב זה הופך להיות ניצול של הילדים הגדולים? שוב, התלבטות שלי, לא כביקורת.

מאד התרשמתי מאיך שהיא נראית. מודה שציפיתי למישהי עם לוק עייף יותר, אבל זאתי מתוקתקת ומחוברת לאללה לסביבה.
האמת שלי היא נראתה עייפה מאד מאד.

אני כן מאמינה שהם בחרו להגיע למשפחה כזו...