שאלות לתמרוש בנושאים התפתחותיים

[ללו*]

מזל טוב יקרה @}
אני ילדתי כמה ימים אחרייך, ואם במקרה יתפנו לך מתישהו כמה דקות לתת לי קצת מידע - אשמח מאוד (ואם לא יתפנו, אבין כמובן (-: גם אני שם):
האם ידוע לך על תנוחות מסוימות במנשא שמקדמות החזקת ראש אצל תינוק היפוטוני? יש לו ראש גדול וכבד, וכרגע נראה כאילו המשימה קצת גדולה עליו... הרופאה אמרה לחזור אליה בגיל חודש ואז נחליט על פיזיותרפיה, אבל הייתי רוצה להתחיל כבר בעצמי לסייע לו.
תודה!

[תמרוש_רוש]

ללו יקרה,
מזל טוב!

העצה הראשונית שלי היא: אל תתחילי עכשיו.
קודם כל, חכי עם המנשא עד שהוא יהיה בן ששה שבועות. לא בגללו, בגללך. אל תתחילי עכשיו עם נשיאה אינטנסיבית, כי רצפת האגן שלך צריכה להחלים. וכרגע, הרצפה שלך יותר חשובה מההיפוטוניה שלו.
תזכרי שבששת השבועות האלה, צריך להעדיף כמה שאפשר מנוחה
זו תקופה קריטית בשבילך!!
בשבועות האלה, שכיבה עדיפה על ישיבה וישיבה עדיפה על עמידה, ועמידה והליכה צריכות להיות מוגבלות בזמן (בשבוע הזה, לא יותר מ- 20 דקות פר שעה. בשבוע השלישי 30 דקות, וכן הלאה). עמידה או הליכה עם משקל עלייך מכבידה מאוד על הרצפה, ועדיף לצמצם אותן למינימום ההכרחי.

מבחינת התינוק, אם לדבר באופן כללי, תנוחות זקופות מאפשרות לרכוש שליטה בראש, בנטרול מסוים של כוח הכובד. למשל בטן-אל-בטן ותנוחת הלוטוס. כך שזה יותר קל ומהנה לתינוק מאשר תנוחת שכיבה על הבטן המפורסמת.
אבל מכיוון שמדובר בתינוק היפוטוני, ולא ברור דרך האינטרנט כמה הוא היפוטוני, אני הייתי אומרת שעדיף למצוא פיזיותרפיסטית או מרפאה בעיסוק עם ניסיון בתינוקות שגם יש לה רקע ו/או אהדה למנשאים, ולשאול אותה.
מה גם שהוא כל כך רך עכשיו, הוא עדיין צעיר מדי ללוטוס, וגם בטן-אל-בטן עם מרחב משחק לראש עשויה להיות מוקדמת מדי בשבילו. אז אני לא רוצה להמליץ.
עדיף שימליץ מישהו שיכול לראות אותו בעיניים

ו... טונוס נמוך זה משהו שמלווה אותך שנים. טוב להתחיל עם מודעות והתערבות מוקדמת, במידת הצורך, אבל באמת אין לחץ לעשות את זה כל כך מוקדם.

[ללו*]

תודה רבה על התשובה מאירת העיניים! את כותבת כל כך יפה @}
דווקא לא שכחתי שאני במשכב לידה - איך אפשר, אחרי כל מה שכתבת בדף על רצפת האגן? אבל יש גם אבא בבית, ולכן המנשא כן רלוונטי (ולפעמים לפעמים גם אני נושאת אותו, כשאין מנוס, אבל לא יותר מכמה דקות). האמת היא שמהדברים שלך דווקא נראה לי שעד כה הייתי יותר צדיקה מהאפיפיור (-; התאמצתי (וזה אשכרה מאמץ!) כמעט בכלל לא להיות על הרגליים, והנה את כותבת ש{{}}בשבוע השלישי 30 דקות, וכן הלאה - אני עכשיו מתחילה שבוע שלישי, ושלושים דקות לשעה זה בעצם אומר שאני יכולה כבר להיות בעמידה/הליכה חצי מהזמן! זה לא מעט בכלל, חשבתי שאין דבר כזה במשכב לידה. אז אולי אנכס לי את תפקיד שטיפת הכלים בחזרה (-:
ורק עוד בירור קטן לגבי עידוד השליטה בראש (בירור כללי, לכל התינוקות - הבנתי היטב שלתינוק הספציפי הזה את לא יכולה לייעץ באופן כזה): אני אוהבת גם להחזיק בידיים בתנוחות זקופות, למשל להוצאת אוויר אני יושבת ומחזיקה אותו עומד באוויר מולי, תופסת משני הצדדים עם תמיכה מינימלית לראש. אז גם בתנוחות כאלה יש תועלת, או דווקא במנשא?
שוב תודה, ועוד צרור ברכות @}

[תמרוש_רוש]

אני אוהבת גם להחזיק בידיים בתנוחות זקופות, למשל להוצאת אוויר אני יושבת ומחזיקה אותו עומד באוויר מולי, תופסת משני הצדדים עם תמיכה מינימלית לראש.
גם אני (כאמא) אוהבת תנוחות כאלה
וכן, לעניין התפתחות השליטה בראש בהחלט יש בהן תועלת, בערך באותה מידה כמו תנוחות דומות במנשא. למעשה, כמו שאני רואה את זה, אין הבדל משמעותי לצורך העניין בין נשיאה בידיים לבין נשיאה במנשא - העיקר הוא מה התינוק מקבל, עד כמה התנוחה זקופה, כמה תמיכה יש לגופו, כמה משחק יש לראש וכו'.
(בכלל, כאמא אני ממש לא אוהבת להשכיב תינוק רך על הבטן על הרצפה, זה נראה לי הצקה. אם בכלל, אני מעדיפה להשכיב אותו על הברכיים שלי כך שהוא יכול להסתכל מסביב, וכמעט תמיד בשיפוע, כך שהרבה יותר קל לו להרים את הראש ולסובב אותו לצדדים. אה, כן, ועם התינוק הספציפי הזה אני גם מחליפה כיווני הסתכלות כל דקה בערך, אם לא יותר, כי נראה שזה מה שהוא רוצה.
אחרי שהוא רכש את היכלת להרים את הראש ולהשעין משקל על הידיים, הוא יכול ליהנות מלהיות על הרצפה).

נראה לי שעד כה הייתי יותר צדיקה מהאפיפיור
מעולה!! מעולה מעולה מעולה!!! תמשיכי ככה.
עכשיו, תראי, העניין של הגבלת זמן, קצת קשה לי לתפוס את זה (כמה בדיוק מתוך מה), אבל להבנתי, בכל שעה נתונה אסור לך לעמוד+ללכת יותר מחצי שעה.
וזה לא אומר שכל שעה נתונה את יכולה לעמוד/ללכת חצי שעה.
את מבינה את ההבדל?
עד סוף ששת השבועות, תקף הכלל של להעדיף ישיבה על פני עמידה, שכיבה על פני ישיבה, ומנוחה רבה ככל האפשר, בכל הזדמנות אפשרית.

לעניין רחיצת כלים, תנסי לחכות עוד קצת . ותזכרי (משהו שאני אישית לא לקחתי בחשבון יום אחד) שאנחנו נוטות לספור את כל הרגעים של עמידה והליכה בהקשר של משימה ספציפית, אבל שוכחות להכליל בתוך זה את כל ההליכות מהמטבח לסלון לשירותים לחדר השינה, ואת כל הרגעים שאת עומדת ומסתכלת על הבלגן סביבך ומנסה להחליט על איזו עשירית ממנו להתנפל בדקות המעטות שאת מקציבה לעצמך, או העמידה בזמן שאת מנסה להיזכר איפה הארנק / השמיכה של התינוק / חבילת החיתולים החדשה... הבנת את העיקרון. ליומיום שלנו מתגנבת הרבה יותר עמידה ממה שאנחנו סופרות. זה קצת כמו האמהות שלא סופרות את כל הביסים של השאריות של הילדים שלהן שהן אוכלות בלי להרגיש... אחרי שאת מקזזת את כל זה, תאמיני לי, כבר לא יישאר לך זמן לרחיצת כלים

עוד בהקשר הזה: אי אפשר לסמוך על איתותי הגוף. כיוון שאזור רצפת האגן מעוצבב מאוד בדלילות, איתותים מהאזור הזה מאוד מאחרים להגיע. ובתכלס: אם את מרגישה תחושת כובד או עייפות באזור, סימן שהיית צריכה להפסיק את המאמץ הרבה הרבה קודם.

(את יכולה להעביר את זה לדף של רצפת נאגן אם בא לך...)

[ללו*]

אוקיי, שוב למדתי הרבה. תודה @}
להעביר את זה לדף של רצפת האגן - בעיקרון רעיון טוב, אבל -- אחרי משכב הלידה, הולך? <ללו מפהקת מול המחשב>
אגב, את יודעת שאין בוויקיפדיה ערך "משכב לידה"? אם פעם יבוא לך לתרום לעולם...

[תמרוש_רוש]

, את יודעת שאין בוויקיפדיה ערך "משכב לידה"?
וואו, עכשיו נתת לי מוטיבציה לפרויקט...
בואי נסכם, שמתישהו, אחת מאתנו תעביר את הדברים האלה לדף רצפתאגן. מתישהו

[ללו*]

את יודעת מה עלה בדעתי? שכשיגיע מתישהו לא אעביר לדף על רצפת אגן, אלא אפתח דף חדש, על משכב לידה (לא מצאתי כזה, רושמת לי ליתר ביטחון לחפש יותר טוב, בשמות אחרים). נכון שיש חפיפה גדולה בין משכב לידה לחיזוק רצפת האגן, אבל שניהם חשבים מספיק כדי לעמוד בפני עצמם. לחיזוק רצפת האגן יש עוד היבטים חוץ ממשכב לידה, ולמשכב לידה יש עוד היבטים חוץ מרצפת אגן. ויש לי המון מה לשתף על משכב הלידה שלי, ומקווה שגם לנשים אחרות יש. אז לדעתי כדאי שיהיה דף כזה, וכמובן שתהיה בו גם הפניה לדף על רצפת האגן. מה אומרת?
אבל אוף, זה באמת יהיה מתישהו{{}}, אני לא מספיקה כלום.

[מאי*]

תמרוש רוש, בהמלצתה של תפילה לאם הייתי שמחה להתייעץ איתך בכובע שלך כמרפאה בעיסוק...יש לי ילד בן שנתיים וחצי בתהליכי אבחון של בעיה בוויסות חושי (כנראה טיפוס 'מחפש גירויים'). הבעיה הקשה ביותר שלו היא גירוי בפה - הוא נושך המון, גם אחרים וגם את עצמו. הגננת שלו נתנה לו מוצץ (שהוא לא לקח בתור תינוק, גם לא ינק), והציעה לתת לו ללעוס גזר, מלפפון וכדו', וכן למצוץ קרטיבים. תפילה אומרת שלדעתה יש גם נשכנים מיוחדים - לא כאלה לתינוקות - לילדים עם בעיה כזו. את יודעת איפה ניתן להשיג אותם? יש לך טיפים נוספים? אודה מאד-מאד על כל הצעה ורעיון. הבעיה הזו (נשיכות...) מקשה עליו ועלינו מאד...

[תמרוש_רוש]

מאי,
הנה מה שמצאתי בחיפוש בגוגל:
http://adhdshop.co.il/category/%D7%9E%D ... %95%D7%AA/
את יכולה לשאול גם בפורום אוטיזם בתפוז, איפה להשיג (אני מכירה משווקים באוסטרליה, לא בישראל)
טיפים? לראות מרפאה בעיסוק עם ניסיון בגיל הזה ובבעיות האלה. הנקודה היא ששווה ונחוץ להסתכל על התמונה הכללית - מתי הוא נושך, מה הטריגרים לנשיכה, כי יכול להיות שזה באמת פרופר "חושי" ונשכן יעזור, אבל יש סיכוי גדול שיש גם פרמטרים אחרים בעסק (עייפות, קושי בתקשורת, סיטואציות חברתיות מסוימות, רעב, רמת רעש בחדר, שעמום, אנא-עארף), ואז פתרונות אחרים יהיו יעילים יותר מאשר נשכן.

(פעם היה לי קליינט שאמא שלו רצתה כל מיני מוצרים לוויסות חושי, כי הבעיה היתה שהיה לו מאוד קשה לחכות בחדר ההמתנה של התקלינאית תקשורת שלו. אחרי שדיברנו על העניין הזמנתי לה כמה פריטים, אבל עד שהם הגיעו האמא חזרה לעבודה, האבא התחיל לקחת את הילד לקלינאית, והבעיה נעלמה כלא היתה. למה? כי האמא היתה לחוצה להגיע בזמן והגיעה תמיד 15 דקות לפני הטפול, והילד השתגע. האבא הגיע אתו 2-3 דקות לפני, ולא היתה שום בעיה. אני התפדחתי כהוגן. לשאול את השאלות הנכונות זו אומנות)

[תמרוש_רוש]

אה, כן: הנשכנים שבקישור, עד כמה שראיתי הם להלבשה על קצה עפרון, אבל יש נשכנים שאפשר לתלות על הצוואר כתכשיט או לענוד על פרק היד. תשאלי בפורום אוטיזם או מרפאה בעיסוק.

[מאי*]

תמרוש רוש, המון תודות על התשובה!

[תמרוש_רוש]

בכיף

[מאי*]

תמרוש רוש, אם אפשר שוב שאלה בכובע המרפאה בעיסוק יש לי ילד בן שלוש ורבע עם קושי מאובחן בוויסות חושי. בכל הררי המידע שקראתי על התסמונת ועל הדיאטה הסנסורית, לא מצאתי שום התייחסות למצב שבו הילד מסרב לעשות את הדיאטה! למשל, המרפא בעיסוק רוצה שאעבוד איתו בבוקר חצי שעה לפי הדיאטה הסנסורית שהוא המליץ עליה. הוא קם בחמש ורבע, בערך, אז לכאורה יש מספיק זמן (הולך לגן בשמונה וחצי-תשע בדרך כלל) בפועל, אם אני מצליחה לעבוד איתו עשר דקות זה טוב...יש לו את התוכניות שלו לבוקר: לשבת בחלון ולראות את הזריחה, לעקוב אחרי כל אוטובוס ומשאית מרעישים שעוברים, לרכוב על האופניים שלו ברחבי הבית, לאכול ארוחת בוקר ארוכה, לשחק בתוך הארון בגדים שלי ( שהוא קורא לו 'האוטו שלי'), לצייר וכו'. אז נכון שאני יכולה לעשות התאמות קטנות במה שהוא רוצה לעשות ולתת לו גזר חי ללעוס לגירוי אוראלי, ולהתייחס לאופניים כחלק מהגירויים שהוא צריך...אבל זה פשוט לא תוכנית מסודרת ולא במינונים המומלצים. גם יש גבול להתערבויות שאני יכולה לבצע: הוא בדרך כלל אוהב לצייר בעט, כך שלכפות עליו צבעי אצבעות לא תמיד יילך...אז מה, להיכנס איתו למאבק כוח? הוא ילד החלטי שיודע טוב מאד מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה. אגב, אני בהחלט טיפוס יצירתי ועושה כמיטב יכולתי להפוך את הפעילויות למעניינות עבורו, אבל הוא, מצידו, יש לו את סדר הבוקר שלו ובבקשה שלא אתערב...ואז הוא הולך לגן ובשעה אחת כשאני באה לקחת אותו אני מוצאת צוות ממוטט (גננת ושתי סייעות) שאומרות שהוא נושך כל היום ומתרוצץ מדבר לדבר ולא נשמע להוראות. אבל כמובן שהן לא יכולות - או מוכנות - לעשות לו את הדיאטה הסנסורית בגן והוא גם לא זכאי לשום סיוע בשעות האלה. פלונטר. יש לך ידע או רעיונות על מצבים כאלה?

[תמרוש_רוש]

היי מאי,
אז ככה:
קודם כל: לא ראיתי את הילד ולא עושים אבחנות באינטרנט וגו'. השלימי את החסר ותעבירי דרך המסננות שלך.
אז ככה, בואי נחשוב קצת על מה זאת אומרת דיאטה סנסורית.
בעיה בוויסות חושי זאת אומרת שהילד מתקשה לקלוט ולפענח ולארגן אינפורמציה שמגיעה אליו דרך החושים.
האנשים שהמציאו את הדיאטה הסנסורית חשבו שאם ניתן לילד גירויים חושיים ספציפיים שיתאימו ליכולת הקליטה והעיבוד שלו - זה יעזור לו לארגן את עצמו, להגיב לכל שאר העולם ולאט לאט ללמוד איך עושים את זה ברמת מערכת העצבים.

הנקודה היא שדיאטה סנסורית - כמו כל דיאטה - צריכה להתאים לצרכים האינדיווידואליים של הבנאדם.
בסיפורי טיפול מוצלחים את רואה את זה יפה מאוד: הילד מתנהג כך-וכך, המרפאים מציעים סוג מסוים של גירויים והילד פשוט מסתער עליהם כי הוא מרגיש איך הם "מזינים" את המערכת שלו במזון התחושתי שהוא זקוק לו. בעצם זה לזהות את הצרכים שהילד מבטח בהתנהגות לא-הולמת (נניח, להתנגש בילדים אחרים ולקפוץ עליהם) ולעזור לו להיענות לצרכים האלה באופן בונה ונאות מבחינה חברתית וסביבתית (נניח זמן טרמפולינה או פינת כריות ופופים).

ככלל, אם ילד מסרב לדיאטה הסנסורית, הנחת העבודה הראשונה שלי תהיה שמשהו לא נכון, לא מדויק, בדיאטה.

תשמעי, אני ממש לא רוצה לדבר סרה במטפל שלכם. הבעיה היא ש"התחום הסנסורי" זה אחד התחומים המעורפלים והנזילים יותר שאפשר בכלל לעבוד עליהם, מבחינה מקצועית. יש היום (טוענות כמה נשות מקצוע) גם אבחון-יתר של בעיות סנסוריות, ואולי גם התייחסות לדברים רק במונחים סנסוריים ולא במונחים של כל התמונה התפקודית. אז לפעמים יש לנו, אנשי המקצוע, נטייה לחשוב רק במונחים של פטיש ומסמר, כשמה שבעצם צריך זה מברג, או סביבת עבודה אחרת.

אתן לך דוגמה: ילד בא אלי עם קושי לשבת ולחכות כקליניקה של הקלינאית תקשורת שלו. אני חשבתי רק במונחים של גירויים סנסוריים במצב הזה, והצעתי לו כל מיני אביזרים תחושתיים לפרק הזמן הזה. כעבור חודש אני רואה אותו שוב ומה מתברר? שאין שום בעיה. למה? כי עד אז, אמא שלו היתה לוקחת אותו למרפאה ובאה 15-20 דקות מוקדם יותר כי הי היתה לחוצה לא לאחר, והילד היה מטפס על הקירות. אבל בינתיים אמא התחילה לעבוד והאבא התחיל לקחת אותו לטיפול, והוא היה מגיע 2-3 דקות לפני הזמן ולא היתה שום בעיה.
פאדיחה מקצועית ואני מתערבת אתך שזה קורה להרבה אנשים.

ומה קורה עם הילד שלך? לא יודעת. אבל אפשר לחשוב בכמה כיוונים:

• לחשוב מחדש על כל פריט בדיאטה שניתן לו, ומה השאיפה להשיג דווקא בפריט הזה ולא האחר, והאם באמת ה]פריט הזה נותן את התוצאות הרצויות. איך למשל צבעי אצבעות ב-7 בבוקר ישפרו את התפקוד שלו בעשר בבוקר בגן? אני הייתי מצפה לראות השפעה יותר מיידית, בתור התחלה (צבעי אצבעות על הבוקר עוזרים לו לצלוח את כל שגרת הבוקר עם פחות ריצות או כעסים). וההנחה היא שכמות מצטברת של השפעה מיידית גם תתן לו השפעה חיובית בטווח הביבוני, ואחר כך גם בטווח הארוך.

אבל אם אין השפעה מיידית לטובה, סביר להניח שזה לא הדבר הנכון (בזמן הנכון, באופן הנכון וכו').

• לחשוב על דיאטה סנסורית באופן שמשתלב באופן ההרמוני ביותר האפשרי עם חיי המשפחה שלכם, הבית שלכם, הלו"ז שלכם וכו'. אם זה לא נבנה בתיאום מלא עם המערכת המשפחתית - זה לא יהיה ישים, חבל על הזמן וההמלצות.

• והאופציה הכי חשובה בעיני: להרחיב את טווח ההתייחסות לילד הזה. יכול להיות שהבעיות שלו הן לא רק ב"עיבוד סנסורי". יש גם את הרמה ההתנהגותית והתגובה האישית שלו למערכת מסוימת שהוא נמצא בה... וגם אם כן וגם אם לא, פתרונות טובים לשיפור ההתנהגות בגן עשויים להיות דברים שמעבר לנישה של "מתן גירויים ספציפיים בשעה ספציפית". למשל: הוא לא נשמע להוראות - אז לפתח עם הגננות גישה למתן הוראות ש"ייכנסו" יותר בקלות למערכת שלו ושיהיה לו יותר קל לקלוט ולהיענות אליהן.

הוא נושך כל היום? זה יכול להיות תוצאה של שילוב של הרבה דברים, לא רק סנסורי. מתי הוא נושך? מה הטריגרים? את מי? איך? איפה? איזו הבעה יש לו על הפרצוף בשניה לפני שהוא נושך? איך הגננות מגיבות?
אם הנשיכה היא תוצאה של אך ורק צורך סנסורי, אז לתת לו גזר לכרסום בארוחות וצמיד נשיכה לענוד על היד עשויים לעזור לו. אבל מי אמר שזה רק זה? אולי זה שילוב של צורך אוראלי, ביחד עם תסכול מההתנהגות של הילד השני, או רצון למשוך תשומת לב, או קושי להגיד מה הוא רוצה באותו רגע, או תגובה לכך שהיו יותר מדי ילדים על המגלשה באותו רגע, ואז לכל אחת מהסיבות מתאימה תגובה אחרת, בתחום אחר. למשל, לתת לו אוצר מילים ותרגול מתי להשתמש בו ואיך, או קביעת חוקים יותר ברורים בקשר ללקיחת תורות על המגלשה כך שיהיה יותר מרחב, או מערכת של מתן יותר פידבקים חיוביים להתנהגות טובה מצד הגננות (שאולי בשלב הזה מתייחסות אליו אך ורק כשהוא עושה משהו לא בסדר? וכשהוא בסדר, הן נושמות לרווחה ומתעלמות ממנו ופונות לילדים אחרים? צריך להפוך את ההתנהגות הזאת על פיה, כדי לשנות התנהגות שלו!)

הולכת, אמשיך אחר כך

[מאי*]

וואו, תמרוש רוש. עוד לפני ההמשך: המון תודות על ההשקעה! התשובה שלך הבהירה לי כמה דברים שהייתי מבולבלת לגמרי לגביהם.

תראי, המרפא בעיסוק טען שהנשיכות התכופות אצלו התחילו כצורך חושי, אבל ממשיכות כבעיה התנהגותית: כלומר, הוא התרגל אליהן בגלל הצורך החושי ומשתמש בהן מעבר לזה. כששאלתי את הגננות בגן מתי הוא נושך הן בהתחלה טענו שאי אפשר לראות שום טריגר, הקדמה, וכו'. בסוף הצלחתי להבהיר שהנשיכות מתחלקות כך: עשרים אחוז כדי להשיג משהו (רוצה משאית שיש לחבר, החבר לא רוצה לתת, הוא נושך) ושמונים אחוז הגננות טענו שהן נשיכות מסתוריות לחלוטין, של ילדים שבכלל לא דיברו איתו או שיחקו איתו, ילדים בכלל לא מהגן שלו. ואז התברר לי כך:

לגן יש חצר משותפת עם עוד שני גנים של ילדים גדולים יותר. כולם יוצאים ביחד להפסקה - בערך מאה ילדים. לכל גן יש רשמית תחום שלו, אבל אין גדר בין התחומים הקרובים ומכל מקום אפשר לראות את כל הילדים ובפועל הם מתערבבים. במקביל, שמעתי ממנו תלונות שהוא לא רוצה לצאת לחצר, שהחצר מגעילה, ושיש שם ילדים שהוא לא יודע את השם שלהם. אחרי שאמרתי לגננות לעקוב אחרי החצר כטריגר אפשרי, הן אמרו לי שכן, הוא מתנהג בסדר עד מצויין בבוקר, ופשט יורד מהפסים כשיוצאים לחצר ומתחיל לנשוך על ימין ועל שמאל ילדים מגנים אחרים. לפעמים זה ממשיך גם כשחוזרים מהחצר בתוך הגן.

למזלי הייתי עם הבן שלי ארבעה חודשים בבית לפני שהגן התחיל, אז אני יודעת שיש לו, בשלב ההתפתחותי הזה, צורך ללכת לפינה שלו בשקט ולהיות עם עצמו אחרי עומס חושי (גם אם זה משחק שמאד נהנה ממנו) בבית הוא עושה את זה לבד או מבקש, אבל בגן אין אפילו רבע פינה שקטה. זה חדר אחד גדול, וחצר אחת, וזהו. אפילו מטבח אין...שום מקום להתחבא בו, לסגור את הדלת. כלום. התאוריה שלי כרגע היא שהיציאה לחצר ההמונית (שאין בה אפילו הרבה מקום להשתחרר - רק חול ומגלשה וחצי) מציפה אותו חושית וגורמת להתקף הנשיכות. האם זה הגיוני, לדעתך? בעלי טוען שהוא גם רואה בילדים האחרים פולשים, מאחר שהוא ילד די טריטוריאלי...

שאלת הפתרונות מורכבת. כרגע אני מציעה להם לתת לו מסטיק כשהוא יוצא לחצר - לפחות הפה יהיה עסוק. ואולי גם להסביר על הילדים מהגנים האחרים. רציתי שישאירו אותו בגן לפחות לתחילת זמן החצר לזמן שקט עם פלסטלינה או משהו - אבל זה הוא לא מסכים, כי הגננת הראשית יוצאת החוצה עם הילדים ורק אותה הוא אוהב - הוא שונא את כל הסייעות, שאחרי שבוע בגן הודיעו לי שהוא צריך סייעת צמודה (שהוא לא זכאי לה לפי שום קריטריון...) ושמעולם לא היה בגן ילד שממשיך לפתוח ארונות שאמרו לו שאסור או מקשקש על הקירות כשמאיימים לקחת ממנו את הלורדים על התנהגות לא טובה...

אם לסכם: יש שלוש בעיות עיקריות: 1. נשיכות כשכנראה היציאה לחצר היא טריגר 2. נשיכות כתגובה לרוגז/כדי להשיג משהו 3. סקרנות בלתי פוסקת ורצון לגעת בכל דבר ולבדוק כל דבר (חיפוש חושי?) בניגוד להוראות. הגן רוצה שנחזור למרפא בעיסוק שיוסיף גם טיפולי ריפוי בעיסוק אישיים על הדיאטה הסנסורית, וכן טיפול רגשי/תרפיה באמנות וכו'. מה את אומרת? והאם נראה לך שדיוק בדיאטה הסנסורית יכול לעזור פה? (ושוב: המוני תודות!! )

[תפילה_לאם]

התאוריה שלי כרגע היא שהיציאה לחצר ההמונית (שאין בה אפילו הרבה מקום להשתחרר - רק חול ומגלשה וחצי) מציפה אותו חושית וגורמת להתקף הנשיכות. האם זה הגיוני, לדעתך?
כקוראת מהצד זה נראה לי סופר-הגיוני! אני לא מבינה איך שאר הילדים מתמודדים עם זה!

ועד שתמרושרוש תוכל לענות, רוצה להציע אוהל קטן כזה (מהסוג שמוכרים מלא בכדורים של ברכת כדורים) או מנהרה מתקפלת וכיו"ב, שיוכל לחכות לו בגן כדי למלא את ה{{}}צורך ללכת לפינה שלו בשקט ולהיות עם עצמו אחרי עומס חושי .

[מאי*]

וואו, תפילה, יש לך מושג איפה אפשר לקנות משהו מתקפל כזה? כי בדיוק אתמול הצעתי לגננת לקנות בית ילדים מפלסטיק לגן והיא נאלצה לדחות בצער כי באמת הגן פצפון לגמרי ואין טיפת מקום לזה. אבל משהו מתקפל אולי עוד יצליחו לדחוף...

[קול_פעמונים*]

יש אוהל באיקיאה, אפשר לבדוק באתר שלהם.
(מתנצלת שלא מביאה קישור).

[אמא_צעירה*]

אפשר לכאורה בכל חנות צעצועים... אצלנו יש, מאי, ואני חושבת שאת יודעת איפה אני גרה... אם זה מספיק זמין לך, יש סכויים טובים שיהיה יותר זול.
אם רלוונטי לגבייך, תכתבי לי בדפבית שלי ואשאיר לך שם כתובת אלמונית שאני משתמשת בה לפעמים אתן לך את הפרטים

[תפילה_לאם]

המממ. איקאה... אפילו זה יכול לבוא בחשבון, לדעתי: details]חבית מרשת type[/po]=1&itemid={ECA88935-A4A0-4BB0-847D-22C577467B58}

















































יש לי אחת כזאת בבית. מאחסנים בה גרביים לפני זיווג ופיזור, והקטן שלי אוהב להיכנס אליה אפילו כשהגרביים בפנים. והיא מתקפלת ונסגרת בסקוצ'ים לעיגול שטוח. ואני מניחה שאפשר לפרוש מבחוץ מגבת או שמיכה או משהו לתוספת הפרדה ופרטיות.
מנהרה ממש אפשר כנראה להשיג בחנויות לציוד של גנים, ג'ימבורי וכו'.
הנה מה שמצאתי בגיגול ראשוני:
http://www.erezchen.co.il/products-page ... 7%AA-k402/
ואולי אפילו רק לעטוף אותו באזה בד עבה ולאפשר לו לברדס אותו - יעניק לבנך אפקט דומה?

[תפילה_לאם]

רואה שהקישור למוצר איקאה לא מדויק - חפשי בתוך "חדרי ילדים" - "פתרונות אחסון" וגללי עד שתראי "KUSINER קוסינר סלסילת רשת עם מכסה אדום".

[תמרוש_רוש]

המרפא בעיסוק טען שהנשיכות התכופות אצלו התחילו כצורך חושי, אבל ממשיכות כבעיה התנהגותית.

נשמע הגיוני מאוד.

לגן יש חצר משותפת עם עוד שני גנים של ילדים גדולים יותר. כולם יוצאים ביחד להפסקה - בערך מאה ילדים.
...היציאה לחצר ההמונית (שאין בה אפילו הרבה מקום להשתחרר - רק חול ומגלשה וחצי) מציפה אותו חושית וגורמת להתקף הנשיכות.
את צוחקת עלי.
ארגז חול ושתי מגלשות למאה ילדים?
תגידי, זה עומד בכלל בתקן?
לא פלא שהוא מתחרפן.
(סתם לשם הסקרנות, גיגלתי תקנים לתכנון גני ילדים ומצאתי מסמך שאומר, שבחצר של גן (אחד!) צריכים להיות מגלשה, ארגז חול וחביות. כלומר, חצר שמשרתת שלושה גנים צריכה שטח ואביזרים פי שלוש. וסליחה, אבל לדעתי האישית התקן הזה נמוך להחפיר. בכל גן שעבדתי בו פה היו יותר מתקנים מזה)

_הוא מתנהג בסדר עד מצויין בבוקר, ופשט יורד מהפסים כשיוצאים לחצר ומתחיל לנשוך על ימין ועל שמאל ילדים מגנים אחרים. לפעמים זה ממשיך גם כשחוזרים מהחצר בתוך הגן.
הוא רואה ילדים אחרים כפולשים - ילד טריטוריאלי
אני יודעת שיש לו, בשלב ההתפתחותי הזה, צורך ללכת לפינה שלו בשקט ולהיות עם עצמו אחרי עומס חושי_
נפלא. את יודעת בדיוק מה קורה, ולמה זה קורה, ואיך היה אפשר למנוע או לצמצם נזקים.
עכשיו נשאלת השאלה מה ניתן לעשות במצב הנתון.

תשמעי, כרגע אני לחלוטין מנוטרלת מלחשוב באופן פרודוקטיבי, כי אני פשוט נורא נורא נורא נורא נורא נורא כועסת. מה זה צריך להיות? כאילו, סליחה? לדחוף מאה ילדים שלא מכירים זה את זה לתוך חצר אחת, עם רבע מהמתקנים הדרושים, בלי פינות משחק נפרדות, בלי עיצוב מתאים שיכול לקלוט את כולם, ולהעניש את מי שמתחרפן מזה? סליחה???? הלו, זה אנשי חינוך פה???
ובאותה רוח:
הגן רוצה שנחזור למרפא בעיסוק שיוסיף גם טיפולי ריפוי בעיסוק אישיים על הדיאטה הסנסורית, וכן טיפול רגשי/תרפיה באמנות וכו'. מה את אומרת?
אני אומרת שזה כסת"ח, ניסיון לתת למישהו אחר לפתור את הבעיה שאתה יצרת, וזה יועיל כמו כוסות רוח למת.

זהו, פרקתי... עכשיו בואי ננסה להתמודד עם המציאות

תשמעי, כרגע הבעיה היא התגובה שלו למצב בחצר. הדרך הכי יעילה להתמודד עם זה היא לעבוד ישירות על המצב בחצר, לנסות למצוא פתרונות ושיפורים בכל הרמות האפשריות (הגננות, הילדים, הסביבה החומרית, החוקים והתקנות - וגם הכלים האישיים שניתנים לו). אני באמת לא רואה איך טיפול רגשי אינדיווידואלי בסביבה אחרת יעזור לו להתמודד עם חצר של 100 ילדים - ילדים צעירים פשוט לא טובים בלהעביר מיומנויות חדשות ממצב X למצב Y, בייחוד אם המצבים שונים זה מזה באופן כל כך דרסטי. אז אלא אם כן המטפל/ת שלו יגייסו איפשהו 20 ילדים וידחסו אותם אתו בחדר, ואז יתרגלו אתו אופני תגובה והתמודדות, אני לא רואה איך טיפול כזה יביא שינוי משמעותי.

מה כן יכול לעזור? אי אפשר לתת לו "פינה משלו" בחצר, כי רוב הסיכויים שהילדים האחרים פשוט יפלשו לשם בבלי דעת וזה רק ייצור עוד חיכוכים.
הייתי גם רוצה לראות את החצר הזאת כדי לחשוב יעיל... בכלל, לבקר בגן ולראות מה המשאבים, מה מהגבלות, איפה יש פוטנציאל בלתי ממוצה שאפשר לעבוד אתו - יכול להיות מאוד מאוד מועיל. האם המרפא שלך עושה "ביקורי גן" ומיומן במתן המלצות (ריאליות!!) לגנים? האם הגננות יהיו פתוחות לביקור כזה?
אילו היה אפשר, פתרון אחד הוא ליצור בחצר "פינה שקטה", מגודרת ותחומה היטב, ולקבוע חוק שהפינה משרתת, נניח, 4-5 ילדים בכל רגע נתון (תלוי בגודל ובמתקנים שיש בה), ואז לקבוע שילדים (מכל הגנים) יכולים להיכנס לפינה הזאת בתורות. כמובן שאז צריכה להיות גננת/סייעת שיושבת על השער ומווסתת את העניין. דבר כזה היה נותן לו לכל הפחות פרקי זמן כלשהם בתחום יותר מוגן ויותר שקט (גם אם חלק מהזמן הוא לא יוכל להשתמש בה כי ילדים אחרים ירצו גם).

אפשרות נוספת היא להבנות את המשחק בחצר, כך שלילדים יתאפשר יותר להכיר אחד את השני ולפתח יחסים ביניהם. אם, למשל, תהיה גננת או סייעת אחת שמציעה משחק מובנה כלשהו לילדים, והמשחק הזה מאפשר להם להכיר זה את זה בשם, או ליצור מגע תחת הנחייה וכללים ברורים (ולא בג'ונגל של הסתדר-כפי-יכולתך) זה עשוי לעזור. נניח משחק בסגנון יש לנו תיש, או דג מלוח, או אפילו משחק בכדור שבו עומדים במעגל וכל ילד אומר את שמו וזורק לילד אחר תוך שהוא שואל אותו "איך קוראים לך?" (בסיבוב שני אפשר לשאול שאלות אחרות כמו "איזה אוכל/משחק/תכנית טלויזיה אתה הכי אוהב" וכו'). זה לא צריך להיות חובה, ובטח שלא כל הילדים ירצו או יוכלו להשתתף בזה. זו הזדמנות, הזמנה, משהו שיכול לענות על הצרכים של הרבה ילדים, לא רק הוא, ולהוריד באופן כללי את רמת האגרסיביות והרעש הכללי.

וכמובן, יש את המעבר מהחצר בחזרה אל הגן. נתנו לך פה רעיון טוב, האוהל המתקפל הזה (לי יש אחד במחסן, קניתי בשלושה דולר בחנות צדקה, רוצה? ) או מנהרה. באמת, באמת באמת ששווה להשקיע מחשבה ביצירת מקום כזה, כי שוב, זה יכול לשרת גם ילדים אחרים, לא רק אותו. וזה העניין: הרבה פעמים כשיש ילד עם "צרכים מיוחדים" אז מתחילים לחשוב רק במונחים של הצרכים של הילד הזה, ואז יש כביכול קונ]ליקט בין הצרכים שלו לצרכים של שאר הילדים. אבל אם עובדים נכון, אז מסתבר שהרבה פעמים אפשר ליצור פתרונות שישרתו את כלל הילדים, ובעיקר את כל הילדים שיש להם קושי כלשהו, גם אם לא מאובחן. "פינת הירגעות" היא דוגמה קלאסית לזה. את רוצה להגיד לי שהוא היחיד בגן שזקוק לפינה כזאת? פחחחח.

אם פינה פיזית כזאת ממש איננה אפשרית, אז אפשר ליצור אחרי החצר "פינת שקט" שתחומה בזמן. כלומר, חמש דקות שבהן, אחרי שהילדם נכנסים בחזרה, מעמעמים אורות, מוציאים כריות או מרבדים, שמים מוסיקת דולפינים או מדיטציה או משהו, ונותנים להם חמש-עשר דקות להניע את עצמם בקצב שהולך ונהיה רך יותר, איטי יותר ורגוע יותר, עד לרגיעה.
(בשביל זה צריך גננת או סייעת עם יכולת להשתמש בקול שלה כדי להשרות אווירה כזאת... אם אין - למצוא קלטת עם הנחיה, דמיון מודרך לילדים או אפילו סיפור כלשהו שעושה את אותה העבודה)

שמעולם לא היה בגן ילד שממשיך לפתוח ארונות שאמרו לו שאסור או מקשקש על הקירות כשמאיימים לקחת ממנו את הלורדים על התנהגות לא טובה...
טוב, כאן יש במובהק בעיה התנהגותית.
של הסייעות
אם הוא פותח ארונות שאמרו לו שאסור, אז הפעולה צריכה להיות בשני מישורים:
א. לתקשר לו את האיסורים וההגבלות באופן אפקטיבי יותר (למשל: שלטים ויזואליים ברורים בסגנון "אין כניסה"), ללמד ולתרגל את הציפיות והחוקים - עם כל הקבוצה. (שוב, לימוד מובנה ותקשורת ברורה יועילו להרבה ילדים, לא רק לו)
ב. כשהוא עושה את זה (או כל דבר אסור אחר) - לדעת איך להגיב.

אבל יש כאן בעיה בסיסית יותר: אני חושבת שמשהו בסיסי שחסר לו באופן נואש, זה קשר חיובי טוב עם יותר אנשי צוות.
כמה סייעות יש בגן?
כרגע, הוא שונא אותן והן "שונאות" אותו. "שונאות", לא באמת, אלא במובן שהן לא יודעות איך להסתדר אתו, חשות אזלת יד אתו, ו - ניחוש מושכל - מגיבות אליו רוב הזמן בדרך של גערות, איומים וסנקציות, ו- עוד ניחוש - יש ביניהם מעט מדי אינטראקציות חיוביות.
זו לא סביבה שמעודדת או מאפשרת התנהגות טובה.

עכשיו, אני כותבת מתוך מה שלמדתי על http://www.cdcregion2.org/images/PyramidModel.jpg]מודל[/img] הפירמידה לפיתוח מיומנויות חברתיות והתמודדות עם בעיות התנהגות. אנא היכנסי לקישור - זה המודל. תגדילי על המסך ותנסי לקרוא את המילים הקטנות, שווה את זה.
עכשיו, כשאת מסתכלת על המודל הזה, את רואה שהוא בנוי כפיקמידה- יש רמות בסיסיות שתומכות ברמות שמעליהן.
הרמה הצהובה הכי בסיסית (Effective workforce) - תתעלמי ממנה כרגע. היא מדברת אל קובעי מדיניות.

במודל הראשוני, הם התחילו עם הרמה השניה. אז את יכולה לראות במודל שהרמה השניה הכי בסיסית היא Nurturing and Respective relationships - כלומר שלילד יהיו יחסים חיוביים עם המבוגרים בגן, יחסים שכוללים כבוד והערכה אליו. זה הנדבך הראשון, אם הוא לא קיים - לא יעזור אוהל פינתי וריפוי בעיסוק וכל הפצ'קריי. טוב, נו, יכול לעזור, אבל במידה מוגבלת.
מה זה כבוד והערכה? ברמה הכי פרקטית: אם תהיה סייעת אחת שתדאג, כל פעם שהוא מגיע לגן בבוקר, לברך אותו ב"בוקר טוב" ולשאול אותו שאלה אחת או להעיר הערה אחת מתעניינת עליו (למשל, מה הוא אכל לארוחת בוקר, או להתפעל מחולצת הדינוזאורים שהוא לובש, או לשאול אותו למה הוא רוצה להתחפש בפורים, או מה הוא יעשה בשבת הקרובה, או איך היתה השבת האחרונה, ולהקשיב לתשובה שלו - זה ייקח לה שלוש דקות כל פעם, אבל אם זה נעשה לאורך זמן ומתוך שכנוע עצמי (כלומר שהיא באמת מקשיבה לו ומתייחסת למה שהוא אומר, בשתי דקות האלה), האפקט יכול להיות מרשים. כי כשהסייעת הזאת תגיד לו מאוחר יותר באותו יום שאסור לו לפתוח את הארון, תאמיני לי, הוא יקשיב לה יותר. זו טכניקה פשוטה, יעילה מאוד מבחינת ניהול זמן, שבונה יחסים חיוביים.

המורה של הבן שלי, למשל, ראיתי אותה פעם אחת פוגשת את הכתה שלה בבוקר. היא אשכרה עברה מילד לילד, אחד אחד, ולכל ילד היא נתנה ליטוף על הראש (או היי-פייב, או טפיחה על הכתף), חיוך, ושתיים-שלוש מילים טובות. זה לא הרבה - אבל איזו התחלה זו ליום הלימודים! היא צובת את כל היום בצבע חיובי.

זה המסד הראשון.

המסד השני הוא - סביבה תומכת (supportive environment), במובן של הסביבה החומרית. אוהל קטן מתקפל הוא דוגמה לסביבה כזאת. שלטים מצוירים ברורים על הארונות שמבהירים לילדים למה יש להם גישה, ואילו ארונות הם 'לגננות בלבד', מה 'סתם אסור' ומה ממש מסוכן (למשל מטף, חומרי ניקוי, סכינים חדות) - גם הם חלק מסביבה תומכת.
כשהסביבה החומרית מעוצבת כהלכה, היא משדרת לילד באופן יעיל את הציפיות, האיסורים והנורמות החברתיות - וגם את הפוטנציאל.
סביבה משפיעה באופן עמוק ביותר על ההתנהגות, גם של ילדים וגם של מבוגרים.
למשל: שטח ריק ופתוח יעודד ריצה מהירה והשתוללות, שטח שמחולק לפינות יעודד משחק שקט יותר והתמקדות באביזרים שנמצאים בחללים השונים.

אחרי ששני המסדות החשובים האלה הונחו, מגלים פתאום שחצי מבעיות ההתנהגות (אם לא יותר) נעלמו להן.

ואז, בשביל החצי השני, אפשר להפעיל את המסד הבא בפירמידה, שהוא - ללמד באופן מכוון ומודע התנהגויות חיוביות, ולתת לילדים הזדמנות לתרגל את מה שהם למדו.
הנה למשל, בדף הזה יש דוגמה לסיפורים מלמדים, שכל אחד מהם נכתב במטרה ממוקדת ללמד משהו ספציפי. למשל "להשתמש במילים כשאני רוצה משהו". גננות יכולות לכתוב סיפור כזה, או שהמרב"ע יכול לכתוב סיפור כזה, והגננות יכולות להקריא אותו לילדים בשעת סיפור ואז לדבר עליו - עם דוגמאות מחי הגן, אבל בשפה חיובית ותומכת. (חיובית, כלומר שמעבירה לילדים את המסר מה הם יכולים לעשות, מה בסדר לעשות, מה רצוי לעשות, ולא מה "אסור" או "רע").

טוב, נראה לי שכתבתי מספיק ליום אחד...
מה דעתך עד כה?

<שולחת בלי צנזורה>

[תפילה_לאם]

אם לא הייתה תמרושרוש - מישהו היה חייב להמציא אותה!

[אמא_צעירה*]

אם לא הייתה תמרושרוש - מישהו היה חייב להמציא אותה!
ממש!!
תמרושרוש!! את כותבת כל כך מעשי וברור!!
(שלא נצטרך כלומר, שנזכה לגננות אנושיות וחושבות כמוך )

[מאי*]

בהלם מוחלט משפע הנדיבות והחוכמה בתגובה שלך, תמרוש רוש.
(והאינטואיציה שלך! אפשר לחשוב שהיית בגן...)
אקרא עוד כמה פעמים ואגיב בהמשך. תודה-תודה-תודה!

[מאי*]

_את צוחקת עלי.
ארגז חול ושתי מגלשות למאה ילדים?
תגידי, זה עומד בכלל בתקן?_


לא צוחקת עליך...זה גן חרדי בעיר חרדית. עוד נלחמתי שילך אליו כי באחרים התנאים עוד יותר גרועים – קרוואן ולא מבנה, סייעת אחת ולא שתיים (ההורים משלמים על הנוספת, כמובן), וכמובן, גננת פחות מנוסה ומוצלחת. התקן הוא צחוק. יש לך עיר מלאה ילדים ואין מספיק גנים שעומדים בתקן, ועכשיו יש חוק חינוך חובה מגיל שלוש, אז כל מה שלא מהווה סכנה אמיתית, עובר. הגן מאושר ל-32 ילדים ומשרד החינוך הכניס 35. זו המציאות. (ואין גנים פרטיים, אם רצית לדעת)


את רוצה להגיד לי שהוא היחיד בגן שזקוק לפינה כזאת? פחחחח

הוא מן הסתם לא היחיד, אבל כן היחיד שמגיב באלימות. זה לא שילדים לא דוחפים שם לפעמים, אבל בגדול האווירה היא מאד ללא סובלנות לאלימות, ובצדק. שוב, זה חברה חרדית, אז מגיל צעיר מתחנכים כמה זה חמור להרים יד או לפגוע פיזית במישהו, וכו'. התוצאה היא שגם ילדים עם בעיות בדרך כלל יפגינו סימפטומים אחרים. הילד שלי, שנושך כמה פעמים ביום, הוא המופרע הכי גדול מהבחינה הזו. ילדים אחרים שסובלים מרטיבים הרבה במכנסיים, למשל, או בוכים, או משתטחים על הרצפה בקריזה, אבל אלימות היא באמת מאד נדירה. אפילו בחצר משתוללים ורועשים, אבל בגדול לא אלימים. לכן הבן שלי מלחיץ את הצוות הרבה יותר מחבר שלו (שכן שלנו, שאני מכירה היטב) שהולך ומפתח מול עינינו אישיות נוירוטית (מרטיב כל יום בגן, מסגל מחוות גופניות מוזרות). הגננת באמת אכפתית ומקצועית והמליצה גם להורים של החבר לקחת אותו לטיפול רגשי, אבל זה לא מלווה בדחיפות שקיימת סביב הבן שלי. טוב, גם הורים אחרים לא באים להתלונן על שילד אחר בגן הרטיב, כן באים להתלונן שהבן שלהם ננשך...הנשיכות מ-א-ד מלחיצות את המערכת. פעם אחת גננת של גן גיל אחר, שבני נשך ילד בגן שלה, לקחה אותו איתה למנהל התלמוד תורה (גן גיל שלוש עד כיתה ח') כדי לדווח על התקרית וכדי שיטיף לילדון מוסר  הילדון היה משועשע לחלוטין מהפרוצדורה.
אני רוצה לדבר עם הגננת על ההצעות שלך לגבי פינה שקטה וזמן שקט. אדווח איך הולך. נבדוק גם אם המרב"ע עושה 'ביקורי גן'. הלוואי.
ולגבי הסייעות ומודל הפירמידה: זה נשמע לי ב-ד-י-ו-ק העניין. הגננת כבר היום מתנהלת כך, הסייעות זה סיפור אחר ויכול להיות מסובך לגרום להם לשתף פעולה. ואני יודעת שדברים לא יהיו חלקים עד שמערכת היחסים הזו תשתקם: כי אורי, שיהיה בריא, יודע להרגיש מי לא ממש אוהב אותו, ויודע לא פחות למרר את החיים לאנשים שהוא גילה שהם מעזים לא לאהוב אותו...
צריכה לחשוב גם על עניין ההוראות. רק כדי להבין: האם סיפורים ממחישים, שלטים ויזואליים וכו' עוזרים גם כשאין שום בעיית הבנה? הוא יודע שאסור, אבל בבית אנחנו אוסרים גישה כמעט רק למה שממש מסוכן/שביר, כך שהוא לא רואה שום סיבה להטות אוזן לאיסורים של הסייעות, שהן כולן לגבי חפצים שמשמשים את הגננת (ציוד לקבלת שבת, וכדומה) לא דברים מסוכנים ממש.
שוב מלא תודה. אני כולי נרגשת מהמחשבה וההשקעה שהקדשת לתשובה שלך!

[מאי*]

ורק רוצה להוסיף תודה לתפילה לאם, קול פעמונים ו אמא צעירה על המלצות היכן לרכוש את האוהל או משהו דומה. כנראה שמצאתי חנות באזור שמוכרת בדיוק את מה שאני צריכה - מחכה רק לאישור מהגננת...

[אמא_צעירה*]

מחכה רק לאישור מהגננת...
בהצלחה יקירתי, ואשמח אם תמשיכי לעדכן, כאן או בכל מקום אחר

[תמרוש_רוש]

האם סיפורים ממחישים, שלטים ויזואליים וכו' עוזרים גם כשאין שום בעיית הבנה?
בוודאי!
כי הציות להוראות לא מצריך רק הבנה. בתור התחלה, הבנה שאסור. אחר כך הבנה למה אסור (לא חובה אבל מאוד מועיל). אחר כך הבנה של מה כן לעשות. ואחר כך זיכרון של כל זה, ואחר כך שליפה של הזכרון הזה בדיוק כשצריך אותו, והיכולת של ההבנה והזכרון והשליפה לבוא בזמן המתאים על אף הסחות דעת למיניהן, ולגבור על האימפולסיביות שבלהושיט יד ולפתוח, ובסופו של דבר - מניעת מאבקי כוח ו"דווקא".
שלט ויזואלי עוזר בכך שהוא מהווה תזכורת מתמדת. הוא קופץ לך מול העיניים בדיוק כשאת מתקרבת לאזור הסכנה, ומזכיר לך באופן ידידותי ולא פולשני. הרבה יותר קשה לנהל מאבק כוח עם שלט נייטרלי, מאשר עם סייעת שמעירה לך בטון מעוצבן


הוא מן הסתם לא היחיד, אבל כן היחיד שמגיב באלימות. התוצאה היא שגם ילדים עם בעיות בדרך כלל יפגינו סימפטומים אחרים.
מובן. הנקודה שלי היא, שאם פינת הירגעות או זמן-שקט נחוצים לעוד ילדים (והם נחוצים לעוד ילדים, הימור בטוח), אז ממילא הגננות ירוויחו בגדול מארגון פינה כזאת. את רוצה להגיד לי שהן נהנות להחליף מכנסיים רטובים כל הזמן?
הנקודה שלי היא: שווה לשקף לצוות שהאינטרס שלהם בעניין די דומה לאינטרס של הילד - למצוא את המכנה המשותף בסיטואציה שבה נראה כאילו יש קונפליקט וניגוד אינטרסים.

כנ"ל לגבי בניית יחס אישי חיובי.
מה שאת יכולה לעשות, בתור התחלה, זה לתת לסייעות דוגמה אישית. דמייני לעצמך שאת הגננת והן הילדות שבטיפולך. איך היית בונה אתן יחס אישי חיובי? תשקיעי בזה קצת זמן, שבועיים שלושה, בלי שום ציפיות, ואחרי שאת מרגישה שהיחס ביניכן השתפר, ושהן נותנות בך יותר אמון, ושהן מרגישות שאת לטובתן ולא נגדן, תוכלי להתקדם לשלב הבא, ואז לשקף להן שמה שאת מציעה להן עונה על הצרכים שלהן (לקבל יותר יכולת השפעה על הילד ושיהיה להן יותר קל להתנהל אתו) לא פחות מאשר על הצרכים שלו.



אינטואיציה? לא, זה פשוט ידע וניסיון. ניסיון אישי שלי וניסיון מצטבר של הרבה נשות מקצוע דגולות.

[תמרוש_רוש]

שנזכה לגננות אנושיות וחושבות כמוך.
אמא צעירה יקירתי, אנושיות וחשיבה הן מיומנויות נלמדות.
אם לא היו מלמדים אותי, איך הייתי יודעת?
הידע קיים, יש מכמנים נפלאים של ידע רב ערך, מועיל וחשוב, אבל צריך לחפש ולמצוא ולהנגיש ולפזר אותו.
אני ממליצה בחום רב לכל מי שחושב שאמרתי דברים נבונים, להיכנס לקישור הזה:
http://csefel.vanderbilt.edu/
לקרוא, להחכים, ואחר כך להפיץ אותו ולספר עליו לכל גננת ובכל פורום הורי ו/או מקצועי שאתם מכירות.
זהו אתר האינטרנט של "המרכז לבניית בסיס רגשי וחברתי ללמידה בגיל הרך", בחסות אוניברסיטה כלשהי בארצות הברית. החוקרות והמדריכות של המרכז הזה נדיבות באופן בלתי רגיל עם המשאבים שהן פיתחו, והעלות כמויות מסחררות מהם לרשת - לשימוש חינם. אם היה אפשר לעניין בדבר הזה איזו אוניברסיטה ישראלית, שתיכנס לפרוייקט של תרגום והפצת חומרים משם, ואחר כך (כשנוצר עניין) גם להזמין מהם השתלמות מקצועית, זה היה כל כך עוזר לכל כך הרבה ילדים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

[תפילה_לאם]

להיכנס לקישור הזה:
אני בוודאי חושבת שכתבת דברים נבונים וגם נצרכים, ובכל זאת לא מוצאת עכשיו כוחות להתייגע בקריאה באנגלית.

[מאי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמרוש רוש: נכנסתי לקישור, וגם קראתי הרבה. יודעת מה? לוקחת על עצמי לנסות לעניין בזה גורמים אקדמיים. אעדכן אותך אם יצא מזה משהו. אם לא, אולי כדאי לתרגם לפחות חלק מהחומרים (ברשות, כמובן) ולשים להם קישורים פה באתר - אני עצמי עובדת (ביו השאר...) כמתרגמת ומוכנה להתנדב לעשות חלק מהעבודה, בע"ה.

[תפילה_לאם]

מאי, זה יהיה נפלא.

[תמרוש_רוש]

תפילה, אני יודעת שהאנגלית היא מחסום ענק להרבה אנשים. קל לי לשכוח איזה מחסום זה היה בשבילי, עכשיו שאני שוחה בשפה, ואני כל הזמן מזכירה לעצמי. ובכל זאת, אם משהו הוא טוב, אני ממליצה עליו, אנגלית או לא אנגלית. :-\

[מאי*]

תמרוש רוש, אני בעד. האמת שזה לא סותר ניסיון לעניין מוסדות אקדמיים בזה במקביל. אני רק רוצה לבדוק שבאמת מותר לתרגם את החומר. (כבר שמתי עין על כמה קבצי what works. הייתי שמחה גם לשמוע ממך, שמכירה יותר, עם אלה קטעים לדעתך כדאי יותר להתחיל)

אהבתי גם את הגישה שמנסה להפיק את המקסימום מהקיים. את יישמת אותה נפלא כשהצעת מה לעשות בגן וחצר בתנאים מחפירים כפי שתיארתי, בהינתן שזה המצב ראיתי שם גם תשובה עניינית ומפורטת לשאלה של גננת בגן/משפחתון עני עם מעט מאד צעצועים ומשחקים. זה סוג של ראליזם שנחוץ כשמדברים על מסגרות חינוך.

[תמרוש_רוש]

מאי, היתה לי עוד מחשבה: האם הגננות של שלושת הגנים ירצו ויוכלו לתאם שעות שונות ליציאה החוצה? ואז יהיה לילדים יותר מרחב. אני מתכוונת, למה כולם יוצאים באותו זמן? את מי ואת מה זה משרת?

[תמרוש_רוש]

<מאוד בקיצור, נוסעים לסידני>

[אמא_צעירה*]

בקשר לקישור כתבתי אתמול אבל הזוועה הזה לא הסכים לקבל את הטקסט (האינטרנט שלי. שבוע הבא מגיע הנתב החדש שלנו, ואז אוי ואבוי לו!!!! )
אפשר לנסות לתרגם אצל דוד גוגל, מסורבל אבל בדר"כ מספיק נותן כיוון.
זה לצברים כמוני שממניעי אידיאולוגיה לא למדו שפה נוספת (אידיאולוגיה??? עצלות D-: !!)

[מאי*]

האם הגננות של שלושת הגנים ירצו ויוכלו לתאם שעות שונות ליציאה החוצה?

כנראה שלא...הלו"ז הקדוש של גנים קובע שבעשר אוכלים ארוחת עשר ואז יוצאים לחצר, וכל הגנים מצייתים ללו"ז בקפידה. האמת היא שגם קשה להחזיק ילדים בחדר קטן יותר מידי זמן ברצף, ככה שאני לא רואה שחלק מהגנים יתנדבו לצאת באחת עשרה או בשתים עשרה (הם בערך שעה בחוץ, נדמה לי)

[ללו*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש כאן שניים שישמחו להתכתב. אני שולחת לך דוא"ל.

[אורי*]

הלו"ז הקדוש של גנים קובע שבעשר אוכלים ארוחת עשר ואז יוצאים לחצר,
מרגיז. הלו"ז הקדוש. לא חייבים לצאת יותר מאוחר אפשר גם יותר מוקדם. זה שווה את זה אם יש חצר יותר ריקה בזמן הזה (או שאולי הגננות גם נהנות להפגש זו עם זו...)
בגן של הבן שלי יוצאים פעמיים ביום בימים יפים. פעם אחת לפני המפגש ופעם אחת אחרי האוכל, ומי שנשאר לצהרון יוצא גם אחר כך. כולם מרוצים, לאף הורה אין תלונות על כך שהילדים יוצאים יותר החוצה. (לפעמים גם יוצאים לטייל) כמה שיותר בחוץ יותר טוב (בעיניי לפחות -הבן שלי כל כך צריך את זה)
(מתייחסת קצת באיחור, מה שלומכם בינתים?)

[מאי*]

הי תמרוש רוש, long time no see...זמן קצר אחרי ההתכתבות המועילה כל כך איתך (כלומר, התועלת כולה ממך...) התחלתי עבודה חדשה ואינטנסיבית מחוץ לבית, כך שלא היה לי זמן להתחיל לתרגם קטעים מהאתר כפי שרציתי לעשות. עדיין מקווה להגיע לזה, כשישתחרר קצת לחץ הפרוייקטים הנוכחיים.

רציתי לספר לך שלקחנו את אורי לאבחון חוזר אצל מרפאה בעיסוק שמתמחה בחישה (למדה אצל המומחית מספר אחת בארץ. את מן הסתם יודעת מי זו) והיא עשתה אבחון מקיף הרבה יותר, כולל צפית עליו בגן ותצפית בקליניקה, והגיעה למסקנה שהאבחנה הראשונה הייתה מוטעית, כי הדבר העיקרי ממנו הוא סובל הוא עודף רגישות ולא תת רגישות. לא פלא שהוא שנא את הדיאטה הסנסורית הקודמת...את התרגילים שלה לעומת זאת הוא ממש אוהב.

חוצמזה היינו אצל רופאה התפתחותית שהיא נוירולוגית ילדים, הוא די התפרע שם (עד שהלך לשירותים בחוץ והתפנה, ואז הוא היה רגוע כשה בן יומו...) והיא הגיעה למסקנה שייתכן מאד שיש לו גם הפרעת קשב וריכוז. אבל, כדבריה, 'מוקדם מידי לתרופות, אז בואי נציף אותו בטיפולים'. היא גם כתבה לו דוח חיובי בסך הכל, לפיו הוא מקדים את גילו בשנה בממוצע בתחומים הקוגניטיביים, ותואם לגיל פלוס מבחינה מוטורית. היא המליצה על טיפולי ריפוי בעיסוק, הנחיית הורים וצוות בגן, והציעה שאם יש לי כסף מיותר - אעסיק מנתחת התנהגות. (זה לא מכוסה בסל הבריאות)

מה שמעניין ועצוב הוא שאחרי תקופה ארוכה של רגיעה בגן (התחילה באופן אירוני כשהתחלתי לעבוד מחוץ לבית) הם מדווחים על הידרדרות גדולה בשבוע וחצי האחרון. חזר להרביץ, לנשוך, לחטוף צעצועים...אני מנסה לתאם פגישה בין המרפאה בעיסוק לגננת, כדי שהיא תוכל להסביר לה מה לעשות בגן כדי שאורי יהיה יותר רגוע, אבל הגננת מציגה גישה סקפטית נוסח 'אני מכירה עצות של אנשי מקצוע והן אף פעם לא ישימות בגן'...הסייעת הראשית מצידה הודיעה לי היום שהילד צריך גן קטן דחוף והם לא בנויים להתמודד איתו. שוחחתי עם המרפאה בעיסוק שלו שאומרת שעם דוח כפי שהוא קיבל מהרופאה ההתפתחותית אף וועדת השמה שפויה בדעתה לא תשלח אותה לגן קטן, אלא אם כן אנחנו נתחנן לזה. ממה ששמעתי על הרמה הלימודית בגנים האלה באזור שלנו, אני ממש לא הולכת להתחנן לזה. אני כבר צופה איך הוא ירביץ שם לכולם מרוב שיעמום.

זה העדכון לבינתיים...אני צופה שעוד יהיו לנו זמנים מעניינים איתו ועם צוות הגן...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאי!
שוב... חבל שאיך לך _דף בית אישי, אבל נחמד שאת מעדכנת פה.
שמחה לשמוע על האבחונים המוצלחים והאופטימיים.
באסה לשמוע על המצב בגן. יש לך השערה מה נשתנה בשבוע וחצי האחרונים?

<תפילה מהלימודים>

[תמרוש_רוש]

היי מאי,
איזה יופי שאת מעדכנת
שמחה על האבחון החדש ושאת רואה שינוי.
חבל על ההידרדרות... אין לי שום רעיונות תומכים, אבל אני מבינה את התסכול של הגננת - אנשי מקצוע שרגילים לעבוד אחד-על-אחד, לפעמים קשה להם לתרגם את התובנות והידע שלהם למשהו שיתאים בסיטואציה של הגן. אבל כנגדם יש אנשי מקצוע שהם נהדרים בזה - זה בעיקר עניין של ניסיון ולמידה. לא סיפור גדול, אבל לפעמים יש הפרדה כזאת בין התחומים והתקשורת בין כל הגורמים היא לא משהו, אז קשה ללמוד למזג את גופי הידע השונים למשהו מועיל. הרבה תלוי גם בגישה של המרפאה - אם היא באה מראש עם סט של רעיונות, יש סיכוי שהלך עליה. אם נקודת הפתיחה שלה היא לשאול את הגננת "מה הכי מפריע לך? מה הכי קריטי בעינייך? מה האפשרויות שיש לך?" אז היא יוצרת דיאלוג, היא גם יכולה להכיר (בנימה אוהדת) במגבלות הקיימות של הגן, ודברים יכולים לצמוח מזה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמרושרוש,
שלחתי לך (מזמן) מייל בעניין החבר לעט, ולא ענית.
עדיין רלוונטי???

<תפילה>

[תמרוש_רוש]

אוי, תפילה, מצטערת שלא עניתי לך.
אני צריכה לשאול את דידי שלי אם הוא מעוניין, והימים שלנו כל כך עמוסים לאחרונה, שעל כל רגע שלי אתו יש חמש משימות שונות וצריך לבחור... בואי נגיד שכרגע לא, אבל יכול להיות שכן, ואז אצור אתך קשר?
סליחה ותודה.

[תפילה_לאם]

אופס, איך לא ראיתי שענית?!
אין בעיה. אם ירצה - תפנו.

ובכלל נכנסתי לשאול אותך משהו ריפוי בעיסוקי, אם אפשר:
האם "מספריים לשמאליים" הם דבר נצרך???
אני שואלת עבור בן הרבע לחמש השמאלי שלי (שכרגע גם ממתין לטיפול בר"ב).
כששאלתי את אביו השמאלי, והוספתי שלא מובן לי הצורך שהרי היד היא אותה היד בתמונת מראה, ואפשר להפוך את המספריים, הוא הסכים אתי.
יש לך במה להאיר את עינינו או שאכן זאת סתם נישה שיצרנים מצאו להם?

[פלוני_אלמונית*]

נצרך כן
ניסית לגזור במספריים שמאליים?
אני ניסיתי וזה לא נוח ולא גוזר טוב
זו לא תמונת מראה

[תפילה_לאם]

ניסית לגזור במספריים שמאליים?
לא, אבל בעלי גוזר במספריים הרגילים.

זו לא תמונת מראה.
את יודעת להסביר מה ההבדל?

[פלוני_אלמונית*]

אני לא תמרוש רוש
קחי מספריים רגילים ותנסי לגזור עיגול ביד שמאל
אני לא בדיוק יודעת אבל כיוון הסכין שעל המספריים לא מתאימה ונתקעים
יש שמאליים שהתרגלו לגזור בימין ואולי גם הבן שלך יכול, אבל אם גם ככה הוא צריך ריפוי בעיסוק אולי לא כדאי להקשות עליו

[פלוני_אלמונית*]

לגבי המראה זו הבעיה כי היד היא מראה ליד השניה, אבל המספריים הימניים לא, מספריים שמאליים כן

[תפילה_לאם]

אני לא תמרוש רוש.
הבנתי שאת לא תמרוש רוש. אני שמחה לקבל גם את התשובה שלך.

תנסי לגזור עיגול ביד שמאל.
נראה לי שזה לא ילמד אותי בדיוק מה ההבדל, כי זאת לא היד הדומיננטית שלי.

אבל אם גם ככה הוא צריך ריפוי בעיסוק אולי לא כדאי להקשות עליו.
צודקת. לכן אני מנסה לברר, בייחוד כי נתקענו בתור ההמתנה לטיפול.

אבל המספריים הימניים לא, מספריים שמאליים כן.
את מתכוונת שיש אחד משני הלהבים שחותך טוב יותר והמיקום שלו (למטה/ למעלה) קריטי? כי ממה שאני מכירה, אני יכולה להפוך את המספריים ולגזור כך או כך.

[פלוני_אלמונית*]

_תנסי לגזור עיגול ביד שמאל
נראה לי שזה לא ילמד אותי בדיוק מה ההבדל, כי זאת לא היד הדומיננטית שלי._
אותי זה לימד, זה הראה לי שזה פשוט לא גוזר טוב,ולא בגלל שאני לא מיומנת בגלל שאני ימנית

את מתכוונת שיש אחד משני הלהבים שחותך טוב יותר והמיקום שלו (למטה/ למעלה) קריטי?
כן,ככה אני מבינה

כי ממה שאני מכירה, אני יכולה להפוך את המספריים ולגזור כך או כך.
כן אבל את ימנית וכיוון הסכין הוא אותו כיוון גם כשמסובבים, רק לא כשהופכים ליד השניה.
תנסי לדעתי ותגידי מה דעתך. אולי זה כן יגרום לך להבין או לחוות דעה
באופן אישי לא הייתי מתעסקת עם זה ופשוט קונה לילד מספריים שמאליים, חבל על המאמץ. ויכול להיות שהוא כן ירגיל את עצמו לגזור במספריים ימניים עם השנים, אבל סך הכל המיומנות של הגזירה מאוד חשובה בגן כי משתמשים בזה הרבה, אבל בהמשך חיינו כמה כבר אנחנו גוזרים? אלא אם את אמנית/תופרת/מורה

[פלוני_אלמונית*]

נראה לי שלחוות את זה באמת יהיה אם תשתמשי את במספריים שמאליים ותרגישי איך זה, לי זה לא נוח.
ויכול להיות שאת תסתדרי עם זה בסדר (כמו בעלך) אבל לילד שעדיין רוכש את המיומנות ומשכלל אותה זה יהיה משמעותי (ושווה גם לשאול אותו איך מרגיש לו ולראות בעיניים אם הוא מצליח ואם זה עוזר לו, הרי בגילו הוא מן הסתם כבר גוזר תקופה לא קצרה)

תמרוש רוש
סליחה שעניתי במקומך, פתאום אני חושבת על זה שזה בכלל דף הבית שלך

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, אין לי מספריים לשמאליים, אז בינתיים ניסיתי לגזור ברגילים ביד שמאל.
הרגשתי שיש לי פחות כוח לפתוח את המספריים ושהשליטה שלי בהם מדויקת פחות, אבל לא הרגשתי הבדל ביכולת המספריים לגזור.
נשארתי בסימן שאלה.

<תפילה>

[תמרוש_רוש]

כן, מספריים "שמאליים" הם רלוונטיים, בגלל המבנה השונה שלהם.
גם סכינים, דרך אגב, רוב הסכינים הם (או היו, כשלמדתי באוניסרטיסה...) "ימניים", כלומר הלהב שלהם משופע בצד אחד אבל לא בצד השני, מתוך הנחה שהלחץ על הסכין בא מצד ימין עם נטייה שמאלה.
סכינים טובים הם דוצדדיים.

אבל לא הרגשתי הבדל ביכולת המספריים לגזור.
זה כי את מבוגרת ויודעת כמה לחץ להפעיל ואיך.
אז את מפצה על זה בלי להרגיש.

[תמרוש_רוש]

ויכול להיות שהוא כן ירגיל את עצמו לגזור במספריים ימניים עם השנים.
בהחלט

אה, נדמה לי שיש גם מספריים דו-צדדיים.

ויש גם מספריים עם קפיץ קטן, שפותח אותם אוטומטי, וכך הילד צריך רק לסגור את הלהבים כל פעם, ולא להתעסק עם הפתיחה שדורשת מאמץ וקואורדינציה.
עוזר, עובד (לילדים מסוימים, תלוי מי, כרגיל) ובעל הצדקה תפקודית.
רק מה, שווה לנסות אותם לפני שקונים. שהוא יגזור כמה ניירות עם אלה ואלה, ותנסי לראות מה עוזר.

[ללו*]

קראתי את ההודעה שלך לבשמת, ורציתי מיד לצעוק שכן, רעיון מצוין, תפתחי! הוא בטח יהיה דף פורה ומחכים מאוד מאוד.
אחר כך נזכרתי במשהו: נדמה לי שלפני כמה שנים פתחת דף על העמותה שאת מתנדבת בה באוסטרליה, אני צודקת? אם אני זוכרת נכון עלו שם כמה תהיות שקשורות להדרכת הנקה ותמיכה בהנקה, ונשמע לי שיהיה מתאים לתת לו תנופה חדשה - עדיף על לפתוח דף חדש בנושא.
מה קרה לדף ההוא? עוד קיים? אני לא זוכרת את שמו.

[בשמת_א*]

או, הנה באתי להסכים עם ללו. מה את בכלל שואלת (-: פשוט תפתחי (-:


(וחוץ מזה, וואו, גריינת אותי [-: )

[תפילה_לאם]

אוקיי, תודה על התשובות בעניין המספריים.
אראה מה אני מוצאת בחנויות הקרובות למקום מגוריי.
אתמול ליד במת יום העצמאות פגשתי ידידה שהיא מרפאה בעסוק ושאלתי גם אותה על הנושא. לשיטתה, עדיף שהוא כן ירגיל את עצמו לגזור במספריים ימניים עם השנים , אבל למען חוויית ההצלחה אפשר להיעזר בינתיים במספריים המיוחדים.
עכשיו אני מתבאסת שלא חשבתי על זה קודם.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום
אמרו לי שאולי את כתבת באחד הדפים על אתר שאפשר לרכוש בו אביזרים לבעיות תחושה וקשב
כמו משהו ללעוס ולהתעסק בשביל ילדים
האם זו היית את? אוכל לקבל קישור לאתר אם כן?

[פלוני_אלמונית*]

מנסה שוב להכניס למה חדש כי אני רואה שאת פעילה עכשו
האם את יודעת?

[תמרוש_רוש]

היי פלונית,
אני מכירה אתרים כאלה שמייבאים לאוסטרליה, פה אני גרה... אוכל לחפש אתרים שיותר רלוונטיים לישראל, נדמה לי שכבר מצאתי כמה בעבר, אבל זה ייקח לי קצת זמן - חייבת לעוף מהאינטרנט עכשיו.
@}

בכל מקרה, את יכולה לנסות לעשות חיפוש גוגל על המילים sensory integration products וכן וויסות חושי אביזרים, ולראות מה יוצא. זה מה שאני הייתי עושה

[בשמת_א*]

פלונית, התכוונת לאתר הזה [po]שתמרוש רוש[/po] קישרה אליו פעם
קניתי בו לא מעט דברים, כרגע מתכננת לקנות לוח תכנון שבועי

[תמרוש_רוש]

תודה בשמת

[אמא_לתאומים*]

תמרוש בשמת הפנתה אותיאלייך לעניין רגישות חושית לקטן. בן 7.5 חודשים, יש לו גם טונוס שירירם נמוך שיוצר עניינים אחרים בתנועה (עיכוב התפתחותי, אבל גם כזה שנובע מהתנהלות שלי - סבל מרפלוקס וכמעט שלא השכבתי על הבטן).[

הוא רגיש מאוד גם פיזית גם נפשית, לשינויים ומגע. מתרגש מאוד מהרבה דברים חייכן.. נפש של אמן בקיצור. כמאו רטונוס שירים נמוך וישן המון.
מי אמור לאבחן מה יש לו - ומה לעשות כדי לשפר זאת? ואם יש משהו דרך קופח אני אשמח להמלצה.

[תמרוש_רוש]

היי אמא לתאומים,
אני כבר שנים לא בארץ אז לא לגמרי מצויה בפרטים הטכניים, אבל כעיקרון, פני למרכז להתפתחות הילד של קופת החולים שלך ותשאלי על ריפוי בעיסוק, אולי גם פיזיותרפיה, ואיך לקבל הפניה אליהם. הנושא של רגישות חושית הוא מורכב ומתעתע, אז תנסי לברר אם יש שם מרפאה שמנוסה בתחום הספציפי הזה וגם בעבודה עם תינוקות. אם יש במרכז כמה תותחיות וותיקות שיודעות על מה הן מדברות, הן יכולות לתת הדרכה טובה גם למרפאות הצעירות יותר. ילדים עד גיל שש מקבלים מימון לטיפולים התפתחותיים, אבל את הפרטים של כמה ואיך תצטרכי לברר מול קופת חולים.

אם קופת חולים לא תענה על הצרכים שלך, את יכולה לשקול למצוא מרפאה בעיסוק פרטית. חובה שיהיה לה או ניסיון בוויסות חושי + תינוקות, או מדריכה עם ניסיון בתחומים האלה.

(סתם לסבר את האוזן: אני מרפאה בעיסוק ועובדת עם ילדים כמעט עשר שנים, בכל מיני מקומות ופורמטים, ולעתים נדירות ביותר יצא לי לעבוד עם תינוקות, ואף אחד מהם לא היה מתחת לגיל שנה, ולאף אחד מהם לא היתה בעיה עם ויסות חושי)

ואל תרדי על עצמך בעניין ההשכבה על הבטן. גם אל תתני לאף איש מקצוע לנזוף בך על זה. הכי הכי חשוב זה להסתדר עם הריפלוקס, כל השאר בא בעדיפות שניה. זהו סדר העדיפויות הנכון: קודם כל נשימה, אחר כך אכילה, ואחר כך תנועה והתפתחות. הימנעות מהשכבה על הבטן כטכניקה לשיפור ריפלוקס עונה גם על הצורך בנשימה וגם באכילה (כי ריפלוקס עלול לגרום לבעיות נשימה אצל תינוקות). כך שהימנעות מהשכבה על הבטן היתה לחלוטין מוצדקת במצב שלכם.
האם את משתמשת / השתמשת במנשא באתו? באיזו תכיפות?

[אמא_לתאומים*]

היי תמרוש
תודה עלהתשובה המפורטת.
הופנינו לפיזיו בקופח, בגלל הטונוס אבל לא למרפאה בעיסוק, איך מקבלים הפנייה כזו? מה לומר לרופא? כי במוטוריקה עדינה וכו הילד מעולה (אם כי אובחן אם מעט רע ש בידיים והופנינו לנוירולוג והאמת שאין לי זמן לכל ההפניות בו זמנית אז זה יחכה - יש לנו גם צילומים לאגן... ).
לגבי מנשא - עם ההוא של הקשיר הלא הסתדרתי. י שלי עכשיו ארגו מושאל - והאמת שהוא לא מחזיק את עצמו מספיק בשביל זה, מרגיש לי שיש לו לחץ על החוליות אם אני אל ממש מחזיקה (בגלל הטונוס הנמוך הוא "נוזל").

האמת שאני מודאגת מאוד, ולא הייתי מודאגת קודם - הוא שמנמן ועם ראש מעט גדול וטונוס נמוך - וכלאלה יחד ממש מדאיגים אותי. אני רואה קטנים בגינה מתרוצצים כאיילות על 4 או לפחות מרימים טוסיק וזוחלים והוא מרים את הראש ומעט את בית החזה אבל רחוק מלהרים את כל פלג הגוף העליון ואת הטוסיק ואני לאמדברת עלזחילה (העיקר שהוא כברמוחא כפיים מגיל חצי שנה! וקור אלי אמא מהשבוע ).
הוא מתהפך מבטן לגב בעיקר לצד אחד - שמאל ומאתמול א התחלתי באימונים והוא התחיל להתהפך גם לצד השני בקצב מהמם. כולה מיום אחד שהקפדתי להניח רגל בכל פעם שרצה להתהפך לצד הרגיל. הוא התהפך כמה פעמים מגב לבן אבל הן נדירות.

אחיו - גם לא ממהר - הוא מתגלגל הרבה לכל הכיוונים ומסתובב על הציר ומרים פלג גוף עליון לגמרי - אבל הטוסיק והרגליים פרושים כמו צפרדע! שניהם בני 7.5 חודשים.

בגלל הרפלוקס אני גם משכיבה אחרי אוכל בטרמפולינה, ובלילה כשאוכלים - אחרי זה בכרית לפעמים עד הבוקר - נכון שמומלץ להגביע מזרון אבל איכהשו זה לא עובד ונוצר שקע שגורם להם להתגלש. אני בטוחה שכרית זה לא בריא אבל לא מתאים לי שיעלה להם מזון בשינה.

מה דעתך על כל אלה?
והכי חשוב איך מקבלים הפניה לריפוי בעיסוק?

[יולי_קו]

קיצור זמן - בדגש על קיצור, לא על איפוס. תגובה נכונה באפס זמן זה למושלמים בלבד
הייתי מגריינת, רק שהמשפט כתוב בדף הבית של בשמת.
שולחת לך חיבוק ותודה.

[תמרוש_רוש]

תודה יוליקו.

אמא לתאומים - סליחה לשא עניתי לך. אני לא בטוחה בקשר לתשובות.
הפנייה לריפוי בעיסוק מקבלים כמו שקיבלת הפניה לפיזיו. אבל אם כבר יש פיזיו שאת עובדת אתה במכון להתפתחות הילד, את יכולה לבקש ממנה הפניה "מבפנים".

[תמרוש_רוש]

הופנינו לפיזיו בקופח, בגלל הטונוס אבל לא למרפאה בעיסוק, איך מקבלים הפנייה כזו? מה לומר לרופא?
מה שאמרת לבשמת ולי, בדפים השונים: איך הוא מתנהג, מה נראה כמו רגישות לתחושות ומצבים שונים, ואיך זה מעיק עליו ועלייך ביומיום.
ריפוי בעיסוק זה לא "מוטוריקה עדינה", זה הרבה יותר מזה. על רגל אחת, ריפוי בעיסוק פירושו לאבחן קשיים בתחומי העיסוק השונים של הבנאדם, ולעזור לבנאדם להרחיב את תחומי העיסוק שלו, או לשפר את התפקוד שלו, או את מידת המעורבות שלו בחיי היומיום. אנחנו עושים את זה על ידי עבודה עם האדם עצמו, או שינוי סביבה, או התאמת המשימה לצרכים הספציפיים של האדם, או (לרוב) קומבינציה של הכל ביחד.
(גונחת בחשאי... "מוטוריקה עדינה" זו המלכודת המקצועית הכי גדולה והכי מבאסת שלנו, ו"ויסות חושי" נהיה בשנים האחרונות המלכודת השניה)

[בשמת_א*]

"מוטוריקה עדינה" זו המלכודת המקצועית הכי גדולה והכי מבאסת שלנו.
הו הו בחשאי דברים כה מעניינים. תסבירי מה זה "מלכודת מקצועית" ומדוע שני אלה נעשו "מלכודת מקצועית"?
במלים אחרות - תרגום מסינית, בבקשה?

[פרח_בית*]

"מוטוריקה עדינה" זו המלכודת המקצועית הכי גדולה והכי מבאסת שלנו, ו"ויסות חושי" נהיה בשנים האחרונות המלכודת השניה.

מקווה שזה בסדר שאני נדחפת לרגע
בשמת, למיטב הבנתי - הכוונה שמתייגים את המקצוע כאילו שזאת מטרתו. כלומר - מרפאה בעיסוק זאת ההיא שעוזרת לילדים להחזיק את העיפרון כמו שצריך. ולא - זאת שעוזרת לו להיות עצמאי בלבוש/ משחק/ לתפקד בכיתה וכו'. ובעבודה עם מבוגרים בכלל - לרוב מוטוריקה עדינה וויסות חושי זה פחות רלוונטי, ויש עבודה בתחומים רבים. למשל עבור אדם לאחר אשפוז פסיכיאטרי - עזרה בחזרה לעבודה, פיתוח המיומנויות הנדרשות וכו'. תרגול של תפקוד עצמאי בבית עבור קשיש לאחר נפילה (למשל איך לבשל, להתלבש, להתקלח במצב החדש). התאמת הבית לתפקוד של אדם בכיסא גלגלים. ועוד ועוד. דברים שאנשים בכלל לא יודעים שמי שעושה את זה זאת מרפאה בעיסוק, ולכן לא ילכו לחפש אחת במידת הצורך...

[תמרוש*]

בדיוק @} תודה, פרח.
הצרה היא שזו גם מלכודת פנימית, תוך-מקצועית. זה שאחרים נוטים לסווג אותך כ"ההיא שמתעסקת בפלסטלינה ועפרונות" (או, לחילופין, ההיא שעושה הברשות וממליצה לאנשים על תכשיטי לעיסה ושמיכות כבדות) זו צרה בפני עצמה, אבל הצרה הגרועה יותר היא כשאת מתחילה לחשוב על עצמך במונחים הצרים האלה, ושוכחת לשמר וליישם את הפרספקטיבה הרחבה יותר.

[בשמת_א*]

אז המלכודת שלכן היא לזכור שזה רק אחד האספקטים שאתן מתעסקות איתו, ולא חזות הכל?

אני שואלת בתור אחת תמימה.
נגיד, מבחינתי "ויסות חושי" זה לא דבר קטן וצר אלא סוגיה ענקית של תיפקוד בהמון המון מערכות שמשולבות זו בזו ואדם מן השורה לא תמיד מבין איך קשורה העובדה שהילד לא מסוגל להחזיק עיפרון כמו שצריך - לקשיים מסוימים בלמידה, נגיד, בזמן שבעלת המקצוע יכולה לראות את התמונה הגדולה ולדעת איפה לחזק כדי שכל התיפקוד בין האדם לעצמו ובין האדם לזולת ובין האדם לסביבתו (הקרובה והרחוקה) ישתפר בכל המדדים.
האם אתן מנסות לומר שרוב האנשים רואים ב"ויסות חושי" סוגיה קטנה שבה רק מטפלים במשהו נקודתי וזו כל המומחיות?

בקיצור, לא ברור לי מה הסטריאוטיפ שבעייתי בעיניכן בחברה ולא ברור לי מה מכשיל אתכן כבעלות מקצוע.

[פרח_בית*]

נגיד, מבחינתי "ויסות חושי" זה לא דבר קטן וצר אלא סוגיה ענקית של תיפקוד בהמון המון מערכות שמשולבות זו בזו

בשמת, מסכימה איתך בעניין הוויסות החושי. באמת רציתי להגיד שאני מתחברת יותר לעניין ה"מלכודת" בנושא המוטוריקה העדינה, ופחות כלפי עניין הוויסות החושי.

כי וויסות חושי, מקצת הניסיון שיש לי (ממש קצת...), נראה לי באמת מאוד מהותי לתפקוד... ילד לא מווסת הרבה פעמים מתקשה בכל כך הרבה תפקודים, גם הבסיסיים ביותר, כי הוא לא ממש שם.. הוא מוסח/מוצף/נמנע. ואז אני מרגישה שעיקר העבודה היא באמת למצוא דרכים לעזור לו להיות מווסת, ורק אז תהיה תועלת לעבודה על תפקוד יומיומי, משחק וכו'.
ומאחר ואני לא מכירה אנשי מקצוע נוספים שעובדים על וויסות חושי, אני אשמח אם ידעו להפנות ילדים/אנשים לריפוי בעיסוק כשעולה צורך בעבודה כזאת.

לעומת זאת, מוטוריקה עדינה לרוב לא מרגישה לי מטרת טיפול חשובה במיוחד, לא כמטרה עיקרית. כי ילד שמתקשה לאחוז חרוז, לגזור או להדביק - עדיין יכול להצליח לעשות המון דברים אחרים שמשמעותיים עבורו... ופה יש הרבה יותר דרכים לעקוף את הקושי.
לפעמים זה מרגיש מיותר לעבוד עם ילד שלא יודע לשחק (כי הוא מתקשה באינטראקציה חברתית, חשיבה מופשטת, העלאת רעיונות, יזימה וכו') על לגזור במספריים... הרבה פעמים מרגישה שאלו דרישות המסגרת, וככה מודדים התקדמות - שהילד ידע להשתתף בפעילויות יצירה בגן, ואז זה קצת מבאס אותי.

[בשמת_א*]

הרבה פעמים מרגישה שאלו דרישות המסגרת, וככה מודדים התקדמות - שהילד ידע להשתתף בפעילויות יצירה בגן, ואז זה קצת מבאס אותי
אה, רגע, האם מה שפספסתי הוא שה"מלכודת" קשורה לדרישות של מסגרות?
כי אני אמא בחינוך ביתי, בכלל לא חשבתי אפילו ש"המערכת" שולחת לאשת מקצוע כדי "ללמד את הילד לגזור במספריים" כשיש בעיה כללית...

[לב_שומע*]

אם אני מבינה נכון, אז המלכודת היא בהסטת המבט אל הפעולות או ההתנהגויות הנראות לעין וניתנות לצפייה ולדיווח ולתרשומת ולהשוואה ולתיעוד שמרפאה בעיסוק עשוייה לנקוט בהן כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר שיש לה מטרות רחבות יותר. במקום למקד את תשומת הלב באופן ההתבוננות שלה, בהסתכלות שלה על סיטואציה, ביכולת שלה לסנכרן ידע אנטומי ופיזיולוגי ושאר ירקות עם ידע ומבט תיפקודי ומעשי והבנת הסיטואציה והבנת המטרתיות של האדם או הילד פלוס ההורים וסדר העדיפויות האישי והמשפחתי וידע באירגון סביבה ויכולת להפעיל קריטריונים ושיקולי דעת מתי לתרגל מיומנות מסויימת ומתי להציע דרכי עקיפה ואיך להגיע בדרכים שונות לאותה מטרה ואיך להציב מטרות אופרטיביות שונות לאותה מטרת על.

אם במקרה התכוונת למשהו מכל זה תמרוש אז בהחלט חידשת לי.
וגם הבהרת לי משהו שהיה עמום לי קודם בפער בין מלל שאני שומעת לעתים רחוקות שנאמר ובין מה שאני רואה לעתים קרובות שנעשה.

[אישה_במסע*]

אז המלכודת היא בהסטת המבט אל הפעולות או ההתנהגויות הנראות לעין.
איזה ניסוח גאוני! יש ספרון שכתב לפני עשרות שנים כלכלן אחד, על דברים שונים לגמרי, והרעיון שלו הוא מה שאת ניסחת במשפט אחד. הסטת המבט למה שגלוי לעין, על פני מה שסמוי ממנה (ואין הברכה שרויה אלא בסמוי מהעין?)

[תמרוש_רוש]

קצת איבדתי אתכן כאן, אבל המלכודת שאני רואה היא בלהסתכל על כל דבר דרך הפריזמה של ויסות חושי, ובייחוד דרך פריזמה מוגבלת של ויסות חושי, ולשכוח שיש דברים אחרים.
ואני מבינה אותך, בשמת, שוויסות חושי נראה לך ענק. הוא באמת ענק. אבל הוא עדיין אלמנט אחד בגן השבילים המתפצלים של "מיהו האדם".

אתן לך דוגמה: עבדתי עם ילדים אוטיסטים, ו"ויסות חושי" (אמיתי או מבוסס-קונספציה, אני עדיין שואלת את עצמי כמה-כמה) היה חלק מאסיבי מהעבודה.
חלק מהמימון הממשלתי היה זמין לאביזרים ועזרים, לרוב דברים שההורים ביקשו ואנחנו אישרנו (או לא אישרנו). בעיקר הרבה פיצ'יפקעס תחושתיים מהסוג שבאתר ההוא שמישהי שאלה אותי לא מזמן ואת זכרת וקישרת.
יום אחד קיבלתי הפניה לילד בן שש. התלונה של האמא היתה שקשה לו נורא לשבת ולחכות אצל הקלינאית תקשורת, לפני הטיפול הקבוצתי השבועי שלו. הוא חסר מנוחה, הוא קופץ ממקום למקום, תעשי משהו.
אז ישר שלפתי את תגובת-הוויסות-החושי שלי, שהיתה מבוססת על המכניקה של "הבנאדם קופץ כי הוא נוטה לגריית יתר (עניין אוטיסטי אופייני), ניתן לו גרייה נגדית שתעזור ל ולאזן את זה", שאלתי כמה שאלות על האופן שבו הוא מחפש גירויים, מה חביב עליו ומה עובד עליו, והצעתי לאמא כל מיני פיצ'יפקעס מהקטלוג שחשבנו שיהיו הכי יעילים בשבילו בחדר המתנה של קלינאית תקשורת.
עד שטיפלנו בהזמנה, עד שהיא אושרה ועד שהאביזרים הגיעו, עבר זמן. כשבאתי שוב לביקור ולהביא אותם, קיבלת אותי האבא (איש חביב ופשוט, בלי חוכמות), הסביר שהאמא התחילה לעבוד במשרה מלאה והוא עכשיו עם הילד.
שלפתי את הדברים והוא אמר לי: "אה, זה. אין שום בעיה בכלל. אמא שלו היתה נורא לחוצה להגיע לטיפול בזמן, אז היא הגיעה תמיד עשרים דקות לפני הזמן, והילד ישב שם והשתגע מההמתנה. אני מגיע לשם שתי דקות לפני הזמן, אנחנו ישר נכנסים והכל בסדר".
אמרתי איזה יופי, תודה, שלום, והלכתי הביתה, צוחקת בקול רם ומבואסת עד עמקי נשמתי.
ואני עדיין מבואסת מזה, כי בשום קורס שהלכתי אליו ובשום שיחת הדרכה שקיבלתי לא מצאתי מתודה שתשביע את רצוני, שתאפשר לי לתשאל את ההורים והמטפלים ברחל בתך הקטנה, כדי למפות כמו-שצריך את האלמנטים הסנסוריים ביחד עם התמונה הכללית.

רבאק, מה יותר בסיסי מאשר לשאול "כמה זמן אתם מחכים שם בחדר ההמתנה?" ובכל זאת זה לא בסיסי בכלל, כי ההנחה האוטומטית שלי היתה שהם מחכים שם חמש דקות, כי זה מה שרוב, אם לא כל המטופלים שלי חיכו לי, כשהם חיכו לי בכלל, כי את רובם ראיתי בביקורי בית, ובתכלס, לא חשבתי. זה דורש ירידה לפרטים ומשמעת עצמית ומודעות לכל כך הרבה הנחות יסוד שלנו. ונסיגה מכוונת ל"מצב טמבל", מצב שבו אני לא מוכנה להניח שאני מבינה מה קורה, עד שאני אוספת את כל העובדות. וזה קשה. קשה למטפלת, כי צריך לחשוב ולדעת מה לשאול, וצריך זמן (שאין) וקשה להורים שלא רגילים לתת את כל הפרטים הטכניים האלה. בייחוד באוסטרלית. הם אומרים "הילד שובר את זה לפנות ערב". מטבע לשון נפוץ. אוקיי, נחמד מאוד, אבל איך בדיוק הוא "שובר את זה"? בריצה בין החדרים, בלדחוף את האח שלו, בלזרוק דברים, בלהיות קולני מאוד באופן כללי, בלצעוק ממוקד על ההורים כששואלים אותו שאלה? ואיך נראה הבית באותו זמן? כמה חדרים יש בו וכמה אנשים יש בו וכמה אור ורעש ומה סדר היום ועד כמה האמא לחוצה על ארוחת ערב ומה יהיה לארוחת ערב והאם יש מטלות שהוא אמור למלא באותו זמן (אולי בכלל זה הטריגר?), ואיך הוא הגיע מביה"ס (ברגל? באוטו?) והאם הוא אכל צהריים בביה"ס, ומה הוא אכל (אולי זה רעב?) ועוד מיליון דברים אחרים.
ולפעמים כשאנחנו אומרות "סנסורי" אנחנו מתכוונות רק לדברים סנסוריים מסוימים ושוכחות את האחרים.

ולכן, כרגע, אני לא רוצה יותר לשמוע את המילה "סנסורי" בחיים, כי אני יודעת שאם מישהו אומר סנסורי, 80% סיכוי שזה יהיה משהו אחר. ונמאס לי לדעת פחות ופחות ולהבין פחות ופחות על משהו שאמור להיות תחום המומחיות שלי. אז אני לוקחת חופש מהמקצוע, והולכת להיות מדריכת הנקה, ואז מה קורה? אני יושבת בהרצאה של יועצת הנקה בת חמישים, שלכל הרוחות יודעת על הנקה הרבה יותר ממני, ואז היא מתלוננת בפנינו על כמה היא יודעת פחות ופחות ככל שהיא לומדת יותר ויותר. וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה מאנשי מקצוע. וכרגע זה כל כך מעצבן ומייאש ומתסכל אותי שפשוט קשה לתאר.

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

[אמא_לתאומים*]

תמרוש דווקא קיבלתי הפניה לריפוי בעיסוק, הרופא רשם מיד אחרי שראה את הטונוס, אבל מה? הפיזיוטרפיסטית האחראית שקבעה לי תורים לפיזיוטרפיה אמרה חד משמעית של אצריך ריפוי בעיסוק לפני גיל מסוים.. ככה בלי לראות אותם. כי ביקשתי שתעביר אוית למזכירה לקבוע והיא אמרה שממש לא צריך, הגיוני? היא קבעה בגיל 3 או 4... ? אני במכון בעוד יומיים אז חשוב לי לדעת כדי לבדוק מה לעשות עם זה. להתעקש כן לקבל לפחות פגישה עם מרפאה בעיסוק?

שנית האם לתחושה שלי שהקטן, זה שסובל יותר מטונוס חלש, צריך יותר מגע אסוף היא נכונה? לא קל לו עם מגע כזה, בכלל לא קל לו שמתעסקים איתו, תמיד נראה שהיה מעדיף שיניחו לו וכי הכל או מקפיץ אותואו מצחיק אותו או מוציא אותו משלוותו. אם הוא מסכים זה כי אני מצחיקה אותו על הדרך וכאלה, לאחרונה הו הסתגל מעט יותר, כתוצאה מהלינה המשותפת שהפכה יותר צמודה (בעבר ישנתי לאורך והקטנים לרוחב ועכשיו אני ביניהם), והו א לפחות מצליח להירדם בנוכחותי, ולאחרונה התקדמתי עוד קצת ואני משתדלת לפני שינה או במהלך השינה לחבק אותו אליי כשהוא על הצד (גם כדי לחזק את השרירים האחרים שלו שרוב הזמן על הגב), תנוחת עירסול לא כ"כ אוהב אבל גם מדי פעם. הגיוני או שלא שוו הלהתעקש (אחרי כמ הדקות הוא נאבק לחזור לשכב על הגב).

[תמרוש_רוש]

הפיזיוטרפיסטית האחראית שקבעה לי תורים לפיזיוטרפיה אמרה חד משמעית שלא צריך ריפוי בעיסוק לפני גיל מסוים
אז היא לא יודעת מספיק על ריפוי בעיסוק. היא בטח בקונספציה של "רב"ע זה למוטוריקה עדינה ואחיזת עפרון". בולשיט.
יש בישראל גם בעיה של מאבקי כוחות בין פיזיו לריפוי בעיסוק (רב"ע), כל אחד מנסה לכבוש טריטוריה מקצועית והשני נלחץ ובטוח שזה על חשבונו... אל תפחדי, תביני את הלחצים שהיא פועלת מתוכם, ותתעקשי.

האם התחושה שלי שהקטן צריך יותר מגע אסוף היא נכונה? לא קל לו עם מגע כזה, בכלל לא קל לו שמתעסקים איתו
את מתארת מצב שמצדיק אבחון והערכה על ידי מרפאה בעיסוק שמנוסה בתינוקות וויסות חושי.
יותר מזה אני לא יכולה להגיד.
לי יש ניסיון עם ויסות חושי אבל מעט מאוד עם תינוקות. אבל אני יודעת על כלי אבחון והערכה שמותאמים לתינוקות (תגידי את זה לפיזיותרפיסטית... אם היא ממש מתחילה לעצבן, תשאלי אותה אם היא שמעה על הפרופיל הסנסורי לתינוקות מגיל 0 עד 3, שפותח ונמצא בשימוש מתמיד על ידי מרפאות בעיסוק). לא מכירה אישית מרפאות ספציפיות, אבל את יכולה לקרוא ולהתרשם באתר חושים יש שם כמדומני רשימה של אנשי מקצוע, או שאפשר ליצור קשר ולקבל המלצות על מרפאות ברחבי הארץ.

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שמצאתי:
הגנים הבוטניים בקיו
זה זה?

[תמרוש_רוש]

בכלל לא חשבתי אפילו ש"המערכת" שולחת לאשת מקצוע כדי "ללמד את הילד לגזור במספריים" כשיש בעיה כללית...
כבר שמעתי הרבה מרפאות בעיסוק גונחות על ילדים שהופנו אליהן "רק כדי לשפר את אחיזת העיפרון" והמרפאה גילתה קרחון שלם של בעיות מסתתר מתחת לעיפרון הדקיק הזה.
פרח בית,
לפעמים זה מרגיש מיותר לעבוד עם ילד שלא יודע לשחק (כי הוא מתקשה באינטראקציה חברתית, חשיבה מופשטת, העלאת רעיונות, יזימה וכו') על לגזור במספריים... הרבה פעמים מרגישה שאלו דרישות המסגרת, וככה מודדים התקדמות - שהילד ידע להשתתף בפעילויות יצירה בגן, ואז זה קצת מבאס אותי.
קצת מבאס אותך?
את בטח אשה מאוד מאוד סבלנית
לחלוטין אתך בקשר למטרות טיפול של הרחבת יכולת משחק, וגם בפרספקטיבה של סדר העדיפויות. לכי על זה! זה לא רק נורא נורא חשוב, זה גם כיף.
(יש איזו מרב"ע תותחית אחת - אוסטרלית, כמובן - שעשתה את הדוקטורט שלה על משחק ופיתחה גישה טיפולית ואבחון נחמד שקשור ליכולות משחקיות. אליסון משהו. שווה לברר, הייתי בהרצאה שלה והיא כֵּלה)

[תמרוש_רוש]

ובכלל, מניסיון שלי, זה מאוד מתגמל למרוד בציפיות של המערכת (שתעבדי עם ילדים על כתיבה, כן, בטח) ובשקט ובלי לעשות עניין, לעבוד על מה שהילד משקף שצריך. ואז לראות תוצאות, סוף סוף.
כל עוד ההורים נותנים לך מספיק חבל. בהם אי אפשר למרוד. כי הם ההורים. אבל כן אפשר לדבר אתם, ליצור שותפות ולקוות לטוב.

(פעם עבדתי עם ילד רק על מוטוריקה גסה והתעלמתי כמה שרק אפשר ממטרות הכתיבה. זה היה בביה"ס אז האמא לא ראתה, והדיווחים שלי כנראה נראו לה בסדר (נו... כן היינו עובדים על משהו שקשור לכתיבה איזה חמש דקות כל פעם, עד שהוא נשבר ומשך לחצר), ואני רעדתי כל פעם מחשש שמא מישהו יגיד משהו, והמשכתי בכל זאת כי הילד משך כל כך חזק לכיוון הזה, וזה היה פשוט יותר כיף ויותר משמעותי ויותר מרגש, ובסוף השנה היא שלחה לי מכתב תודה אישי, ואמרה איזה שינוי משמעותי היא רואה אצל הילד.
דרך המתקנים שבחצר עבדתי המון על פחד, ועל התמדה ועל העזה, מה שאת רוצה)

[ציל_צול*]

תמרוש, זה זה אבל לא זה
כלומר, זה על אותו השטח, אבל הם שינו את המסלול. יכול להיות שמה שאנחנו עשינו יותר מתאים לקיץ (רגליים יחפות ומים וכו') ובחורף את שמים שם משהו אחר. אולי זה יחזור שוב בקיץ.
אני מקווה מאוד כי זה היה פי אלף יותר שווה ממסלול בולי העץ. זה כלל גם שיווי משקל אבל גם המון דברים אחרים של מרקמים.
בכל אופן, היה נראה שהושקעה בזה מלא מחשבה, ולדעתי אם תיצרי איתם קשר לא תהיה בעיה לקבל רעיונות או אפילו תמונות. אני ממש בטוחה שהיו מעורבים בזה אנשי מקצוע. זה לא היה מאורגן כמו סתם רעיון מגניב.
שיהיה לך בהצלחה רבה. אני מתה על הרעיון הזה וחושבת שיש גם המון הגיון בזה שהוא יהיה ממוקם בחוץ. זה משנה אם יש רוח או לא, אם יש גשם או שמש שמשנים את הנוחות שלנו או אפילו את שטח הראייה שלנו.

[בשמת_א*]

אבל איך בדיוק הוא "שובר את זה"? בריצה בין החדרים, בלדחוף את האח שלו, בלזרוק דברים, בלהיות קולני מאוד באופן כללי, בלצעוק ממוקד על ההורים כששואלים אותו שאלה? ואיך נראה הבית באותו זמן? כמה חדרים יש בו וכמה אנשים יש בו וכמה אור ורעש ומה סדר היום ועד כמה האמא לחוצה על ארוחת ערב ומה יהיה לארוחת ערב והאם יש מטלות שהוא אמור למלא באותו זמן (אולי בכלל זה הטריגר?), ואיך הוא הגיע מביה"ס (ברגל? באוטו?) והאם הוא אכל צהריים בביה"ס, ומה הוא אכל (אולי זה רעב?) ועוד מיליון דברים אחרים.

כי אני יודעת שאם מישהו אומר סנסורי, 80% סיכוי שזה יהיה משהו אחר
רק העתקתי דגימות, שתדעי כמה הזדהיתי. ככה זה גם במקצוע שלי.


הפיזיוטרפיסטית האחראית שקבעה לי תורים לפיזיוטרפיה אמרה חד משמעית שלא צריך ריפוי בעיסוק לפני גיל מסוים
יואו אמא לתאומים, נשבעת לך שכמעט שברתי פה משהו מרוב כעס כשקראתי את זה. והשאר, מה שכתבה תמרוש רוש.

[לב_שומע*]

תמרוש רוש, הבנתי אותך. (-:
או שלפחות נדמה לי ככה. (-:
אם יבוא לך לספר איך כל זה קורה גם בשדה של מוטוריקה עדינה אז יעניין אותי לשמוע.
אני לא ממש מדמיינת את אותה סיטואציה שם. ואולי קצת כן?

הדלקת לי כמה תגובות מהמותן והרהורים וגם זכרונות שאני אשמח אם אצליח לכתוב כאן בכמה שורות. (עמוס..).

ובזמנו, לפני למעלה מעשור, אמרו לי שמרפאה בעיסוק לא מטפלת לפני גיל 3 ולא היה אפשרי לקבל דרך התפתחות הילד אבל כן היה אפשרי בלי בעייה ללכת פרטי ולקבל החזר חלקי די משמעותי דרך הביטוח המושלם.

[פרח_בית*]

_אה, רגע, האם מה שפספסתי הוא שה"מלכודת" קשורה לדרישות של מסגרות?
כי אני אמא בחינוך ביתי, בכלל לא חשבתי אפילו ש"המערכת" שולחת לאשת מקצוע כדי "ללמד את הילד לגזור במספריים" כשיש בעיה כללית..._
האמת שאני עובדת בגן, אז אני חלק מהמערכת... אבל יודעת גם שיש מקרים כמו שתמרוש כתבה, שגננת ממליצה להורים לקחת לריפוי בעיסוק בגלל קושי בכל באחיזת עיפרון/ גזירה וכו'.
חייבת להגיד שאני אפילו לא יודעת אם אלו הדרישות הרשמיות של הגן, אבל מרגישה מהצוות שיש איזו ציפייה כזאת.

_הפיזיוטרפיסטית האחראית שקבעה לי תורים לפיזיוטרפיה אמרה חד משמעית שלא צריך ריפוי בעיסוק לפני גיל מסוים
יואו אמא לתאומים, נשבעת לך שכמעט שברתי פה משהו מרוב כעס כשקראתי את זה. והשאר, מה שכתבה תמרוש רוש._
ממש מסכימה, יכול להיות שמרפאה בעיסוק תגיד שאין צורך להתערב בשלב הזה, אבל זה בטח לא חד משמעי וכדאי לתת לה את האפשרות לבדוק (ובטח לא להגיד לא מבלי אפילו לראות את הילד...).

וזה היה פשוט יותר כיף ויותר משמעותי ויותר מרגש.
ממש מרגישה את זה. בטיפולים שאני משחררת לגמרי ציפיות ו"מטרות" דדיקטיות, ופשוט זורמת עם הילדים על דברים חופשיים יותר בחלל - אני מוצאת שהם צוחקים מלא, וגם אני נהנית יותר. ואז אני מרגישה שנפתח בהם משהו. המדריכה שלי אומרת לי את זה הרבה, להרשות לעצמי להיות שם, אבל בגלל שאני ממש בהתחלה לפעמים אני מרגישה כאילו עדיין אין לי מספיק ביטחון כדי לעשות את הדברים כל כך... מופשטים, כאילו זה לא מקצועי וגם ככה אין לי ממש מושג מה אני עושה... ואז אני נופלת ל"מלכודת" של לנסות לשכנע אותם לצייר/לגזור וכו', או לשחק איזה משחק קופסה שהם בכלל לא רוצים (ותכלס - אני אישית ממש שונאת משחקי קופסה...). משתדלת לצאת מזה, יש ימים שמצליחה יותר ויש ימים שפחות.

לגבי הוויסות חושי - אני ממש מרגישה שחסר לי ידע. קיוויתי שאם הזמן אני ארגיש שאני יודעת יותר, מאוד מאכזב מה שאת אומרת...
בכל מקרה - אני ממש לא עובדת עם מברשות וכאלה, בעיקר כי אין לי מושג מה לעשות איתן... אני פשוט מנסה לחפש מה מרגיע ומפקס את הילד תוך כדי טיפול. לרוב אני מוצאת שזה מגע עמוק ואז אני עושה עיסוי, אפילו באמצע פעילות לכמה שניות כדי להחזיר את הריכוז למשימה, או תנועה בחדר ואז אני מאפשרת להם לקום מדי פעם לטרמפולינה/נדנדה או משהו אחר שמתאים להם.
וזה מה שאני מנסה להעביר גם לצוות של הגן למשל - לא לתת דווקא דיאטה סנסורית מובנית, אלא אם הילדה זזה הרבה ולא מוכנה לשבת, לנסות לעשות קצת עיסוי ליד השולחן, ואז הרבה פעמים זה מגדיל לפחות קצת את הזמן שהם נשארים בפעילות (חלק מהילדים בתפקוד מאוד נמוך, מדובר על 5-10 דקות לא זמנים ארוכים במיוחד...). כמובן שהכי הייתי רוצה להתאים את כל הפעילויות ככה שיתאימו להם והם לא יצטרכו כל הזמן להילחם בעצמם כדי לשבת, אבל זה כבר לא תלוי בי, כי למערכת החינוך יש את המטרות שלה... אני יכולה רק לנסות לעזור להם לשרוד בה יותר בקלות (לא בטוחה שאני יודעת איך אבל מרגישה שזאת חלק מהמטרה שלי).

[תמרוש_רוש]

ציל צול, המון תודה. באמת אתקשר אליהם.

יואו אמא לתאומים, נשבעת לך שכמעט שברתי פה משהו מרוב כעס כשקראתי את זה.
אותו דבר ב"מקצוע" שלי... אתמול זכיתי לשמוע על רופא ילדים שאומר לאמא של תינוק יונק ש"מספר החיתולים הרטובים הוא חסר משמעות".
ישר לאיגנובל.


_וזה היה פשוט יותר כיף ויותר משמעותי ויותר מרגש
ממש מרגישה את זה. בטיפולים שאני משחררת לגמרי ציפיות ו"מטרות" דדיקטיות, ופשוט זורמת עם הילדים על דברים חופשיים יותר בחלל - אני מוצאת שהם צוחקים מלא, וגם אני נהנית יותר. ואז אני מרגישה שנפתח בהם משהו. המדריכה שלי אומרת לי להרשות לעצמי להיות שם, אבל אני מרגישה כאילו עדיין אין לי מספיק ביטחון כדי לעשות את הדברים כל כך... מופשטים, כאילו זה לא מקצועי_
אז קודם כל, סאחה על המדריכה שלך. זה יופי שהיא לא מתחנייקת על מטרות דידקטיות.
דבר שני: זה כן מקצועי, את פשוט צריכה למצוא את מסגרת ההתייחסות / התיאוריה המקצועית שתומכת בזה, ושתתן לך תמיכה מבנית-אינטלקטואלית-פורמלית, שתביני שאת לא "סתם" מאלתרת-פרוע כל היום, אלא שאת מאלתרת עם כוונה ומודעות.

ממליצה לך מאוד ללמוד על פלורטיים, כי זה בדיוק מה שהם עושים. לקרוא, לחפש קליפים ביוטיוב ולשוחח עם אנשים שעושים את זה.
ממליצה לך לחזור ולהסתכל על מודל העיסוק האנושי של קילהופנר. הוא עתיק, ואני לא יודעת אם עדיין מלמדים אותו... אבל הוא אומר, בפשטות, שאם את רוצה להעלות את רמת העיסוק של הבנאדם, את קודם כל צריכה להצטרף אליו לאיפה שהוא נמצא.
המון המון מחקרים על לימוד ומוטיבציה מצביעים על כך שאם אתה עושה משהו שמעניין אותך, שמערב אותך רגשית ואישית - אתה לומד מהר יותר וטוב יותר ומעמיק יותר. זה שאין זרימה בין האקדמיה לשטח ולא מיישמים את זה במערכת החינוך זה... אבל זו לא הבעיה שלך. את יכולה להרשות לעצמך להיות מבוססת מחקרים.
אני שמעתי סקירה על מחקר אחד מוצלח במיוחד, של ילדים עם כל מיני מוגבלויות ובעיות התפתחותיות. חילקו אותם לשתי קבוצות, ולכל קבוצה הגדירו להורים שיבלו "זמן עבודה" או "זמן הוראה" עם הילדים שלהם - משהו כמו חצי שעה ביום.
בקבוצה אחת, עודדו את ההורים לעבוד על המטרות שהם קבעו, הדברים שנראים להם חשובים.
את הקבוצה השניה הנחו לעבוד עם הילד על כל דבר שמעניין אותו, וללכת אחרי הילד.
בסוף התקופה ראו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות
אה, כן: חינוך ביתי חופשי וכל הדפים בבאופן (והמקורות מחוץ לבאופן) שמדברים על אנסקולינג.
וגם, הספר הנפלא The Long Ride Home של רופרט איזקסון. הוא ממש חדש, אז אין מצב שתורגם עדיין לעברית. אבל הוא מתאר עבודה גישת עבודה שפותחה לעבודה עם ילדים אוטיסטים, שנסמכת על - הפתעה, הפתעה - ללכת אחרי הילד.

קילהופנר, לימוד טבעי (=אנסקולינג), פלורטיים (התחיל עם ילדים אוטיסטים, אבל נכון להרבה אחרים), The Horse Boy Learning / Method, Family-centred Approach, מחקרים על חינוך ומוטיבציה, Developmental Curriculum ושיטת ה- 20% עבודה חופשית של גוגל. כולם מדברים על אותו דבר.
כשאת זונחת "מטרות דידקטיות" והולכת עם הילד, יש מאחורייך גב מקצועי מפורט, פרקטי ורחב במידה בלתי רגילה. את רק צריכה לגלות שהוא שם.

אז אני מאפשרת להם לקום מדי פעם לטרמפולינה/נדנדה או משהו אחר שמתאים להם.
ניסית פעם לעשות טיפול שלם על הטרמפולינה? אני מתכוונת, לילד שרוצה לזוז כל הזמן וחסר מנוחה. למה לא לקחת לשם חומרי יצירה, או משחקים רלוונטיים או מה-שלא-יהיה? במה השולחן והכסא עדיפים?
(רואן, הילד ב- Long Ride Home התחיל לעשות את כל שעורי החשבון שלו על הטרמפולינה. הוא היה שוכב שם ופותר תרגיל כפל והמורה שלו היתה מקפיצה אותו את מספר הפעמים של התשובה הנכונה. אחר כך היו מתחלפים. אה, ואחר כך הוא התעקש ללמוד בשיטת "בי"ס לברווזים". זה הלך ככה: הוא הביא את ברווזי המחמד שלו ל"כתה", והברווזים היו כל הזמן אומרים את התשובות הלא-נכונות. אז תפקידה של המורה היה להתרגז עליהם באופן הכי תיאטרלי שאפשר, והוא היה מת מצחוק, ואז נותן את התשובה הנכונה. צחוקים שחבל על הזמן - וגם לימוד ממשי)

לגבי הוויסות חושי - אני ממש מרגישה שחסר לי ידע.
לכי לשרון שני גונן. היא מעבירה קורסים והשתלמויות. היא מקצוענית לעילא וחריפה מאוד, והיא כנראה תלמד אותך את מה שאני מנסה למצוא פה - איך לעשות אבחנה מבדלת, ואיך למקם את האספקטים הסנסוריים במכלול של התפקוד האנושי. היא אמרה לי שהיא שמה המון דגש על אבחון והערכה מהסוג הזה, וזה גם פידבק שקיבלתי ממרפאה שלמדה אתה. תסתכלי באתר "חושים ברשת", זה אותו קישור ששמתי לאמא לתאומים.

והקטע של "ככל שאני לומד יותר אני מבין פחות" הוא ככל הנראה אוניברסלי בחברתנו דהיום. הרבה אנשים אומרים שהם מרגישים ככה. כנראה חלק בלתי נמנע בתרבות שמבוססת על חתירה בלתי פוסקת לידע - וההנחה הבסיסית ש"אנחנו לא יודעים הכל".