עירית לוי

[עירית_לוי]

הי הדס, לצערי אני לא זוכרת. עשיתי חיפוש בכמה דפים וגם אני לא מצליחה למצוא את הדיון.
אם יש לך שאלה ספציפית שמעניין אותך לשאול, את מוזמנת (ואני מקווה להצליח להיזכר. מדובר על משהו שהתרחש אי שם ב 2002-2003 ).

[הדס*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצאתי
הדף הוא יסמין שדה ירוק.
אקרא שם ולמקומות המקושרים ויהיו לי שאלות אשאל בקרוב.

[עירית_לוי]

אוקיי
ויופי שמצאת (עשר וחצי שנים מאז...).

[ניצן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עירית,

קראתי בדפים שונים שאת ואחרים מזכירים את המושגים קבלה , הכלה, חמלה - עצמית
אני מתקשה להבדיל להבחין ולהבין עד הסוף
מה ההבדל בינהם?
כיצד הם באים לידי ביטוי מעשי?
האם יש הבדל בין קבלה לקבלה עצמית?
כלומר האם יש אפשרות שאני מקבלת את הבן שלי כפי שהוא על כל התנהגויותיו השונות אך לא את עצמי?
או הפוך אני מקבלת את עצמי ויש לי חמלה כלפי עצמי בקושי מסוים, אך לא כלפי אחרים?
כיצד ארגיש או אחווה הרגשה של קבלה עצמית לגבי קושי שיש בי?
מה היא הכלה עצמית? האם זה מתבטא ביחס לתכונות עצמיות או ביחס לקשיי המציאות?
מקווה שזה בסדר ששאלתי כאן. ותודה

[עירית_לוי]

הי ניצן,
זה בסדר גמור, ואני עונה בשמחה .

_קבלה , הכלה, חמלה - עצמית
אני מתקשה להבדיל להבחין ולהבין עד הסוף
מה ההבדל בינהם?_
בעיני –
קבלה והכלה הן מאוד דומות ופירושן הוא שהן מאפשרות למשהו להתקיים. המשהו הזה יכול להיות התנהגות, רגש, מחשבה, דפוס וכדומה.
החמלה לוקחת את הקבלה וההכלה צעד אחד קדימה, משום שהיא כוללת בתוכה, לצד הקבלה, גם אמפתיה, ומעצם היותה כזאת, היא אקטיבית יותר: זה לא רק לקבל ולאפשֵר, זה כבר ממש לנקוט עמדה מסויימת: להבין ולאהוב.

אבל באופן כללי כל המונחים הללו הם דומים מאוד, ובסופו של דבר מתייחסים אל אותו הלך רוח: הלך רוח שיש בו איפשור, הבנה, אהבה, אי-שיפוטיות, ואי-התנגדות.


_האם יש הבדל בין קבלה לקבלה עצמית?
כלומר האם יש אפשרות שאני מקבלת את הבן שלי כפי שהוא על כל התנהגויותיו השונות אך לא את עצמי?
או הפוך אני מקבלת את עצמי ויש לי חמלה כלפי עצמי בקושי מסוים, אך לא כלפי אחרים?_
כן, על פני השטח יכול להתקיים פער שכזה: לפעמים, בסיטואציות מסויימות קל לנו יותר לקבל אחרים ופחות את עצמנו, ובסיטואציות אחרות או עם אנשים אחרים, זה הפוך. זה יכול להיות תלוי בסיטואציה, תלוי בתחום שבו מדובר, תלוי באדם שמולנו, או תלוי בסוג הקשר עם אותו אדם.

אבל, מתחת לפני השטח, אני מאמינה שיש קשר בין מידת הקבלה העצמית לבין מידת הקבלה את האחר. אני מאמינה שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מושלכת החוצה, או כמו שאני אוהבת לומר – מוקרנת כמו על גבי מסך על מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים. אפשר לומר שניתן להסיק לגבי מערכת היחסים שלנו עם עצמנו כאשר מביטים על מערכות היחסים האחרות שלנו בחיים: מערכת היחסים עם בן זוג, הורה, ילד, אח, חברה, חבר לעבודה, בוס וגם עם אלוהים . מערכת היחסים עם כסף, עם אוכל, עם הגוף שלנו, וכן הלאה. בהכללה גסה, אני חושבת שכל אלה יכולים להעיד על מידת ואופן האהבה העצמית ו/או ההערכה העצמית.

אבל, בפועל, זה כל כך שונה ומגוון בין אדם אחד למשנהו, ובין סיטואציה אחת לשנייה, שאי אפשר ליצור כלל אחד שנכון תמיד. כל המצבים אפשריים. וזה לא תמיד עובד לפי המשוואה של "אם אני מקבלת את עצמי אני מקבלת את האחר". ואת העבודה על קבלה, הכלה וחמלה ניתן לעשות מפנימה החוצה: כלומר, לחזק את הקבלה העצמית כדי להצליח לקבל את האחר, או לחילופין, להשתמש ביכולת שלי לקבל את האחר על מנת לבסס את הקבלה העצמית.

כיצד ארגיש או אחווה הרגשה של קבלה עצמית לגבי קושי שיש בי?
הקושי עצמו עדיין יהיה לא נעים . כאשר קשה – אז קשה. אבל, יש סיכוי שהקבלה העצמית תמנע מלהוסיף קושי נוסף על גבי הקושי הראשוני. ובדרך כלל, הקושי הנוסף הוא רב וגדול.

תארי לך ילדה שחווה פחד לעלות על נדנדה, ובנוסף לקושי שהיא חווה מהפחד עצמו, יעמוד לידה הורה שילעג לה וישפוט אותה בגלל הפחד שלה. זוהי דוגמא לקושי שמתווסף על גבי קושי. כאשר משתמשים בדוגמא של ילד קטן - זה נשמע די מחריד, אבל למעשה זה מה שאנחנו עושים לעצמנו כמבוגרים כאשר אנחנו מלקים את עצמנו על דפוסים, פחדים, חולשות, ושלל התנהגויות שאנחנו לא אוהבים אצלנו. כאשר אנחנו לא מקבלים משהו אצלנו.

ובתשובה לשאלתך - כאשר את תקבלי את עצמך בעת קושי, יש סיכוי טוב שאת לא תרגישי שאת לא בסדר בגלל מה שקורה, את לא תרגישי פחות טובה מאחרים או לא מספיק טובה. את לא תרגישי אשמה, ואת אולי גם לא תאמיני לתוכן של הקושי. הכוונה בלא להאמין לתוכן היא שאם למשל את חווה דחייה מצד חברה, ואת לא מאמינה שאת באמת אדם שראוי לדחות אותו – יהיה לך הרבה הרבה יותר קל, מאשר אם תחשבי שהיא דוחה אותך בצדק. הקושי עצמו יהיה קל יותר להכלה, וגם יש סיכוי טוב שהוא יחלוף מהר יותר.

מבחינת החוויה, דמייני את אותה ילדה שמפחדת לעלות על הנדנדה, מקבלת חיבוק אוהב מאמא שלה, שאומרת לה שזה בסדר, ושאם וכאשר היא תחליט שהיא כן רוצה לעלות, היא תעלה, בלי לחץ. ורק כשיתחשק לה. אם יתחשק לה. וששום דבר לא דחוף.

מה היא הכלה עצמית? האם זה מתבטא ביחס לתכונות עצמיות או ביחס לקשיי המציאות?
גם וגם .
את יכולה להבין לליבך כאשר את חווה חוויה לא קלה במציאות, ולנסות לא להתנגד לחוויה עצמה,
את יכולה לקבל ולא להתנגד לתגובה שלך לחוויה,
ואת יכולה לקבל תכונות מסויימות שלך: להבין מדוע הנפש שלך בחרה לאמץ אותן. להבין שאת לא אשמה ולא לא-בסדר בגלל שום דבר שמרכיב אותך ושאת עושה.

האם זה ענה לך על שאלותיך?
אם לא, או לא לגמרי, את מוזמנת בשמחה להמשיך לשאול או לדון בזה פה.

[אישה_במסע*]

עירית, את זוכרת במקרה אם יש דף שעוסק לא ממש בפרדיגמות (שהן בעיניי דבר גדול ובסיסי), אלא במיני-פרדיגמות?
יש לי סיפור קצר וחמוד על איך פתאו קלטתי שמשהו שחשבתי שאני לא בוחרת הוא בעצם בחירה שלי, כי כשאני מפרשת אחרת אני מגיבה אחרת.
אבל המילה "פרדיגמה" גדולה מידי לסיפור הזה. אולי רק פרשנות?

[עירית_לוי]

הי אני לא חושבת שיש דף כזה. לא זוכרת אחד כזה בכל אופן.
מקסימום תכתבתי את הסיפור בדף של הפרדיגמות ותסייגי שזה רק על "מיני"...

[פינה_קולדה*]

הי,
מזמינה אותך למשהו ששאלתי בדף אף פעם לא היה לי קשר רציני

[עירית_לוי]

הי , עניתי לך שם.

[ניצן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם זה ענה לך על שאלותיך?
כן, תודה רבה{@.
עוד שאלה
כשאת אומרת את אולי גם לא תאמיני לתוכן של הקושי. מדובר בקושי פנימי?
כלומר לא להאמין לתחושת הדחיה אם למשל את חווה דחייה מצד חברה, ואת לא מאמינה שאת באמת אדם שראוי לדחות אותו
האם להפריד ביני לבין הדפוסים, אמונות והרגלים זה גם קבלה? להבין שהדפוסים שלי זה לא אני?

מה לגבי קושי חיצוני? כמו בעיות כלכליות, בעיות משפחתיות או בעיות בריאותיות?
איך מקבלים אותם? כאן לא מדובר על לאפשר להם להתקיים, אולי יותר בכיוון של לאפשר לי לקבל את עצמי עם הקושי הנ"ל?
או להשלים עם מציאות שלא נוחה לי בתוכה?
את יכולה להבין לליבך כאשר את חווה חוויה לא קלה במציאות, ולנסות לא להתנגד לחוויה עצמה,
מה פירוש לא להתנגד לחוויה עצמה?

[עירית_לוי]

_כשאת אומרת את אולי גם לא תאמיני לתוכן של הקושי. מדובר בקושי פנימי?
כלומר לא להאמין לתחושת הדחיה אם למשל את חווה דחייה מצד חברה, ואת לא מאמינה שאת באמת אדם שראוי לדחות אותו
האם להפריד ביני לבין הדפוסים, אמונות והרגלים זה גם קבלה? להבין שהדפוסים שלי זה לא אני?_
כן , משום שלהבין שהדפוסים שלך לא מורידים מערכך, ולא מעידים עליך דבר - זוהי קבלה עצמית. אפילו מדרגה מתקדמת של קבלה עצמית. את למעשה מקבלת את עצמך ללא תנאי: מקבלת עכשיו, ולא יום אחד כאשר תהיי דגם משופר של עצמך . מקבלת את היותך אדם בשר ודם, שאינו מושלם ולעולם לא יהיה מושלם.

הדפוסים שלך הם לא את, הם לא מעידים על המהות שלך כאדם. בעיני הדפוסים הם מנגנוני ההגנה שאימצת לעצמך במהלך חייך, על מנת שהנפש שלך תחוש בטוחה. במובן מסויים ניתן לומר שטוב שהם קיימים כי הם שמרו עליך במהלך השנים מפני כל מיני דברים שכנראה היה לך נחוץ וחשוב להישמר מפניהם. מגיע הרגע שבו אנחנו בשלים להיפרד ממנגנון הגנה מסויים. אבל כל עוד הרגע הזה לא הגיע, אין בו, במנגון, כל רע, ובטח שלא ניתן לשחרר אותו בכוח. קבלה עצמית – בעיני - זה אומר להבין שאת מכלול שמורכב מכל מיני דברים, בין השאר גם דפוסים. ושטוב שכך! .

_איך מקבלים אותם? כאן לא מדובר על לאפשר להם להתקיים, אולי יותר בכיוון של לאפשר לי לקבל את עצמי עם הקושי הנ"ל?
או להשלים עם מציאות שלא נוחה לי בתוכה?_
ראשית, אפשר לבדוק האם במקרה יש עדיין משהו שניתן לעשות כדי לשנות את המציאות. כאשר מדובר בהתנהגות של אדם אחר כלפינו, אני חושבת שלפעמים אפשר לעבוד על כמה אנחנו מאפשרים למצב להתמשך. לא תמיד יש לנו השפעה או שליטה על כך, אבל לפעמים יש משהו בהתנהלות שלנו או בדפוסים שלנו שמזין את הסיטואציה, ומאפשר לה לקרות. לפני שמחליטים לנסות "לחיות עם משהו" אפשר לבדוק האם זה באמת הכרחי. חשוב כמובן שההקשר לבדיקה הזאת לא יהיה של האשמה עצמית (שהיא מקטינה ומחלישה), אלא של לקיחת אחריות ושל לקיחת ההגה של הסיטואציה לידיים שלנו.

שנית, אפשר לראות מה ניתן לעשות כדי שאת לא תסבלי בסיטואציה. כאומר, יש הבדל בין קושי לבין סבל, שהוא לרוב תוצר של ההתייחסות שלנו לסיטואציה. זה מתקשר אל מה שכתבתי קודם לגבי דחייה. את יכולה לחוות חוויה לא נעימה של דחייה ממישהו/י, אבל אם לזה תתלווה אמונה חזקה ומכאיבה שזהו היחס שאת ראויה לו, אז מתווסף אל הקושי גם סבל.

שלישית, אפשר - כמו שאמרת - לקבל את זה שקשה לך בסיטואציה. לא לשפוט את עצמך על כך שקשה לך. לא להסיק מסקנו שליליות לגבי עצמך מתוך התגובות שלך לסיטואציה. וגם: להפנות חמלה כלפי עצמך. לא רק לא לשפוט אלא ממש לעשות צעד אקטיבי של להבין לליבך. בדיוק כמו שהיתי מקשיבה ומבינה לליבה של חברה שהיתה משתפת אותך בחוויה קשה שהיא חוותה. שזה בעצם – להיות אוזן קשבת ואוזן מעצימה שלך לעצמך.

מה פירוש לא להתנגד לחוויה עצמה?
אם את נמצאת בחוויה לא נעימה, שלא ניתן ברגע זה להעלים אותה (אין לך ברירה אלא לחוות אותה) – לא להתנגד לה זה אומר להסכים להיות בה. להסכים "לעבור דרכה". אולי להסכים ללמוד ממנה. אולי להסכים להתחזק כתוצאה ממנה.
זה גם אומר לא לזלוג לעמדה של קורבנות ומסכנות ביחס לחוויה. המסכנות היא דרך נפוצה למדי להתנגד לחוויה שמציפה בנו תחושה של חוסר אונים. דרך אוטומטית ומובנת, דרך שאין אדם שלא השתמש בה, אבל גם דרך שמעצימה את הסבל.

וגם הפעם, אם משהו דורש הרחבה או הבהרה, בשמחה.

[אנונימי]

דפים למעקב ב-מה חדש:
האם ומתי לחתוך מזוגיות

[פלוני_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי עירית..אוכל להעזר בך בעיקבות הרעיון שהעלת?

[הדס*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עירית,
הייתי רוצה הרחבה לרעיון של מאזין מחוייב.
מה זה בדיוק?
איך מוצאים מישהו כזה?
איך רותמים מישהו כזה לעסק?
מה תפקידו בפועל?

תודה

[עירית_לוי]

הי הדס,

_הייתי רוצה הרחבה לרעיון של מאזין מחוייב.
מה זה בדיוק?_
השאלה שלך מעיפה אותי בזיכרון (מחוייך) אחורנית. שנים כבר לא השתמשתי בביטוי . מדובר באדם שתומך בך להשיג את המטרות שלך, אבל שאינו מעורב רגשית לגביהן. לא מעורב רגשית זה לא-אומר שהוא לא רגיש אליך, או שלא אכפת לו ממך או מהמטרות שלך. דווקא להיפך: חוסר המעורבות הרגשית מאפשר לו לא להיות שותף לפחדים שאולי עוצרים אותך. לפעמים פחדים הם דווקא תמרורי אזהרה חשובים, אבל לפעמים הם מהווים מחסומים, בהיותם משקעי-עבר שאינם מחוברים למציאות הנוכחית.

המילה 'מאזין' מתייחסת לרעיון שיש מולך אדם חיצוני לך (שהוא אינו אַת, ושכאמור אינו מזדהה עם פחדייך), שקשוב לך, שרואה אותך ומלווה אותך, והמילה 'מחוייב' מתייחסת למחוייבות שהוא מסכים לקחת על עצמו לגבי מימוש המטרות שלך. הוא זה כאילו אַת - אבל בלי הפחדים והמעצורים שלך. זה כמובן לא מוריד מהאחריות שאת נושאת למימוש המטרות. האחריות נשארת במלואה שלך. האדם הזה רק נמצא שם כדי לעזור לך לעבור את המחסומים בהם את נתקלת בגלל אותה מעורבות רגשית.

הוא נמצא שם כדי להזכיר לך מדי פעם לאן אמרת לו שאת שואפת להגיע. התזכורת הזאת חשובה במיוחד ברגעים בהם את נעצרת. למשל, כאשר את נמנעת מלעשות צעד כלשהו, כאשר את מוצאת הצדקות שבעיניך (ובעיני המערך הרגשי שלך) הן מאוד הגיוניות ותקפות. הוא מזכיר לך מה את באמת רוצה ומה הבטחת לעצמך ברגעים בהם הפחדים לא היו נוכחים. ואם אכן מדובר בפחדים, הוא מציע לך נקודת מבט אחרת לגביהם. נראה לי שזה עונה גם לשאלתך לגבי מהו תפקידו בפועל.

היום, לאחר שנים רבות, אני יכולה להוסיף, שחשוב בעיני שאותו אדם יהיה מחוייב לא רק למטרות שלך אלא קשוב גם לקצב הרגשי שלך. אני לא מאמינה בהסתערות עיוורת על המטרה .

_איך מוצאים מישהו כזה?
איך רותמים מישהו כזה לעסק?_
גישת האימון בה אני עוסקת היום שונה מאוד מזו שלמדתי, כך שאני לא כל כך בעניינים בכל מה שקשור לאימון עסקי.
בכל אופן, אני נעזרתי בחברה שלמדה איתי, ושכאשר אני עזבתי את עבודתי כמאמנת שכירה ורציתי להפוך לעצמאית, החליטה גם היא במקרה, במקביל, להתחיל לעסוק באופן עצמאי באימון. היינו בערך באותו המקום ולכן היה לשתינו מועיל ליצור שותפות מסוג כזה. אז אופציה אחת היא למצוא חבר/ה מכר/ה במצב דומה. אני מניחה שיש עוד כיוונים אבל אני כאמור לא ממש בעניינים. כדאי לך לברר עם עוד אנשים שיודעים יותר על מה קיים ואפשרי כיום.

אם יש לך עוד שאלות לגבי המהות של הרעיון (או של דברים אחרים שעלו פה), אשמח לנסות לענות .

[פלונה_אלמונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית,
מניחה שפונים אלייך מידי יום עם בקשה לתגובות והנה עכשיו אני בינן הפונים
אשמח אם תחווי דעתך בדף שפתחתי (נמצא באתר השיתוף, לא בטוחה איך ללנקק אליו).
האם ומתי לחתוך מזוגיות
שיתוף:האם ומתי לחתוך מזוגיות
מרגישה שאני צריכה זווית ראייה אחרת.
תודה מראש

[עירית_לוי]

הי פלונה
בשמחה.
אשתדל בקרוב.
יש סיכוי שיקח לי קצת זמן כי אני רואה שכבר יש שם תכתובת די ארוכה.

[פלונה_אלמונה*]

תודה

[עירית_לוי]

פלונה, עניתי לך בדף ההוא .

[עירית_לוי]

הי פלוני, רק עכשיו ראיתי את השאלה.
אפשר בשמחה להיעזר בי. לא יודעת לאיזה רעיון הכוונה, אבל בכל מקרה, אשמח.
אני זמינה יותר בדף הבית שלי באתר הראשי. כלומר, נכנסת אליו לעיתים קרובות יותר:
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq ... _%EC%E5%E9

[פלונה_אלמונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראיתי ועניתי גם שם. תודה רבה

[יולי_קו]

אני שולחת פרח לפרח.

[עירית_לוי]

הי פלונה אלמונה ו חגיתא
אני עונה לשתיכן יחד, כי השאלה שלכן די דומה.

כיוון המחשבה באופן אישי הייתי מפנה את הפוקוס פנימה, אל יצירת הוויה ועמדה עצמית פנימית כזאת שתשמור עליך, ותהווה חומת מגן בהחלט מדבר אליי אבל אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.

_ללמוד להתבסס בעמדה/הוויה/הלך רוח שאינו מאפשר ואינו נותן רשות, אף פעם, לאף אדם, לנהוג בך בגסות או בצורה שמחלישה אותך או מקטינה אותך.
עירית אני במצב דומה למצב של פלונה אלמנה ואשמח אם תפרטי איך עושים זאת? איך גורמים לבן הזוג לכבד / להעריך/לא לדבר בצורה מזלזלת וכו'_

כדי לבסס הוויה שכזאת נדרש קודם כל ליצור שינוי במערכת היחסים שלנו עם עצמנו. השינוי הזה יבוא לידי ביטוי, ויהיה מוחשי, כאשר נתבונן על כל מערכות היחסים האחרות שלנו. למעשה, השינוי הפנימי שלנו יקרה בתוכנו, אבל ישתקף במערכות היחסים האחרות.

זה אומר שהפוקוס צריך להיות קודם כל על מי אני: מה אני מאפשר/ת, משדר/ת, ופחות על מה הוא עושה, כיצד הוא מדבר, והאם הוא מעריך או לא מעריך אותי, מכבד או לא מכבד אותי. ההתנהלות של מי שמולי תהיה התוצאה של השינוי הפנימי שלי. כדי שזה יקרה באופן שהוא אמיתי ומשמעותי, חשוב להפנות את הפוקוס פנימה ולא לצפות שהשינוי בדינאמיקה יבוא כתוצאה משינוי פנימי של האדם שמולי. זה עשוי להישמע מוזר כי אני רוצה ליצור שינוי בדינאמיקה, שנראה שיכול לבוא רק אם מי שמולי ישתנה כי הוא זה שמזלזל, שמדבר בצורה מחלישה וכו', אבל למעשה זהו שינוי שבדרך-כלל רק האדם ה"מוחלש" יכול להוביל ולהניע.

זוהי נקודת המוצא שלי.
שנית, אני מאמינה שמהות השינוי במערכת היחסים הפנימית שלנו עם עצמנו קשורה למידת האהבה העצמית וההערכה העצמית. כלומר - שעליית מדרגה בפרמטרים הללו יכולה ליצור שינוי באיכות מערכות היחסים שלנו באופן כללי, ובפרט בדרך שבה אנחנו מרשים ומאפשרים לאנשים אחרים להתייחס אלינו. הרשות (או אי מתן הרשות ליחס מסויים כלפינו) קשורה לאיך אנחנו מאמינים שראוי להתייחס אלינו. אני מתכוונת לאמונה שקיימת ברובד הרציונלי המודע, ובעיקר ברובד הפנימי הרגשי הלא מודע. הפער הזה בין הרובד הרציונלי המודע לזה הלא מודע יוצר את התסכול והתדהמה של "איך הוא מעז לדבר אלי ככה??". הרובד המודע נדהם ומתקומם, בעוד הרובד הפנימי הלא מודע נותן לזה רשות שוב ושוב.

שאלת ה"איך לעשות את זה" (איך לעשות עליית מדרגה במידת האהבה העצמית וההערכה העצמית) - משתנה מאדם לאדם. לכל אחד מאיתנו יש נתיב מסויים וייחודי שעליו לעבור כדי לעלות מדרגה במידת האהבה וההערכה העצמית. מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש תולדות חיים שונים, משקעים שונים ותפיסות שונות - אין תסריט אחד או מתכון אחד שיכול להתאים לכולם. וכמובן שיש כלים רבים ושיטות רבות שיכולות להוביל לשם.

אז קודם כל, אם משהו בתיאור הזה דורש הרחבה או הבהרה, בבקשה שאלו ואבהיר בשמחה .

ולאחר מכן, אני יכולה להציע כמה שאלות, שקשורות לנושא של אי-אפשור התייחסות מחלישה, שמענה עליהן יכול להציף אל פני השטח מידע לגבי התפיסות העצמיות שישנן, ושאיתן אפשר להתחיל לעבוד. מה שאני נותנת פה בעצם הוא לא מתכון על "איך", אלא פתח וגישה להביט על נקודת המוצא, שממנה אפשר לחשוב יחד כיצד יהיה הכי מועיל לנוע קדימה.

מי מכן שרוצה, יכולה לענות על השאלות, ואני אוכל להתייחס אליהן ולכתוב כיצד נראה לי שכדאי לגשת למשימה. כדאי לענות על השאלות מהבטן, בלי לחשוב יותר מדי, ולא לחפש תשובות "נכונות" או "חכמות", כי זה מה שמאפשר לנו לבוא במגע עם התפיסות העצמיות האמיתיות ששוכנות בתוכנו, ושמעצבות את דרך ההתנהלות שלנו בעולם. עם מה שעולה אפשר אחר כך לעבוד.

הנה השאלות:

• האם אני מסכימה לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
• מה מפחיד (אם מפחיד) או מה מרתיע אותי בלא לאפשר את זה מעתה?
• מה נחוץ לי על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
• מה יידרש ממני על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
• על מה אצטרך לוותר על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
• מה לא אוכל יותר לעשות לאחר שאפסיק לאפשר להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
• מי לא אוכל יותר להיות לאחר שאפסיק לאפשר להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
• מה יתאפשר לי בחיי לאחר שאפסיק לאפשר להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?

זהו כיוון שאפשר להתחיל ממנו.
אם תרצו, ואם זוהי גישת עבודה שמתאימה לכן, אשמח לקיים פה בדף דיאלוג שיניע שינוי מחשבתי ורגשי במערכת היחסים העצמית הזאת.
אם לא, חפשו דרך אחרת שאתן מתחברות אליה על מנת לבסס מערכת יחסים פנימית אוהבת ומכבדת, שמזמינה ומאפשרת סביבה מערכות יחסים דומות. יש לא מעט דרכים להגיע לשם .
_

פלונה אלמונה (2016-01-24T07:47:15):
^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית, לקח לי כמה ימים למצוא את הזמן להיכנס ולהגיב. תודה על ההכוונה.

את תופסת אותי אחרי ריב די מזעזע שבו הוא התחיל את הרוטינה הרגילה, נכנס לחרדה ולעצבים על משהו, התחיל להתעצבן ולצעוק אבל אני זו שהעלתה את ה"אלימות" בינינו לשלב הבא - צעקתי בטירוף, השתוללתי. הבנתי שהוא ממש נבהל ממני אבל גם נבהל מזה שרציתי ללכת ואמרתי לו שאנחנו צריכים להיפרד. הוא הגיב באותו מטבע. הרגשתי ממש משוגעת אחרי, הייתי מזועזעת ממנו אבל בעיקר מעצמי ומכמה כעס היה בי ואיך שבחרתי או יצא לי להוציא אותו. הבנתי שבאיזשהו מקום ההתנהגות שלו נסבלת ונסלחת כי אני גם כזו בהרבה מובנים - יותר קשה להוציא את זה ממני אבל אני כועסת ואלימה לא פחות ממנו.

-האם אני מסכימה לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
לא יודעת להגיד. אני יכולה להגיד כן אבל זה לא אומר לי כלום.
-מה מפחיד (אם מפחיד) או מה מרתיע אותי בלא לאפשר את זה מעתה?
שאני אצטרך לא להיות הקורבן יותר, אני אאבד את הפריבילגיה להתנהג ככה בעצמי, שאני אצטרך להיות חזקה והחלטית ואסרטיבית
-מה נחוץ לי על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
אומץ, אהבה לעצמי ולו, תקווה לשינוי, רצון אמיתי לשינוי
-מה יידרש ממני על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
לא יודעת אבל זה מרגיש קשה, מסע ומשא (אולי זה שנראה לי שאני אצטרך להיות חזקה והחלטית ואסרטיבית וגם סובלנית ורגועה)
-על מה אצטרך לוותר על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
זהות הקורבן, הפריבילגיה להתנהג ככה בעצמי, אולי על הזוגיות, על הכעס עליו, על הריבים שלנו שאני שונאת אבל גם הם הזמן העיקרי שבו דברים צפים לפני השטח ושגורמים לי לחשוב שעדיין יש חיים במערכת יחסים שלנו אני מנהלת איתם יחסי הרבה שנאה מעט אהבה - לפעמים אחרי הריבים הרבה מהמתח יורד ולכמה ימים אנחנו אוהבים וסבלניים ומשתדלים
-מה לא אוכל יותר לעשות לאחר שאפסיק לאפשר להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
לא בטוחה, אולי לא אוכל להמשיך לדחות את ההחלטה על המשך היחסים בינינו (לכאורה זה מאוד ספציפי למערכת היחסים הזו אבל כנראה שזה תקף להרבה ממערכות היחסים שלי ונראה לי רלוונטי גם למערכות עתידיות שאולי יהיו), אולי לא אהיה בזוגיות יותר
-מי לא אוכל יותר להיות לאחר שאפסיק לאפשר להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
יותר מידי דברים עולים לי - חלקם סותרים - לא אוכל להיות הנורמלית וגם לא אוכל להיות משוגעת, לא אוכל להיות יותר הקורבן בינינו, לא אוכל יותר להיות הדחיינית - כבר לא יהיה לי תירוץ

• מה יתאפשר לי בחיי לאחר שאפסיק לאפשר להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?

לא ברור לי, עולות לי כל מיני אסוציאציות כמו צמיחה או אושר אבל התחושה לגבי המילים האלו נעה בין חרדה לבין אדישות
_
עירית לוי (2016-02-05T15:46:41):
פלונה אלמונה,

קראתי בעיון את כל מה שכתבת, אבל אני מתייחסת כרגע רק לזה. זו נקודה שיהיה מועיל להתחיל ממנה, בעיני:

_-על מה אצטרך לוותר על מנת לא-לאפשר יותר מעתה ואילך לאף אדם להתייחס אלי בצורה מקטינה/מחלישה/מזלזלת?
זהות הקורבן,_
מה זה אומר בשבילך לוותר על זהות הקורבן? מה תהיה המשמעות של זה? מהי בדיוק אותה זהות, כלומר כיצד היית מתארת אותה?
_

פלונה אלמונה (2016-02-09T23:12:34):
^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית,
לוותר על זהות הקורבן?
כשכתבתי את זה בהתחלה לא ייחסתי הרבה חשיבות למשמעות של המילים האלו אז הייתי צריכה לחשוב על זה קצת מה היא באמת אותה זהות ואיך היא באה לידי ביטוי.
בעיני אם אני הקורבן אז אני ה"בסדר" וה"צודקת" יש לי איזו פריבילגיה מוסרית, כלומר הגיוני שאני מתמהמהת וגוררת רגליים כי הוא לא בסדר כי הוא מתנהג בצורה "קיצונית".
כל עוד הוא כזה לא בסדר אני לא צריכה לעצור ולחשוב במה אני לא בסדר או איפה אני טועה. אני כן עושה את זה, כן חושבת על כמה אני לא הוגנת כלפיו בהתנהלות שלי וגם מרגישה לא מעט אשמה על זה אבל תמיד אני מחזיקה ב"אבל הוא כל כך לא בסדר ואיך הוא מצפה שככה נתחתן".
קשה לי לצאת מהפוזיציה של מערכת היחסים הזו ולחשוב בהקשר הרחב אבל כנראה שזה גם דפוס שמלווה אותי במערכות יחסים אחרות.
בגדול נראה לי אם אני אוותר על זהות הקורבן או על העמדה הזו של הקורבן אני אצטרך להיות כנה עם עצמי ולקחת אחריות מלאה על המעשים שלי, להיות החלטית, להיות אקטיבית וזה מרגיש כמו עול.
בכלל בחיים שלי אני מנסה להימנע מהחלטות גורליות ומשינויים כמו מאש (כשבעצם אי ההחלטה היא גם החלטה).

[עירית_לוי]

[פלונה_אלמונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית, ראיתי שהגבת לי בדף באתר השיתוף ועניתי שם. תודה
אם יהיה לך יותר נוח, אני יכולה להעביר את הדיון בינינו לפה (ומקסימום אפשר שאעביר את ההודעות, ככל שיהיו, לדף השני בהמשך).

[עירית_לוי]

כן, אשמח.
נראה לי שזה יקל אם נפריד.
אחרי שתעבירי לכאן, תוכלי לספר לי פה מה שלומך ואיפה את היום מאז שהתכתבנו בפעם האחרונה?

[פלונה_אלמונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עירית
שמחה לראות שענית. מעתיקה את חלק מההודעות שהיו לכאן (מקווה שיעבור חלק כי אני לא מכירה מאוד את התשתית של האתר) ונמשיך את הדיון.

[פלונה_אלמונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולגבי מה שלומי ואיפה אני נמצאת עכשיו אז קצת קשה לי לתאר במדויק מה קורה.
לכאורה אנחנו בתקופה טובה, כלומר, יותר מדברים, יותר סבלנות אחד כלפי השני, פחות ביקורת פחות צעקות ועצבים.
היו גם כמה סיטואציות שבהן חשבתי הנה הוא הולך לאבד את הסעיף אבל הוא נשאר רגוע ו/או שראית שבהתחלה הוא נלחץ, מתחיל להוציא את זה עליי ואז לוקח רגע שניים ומשנה פאזה.
מנגד עדיין היו אירועים.
העניין הוא שבדיוק בתקופות שבהן מתחיל להיות טוב אז קורים שני דברים:

1. אני מתחילה לחוש חרדה - מזה שאני לא יודעת להחליט, מזה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, מזה שאני לא יודעת מה אני לעזאזל רוצה ממנו והאם אי פעם אני באמת ארצה להתחתן או שאני משלה את שנינו פה
2. הוא מצפה להתקדמות משמעותית ומתחיל להלחיץ אותי על החתונה והילדים ואכן אתמול הוא העלה את הנושא. הפעם עוד הצלחנו לא לריב מאוד אבל כן הייתה שיחה לא מאוד נעימה.

עוד דבר שדי מעיק עליי בימים האחרונים הוא שאני מרגישה שאני חייבת לדבר על זה ולא מסוגלת עם אף אחד.
יש לי חברה אחת שקצת חשפתי למה שקורה בינינו, היא אמרה לי להיפרד ממנו וברגע שלא עשיתי את זה די הוציאה אותי מהחיים שלה.
(ומלכתחילה אין לי הרבה חברים קרובים בכלל מאוד קשה לי להתחבר לאנשים. אני נחמדה וחברותית אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה באמת להתחבר ואז אני בקשר עם אנשים כי אנחנו באותו החבר'ה אבל לא כי יש לנו קשר אחד על אחד.)

[עירית_לוי]

פלונה אלמונה,

_בגדול נראה לי אם אני אוותר על זהות הקורבן או על העמדה הזו של הקורבן אני אצטרך להיות כנה עם עצמי ולקחת אחריות מלאה על המעשים שלי, להיות החלטית, להיות אקטיבית וזה מרגיש כמו עול.
בכלל בחיים שלי אני מנסה להימנע מהחלטות גורליות ומשינויים כמו מאש (כשבעצם אי ההחלטה היא גם החלטה)._
אני מבינה.
בואי נפריד כאן בשיחה בין אחריות לבין אשמה. אני חושבת שזה יקל עליך לקחת את האחריות שאת רוצה, ובעקבות כך גם יקל עליך לוותר על עמדת הקורבן מול בן זוגך, וגם באופן כללי בחיים במערכות יחסים אחרות, כולל זו שלך עם עצמך.
אם לקיחת אחריות פירושה להיות אשם ולא בסדר – זה לא משהו שמישהו אי פעם ירצה לקחת על עצמו .

מהות ההפרדה הזאת אומרת שאם את מביטה על החלק שלך בעניין, או האם והיכן טעית, את לא מגיעה באופן אוטומטי למסקנה שאת לא-בסדר בגלל זה. את לא אשמה בזה. את כן יכולה לבדוק מה היית רוצה לשנות בעתיד, מה היית רוצה ללמוד לעשות אחרת. וגם – להבין שאם טעית זה לא מוריד מערכך, ולא הופך אותך להיות ראויה לעונש בשום צורה.

למשל, כרגע, את יכולה לקחת אחריות על היותך לא החלטית. את לא לא-בסדר בגלל שכך את מתנהלת ולא אשמה בזה. סביר להניח שאת פועלת כך משום שנקיטת עמדה היא אפשרות מבהילה מדי. לקיחת אחריות במקרה כזה תהיה להחליט לטפל בפחדים ובכל מה שמונע ממך לבחור בחירה ביחס מערכת היחסים הזאת.

כל עוד הוא כזה לא בסדר אני לא צריכה לעצור ולחשוב במה אני לא בסדר או איפה אני טועה. אני כן עושה את זה, כן חושבת על כמה אני לא הוגנת כלפיו בהתנהלות שלי וגם מרגישה לא מעט אשמה על זה אבל תמיד אני מחזיקה ב"אבל הוא כל כך לא בסדר ואיך הוא מצפה שככה נתחתן".
אשמה היא חוויה שאנחנו נוטים להתנהל מולה כמו מול גחל לוהט שלפחות אדם אחד בסיטואציה חייב להחזיק בו. אם הוא נופל לידינו אנחנו מנסים - כמה שיותר מהר - להעביר אותו לידי אדם אחר. אפשר לתת לגחל הזה פשוט להישמט לקרקע . כלור, להוציא לגמרי את האשמה מהמשוואה ולבדוק איפה את רוצה לשנות את ההתנהלות שלך, בלי קשר אליו. וגם, בואי נניח שההתנהגות שלו היא לגמרי "בסדר" (="הוא לא אשם בכלום"). במקרה כזה זה לא הופך אותך לאשמה. אפשר שהוא לא יהיה לא-בסדר וגם את תהיי לא לא-בסדר.
לקיחת אחריות זה לא לחפש איפה טעית ואיפה את לא בסדר, אלא מה את רוצה שישתנה מכאן ואילך. מה את מוכנה לקחת על עצמך.

האם ההבחנה בין אחריות לבין אשמה בהירה לך?
זו נקודה שכדאי לחדד לפני שממשיכים.

_אני מתחילה לחוש חרדה - מזה שאני לא יודעת להחליט, מזה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, מזה שאני לא יודעת מה אני לעזאזל רוצה ממנו והאם אי פעם אני באמת ארצה להתחתן או שאני משלה את שנינו פה
הוא מצפה להתקדמות משמעותית ומתחיל להלחיץ אותי על החתונה והילדים ואכן אתמול הוא העלה את הנושא. הפעם עוד הצלחנו לא לריב מאוד אבל כן הייתה שיחה לא מאוד נעימה._
הלחץ הזה גם לא נעים וגם לא מקרב אותך להחלטה, אלא דווקא להיפך.
מה נחוץ לך כדי לתת לעצמך את הזמן? כדי לתת לעצמך את הלגיטימציה להתלבט ולהמתין עד שתגיע וודאות? מה יתמוך בך לעשות את זה?

[פלונה_אלמונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם ההבחנה בין אחריות לבין אשמה בהירה לך?
כן ולא.
כלומר, הרבה פעמים קשה לי לעשות את ההפרדה. אני לפעמים מנסה לומר לעצמי שאני לא "אשמה" ולא הוא "אשם" ושיש פשוט סיטואציה וצריך לחשוב איך לגשת אליה אחרת אבל לא פעם זה לא ממש הולך ואז יותר קל לי להאשים אותו (מה גם שהוא באמת אשם )

_הלחץ הזה גם לא נעים וגם לא מקרב אותך להחלטה, אלא דווקא להיפך.
מה נחוץ לך כדי לתת לעצמך את הזמן? כדי לתת לעצמך את הלגיטימציה להתלבט ולהמתין עד שתגיע וודאות? מה יתמוך בך לעשות את זה?_
הלחץ באמת לא נעים ולא עוזר. מן הסתם גם כשהוא מלחיץ אותי אז כמובן שזה נובע מהלחץ שלו ולרוב זה מלווה בריבים ואז ההשפעה היא הפוכה, לרוב רק מגביר את ה"לא" וממש לא את הכן.
ולגבי מה נחוץ לי כדי לתת לעצמי את הזמן והלגיטימציה. לא בטוחה. וסליחה שאני עונה בלי לענות אבל הבלבול גדול.

[עירית_לוי]

שלום לכולן,
בגלל עומס אני מגיעה לכאן לעיתים רחוקות, ואז המרווחים בין תגובה ותגובה הם גדולים.
אני מצטערת על כך.
אני רואה שעדיף שפשוט אומר כעת שברגע שאוכל - אחזור , ואז יתאפשרו שיחות רצופות וזורמות.

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה,

בכיף, ותודה על זה שאת כאן.

[עירית_לוי]

חזרתי לקרוא ולכתוב פה
אם מישהי/ו רוצה לשאול, לברר ולחשוב יחד בדף ביד רכה, אז בשמחה.
וכמובן שגם בדפים אחרים.

[ציל_צול*]

ברוכה השווה מאוד מאוד @}

[עירית_לוי]

[יולי_קו]

!!!

[פלונית*]

או , ככה פותחים שנה !

[עירית_לוי]

תודה לכולכן על קבלת הפנים החמה.
איזה כיף לחזור ככה

[יונת_שרון*]

[אורית*]

ברוכה השבה @}

[עירית_לוי]

תודה

[בשמת_א*]

[קור_את*]

ברוכה השווה!

[עירית_לוי]

תודה

[אישה_במסע*]

עירית

קראתי עכשיו שוב את הפוסט "לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל", ויש לי הערה קטנונית.

קראתי פעם שבעבר, ילדים של מלכים או אצילים גודלו תוך ידיעה שכנראה מתישהו בעתיד ינסו להרעיל אותם, אז ההורים שלהם, כדי למנוע את זה, נתנו להם לשתות כל יום מנה קטנה של רעל, כשהם העלו את המינון בהדרגה. כדי לפתח חסינות. גוף האדם הוא מכונה מופלאה, והוא יכול להסתגל להמון דברים, כמעט לכל דבר. כולל לצריכה קבועה של רעל... כך מפתחים חסינות כלפי רעל (זה לא עובד עם כל דבר - זה לא היה עובד עם כספית. אבל עם ציאניד למשל זה יכול לעבוד).

כשקראתי את הכותרת חשבתי שהמטאפורה עובדתית לא מתאימה - מי שצורכת כל יום מנה קטנה של רעל תפתח חסינות, מי שכל יום מלקה את עצמה לא תפתח חסינות. או שבעצם כן? הרי אנשי הגישה הקשה נוזפים בעצמם כל חייהם, ויש לא מעט אנשים שמאמינים בגישה הזו, והיא עובדת אצלם. מצד שני, אלו ממש לא האנשים ששואפים לא לעשות דברים כדי לרצות אחרים או את החברה, ולפתח הערכה עצמית שלא תלויה בדבר. הערכה עצמית שתלויה ברצף של השגים שהם השיגו מתאימה להם מאוד (ובמידה לא קטנה, על זה גם מבוססת הערה עצמית).

כאמור, זו הערה קטנונית - זה ממש לא הנקודה המרכזית במאמר. אבל זה צרם לחובבת ההיסטוריה, המדע והדיוק שבי.

[עירית_לוי]

כן, בהקשר של סיפורי הנסיכים הללו המטאפורה באמת לא מדוייקת

[לב_שומע*]

ולדעתי, לפעמים אנשים באמת מתרגלים ומפתחים סבילות לרעל וזה לא תמיד לטובתם. במקום שבו לאדם אחר זה ייראה מחוץ לכל הקווים האדומים של מה שהדעת סובלת, להם ללכת משם ייראה כמו "בריחה" מ"התמודדות" עם "החיים האמיתיים".
זה סוג של חוזק שאחרי שהוא כבר קיים שווה לראות מה לעשות איתו ואיפה הוא יכול להיות שימושי, אבל לכתחילה לא הייתי רוצה לראות אותו נבנה. הוא מנוגד לחיישנים מסויימים.
אלה האנשים שבאופן מפתיע דווקא כן מצליחים לעבוד לאורך שנים במערכות שוחקות עם בוסים בלתי נסבלים שאף אחד לא יודע להסתדר איתם. נגיד.
עירית,

[אישה_במסע*]

וזה לא תמיד לטובתם
אני לא יודעת כמה המטאפורה מדוייקת, אבל נסיכים שפיתחו סיבולת לרעל על ידי הרעלה מתמדת, באמת לא סובלים מתופעות שליליות. כלומר, אין התמודדות. הדוף שלהם מעכל ציאניד מילדות, מבחינתו זה מזון רגיל, אין רעל.
מה שאת מתארת נשמע לי כמו אנשים שהכאיבו להם בנקודה מסויימת, והם בורחים מלהודות בכאב הזה. אם הם ייברחו, הם יצטרכו להודות שכואב להם, וזה אומר להודות לא רק בכאב הנוכחי, אלא כנראה שעוד ערמה שלמה של כאבי ילדות, שיהרגו אותם.

זה לא סבילות לרעל, זה משהו אחר לחלוטין. מנגנון הדחקה.

ולראיה - עבודות כאלו גורמות לנזק בריאותי מדיד. לו הייתה להם סבילות, לא היה נזק בריאותי.

[עלומה*]

רק להגיד שאני מחייכת כשאני רואה את השם שלך במה חדש.
שיהיה לך אביב מלא פריחה.
@} @} @}

[עירית_לוי]

הייייי תודה רבה!
כיף לראות אותך פה. גם השם שלך מחייך אותי .

[נוסעת_סמויה*]

ח' היה המום כשעבר מאחוריי וזיהה איפה אני לפי הגרפיקה.
"חשבתי שזה הכי 2008"

[עירית_לוי]

גדול!

[נוסעת_סמויה*]

אבל האמת, למרות שאני לא מבקרת בתכיפות יש משהו לא רק בעומק החשיבה ותפיסת העולם שכאן, אלא גם במבנה של דפי ויקי לפי נושאים, שמאד מתאים לצורך שלי לעבוד על נושאים שונים בחיים, לחפש מידע ולייצר מידע...

[עירית_לוי]

נכון...
לחיי באופן! וגם לחיי פייסבוק ששמר אותנו בקשר בין לבין

[נוסעת_סמויה*]

@}

[עירית_לוי]

לכבוד הקיץ הקליניקה שלי התחדשה. ראו כאן.
מוזמנים ומוזמנות

[אור*]

_לכבוד הקיץ הקליניקה שלי התחדשה. ראו כאן.
מוזמנים ומוזמנות_
מקסים ומזמין! תתחדשי @}

[עירית_לוי]

תודה אור

[קרן_שמש_צהובה*]

עירית,
תודה על הקישור לפוסט על אהבת אמת
הוא נתן לי הרבה
אהבתי במיוחד את המשפט אהבה שכזאת מאפשרת לנו לחיות בשלום עם עצמנו.

קראתי פעם איזה שיר באנגלית, שאני מחפשת כבר שנים, והוא היה למעשה הצוהר שלי לטיפוח עולם פנימי משל עצמי,
השורה היתה משהו כזה (לא בטוחה האם הציטוט מדוייק):
I donwt want to keep in a closet shelf
Not good things about myself

[עירית_לוי]

קרן שמש צהובה,

נתן לי הרבה
אני שמחה! ותודה בחזרה
ויופי של שורה באנגלית...

[אישה_במסע*]

קראתי את הסיפור האישי הזה של אישה עם הפרעת האכילה שלה. ואז, לקראת הסוף, היא משפרת על המטפלת שלה, שהמליצה לה להרגיש את הרגשות שהיא הדחיקה ודכאה, ופשוט לתת להם להיות. וזה הזכיר לי את הגישה שלך. וחשבתי - כל הדרכים מובילות לרומא. וגם - איזה מן עולם זה יהיה, כשהגישה (כבר לא רק) שלך תהיה חלק מהמיינסטרים, מה שלומדים באוניברסיטה ונתקלים בו כשהולכים לפסיכולוגית. מה שטמוע באגדות ובסיפורים ובביטויים מחיי היום יום, כמו שהקונספט של תת מודע ופסיכואנליזה הם חלק מהתרבות עכשיו?
עולם ששווה לצפות לו, לא? @}

[עירית_לוי]

עולם ששווה לצפות לו, לא?

כן. ויש היום לא מעט גישות שמכוונות ל-לאפשר לרגשות להיות.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

היי עירית,
העליתי נושא בדף שלי שאשמח לשמוע את דעתך עליו, אם מתאים...

[עירית_לוי]

בשמחה .
כווני אותי בבקשה החל מאיזו הודעה להתחיל לקרוא.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מה-14.6 בבקשה...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם את עובדת גם עם גברים?

[עירית_לוי]

אתה מתכוון לליווי תהליכים טיפוליים עם גברים? אז כן, כמובן

[ציל_צול*]

אהובה שאת...

[יולי_קו]

עירית,
אשה אחת עם לב ענק, נדיבות שופעת.
מתרגשת ממה שכתבת ל רוצה להבריא.

[ענת_גביש*]

[רוצה_להבריא*]

עירית .היקרה,
מאחלת לך ולבני משפחתך היקרים גמר חתימה טובה.
שנה טובה וחג שמח.

[עירית_לוי]

תודה רבה יקרה
שנה טובה, מיטיבה ומבריאה לך

[בשמת_א*]

תתחדשי! ממש מושך לקרוא את כל האתר שלך! בדיוק הודעת על אתר חדש ביום הולדתי, אז לי זה נראה כמובן יום מוצלח במיוחד (-:

[עירית_לוי]

תודה רבה בשמת יקרה
ויום הולדת שמח! שנה מבריאה, מצמיחה ומיטיבה

[בשמת_א*]

אמן (-:

[דפנה*]

באיחור ניכר, מעבירה לך זר:
אנאסיסטד בביח (2018-02-07T11:02:59)

_{{{}}(אה, מי אני? אחת מרבות שעזרת להן, באחת מרבות מתחפושותיי){{}}}

[עירית_לוי]

ואוו. מרגש.
תודה על הזר ועל העדכון

[כנרת*]

הגיעה עונת העיריות (-: כל כך נעים לראות אותן בכל מקום. זקופות כאלה, אציליות, ובו בזמן כל כך עדינות ונוגעות ללב

[עירית_לוי]

ואוו... תודה,
איזו הפתעה משמחת ומחממת לב

[יולי_קו]

שלום עירית היקרה,
כיף להפגש איתך ועם הפנינים שלך!
אני לומדת ממך המון. תודה.
בקשר להודעה ליונת, לדעתי אולי כדאי להוסיף הודעה בדף ׳איפה פה מדברים עם העורכות׳ או בדף הבית של יונת.
יום נפלא!

[עירית_לוי]

תודה יולי קו על המילים החמות ועל העצה (אכתוב ליונת).
כיף לפגוש פנים מוכרות אחרי כל כך הרבה זמן

[עירית_לוי]

מצרפת קישור מאמר חדש שכתבתי, שנקרא הַפִּרְצָה בַּגָּדֵר
ושמתייחס לשאלה - האם כעס יעיל בהצבת גבולות?

[כנרת*]

נפלא עירית, תודה @}

ובקטנה: כשאני קוראת אותך אני תמיד מתפעלת מאוד בין השאר גם מהניקוד המדויק. זה מסוג הדברים שעושים לי טוב בעיניים, ולא רבים מקפידים עליהם. ברור לי שהוא מדויק לא סתם מעצמו אלא בגלל שלך עצמך חשוב לדייק, אז מקווה שתקבלי בשמחה הגהה קטנה למקרה חד-פעמי של חוסר דיוק: פסקה שנייה, שורה ראשונה - נַעֲשֶׂה (או בזמן עבר נַעֲשָׂה).

[עירית_לוי]

תודה רבה כנרת על המילים החמות,
ובטח שמקבלת בשמחה את ההגהה. מעריכה את זה. יתוקן בקרוב.

[עירית_לוי]

מאמר ישן / מחודש שלי -
על איך לוודא שאנחנו לא צוברים עוד ועוד משקעים ומטענים מההתנסויות היומיומיות, אלא צומחים מהן:

הדפוס שיצרב בי מחר בבוקר

מוזמנים לקרוא

[פלונית*]

תודה

[עירית_לוי]

[עירית_לוי]

רוצה לפרגן פה לליהי ביתי המהממת שבעוד כמה ימים תהיה בת 20, על ''עבודת קודש'' שהיא עושה כבר כמה שנים בליווי נערות מתבגרות לחיזוק הביטחון העצמי שלהן.

אז אם יש לכם בנות נוער בבית אתם יכולים להציע להן לעקוב אחריה באינסטגרם או בטיקטוק.

ליהי מציעה סדנאות קבוצתיות וגם חומרים חינמיים אונליין.

הנה אחד הסרטונים האחרונים שלה שמזמין נערות לחזק את הביטחון העצמי ותפיסת הערך שלהן. ומשם אפשר לעבור לפרופיל עצמו עם כל התכנים.