אוי אני אמא מזניחה

[עדי_א*]

_(לילדה ולכלב שלום)

הזנחה פושעת? או חינוך לעצמאות?_
גדול!!!
חוכמות של ילדים

[בשמת_א*]

לילדה ולכלב שלום)
גדול!
ללקק את האצבעות מהילדה (-:

[אמא_נמרה*]

לשיר,

נראה שאת נהנית מפירות החינוך שספגה ילדתך כאשר אינך ישנה.

עצמאות, תושיה, ביטחון עצמי, ביטחון בנוכחות שלך (גם כשאת ישנה), דאגה לכלב (אמפתיה), יכולת לעניין ולהעסיק את עצמה, יכולת להנות .
מה יותר טוב מזה?

[משביתת_שמחות*]

חמוד לשמוע מה עשתה לבדה ילדה בת שנתיים וחצי,
אבל היא יכלה לעשות גם דברים משמחים פחות.
בן של חברה שרף את עצמו. הבת של השכנה יצאה מהבית ונמצאה על ידי נהג על הכביש.
העייפות גורמת לנו לעשות שטויות. קורה. אבל אל תקשרו לזה כתרים.

[פלוני_אלמונית*]

מסכימה עם משביתת שמחות. באמת קצת חסר אחריות ומזל שהסתיים בטוב.

[תפילה_לאם]

כנראה ששיר תהתה על כך בינה לבינה, וגם אני תהיתי כשקראתי לראשונה, אבל נראה לי ששיר יודעת מה האפשרויות בבית ומה הנטיות, ההרגלים והיכולות של בתה.

[משביתת_שמחות*]

כל מי שמשאיר ילד לבד, חושב, בעצם בטוח, שיהיה בסדר, שהאפשרויות בבית והילד עצמו, לא יובילו לשום נזק.
חלקם טועים.
זה כמובן נכון גם לנהיגה.

[שיר*]

עדי א{{}}, בשמת א{{}}, אמא נמרה{{}}, תפוח אדמה

תודה @} @} @}
הילדה בהחלט שוה ליקוק אצבעות

משביתת שמחות{{}}...
אני מפנה אותך ל15 תגובות מעלי, לתגובה שלי ל{{}}או רורה מה-11.05.2012 12:42

[אמא_נמרה*]

שיר,

הלכתי לקרוא את עלילות הילדה המוכשרה שלך במעלה הדף.

כשקראתי את מה שכתבת בשבוע שעבר, הבנתי בין השורות שזו ילדה שמבינה מה היא עושה , ושאת אמא קשובה ומודעת, שיודעת מתי לסמוך על הילדה. אני רואה שלא טעיתי.
אני מציעה לך לא להיבל ממשביתת שמחות, הדף הזה לא נועד לאנשים כמוה שיש להם גישה חינוכית אחרת.

בכל מקרה ברור לי שאת כותבת כאן על אפיזודה אחת מיני רבות ושהחיים הרבה יותר מורכבים ועשירים ממה שאפשר לתרא כאן. כל קוראת צריכה קחת את זה בחשבון.
מכירה את הדף מנוחת אחריות ?

---

אם היתה כותבת כאן אמא אחרת , נניח שהיו קוראים לה שירית
והיתה כותבת - הייתי מאד עיפה, שמתי את הילדה קשורה בנדנדה מול הוידאו ונתתי לה לצפות שעתיים בקלטות של רינת תוך כדי שהיא מכרסמת במבה/בסקויט, מה היו התגובות, לדעתכן?

[שיר*]

אמא נמרה
תודה על המילים החמות.
מכירה את הדף..לצערי, לא מכירה את המנוחה מאחריות - אין איך, אין מתי ואין עם מי
(חד-הורית בלי משפחה מסביב, ובלי קהילה תומכת)
אבל זה לא קשור לדף (או שכן? אולי בגלל זה אני אמא מזניחה? P-: )

[משביתת_שמחות*]

א. שוב מדגישה- אין לי שום בעיה עם המעשה, עשוי לקרות לכולם. יש לי בעיה עם ההילולים.
ב. אמא נמרה- אל תעליבי. ברור שזו הזנחה. הם לא תחליפיים. מילא במבה אבל רינת?? מה רע עשתה הילדה?
למרבה הצער התעלמות מסכנה לא מונעת אסון.
אני מאחלת לכן שתגדלו ילדים בריאים ושמחים.

[בריג'י_נומושי*]

לגדל ילדים בשמחה בכבוד באמונה בשניכם ! ולאפשר ולאפשר ולאפשר ....מה שיותר !!! ולסמוך ולהאמין ולשדר לו את הביטחון הזה באמת ולהסתכל ולראות אותו ולהשגיח מרחוק ולא לעוט ו (!)ל לחכות לתת לו לפתור לעצמו את הבעיה שיתמודד ויצליח (וירגיש נהדר) ולראות גם מהלב לא רק מהעין ולהציע בקטנה סיוע / רעיון
(לא פיתרון )ולעודד ולתמוך מגיל אפס אם רק אפשר

מניסיון זה מצמיח אנשים שווים ביותר

• ואם קשה ובטוח קשה לפעמים אז מבקשים קצת עזרה

אור ואהבה

[בריג'י_נומושי*]

לפעמים מעניין להקשיב לאנשים אבל הכי חשוב להקשיב ללב-לבטן שלך בלי לזייף
בריאות טובה והמון סיפוק ונחת

[נעמי*]

באופן מוזר ולא טבעי שואבת מלא עידוד מהדף הזה }

[למ*]

הדף הזה מעודד כי הוא מלמד לא לעשות דברים רק כי כך כולם עושים אלא כי זה מה שנכון לי.
זה גם מלמד לשים אותי ואת כוחותי בקדמת הבמה ולא להתעלם מהיכולת שלי. (שתמיד פחותה מהרצון האינסופי..)
המרוץ אחר אישור הסביבה לכך שהילדים תמיד נקיים מחונכים מחייכים מתנהגים יפה ועוד ועוד הוא סיזיפי ונועד לכישלון.
היכולת להיות מבסוטית ולומר- כן אני "מזניחה!" לא מקלחת תינוק כל יום או מאפשרת לילד להתלכלך או לא אכפת לי מציונים או מה שלא יהיה.. זה דבר משחרר. יציאה ממרוץ דמיוני, שמשמשת אותנו גם בהורות לגדולים (שם הציפיות יכולות להרקיע שחקים) וגם בחיים. השחרור הזה מפנה מקום לאהבה.

[תמרוש_רוש]

נעמי, אם כך תנסי גם את הצילו מלפפון תקוע באף
@}
דף יסוד.

[שיר*]

וואו וואו.
איזה כיף שהדף הזה הוקפץ ל{{}}מה חדש{{}}!!

חייבת הגיד, שהיום הגורה בת 9, והיא ממש ממש סבבה.
אני עדיין אמא מזניחה...לא נראה לי שזה עבור אי פעם (אבל עכשיו יש לי עם מה לנפנף ביד כדי להראות שזה עובד P-: )

[צילי*]

לנפנף בילד עלול להכאיב לו. מצד שני, זה יהפוך אותך לאמא המזניחה האולטימטיבית

מיליון פעמים נשאלתי שאלות שנפתחו ב"מה, את לא עושה XYZ? אבל למה?"
ותשובתי הנצחית - כי יש לי חיים לחיות.
אגב, אני עונה את זה גם לא על ענייני ילדים אלא על ענייני ניקיונות מיותרים, סידורים מיותרים, מערכות יחסים מיותרות ועוד ועוד ועוד...

[שקטה*]

צילי, איזה כיף לראות אותך כאן פתאום.

סגנון האימהות שלך תמיד מרשים ומסקרן אותי. אולי תוכלי לתת כמה דוגמאות של דברים שאת לא עושה? זה בטח ייתן לי השראה:)

[צילי*]

הי שקטה!
את יודעת, זה קצת קשה להגיד מה לא עושים, כי לא תמיד יודעים שלא עושים. אבל הלכתי להסתכל בדפים השונים פה כדי לקבל השראה וחשבתי על דברים ששאלו אותי לאורך השנים בהפתעה רבה. הנה כמה דוגמאות בהשראת דפים שיש עכשיו במה חדש. אני לא...
מבשלת דברים מורכבים כדי שיערבו לחיכם של ילדיי. שיאכלו מה שיש
מארגנת מפגשים חברתיים או מנהלת את חיי החברה של ילדיי
מציעה להם חוגים או פעילויות
מסיעה לחוגים ופעילויות (כמעט ולא, מאוד מעודדת אותם לבחור דברים שהם יכולים להגיע אליהם עצמאים)
מגדלת בעלי חיים רק כי הילדים רוצים
לוקחת לטיפולים נפשיים או רפואיים (אני מאמינה בכנות שרוב הדברים עוברים לבד ולא זקוקים להתערבות)
מניקה למרחקים ארוכים (הנקתי על אחד מהם שנה וקצת והספיק לי)
מארגנת ימי הולדת בגילאים צעירים

ובהשראת שאלות שנשאלתי לאורך השנים, אני לא...
מביאה למסגרות או מחזירה מהן. הילדים שלי תמיד היו הכי צעירים ללכת ולחזור לבד מבתי הספר, גם מבתים של חברים ומפעילות אחרת כמו חוגים
מנקה טוסיקים מעבר לגיל הכי מינימאלי
מקלחת מעבר לגיל הכי מינימאלי שאפשר
מכינה שיעורי בית או מתגייסת לפרוייקטים שמורות ממציאות
מכינה קופסאות אוכל לבית הספר (הילדים עושים את זה לבד מגיל צעיר וגם מכינים לעצמם אוכל בבית מגיל צעיר למדי, בעיקר ארוחות צהריים שאינן מבושלות)
מסדרת או מנקה דברים פרטיים של הילדים כמו החדרים שלהם או התיקים שלהם או הארונות שלהם

בכל הזמן שנשאר לי אני חיה, ומחבקת אותם הרבה ומדברת איתם הרבה ומטיילת איתם הרבה

לא נפטרתי מהרגלים עד שהם לא ביאסו אותי. אני לא חושבת שיש דברים שהם במהות שלהם מיותרים. פשוט ברגע שהרגשתי שאני עושה משהו והוא לא משמח אותי מייד שאלתי את עצמי אם חובה, ולרוב עניתי שלא, ומייד העברתי אחריות או פשוט ביטלתי את המשימה. הרבה שנים, למשל, הכנתי קופסאות אוכל בשמחה לבתי הספר. ופתאום זה נמאס לי אז העברתי אליהם. ודברים אחרים, כמו לארגן להם ימי הולדת, מעולם לא שימחו אותי אז לא עשיתי אותם מעולם. דווקא עכשיו, כשהם הרבה יותר גדולים, הם שמחים לארגן לעצמם ואני רק תורמת הכנת אוכל וארגון של הבית מאחורי הקלעים וזה בא לי ממש בכיף.
ויש עוד מיליון דוגמאות, גם בחיים וגם מול הילדים, אבל הכלל נשאר דומה. עושים בשמחה, או שלא עושים. ואם נמצא איזה דבר שאין מנוס והשמחה לא מתקיימת בו - מוצאים את השמחה או לפחות את הניטראליות, את ההשלמה השקטה. אני לא עושה בתוך מרמור או קיטור כמעט כמעט שום דבר. וגם את זה אני כותבת לא כי יש לי דוגמה בראש אלא כי אני בטח לא זוכרת אותה. זו לא בחירה ערכית אלא עניין תודעתי.
את יודעת, אחת לכמה זמן אני שואלת את הילדים שלי מה הם ייקחו ממני כשהם יהיו גדולים. התשובות מהממות לגמרי ומשתנות משנה לשנה, אבל יש אחת שחוזרת על עצמה לא משנה כמה זמן עובר בין השאלות האלה (לפחות שנה או יותר) - כל אחד מהם בשלב כלשהו אמר שהוא ייקח ממני את זה שלא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עלי ועל מה שאני עושה. מה אומר לך, גם אם זה היה כ-ל מה שהם היו לומדים ממני הייתי מאושרת ממש. וזה לגמרי במהות של הדף הזה.

חיבוק לך

[תפילה_לאם]

צילי, איזה כיף לראות אותך כאן פתאום.
!!!!!!

[מיכל_בז*]

מאז כבר נפתחה קבוצת אמהות נפלאה ומצחיקה בפייסבוק שנקראת אמהות שוקעות, אבל אפילו הן לא שוקעות כמוני. אני מרגישה שראוי שתהיה תמונה שלי ליד המונח במילון ״אמא שוקעת״. נגיד עכשיו, באוגוסט, לא הייתי יוצאת מהבית אלמלא בן זוגי שיש לו פחד שהייה. אני רואה אמהות אחרות ואני כה מזניחה לעומתן, זה תענוג.

[תפילה_לאם]

מיכל, איזה כיף לראות אותך כאן!!!!!!!!!

[צילי*]

אגב, גם בעבודה אני מזניחה. למשל, לא קוראת אי מיילים רחבי תפוצה. ממש כלום. אני מניחה שאם משהו יהיה חשוב או רלבנטי לי אני כבר אשמע על זה בדרך אחרת. ומזה לילדים - אני לא חברה באף קבוצת ווטסאפ או פייסבוק שנוגעת לחיי הילדים שלי. ממש כלום. זו מסחטת זמן אחת גדולה. מה שחשוב באמת ממילא מודיעים בצורה מסודרת.

[שקטה*]

תודה צילי על הרשימה, מאוד נהניתי לקרוא אותה:)

הדבר היחיד שפחות מסתדר לי זה הלא להביא ולהחזיר. אני יודעת שפעם ילדים היו מסתובבים הרבה יותר עצמאית ברחוב אבל אני מפחדת... אולי זה גם תלוי איפה גרים. אם כי נראה לי שהייתי מפחדת בכל מקום.

לגבי יום הולדת - באמת למי יש כוח לזה... אצלי יש סבתות שמציקות בעניין ויש להן כל מיני ציפיות ותוכניות, השנה נתתי להן קצת להכתיב לי מה יהיה והתעצבנתי על עצמי. נראה לי שהדרך הכי טובה היא להודיע מראש שנחגוג בתאריך זה וזה ואם צריך להביא משהו כך שיבינו שאנחנו מנהלים את זה ולא יתערבו יותר מדי.

אני מניחה שאת בכל זאת מציינת את ימי ההולדת בחוג המשפחה, פשוט לא מארגנת מסיבה עם חברים של הילדים? או שרק מקבלים מתנה וזהו?

לגבי ארוחות לבי"ס אני ממש מסכימה איתך, אני הכנתי לעצמי סנדוויצ'ים מכיתה ג' בערך והתפלאתי כשהייתי כבר בתיכון לגלות שלחברות שלי האימהות היו עדיין מכינות.

[שקטה*]

אני חושבת שבכללי בחברה שלנו ילדים הם יותר מדי assisted ולא מספיק מקבלים אחריות ובגיל מאוחר מדי. לדעתי הם מסוגלים להרבה יותר משנדמה לנו ובגיל הרבה יותר צעיר משנדמה לנו.
אבל איך עושים את הסוויץ' הזה במוח? אני ממש רואה את זה על הבן שלי שרק בן שלוש, הוא בכלל לא מתעניין בצעצועים אלא רוצה לתפעל דברים אמיתיים בבית, מכונות וכאלה. אז מצד אחד אני מנסה כן לשתף אותו כשאפשר. מצד שני הוא עדיין קטן וכל דבר שהוא יעשה עצמאית יהיה מסוכן, מלכלך וכדומה. בעלי יקה גדול וקשה לי לאפשר דברים מסויימים בלי שיחטוף התקף לב. וגם לי האמת לא בא בכלל על ניקיונות וסידורים נוספים על מה שכבר יש לנו בשוטף...

[צילי*]

אני בטוחה שזה תלוי מאוד איפה גרים. לי זה היה מאוד חשוב אז אנחנו גרים במקום שבו זה מרגיש לי בטוח. אנחנו בכפר, מעט כבישים, אנשים נוהגים רגוע ותמיד יש אנשים מסביב. כמו כל דבר, זה מאוד מאוד אישי, ולכן אמרתי שכל הדברים האלה הם לא מה שנראה לי נכון לוותר עליו אלא פשוט מה שנכון לי לוותר עליו.
ההערכה שלי היא שכמעט לכל הורה יש עוד הרבה דברים שהוא יכול לוותר עליהם אם הוא רק יפסיק יחשוב שזה הכרחי.

כן, תמיד חגגנו ימי הולדת, אבל רק בקרב המשפחה. כמעט תמיד זו המשפחה הגרעינית ורק לעתים נדירות עם המורחבת הקרובה. חגיגות עם חברים התחילו רק כאשר היה סביר לא להזמין את כל הכיתה וכאשר הילדים כבר יכלו לארגן את זה בעצמם.

ולגבי הסוויץ' במוח, זה גם מאוד אישי. אני לא עושה סוויץ' איפה שזה דורש מאמץ. אני ממש מתנגדת בעוז למתן עצמאות וחופש אם זה יוצר לי עוד עבודה כמו לכלוך או בלגן. מעולם לא היו אצלנו ברדקים כאלה שהורים אחרים מעודדים כמו התפלשות בכל מיני, אכילה בידיים אם היא מלכלכת, עבודות אומנות מלכלכות וכו'. ממש לא הקטע שלי ולא אכפת לי כמה זה חשוב או תורם לילד. אז אין מצב שאני עושה שום סוויץ' בזה.
הגישה שלי תמיד היתה לא להציע עזרה אלא לחכות שהם יבקשו, ולהשתדל לתת להם לעשות דברים כאשר יש זמן נחת ולא כאשר אני ממהרת. גם כשהם ביקשו עזרה, נתתי רק מה שהם ביקשו במפורש ולא יותר מזה. וגם הרבה פעמים יזמתי שהם יעשו דברים כדי לבדוק מה וכמה הם יכולים וככה הערכתי אם אפשר כבר להפיל עליהם את כל התיק או שעוד לא

אגב, אם בעלך יקה וחוטף התקפי לב, חכי שהוא לא יהיה בסביבה בשביל לנסות דברים כאלה. יהיה לו יותר קל לקבל דברים כשהם סוג של מוצר מוגמר והוא יכול להיות שקט שהילד בטוח, פשוט כי הילד כבר עשה את זה כמה וכמה פעמים כשהוא לא ראה.

[מזמור_לילה*]

צילי, שאפו. אהבתי מאוד הן את הגישה שלך, והן את אופן הכתיבה וההדגשה שמה שנכון עבור X אינו בהכרח נכון עבור Y.

[שקטה*]

תודה רבה צילי. מאוד אוהבת את הגישה כי אני לא אוהבת שתלויים בי כל הזמן וגם לא להרגיש שאני צריכה לעשות דברים רק בשבילם או בשביל החוויה שלהם כשלא ממש בא לי וזה בעצם בא על חשבוני. החוויה הרי לא מנותקת מההקשר שבו אני בעצם סובלת מזה ואין לי כוח ואז מה המסר שמחלחל בעצם?

מאוד מתחברת לזה מעולם לא היו אצלנו ברדקים כאלה שהורים אחרים מעודדים כמו התפלשות בכל מיני, אכילה בידיים אם היא מלכלכת, עבודות אומנות מלכלכות וכו'. ממש לא הקטע שלי ולא אכפת לי כמה זה חשוב או תורם לילד. אז אין מצב שאני עושה שום סוויץ' בזה.
ותודה שכתבת את זה כי מההודעה הקודמת שלך קיבלתי את הרושם שהעידוד שלך לעצמאות בא בהכרח ביחד עם ליכלוך ובלגן, ושמחתי לגלות שלא ושאפשר גם וגם.
כל מה שתרצי לכתוב עוד בנושא או דוגמאות נוספות שמתאים לך אולי לחלוק, אשמח לקרוא.

[למ*]

אני לא מכירה את הקבוצה "אמא שוקעת" אבל אם מבינה נכון אמהות מתעודדות מלראות שקיעות של אמהות אחרות..

הדף הזה אומר- אני לא מזניחה/ שוקעת, אני חיה !! (ברוח גילי)

(ואם לא הבנתי את הדף המקביל סליחה ממנו..)

[צילי*]

אז מה המסר שמחלחל בעצם?
קורבנות

קיבלתי את הרושם שהעידוד שלך לעצמאות בא בהכרח ביחד עם ליכלוך ובלגן, ושמחתי לגלות שלא ושאפשר גם וגם.
אם כבר התכנסנו להפריך מיתוסים (כמו זה שעצמאות שווה לכלוך ובלגן) אז בואי נפריך עוד אחד - שעצמאות שווה מריטת עצבים והיעדר שיתוף פעולה. למשל, שרוצים עכשיו לצאת מהבית והילד נתקע כי דחוף לו עכשיו לשרוך את הנעליים לבד. או שכבר מאוחר וכולם עייפים ועכשיו שעות עד שהוא מצחצח שיניים לבד או מתלבש לבד או חותך משהו לבבבבבד.
לא בבית ספרי
עצמאות זה חשוב ביותר, ויש לי ילדים עצמאיים בצורה שהיא בפירוש כמה רמות מעל זו של רוב חבריהם, אבל חשובה ממנה מערכת היחסים ושיתוף הפעולה. מעולם לא איפשרתי לילד שלי לעשות מה שהוא רוצה אם זה כלל מצב שבו שאני עומדת עצבנית ומחכה לו. מאוד השתדלתי לתכנן נכון זמנים כך שהתנגשויות כאלה לא תתרחשנה, בעיקר כאשר נכנס להם איזה ג'וק ספציפי שחזר על עצמו בנקודות קבועות. אבל כשזה לא הצליח לי, והיה צריך עכשיו לזוז יותר מהר ממה שהיה נוח לילד, או בצורה אחרת מזו שהיתה נוחה לו, אז שיתוף הפעולה היה העיקרון המנחה ולא הרצון של הילד שמנותק מהתמונה הרחבה שהוא לא מסוגל לראות.
העקרונות של התחשבות בזולת, שיתוף פעולה, מערכת היחסים - תמיד גברו אצלי על הרצון הפרטי הקטן והמנותק. אני נוהגת ככה בעצמי כלפיהם, ולימדתי אותם לנהוג ככה כלפיי וכלפי אחרים משמעותיים, בעיקר אלו שמטפלים בהם באהבה.

[פלונית*]

חוזרת וקוראת את הדברים שאת כותבת.

בעיקר מרגישה קושי לחנך את עצמי
רוצה אבל לא ממש מצליחה...

[צילי*]

לחנך את עצמך למה?

[יולי_קו]

הי צילי,

חשבתי הרבה על ההודעות האחרונות שלך.

אני חושבת שהראיה שלך איך לפשט תהליכים, לבדוק מה מתאים לך, לקבוע את סדרי העדיפויות שלך, להעלות שאלות על המובן מאליו שלמעשה אינו מחוייב, ושלל רעיונות מעולים כאלו, הם ברכה, ותודה שאת משתפת בהם את הקהל.

מצד שני אני חושבת שיש לך מזל גדול שיש לך ילדים בריאים, בלי צרכים מיוחדים (חוץ מאהבה, שהיא תמיד צורך מיוחד ).

תקני אותי אם אם אני טועה, אבל לדעתי כן היית משקיעה הרבה זמן בלהסיע ילד נכה או מאותגר במידה זו או אחרת לבריכה, לטיפולים, לבילויים.

אני מסכימה שרוב ההורים עושים יותר מדי בשביל הילדים שלהם, ושזה גורם לילדים נזק, פיגור בהתפתחות, ונטייה לעצלנות ולהתעלקות. ה׳הזנחה׳ אינה בהכרח הזנחה, אלא השארת מרחב לילד על מנת ללמוד לצמוח, כל פעם עוד קצת.

אני גם מסכימה שאין צורך להתקרבן בשביל הילדים לדוגמא: אני חגגתי בעבר לילדים מסיבות יום הולדת גדולות כי זה היה חשוב לאיש ולילדים ודי סבלתי, וכיום אני משאירה את כל זה לאיש שלי שזה חשוב לו, ועושה דברים אחרים. זה מאוד כייף! מצד שני למדתי לארגן אירועים גדולים וזה משמש אותי בהזדמנויות שונות, ואני שמחה בידע הזה.

האם הבנתי נכון שאת אף פעם לא מתגמשת בשביל האיש שלך או בשביל ילדיך? שהמלה ׳מתגמשת׳ משמעה ׳מתקרבנת׳ מבחינתך?

[פלוני_אלמונית*]

כי יש לי חיים לחיות.
קטע בערך ככה אני עונה למי ששואל אותי למה אני לא שולחת את הילדים שלנו לבית ספר.
לכל אחד יש חיים אחרים לחיות, לכן החלטות של אחד נראות אולי אתגריות, או מוזרות לאחר.

אני יודעת שפעם ילדים היו מסתובבים הרבה יותר עצמאית ברחוב אבל אני מפחדת...
ובהרבה מקרים את צודקת. תכלס ברובם.
אני לא מוצאת קשר בין לשלוח לבית ספר לבד בגיל צעיר לבין הכנה לעצמאות. או בניסוח אחר אני לא מאמינה שאי שלחתו לבד פוגעת בעצמאות שלו.
זה הכל תלוי באיפה גרים, והתנאים.
זה שמישהי כותבת לך שהיא עושה את זה, לא צריך לומר כלום על מה נכון במקרה של כל אחת מאיתנו.

[צילי*]

יוליק, אני לא יודעת מה הייתי עושה אילו, ובכל מקרה הרשימה שלי היא לא המלצה מה לא לעשות. היא דוגמה לדברים שהרבה אנשים בוחרים בהם כי ככה צריך ולא כי ככה הם מאמינים שנכון להם. מי שנהנית או נכון בעיניה להסיע לחוגים או להשקיע בטיפולים, שתלך על זה עד הסוף.
והסברתי איך אפשר לדעת מה נכון דרך מחשבות על גמישות וקורבנות. אני מתגמשת המון, אבל בשמחה. אם הגמישות לא באה לי בשמחה, באהבה, בנתינה, אני לא מתגמשת, כי זו לא תהיה התגמשות אלא התקרבנות. ואת זה הילדים שלי לא ילמדו ממני. השרשרת הפולנית של המשפחה שלנו נותקה כבר על ידי אבי, ואני גאה להמשיך את זה.

ולגבי שליחה לבד לבית הספר, לגמרי היה לה קשר לעצמאות כי הילדים ביקשו, ועל רקע נסיבות חיינו לא מצאתי שום סיבה לפחד.

[פלונית*]

תודה על השאלה....

יש דברים רבים שנראה לי שעשויים להטיב איתי
אבל אני לא מצליחה להרתם ולעשות
תזונה , תנועה, מיינדפולנס כתיבה וכו וכו
זו רק דוגמא.
סוג של תחושת סנדול

[יולי_קו]

פלונית יקרה,

זה יהיה מעולה אם לצורך הדיון תאמצי לך כינוי כלשהו. זה מקל מאוד על התקשורת.

בקשר למצב שאת נמצאת בו כרגע:

אני חושבת שליווי יכול לעזור לך ולתמוך בשינוי אורח החיים שאת חפצה בו, ובאימוץ הרגלים חדשים.
אני חושבת על שני סוגי ליווי:
• הראשון- קואוצינג. יש מאמנים טובים ושונים, וודאי אחד/ת מהם יתאים לך. אפשר לבקש באתר המלצות (ב ככר השוק או בדף הזה, או בכל דף מתאים אחר).
השני- לפתוח דף בלוג (פה, בתפוז או בכל אתר מתאים אחר), ודרך השיתוף שלך לקבל תמיכה, עידוד והכוונה מקוראים מעוניינים. זה גם יתעד בשבילך את התהליך שלך, ידרוש ממך השקעת זמן לחשיבה ועיון בדרך שלך.

הכי כדאי לדעתי לאמץ את שני הכיוונים במקביל.

[פלוני_אלמונית*]

רקע נסיבות חיינו לא מצאתי שום סיבה לפחד.
בגלל זה. לא ציטטתי אותך, אלא מישהי שכן מפחדת.
יש מקומות שזה אפשרי ויש כאלה שלא.
לכל אני חושבת שלא צריך לקחת את זה אישי, שאין אפשרות לעשות זאת. זה לא מחייב שזה יהרוס את העצמאות של הילד.
כמו בכל דבר מדובר באיזון.

[צילי*]

מישהו כתב או חשב שזה יהרוס את העצמאות של הילד?

[פלונית*]

תודה לך יולי קו

צילי, בהמשך לשאלתך אשמח גם להתיחסות שלך

[צילי*]

פלונית, לא ממש ידעתי איך לענות על זה, סורי.
את מתארת משהו רחב וגדול שמטריד אותך בהרבה תחומים. פשוט כשכתבת בהתחלה חשבתי שזה משהו נקודתי לעצם הדיון שאם נחלצים ממנו כמחשבה מגבילה אז דברים זזים. אבל נשמע שזה רחב יותר ודורש בירור מסוג אחר.
גם לי יש המון דברים שייטיבו איתי ושאני לא מגיעה לעשות. אישית, אני לא מרגישה מסונדלת מזה. אני מבינה שאני חיה בעולם שיש בו דחיקה עזה ומתמדת להיות יותר טובה ממה שאני, ולעולם לא להסתפק ולשמוח במה שאני כן עושה ולזה אני אומרת באופן די קבוע - פ## איט!
אני מזמינה אותך להגיד את זה ביחד איתי ולעשות רשימה מנטאלית של כל הדברים שאת כן עושה בשביל עצמך ופשוט לשמוח בה ולהמשיך. חלאס עם תרבות השיפור העצמי האינסופי שבה אי אפשר לנצח ותמיד אפשר להיות טובים יותר, אנחנו ממש סבבה כמו שאנחנו.
תשאירי את הלב שלך פתוח לאפשרות של שינוי, קחי נשימה עמוקה ותסמכי על עצמך שבזמן ובמקום שבהם שינוי יהיה לך אפשרי ומתאים הוא פשוט יקרה.
המון אנשים עובדים בלהשתנות. זו ממש משרה נוספת רק שבמקום להרוויח בה כסף מוציאים בה כסף, כאילו שחסר לנו משרות אחרות...
אם זה בא באהבה ובשמחה וברצון - אני כמובן בעד ומעודדת בכל הפונפונים, עם אנשי מקצוע או בלעדיהם.
אבל אם לא... אז אולי את פשוט בסדר ולא צריכה עוד מיינדפולנס ועוד כתיבה ועוד תנועה או תזונה אחרת? אולי את צריכה פשוט... לנוח? גם באופן כללי וגם מהמחשבות המתישות האלה?

[פלוני_אלמונית*]

מישהו כתב או חשב שזה יהרוס את העצמאות של הילד?
גם אם לא, עדיין הרגשתי צורך לציין את זה.

[צילי*]

אה... ואני נבהלתי שזה איכשהו השתמע מדבריי

[דנה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, את ככ צודקת! טירוף השיפור העצמי מונע על-ידי תעשייה שלמה שמצליחה לגרום חוסר נחת וחוסר שקט לרובינו. לזהות את זה - כבר עוזר.
אני חוזרת רגע למשפט שכתבת למעלה:
_מיליון פעמים נשאלתי שאלות שנפתחו ב"מה, את לא עושה XYZ? אבל למה?"
ותשובתי הנצחית - כי יש לי חיים לחיות._
תשובה מעולה לדעתי. אבל היא פותחת את השאלה המאתגרת עוד יותר: אילו חיים אלה? מבחינתי זו השאלה לשאול (את עצמי): מה אני רוצה שהחיים האלה יכללו? כלומר, לא רק מה לא (לא להסיע, לא לרחוץ, לא להשקיע בבישול למשל), אלא- מה כן. מה באמת, באמת אני רוצה שימלא את היומיום שלי?
אני מרגישה שמופעלים כאלה כוחות חזקים (כלכליים, תרבותיים) כדי שנבחר בחיים מסוימים (קריירה/ צרכנות/ טיפוח וכו׳) כוחות שדוחפים אותנו להאמין שזו בחירה טובה ואותנטית להזניח את הילדים (נניח - לא ללוות את הבת שלי לבית הספר, ללמד אותה להסתדר לבד) כדי להשקיע עוד זמן בעבודה (כדי להתקדם/ לייצר/ ליזום/ לעשות את הדבר החשוב נורא...) או בשיפור עצמי (כמה אנשים מסביבי מתאמנים באובססיה לטריאתלון) וכדומה.
הבירור המשמעותי לדעתי הוא זה: מה כן. מה באמת אני רוצה.

[צילי*]

מצחיק, דנה, אני מרגישה שמופעל עלי כוח כן ללוות את הילדים לבית הספר, ובאופן כללי לא ללמד אותם להסתדר לבד ושאם לא - אני אמא מזניחה וחסרת אחריות
תרבויות שונות מלמדות דברים שונים (אני חיה באנגליה) ולפעמים אנשים שונים מפרשים בצורה שונה מסרים חברתיים.
בסביבה שלי דווקא מאוד מקובל לא לשלוח ילדים קטנים למסגרות בכלל ובהמון משפחות האימהות לא עבדו הרבה שנים ואחר כך עברו למשרה חלקית זוטרה כאשר הילדים בגרו. אני לא אומרת שזה טוב או רע, רק שאם כבר חשתי לחץ סביבי, יש מצב שהוא היה אחר מזה שאת חשת סביבך בנוגע לגידול הילדים. כשהיינו בישראל זה באמת היה מאוד אחרת. רוב החברות שלי עבדו במשרה מלאה, הילדים היו עד מאוחר במסגרות ואימהות שלא עבדו כאילו... התביישו בזה.

אני יכולה לומר לך על עצמי שאני מזהה תהליך מעניין ומשמח - ככל שאני משילה יותר מסרים חברתיים (אלה שאומרים מה לא ואלה שאומרים מה כן) ומקשיבה לעצמי, ככה אני פחות ופחות צריכה לשאול מה כן, במה למלא את החיים שלי. הדברים פשוט נהיים לי ברורים מאוד כאילו מעצמם והחיים מתמלאים פשוט במה שאני רוצה ויכולה. גם לגבי הדברים שאני לא עושה, אני כבר מזמן לא עסוקה בלהגיד להם לא, כלומר, באופן אקטיבי. ויש מצב שגם כאשר בחרתי בהם הייתי כבר במצב של "מה כן" במקום להדוף משהו באמירת לא.
אני כבר לא כל כך זוכרת, הרבה דברים היו מזמן.
אבל כאמירה כללית אני מאוד מסכימה איתך ואני חושבת שמה שכתבת צריך לעורר שאלות מהי בכלל אמא מזניחה, מהי אמא שחיה, כשהיא מזניחה - את מי היא מזניחה, את הילד או את עצמה?, ועד כמה החברה היא המקור להגדרות המצחיקות האלה ולכן מוטב לנו רק להבחין בזה ולהדוף את כולן...

[פלוני_אלמונית*]

ואני נבהלתי שזה איכשהו השתמע מדבריי.
לא צריך להבהל, כולה דיון (:

מסרים חברתיים.
מסרים חברתיים, מה שנורמלי סביבנו, הוא לא בהכרח מה שטוב או נכון, אלא מה שהרוב עושה.
כאשר מבינים את זה אז הרבה יותר קל להבין מה טוב לנו .
כמו למשל בארץ, זה נורמלי לחייב נשים להתגייס.
זה המקום היחיד בעולם שמחייב נשים להתגייס.
בארץ זה הכי נורמלי, נו אז מה?

[דנה*]

צילי, זה באמת קטע לראות את ההבדלים בין חברות ותרבויות, מכניס לפרופורציות.
כן, אני מבינה מה את אומרת על הקשב לעצמך. זה באמת הכי חשוב. אני חושבת שזו בעצם האמירה בדף הזה, לא? אימהות שלא דופקת חשבון לקולות חיצוניים ודרישות נורמטיביות.