נטע ש סיפור לידה

בשעה טובה, אני אוזרת אומץ ומנסה להעלות על הכתב את סיפור הלידה
זהו דף תמיכה אשמח לנקודות מבט שונות ותומכות וגם סתם להגיד הי
וגם דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים
אוליבר הקטון בן חודשיים וחצי, אז בשאיפה בין הנקה לשינה ללחטוף משהו לאכול לפשפוש וכו וכו אצליח להשלים את הסיפור...

הגוזל ישן, טיפה סידרתי ת'בית, שטפתי כלים, והנה אני כותבת.
כל פעם שאני חושבת על הלידה, היא מתחילה בעיני באותו יום שישי בסביבות שעה 17:00. עוד היה קצת אור, והתחלתי לתזמן צירים. למעשה במשך שבוע או אולי יותר כבר היו תחושות שונות ולא מוכרות בבטן תחתונה, היה קשה לקרוא לזה צירים, אבל כן, זה כבר היה ההתחלה של הגוף מתכונן ללידה. יום שישי היה 4 ימים אחרי התל"מ, כלומר שבוע 41. כשחלף התל"מ נכנסתי למתח ולחץ... מאד מאד מאד רציתי כבר ללדת. ביום שישי בבוקר התקשרתי למדריכה שלי בהיפנובירת'ינג, והיא עודדה והרגיעה.
יומיים קודם ליום שישי הזה השתחרר הפקק הרירי. זה מרגיש כמו הפרשה מוגברת משהו, וצמיגית. הצבע צהבהב, לא אדמדם. שיחה עם שרהלה גם מרגיעה. ביום רביעי אני כבר לא באה אליה ליוגה. אין לי כוח לזוז ובכלל לעשות שום דבר. אני רוצה כבר ללדת. הימים בשבוע האחרון לפני הלידה חלפו כל כך לאט... כל בוקר התעוררתי, אה-הא, מסתבר שעוד לא ילדתי...

יצאתי לטיול ביישוב. פגשתי חבר עם הבן שלו חוזרים מבית כנסת. הייתי בצירים כל איזה 20 דקות, צירים שמה שהרגשתי בהם זה צורך לפסק מעט רגליים ולהרים-להוריד את הגוף כמו קפיץ, לאט ובקפיציות. השמש שוקעת ואני עומדת במגרש כדורסל הריק שבסוף היישוב, מחזיקה עם האצבעות את הגדר-רשת, רואה את השמש יורדת לים, נוף מדהים, ציר מדי פעם, לא סדירים, דמעות, תחושה של שמחה, הלוואי שהנה זה בא, ובאותו זמן עצב עמוק... אין פחד, נכנסת פנימה.
רואה אנשים ברחוב, נמצאת בתוכי. עדיין לא יודעת אם מתחילה הלידה, או שזה עוד ערב של צירים קלים.
חוזרת הביתה והולכת לנוח במיטה, כך הורו לי יודעות דבר, לישון לישון, העייפות היא אויב מספר אחד בלידה ראשונה. מנסה לישון, לא מצליחה נראה לי מרוב התרגשות. כותבת על דף זמנים. עוברת לכתוב באייפון, מרוצה מעצמי שעברתי לעולם הדיגיטלי. אחרי כמה זמן, שעה 7, 8 בערב לוקו (Luku - האיש היקר) אומר, יאללה לא צריך לרשום צירים, go natural נראה לו שזה מיותר ומוסיף לחץ.
אז ככה ממשיך הערב. מדי פעם ציר, לא זכור לי שזה כואב, אבל בעצם אני זוכרת אותי מתעצבנת על לוקו שמדבר איתי רגיל תוך כדי ציר ואומרת לו זה כואב!!!!! בזמן ציר, שיבין כי הוא לא ממש קלט שמשהו השתנה, כי עם ההיפנובירת'ינג (להלן - היפנו) אני נראית רגועה, עוצמת עיניים ונכנסת לפנאן שלי, אבל זה כניראה כן כאב למדי כבר בשלב הזה.

אוליצ'קו התעורר, עבר לינוק, פושפש פעמיים, דיבר אל האור ונישנש קצת סווטשירט במיטה שלנו, ועכשיו חזר לציצי, איזה פשוש. בזמן הזה אכלתי מרק

ועשיתי פיפי בלי פשוש על הידיים - מחזה נדיר.
ממשיכה:
באותו יום ממש בלאס ווגאס שבאמריקה התקיים לו כנס ראשון מסוגו של חובבי משתמשי ומעריצי משחק המחשב המהולל minecraft, בעלי נכנס חזק למשחק הזה בחודשים האחרונים, כל הזמן מצא סרטונים של משפחות שלמות משחקות ביחד ופינטז עליו משחק עם אולי, לכשיגדל, שלא לומר שעליו להיוולד קודם...

הכנס מאד ריגש את לוקו והוא חיכה לו בכליון עיניים, והיה דבוק למחשב ולדיווחים און ליין משם. בסביבות 1:00 בלילה הייתה על המחשב שלו שקופית מדליקה, ממש לפני שהכנס התחיל ועמד להיות משודר און ליין, ובשקופית נאמר:
This live event will begin in a few moments
D-: צילמתי את זה, וחשבתי יווו איך הכל קשור ומשתקף בבירור, יותר ברור מזה לא יכול להיות!!!
בשלב הזה היינו בסלון. הבנתי שאם ההר לא בא למוחמד- לוקו תקוע במחשב, מוחמד תבוא אל ההר, אז הצטרפתי אליו וחשבתי, יאללה נזרום, לא צריך לעשות דרמה של צירים ולידה... וזה דווקא היה חלק מאד מאד רגוע ומהנה של הלידה.
הצירים התחזקו, שכבתי/ישבתי על השטיח נתמכת/נשענת על הספה. לוקו על הספה והמחשב לפנינו, הכנס התחיל, ההתרגשות גדולה - בכנס, ואצלנו. אור עדין בבית, נרות אפילו, ככה, רגוע... בזמן ציר אני נושמת, שותקת, בכלל, היה קשה להוציא אנרגיה על דיבור.
באיזה שהוא שלב, 2:00 בלילה, אני מבינה שכדאי להתארגן לבי"ח כי אז לוקו יקלוט שיש פה לידה ואני זקוקה לו ולתשומת לב שלו. מוזר לראות כשאני כותבת כמה האינטראקציה עם בעלי משפיעה עלי...
זה עבד, אמרתי יאללה בי"ח והתארגנו.

אמרתי יאללה בי"ח והוא אמר באמת? כאילו כמה שזה ברור עכשיו שהנה זה כבר הלידה ממש, באותם רגעים שלפני, עדיין יש איזה ספק ואולי זה לא זה.
בחרנו בקפידה בית חולים שהאמנו שיתאים לנו בבחירה ללדת טבעי, בית החולים האנגלי בנצרת. זו הייתה נסיעה של 35-40 דקות. נסיעה רגועה, אין לחץ, כשיש ציר אני מסמנת ללוקו להאט, והוא קשוב ביותר, מאט או עוצר בצד, עד חלוף ציר, וממשיכים. נשימות ההיפנו בינתים מאד עוזרות, למרות שמתגנבת ההבנה שזה כואב ועומד לכאוב עוד יותר. שומעים גם את הדיסק של ההיפנו , אמירות חיוביות בקשר ללידה, שוב ושוב בלופ. זה היה אחד הדברים הכי מרגיעים ומסממים באופן טבעי לאורך הלידה גם בהמשך.

מחכה לקרוא את ההמשך...

הכבישים היו רייקים ורטובים, היה גשם של נובמבר. הנסיעה עברה בטוב, זה היה אחד הדברים שהטרידו אותי ועוד מליון אנשים אחרים ששמעו איפה אני רוצה ללדת, ודווקא זה עבר טוב. אבל חלק מהעניין היה שיצאנו יחסית מוקדם מהבית, ולא כשכבר אי אפשר יותר לשאת את הצירים.
הגענו באמצע הלילה. המקום שקט שקט... פותחת לנו אישה צעירה את הדלת לחדרי לידה, מסתכלת עלינו, כן? אומרת, שלום (אני מתפלאת שצריכה להגיד משהו בכלל), באנו ללדת!
נכנסים למיון יולדות. חדר רגיל עם שולחן משרדי בצד אחד, ומיטה בצד שני, ושירותים. אני הולכת להשתין, את בעלי שולחים למשרד בכניסה עם הת.ז שלי, כרטיס קופ"ח.
הכל שקט ורגוע.
מיילדת יחסית מבוגרת ונעימה וחייכנית אומרת לי מה לעשות. שואלת אם אפשר לבדוק פתיחה, אני אומרת שכן (סקרנית), 4 ס"מ. יופי! אני שמחה, מרגישה שנסענו והגענו בזמן. מסבירה לי שתשים מוניטור לכ- 20 דקות, אני מסכימה. פעם ראשונה שאני עושה מוניטור, עד עכשיו בכלל לא ידעתי מה זה אומר ואיך זה נראה ומרגיש.
מגיע רופא, נמוך עייף ולא משהו נחמד במיוחד.
אה, שכחתי לציין שהתחילה נזילה של מיי השפיר בערך ב17:00, והמים צהבהבים, ז"א מעט מקוניונלים. הרופא שואל ממתי יש ירידת מים (למרות שזה רק דליפה), וברגע הזה הייתי צריכה להגיד, רק עכשיו זה התחיל... אבל אמרתי מ 22:00, ככה על המקום איחרתי את השעה, כי ידעתי שזה אישיו בבי"ח. אצלהם אחרי 18 שעות מתחילת ירידת מים הם מתחילים להציק עם אנטיביוטיקה. בכל אופן, הוא בדק את המוניטור ועשה א"ס, ונשלחתי לחדר לידה.
הייתי מאד מאופסת ומפוקסת, הצירים קצת נרגעו במיון, אבל אז עברנו לחדר לידה, והתמקמתי לי. שמתי את זה פה ואת זה שם, עמעמנו אורות, כיוונו את המיטה, ביקשנו כדור פיזיו שיהיה בחדר, והלכתי לעשות אמבטיה. אחרי שכבר הייתי באמבטיה המיילדת הנעימה באה ואמרה לי שנזכרה שעם ירידת מים לא מומלץ לעשות אמבטיה, אז שאני לא אשאר הרבה זמן... היא הייתה נעימה עדינה ומנוסה, חבל שלא ילדנו איתה...
לפני שנגמרה המשמרת שלה, בסביבות 7:00 היא שאלה אותי בחיוך מובך, נראה לה שהיה לי קשה להבין, אם אני לא רוצה לקחת אפידורל. הכאבים היו ממש נסבלים, וממש לא חשבתי אפילו על אפידורל, אמרתי לה שלא. היא הלכה לה, ואמרה, הראש של התינוק נמוך מאד, את בטח תלדי בקרוב.

כל הזמן הזה היינו לבד בחדר עם דלת סגורה. אני הייתי מרוכזת בעצמי ובכאב. לפעמים מודיעה: יש ציר, לוקו יושב לידי אני על המיטה, לפעמים זזים מפה לשם, התצירים יותר ויותר כואבים. אני מאד מרוכזת. לוקו מאד חסר אונים מול הכאב שלי. אנחנו עייפים. זוכרת את לוקו מנמנם על המיטה ואני לידו על הכיסא. המיילדת החדשה צעירה. בתכנית לידה שהבאנו ציינו שרוצים לידה טבעית, היא מציגה את עצמה ומתרגשת שאנחנו רוצים לידה טבעית. אומרת שהיא הוכשרה לזה, ותשמח לתמוך בנו. בקושי נכנסו לחדר.היינו המון לבד. אולי פעמיים או שלוש היא באה לבדוק פתיחה ומוניטור ל 20 דק'. הלכתי מלא מלא מלא לשירותים, וגם ככה כל הזמן נזלתי. לוקו בא איתי לשירותים ולמקלחת וחיכה בחוץ, זה היה מתוק

השעות חלפו, יש פתיחה מלאה אבל יש עוד שול (מהמילה שוליים), כלומר חלק קטן של עור עוד מכסה את הראש, המיילדת מסבירה לי, ואומרת שאני יכולה להרגיש. אני שולחת יד ואשכרה מרגישה!!! ראש קשה כה ס"מ פנימה, ואת השול המדובר. בדיעבד אני מבינה שאם יש שול זה עוד לא פתיחה מלאה. זה משנה כי בבי"ח סופרים לך שעות מפתיחה מלאה, ואחרי שעתים מתחילים להציק.

איך עוברים הצירים?
זה כואב, בהחלט נהייה אינטנסיבי.
הכאב מאד העסיק אותי לפני הלידה, פחדתי ממנו מאד בעקבות אותה הפלה שפעם חוויתי, מי שזוכרת.
בזמן אמת זה היה ממש אפשרי לעבוד איתו. מה שעזר זה להיות רגועה ולהרגיש שהדברים בשליטתי, להאזין לדיסק עם האמרות החיוביות של ההיפנו, זה היה ממש טריפ, נשאבנו לתןך זה בלופ, יחד עם עייפות שהלכה והצטברה.
עוד עזר מאד - קולות נמוכים. גם זה היה סוג של טריפ. ונשימות כמובן.
דווקא מה שהכי פחדתי ממנו, עבר בטוב, עד ש...
התעייפתי. מאאאאד. הייתי גמורה. עוד משמרת עמדת להיגמר, השעה 14:30. המיילדת שואלת איך אני מרגישה והאם מרגישה צורך לדחוף. לא הרגשתי.
מה שכן, התעוררתי, רציתי שוב מקלחת, באתי והלכתי לשירותים/מקלחת הלוך ושוב, הרגשתי צורך להתפשט, ולהניע את האגן. עשיתי זאת, על שש על המיטה. בדיעבד - זה הה שלב המעבר, אבל באותם רגעים לא הבנתי את זה. הרגשתי ייאוש הולך וגובר. זה לא מתקדם, אני מרגישה את הראש של הקטנצ'יק שלי, ומרגיש לי ששום דבר לא מתקדם, ייאוש ייאוש, כיבינימט, אין לי כח יותר, גם לוקו גמור ושנינו מתחילים ךהיות עצבניים...

מקשיבה לך (-:

כל פעם שאני יוצאת לשירותים אני שומעת את הרופאה בקבלה אומרת לי ולמיילדות סביב, נו מה יהיה איתה?
אני שומעת כאילו בהד מרחוק... שעתיים מפתיחה מלאה... 18 שעות מירידת מים... אנטיביוטיקה.... צריכה כבר ללדת... זירוז... אני ממלמלת כן כן אבל אני לא רוצה.
אני לא יודעת מה אני רוצה, מתבלבלת, במקלחת, לבד, אני נשברת. מתחילה להגיד בשקט ובלופ - אני לא יכולה יותר. וחוזרת וחוזרת ובוכה ונשענת על כסא במקלחת, בוכה בוכה, נשברת.
יוצאת ושואלת את המיילדת מה אפשר לעשות, איך לקדם את הלידה. טעות, אבל באותם רגעים, הייתי צריכה עזרה, חבל שלא הייתה לי תמיכה טובה ומתאימה בשלב הזה...

היא אמרה, אוקי, בואי נתחיל ללחוץ. מדריכה אותי לשכב על הגב, טמטום שאין כדוגמתו, ואני מתמסרת, רוצה לגמור עם זה.
ועכשיו, תלחצי! עם הציר. עוצמת הצירים נחלשת, אולי הגוף רצה לאפשר לי לנוח, אבל בבי"ח זה מיד לחץ, והצירים לא אפקטיבים. מהמסדרון אני שומעת את הרופאה, נו מה איתה? תלחיצו אותה יע'ני תגרמו לה ללחוץ. ובכן אכן לחצתי וגם נלחצתי.
קוקטייל ההורמונים המופלא אני מניחה שהלך והתפוגג. אני קרועה מעייפות. לוחצת לוחצת. בינתים אחותי הגיעה לחדר לידה, הייתה בטוחה שכבר ילדתי. היא הייתה מלאת אנרגיה ואהבה, זה מאד עזר שהיא באה, הייתה מאד קשובה לי ועודדה, וגם את לוקו זה שיחרר מהאחריות ליולדת המשתנקת שזאת גם אישתו.
אלה השלוש שעות הקשות והטאומתיות של הלידה שלנו, הנסיך שלנו, לוקו ואני.

מאוכזבת מעצמי שאני נשברת, מאוכזבת מלוקו שנראה לי מזלזל ואומר תאספי את עצמך (!!!)
שנינו התייאשנו, נשברנו
המערכת הרפואית, הממסדית, הטמטומית מתחילה להשתלט, אני אפילו מבקשת חלוק בית חולים כי נהיה לי קר...
לפני שהתחלפו המיילדות, בודקת המיילדת פתיחה, מבקשת את רשותי לנסות להזיז את השול בעדינות, ופוקעת את השק, זה היה בטעות והיא ממש מתנצלת. לא נורא אני אומרת. היא ממש מתנצלת.

הגוזל התעורר עכשיו. הוא צוחק ומחייך ועושה קקי בהנאה. אחחח, איזה גוזל מקסים

מחכה בסבלנות להמשך(-:

גם אני כאן, עוקבת...

אחחח, איזה גוזל מקסים
איזה כייף, גוזל ...

במהלך ההריון הייתה התלבטות בין לידת בית לבי"ח. אחרי שמצאנו וביקרנו בבי"ח האנגלי בנצרת החלטנו שזה נראה טוב וזה בי"ח עם גישה טבעית ונלך על זה.
לקראת סוף ההריון אני רציתי יותר ויותר בבית. הרגשתי בטוחה לחלוטין, אבל בעלי הלך והתבצר בדעתו. אני כותבת התבצר כי זה נהיה ממש אישיו. אני לא מסכים! לא ציפיתי לכזאת התנגדות, ולא היו בי כוחות בסוף ההריון להמציא עדויות לבטיחות לידת בית, ועוד באנגלית (הוא דובר אנגלית).
הוא לא הבין מה הבעיה בבי"ח, ומטבעו סמך על המערכת הרפואית.

אז זהו, בשלב הזה לחצתי ולחצתי. לא ידעתי איך ללחוץ, לא הרגשתי צורך ללחוץ, פשוט עשיתי מה שאמרו לי.
התחלפו המיילדות, שעה 15:00. המיילדת שעזבה איחלה לי לידה טובה עם הרבה אהבה בעיניים. המיילדת שבאה באה עם סוג של רוח קרב. יאללה! עכשיו יולדים!
את יולדת איתי! קדימה!
הגוף שלי רצה לזוז. ירדתי מהמיטה והנעתי את האגן בסוג של התברגות. לא חשבתי על כלום בשלב זה, זה היה ממש הגוף פועל, לא חשבתי על יוגה ומה יכול לעזור, זה פשוט היה לי הכי נורמלי להעביר ככה צירים, שבאמת לא היו מאד חזקים, אבל! המותשות גרמה לכל ציר לקרוע אותי מבפנים
דייייי לא יכולה יותר
תצא חמוד שלי, יאללה בוא אליי, אני אומרת וממששת את הראש שלו שנמצא עדיין כמה ס"מ פנימה. אני רואה שום סיכוי שהדבר הקשה הזה עומד לצאת או מתקדם באיזה שהוא אופן
ייאוש.
אבל, מזיזה את האגן בסיבובים וזה מרגיש טוב.
למה לא המשכתי ככה... אוף...
המיילדת: בואי נבדוק פתיחה. אני עולה למיטה. ושוב אולי תלחצי. לוחצת. לא קורה הרבה. לחיצות כל כך אינטנסיביות, אני כו-לי לוחצת ומרגישה שלא קורה כלום. תלחצי כאילו את עושה קקי, לא יודעת איך ללחוץ ככה, אני לא עושה קקי בלחיצות! אוף אוף אוף
חוזרת לעמוד ליד המיטה, המיילדת מציקה, את עם ירידת מים, אל תתיישבי על הרצפה שלא יזדהם, אני מתיישבת, נחה, היא נלחצת שמה משהו מתחתיי.
אוירה של לחץ, איך אפשר לסמוך על עצמי ככה? למה לקחתי על עצמי את האתגר הענק הזה ללדת לידה ראשונה טיבעית בבי"ח? את מי אני מנסה לחנך?
באססה אטומית.

יודעות דבר הציעו לי שוב ושוב לקחת תמיכה. פגשנו 2 דולות שונות, לא התחברנו, אמרנו נלך רק שנינו, אנחנו צוות טוב ביחד.
בבי"ח הזה יש אפשרות ללדת בחדר פרטי עם מיילדת פרטית מתוך רשימה של 5 מיילדות. 2 מהן מיילדות בית!!! התקשרתי בהריון לאחת מהן, היא הייתה תפוסה בשבוע שלי, וזהו, לא המשכתי. למה????
מסתורין.
אני עקשנית והילד היפה הזה מראה לי את הצדדים הפחות מוצלחים של התכונה הזאת, איך לומר בעדינות. אמרו לי, אבל אני בשלי.
למדתי לאורך השנים שאי אפשר לסמוך על אף אחד, רק על עצמי, ועכשיו אני צריכה ללמוד מחדש את המנגנון שמסנן - למי להקשיב ולמי לא, מי באמת לטובתי ומי מחרטט. קשה...

גם עכשיו כשאני כותבת את החלק הזה, אני רוצה כבר לגמור עם הסיפור לידה הזה וגמרנו...
הצוות רצה ולחץ שאקח פיטוצין, לא רציתי שיכאב לי יותר, הם התעקשו, גם אני. ואז עלה במוחי ואקום. תוציאו לי אותו בואקום, זה מה שאני רוצה.
הם התנגדו קשות!!! אמרו לי את כל הסיכונים והבלגנים האפשריים, ואני בשלי, ואקום.
למרות שידעתי כל כך הרבה על לידה, לא ידעתי שבין פתיחה מלאה ליציאה של התינוק יכול להיות זמן. לא קלטתי משום מה שזה זה שלב המעבר, והוא יכול לקחת זמן.
באיזהשהוא שלב התקשרתי לשרלה, היא אמרה לי זה עוד יכול לקחת זמן, אבל הרחם הוא שריר עוצמתי מאד, הוא יוציא את התינוק. מבכה את היעדרה של שרלה בלידה...
וככה נמשך עוד כמה זמן, הם רוצים אני רוצה. יותר ויותר מיילדות והרופאה הדי צעירה נכנסות לחדר. עד שאני אומרת למיילדת - אני רוצה ואקום! עכשיו! מה לא ברור?!?!?!
אז עשו לי ואקום. בתוך כמה דקות החדר המעומעם הופך לאור פלורוסנט, המיטה המתכווננת הופכת למיטת גניקולוג. את בעלי ואחותי מוציאים מהחדר, אני רק חושבת יופי עוד שניה זה יגמר, לא מעניין אותי כלום.כל מיני אצבעות יוצאות ונכנסות אלי, זוועה, אני יודעת אבל ממשיכה, מה אני אעשה כבר בשלב הזה
מחדירים לי את מין עיגול פלסטיק שיתלבש על ראש התינוק Oh my god אני חושבת מה זה???
כואב כואב כואב מחדירים מוציאים מתקנים, הרופאה הזו לא נראה לי הייתה מיומנת בהליך הזה. ואז כ-ל המיילדות נכנסו לחדר ובמקהלה איומה צועקות עלי (סוג של עידוד?) תלחצי! כן! יופי! אני, כבר אין לי שום כח, תוציאו לי אותו כבר. הרופאה לא מצליחה, תוך שניות נכנס הרופא הראשי, גבוה מבוגר עם עיניים טובות ותוך שניה שולף לי את אוליבר הקטן יפה שלי
יש!
רגע, אל תחתכו את חבל הטבור!
מאוחר מדי, אה, יותר חשובה הבריאות שלו! אומרת לי מישהי, כאילו, יאללה חלאס עם המישיגזים
אבל אז מניחים עלי עולל מדהים, בדיוק כמו שראיתי בחלום, פנים עגולות, עיניים גדולות.
מדהים מדהים מדהים
איזו הקלה, אני כבר לא בהריון, לא מאמינה כמה זה משמח אותי.
לוקו ואחותי נכנסים, אושרואהבה מכסי אותי מבפנים החוצה ולכל הכיוונים
עולה בראשי השיר A2RtUv]love love love love, is stronger than death PgGA[/po]

ומתנגן ומתנגן בעוד אוליבר צ-ו-ר-ח את נשמתו החוצה.
חייבת הפסקה

איזה סיפור! @}

תודה לכל הקוראות

הגלויות והסמויות

לידה זה טריפ. ממש טריפ. קוקטייל הורמונים שמרגיש כמו טריפ. עכשיו תוך כדי הנקה הופיע ההבנה הזאת (בכלל אני "עפה" בהנקות לפעמים, ומגיעות התובנות הכי מדהימות).
וכמו כל טריפ, הוא יכול להיות טוב, ויכול להיות רע, יכול להתחיל טוב ולהמשיך רע ולהיפך. וכמו כל טריפ, הוא קורה בראש, בעיקר.
אז הטריפ שלי התחיל ממש ממש טוב, הרגשתי מעולה לאורך החלק הארוך הראשון של הלידה, הלטנטי. ואז הופיעו פחדים, וכמה שהתכוננתי, היה פחד אחד מאד גדול שישב לו בשקט על הספסל וחיכה שהשחקנים הראשיים יתעייפו, ואז, או אז, הוא יכנס למגרש ויפתיע.
הפחד שהתינוק לא ייצא. ככה, פשוט. לא הייתי מודעת לפחד הזה בכ-לל. עכשיו אני רואה אותו, וכמה הוא היה שם חזק, ולמה אחרי הכל, לא ילדתי בבית. זה היה הפחד הזה, ואולי עוד פחדים שטרם התגלו לי... זה לא היה בגלל בעלי שלא רצה, זה היה פחדים שלי, שהתינוק לא ייצא, ואז - מה יהיה? מוזר, בכלל לא ידעתי שזה מפחיד אותי עד כדי כך.

אני רוצה להגיד לטובת בית החולים האנגלי בנצרת, שהשהייה במחלקת יולדות הייתה מאד חיובית עבורנו.
כיבדו לחלוטין את כל בקשותינו. אחרי הלידה לא נתנו לתינוק כלום (חיסון צהבת, משחת עיניים, בדיקות דם), לא קילחו אותו, לא נתנו ויטמין K כי ביקשנו לתת בטיפות. התינוקי היה עם בעלי בתינוקיה בזמן שתפרו אותי, והם ממש היו נאמנים למה שביקשנו בדף בקשות לידה (שהיה מצורף כניראה לתינוק אחרי הלידה).
כשהגעתי למחלקה, אחותי החזיקה את הקטני בזרועותיה. הם נתנו לו קצת תחליף חלב (מטרנה) בזמן שתפרו אותי, כי הוא צרח מאד מאד, בעלי בא אלי בריצה לחדר לידה ואמר לי (לא ידע מה לעשות, כי זה באמת עזר והוא הפסיק לבכות), אז אמרתי שיפסיקו מיד, ושלחתי את אחותי להיות אסרטיבית, מה שעבד.

מיד אחרי שנולד הנסיך היפיפה הזה, הוא הונח עלי. הוא ינק קצת קצת, אבל בעיקר בכה בכל גבוה גבוה (לוקו שם לב לקול הגבוה, אני רק שהוא צ-ו-ר-ח)
והיה עלי איזה 25 דקות. בינתים השליה לא יצאה, הם ביקשו רשות לנסות למשוך (כי ביקשתי שלא),
הסכמתי כי הם היו בלחץ, שוב אותה רופאה, בלחץ עם השליה, ואז שהיא לא יצאה ולא נמשכה, אמרו לי שיעבירו אותי לניתוח! בהרדמה מלאה קצרה! להוציא את השליה!!! זה הזמן שאולי (קיצור של אוליבר) עבר לזרועות לוקו, ואני הייתי אמורה לעבור לחדר ניתוח.
מזל שהשליה פתאום כן יצאה (במשיכה

) ואיתה מלא מלא דם.
שוב, היסטריה, כל האחיות והמיילדות נכנסות לחדר, לוחצות לוחצות לי על הבטן(זה אמור להפסיק את הדימום), מזריקים לי משהו (פיטוצין?) לכיווץ הרחם, וההיסטריה רבה וזה כואב כואב כואב המסז'ים האלו בבטן של אלף ידיים בבת אחת.
אני מתוכי מנסה לכווץ את צוואר הרחם, לעשות פאולה וקיגלים.
בסוף הדימום פסק, אמרו שזה היה חצי ליטר דם, ועכשיו אני אהיה מאד חלשה וכו וכו.
אני מבחינתי הייתי בהיי טוטאלי! לא, זה חבל על הזמן איזה היי הייתי. מאושרת ורוצה כבר לגמור עם התפרים ולעלות לתינוקי שלי.

הרופאה תפרה אותי. בזמן התפרים הייתה לנו שיחה כאילו נפגשנו בבית קפה. היא סיפרה לי שהילדה שלה לא רואה טוב, וגילו את זה בגיל שנתיים שלה פחות או יותר. היא דיברה על החוויה של לגלות שלא הכל מושלם, שהילדה שלך לא מושלמת. דיברה בהקשר של הלידה והאכזבה שהייתה לי מעצמי ומהלידה.
מוזר לדבר עם מישהו בזמן שהוא תופר לך את הכוס...
החתך שהם עשו לי התארך אל תוך פנים הנרתיק, והיה הרבה לתפור. אחרי שתפרה חלק, נגמר לה החוט!!! והיא התחילה תפר חדש. זה הצחיק אותי, אמרתי לה שאני מכירה את זה, שזה כמו שתופרים בגד ולא לקחת מספיק חוט. בכל אופן, זה לא היה כזה מצחיק כשלמחרת אחות במחלקת יולדות גילתה שהחלק החיצוני של התפרים נפתח ואין מה לעשות כי עברו יותר משש שעות, או whatever החוקים שלהם, וזה היה מאד מאד מאד ושוב מאד מבאס.
כי החלק החיצוני נשאר אשכרה פתוח, ושבוע או יותר אחרי הלידה סבלתי מכאבים זוועתיים. אולי זה עם כל תפרים ככה פחות או יותר.
משחת הומיאופטית טראומיל עזרה מאד לסגור את זה. ועכשיו, 3 חודשים אחרי, אני גם עושה טיפול אצל יעל שוראקי, פיזיוטרפיסטית של רצפת האגן, שפותחת לי הידבקויות שנוצרו מהצלקת, וגם בצקות שהיו סביבה. וגם משחה הומיאופטית נוספת שנקראת "חתכון" שמכינים בבית מרקחת בראשון לציון (זה דרך יעל שוראקי) ממשיכה לעזור למקום להירפא.

אחרי התפרים רציתי לקום וללכת. עוד לפני רציתי שיביאו לי את אולי. הוא היה במחלקה ואמרו לבעלי שבמסדרון בדרך בין המחלקה לחדרי לידה קר מדי לתינוק שרק נולד. טוב, לא יכולתי להתווכח, אז רציתי פשוט לקום וללכת.
לא, הם אמרו לי, תפסיקי לחשוב שאת יכולה לעשות כל מה שבא לך, איבדת מלא דם, את לא יכולה.
בסוף, אחרי לא יודעת, איזה 10-20 דקות שהיו נצח עבורי, בא לוקו והושיבו אותי בכסא גלגלים והוסעתי לחדר שלי במחלקה, ופגשתי שוב את הגוזל שלי, עם מוצץ בפה בידי אחותי.
בסדר, לא דאגתי, לא כעסתי, רק שמחתי מאד מאד לראות אותו בידיים טובות ומוכרות ואוהבות של אחותי, התארגנתי לישיבה/שכיבה נוחה במיטה והתחברתי מחדש לעולל המהמם שלי.
עברנו לילה שלם של צרחות, אבל הייתי כל כך חדורת מוטיבציה ברמות מטורפות להנקה, שפשוט לא עזבתי אותו לרגע. גם אם נרדם לכמה דקות פה ושם, שמתי אותו על המיטה שלי והתבוננתי בו, לא יכולתי לישון. לוקו נסע הבייתה, היה לי חשוב שיחזור הבייתה, יאכל, יישן, וגם יירגע בעצמו.
שני הלילות שעברנו בבית חולים זכורים לי כמדהימים. אינטנסיביות שלא חזרה על עצמה, משהו כל כך חזק. הייתי עם אולי כל רגע, מראה לו שאני פה no matter what
זה לקח קצת זמן, כמה שעות או חצי יממה לשכנע אותו שהכל בסדר

ואז הוא התחיל להרגע ולינוק קצת יותר טוב וזה הלך והשתפר מיום ליום.
ההנקה הייתה מאד קשה מבחינת התעקשות והתמדה. אני זוכרת שחשבתי שאני לגמרי מבינה אמהות שמתייאשות ומוותרות על ההנקה. זה לא בא בקלות בכלל, ודרש סוג של אמוק - אני מניקה ולא משנה כלום, ואתה יונק. איך, אני לא יודעת כי אף פעם לא הנקתי, אבל אנחנו נלמד אחד את השני, ונלמד יחד איך לעשות את זה.
וזה משמח אותי מאד החוויה הראשונית שלנו, אוליבר ואני, בלימוד המשותף, כי זו הרי רק ההתחלה, והחיים ממשיכים והלימוד ההדדי ממשיך.
ככה אני זוכרת כשמגיעים קשיים, איך עברנו לנו שתי יממות שם בחדר בבית חולים, איך היינו סופר קשובים זה לזו, ולימדנו אחד את השניה מה צריך בשביל להצליח, איך לעשות את זה. גם האינטנסיביות שם חוזרת לפעמים בחיי היומיום שלנו פה, והזיכרון שעברנו את זה וגדלנו בצורה מופלאה מחזיק אותי לא להתחפן לגמרי...

מתוך שתי יממות, שזה 6 משמרות של אחיות, ובכל משמרת 1-3 אחיות באו להגיד לי שלום, אני עכשיו במשמרת, אם את צריכה משהו,
רק אחת אמרה לי במפורש - אולי תשאירי אותו בתינוקייה ותנוחי קצת. כל השאר שאלו - את מניקה מלא? את בביות מלא? ושקיבלו את התשובה אמרו סבבה.
מה שמציק בבית חולים ששואלים מתי הוא אכל, כמה זמן, היה קקי פיפי. בהתחלה לא בדקתי מתי אכל, כי כל הזמן כל עוד היה ער הוא היה על הציצי, איזה חמוד, איזה חמודים הם, המאמץ האימתני לינוק מיד אחרי שנולדו... אני מלאת הערכה לתינוקות

אחרי זה התחלתי לרשום שיפסיקו להציק לי.
גם רופאה אחת בתינוקיה ביום למחרת הלידה אמרה לי את צריכה לנוח, אחר כך בבית לא תוכלי. עניתי לה שדווקא אני כן אוכל בבית, אין לי עוד ילדים, ואין לי צורך כרגע לנוח, אלא להיות עם התינוק שלי. זהו, שתקה.

מיד אחרי הלידה כמו שכתבתי לא עשו או נתנו לו כלום, לפי בקשתנו. גם לא קילחו אותו, והיו לו כל מיני חתיכות על הראש ובאזנים. רציתי לשטוף את זה.
אז ביום למחרת האחות בתינוקייה הציעה שנשטוף ביחד, וזה היה ממש כיף. בעיקר היא קילחה אותו, ולימדה אותי איך מקלחים. זה היה כיף ונעים והוא היה רגוע, ואני למדתי איך מקלחים תינוקי קטני.
אחר כך בבית הוא אהב מאד להיות באמבטיית תינוק, וצף לו במים בכיף. עכשיו אנחנו עושים את זה כבר באמבטיה שלנו, כי הוא בועט ומשפריץ, מקסים כזה.
כמו כן, הם הזכירו לי את הויטמין K ונתנו אותו בנוכחותי.

הם הזכירו לי בדיקת שמיעה, בדיקת רופא, בדיקת PCU (ככה זה נקרא?). ובהכל הם כיבדו במאה אחוז את העובדה שהתינוק איתי כל הזמן כל הזמן.
אני הייתי היחידה בביות מלא. רוב האמהות ישנו בלי התינוקות, אך לקחו את התינוקות בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר.
אני הייתי היחידה עם תינוק לידי בארוחות. בעיקרון הם לא מרשים להסתובב עם תינוק על הידיים מיד לאחר הלידה, נגיד אם הולכים לאכול, אלא בעגלת תינוק של בי"ח. השתדלתי לזרום איתם. כמובן שבלילה שכשבכה הסתובבתי איתו על הידיים, אבל באמת לאט ובזהירות, כי בכל זאת...
בבוקר השני כבר יצאתי איתו בבוקר במנשא שמחה וטובת לב, שוב, כל האמהות אוכלות בזמן שהתינוקות שלהם בתינוקיה. כמה אחיות חייכו למראה המנשא, וחלק אף ניגשו להציץ עליו בחיבה וחיוך. רצו לראות אם הוא מבסוט בפנים. שמחתי על האפשרות להציג את נשיאת התינוק בבית חולים.
אלו היו שני לילות הזויים ביותר.
הארוחות היו טעימות, ממש טרפתי. כמה פעמים בכלל פספסתי שהיו ארוחות, אז הם אירגנו לי אוכל. ופעמיים גם הביאו לי אוכל לחדר! לפי דעתי זה מקסים, ממש עשו את זה בכיף וברצון, כי אני מניקה ובביות מלא ולפעמים בזמן הארוחה לא יכלתי לבוא.

כמה אחיות או מיילדות שהיו בחדר לידה בסוף הלידה שלי באו לבדוק מה שלומי. היחס אחרי הלידה היה מקסים על גבול המתחנף... סליחה שאני צינית, אבל אחרי שנפתחו התפרים בא רופא אחד, היהודי היחיד שפגשתי בצוות עד אז, וראה את התפרים הפתוחים, אמר אין מה לעשות, 6 שעות וכו' (בדיעבד זה לא נכון, ואפשר לתפור גם אחרי כמה ימים לפי שרהלה), ואז ירה את משפט המחץ:
פעם הבאה אם תעשי מה שאומרים לך, לא יהיו כאלה תוצאות הייתי בשוק, עומד מעליי, חצוף, אני עם הרגליים פתוחות! תינוק עלי! אחרי פאקינג לידה! והוא תופס עלי תחת של רופאים עם אגו לא מסופק. מזל שהייתי על קוקטייל ההורמונים המטורף של אחרי לידה והייתי מפוקסת אוליבר ואיך משפרים את מצב גופי, אז פשוט אמרתי לו, וואלה, והסתכלתי לו בעינים.
בדרך כלל הייתי פותחת עליו חתיכת ג'ורה, אבל סתמתי, ואני שמחה. אני לא אשנה בהמות כאלה, עדיף לשמור לעצמי את האנרגיה. אבל זה היה מאד פוגע, ועצוב, התקשרתי לבכות לאחותי...

למחרת ראה אותי שוב אותו רופא גבוה נעים הליכות ומנוסה מחדר הלידה ששלף את אולי בואקום. הוא היה מקסים ומאד עדין. אמר: זה פשוט קורה לפעמים, וזה יחלים. עם מבט עדין ונעים ישר לתוך העיניים שלי. חוויה מעט מתקנת מהרופא הבהמה.

אני רואה עכשיו שהייתי בהיי לא נורמלי אחרי הלידה, וכל הזמן רק אמרתי תודה תודה תודה לכל מי שפגשתי, באמת הרגשתי הוקרת תודה אמיתית.
בדיעבד, זה היה קצת מוגזם, בסך הכל, זו אני שילדתי, והייתה פשלה של התפרים שנפתחו, ולא הכל כזה ורוד.
טוב, סמים טבעיים כמו שאמרתי, אוקסיטוצין בכמויות, כמו בסרט ווילו והנסיכה כששני הגמדים נופלים לשיקוי האהבה

אחרי שכתבתי פה את החלק הראשון של הלידה, וגם באותו שבוע סיפרתי את הלידה במשוחחות עם הריון ולידה עם אורנה ושרלה ועוד אמהות מקסימות, משהו השתחרר לי, ולאוליבר, ולבעלי. פשוט זה קרה, וזה היה טוב.
אני יכולה עכשיו לראות איך הלידה לקחה אותי לדרך חדשה של ריפוי, ריפוי עם עצמי ועם חלקים בתוכי. לא קל... אבל וואלה, זה מתחיל להיות מרתק.
אני רואה איך בעקבות הדרמה והטראומה המסויימת של הלידה, אני מגיעה לאנשים מסויימים, שעוזרים לי להגיע לתובנות חדשות. דרך חדשה של ריפוי שמגיעה כניראה בצורה מאד מאד מדוייקת למה שאני צריכה.
אני מודה לאוליבר על כל הטוב היופי והריפוי שהוא מביא. הוא מלמד אותי לאהוב את עצמי

יש עוד הרבה דרך לעשות ביחד, אבל זה כיף גדול פתאום לראות איך הכל נכון, מרפא, מדויק. הכאב, יש לו הרבה כוח.
אני מרגישה שהחוויה של הלידה הייתה מאד כואבת. אני מרגישה שההתמודדות עם הכאב הפיזי של הצירים הייתה מרתקת, במידה מסויימת הזויה אני רוצה שוב להתמודד עם צירי לידה, כי זה מרגש אותי שהצלחתי. אני מרגישה חוסר באמא שלי, וגם מודה לה שהייתה איתי בדרך חדשה. אני מרגישה שיש הרבה כאב נפשי שמשווע לצאת אל האור וקורא לי בקול נרגש להתעורר. אני מרגישה שיש שיקום ארוך שמצפה לגוף שלי, אבל שהגוף שלי אדיר! גדול! חזק! ואחושלוקי מסוגל!
אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על להקשיב לעצמי ולתחושות הבטן שלי, ואין דרך טובה יותר להתאמן על זה ולהתחזק בזה מאשר לגדל תינוקי, האינטואיציה מדהימה אותי כל פעם מחדש.
להקשיב. אני זוכרת פעם אחת בהריון ש"דיברתי" עם העובר שלי, והוא אמר לי רק להקשיב. ממשיכים בדרך, מקשיבים...
תודה ענקית על הבמה לחלוק דרכה את הסיפור הזה, ולכל העוברים ושבים שהצטרפו אלינו לחוויה פה בדף

קודם כל אני רוצה להגיד שהיה מאוד מעניין לקרוא את כתיבתך. היה רגע שהייתי צריכה לעשות הפסקה ובזמנה הייתי חסרת סבלנות לדעת ההמשך. ודבר שני שכל חוויות מגווונות של הלידה שלך שתפו אותי בפלאשבקים של הלידה שלי. רגע אחרי רגע, שלב אחרי שלב ראיתי אותן תמונות שתיארת. את כותבת מדהים! נשיקה וחיבוק עם הרבה הרבה חום!

איזה סיפור יפה!
תודה על השיתוף ועל כל ערימות האהבה האלה בלב שלך

ואוו נטע!! בלעתי את הכתיבה שלך בהתרגשות- כל כך אותנטי ומלא כנות אהבה ורגש
כמה השראה יש בכתיבה שלך ובגישה שלך. לוקחת איתי את היכולת האדירה שלך להסתכל על הטוב ועל ה-יש

תודה גדולה חמה ומחבקת על השיתוף שלך

מזל טוב ושפע חלב

(אה כן, ואת גם כותבת מקסים!)

אהובה יקרה,
את באמת מדהימה, לוששלוקי, עם גוף מהמהם, שפעם הבאה בלידת בית את תראי איך את עוד יותר גיבורה.
נשיקות
רחלי

ואוו, איזה סיפור. ממש לא מה שחשבתי שהוא הולך להיות.
את כותבת מאוד יפה.
חיבוק,
ליאת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על השיתוף. גיבורה אמיתית במלוא המובנים.
נתת לי השראה וחיזוק בכיוון של לידה טבעית.

המון אהבה והצלחה לך וללוקו ולאולי הקטן.