תגובות לגליון 46

כמו קודמו, גליון נפלא! אהבתי הכל!

אנונימי

תגובות לגליון באופן 46 אשר יצא לאור בחודש מאי 2003
דף עלון

חלום ליל קיץ - נפלא! חלמתי יחד!

מאוד מאוד ריגש את אימי לקרוא את הרלוונטי לטיפול בהורים מתבגרים ...היה לי כיף לראות שהיא לא שופטת בכלל את העיתון של "האלה שדומים לכם...", וקוראת ממש בעיון.

אהבתי לקרא:
את הרשימה של איילת השחר. זה היה כעין המשך לשיחה שהייתה לנו במפגש.
את ההארה של שלי גת.
את בית הקש של אריקה.
את מסע לגילוי מחודש
את שיעור בהיסטוריה. אני תמיד אוהבת לקרוא את מה שבני משפחת שיפרון כותבים.
הילדים וההורים. נגה, כתבת יפה. אהבתי לקרוא.
חוני המעגל. צליל, מה למדת מזה?
חלום ליל קיץ
תרופות סבתא. היה מעניין לקרוא. אני מקווה שלא נזדקק. תודה לאילנה דגני.

גליון חזק.

תודה לחנה לדווין ולורד לב.
תוך כדי הקריאה פרצתי בבכי בלתי מבוקר שנמשך עוד איזה שעתיים אחר כך. עליתן לי על הנקודה ברגע הנכון, ויצא משהו שביקש לצאת הרבה זמן. תודה.

האמת, ענת, ממש חשבתי עלייך כשראיינתי את חנה וכשכתבתי את דבריה.
שמחה שזה הורגש!

בשמת,
חלום ליל הקיץ - עשה לי כל-כך טוב לחלום גם כן...
תודה!!

גיליון מעולה. קראתי הכל בהנאה. אהבתי במיוחד את הכתבה של שי אור. בית הקש של אריקה, ממש מעורר השראה. הכתבה של לילך רם- שצ'ופק היתה מרגשת ומלאת כאב, היא ראוייה להערצה בדרך ההתמודדות עם המוות של אדם כל כך קרוב.

הבית של אריקה, איזה חלום. איזה תענוג.
בשמת, אהבתי מאד את חלום ליל קיץ וגם את דברי ערה בת-חלב (פעם היה לי ויכוח עם אחי האם זה שם אמיתי אחרי שהיא כתבת משהו שקשור בהנקה, חלב וכו'. הוא היה משוכנע שזה לא שמה האמיתי. אני חשבתי שכן. אז הנה הגיעה כתבה נוספת שלה ואני עדיין מחזיקה בדעתי

).
שירת הכפית דיברה אליי מאד (נו, איך לא?

).
ושוב, כייף לקרוא, ללמוד, לחשוב, להיפתח, לקבל השראה.
כייף גדול!
תודה לכל העושים במלאכה!

חלום ליל קיץ הכניס אותי לדכאון עמוק. גיליתי כמה אני שבויה וכמה קשה לי לחלום. אני קוראת כזה חלום יפה ורק מצליחה לחשוב - אבל אם אין דלק, אין מחשבים, אין מזגנים, איך זה ואיך זה... כזאת party pooper.
ולילך רם-שצ'ופק רגשה אותי מאוד מאוד.

עירית, החשמל לא פועל על דלק אלא על פחם, בארץ, למיטב ידיעתי.

באמת? לא ידעתי! אז אפשר להמשיך לחלום...
(צריך רק דלק למכונות הכרייה או לאניות שמביאות את הפחם)

סוף סוף הגיע גם אלינו הגיליון. הנה אני פוגשת שמות מוכרים, כולם כותבים דברים כ"כ חכמים, והנה הפתעות: שי אור שראיתי אותו בטלויזיה ושמו נחרט במוחי, בקשר לביה"ס ילדי אדמה, הנה שושנה היימן, ו - עוד לא הגעתי לסוף החוברת ופתאום עלתה בי מחשבה: העיתון הזה והאתר הזה מלמדים אהבה. אהבה לעצמינו, להורינו ולילדינו. כמה אהבה וסבלנות וסובלנות למדתי מאז שאני "בעניינים" פה, שימת לב לפרטים קטנים, לניואנסים דקים. רגישות לאחר, לקטנים ולגדולים.
איזו קהילה תומכת, עוזרת ואוהבת. טוב, האמת שזה יותר כלפי מי שהוא בדיעות המסויימות האלה, האחרים מוקצים. אז תודה לכולם, לכל הלומדים והמלמדים @}

האמת שזה יותר כלפי מי שהוא בדיעות המסויימות האלה, האחרים מוקצים
דווקא לא מסכימה.
אבל נכון שאין לי הבנה גדולה מדי להורים שמסרבים לגלות רגישות, אהבה, סבלנות וסובלנות. זה אומר שהם "מוקצים"? לא. בכלל מה פירוש מוקצים? אשמח לאיזה הסבר קונקרטי יותר מהמלה חסרת המשמעות הזאת (אני לא "מחנה" שיכול להקצות מישהו אל "מחוץ למחנה" ולנדות אותו מכל קשר חברתי, בית ומזון) אבל אני כועסת על אנשים שמתעללים בילדים, או מגלים אטימות, שנאה, אכזריות וכדומה כלפיהם או כלפי אנשים אחרים.

זהו, שאם מישהו מעיז להביע דיעה כזאת כאן מייד מתרגזים עליו - לפחות אני, אני מודה שקשה לי עם כל החוסרים האלה שהזכרת ואני באמת מעריכה אותך ואת יונת והמסעדה וכו', שיכולים להסביר דברים בצורה דיפלומטית. אבל יש לי הרושם שאלו שמנסים להעלות פה דיעות שלא תואמות את כיוון האתר - לא ששים להישאר פה להמשך הויכוח - ולדעתי כמובן טוב שכך. אז את צודקת שמוקצים זו מילה לא מתאימה.

אבל יש לי הרושם שאלו שמנסים להעלות פה דיעות שלא תואמות את כיוון האתר
כן, אין טעם להתווכח איתם.
מי שהגיע לתפיסות שלנו כאן באתר, על כל רבגוניותן, עשה את זה בתהליך של מחשבה, ספק, התקרבות, רגישות וקשב.
איך נחזור אחורה לטיפשות שלנו מהעבר, לניתוק שלנו מהאינסטינקטים שלנו, לדברים שנראו פעם "רגילים" והיום אנחנו קולטים כמה כפייה ואכזריות יש בהם?
ואנחנו פה לא רוצים "לשכנע".
עוד סיבה לא לדבר עם סוגים מסוימים של אחרים.
מה, אני אגיד להם מה לא טוב בגישה שלהם? מי אני שאגיד להם? מצד שני תהיה זו צביעות מצדי להעמיד פנים שדרכם טובה בעיני.
אז עדיף לשתוק, ולא להיות שם.

נכון, אבל הבעיה שלי שאני לא מסוגלת לשתוק, לצערי.

הבעיה שלי שאני לא מסוגלת לשתוק, לצערי.
D-:
גם אני הייתי פעם ככה...

מאוד שימח אותי לקרוא את הכתבה של רביב רייכרט על חממה ליזמות חינוכית. מעודד לדעת שיש רוח של שינוי - אולי זה מקום שבאמת מאפשר ללמוד ולקבל תעודה מוכרת. מניסיון שלי לא הצלחתי עד היום להתחבר לשום מוסד לימודים (וניסיתי המון) - פשוט לא יכולתי לסבול את שיטת הלימוד מכיתה א' ועד ניסיונות חוזרים ונשנים באוניברסיטה (כל פעם חוג אחר). זה נשמע כמו לימודים מסוג אחר.

_מאיה מ (25.05.2003 00:54):
גיליון מעולה. קראתי הכל בהנאה. אהבתי במיוחד את הכתבה של שי אור. בית הקש של אריקה, ממש מעורר השראה. הכתבה של לילך רם- שצ'ופק היתה מרגשת ומלאת כאב, היא ראוייה להערצה בדרך ההתמודדות עם המוות של אדם כל כך קרוב._

היכן אפשר לקרוא את מה שכתבה לילך על שצ'ופק ??

בגיליון 46 של באופן טבעי.