סיפור האונס שלי

בקי

והייתי רוצה גם לשמוע מ-אמא אדמה על הנושא. אולי בדף חדש? אונס כנורמה חברתית ?

אם לוקחים בחשבון שאצל גברים סקס הוא עינין הרבה יותר טכני מאשר אצל נשים (באופן יחסי) ושחשק המיני שלהם רב יותר מאשר אצל נשים
אפשר לקחת את זה בחשבון, אבל כאן בדיוק הטעות. שמה שמתואר כאן הוא אמונה חברתית גורפת כשבפועל זה פשוט לא נכון.
ראשית, יש גברים שבעבורם קיום יחסי מין הוא טכני בלבד. יש גם נשים כאלה.
שנית, החשק המיני של גברים אינו רב משל הנשים, אבל מבחינת הנורמה החברתית על הגבר להיות חרמן ומוכן לפעולה 24 שעות ביממה. אחרת הוא לא גבר.
בפועל, רבים הגברים שאינם מעונינים במין באופן יומיומי כל היום. מאידך, נשים במיוחד בהבשלתן אל מיניותן מבחינת הגיל, הלידה או הלידות, לעתים קרובות חושקות במין הרבה יותר מהגבר שאיתן.

אבל הקביעה הזו שנרשמה כאן היא הבסיס לעוות הזה על פיו גם כאשר האשה אינה מעונינת - היא תסכים.

אונס פיזי, מיני או שאינו מיני - התעללות פיזית או כל צורה של אונס פיזי מעורר בנו את הצורך המיידי להלחם באלימות באלימות. כאשר עולה מלחמה באלימות בצורה אלימה - האלימות מנצחת ומקבלת אשרור כלגיטימית. אז, "כל דאלים גבר".

אלימות יש לעקר, הדרך לעקר אלימות היא ב"החזרה בתשובה" של אדם אלים. במובן הזה טיפול בגורמים לאלימותו. כאן, כל מקרה לגופו.

השיוויון האמיתי בין גברים לנשים יגיע ביום בו נשים כקבוצה לא יפחדו מהגברים כקבוצה.
השיויון כבר קיים, כיום נשים מפחדות מגברים, גברים פוחדים מנשים (אחרת לא היו נדרשים לכוחם). על מנת שתעלה רווחה אצל אלה ואלה הבסיס ליחסים ראוי שיהיה אמון.
וכאשר האמון בין גברים ונשים, בין בני האדם יגיע לאותה מדרגה שבה כל אחד יודע כידיעה פנימית עמוקה שפגיעה באחר - יהיה אשר יהיה - היא פגיעה בעצמו, אז, יעלה אותו שיויון ברמה הזו של שיווי נפש.

אז גם אולי נפסיק לשתף פעולה עם אונס ילדים. במובן הזה של שליחתם למחנות כפיה בהם מלמדים אותם שהגבר תמיד חרמן והאשה תמיד נכנעת ושכך הם פני הדברים. לימוד זה מופנם על ידי הילדים מעצם הדרך הזו של כפייה ואינוס - דרך שהיא לא רק לגיטמית אלא מואדרת על ידי מוסדות המדינה ואזרחיה.

זה לא שלא צריך לעקר את תופעת האונס המיני או הכפיה המינית, בהחלט כך נדרש. אלא, שהנזק והעוול המרחפים בשמי חיינו רוויים באותו אינוס קבוע, דידקטי, רציף, חסר פניות (כולם זוכים להיאנס) של ילדים בתוך מחנות הכפייה המגודרים, אשר בחזיתם יש את הכותרת "מוסד חינוכי", עליהם מנצחות שתי נשים כוחניות - שרת האינוס ומנכ"לית התרבות.

חלקם, בהכרח יגיבו באלימות כאשר יגיעו לפרקם, במובן של פריקת עול. רובם צפויים להגיב בהמשך האשרור הזה לאינוס ילדיהם שלהם.
ואלה, האנסים העוסקים בכך בעצמם, המורים, אינם אלא "פדופולים פדגוגים", כאלה שיש להם "רשיון לאנוס" מטעמנו אנו, המין האנושי.

<שלם>

כאשר עולה מלחמה באלימות בצורה אלימה - האלימות מנצחת ומקבלת אשרור כלגיטימית. אז, "כל דאלים גבר".

בדיוק אתמול או שלשום היה כתוב בעיתון (לא מצאתי באינטרנט) על תכנית חדשה למלחמה באלימות אצל בני נוער. הכותרת היתה משהו כמו: "ילד, הרבצת מכות? לא תקבל רשיון נהיגה". היתה מפורטת שם רשימת צעדים שאמורים לטפל בתופעה. כל הצעדים כרוכים בכוחנות ובענישה, לילדים או למוסדות שהם לומדים בהם. זוועה.

עצם הביטוי "מלחמה באלימות" מעיד עד כמה אנו רחוקים מפתרון הבעיה.

אני ספרתי לבן זוגי חלק מהסיפורים בדף הזה. יחד ניתחנו אותם וניסינו להגיע לשורה התחתונה, והיא איך למנוע מצבים כאלו מילדינו. הוא אמר שזה מאד חשוב, ושהוא מרגיש שקיבל כלים חשובים, שכגבר שאינו שייך לזן המטריד - לא יכול היה להיות מודע אליהם בעצמו.

לדעתי ההגנה מפני תקיפה מינית ותקיפות אחרות מתחילה מן הכבוד למרחב של הילד בבית.
אני בילדותי חוויתי חוסר גבולות של ההורים שלי ביחס אלי, ובכלל ביחס להכל. מבחינתם לא היתה לי הזכות להתנגד
לחדירה לפרטיות שלי ולחיים שלי. עד היום אני מרגישה שיש להם קושי להבדיל בין מה שלי ומה שלהם ולכבד באמת את הגבולות שאני מציבה (הם מעצמם לא מציבים גבולות לעצמם).
כשהייתי בת 19 גרתי לבד בעיר בחו"ל. עבדתי כאופר עבור משפחה יהודית דתית. חוויתי הטרדה מינית מצד הבעל. עד היום אני לא בטוחה האם באמת לא שם לב שנגע לי בחזה. באנרגיות הרגשתי פלירטוט מצידו וחוסר כבוד למרחב שלי. לא ידעתי איך לומר לו שיפסיק. התביישתי. גרתי עם המשפחה והוא היה המעביד שלי. התחושות שלי היו שאסור לי לספר לאף אחד, ושלא יתייחסו אלי ברצינות. החוויה הממושכת של חששות וכעס מודחק במשך כמה חודשים בהם המשכתי להתגורר ולעבוד אצל המשפחה עשו את שלהם. ועד היום אני ממשיכה לנסות להתנקות מן החוויה ולהמשיך הלאה. אחד הדברים המשמעותיים לי שלמדתי על עצמי בטיפול פסיכולוגי בהקשר של החוויה הזו היה , שהמועמדות שלי להיות מוטרדת מינית ובכלל להיות מותקפת על ידי חדירה למרחב הפיזי או הנפשי שלי התחילה הרבה קודם, בבית. בחוסר הגבולות של ההורים שלי.
אחרי החוויה הזו הבאתי את עצמי להרבה מצבים של סיכון ו של התייחסות חד צדדית לגוף שלי על ידי אנשים שלא הכרתי. לשמחתי היום זה לא הגיע לאונס, ונשאר ברמה של נגיעות שלא בהסכמתי. אני חושבת שאז אני באיזשהו מקום רציתי שיקרה משהו גדול כדי שישימו לב אלי. כי ההטרדה המינית שחוויתי עם המעביד שלי אמנם לא היתה בומבסטית בקנה המידה החברתי בחברה בה הייתי, אבל בשבילי זה היה דבר מאוד גדול ולווה באנרגיות של השפלה וחוסר כבוד. רציתי שיכבדו את הרגשות שלי. אני חושבת שאם הייתי מרגישה שההורים שלי יראו אותי ויקבלו את הרגשות שלי ויתמכו בי הייתי מדברת איתם על החוויות האלה, אבל לצערי אין לי תחושת ביטחון ביחס להורים שלי, ואני חוששת מפגיעה נוספת שאפגע בתגובה מזלזלת מצידם.
אני מאוד שמחה שבן אדם יכול לרפא את עצמו ולהעזר באנשים אחרים בעולם, ובאנשי מקצוע .

אשתי, טיפלה בקבוצות של ילדים עברייני מין.
קצת "סטטיסטיקה":
אדם בוגר שנתפס ומואשם, ביצע, בממוצע כ- 70 תקיפות מיניות (על פי הודאתם) כולל תקיפות חוזרות של אותו קורבן.
רק תחשבו, כמה פעמים הוא הספיק לפגוע לפני שנתפס, על מה הוא נשפט ונאשם (מקרה/ים בודד/ים) וכמה עדיין לא הגיעו ל"מכסה" - כך שהם עדיין "מסתובבים" שם.
אחת הבעיות של התקיפה המינית היא שנוצר מעגל של "צורך" הולך וגובר, תכנון, ביצוע (השקטת הצורך), "שיחזור" שעוצמתו הולכת ויורדת, צורך שהולך וגובר וחוזר חלילה.
המעגל הזה, הולך ומתקצר בזמן ה"סיבוב" שלו והתוקף הולך ו"משכלל" את השיטות שלו...

מהניסיון הנצבר בארה"ב (ומעט בארץ): זוהי שיטת טיפול קבוצתי (בשיטת "רכבת"), בה יש שני מנחים, גבר ואישה, אליה יכולים להצטרף, לאחר ההרשעה, רק אחרי עמידה בקריטריונים מחמירים, כתחליף לכליאה (ולפעמים, תוך כדי כליאה).
מתברר, ששיטה זו היא אולי היחידה שמביאה לשינוי התנהגות של התוקף (פעם ראשונה שאחוז הרצדיביזם יורד בצורה משמעותית, לאורך זמן). המעניין הוא, שהשיטה, שפותחה עבור מבוגרים פועלת טוב יותר על ילדים. בארץ יש כמה קבוצות פעילות.
אבל, משיקולי תקציב, מאחדים חלק מהקבוצות, מצמצמים את הקף הפעילות ויש איום ממשי על התוכנית כולה (אף אחד לא "סופר" את החסכון בקורבנות וההשלכות החברתיות לאורך זמן...).

<אני לא ה"מומחה" אלא אשתי, לכן, אני לוקח אחריות על טעויות (קלות) במספרים, או בשלמות התיאור של מעגל התקיפה, אם היו...>

יום אחד אני אספר...

בינתיים, אזהרה:
הוא גר בירושלים. קוראים לו אבי. הוא בן שלושים או ארבעים. הוא גר במרכז העיר ליד המשביר לצרכן (היה, לפני שלוש שנים). יש לו הופעה הכי סתמית שאפשר. שיער קצר אפרפר, קצת כרס של גיל העמידה. הוא מחפש ציד במדרחוב ובמקומות ציבוריים מהסוג הזה. יש לו שכל, ויש לו ראייה חודרת לגבי הזולת, והוא עושה בהם שימוש לרעה.

הוא לא יאנוס אותך. הוא יגיד שהוא רוצה לעזור לך, הוא יאתר אותך כשאת ביום קשה, בתקופה קשה, כשאת מרגישה קטנה או אובדת עצות, כשאת זקוקה לעזרה.
הוא יבטיח לך עזרה.
הוא ייגע לך בכל הנקודות הכואבות, אבל ברמזים, ויוכיח לך שהוא מכיר את הכאב שלך.
הוא יזמין אותך להיעזר בו.
הוא יגיד לך שטיפול פסיכולוגי לא עוזר, או לא מספיק טוב. או כל דבר אחר שמדבר אל הפחד שלך מלבקש עזרה. הוא יציע לך משהו אחר, יגיד שיש לו ניסיון בטיפולי-אממו או ברפואה משלימה, אבל ישאיר את זה מעורפל, כדי שתרצי לדעת עוד, כדי שתישארי.
בשלב מאוחר יותר הוא ינסה להרחיק אותך ממקורות הכוח שלך: חברים, משפחה, טיפול פסיכולוגי
הוא ישכנע אותך שרק הוא יכול לעזור

הוא חלש מספיק בשביל להזדקק לנשים חלשות עוד יותר ממנו (אולי גם נערים? מי יודע), אבל חזק מספיק בשביל לתמרן אותן, לכופף אותן ולפגוע בהן.

הוא ישכב אתך "בהסכמה". הוא לא ילחץ עלייך במפורש, הוא יחכה שתיכנעי לו, הוא עובד לטווח ארוך, אני חושבת.
אולי תהיה שם עוד אשה שתעזור לו. אולי את תשכבי גם אתה.
הוא לא יכאיב לך. אני מקווה. לפחות לא בהתחלה. יותר חשוב לו שתישארי בסביבה, שתחסי בצל כנפיו, שהוא יוכל לשלוט עלייך.
מי יודע כמה נשים כבר עברו אצלו? וכמה זמן הן נשארו אצלו, מנוצלות? מי יודע איך מרגישה האשה ששכבה אתי כי הוא אמר לה?
הוא לא יעצור אותך בכוח כשתקומי ללכת.
וזה יהיה אונס.

הייתי במרכז לנפגעות אונס לייעוץ משפטי (אמרו לי שאין קייס נגדו בגלל ה"הסכמה") ולא לקחו לי פרטים ותיאור שלו. שיתביישו.

סליחה. סליחה שלא כתבתי את זה קודם. לא ידעתי איפה אפשר לתעד. סליחה שראיתי אותו, שנתיים אחר כך, מדבר עם נערה דתייה צעירה, רזה וקטנה כמוני, עם חצאית עד הרצפה, לאור יום ברחבת המשביר, ולא אמרתי כלום, ולא באתי להפריד ביניהם. אפילו לא נשארתי בסביבה כדי לדבר אתה ולוודא שלא נגרמו לה נזקים. (נשארתי דקה או שתיים, צופה בהם, כשניסיתי להחליט מה לעשות, ואחר כך עזבתי את המקום). אבל פחדתי. כי זה עדיין היה טרי אצלי, ופחדתי שאזיק יותר משאועיל. ולא ידעתי מה לומר.
פחדתי שהנערה תיבהל ממני, שאני לא אדע איך לדבר אתה, ושהיא תרגיש עוד יותר מותקפת במקום נתמכת, ושזה ידחף אותה עוד יותר אליו.
פחדתי להתעמת אתו. פחדתי להתעמת עם עצמי, עם הפצעים שעוד לא הגלידו.

על עצמי אין לי מה להרגיש אשמה. מאז ועד היום, עשיתי מה שרציתי.
רק על הילדה הזאת.
ראיתי, ידעתי - ולא מנעתי.

נ.ב.
צפריר (16/7) - מילים כדורבנות. כתבת נהדר.

אז גם אולי נפסיק לשתף פעולה עם אונס ילדים. במובן הזה של שליחתם למחנות כפיה בהם מלמדים אותם שהגבר תמיד חרמן והאשה תמיד נכנעת ושכך הם פני הדברים.

("מחנות כפייה" זה הרבה דברים, כולל כמה מערוצי התקשורת)

נ.ב. אחרי שזה קרה, סיפרתי לחברות שלי שלמדו ביחד במבחן, כולל חברה שלא היתה קרובה מאוד. אחר כך סיפרתי לבעלי-לעתיד. אחר כך לגיסתי הקרובה. אחר כך לסבתא שלי. אחר להורים (זה היה הכי קשה), אחר כך לאחים שלי (גם זה לא היה תענוג גדול, אבל לא רציתי שהם לא ידעו), ובאמצע לפסיכולוגית של שירותי הייעוץ של האוניברסיטה, ולמרצה שלי כשרציתי הקלות בלימודים (מגיע לי הקלות בלימודים), וכתבתי את זה על הטופס של בדיקת האיידס - כי לא הייתי מוכנה שיאשימו אותי, ולו במחשבה, בקיום יחסים חסרי אחריות.
זה נראה מרתיע, כל הרשימה הזאת, וזה לא בדיוק המתכון האולטימטיבי, אבל אותי זה הציל מהבושה. כי מסיפור לסיפור החוצפה החיובית שלי גדלה, והתביעה שלי שיקבלו אותי כמו שאני, ושהוא יתבייש לו. והגאווה שלי על זה שאני אני ולא מישהי אחרת, גם כשהייתי ערימת סחבות שבורה ומרוטה, ועל זה שאני לא מוכנה להסתיר את הכאב רק כדי שאנשים אחרים יוכלו להשלות את עצמם שזה לא יקרה גם להם.

והסיבה שהכי כדאי לספר: כי זה קרה גם לחברה שלך. אם לא זאת, אז השניה או השלישית. ואם תספרי לה, גם היא תוכל לספר לך.

היום הלכתי בצהריים לפיקניק עם קרובת משפחה ביפו העתיקה, מול הים.

רק התיישבנו ורצינו לארגן את עצמנו. היה שקט מסביב ובלי אנשים. היה נראה שבאנו לשבת בשקט... פתאום ממעלה הגבעה הגיחה בחורה בערך בת 20 + התקרבה בצעדים בוטחים ומחויכים לכיווננו, היה ברור שהיא לא באה לבקש אש, או הדרכה בנוגע לכתובת מסויימת.. היה ברור מהפנים שלה שזה משהו אחר ואכן, היא הסתכלה על שתינו חליפות ושאלה "אם אפשר לספר לכן סוד?".
אני והקרובה היינו המומות, אבל חשבתי לרגע שאולי כאן מול הים, היא מחטטת בנפש קצת עמוק - והיא צריכה מישהו לשתף איתו, אז הבעתי נכונות...

היא התחילה לספר שבגיל 10 בדרך חזרה מהסבתא שלה דיבר איתה נער בן 15 בערך, והתחיל להתקרב יותר ויותר... הוא נגע בה מעט, היא הרגישה שמשהו רע קורה פה והתחילה לברוח. היא הצליחה לברוח.
פה נגמר הסיפור. אז היא התיישבה ואמרה שהיא מעולם לא חשבה שזה נחשב ניצול מיני או הטרדה וכו'. אך לפני כמה זמן היא קראה מאמר על נשים שעברו ניצול מיני, שמה שקורה להן לאחר מכן זה שינוי מהותי בהתנהגות: מתחילות ללבוש בגדים רחבים המכסים על הגוף, להסתגר, לחוש אשמה. היא זיהתה שזה מה שקרה לה בדיוק לאחר המקרה הזה. באותה תקופה היא לא קישרה, אבל היום כן.
היא ניסתה לומר שלמעשה לא היה שם דבר של ממש... לא ניצול מוחשי... אמרתי לה, שפחות חשובה החוויה כפי שהיתה ויותר חשובה התחושה שנשארה לה מזה. היא ישבה לידינו, הבחורה הזו, בת 20 פלוס, סטודנטית לרפואה אלטרנטיבית, והיא מספרת את זה כאילו קרה אתמול... יותר גרוע... כאילו היום היא מבינה כמה היא הדחיקה. עם כעס ועלבון, תחושה שרימו אותה עלתה מהדברים שלה.

ופתאום קרובת המשפחה שלי שיושבת מולי, ומתחילה לספר שגם היא בילדותה המאוד מוקדמת, בגיל 5... היא נקשרה על ידי בת דודה שלה כאשר השכן ניסה להוריד את התחתונים, במזל גדול הדוד, האב של הבת דודה, נכנס לבית וצעק וחילץ אותה מהסיפור... ואז היא סיפרה על עוד מקרה... דומה.
אצל שתיהן זה השאיר חותם שונה, אבל שתיהן חשו תחושה עמוקה של השפלה, של קורבן, של חוסר אונים, של אשמה.

השיחה היתה עצובה אבל מחזקת. אופטימית.

היתה הרבה אופטימיות , כי הבחורה הזו יצרה לעצמה מרחב של פתיחות גדולה בנושא הזה, פתיחות מיידית שעבדה איתנו , סביר שגם עם אחרים. הפתיחות הזו היה נדמה שמהווה מקור לריפוי , אופטימיות נוספת התקבלה מכיוון אחר - קרובת המשפחה שלי נדמה היה שהיא מעבר לזה, זה מאחוריה, לא תופס מקום כבד בנשמה.

צהריי היום, תל אביב, פיקניק, שלוש נשים, אינטימיות אחת, עצב עמוק, אופטימיות ג ד ו ל ה.

הזכרון כל כך קטוע ומבולבל, שלפעמים הוא נראה לי כמו חלום או משהו שקרה למישהי אחרת.
אני זוכרת חגים ושבתות בבית המשפחה. איכשהו אנחנו מגיעים למצב בו שנינו לבד בחדר הכי רחוק של הבית. אני חושבת שזה קרה בגלל ששם הייתה הספריה, ואני - תולעת ספרים - תמיד רצה לבדוק מה התחדש בארון הגדול והמפתה הזה.
אני זוכרת אותו נכנס, אני זוכרת את הלב שלי קופץ עוד לפני שיכולתי להבין למה.
אני זוכרת אותו מחבק, חיבוקים לא תמימים, חזקים, מצמידים, אני זוכרת את התמיהה שלי, ואת התחושה של אי ההבנה. אני זוכרת את הבליטה במכנסיים, אני זוכרת את הבל הפה שלו, כשהוא מנסה לנשק אותי, ולהגיד "רק עוד קצת..."
אני זוכרת גם את הפעם האחת שבה מישהו נכנס לחדר, והוא קפץ כנשוך נחש אחורה.
לא סיפרתי לאיש, אבל ראיתי שבדיעבד, כל שאר הנשים בחדר הרחיקו ממנו את הילדים, מעולם לא ראיתי אותו לבד עם אחד הילדים - הבנתי שכולם יודעים, גם בלי שאספר.
בגיל מאוחר יותר, אני זוכרת את עצמי הולכת ברחוב, ומולי בחור חרדי מבוייש, במבט מושפל שואל לכתובת מסויימת. אני מסתובבת כדי להסביר לו לאן ללכת, והוא לופת את היד וגורר אותי לחדר המדרגות הסמוך. ככה סתם, באמצע הרחוב, לאור יום. אני מרימה יד ונותנת לו סטירה, אני משתחררת ובורחת, עומדת בפינת הרחוב ומציצה לעבר הבית, עד שאני רואה אותו יוצא וממהר לכיוון השני.
אני זוכרת את עצמי חוששת להגיד, חוששת לחשוב שהנה, זה שוב קרה.
קוראת את הדף הזה, ולא רוצה לחשוב על הנשים בחיי, שלכולן עד האחרונה יש סיפורים שהיו מתאימים לכאן. חושבת ארוכות על האישה-ילדה האחת בחיי, שלמיטב ידיעתי לא חוותה (עדיין? בנתיים?) ומתפללת כל כך חזק שלעולם לא אוכל לנהל איתה שיחה של הזדהות כזאת.

ספרי לה, זה יעזור לה להתגונן במקרה-ש. וכן, תהיה הזדהות.

אוף,למה קראתי את הדף הזה...עכשיו הנושא לא יוצא לי מהראש כבר יומיים.
כמעט כל אשה מוצאת את עצמה נתונה להטרדה/ניצול/תקיפה מינית מסוג כזה או אחר.
בתור ילדה ונערה קרו לי מספר פעמים מקרים שלא אקרא להם אונס,אבל בהחלט היו יכולים להוביל לשם אם היה לי קצת פחות מזל ואולי גם קצת פחות תושייה.
מדוע נשים מרגישות אשמה ובושה כל כך גדולות?
לדעתי שורש העניין הוא בתחושה שמישהו ניצל את התמימות שלך ואם הוא הצליח במזימתו את מרגישה ממש מטומטמת...
וזה כמובן לא מוסיף לך נקודות זכות לאגו,שגם ככה הוא די שביר בגילאים הצעירים.
התחושה הזו שמישהו עבד עלייך ככה! שאת לא מחוסנת כמו שחשבת...
זה קצת כמו לא לספר לאף אחד על זה שהפסדת כסף בהימורים או בהונאה-להבדיל-אתה מרגיש אידיוט ומעדיף להדחיק את זה כמה שיותר.
כי רוב מקרי הניצול והאונס לא מתרחשים בצורה של תקיפה עם סכין ברחוב,אלא עם אנשים מוכרים במידה זו או אחרת.
וגם אם זה כן היה זר ברחוב את תמיד מרגישה שאולי יכולת לנהוג אחרת ולחמוק מזה.
אני אתן דוגמה-כשהייתי בכיתה ה' חזרתי מפעולה בצופים בשעות הערב המאוחרות.
בפניה מהרחוב הראשי לרחוב הצדדי שבו גרתי פנה אלי בחור צעיר,מתולתל,שנראה די נחמד ושאל אותי איך נכנסים לבית הספר שממול.
סיפר שיש שם אסיפת הורים והוא לא יודע מאיפה הכניסה ושבבקשה אעזור לו למצוא אותה.
עכשיו,למרבה המזל בדיוק בתקופה ההיא צפיתי בתוכנית "בשידור חוקר" עם רפי גינת שעסקה בדיוק במקרים האלו,חלקם בעיר מגורי,
שבהם אנס שכנע ילדות לעזור לו במשהו בחצר אחורית ותקף באלימות רבה ומזעזעת.
פחדתי נורא.וראיתי שביה"ס חשוך ושאין שם שום אסיפת הורים!
פחדתי שאם אברח הוא ירדוף אחרי,הרגשתי שאני חייבת לחמוק באלגנטיות כדי שיעזוב אותי לנפשי.
התחלתי לספר לו כמה אין לי אפשרות לעזור לו כי מחכים לי בבית ושאני נורא מצטערת וחזרתי על זה כמה פעמים עד שהוא ויתר בסוף.
כל הרחוב הלכתי "רגיל" בפחד מוות שהוא עוד שניה תוקף אותי בכל זאת.
התחושה הזו של חוסר אונים.אף על פי שהצלתי את עצמי עדיין הייתי חשופה לתקיפה.הרגשה נוראית.
היו עוד מקרים,שבהם כמעט אכלתי אותה במידה כזו או אחרת ואני בטוחה שדברים כאלה קרו כמעט לכל אחת.ועדיין יש קשר של שתיקה

מכיוון שלא ריפרשתי לפני שכתבתי ראיתי רק עכשיו את התגובות שמעלי.
טובי י הסיפור שלך מאוד מרגש! ואני רואה שגם אותה בחורה דיברה על העלבון והכעס,על התחושה שרימו אותה.
זה מדהים כמה מהר מדחיקים סיפורים כאלה למעמקי התודעה.
אחר כך אם וכאשר הם עולים בזכרון בגיל מאוחר יותר את נדהמת מהכוח שיש לך לשכוח.
לא משנה שהמסקנות שהסקת מהמקרה נחרטות בנפשך ובגופך ומשפיעות על התנהגותך בכל כך הרבה דרכים.
לא אומרת,אני בהלם מההסתרה המשפחתית! איך יכול להיות שלא עשו לו כלום?!?!
תמרוש רוש,אני כל כך מסכימה איתך! חשוב לספר ולדבר,אחרת איך הילדות ילמדו?
אמא שלי תמיד אמרה לי לא לדבר עם זרים ולא ללכת בגנים ציבוריים,אבל לא אמרה לי איך כדאי לנהוג אם וכאשר בכל זאת אגיע לסיטואציה.
השתיקה שומרת על התחושה שזה קרה רק לך,מה שכמובן מייצר עוד שתיקה.
בעצם טוב שיש דף כזה,וחשוב שכל אחת בכל גיל תקרא אותו ושכמותו.

תמרוש רוש, עשית לי צמרמורת.

.

תמרוש רוש, עשית לי צמרמורת.

ספרי לה
אני לא מסוגלת. לא כל כך בגלל הבושה שלי, אלא כי אני לא מצליחה להתמודד עם הרעיון שהילדה היפה והמקסימה הזאת, אולי כבר הספיקה להפגע, אולי כבר הספיקה לחוות, מפחדת לגלות את האמת עליה, ולא רוצה להעיק עליה בפחדים שלי. מאד אגואיסטי מצידי, אני יודעת....

אני בהלם מההסתרה המשפחתית! איך יכול להיות שלא עשו לו כלום?!?! איך יכול להיות? הוא תמיד היה איש חם ולבבי, ותמיד היה חביבם של הילדים (שיחק עם הבנים משחקי כדור, עשה לכולם "אוירון" - האיש האהוב על כולם), ואני? פחדתי להגיד ולהסביר שזה היה שונה, ואחרת, ולהדגים מה בדיוק קרה, וכי אני חושבת שהם לא רצו לראות. אני לא מאמשימה אותם, אני מאשימה רק אותו.
מצד שני, אני מאמינה גדולה בגורל, והיום אני יודעת שהוא מקבל בדיוק את מה שמגיע לו. צדק פואטי:-)

לא אומרת,

תודה לך. לא דיברתי על הנושא המון זמן, ודווקא היום ראיתי את אחותי, חשבתי על הדברים, דיברנו מסביב לנושא, בלי להכנס לפרטים. היא ילדה כל כך יפה, ומתוקה ומקסימה, ולשמחתי - נשמע כאילו היא עדיין חיה במגדל השנהב היפה שלה, עם החבר שאוהב ושומר עליה, עם הבנה והכרה של המציאות, והתבוננות מאד מפוקחת בחיים, וביחסים בין גברים לנשים (כולה בת 19, מתי היא הפכה כזאת חכמה ובקיאה?). מרגישה כמו אחרי מקלחת מאד ארוכה וטובה.

מרגישה כמו אחרי מקלחת מאד ארוכה וטובה.
סימן שעשית את הדבר הנכון.
תבורכי.

אפרסקים ומיצי - ולמה הצמרמורת?

5/2/05
אני בת 16.ילדת טבע שמבלה מחוף לחוף מסיני לאילת.
כמה ביטחון!רק בגיל כלכך צעיר אפשר להרגיש כל כך בטוח.אחר כך הכוויות מכווצות אותך.
היה לי ידיד,חבר מדהים.הוא היה מאוהב בי בטירוף וגם אני לא יכולתי לנשום בלעדיו.
בגיל כזה האהבה כל כך עוצמתית.לא ממושת,חשבנו שהמצאנו את הגלגל.

הייתי ילדת בנים.תמיד היו לי מעט חברות בנות.תמיד הסתובבתי עם בנים.בת-בן.חברים מיסודי.[
לא הרגשתי שאנחנו כבר לא ילדים.(היה קשה להבחין בהבדל אפילו ציצי לא היה לי).

החלטנו לנסוע לכנרת.אני החבר ובן דודו החייל.
שיקרתי לאמא.אמרתי שאני ישנה אצל חברה כדי ללמוד למבחן.
נסענו...כל הדרך הבן דוד נהג ולעג לי."איזה צנועה את בנות בגילך כבר מתלבשות חשוף"
"את,את נראית לי בתולת ברזל".כמעט שנעלבתי.

הגענו לחוף פרשנו שמיכה.הוא הביא איתו שתיה,אלכוהול.אז שתיתי רציתי להוכיח שאני לא כזו "חננה".
הידיד הלך לטייל על החוף.
ואז השרץ התחיל.שולח ידיים ואני לא מצליחה להחזיק את עצמי יציבה.
אחרי כך אני רק זוכרת פלאשים של זכרון.תמונות,תמונות ורק הצרחות שלי ברקע לא פוסקות.
תמונות:עטיפה של קונדום. האיבר שלו נדחף לי לתוך הפרצוף.ג'ינס מתקלף ממני.
נגמר????גורר/ים אותי למקלחות.שוטפים את פניי.מתחננים שאפסיק לצעוק.
יש אנשים בחוף.
למה אף אחד לא קם?למה אף אחד לא בדק מי זו הילדה שצווחת ובוכה???????

בבוקר אני פוקחת עיניים.אני באוטו אבל אני לבושה מוזר.
לבשתי כמה שכבות של מכנסיים לפני שיצאנו.לפתע אני מבחינה שהשכבות לא באותו סדר.
אני מתחילה להרגיש מוזר.
אני מרגישה רע ואני לא יודעת למה.מין עצבנות כזאת כאילו אני עומדת לאבד את העשתונות.
אני שואלת כל הדרך:מה קרה?מה קרה?מה קרה?למה צעקתי?את זה אני זוכרת.לפיסות הזכרון אני מסרבת להאמין.
ואחר כך מורדים אותי בבית.והוא מבקש שאשלח לו מכתבים לבסיס.ואני הולכת בלי לדבר..
ןאחר כך חברה שואלת את החבר מה היה.אז הוא אומר הם שכבו.
ואני כל הזמן בוכה.
למה לא היה לי את האומץ לצעוק.להגיד שגם הוא נאנס.ושגם הוא אנס אותי.

אחר כך נראה לי שהתקלחתי במשך שנה.קילפתי את העור יום יום.
והסתרתי טוב מההורים ,וכל כך כעסתי שהם לא מגלים.
משהו פה לא בסדר.זה לא מרד נעורים.איך אתם לא מבינים???

ואז חליתי.הגוף שלי לא עמד בזה.שנה אני חולה.אף אחד לא יודע מה גורם לגוף שלי לקרוס.גם אני לא ידעתי.
ואז נסעתי לא יכולתי להיות פה יותר.שנתיים מחוץ לפה.בורחת,בורחת.אבל למה זה הולך איתי.?

מה זה עשה ממני?
הפכתי חשדנית,צינית.מאמינה שיצר האדם רע מנעוריו.קשה,חזקה כמו סלע.לא נשאר בי רוך.
עד היום לא סולחת להורי.מה בחינוך שלכם כל כך פגום?למה לא הרשתי לעצמי להתרסק,להיות מטופלת,להתערסל,שתחבשו לי את הפצעים?למה תמיד אמא הייתה החלשה?למה גם היום אם היא פוגעת בי היא נהיית "חולה"?

והיום אני אם ורעיה.ועברתי דרך ארוכה.ונדרתי לי ולאלוהים שלבני אהיה איתנה.שאחייך ואגדל אותו בבית מאושר.
ולא תמיד זה מצליח.עד היום יש ימים שהחור השחור שנפער מאיים לשאוב אותי פנימה.

והורג אותי שאני כותבת בשם אחר.אני נושאת אות קלון?!
אני בטוחה שהוא לא חשב על זה עוד רגע אחד.אני בשבילו הייתי עוד "כיבוש",עוד אחת שהוא "זיין".

וזה כבר לא מלווה אותי ביום יום.
והיו ימים שאמרתי שהטוב וגם הרע הפכו אותי למה שאני.
ואפשר להגיד שאני מעבר.
ואני כבר לא רוצה לשכוח.אבל עדיין יש ימים בהם הצרחות והבכי מהדהדים באוזניי.

כמה מקרים כאלו נשים עוברות?
ומה עם ההוא שיצאתי איתו לדייט.
אחרי שנים שלא הייתי עם זר לבד.וכל הדרך הוא ניסה לנשק אותי וכל הדרך הוא שם לי את היד על הברך.
ואני מזיזה והוא ממשיך.וידעתי שאני בעמדת חולשה.שאני צריכה לצאת מפה באלגנטיות.
פחדתי לעורר את חמתו.
והוא אומר אנחנו לא ילדים קטנים.למה את כזו חסודה.
ובסוף ביקשתי ממנו בשיא הנחמדות שיעצור רגע בצד כי אני חיייבת להשתין.
פתחתי את הדלת.את החגורה הסרתי כבר לפני.נתתי לו סתירה כזאת ואת הנייד שלי בפרצוף.
צעדתי לתחנתת דלק והזמנתי מונית.

אף פעם לא חלמתי שאדבר על זה.
עכשיו הכעס עולה על גדותיו.
למה אנחנו צריכות להרגיש כמו חיה שנסה מצייד?
למה אני צריכה לפחוד ללכת לבד בסמטה חשוכה.?בעלי אף פעם לא פוחד.
אנחנו פוחדות/מתגוננות מכל כך הרבה דברים.
אמרתי לבעלי שלעולם הוא לא יוכל להבין מזה להיות אשה.הם לא מבינים ולו במעט את ההבדל שבין בטחונם בעולם לבין החשש שלנו..

למה כשגרתי בגרמניה ומישהו עקב אחרי משך יום שלם,פניתי לאשה שתעזור לי להגיע הביתה כי היה ברור לי שלרכבת התחתית אני לא יורדת כשהוא מאחוריהיא ענתה שהיא באמת עסוקה כרגע.

למה אני חוששת מזה שאני נראית טוב?

למה אני צריכה להזהר מהבוס שלי כי הוא מפלרטט איתו בעדינות כל הזמן?

לדעתי הדרך בה החברה מתייחסת לנושא, רומזת לכך שאנחנו הנשים עדיין לא הבעלים המוחלטים של גופנו!

עכשיו ב, מחריד מה שאת מספרת, ואיך זה מלווה אותך כל חייך, לא מרפה.

לדעתי הדרך בה החברה מתייחסת לנושא, רומזת לכך שאנחנו הנשים עדיין לא הבעלים המוחלטים של גופנו!

מחריד מה שאת מספרת
מחריד,זה כבר לא מחריד אותי.היום אני מסוגלת להסתכל לזה בעיניים.

ואיך זה מלווה אותך כל חייך, לא מרפה.
זה מלווה אותי כמו כל חוויה בחיינו.חוויה מעצבת.
בייחוד בגיל צעיר.
הרי המעשים שלנו,החוויות שחוווינו בשנים בהן גיבשנו אישיות,מעצבות.
כמו שאמרתי,בין השאר זה הפך אותי למה שאני היום.

מה שכן אני מרוצה שנולד לנו בן.
אם הייתה לי בת אני בטוחה שהייתי פוחדת יותר ובטח גם נכשלת יותר.

עכשיו ב

_הרי המעשים שלנו, החוויות שחוווינו בשנים בהן גיבשנו אישיות,מעצבות.
כמו שאמרתי, בין השאר זה הפך אותי למה שאני היום._
כל מילה.

והורג אותי שאני כותבת בשם אחר.אני נושאת אות קלון?!
רציתי להוסיף שגם אותי זה הורג שאת מרגישה צורך לכתוב בשם בדוי. לא רק שאת לא נושאת אות קלון, את נושאת אות גבורה! אישה שעברה טראומה כזו, שרדה ואפילו מעבר - התמודדה, בנתה זוגיות , למדה מכך ותיעלה את זה לכח - היא מולטי גיבורה!

קראתי על יואב קוטנר שהיה שנים מספר אחד בידע מוזיקלי על כל צורותיו. קראתי שהוא חווה תאונה רצינית בגילאי העשרה (נדמה לי) והוא נאלץ ללמוד ולהזין את הראש מחדש. כל הזכרון נמחק לו, כולל לגבי דברים טרוויאליים (קריאה כתיבה). ואחרי כל זה - הוא הצליח להיות ידען לא קטן.
זה על אותו משקל- חוויה מטלטלת של אונס מוחקת כמעט כל חלקה טובה שכמו שציינתן פה - של תמימות, אמונה באנשים, בטחון. דמוי עצמי, ללמוד לתפקד בכלל בין אנשים ואחת כמה וכמה בין גברים, ליצור זוגיות, להחזיר את השפיות למערכת שטולטלה - זה ראוי להערצה.

קטונתי מלנסות להבין מה קורה לך אחרי מקרה כזה. אני יכולה להבין מאיפה בא הרצון להסתיר, שריד עמוק ושמרני שהוטמע בנו בכל הנוגע לגוף האישה. . בעיניי, זה נראה לי כבר כל כך רחוק מהתפיסה הנוכחית של אונס בחברה של היום למרות שאין ספק שנותרו שרידים של התפיסה המקוממת הזו שגורמת לאישה שנאנסה/ נוצלה מינית צורך לא להחשף. אבל דוגמא טובה לכמה החברה התפתחה היא כל הסלבריטאיות שמדברות ומדברות על החוויה הנוראית הזו -אברג'יל (ויד עוד לא מעט שסיפרו) הרי הפכה לגיבורה הרבה מעבר למלכת יופי /תבל . היא מעבירה מסר של עוצמה, על המעשה לא היתה לה שליטה, על כל השאר כן ובגדול! היא מייצגת נצחון נשי בזכות המקרה ולא מקור לבושה או כל דבר דומה אחר.
באמת אתן גיבורות מכל כך הרבה בחינות.

וכמו שתמרוש רוש אומרת שהיא סיפרה לכל:
מסיפור לסיפור החוצפה החיובית שלי גדלה, והתביעה שלי שיקבלו אותי כמו שאני, ושהוא יתבייש לו. והגאווה שלי על זה שאני אני ולא מישהי אחרת..

אישה שעברה טראומה כזו, שרדה ואפילו מעבר - התמודדה, בנתה זוגיות , למדה מכך ותיעלה את זה לכח - היא מולטי גיבורה!

לא הייתי בת 16 וגם לא בת 20. בת 32.
יצאתי איתו כמה פעמים.
הזמנתי אותו לארוחת ערב בבית שלי.
אכלנו, ישבנו על הספה והתנשקנו.
בתנועה מהירה מצאתי אותו יושב עלי, מכניס לי את איברו לפה שלי, נע במהירות וצועק מילים גסות.
זה נגמר מהר מאד, כמעט לפני שהתחיל.
אני זוכרת את הקיפאון.
אפילו לא מצליחה לחשוב.
לזוז.
הוא נרדם מייד על הספה.
אני ביליתי שעה בלצחצח את הפה, עד שהקאתי.
עד היום אני לא בטוחה שלא היה בי אשם.
הזמנתי,
התנשקתי.
מה בהתנהגות שלי שידר שאני מותרת ללקיחה כך?

בת 32 לעזאזל.
צריכה לדעת להגיד לא.

מה בהתנהגות שלי שידר שאני מותרת ללקיחה כך?
כלום, מן הסתם.

_בת 32 לעזאזל.
צריכה לדעת להגיד לא._
גם בת 16!

כואב לקרוא על עוד מקרה מזעזע של השפלה, אונס, זלזול באשה.

מה בהתנהגות שלי שידר שאני מותרת ללקיחה כך?
לי דווקא נשמע שהוא מאוד מתורגל ושהוא הלך על שיטה שעבדה עבורו יותר מפעם, כך שיהיה מאוד קשה לנאנסת להתלונן על אונס מבחינת החוק.
נשמע כמו אנס מאוד מיומן. אין שום קשר אליך.

טובי י
מילים יפות.

_בת 32 לעזאזל.
צריכה לדעת להגיד לא._

איך את אמורה לומר "לא" כשאת לא מבינה את הסיטואציה שאת נמצאת בה? שמי שיצר אותה שלט בה ביד רמה? שנוצרה שם כפייה שהיא קודם כל מנטאלית ואחר כך פיזית? נדמה לפי הדברים שלך שהו איצר סיטואציה שהיו מעורבים בה גם מהירות - כלומר לא היתה לך שהות לחשוב, גם בילבול - כי הרי אתם בדייט, אז אולי זה בסדר, וגם - הקול הפוקד שלו שברור שבמצבי בלבול נוטים באופן מובהק להקשיב לכל קול סמכותי ותקיף מבחוץ כי לא מצליחים לסדר לעצמך בכלל את המחשבות, אז פועלים על אוטומט ופשוט מבצעים מה שהתבקשת. ע
כשיו , תוסיפי לזה את ההלם. פלא שלא יכולת לומר לא?!

ומה הקשר של הנשיקות לניצול?
הנשיקות נעשו בהסכמה. שאר האקט - ממש לא. וכל גבר, בייחוד בגילו יודע לפרש מתי זה כן ומתי זה לא. וגם איך מקבלים אישור באלף דרכים.

ומה הקשר לגיל? כשהוא יוצר לך מומנטום לא ברור- לא משנה בת כמה את - הבילבול ההלם, לא בררנים בנוגע לגיל. כשכופים עליך משהו -לא משנה באיזה גיל וכמה אסרטיבי אתה, אם הנסיבות מעורפלות, לא ברורות, את יכולה להרגיש כאילו את בכלל לא שם, או חסרת מיקוד ובטח לא בעמדה של לומר לא. ולא משנה באיזה גיל.

מה בהתנהגות שלי שידר שאני מותרת ללקיחה כך?
האמת שדי ברור שאין משהו כזה. . זה גם ברור שזו לא פעם ראשונה שלו כמו שמישהי פה אמרה. הרי לא מדובר על החלקת יד מתחת לחצאית שגם היא לא במקומה בלי אישור, אבל יכולה אולי להתפרש כאי הבנה או כנסיון להבין אם מותר הלאה. במקרה שלך, מדובר על אקט מאוד ברוטאלי, הרבה מעבר למיניות שדורש לפי דעתי, גם נסיון קודם שלו באותו סגנון. זה אקט שבו הוא היה כוחני והוא לקח את מה שרצה ואחרי זה נרדם. זה שהוא נרדם לי לפחות הבהיר שמדובר בפסיכופאט שפושע אפילו לא מבחין כמה המעשה הזה הוא נורא. כמו יגאל עמיר שרצח וכל הזמן מצדיק את זה כאילו הכל בסדר והרצח היה אקט מתבקש והגיוני.

הרי אם הוא מודע לזה שזה פשע - הוא היה צריך לברוח. ואם הוא לא היה מודע לזה שזה פשע וחשב שזה חלק טרוויאלי מהערב שלכם - אז הוא היה צריך להראות סימנים באקט שלו שמצביעים על זה שהוא דואג להנאה שלך, כלומר שואל אותך, מתקדם בהדרגה וכו'. בקיצור הוא גם ביצע פשע - וכמו פסיכופטים רבים- בכלל לא יודע/מודה שזה פשע, ובגלל זה נשאר לישון. אולי חלק מההנאה המינית שלו היא לא רק השפלה של האחר והפיכת המין לברוטאלי אלא לתבוע אותו בכוח - חלק מהפנטזיה וזה יכול להתאים להפרעות פסיכופתלוגיות רבות.

אין פה אפילו שאלה האם הוא חשב שאת רוצה ואולי לא הסברת מספיק שאת לא רוצה, או שאולי הוא יותר קינקי וולא באמת הבנת אותו.. יש פה אקט שלכל הדעות, חד משמעית, לא הגיוני, ברוטאלי, שבאמת לא נורמלי בכלל להגיע אליו עם אישור ובלי אישור מצידך מיד אחרי נשיקות עם אישה שההכרות איתה קצרה. אפילו סטוצים הכי ליברליים ונועזים ומהירים עם אנשים זרים לחלוטין לא מתחילים מנשיקות ומעבר חד לאקט הברוטאלי הזה - בלי להסכים לזה משני הצדדים. אחת כמה וכמה כשמדובר על מס' דייטים שחוויתם יחד - כמו שהדייטים התגלגלו בהדרגה - גם המעבר למגע אמור להתקדם בהדרגה (כלומר יותר מושהה והדרגתי מסטוץ למשל) והוא בטוח ידע זאת. כך שהעניין שלא אמרת לו לא אינה רלוונטית. העובדה שלא אמרת כן הי ארלוונטית מבחינתו! כלומר בשביל להגיע לאקט כזה באופן חד מנשיקות - הוא צריך לקבל ממך כן וזה לא אשת צריכה לומר את הלא! לתחושתי, סביר שגם אם היית אומרת לא- זה ל אהיה עוזר. העובדה שהוא לא דיבר איתך וביקש אישור, כלומר ההתעלמות שלו מההכרח לשמוע את הכן שלך, ועוד בנוגע לאקט בוטה כזה - היא כמו ההתעלמות מלכבד את המילה לא אם היית אומרת. איך שזה נשמע הוא פשוט לא היה מתייחס ללא שלך כמו שהוא לא התייחס לצורך לבקש את הסכמתך בכלל.

ונקודה אחרונה - מרחב פיזי או חברתי של דייט לא נותן לגיטימציה לתבוע ממך אקט מיני ללא רשות, ועוד בטח לא אקט מיני כזה!
אפילו בחיי נישואין. יש לא מעט מקרי אונס של גבר את אשתו, כלומר גם בנישואים יש חוקים ברורים - כמו בדייט - ואף אחד , גם לא בעל יכול לתבוע ממהאישה שאתו אקט מיני - מבלי שתסכים. הרי אף אחד לא יתווכח עם אישה שנאנסה במסגרת נישואיה על ידי בעלה שהיא אשמה כי היא נישאה לו. כך אין קשר בין העובדה שהייתם בדירה שלך והתנשקתם - לכל מה שקרה אחר כך! כלומר, בתוך המרחב החברתי של הדייט יש הרבה מאוד מותר ואסור מאוד ברורים, בייחוד היום, בייחוד בחברה שלנו, בייחוד לגבר מבוגר שכבר חווה כמה דברים.

את יכולה לראות בכל תוכניות הדייטינג שמתעדים דייטים בזמן אמת איך שני המשודכים מודעים לכל דבר, לשפת הגוף, למילים, אנחנו יודעים מה זה כן ומה זה לא באופן טבעי . ומה שלא תמיד ברור- מגששים. ובכלל מנסיונך, גברים יודעים מה מותר ומה אסור ואיך מוודאים האם האישה מעוניינת או לא בכל אחד מהאקטים הספציפיים של המיניות (נשיקות מצד אישה - לא מעידות על הצורך לומר מילים גסות ולעשות מין אוראלי! ). אני מנסה לומר שההגדרה של דייט והשהות אצלך בבית - לא מעידה דבר וחצי על הלגיטימציה שלו לנהוג כך או על משהו שבך שששידר לו להתנהג כך, או להיראות קלה ללקיחה כמו שהגדרת. אני כמעט בטוחה שהוא פסיכופט. במה שאני לגמרי בטוחה זה שהוא מיומן בשיטה הזו , ואת לא הראשונה, ושאין קשר למי שאת ומה עשית או אמרת או מה שלא עשית ולא אמרת - לבין ההתנהגות שלו.

אוף, איזה דף עצוב. איך אפשר לקרוא ולהמשיך בשגרת-החייים, כאילו לא קרה כלום?
מה עושים למען זה שלבנותינו יהיו חיים מוגנים יותר?
איך מטפטפים להן את המודעות לרשע הפוטנציאלי ולטרוף הזה, מבלי להפוך אותן לחרדתיות?

מה עושים למען זה שלבנותינו יהיו חיים מוגנים יותר?
לא יודעת

כאמא לבן, עולה לי דווקא התשובה - מחנכים את הבנים שלנו.

זה מלפני כמה ימים בדף נעורים ויחסי מין:
_יש לי חברה כבר מגיל 10 וכיום אני בין 15.
אני מזיין אותה כמעט כל יום ואחר כך היא בוכה שאני אונס לה ת'תחת!
מה אני יכול לעשות???
ובאיזה תנוחות כדי לי להזיין אותה ככה שהיא לא תבכה שיורד לה דם מהרקטום??_

)': מה אתן חושבות? ניסיתי לענות לו, אבל אני לא בטוחה שבכלל הבנתי מה הקטע שם

_יש לי חברה כבר מגיל 10 וכיום אני בין 15.
אני מזיין אותה כמעט כל יום ואחר כך היא בוכה שאני אונס לה ת'תחת!
מה אני יכול לעשות???
ובאיזה תנוחות כדי לי להזיין אותה ככה שהיא לא תבכה שיורד לה דם מהרקטום??_

קראתי את זה גם והזדעזעתי עד כדי בחילה.דיברתי על זה עם בעלי והוא אומר שזה נשמע לו כמו בדיחה על חשבוננו.אני מקווה.למרות שכששמעתי ברדיו את דוח הארגונים לסיוע לנפגעי אונס זה כבר ממש לא שינה.
מדווחים על 35% של עליה במקרי תקיפה מינית.וירידה דרסטית בגיל התוקפים.30% מהם מתחת לגיל 12!!!!!

ואני מתחילה לחשוב מה בדיוק לא בסדר בתרבות של חברה שמצליחה לייצר כל כך הרבה סטיות.
בעלי עובד עם עבריינים צעירים שרובם בעלי רקע של תקיפות מיניות.ובעבריינים אני מדברת גם על ילדים בכיתה ג'.עם כל הכעס והזעם על חיים של נערות ונשים שנהרסו צריך גם לחשוב איך לגרום לזה להעלםמהשורש.

לא יודעת כאמא לבן, עולה לי דווקא התשובה - מחנכים את הבנים שלנו.
לכן אני מסכימה עד מאד עם התשובה של יעלי לה.אבל לא רק חינוך מהמשפחה.מה עם החברה,המערכת המשפטית,הטלווזיה,שלטי החוצות,הנורמות החברתיות שנוגעות ביחס לנשים ולמין ועוד אין סוף.

באמת דף עצוב.מעלה הרבה מחשבות.

כמובן שהחינוך הוא הכי חשוב. של בנים בעיקר. אבל ההשפעות מהבית לא מספיקות, התקשורת הברוטאלית, האלימה, היא בעיניי אחת המחנכות הדומיננטיות לאלימות המינית הזו. .
אני הייתי מבטלת את הדברים של אמא שלי כשאמרה לי לפני כל דייט להיזהר לא ללכת איתו לשום מקום לבד. או בכלל לא ללכת בחושך, לא ללכת לבד ועוד.
גם היום (אני בת 29) היא אחת לכמה זמן אומרת לי לשים לב, להיזהר. תמיד ביטלתי את זה וייחסתי זאת לחשדנות יתר כי "יהיה בסדר".

יותר מזה, למרות שאני מכירה את הסטטיסטיקות - שרוב מקרי האונס קורים עם מכרים (כפי שניתן לראות גם מהדף) למרות הדיווחים היומיומיים על אונס, ניצול... למרות הידיעה שעל כל דיווח יש עוד כמה שלא סופרו. עדיין הרגשתי בטוחה מדי לטעמי כיום, להיות בסיטואציות מסכנות.

אבל אחרי כמה שיחות עם חברות שנוצלו מינית, אחרי קריאת הדף הזה שמספר על סיטואציות טבעיות , טיול עם ידיד בים, דייט שגרתי, ועוד - נפל האסימון.
אין לי שליטה טוטאלית על אחרים, ובשורה התחתונה זה יכול לקרות לי גם במשרד כשמישהו ממשרד ליד נכנס לקחת משהו... זה יכול לקרות עם דוד בביקור משפחתי, זה יכול לקרות בכל מקום. ככה שזו לא אחריות שלי למנוע זאת בהגדרה. מצד שני, עד שהחברה המפגרת שלנו תתעשת, כדאי לחשוף נערות, נשים לפקוח עיניים עד כמה שאפשר.

ברמה המיידית אפשר גם לתת לנערות לקרוא את הדף להבהיר כמה זה פה מתחת לאף, מעבר לדלת. הסיפורים האישיים פה הותירו בי חותם הרבה יותר עמוק מכל מיני הטפות וסטטיסטיקות.

כמובן שהחינוך הוא הכי חשוב. של בנים בעיקר. איפשהו במהלך הדף הזה, עלה דיון על השאלה, האם יש משהו בנשים מסוימות, שמשדר חולשה, ולכן מי שמעז לגעת/להטריד/לאנוס בוחר דווקא בהן. מישהי (ה עוגיה?) כתבה, שהיא לדעתה משדרת בדיוק את מה שגורם לגברים לא להעז.
אם תהיה לי בת, הלואי שהייתי יודעת לשדר את זה, וללמד אותה גם (בינתיים יש שני בנים).

הייתי ילדה (13 זה עדיין ילדה, כן?) לא חושבת ששידרתי משהו חוץ מתמימות. אנסו אותי כל כך הרבה פעמים. לא העזתי לספר את זה לאף אחד. אמא שלי תמיד היתה אומרת (כשהיא קראה או שמעה על אונס) "איזה מטומטמת, למה היא לקחה טרמפ" או "מה היה לה להסתובב בשעות כאלה במקומות כאלה" או "עם בגדים כאלה מה היא חשבה". היה לי ברור שהיא תאשים אותי בכל אונס שעברתי. עברו המון שנים עד שהצלחתי להרגיש שהם אשמים, ולא אני. אני הייתי ילדה.

האם יש משהו בנשים מסוימות, שמשדר חולשה, ולכן מי שמעז לגעת/להטריד/לאנוס בוחר דווקא בהן
לדעתי זה לא עד כדי כך פשוט, למרבה הצער. בחלק מהמקרים זה ככה. במקרים אחרים, אנס או אנס בפוטנציה שיודע להפעיל מניפולציה מסוג X, יחפש את הבחורות שיפלו במניפולציה X, ואילו אנס מניפולטור מסוג Y לא יעיף בהן מבט שני, אלא יחפש את זו שקל להפעיל עליה את Y. ומה שהכי נורא, שיש את האלימים ללא הבחנה, שאז לא משנה באיזה סוג של חולשה את לוקה אם את בזמן ובמקום הלא נכונים. וגם אם את הכי חזקה ואסרטיבית ותגייסי את כל כוחותייך העצומים ותיחלצי ממנו ולא תיאנסי, עדיין זו טראומה לכל החיים.

איפשהו במהלך הדף הזה, עלה דיון על השאלה, האם יש משהו בנשים מסוימות, שמשדר חולשה, ולכן מי שמעז לגעת/להטריד/לאנוס בוחר דווקא בהן
זה נראה לי הזוי לחלוטין. אני מכירה כמה וכמה נשים שחוו ניצול מיני, ומעבר לעובדה שהן שונות האחת מהשנייה, יש לא מעט שהיו עוד קודם לכן בהליכה, בשפת הגוף, בטון דיבור - מאוד אסרטיביות ובטוחות. לא רק שהן לא שידרו חולשה, בדיוק להיפך.

אני חושבת שאונס ו/או ניצול מיני הוא כמו כל מעשה אלימות אחר. בריונים לא מבדילים בין שכמותם או בין חלשים יותר - הם פשוט משליכים את הזעם שלהם על אחרים.

אני כן יכולה אולי לחשוב שיש מקרים מאוד קיצוניים בהם גבר כזה יכול אולי לבחור מישהי מראש שתפתח תלות וכו' ואז הוא יוכל לעשות בה כרצונו. מצד שני, אם הוא כבר בוחר בטקטיקה כזו אז סביר שהוא מספיק מתוחכם "להפיל" גם כאלו שפחות מועדות לפתח תלות ולהוביל אותן למקום הזה. בקיצור, חזרנו לנקודת ההתחלה.

ולגבי ללמד את הבת שלך לשדר משהו שהוא לא חולשה. לא ברור לי איך. הרי לכולנו יש תקופות של יותר חולשה ופחות. אפילו הנשים הכי אסרטיביות ודומיננטיות משדרות חולשה לפרקים, אם ביחסים אינטימיים, או במגע עם אנשים זרים, אחת כמה וכמה עם ידידים/מכריםשכאמור איתם קורים רוב מקרי האונס!
ועל אותו משקל אפשר לומר שיש הרבה מאוד באקט הזה רצון להשפיל ולתבוע בכח, ולכן זה דווקא יכול יותר להתממש - עם אישה שמקרינה חוזק, ושהיא אינה מושגת. כלומר אם בוחרים בלנתח אם יש משהו באישה ספציפית שגורם לאנס "לבחור" בה - אז גם ההיפך , אישה שמשדרת חוזק ושליטה יכולה למשוך פי אלף. ורוב מקרי האונס לא נעשו במחשבה תחילה, כלומר אין קילקולציה של הדברים, אלא דחף לעשות זאת, ואם זה עם אישה שרק יצאה מהאוטו בחנייה, או חברה ללימודים וכו' - אני חושבת שברובם המכריע של המקרים לא מדובר אפילו ברגע אחד של מחשבה, אפילו תת מודעת שיש משהו באישה הזו שמדר שאפשר לכפות עליה. מה שכן, לפי ראיונותשל אנסים, הדבר העיקרי שהם חושבים עליו זה פשוט לעשות את זה. רובם בכלל לא חושבים אפילו על איך טכנית.

רוב מקרי האונס קורים בין מכרים. כך שמדובר בנסיון לממש פנטזיה כלשהי, או פשוט להיות אלים למישהי שנמצאת לידך כבר והסיטואציה לאנוס אותה קלה יורת טכנית (בבית, בחדר, וכו'), מקרים אחרים של אונס קורים בתוך המשפחה ופה, כאמור שוב, אין קשר לשדר של חולשה מול ביצוע האונס. אלא גם, כי זה מחירד כמה זה פשוט הוא רוצה והיא פשוט נמצאת שם, אם זו הבת שלו, או השכנה ליד, או הידידה שלו, או הדייט שלו, או הידידה של החבר שלך... ואם אין לו מישהי כזו - אז הוא יילך ללכוד מישהי אחרת שאו במקרה עברה ברחוב, או "למתקדמים" ישתלט עליה רגשית, ויגרום לה לאונס מבלי שהיא תבין בכלל שזה מה שקורה לה בזמן אמת.

לנסות למצוא קשר בין שידור של חולשה מצד האישה לסימון שלה כמטרה נאנסת הוא בדיוק כמו האימרה הזו העתיקה על כך שאישה שמתלבשת פרובוקטיבי מזמינה אליה ניצול כזה. זה בעיניי חסר שחר. המקרים היחידים אולי זה כאשר גברים בונים מראש מערכת יחסים מנצלת שבה הם אונסים את האישה תוך נסיון להקנות לה מחשבה שלא כך הדבר. אבל דווקא שם, כמו שציינתי, לרובף חלק מנסיון האונס קשור לפנטזיה של שליטה, ואין כמו פנטזיה כזו דווקא על אישה חזקה - כי אז האתגר גדול יותר.
הפער הגדול בין האקט והסיבות שלו - לבין התוצאות שלו על כל מי שחוותה זאת הוא מחריד, ואני חושבת שנסיון למצוא סיבות הוא חלק מהנסיון להבין את הפער הזה. אבל אני לא חושבת שיש כאלה, מלבד חינוך של חברה לא מתקדמת בנושא וכמובן, נוכחותם של פסיכופטים בינינו.

טובי, אני מסכימה איתך לגבי חוסר הרלוונטיות של השאלה, אבל לדעתי הצגת את הדברים בצורה מעט פשטנית מדי. עובדה שיש נאנסות סדרתיות. גם מה שקרה לי לא תואם כ"כ להגדרות שלך. אני לא מסכימה ש בריונים לא מבדילים בין שכמותם או בין חלשים יותר - הם פשוט משליכים את הזעם שלהם על אחרים. אני כן יכולה אולי לחשוב שיש מקרים מאוד קיצוניים בהם גבר כזה יכול אולי לבחור מישהי מראש שתפתח תלות וכו' ואז הוא יוכל לעשות בה כרצונו. בוודאי שאנסים מבדילים מי חלש מהם ומי לא, זה משהו שקולטים בתת מודע. יותר נכון, הם לא מחפשים אישה חלשה, אלא נקודה של חולשה בכל אישה. וברגע שהם מוצאים את הנקודה הזו, קטנה ככל שתהיה, הם מתבייתים עליה. אני חושבת שלכל אנס יש נקודה אופיינית שהוא מזהה אצל הקרבן, ולכן אנס X יאנוס דווקא את Y ולא את Z, ואילו אנס A יאנוס את Z ולא את B. אצל אנסים מתוחכמים יש כמה נקודות או סוגים של חולשה שאפשר לשחק ולבחור בהתאם למי שעומדת מולם. לכן, למרבה הצער, כל ההנחה הזאת לא רלוונטית ואי אפשר לחנך בת להיות "בלתי אניסה".

סליחה על הניסוח הלא-משהו

היה לי ברור שהיא תאשים אותי בכל אונס שעברתי. עברו המון שנים עד שהצלחתי להרגיש שהם אשמים, ולא אני. אני הייתי ילדה.

פלוני אלמונית, נחנקתי כשקראתי את הגיל הצעיר שחווית את הדבר המחריד הזה.

.

ואני חושבת שמה שכתבת לגבי ההתייחסות של אמא שלך למקרי אונס מלמד יותר מכל איזו גישה לא לאמץ בנוגע להאשמה של בחורות, בייחוד בפני נערות..

עובדה שיש נאנסות סדרתיות.

אם סטטיטית כל אישה רביעית סבלה מניצול מיני/אונס אז סביר שלעיתים הדבר יפקוד את אותה בחורה יותר מפעם אחת. אני ממש לא חושבת שזה שבחורה נאנסה/ נוצלה מינית פעמיים מעיד על משהו באופי שלה שמשדר שמותר לתקוף.

רגע, בילבלת קלות את מה שכתבתי. ציינתי 2 אפשרויות לעניות דעתי. האחת. לגבי אנס שבאופן אקראי בוחר לו קורבן, אם זו אישה שמשוטטת ברחוב לידו, או מישהי שהתחיל עמה בקפה והמשיכו לדייט ותוך זמן קצר התרחש האונס. המקרה השני שציינתי הוא האנסים האלה שבונים מערכת כביכול זוגית עם הבחורה כשמטרתם היא להוליך אותה שולל, ליצור בהם תלות או כל תחושה חזקה ועיוורת אחרת - ואז לאנוס אותה מבלי שהיא אפילו תבין שזה מה שקרה לה. זו אגב יכולה גם להיות יצירה של התאהבות גדולה, והצהרות גדולות שיגרמו למישהי לשכב עם גבר - שבסוף הסתבר שהוא מתחזה לכל דבר ועניין.
מקרים מאוד קיצוניים יכולים להיות כמו ניצול של מטפלים כמו פסיכולוג - מטופלת, אדם שרמנטי במיוחד שפורש חסותו על נערות וכדומה. ולא כאלה מקרי קצה, תלות אפשר לפתח לא רק לדמות טיפולית או מבוגרת במיוחד, אלא שיש אנשים כאלה כריזמטים, שרמנטים, וגאונים בתחום הזה. מה שמפריד בין שני הסוגים זה שבראשון הדבר נעשה בלי תוכנית מוגדרת - פשוט לתקוף כל מי שמאתימה לו ברחוב/בכל מקום אחר, ובשני יש יותר סינון ותוכנית מסודרת...

המקרה של גבר שמכיר בחורה באותו היום משתייך בדיוק לסוג הראשון שציינתי של גבר שבוחר אקראית מישהי ובהמשך, תוך זמן קצר לרוב, הוא תוקף/אונס . מה שקרה לך - רק את יכולה לנתח ולהבין, בטוח שיותר טוב ממני. מה שכן יש לנו נטייה למין האנושי בכלל, ולנשים בפרט קודם לבדוק איפה אני אשמה, כמה אני אחראית לסיפור הזה, ופה יש לכל הדעות מלכוד שרוב הנאנסות אם לא כולן מרגישות אשמה נוראית, או תחושה שמשהו בהן שידר, היה נח לניצול וכדומה.פה אני ממש לא מסכימה (כמובן שלא רק אני לא מסכימה (וכמובן שאני לא היחידה), ןואני גם נסמכת על ראיונות של אנסים, פרופילים וכדומה (עשיתי פעם עבודה על הנושא) . אני חושבת שדווקא הדוגמא שלך לא רק שלא סותרת אלא מאוד מתאימה לתיאוריה שלי, ציינתי ש
הוא רוצה והיא פשוט נמצאת שם, אם זו הבת שלו, או השכנה ליד, או הידידה שלו, או הדייט שלו, או הידידה של החבר שלך... ואם אין לו מישהי כזו - אז הוא יילך ללכוד מישהי אחרת שבמקרה עברה ברחוב...

כלומר, אנס יכול לפגוש מישהי ברחוב/בית קפה וכו' ולהמשיך משם. כפי שציינת הכרת אותו באותו היום. אני חושבת שהיית אקראית לחלוטין. אולי הדבר שהוא זיהה בך זו איזו כימיה או משיכה לחיצוניות. אבל לא בהכרח חולשה..

ובנקודה הזו אני ארחיב את מה שהתכוונתי אליו. אני לא חושבת שאדם אלים, במקרה הזה מינית, פונה לכל קורבן שנקרה בדרכו מבלי לעשות סינון כלשהו. אני לא חושבת שהאישה הראשונה שהוא מול העיניים - נופלת קורבן לרצון שלו. אבל אני כן חושבת שההחלטות שלו את מי לתקוף לא חגות סביב השאלה האם היא חלשה כן או לא, או מהן נקודות התורפה שלה - שזה מה שאת אומרת. אני אומרת שההחלטה את מי, יכולה להתפרש על ציר שלם של : נסיבות, תכונות אופי, תכונות חיצוניות, מראה, קירבה רגשית, ועוד. אונס של ידידה קרובה למשל לא נובע מאיתור חולשה שלה, להיפך, העובדה שהיא כל כך קרובה אליו נפשית ופיזית מעודדת אותו לחשוב שמותר לו, או שהוא "חייב" ויהי מה. אונס של בחורה בשפת הים יכול לנבוע מנסיבות גרידא, היא שוכבת לידו, תחושת הלבד והחופש והתוקפנות גואים - והיא זמינה. אונס של מלכת היופי יכול לנבוע מהיופי המדהים שלה שהוא מקור לחוזק ולא לחולשה. נער שאונס מישהי בשירותים, לא נמשך אליה מכל הבנות באולם הריקודים כי משהו באופן שהיא מחייכת או רוקדת סימן לו שהיא "נוחה לתקיפה" . סביר שהוא נמשך אליה, הם רקדו, ומפה זה המשיך לשירותים. מה שאני אומרת זה שאני באמת מאמינה שאנס כמו כל פושע יוצר איזשהו סינון מינימלי של מי שהוא רוצה לפגוע בו , גנבים למשל לא יפרצו לקומה עשירית עם דלת פלדלת לבית של איש משטרה... כך אנס, סביר שלא יבחר לאנוס את עורכת הדין המייצגת נשים נפגעות תקיפה מינית בהתנדבות, סביר שהוא יודע ושוקל מינימלית אם לא יותר - מה הוא עושה ולמי.

אני מדגישה שוב, אני מאמינה באופן מוחלט שהבחירה בקורבן היא תלויית נסיבות סביבתיות כמו מיקום נח (בתוך בית, בשירותים של דיסקוטק) , כמו מיקום מבודד מאנשים (כנל) תכונות אופי שיכולות לנוע מחמימות, ילדותיות, שבריריות, תמימות (שלא לדבר על פדופיליה) ועד אופי חזק אסרטיבי,, סמכותי, שיכול "לעניין" את הפושע לא פחות מהתכונות המנוגדות, (קראתי על כך שיש ש נהנים מהכאב שהם גורמים וההתנגדות להם ולא רק מהסיפוק נטו בלי קשר למה שמסביב , כלומר חלקם בהכרח מחפשים לוחמת.) יש גם תכונות של מראה (שמנה מאוד, רזה מאוד, יפהפיה, מבוגרת, צעירה מאוד, מיניקה וכו)', מצב רגשי, קירבה רגשית, חולשה פיזית של האישה (גבר שלא בטוח ביכולתו להתמודד עם התנגדות סביר שיבחר בדיוק בזה) חולשה מנטלית כגון אישה בעמדה תלותית, ילדות קטנות, פיגור שכלי וכו'.

טוב, יצא ארוך (כרגיל...) אם לסכם, אני חושבת שבתכלס' עכשיו, אני חושבת ששתינו חושבות דומה. את מדברת על כך שמישהו מאתר נוקודתתורפה ויודע איך ללחוץ עליהן. ואילו אני טוענת שלמישהי יש טריגרים והוא בוחר בהתאם ליכולת שלוולכשורונתיו איך לקדם אותם לכדי מימוש. למשל אדם כוחני יעדיף פשוט להתנפל עלמישהי, אדפ אחר יעדיף לצאת איתה לדייט ולתקוף בדלת האחורית. אנחנו למעשה מדברות כמעט על אותו הדבר.

אני למעשה התווכחתי בהודעות האחרונות עם הטענה שכתבה מיצי _החתולה ולא עם דעתך, יעלי שכאמור מסתבר מאוד דומה לשלי.
מיצי כתבה _איפשהו במהלך הדף הזה, עלה דיון על השאלה, האם יש משהו בנשים מסוימות, שמשדר חולשה, ולכן מי שמעז לגעת/להטריד/לאנוס בוחר דווקא בהן. מישהי (ה עוגיה?) כתבה, שהיא לדעתה משדרת בדיוק את מה שגורם לגברים לא להעז.
אם תהיה לי בת, הלואי שהייתי יודעת לשדר את זה, וללמד אותה גם (בינתיים יש שני בנים)._ כוונתה שאולי יש משהו עמוק בסיסי מאוד ספציפי שיש בנשים מסוימות שמשדר חולשה או כמו שמישהי ציינה פה "נוחה ללקיחה". לא נקודות שונות שיש לכל אחת ואחד מאיתנו ושמישהו מבחוץ לומד איך להפעיל אותן. אלא משהו אחר שמאפיין את כל הנשים הללו, משהו שמשדר "אותי אפשר לנצל" . ועם זה אני לחלוטין לא מסכימה, בייחוד לאור ראיונות עם אנסים שבתקופתו (כשהכנתי עבודה על כך) קראתי. גם אם מנסים בין השורות להבין דפוס מסויים שאופייני לנשים או שמשרת את האנסים לבחור את הקורבנות - אי אפשר למצוא. כי כל בחירה בקורבן, תלויה כפי שציינתי בכמה קריטריונים ייחודיים לכל מקרה, בלי הכרח לשדר של "נוחה ללקיחה" מצד הקורבן. זה עוד לפני שדיברנו על אונס תחת אלכוהול, סמים, לחץ חברתי, או באמת חשיבה מטורפת של "זה לא אונס, זה סקס". שבכל המקרים הללו לחלוטין האנס לא היה במצב של לקלוט שדר כלשהו מהנאנסת, כולל של חולשה כן או לא.

מיצי, גם ציינת ש איפשהו במהלך הדף הזה, עלה דיון על השאלה, האם יש משהו בנשים מסוימות, שמשדר חולשה אני לא חושבת שעלה באמת דיון. אני חושבת שזו חלק מתחושת האשמה שנשים שנפגעו מנסות לקחת על עצמן - אשמה שמשוללת כל יסוד.

יעלי (איזה שם יפה, ויש לו גם שיר טוב ונאיבי <" הו יעלי עלי...">) )
ולגבי:
סליחה על הניסוח הלא-משהו
את לפחות עם תינוק על הידיים! לי אין את התרוץ הזה P-: ( אלא אם הקלדת הודעה - להלן המגילה- אחרי משמרת לילה נחשבת... ).

<טובי תוהה אם כשיהיה לה תינוק גם היא תלמד לא לצלול לתוך תיאוריות מנוסחות על יריעות רחבות מדי לשעה ולעייפות

>

_האם יש משהו בנשים מסוימות, שמשדר חולשה, ולכן מי שמעז לגעת/להטריד/לאנוס בוחר דווקא בהן. מישהי (ה עוגיה?) כתבה, שהיא לדעתה משדרת בדיוק את מה שגורם לגברים לא להעז.

אני מאד לא מסכימה עם זה.ובטח לא עם זה שאפשר לחנך בת להיות בלתי אניסה.
לדעתי,זה פשוט להיות בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
בחורה צעירה שלקחה טרמפ,חיילת שהלכה להפרד מהחבר,ילדה שנכנסה לשירותים,נערה שנסעה עם אהובה לכנרת.כל אחת מהנשים שאני מכירה הייתה בסיטואציה כזו ולא כולן נאנסו.
אני לא רואה שום רמז לחולשה.

כמו שנאמר מעליי,חוזק זה דווקא אחד הדברים שמניעים גבר לאנוס אישה.הרי מהות האונס היא כפייה,להכניע,לשבור.

האמת שבתור אחת שהייתה בצד השני של המתרס המשפט הזה מעצבן ומקומם אותי.הרי נרמז בו שיש משהו בנשים נאנסות שמבדיל אותן מנשים שלהן "אי אפשר לעשות את זה".

בנוסף לדעתי אפשר לחלק את מקרי האונס לשניים.
אלו שכפו עליהם אונס ברוטאלי ואלים.ואלו שבאמת נוצלו במצבי חולשה.
בכל מצב זה לא מתקבל על הדעת,אבל לחלוטין אי אפשר וגם אסור לדעתי להגיד שהראשונות נבחרו בגלל איזה פגם או חולשה שהקרינו.
נשמע לי כמו סוג המשפטים שגורמים לנשים שזה כן קרה להן להרגיש אשמות בגורלן.

איזה טוב שהדף הזה קיים. סוף סוף גם לחלק הזה שבי יש בית.

איזה טוב שהדף הזה קיים. סוף סוף גם לחלק הזה שבי יש בית

וגם-
אם מתבוננים בטבע, ביחסי טורף נטרף, לנטרף יש שבריר שניה של קיפאון. רק אחריו הוא נמלט. הוא נמלט משום שזה היצר הכי בסיסי שלו, לחיות, והוא חי את חייו על פי יצרים. אינסטינקטים.
אנחנו לא חיות את חיינו כנטרפות.
זו לא המהות שלנו.
אנחנו שוות ויוצרות ומסתובבות בעולם מלאות אמונה בבני אדם.
איננו חיות את חיינו מתוך האינסטינקט (טוב, את רובם).

האינסטינקט שלי לברוח כבר לא קיים (כמעט).
האפשרות שאעבור את מה שעברתי לא עברה בשום רובד שלי, קוגניטיבי,רגשי או חוויתי.
לכן השאלה- "מדוע לא עשית כלום?" היא לא רלוונטית עבורי.
עשייה היא פועל של מחשבה, של עיבוד נתונים.
אני לא הייתי שם.
המח שלי, כמו גם כל חלקי האחרים קפא מעצמת ההפתעה.
קפא והשתתק לפרק זמן.

רוצה לספר גם את שלי - ועדיין אין בי כח. אני כאן מהאתר וגם כשאספר, אשאר בשם שבחרתי לי עכשיו, כי אני עדיין לא פתוחה להחשף והאמת - לא בטוחה שאי פעם אהיה. אספר כאן גם את הסיפור שלי. עוד קצת.

הייתי בת 16 והיו לי סיוטים בלילה בעקבות סיאנסים שעשיתי עם חברים,במשך כמה לילות הייתי מתעוררת בצעקות ובבכי ולילה אחד כזה אחי הגדול הזמין אותי לישון אצלו בחדר ואני קפצתי על ההזדמנות ונרדמתי בשנייה,התעוררתי בתחושה מוזרה והיד שלו היתה לי בתחתונים,לרגע הייתי מעורפלת ולא הבנתי עם מי אני ואז ההכרה נחתה עלי וברחתי לחדר של אמא,בכיתי אצלה במיטה והיא חשבה שזה מהסיוטים ונתנה לי כדור הרגעה שעשה לי ממש הזיות
והלילה ההוא הפך לסיוט שבו המציאות וההזיה מתחברים והגבולות מטשטשים
בבוקר אחי לא הסתכל לי בעיניים ולא דיבר איתי,הרגשתי שהוא מתבייש בעצמו והחלטתי להחליק את זה,דיברתי איתו על ענינים שברגיל כאילו לא היה כלום
והוא אולי נהנה לחשוב ששכחתי,היום אנחנו מאד קרובים
סיפרתי רק לחברה אחת ולבעלי,אני מתבישת לספר למכרים משותפים כי אני מתבישת בשבילו

_בנוסף לדעתי אפשר לחלק את מקרי האונס לשניים.
אלו שכפו עליהם אונס ברוטאלי ואלים.ואלו שבאמת נוצלו במצבי חולשה.
בכל מצב זה לא מתקבל על הדעת,אבל לחלוטין אי אפשר וגם אסור לדעתי להגיד שהראשונות נבחרו בגלל איזה פגם או חולשה שהקרינו.
נשמע לי כמו סוג המשפטים שגורמים לנשים שזה כן קרה להן להרגיש אשמות בגורלן._

מסכימה באלף אחוז.

בקשר לסוג השני:

אני ממש לא חושבת שזה שבחורה נאנסה/ נוצלה מינית פעמיים מעיד על משהו באופי שלה שמשדר שמותר לתקוף.
שמותר לתקוף? חס ושלום, את זה לא אמרתי.
אני חושבת, וגם כתבתי את זה כבר, שכל אנס / אנס פוטנציאלי מחפש סוג אחר לגמרי של חולשה, ולכן אמנם הקרבן של אנס X לא יהיה מקרי, אבל כל קרבן הוא מקרי באופן כללי, וכלל וכלל אי אפשר לחנך בת להיות בלתי אניסה.

הייתי בת 9. שלושה ילדים מהכיתה, בניהם המלך של הכיתה לקחו אותי מאחורי בית הספר ואחד מהם התפשט והחדיר לי את איבר המין שלו. זה כל מה שאני זוכרת. אני זוכרת ששיתפתי פעולה ולא ממש הבנתי מה הם עושים. אני הייתי ילדה דחויה - ופתאם נתנו לי תשומת לב.... אבל זה היה רק קצה הקרחון. אח שלי שגדול ממני ב-4 שנים שמע את זה, והתחיל לגעת בי. הוא אמר לי שאם אני אגלה מה הוא עושה לי - הוא יספר לאמא על מה שהיה עם הילדים ההם. ואני פחדתי... אמא לא הרביצה עד כמה שאני זוכרת, אבל הייתה מאיימת. ואני כל כך פחדתי ממנה. אני זוכרת נגיעות קטנות ביום יום. בהתחלה לבד. אחר כך גם כשהיו אנשים בחדר. בהחבא. ואף אחד לא ראה. אני זוכרת סיטואציה שהיו בני דודים בחדר (לפחות אחד באופן ספציפי) ושהוא הכניס אותי איתו למיטה ונגע בי. הבן דוד לא ראה כלום. שיחק, דיבר איתנו, צחק. וככה גם הוא. גרנו בקיבוץ. הוא היה קובע איתי בבית של ההורים. אז הוא גם התחיל לאנוס אותי - גם מקדימה, גם מאחור - אחרי שקיבלתי מחזור. אני לא ממש הבנתי למה הוא שינה כיוון אחרי שקיבלתי מחזור. אני זוכרת אותו גומר בתחת שלי (סליחה על ההתבטאות), תחושה של חמימות מבחילה. הרגשתי מושפלת. עד עפר. אין יותר מושפל מזה. שנאתי את עצמי שבאתי להיפגש איתו. הוא היה האח הגדול שלי, שכולם אהבו אותו. אני עדיין ילדה דחויה. בערך בגיל 12 שלי, אמא נכנסה יום אחד הבייתה כשהיה בשעת מעשה. היא שאלה למה שנינו ערומים. מלמלתי משהו על זה שאנחנו נחים. אני לא יודעת מה היה בניהם, אבל יותר הוא לא נגע בי.
אחר כך כשגדלתי, הוא לא הרשה לבנים גדולים לדבר איתי. היה מאד מגונן, אבל בצורה שפגעה בי - הבנות מהכיתה שלי יצאו עם בנים מהכיתה שלו. אני הייתי מוקצת.
ניסיתי להתעמת איתו פעם אחת, לפני מספר שנים, אחרי שכבר היו לי (ולו) ילדים. לא ממש אמרתי- יותר רמזתי. הוא ישר אמר שאני ממציאה והוא לא יודע על מה אני מדברת.
אני ירדתי מהנושא. שנים לא דיברתי על זה עם איש. גם לא עם בן זוגי. הם עבדו ביחד והם חברים טובים. אני יודעת שאם אני אפתח את זה זה יפתח פצע גדול במשפחה שלי - שאני מרגישה שהוא מיותר. לא מספיק מה שעברתי- אני גם צריכה משפחה קרועה?
לאחרונה התחלתי בטיפול והנושא עלה. יש בי המון כעס על אמא שלי - שלא ראתה כל השנים (מבחינתי - היא לא ממש הייתה שם ולא עשתה מאמץ לדעת) ועליו שנגע בי ופגע בי. עד היום קשה לי עם מין.
אני יודעת שלעולם לא אשתחרר מזה.
המשפחה שלו נחמדה, אבל אני לא משאירה שם את הילדים שלי בלעדי. גם לא לביקור קטן. (אפילו שחושבת שאני הייתי משהו חד פעמי).
אני מאד מאשימה את עצמי. על שיתוף הפעולה שלי. אחר כך גם עשיתי משהו לבן דוד שלי - נגעתי לו בבולבול. הוא נעלב עד עמקי נשמתו. התנצלתי. התחרטתי. לא חושבת שזה (ההתנצלות) שווה יריקה. מעבר לאשמה במה שקרה לי אני אשמה בהשחתה של עוד נשמה אחת.
מול הבית שלנו גרה מישהי שאמרו עליה שהיא זונה. אני הרגשתי זונה שנים רבות. היה לי ברור שאני זונה בנשמה אם נתתי שיעשו לי את הדברים הללו.
במשך שנים - אח שלי נגע בי בשדיים, בבטן , בפות. החדיר את הידיים שלו לפות שלי ולרקטום וגם את אבר מינו, שגדל עם השנים, שהרגשתי אותו גודל עוד יותר בתוכי.
הייתי ילדה והייתי נערה והייתי אשה - והתחושה המושפלת הולכת איתי באשר אלך.

הייתי ילדה והייתי נערה והייתי אשה - והתחושה המושפלת הולכת איתי באשר אלך.
אוי, אוי, כל כך נורא.
אין לי מילים בכלל.

כמה מילים ללא פתוחה להחשף
נדמה שאת מתחילה להפתח ולהחשף גם אם בעילום שם העיקר שאת מבררת עם עצמך את הנושא,כל הכבוד לך על האומץ ללכת לטיפול ואני רוצה לאחל לך שיהיה לך את הכח לספר לבעלך את שעברת

הייתי ילדה והייתי נערה והייתי אשה - והתחושה המושפלת הולכת איתי באשר אלך.

קראתי את המשפט הזה כמה פעמים,ואין לי מה לכתוב,אבל אני מרגישה שאני חייבת.
אני מאחלת לך להשתחרר מהתחושה הזו.אני יודעת כמה שזה קשה,אבל זה אפשרי.
אני יודעת על עצמי שהפצעים לא מגלידים לחלוטין,אבל מגיע שלב שאפשר לחיות ולחיות טוב לצידם.

אני שולחת לך כח וחמלה.

מפחיד ומחריד ומזעזע ומעציב אותי לראות עד כמה זה נפוץ. כשאני אומרת "זה" אני מתכוונת לכל סוג של מין ללא הסכמה של הבת.
בעקבות זה נזכרתי בהמון דברים ששכחתי פשוט כי הם כביכול נורא טריוויאליים. איך בכיתה א' שני הבנים המקובלים בכיתה היו ניגשים אלי בהפסקה, מורידים לי את התחתונים, נעמדים אחד מאחורי ואחד מולי ופשוט צוחקים בהנאה. איך בתור ילדה, ליד הבית (מרכז ת"א) כל מיני flashers חשפו עצמם בפניי בכל מיני גילאים, כולל אחד שאונן. איך כשהייתי בת 12 מישהו נצמד אלי באוטובוס צפוף, דחק את אברו כנגד הזרוע שלי ובאצבע שלו נגע בי למטה כאילו מנסה ללחוץ על כפתור. איך הבוס בעבודה הראשונה שלי (גיל 16) לא אמר לי מעולם שום משפט שלא כלל בתוכו רמיזה מינית. נזכרת שאחותי סיפרה לי שהנשיקה הראשונה שלה היתה בכפייה. נזכרת שחברה סיפרה לי פעם שהפעם הראשונה שלה היתה בלי שהיא ממש רצתה. את אמא שלי אנסו פעמיים כשהיא היתה חיילת (כולל אלוף אחד). הדברים האלה קורים לכולן (?).

הדברים האלה קורים לכולן !!!
בצורה כזאת או אחרת.
איזה אות קלון לחברה שלנו.

לבי שנית -
הסיפור שאת מספרת נפוץ מאד, וקורה לבנות רבות - בצורה זו או אחרת. אמנם מאד לא נעים, אבל אולי באיזשהו מקום אפשר לייחס את זה לחבלי ההתבגרות של האח, ולנסיונו רווי ההורמונים לנווט את עצמו במחוזות השליטה העצמית. מכיוון שהוא לא חזר על זה - באופן אישי הייתי מנסה להתייחס להתפלקות הזו בסלחנות ולעבור הלאה. כך על פי הבנתי את דברייך - מקוה שאינני טועה.

הייתי מנסה להתייחס להתפלקות התפלקות של 3 שנים, זו התפלקות ארוכת טווח. בבקשה תתייחסי בסבלנות למה שעובר עלייך ולא למה שעובר עלי. אני אחלק את הסבלנות שלי כראות עיני. גם את החמלה.

פתאם ראיתי שהפלונית התייחסה למישהי אחרת. ודווקא היא כתבה הרבה יותר סלחנית ממני... רק הגישה הזו של תסלחי כל כך נפוצה - שהיא מעלה לי את הפיוזים. (הוא לא יכול לשלוט בעצמו, אי אפשר להפסיק, הוא לא התכוון. תסלחי. תסלחי. תסלחי. )
אולי באיזשהו מקום אפשר לייחס את זה לחבלי ההתבגרות של האח כן, תירוצים לא חסר. מי נושא את המחיר?

לא פתוחה להחשף - אני מצטערת שנפגעת מן הדברים שכתבתי, שכוונו למקרה שונה מאד שתואר כאן. לבי לך ולאשר עברת

!

אני יודעת שאם אני אפתח את זה זה יפתח פצע גדול במשפחה שלי - שאני מרגישה שהוא מיותר. לא מספיק מה שעברתי- אני גם צריכה משפחה קרועה?
לא פתוחה יקירה: המשפחה כבר קרועה, והפצע כבר קיים. את סוחבת אותו בעצמך, נושאת אתך את אשמת כל האחרים ונקרעת מבפנים על בסיס יומיומי.
את רוב הכעס המוצדק על אחיך ואמך, את עדיין מפנה כלפי עצמך.
האשמה שהם צריכים להתמודד אתה, משחירה את הדימוי העצמי שלך.

אחר כך גם עשיתי משהו לבן דוד שלי. מעבר לאשמה במה שקרה לי אני אשמה בהשחתה של עוד נשמה אחת.

לא!!!

אני יודעת. כשאדם במצוקה נוראה הנטייה הטבעית היא לגלגל את זה הלאה. יש חטאים שמתגלגלים כך מאדם לאדם במשך שנים ועל פני דורות שלמים. אבל את הצלחת לעצור את ההשחתה: עשית דבר קטן, (כן, קטן מאוד), חדפעמי, והתעשתת. והתנצלת על כך. גם אם את לא מעריכה את זה - זה היה משמעותי מאוד מבחינתו, כי הוא למד מההתנצלות שהמעשה היה לא תקין. הוא כבר לא יעביר את זה הלאה. יכולת לעצור את עצמך אחרי מעידה אחת. את עצרת את ההשחתה ומחזיקה מעמד. זה נהדר. כן, זה משמעותי ונפלא. כי העצירה שלך מכפרת בשלמות על מה שעשית, על מה שעשו לך ועל מה שהיית עלולה לעשות. נדמה לי שאת עדיין מפחדת ממה שהיית עלולה לעשות. אנא, אל תפחדי מעצמך. בטחי בכוחותייך, הם עמדו ועומדים לזכותך בסיטואציה הזאת.
כך שאת רואה, יש לך סיבה מאוד אמיתית לסלוח לעצמך. לא סתם כך, כי אמרו לך שאת לא אשמה, אלא כי הוכחת את עצמך בפועל בשעה הקשה ביותר. ההתנהגות שלך עם בן-דודך היתה מוסרית.

אני עדיין ילדה דחויה.
כאן אנחנו אתך. אנחנו מקבלות אותך ונקשיב לך עד המילה האחרונה, וקצת אחריה.

אני עדיין ילדה דחויה. התכוונתי לתקופה של גיל 12. היום אני נשואה עם ילדים. במקום אחר.

תמרוש רוש תודה על דברייך.

טובי י, תודה על ההתייחסות שלך.

... רק הגישה הזו של תסלחי כל כך נפוצה - שהיא מעלה לי את הפיוזים
אני באמת סלחתי להם. לכל מי שאנס אותי. לעצמי לא סלחתי.
לקח לי המון שנים להבין שהם אשמים.
עוד יותר שנים להתחיל לסלוח לעצמי.

תמרוש רוש - קראתי את דברייך והדמעות זלגו להן.
אמנם התכוונתי לגיל 12, אבל עדיין לפעמים מרגישה דחויה. עדיין כל מיני אמירות וסיטואציות שלא קשורות בכלל לשום דבר שהוא בכיוון הזה, גורמות לי לחוש חוסר ביטחון. לוקחת דברים ממקום של איך אני נראית ואיזה מן בן אדם אני אם אני אומרת כך או כך, ואפילו על דברים שברור שאני אראה בסדר בהם בעיני החברה.
זה פן אחד של החיים שלי. נגעת כל כך בקליעה בדברייך. אכן, לא סולחת בעיקר לעצמי. צריכה ללמוד לכוון אלי חמלה.
תודה. תודה.

אני יודעת. קראתי את זה במה שכתבת. וקראתי את זה בהזדהות שזה עורר אצלי.

שולחת לך חמלה. זה יעזור.

חזקי ואמצי

שולחת לך חמלה,כח ואושר.

תודה @}.

מה שהורס אותי זה סיפורי האונס של גברים, כלומר של נערים וילדים.
הם כל כך מושתקים בחברה שלנו, שזה לא להאמין.
והרי נערים עד גיל 18 חשופים לאונס ולאלימות מינית כמעט כמו ילדות!
(יש הבדל קטן ל"טובת" הבנות, אבל הוא לא מובהק סטטיסטית).

"לא בבית ספרנו". אנחנו חייבים לשמור על הפוזה של הגבר החזק. השולט.
אנחנו חייבים לחשוב שזו בעיה רק של נשים.
כמה מאתנו - יסלח לנו האלוהים - רוצות לשמר את הדיכוטומיה בין הגברים הרעים, לנשים הפגיעות.
זה לא נכון. הדיכוטומיה היא בין האלימים - לבין כולנו. גברים, נשים, ילדים וילדות, זקנים וזקנות. כל מי שפגיע. ומי מאתנו לא פגיע?

אם אתם רוצים לשנות את זה, אם אתן רוצות לשנות, בבקשה בבקשה בבקשה תרימו טלפון למרכז הסיוע לגברים. בקשו מהם מדבקות של המרכז. הם ישלחו לכם בשמחה. ותדביקו את המדבקות האלה איפה שרק אפשר, בשירותים ציבוריים בגובה העיניים ועל תאי טלפון ציבורי. במקומות בילוי. בקופות חולים ומשרדי ממשלה. בתחנות מרכזיות. בבתי ספר.
המדבקות של מרכז הסיוע לנשים מופצות כבר בצורה די טובה, אבל יש צורך במדבקות לגברים.

אני עשיתי זאת לפני שנה, כאשר עדיין לא היה קו סיוע לגברים עם מספר מקוצר, כי בזק טענה שאין מספיק פונים גברים כדי להצדיק את קיום הקו.
קיבלתי מהמרכז המון מדבקות. את רובן הצלחתי להפיץ, בעזרת חברים (תודה!!!!!!!!!), ועם קצת חוצפה (להיכנס לשירותי גברים ריקים, לבקש מחייל מזדמן שידביק במקומי).
אין לכם מושג כמה מהר המדבקות האלה נעלמו. קולפו, גורדו, הוחבאו, הוכחשו. בשירותים מסוימים בבית חולים מסוים בירושלים הודבקו מדבקות חמש פעמים בזו אחר זו, וכולן נעלמו כעבור יום.
זה קשה נורא לאנשים רבים, אפילו לראות את קיומה של האפשרות ה"מבישה" הזאת, מול העיניים.

ובכל זאת, למרות כל ההכחשות, כנראה שמספר הפונים עלה קצת. והיום יש קו חדש: 1203. אבל גם אותו צריך לפרסם.
זה קשה נורא לאנשים רבים. אבל הם כל-כך כל-כך זקוקים לזה.

זה לא דרש ממני הרבה זמן. באמת שלא. רק ללכת עם חבילה קטנה של מדבקות בתיק, ולנצל הזדמנויות.
אני לא יכולה כיום להמשיך עם זה.
אבל אתם כן.
אפשר לשנות את העולם. אפשר לעזור. אפשר להושיט יד. ואפשר לעשות זאת בעילום שם, בלי הצורך להתמודד עם הכאב פנים אל פנים.
אנא, עזרו למי שמתחבאים בחושך.

אוי הדף הזה העלה בי כל כך הרבה מחשבות... בעיקר ניסיתי לחשוב על מה לעשות כדי שזה לא יקרה יותר לאף אחת/ד מאיתנו ומילדינו. אני מרגישה שלמדתי כמה דברים מאוד חשובים בילדותי:

אבא שלי תמיד היה אומר לאחי שהיה מציק לאחותי (הצקות רגילות של אח לאחותו) "כשבחורה אומרת די זה פעם אחת וזה די ותזכור את זה טוב", מה שמאוד חיזק אותי ואת הבטחון שלי ביכולתי לומר "די" בכל סיטואציה שארגיש כך.
בכיתה ג' היה לנו שיעור הגנה עצמית והדבר היחיד שנחרת בזכרוני היה המשפט: " אל תהיו גיבורים, אל תתחכמו, תברחו, אתם קטנים ומהירים, תנצלו את זה" ואני אכן ניצלתי את זה בפעמים שעמדתי במצב כזה. במיוחד אני זוכרת איך בכיתה ה' בדרך הביתה בשעה שהיה חם בחוץ ולא הסתובב אף אחד, עצר אותי בחור והציע לי "50 ש"ח בשיחים" ואני שהייתי חוצפנית וחשבתי שאני כל יכולה, חשבתי לשניה אם לתת לו סטירה או לברוח, ומיד נשאתי את רגלי ורצתי את ריצת חיי עד הבית בלי להסתכל אחורה.
אנחנו צריכים ללמוד לבטוח בעצמנו, בתחושות הבטן שלנו, וממקום של בטחון נדע איך לפעול בצורה טובה יותר ואיך להפגין שליטה במצב.

עוד נקודה שחשבתי עליה הרבה היא שאנחנו כנשים גדלנו עם הידיעה (המוטעית) שגבר חרמן לא שולט בעצמו, לא יכול לעצור את עצמו וכו' ואני זוכרת בפירוש מספר פעמים בחיי שבהן אני יצרתי סיטואציה מזמינה שבאמת רציתי בה אבל באמצע הדרך התחרטתי והרגשתי שעכשיו אני כבר לא יכולה להגיד די כי "רימיתי אותו" וכך קרה ששכבתי עם עוד כמה גברים באופן מכני כי "צריך" וכי "כבר עומד לו" וכי "אני פיתיתי ועכשיו אני צריכה לגמור עם זה".
במחשבה שניה זה מעמיד את סעיף מס'1 באור קצת שונה.

שאנחנו כנשים גדלנו עם הידיעה (המוטעית) שגבר חרמן לא שולט בעצמו, לא יכול לעצור את עצמו וכו' ואני זוכרת בפירוש מספר פעמים בחיי שבהן אני יצרתי סיטואציה מזמינה שבאמת רציתי בה אבל באמצע הדרך התחרטתי והרגשתי שעכשיו אני כבר לא יכולה להגיד די כי "רימיתי אותו" וכך קרה ששכבתי עם עוד כמה גברים באופן מכני כי "צריך" וכי "כבר עומד לו" וכי "אני פיתיתי ועכשיו אני צריכה לגמור עם זה".

תודה על המילים אום שלום

_אבא שלי תמיד היה אומר לאחי שהיה מציק לאחותי (הצקות רגילות של אח לאחותו) "כשבחורה אומרת די זה פעם אחת וזה די ותזכור את זה טוב", מה שמאוד חיזק אותי ואת הבטחון שלי ביכולתי לומר "די" בכל סיטואציה שארגיש כך.
בכיתה ג' היה לנו שיעור הגנה עצמית והדבר היחיד שנחרת בזכרוני היה המשפט: " אל תהיו גיבורים, אל תתחכמו, תברחו, אתם קטנים ומהירים, תנצלו את זה"_

תודה על המילים אום שלום

שליחה על ידי S* » 30 אפריל 2006, 21:30

I was 2/3 through this page and nearly crying when my mum called. At the beginning she argued - it doesn't happen to everyone, women should not live in fear, blabla only to then tell me how my best friend from primary school was for years raped by a private teacher (her parents only noticed when she tried to commit suicide) and after telling me nothing like that has ever happened to her she said how she, on the long flight back from the States has been again and again 'rubbed against' by passing men… She just couldn't bring herself to call that (or the 'friendly' schmoozing in the military service) sexual abuse. And for godssake - she's (supposedly) a liberated woman! Dear sisters, I don't know how to send you my sympathy. It is just so sad (and terrifying) to understand that the only way we can make it better for our daughters is by letting them know they can tell us when (not if) it happens to them. Only to make it more bearable – not to be able to actually protect them. Sorry about the gloomy tone. I thought I was speachless...

by letting them know they can tell us when (not if) it happens to them. Only to make it more bearable – not to be able to actually protect them
כן, הטון של הדברים באמת מדוכא ופסימי מאוד. אני חושבת שזו נקודת פתיחה מפסידנית, קורבנית. וחבל. אני רוצה להעביר לבת שלי מסר שהגוף שלה הוא שלה, ואסור לאף אחד לגעת בה ללא רשות שלה. זה גם המסר החד משמעי כשהיא מחבקת ילדים אחרים, גם אם הם חברים טובים מאוד (והמחובק לא אוהב את החיבוק....)!
המסר צריך להיות שמעשים כאלה הם אסורים, הם ניצול מיני! חשוב להבהיר שמי שפוגע הוא הנאשם ולא האשם, שמותר לספר, חשוב לשתף. אם!!! לא כאשר!!!

קראתי את הדף העצוב והקשה הזה כבר פעמיים. מעבר לצורך הטבעי של הנפגעות לספר את סיפורן (לפעמים בפעם הראשונה) כדי להתמודד עמו וכדי לקבל תמיכה חוזרת השאלה כיצד להגן על ילדינו. אני מסכימה עם רוב העצות שניתנו ומעוניינת להוסיף בקצרה (ולעיתים גם לחזור על מה שנכתב) לגבי מניעה.

קודם כל חינוך לזכות הטבעית לומר "אני לא רוצה" - וכמו שאנחנו (או רובנו) לא מכריחים את ילדנו לאכול דבר מה שאינם אוהבים, כך אינם חייבים לנשק את הסבתא אם אינם רוצים. אם אני באה לחבק את בני והוא דוחף אותי (אפילו לא אומר "לא") ומשדר שזה לא נעים לו - אני לא נעלבת. אני מכבדת את זכותו. ילד שמקבל מסר עקבי לגבי זכותו וכבודו למגע יקבל כלים להגיד "לא" גם לדמות סמכותית כמו מדריך.
חינוך לכבד את זכותו של האחר להגיד לו - באותו האופן, אם האח הגדול בא לחבק את הקטנה והיא בוכה ולא רוצה, צריך להסביר לו שזה לא נעים לה.
דגש מיוחד לגבי האיסור לגעת במקומות האינטימיים ללא רשות - כפי שכבר פורט.
הקשבה אמיתית מכבדת ואמפטית לילדנו תיצור אצלם הרגשה שיוכלו לבוא להתייעץ איתנו אם (ולא כאשר) מישהו פגע בהם - המסר שאנחנו מקשיבים לילדנו אינו עובר לילדים אם אנחנו מקשיבים רק בעיתות משבר. ילד שמוצא אוזן קשבת אצל הוריו גם כאשר הוא מספר להם על המשחק שהמציא ירגיש נוח יותר לספר על פגיעה שחווה. הספר "כיצד לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" מצויין בהקשר הזה לדעתי.
עצות פרקטיות כיצד להיזהר מאנשים, להתגונן, לברוח וכו' טובות לגילאים מבוגרים יותר כאשר הילדים מתחילים לשהות יותר זמן בלעדינו - צריך לזכור שרוב הפגיעות בילדים נעשות ע"י תוקפים שמכירים אותם, כך שהעצה לא לדבר עם זרים לא תעזור במקרים אלו. כמו כן במרבית המקרים אותם תוקפים פונים לילדים שמשדרים פגיעות או חוסר הגנה (ולכן עצה 1 עוזרת במניעה) ופעמים רבות לאחר התקיפה מפחידים את הילד שאסור לו לספר (ולכן עצה 4 מסייעת לילד לאחר מעשה). בכל אופן, כאשר מלמדים את הילד להישמר צריך להסביר לו שא. הפוגעים נראים כמו כל אחד ואפילו כמו אבא של חבר טוב מבית הספר (ללא ציון שם כי ילדים מבינים דברים כפשוטם ועלולים לחשוב שאותו אבא הוא אנס...) וב. לרוב זה בדברי מרמה. אם בא מבוגר או ילד גדול יותר ומבקש מהם לעזור לו לשחרר חתול שנלכד במחסן בחצר האחורית אסור אסור אסור ללכת איתו לבד גם אם הלב רוצה לעזור לחתול. ולהביא עוד דוגמאות כמו הבטחה לסוכריה, בקשה לעזור במשהו בבית שלו וכו'.
ואם קרה הנורא מכל והילד בא לספר לנו על פגיעה שחווה, לא להאשים אותו שלא נשמר, שלא סיפר קודם, לא להתחיל בשאלות "למה לא עשית..." שמשדרות האשמה - גם אנחנו המבוגרים נתקפים חרדה, אשמה, בהלה וכו' כשאנחנו שומעים דבר נורא כזה, אבל עלינו להישאר מבוגרים. דבר ראשון לחבק את הילד הפגוע הקטן, להבטיח לו שהוא לא אשם ושאנחנו כאן לעזור, ואז, אם מרגישים צורך בתמיכה ובעצה לפנות 24 שעות לקו חירום כדי להתייעץ איך להמשיך הלאה.

לסיום חשוב לי להזכיר שכל אחד מאיתנו שיודע על ילד מתחת לגיל 18 שנמצא במצב סיכון חייב על פי חוק לדווח למשטרה או לרשויות הרווחה
לכבוד יומולדת 58 אני מאחלת לכולנו שנצמח להיות חברה טובה יותר, סבלנית יותר ואלימה פחות.

לכל מי ששיתפה כאן בכאבה הפרטי.

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp ... de=3979231

מפנה לסיפרה של ביירון קייטי "לאהוב את מה שיש"
יש בהתחלה "קטע קשה לעיכול" www.beofen-tv.co.il/[po]byron 1[/po].jpg וכאן "ההמשך שלו" www.beofen-tv.co.il/[po]byron 2[/po].jpg מאוד מצמיח למי שמוכנה לראות א ת הדברים מזוית אחרת.
היא מדברת על כומר שבמשך שנים אנס נערה אחת מצאן מרעיתי באופן קבוע, ואח"כ גם "העביר אותה לבן שלו.
חומר לא קל כאמור, אך חובה על כל נאנסת.
בתור מי שעברה חוויה של נסיון אונס בעצמה, אני מתבוננת ורואה באיזה מצב נפשי הייתי באותה תקופה, למה הייתי "צריכה" את זה מבחינת ההתעוררות הרוחנית שלי . אני מדברת על חמלה. על עוצמה. על התעלות.

נדמה לי שאני מבינה על מה את מדברת.
אפשר להתמיר את חוויית האונס, למשהו חיובי.
אפשר להשתמש בה כמנוף לחיים טובים יותר ולצמיחה ולהתפתחות.

אבל אני לא אוהבת לדבר על זה בפומבי, כדי לא לפגוע במי שעדיין לא נמצאת בשלב שהאמירה הזאת תתמוך בה.
וגם כדי לא ליצור בציבור הרחב את התחושה של "כולה אונס, אפשר להחלים מזה, הנה האפילו ההיא אמרה וההיא שיתפה, והן עברו את זה בעצמן. אז מה אתן עושות מזה עניין גדול".

לכל דבר יש את הזמן שלו.
ולהגיד למישהי לפני הזמן "זה יכול להיות חיובי", יכול להיות הדבר הלא-נכון בזמן הלא-נכון. אולי זה עלול לעודד הדחקה של הרגשות הקשים, או הרגשה שאין לגיטימציה לתחושה שלך של "אני מתה מבפנים ואין מרפא"... לא יודעת.

אבל, כן, זה יכול להיות חיובי, בסופו של דבר.

גם לי זה קרה אין לי צורך לשתף בפרטים אולי מאוחר יותר
אני מתחילה טיפול ביום חמישי החלטתי ,אני מלא פחדים מוצפת דמעות מהרגע שהחלתטי הכל עולה
לא פשוט עם בעל מקסים ילד נשמה ואת מרגישה כאילו הזמן הלך לאחור הכל חוזר
אני מזכירה לעצמי שהיום אני חזקה היום יש בן זוג תומך בא לי לסגור את הדלת לבכות לבד שלושה ימים
אבל יש פה חיים יפים ונשמות טובות שאוהבות אותי ורוצות לקבל אהבה
אז בעצם מה אני רוצה
אני לא בטוחה לגבי המטפלת שבחרתי
אולי יש פה מישהי שיכולה להמליץ
אני מחפשת מטפלת עם רקע וידע קונבנציונלי בשילוב של גישה הוליסטית\אלטרנטיבית
שמתם לב תקראו את המילה הראשונה בכל שורה יצא ככה לילה טוב.

אני לא בטוחה לגבי המטפלת שבחרתי

או... לראיין מטפלים זו אומנות.

את יכולה לשאול אותה שאלות כמו: "על איזה גישות את מסתמכת, מה היתה ההכשרה הבסיסית שלך, אילו השתלמויות נוספות עברת מאז שסיימת את הלימודים הבסיסיים, איזו התשלמות היית רוצה לעשות עכשיו", וכו', זה ייתן לך מושג על הכיוון והגישה שלה.

את יכולה לשאול אותה עד כמה היא הולכת להתייחס למרכיב הפיזי... לדעתי יש התעלמות מסוימת, לפעמים, מהמרכיב הפיזי בחוויית האונס, והתמקדות רק על הרגשי. הפיזי וההתנהגותי חשוב נורא (כולל מה אני לובשת ואיך אני מסדרת את הבית שלי).

אבל הכי חשובה היא האישיות שלה וההתאמה לך. אני לא יודעת מה בדיוק נחוץ לך, אבל את יכולה לשאול אותה שאלות כמו: ספרי לי על אחד מהמורים או המדריכים או הקולגות שלך שעורר בך רושם עצום, או חוויית למידה שאת זוכרת עד היום הזה, או מישהו שמשמש לך דוגמה אישית ולמה. זו שאלה מספיק לא-אישית לדעתי, אבל היא תתן לך כיוון על מה הכיוון והגישה האישית של המטפלת הזאת.

כתבתי בבלוג שלי ( נסיון שני ) על החוויה המפוקפקת מהחווה החקלאית. עכשיו אני רוצה לספר על מה שקרה אחר כך, כשכבר הייתי בתיכון.
בכיתה י' התאהבתי בבחור אחר שנה מעלי, הוא היה כזה עם שיער ארוך ומשקפיים כמו של ג'ון לנון, הוא גם הראה עניין אבל היתה לו חברה און-אוף ומה שנשאר לי זה להסתכל עליו מרחוק ולקוות שיום אחד הם יפרדו על אמת. שנה מאוחר יותר זה גם קרה, אני מצידי כבר הייתי בעניינים אחרים אבל הוא פתאום התפנה והראה עניין, עזבתי הכל והתחלנו לצאת. לאט לאט הוא השתלט על כל דבר שגרם לי לאושר. הייתי רקדנית-הוא הצליח לגרום לי להפסיק ליסוע לשיעורי הריקוד, מהחברות שהיו לי הוא התעקש שאני צריכה להתעלם, האומנות שלמדתי בבית הספר קיבלה ביטול. מת העולם רק הוא היה שם. הוא היה בחור אלים ופחדתי ממנו. כל פעם שחשבתי לקחת אלי עצמאות זה נגמר בכך שהוא היה מסתגר איתי בחדר בועט ומכה בקירות ושובר כל מה שניתן לשבור סביב.
לקראת סוף כיתה יב' התחלתי לקבל את תמונה השלמה הוא התגייס ורוב השבוע היה בצבא ככה שפתאום היה לי זמן שהוא שלי, זמן שבו הייתי שוב אני, בלי פחד, בלי מחויבות כלפיו. חופשיה. ביקשתי ממנו הפסקה, משום מה המילה פרידה נראתה לי גדולה מדי מכדי ממש להשתמש בה. הוא השתולל לחלוטין. איים וצעק והכה. אני התכווצתי בפינה ושתקתי, אחר כך הוא דרש סקס, אני כבר הייתי מכווצת אילמת. לא יכולתי בכלל להתנגד.
ככה זה נמשך כחצי שנה בערך ואז יצאתי למחנה קיץ של אומנות בירושלים.
החוויה, הנעורים, החופש, היצירה, ההערכה אלי, ליכולות שלי, לאומנות שלי. אחרי כל כך הרבה זמן שהוא כל הזמן טיף טף לי למוח שאני כלום, שאני אפס, שאני זבל, שאין לי כלום בלעדיו ושאני צריכה להודות לו שהוא בכלל מתיחס אלי... אחרי כל הזמן הזה פתאום הבנתי שהחיים לא צריכים להראות ככה, שאולי יש בי משהו משל עצמי, שאולי יש בי ערך. כל המחנה הזה היה שבועיים אבל התובנה היתה ענקית. יומיים לפני הסוף נקרעתי, לא יכולתי לחשוב על החזרה לחיים האמיתיים. זוכרת שישבתי על המדרגות ובכיתי. אחת הבנות (ענבל, את שם?) באה לנסות ולנחם אותי ואז סיפרתי לה, בפעם הראשונה אמרתי את הדברים בקול. הרגשתי שזה כבר עוזר לי להתנער ממנו, עוזר לי לקבל כוח.
חזרתי הביתה, הודעתי לו שזה הסוף, הוא הבין כבר לבד, הוא ידע שאם אני הולכת למחנה הזה אני לא חוזרת אליו. היה לו שכל. נסעתי לנסות למצוא עבודה באילת, שתי חברות שלי עבדו במזנון של המרינה, הן ישנו במחסן של המזנון כי היתה בעיה עם הדיור, הן ארחו אותי במחסן שלהן. צהרים אחד, בעודי מנסה לנוח הרגשתי יד מתחת לג'ינס שלי, אחד העובדים פשוט החליט לנסות את מזלו, הצלחתי לברוח, ברחתי חזרה הביתה. לא סיפרתי לאף אחד. היה ברור לי שאני אשמה כי כנראה שאני כזו וזהו.
בבית חיכה לי ה"פרוד", הורי שלא ידעו מכלום דיווחו לו על כל צעד ושעל שלי, הוא לא נתן לי לנשום, איים, הציק, ניסה את דרכי הנועם מצופות הסוכר... משם ברחתי שוב כמה שיותר רחוק. הוא היה מתקשר אלי כל יום ומתחיל להפציר בי שאחזור אליו וכשסרבתי היה מתחיל להגיד לי כמה אני אפס מאופס בלעדיו ושהוא ירצח אותי ועוד כל מני פנינים שכאלה... במשך הזמן העניין נרגע. רגע לפני הגיוס הוא התקשר כדי לבקש ממני להגיע אליו הביתה כי הוא חייב להגיד משהו. חששתי ולכן דאגתי שיהיה שם מישהו מלבדי-אחותו הוא נתן לי קלטת עם שירים שהמסר שלהם היה חד משמע-או שאין לך חיים או שאת שלי. מקסים... אחר כך לא שמעתי ממנו יותר מדי. יום אחד חברה מהתיכון יצאה איתי קשר, אני התנתקתי מכולם כדי לברוח ממנו, היא ביקשה לדבר איתי על התקופה איתו, שמחתי, חשבתי שאולי מישהו ראה שאולי את מישהו זה עניין, סיפרתי לה הכל. כמה חודשים מאוחר יותר הסתבר שהיא שאלה כדי להבין אם הוא פנוי או לא ולא ממש עניין אותה התוכן של דברי העיקר שאין לי כל מחשבות על לחזור אליו. היה לי מאוד צר עליה אבל זו היתה בחירה שלה. בסוף הם התגרשו, את זה אני יודעת עכשיו, לא יודעת למה אבל יכולה להניח ואם אני צודקת אז היה לה שכל לעשות את זה שניה לפני הילדים כי אבא מכה זה לא דבר נעים לגדול לצילו.
סביב הלידה עלו כל מני פחדים שקשורים לנושא הזה, בכלל כל החיים שלי זה היה צץ בכל הזדמנות, אצל רופא השיניים למשל, הפחד שלי היה שבלידה אני אהיה במצב של חוסר יכולת לזוז וארגיש נאנסת במידה זו או אחרת, כמו שהרגשתי אז-קפואה, לכן התכווננתי ללידה טבעית וגם הצלחתי להגיע אליה. מאז הלידה התחושה שלי היא שהנושא די נרגע שאיכשהו אני כבר לא קורבן ולא מגיעה כל כך הרבה למקום הקורבני כמו שהייתי עושה לפני כן. הביטוי העיקרי הוא במסגרת מערכת היחסים שלי עם בן זוגי, משהו השתחרר, משהו נרגע.
אני מפחדת שיום אחד הבת שלי תעבור חוויה דומה. אני משתדלת כל כך להבהיר לה שכשהיא אומרת "לא" זה לא ושלא תוותר על זה. אבל כבר היום אני מגלה שיש אנשים שלא מקשיבים לקול הקטן שלה כי היא רק תינוקת ואם אני לא בסביבה לעמוד על שלה אז כופים עליה דברים שהיא לא רוצה (למשל חיבוק של סבא/סבתא שכל כך רוצים לחבק שהם לא שומעים בכלל את הסרוב ואת היללות שמתלוות אליו). מפחיד אותי לחשוב שהסטטיסטיקה היא לרעתה. כואב לי לחשוב שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לקוות לטוב ולהיות שם כדי לספוג את המכה.
אני למדתי קרב מגע, ידעתי לרוץ די מהר, אבל בכל זאת קפאתי ודממתי חצי שנה.
עד היום לפעמים יש לי חלומות בלילה שאני צריחה לצרוח אבל לא יוצא לי קול...

איזה מסר אני מעבירה לבת שלי?
ביתי בת שלוש וחצי בברכה , יושבת על כסא ואוכלת להנאתה סנדביץ. מגיע בחור "נחמד" מדבר אליה והיא מתבישת. מתישב על יד הכסא וסופר לה את אצבעות הרגליים מגיע לשמונה ושואל אותה אם יש לה שמונה אצבעות , היא לא מגיבה ! סופר עוד פעם היא לא מגיבה , גם אני לא!.
אחרי שהלך קלטתי שבעצם לא הגנתי עליה ! מה פתאום אדם זר פלש כך לפרטיות שלה ואני לא הגבתי? , אפילו זה הצחיק אותי. סתם אדם נחמד שלא התכוון לשום דבר רע. אבל.... הייתי צריכה להגיד לו "סליחה אבל זה לא נעים לה..." או "אני מבקשת לא לנגוע בה". על מנת להעביר לה את המסר שאסור לפלוש כך לפרטיות שלה . אבל אני שתקתי.. כי כך התרגלנו? כי זה לא ניראה לי מזיק? כי לא הבנתי את הסיטואציה ברגע שהתרחשה? אבל את הנזק עשיתי בעצמי.
אני תוהה אם הייתי מרגישה כך אם זאת היתה סתם דודה נחמדה שעשתה את זה ולא בחור נחמד?
אמא שלי החדירה בי פחד... ביחוד מזרים... אבל לא רק. החדירה לי טוב לראש שאסור שיגעו בי כי זה אסון. ואתם יודעים מה בדיוק בגלל הפחד הזה הצלחתי לצאת ממצבים של כמעט....
אני לא רוצה להחדיר בה פחד אבל אני כן רוצה להעצים אותה לעזור לה לעמוד על שלה? איך עושים את זה.????

תגובה לאום שלום : איך למנוע את זה?
לדעתי זה לא ענין של חינוך, אם לא פגעת בבן שלך באופן מאד משמעותי (מינית או אחרת) אם לא השארת צלקות רציניות מאד בנפשו הוא כנראה יכבד (באופן בסיסי, לפחות) את גופה ונפשה של כל מי שיפגוש.
מי שנפגע באופן מסויים, לא טופל ופיתח הפרעה - כמה שלא תסבירי ותגידי איך "נכון" להתנהג - אין סיכוי שהמסר יקלט אם לא תהיה התיחסות לכאב שבפנים.
אין לי ספק שמי שפוגע בצורה כזו גם נפגע לפני כן פגיעה מינית או אחרת. חינוך לא מספיק במקרים כאלה. אני לא יודעת אם טיפול יכול להיות אפקטיבי (כנראה רק אם הפוגע מכיר בכך שיש לו בעיה ושהו פגע - וברוב המקרים הם פשוט מכחישים).

ילדת טבע -

לא מוצאת את המילים הנכונות לתגובה על כל מה שכתבת
אבל מה שכתבת גרם לי לכתוב כאן פעם ראשונה למרות שאני עוקבת אחרי הדף מאז נפתח.
וכן יש לי מה לספר. אבל לא מתאים לי כרגע.

מה שאני מרגישה שאני יכולה לעשות זה בדיוק מה שכתבת: ללמד אותה שהיא מחליטה על הגוף שלה.
גם חיבוק או נשיקה מסבתא/סבא/אמא/אבא היא לא חייבת לקבל אם היא לא רוצה.
וכשהיא תלמד לדבר יהיה יותר קל לחזק אותה כי אם סבתא מתעלמת ממחאות בכי מאמירה של "אני לא רוצה נשיקה עכשיו סבתא". יותר קשה להתעלם.
ולחזק אותה שזה בסדר. ואם היא לא רוצה היא לא חייבת לא לקבל ולא לתת נשיקה גם אם סבתא עושה פרצופים או מאיימת באיומים שונים.
ואני עושה את זה בנוכחות סבתא, שאולי גם סבתא תלמד שעל הבת שלי זה לא ישפיע ושאני לא מוכנה שיתנהגו אליה ככה.
וגם שהילדה שלי תראה שגם בנוכחות מי שעושה משהו שהיא לא רוצה אני עוזרת לה להגן על עצמה לא רק במשחק אלא גם מול אותו אדם שלא מקשיב לה.
וכשהיא עוד לא דיברה ניסיתי לדובב אותה מול הסבתות בתקווה שיבינו. לפעמים זה עבד לפעמים לא.
ומאז שהתחילה לדבר הקפדתי שכולם יכבדו את מה שהיא מבקשת גם אם הבקשה נראית להם מוזרה או לא הגיונית [בקשות בהקשר של הגוף שלה].
וגם אני מקפידה איתה שתשמור על גבולות הגוף של אחיה ותכבד גם אותו בדיוק כמו שהייתי רוצה שהוא יכבד אותה.
ואותו דבר אני מנסה לעשות עם הקטן. בתקווה שזה ילמד אותו גם לשמור על הגוף שלו וגם לכבד את הגבול מול גוף של אחרים.
אז זה לא מצליח ב- 100% [למשל גזירת ציפורניים אצלו היא מלחמה מולו אז כשכבר אין ברירה אני גוזרת בכוח].
אבל משתדלת כמה שיותר לכבד אותם ואת הרצונות שלהם [בכלל אבל גם בעיקר בהקשר של הגוף שלהם].

יצא לי ארוך..
אולי אערוך ואמחוק אחר כך חלק...
בנתיים שולחת ככה והולכת לילדים [שערים כבר יותר משעתיים!!]

רק עכשיו אני קוראת ,נסענו לחופשונת בגליל
תודה לך תמרוש רוש על העצה
מחר אני הולכת אליה כולי פחדים לחץ עד שכואב הראש
אני אומרת לעצמי כחי עוד נשימה שניה לפני שזה קורה לך אל תותרי
כל כך קל להתקשר אליה עכשיו ולהגיד:"אאא שלום זו אני ,אז זה לא מסתדר מחר, אני כבר אתקשר..."
ופשוט להדחיק את הכל עמוק עמוק עד הלידה הבאה
אז שלא אני אלך מלאה פחדים אבל בכל זאת הולכת אני רוצה אותי יותר קלה בלי המועקה,החרדה
בלי השיתוק הזה שאוחז בי כל פעם שאנחנו מנסים להתקרב
עוד הפעם תודה אפילו יחס קטן לדעת שמישהי קראה והתיחסה כבר עושה טוב
תודה

נא לא לבוא ולהגיד לי שאני לא באמת אשמה וכו'... כי אני חושבת שיש בכל זאת מצבים שאפשר להימנע מהם (לא כולם אבל חלקם) ואפילו אם זה לא צודק, אלה החיים וצריך להיזהר... ובמקרה הזה באמת הייתי טפשה.

זה קרה כשהייתי בת 20, התגוררתי אז בחו"ל לתקופה בדירה של קרובי משפחה שנסעו. הייתי לבד לגמרי בעיר גדולה ועוד באחד האיזורים המפוקפקים יותר... ובתקופה די מבולבלת ומוזרה בחיי.
בתקופה ההיא אהבתי מאוד להשתזף, ויום אחד הייתה שמש נהדרת (נדיר למדי באותו איזור) ובלי לחשוב הרבה לבשתי בגד ים ונשכבתי במרפסת של הדירה (מדובר בבניין דירות גדול עם הרבה מרפסות שגם לא משקיף על גינה או משהו כזה, סתם על חנייה). יום או יומיים אחר כך חזרתי על המעשה.

כעבור כמה ימים יצאתי מהבניין ופתאום פונה אלי גבר כבן חמישים בעל חזות די מרתיעה ומתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, אני כבר לא זוכרת כל כך מה כי האמת שדי הדחקתי את כל זה (אני גם לא בטוחה שנתקלתי בו בחוץ, ייתכן שהשיחה התחילה בתוך הבניין), נדמה לי שדברים כמו איך קוראים לי ואם אני גרה בבניין וכו'. עניתי בהתחמקות ותוך הליכה מהירה ופתאום הוא אומר לי, "את אוהבת להשתזף נכון? כי ראיתי אותך". יכול להיות שהוא אמר עוד משהו, באמת שלא זוכרת, בשלב הזה די ברחתי משם, אבל מאוחר יותר באותו יום כשהייתי בדירה הוא פתאום בא והתחיל לדפוק על הדלת ולהגיד לי כל מיני דברים (גם את זה אני לא זוכרת טוב, אני חושבת שהוא הזמין אותי אליו לדירה או משהו). אני בקול רועד מפחד והיסטריה צרחתי לו שיילך או שאני מתקשרת למשטרה אבל במשך כרבע שעה הוא המשיך לדפוק ולדפוק.

אחר כך לא ראיתי אותו יותר ועד היום אני לא יודעת אם הוא באמת היה אחד השכנים או סתם התחזה לשכן, אבל כמובן שחייתי בפחד מפניו במשך זמן ארוך אחר כך.

אני יודעת היום עד כמה זה היה אדיוטי וחסר אחריות מצדי לחשוף את עצמי בצורה כזאת בקונטקסט כל כך לא מתאים... אבל אז הייתי צעירה מאוד ודי מעופפת. פשוט לא חשבתי שיכול להיות שמישהו רואה אותי.

כמובן שגם אותי מרגיז שמעצם היותי אישה אני חלשה ופגיעה יותר וגם מוגבלת בתנועה במידה מסויימת, אבל אני חושבת שעדיף להיות חכמה מאשר להיות צודקת... אם זה המצב הנתון מוטב להיזהר מאשר להצטער. ובמקרה הזה לא נזהרתי.

אני חושבת שעדיף להיות חכמה מאשר להיות צודקת... אם זה המצב הנתון מוטב להיזהר מאשר להצטער. ובמקרה הזה לא נזהרתי.
אוקיי, אז לא נזהרת כפי שהיה מוטב. מה בין זה לאשמה?
אשמה מרמזת על זה שעשית משהו שהוא מוסרית לא בסדר. חוסר זהירות או תמימות בהחלט יכולים להוביל למצבים מסוכנים, אבל הם בגדר טעות ולא חטא.
נראה שאת כל כך עסוקה בלקחת על עצמך את האשמה שאת שוכחת מי כאן באמת אשם - הגבר התוקפני. את היית חסרת זהירות, הוא היה אשם. זה הבדל ענק.