מעניין מאיפה יש לה בכלל בראש רעיון כזה, שאת אמורה לשחק איתה
נראה לי מדודה שלה
לגבי הלמהר לדעתי היא הסיקה את זה בעצמה,כי אני באמת הרבה ממהרת ומאיצה בה. כנראה שהיא כמוני בבסיס-מתארגנת לאט לאט,וזה חוץ מזה שהיא ילדה שילדים הם כאלה. ואני יודעת שאני מתארגנת לאט ולכן אני כל כך לחוצה כשיש לי סיטואציה שאני צריכה להתארגן.
למשל השבוע לקחתי את הקטן לחוג, ואחרנו לחוג, למרות שניסיתי להתארגן הרבה זמן לפני ולצאת, ולא הצלחתי עם כולם. כי הם חזרו והיו צריכים לאכול ודי מיד לצאת שוב לחוג. אז להאכיל את כולם ולנקות טיפונת אחר כך, והקטנה תמיד עייפה בזמן הזה וצריכה קצת לינוק, ואני צריכה לקחת כמה דברים. והקטן עד שהוא נועל נעליים ושוטף פנים. פחדתי שהוא יגיע מאוחר ואז יהיה לו קשה להכנס, ורציתי להגיע כמה דקות קודם. בסוף אכן אחרנו, אבל להפתעתי הוא נכנס די יפה לחוג והשתלב לו בכיף.
ואני בדרך הייתי כל כך עצבנית שאנחנו מאחרים,גם כי לא היה לי נעים מהמורה,אבל בעיקר כי חששתי מתגובת הילד לזה, וכמובן הוצאתי עליהם את העצבים,כמה שזה לא הגיוני, אמרתי להם:"אני עצבנית,כי יצאנו מאוחר ואנחנו מאחרים,וקראתי לכם מלא פעמים ולא התארגנתם" משהו כזה. מתח כזה רק יכול לגרום לילד להרגיש עוד יותר גרוע בחוג,וגם תוך כדי שהתעצבנתי קלטתי את זה, ובכל זאת..
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
כל כך קשה לי לעמוד בלחצים. אני פשוט יוצאת מדעתי.
לגבי מעצבנת - טוב נו... את באמת מעצבנת, את אמא, לא? מי אמור לעצבן אם לא אמא?
שעשע אותי מה שכתבת
אבל באמת? באמת אנחנו אמורות לעצבן?
בעלי חושב כך שהורים זה הורים וממילא לא נהיה בקשר טוב עם הילדים שלנו.ולכן אין מה לעשות מאמץ, כי גם ככה מה שלא נעשה הם יתרחקו מאיתנו ולא ירצו בקשר איתנו ולא ירצו לדבר איתנו כשיגדלו,והם לא יהיו קרובים אלינו ולא ירצו להיות פתוחים איתנו. כי ככה זה הורים וילדים. וככה שנינו עם ההורים שלנו ואין מה לצפות בכלל. אני בדעה שזה יכול להיות אחרת,שיש לי חברות שהן כן בקשר טוב עם ההורים שלהן, שילדים כן יכולים להיות קרובים להורים שלהם. אז אני רוצה שיהיה אחרת,אבל לא מצליחה. כל כך עקום לי כל הזמן. בעיקר עם הגדולה,אבל גם עם הקטן אני מרגישה שמתחיל להשתבש יותר ויותר.
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
כל כך אני רוצה והורסת את הכל, עם הלחץ שלי, עם העומס שלי, עם הצורך שלי בזמן לעצמי , עם הכעסים שלי שאני מוציאה עליהם.
קשה כשהם אומרים בקול את מה שאנחנו חושבת על עצמנו בתוך תוכנו
קשה כל כך. כל כך נכון. זה בדיוק מה ששיתק אותי וכאב לי. כל אחר הצהרים הייתי ביאוש,שאין תקווה ושאני אמא גרועה וממהרת שלא מתחשבת בילדים שלה וזהו, ושאני אפילו לא בכיוון להשתפר בעניין הזה,אני רק כועסת על עצמי אבל לא מתקדמת שם בכלל.
ולכן, למול הקול הזה שהיא משמיעה באה איזה דרישה שתתחילי להכיר בטוב שבך, להצמיח קול פנימי שידע להגיד במה את טובה וכמה טוב יש בך, שיתנגד לקריאות האלה שבאות הרבה מבפנים ועכשו מקבלות גם הדהוד מבחוץ, מבינה ?
תודה שכתבת
אני מרגישה הפוך בדיוק. אבל זה כל כך מתחבר לי ל
ביד רכה , לא מצליחה לחשוב אפילו שהגיוני לעשות דבר כזה-לקבל את עצמי כך, רק חושבת שאני צריכה להשתנות וכמה אני לא טובה איך שאני.
ותוך כדי שאני כותבת אניחושבת:מה באמת? באמת את לא טובה בכלל? באמת הבת שלך לא יכולה להרגיש שאת משתדלת בשבילה? ואולי זה העניין-איך שהבת שלי מקבלת את זה. כי אפילו מול בעלי אני יכולה להשתדל ולומר לו שאני משתדלת וזה יתקבל כי אני משתדלת, כי הכוונות חשובות. אבל מול הבת שלי, אני מרגישה שהכוונות לא חשובות, כי התוצאה של איך שהיא מרגישה היא כזאת לא משהו,אז מה זה חשוב הכוונות?
אני מניחה שאם הדברים משפיעים עלייך, זה אומר שהם נוגעים באיזה עצב חשוף?
אוהו, כן
_מה מאפשר לנו להחליט אם לצחוק בקול גדול, משוחרר, מצלצל, להניף את הילד ה"סורר" אל על ולהגיד לו "אתה צודק! צודק, צודק, צודק" (בתקווה שכאן יש צווחות שמחה\פחד של הילד). ולדגדג אותו, ולמולל אותו ולהסביר לו שככה זה הורים, אם לא מזכירים להם שחשוב לשחק, אז הם רק ממהרים ודואגים, דואגים וממהרים. וזה באמת חשוב, לשחק. במה נשחק היום?
או לחלופין - להרגיש נעיצה אחת, עמומה ומאוד כואבת בלב, מסכין שלא הושחז מעולם._
מאוד יפה מה שכתבת. וכתבת את זה נורא יפה.
מה מונע ממני באמת להגיב ככה? איזה מחסום יש שם שמונע כל כך תגובה כזו? (כשעם הקטנה היא יכולה להופיע יותר. למשל אתמול כשהיא קמה ושיחקה לה באמצע הלילה וצחקה אליי לא צחקתי אליה חזרה בהתחלה, כי כעסתי והייתי מיואשת בתוכי מהסיטואציה, אבל אחרי כן כן חייכתי אליה קצת, כן ערסלתי אותה והתייחסתי אליה באהבה ועדינות, אבל לא שיחקתי איתה ולא התלהבתי ממנה כרגיל כשהיא עושה דברים חמודים,כי מבחינתי זה לילה וזה לא הזמן,וזה מה שאני משדרת לה בעיניי)
יש שם מחסום שאני נורא מנסה להבין. מחסום שבנוי מדאגות, מלחצים,מפחד מהעתיד, מהמחר,מהאחר כך, מכל הדברים ה'לא עשויים' שצריך לעשות,מכל מה שעלול להשתבש,מכל מה שצריך להספיק,מכל מה שאין וחסר.
יש לי היום הרבה מה לכתוב
אולי אמשיך עוד מעט
(הקטנה עוד ישנה:-))