איך לעזור לילד שלא רוצה דמוקרטי

שליחה על ידי גל_ים* » 21 מאי 2007, 17:41

נדמה לי שזה יהיה דף תמיכה.
אתחיל בזה שאנחנו משפחה "רגילה". לא בחינוך ביתי. הילדים הולכים לגנים. ההורים עובדים. ומנסים להיות קשובים לצרכים של כולנו במציאות הלא פשוטה הזו. אז אנא, בהתיחסותכם לבעיה שאני מעלה פה, השתדלו להתסכל דרך המשקפיים האלו. אני יודעת שזה לא תמיד קל למי שלא "שם".
הבן שלי עולה לכיתה א'. לאחר התלבטות ארוכה וקשה מנשוא, החלטנו לרשום אותו לבי"ס הדמוקרטי שקרוב לביתינו. הוא יודע שהתלבטנו, עוד בשנה שעברה זה עלה וביקרנו שם מפני שאפשר היה לרשום גם לגן חובה שם. בסוף החלטנו שלא לרשום אז והעניין עלה שוב, כשהשנה הוא מאוד מודע לעניין של בית הספר הרגיל ולשם הוא רוצה ללכת.

כבר כמה חודשים שהוא ממש מתחנן שנרשום אותו לבית הספר הרגיל. עד כה אמרנו לו שאנחנו עדיין מתלבטים (מה שהיה נכון). לפני שבוע החלטנו סופית על הדמוקרטי. את זה עשינו אחרי שביקרנו איתו שם, בתקווה שזה יוריד מעט את ההתנגדות שלו. זה לא קרה, הוא אמנם נהנה שם אך הוא לא "מודה" בזה.

בקיצור, לפני כמה ימים החלטנו וחשבנו לספר לו יחד בשיחה משותפת. בטעות, או שלא בטעות, יצא לי לדבר איתו על זה בדרך למגרש משחקים... הוא שאל אם כבר החלטנו ואני אמרתי שכן. טוב, הדרך היתה קשה... היה בכי, הוא הרביץ לי (עושה את זה לעתים מאוד רחוקות כשהוא מאוד מאוד מתוסכל), צעק. אני מצידי ניסיתי להכיל, להבין, קצת להסביר למרות שזה לא אפקטיבי בתוך סערת הרגשות הזו. בסוף סיכמנו שנדבר על זה אח"כ, ובמגרש המשחקים הוא נרגע ונהנה.
עם אבא הוא דיבר על כך באותו ערב ואמר ש"אני רוצה לשבת בכיתה ליד שולחן ולעשות מה שהמורה אומרת"- זה מתוך דברים שפה ושם אמרתי לו על מה קורה בבי"ס רגיל לעומת דמוקרטי. לא היו דרמות יותר, אבל מאז הנושא לא עלה.

השאלה שלי היא: איך להעלות את הנושא שוב? איך לעזור לו לקבל יותר בשלווה את ההחלטה שלנו, שכ"כ לא מתאימה לו לדעתו כרגע?
ברור שאנחנו מבינים אותו לגמרי. הוא רוצה ללכת עם החברים שלו, בעיקר חבר ספציפי אחד. גם כך המעבר לכיתה א' מפחיד וזה העוגן שלו. אגב, שני ילדים מהגן שלו נרשמו לדמוקרטי. זה טיפה עוזר, אך אלו לא ממש חברים ובעיקר- הם לא החבר הטוב.
מצד שני, ברור שאין לו שום יכולת כרגע להבין מה עדיף עבורו. אמרתי לו כמה פעמים במהלך החודשים האלו, שבי"ס הוא החלטה של מבוגרים ולא של ילדים. זה בתגובה לאמירות של "אני מחליט בשבילי, אתם לא מחליטים עליי" וכד'. אני מודה שההתנגדות שלו משפיעה עלינו, ואולי גם השהתה את ההחלטה. אבל אני מרגישה שכרגע אי אפשר להשאיר את ככה, תלוי באויר.

אם יש דף דומה בנושא אשמח לקבל אליו הפניה.
ואם יש תובנות אחרות, אשמח לשמוע.

תודה!

<ואיך, איך כתוב לי פה למעלה ש"החסרונות הם היתרונות"?>

גל ים,
אין לי ילדים בגיל הרלוונטי כך שהנושא הזה לא קרוב אלי בכלל, אבל עולה לי תשובה מתוך ההבנה שלי ותפיסת העולם שלי. והתשובה היא כזאת:
אם הוא כל-כך רוצה ללכת לבי"ס רגיל, וזה חשוב לו עד כדי כך שהוא הרביץ לך - דבר שהוא עושה את זה לעתים מאוד רחוקות כשהוא מאוד מאוד מתוסכל - למה את כופה עליו בחירה אחרת? אני מבינה שאת מרגישה שבי"ס רגיל זה רע בשבילו, ואני נוטה להסכים אתך במידה מסויימת, כי בי"ס רגיל זה רע - באופן יחסי - לכל אחד. אבל אולי ללמוד לא יחד עם החברים שלו יעשה לו עוד יותר רע?
עוד דבר: אני חושבת שההרגשה המבאסת הזאת, שההורים בחרו בשבילי דבר שמשפיע בעיקר עלי וקשור בעיקר אלי בלי להתחשב בדעתי - גם היא רעה בשבילו. אולי (אפילו) יותר מכיתה א' רגילה.
אולי תשקלי לרשום אותו לבי"ס רגיל, ולחכות עד שהוא ירגיש כמה שזה לא טוב בשבילו ויבקש לעבור?

בקיצור: איך לעזור לילד שלא רוצה דמוקרטי? לא לכפות עליו את זה.

שליחה על ידי גל_ים* » 21 מאי 2007, 18:21

את מעלה פה את השאלה שהפכה את ההחלטה הזו לקשה כל כך (לא שאלה יחידה, אבל בהחלט מרכזית). התחבטנו בעניין הזה לא מעט. יש צדק רב בדבריך ש
אולי ללמוד לא יחד עם החברים שלו יעשה לו עוד יותר רע?
עם זאת, אני מאמינה שהקושי שהבן שלי חווה עכשיו הוא נקודתי. זה קצת דומה למעבר דירה- גם שם אני נוטה להאמין שרובינו, גם המחנכים ללא כפיה האדוקים ביותר, לא ממש משתפים ילדים בני שש בהחלטה. ואני משערת שילדים רבים, אם היית שואלת אותם, לא היו רוצים לעבור. זה נראה לי כמעט אבסורד להחליט לשלוח אותו למקום שהוא בעיני רע, רק כי החבר שלו הולך לשם. אני לוקחת בחשבון שלא יהיה עכשיו קל, אבל אני נוטה להאמין שתוך כמה ימים מתחילת שנת הלימודים הדברים ייראו אחרת לגמרי. זה נשמע אולי אופטימי, ואני דווקא לא טיפוס אופטימי בכלל, לצערי. אבל אני באמת חושבת שהקושי הזה נקודתי.
אבל אני מחפשת ושואלת את עצמי (ואתכם) שוב ושוב מה אני, אנחנו, יכולים לעשות, כדי שהקושי הזה לא יהפוך לנזק ממשי.

מה שאת אומרת בהחלט מעורר מחשבה (מעורר לא כי לא חשבנו על זה אלא להיפך, כי זה כ"כ היה לנו במחשבות...).

שליחה על ידי גל_ים* » 21 מאי 2007, 18:22

ולגבי ההערה האחרונה שלך, כמובן שגם זה אבסורד, כי זה מאוד לא דמוקרטי להכריח ילד ללכת לבית ספר דמוקרטי....

שליחה על ידי גל_ים* » 21 מאי 2007, 18:35

בטח שמתאים...

מה היתה ההתלבטות שלכם, אם כן או לא דמוקרטי?
כן, זו היתה ההתלבטות- בי"ס דמוקרטי או רגיל.

למה החלטתם בסוף לרשום אותו לדמוקרטי?
היתרונות עולים על החסרונות. אצטט לך משהו שכתבתי לחברה בעקבות ביקור שעשינו שם בשבוע שעבר, זה לא בדיוק מסכם למה אבל זה יתן לך מושג:

הילדים שם נושמים. הם נושמים. הם בחוץ, עושים דברים, לא עושים דברים. חמודים.
יש טיולים כל הזמן.
ילד גדול הרביץ לילד קטן. תוך שנייה מורה אחת לקחה, הרימה וחיבקה אותו. מורה אחר ניגש לגדול ו"נזף" בו (נזיפה זו אולי לא המילה המתאימה, הוא יותר הביע אי שביעות רצון מהסיטואציה), שמעתי משהו על "וועדת משמעת". בשני המקומות תהיה אלימות אבל לפחות בדמוקרטי בשנה הקרובה יהיה מי שישמור לי על הילד. אח"כ זה כבר פחות צמוד, אבל עדיין יותר מבית הספר הרגיל.
שיעור חשבון: 3 ילדים בכיתה, זה קצת הפריע לי אני לא יודעת איפה היו האחרים. הילד שלי היה מבסוט. רמת הלימודים היתה מאוד נמוכה, את זה אני רוצה לברר. זה היה מוזר.
שיעור שפה: קבוצה יותר גדולה, הוא לא רצה להשתתף. היתה שם יותר עשייה לפי התרשמותי הקצרה. אבל השיעור נגמר נורא מהר. מפריע לי? לא יודעת, אולי. יותר משמעותי לי בכיתות גבוהות.
צוות: מורה אחת קצת קשוחה אבל עברית גבוהה ובכלל קשובה לילדים. השניים האחרים (אחד גבר) נראים נהדרים. נחמדים. מאירי פנים.

איך בדרך כלל אתם מתייחסים להבעת הרצונות שלו?
מה ז'תומרת? כמו שמתייחסים להבעת רצון של כל אחד. ברצינות. (אם צריך עוד לפרט תגידי).

האם הוא הבכור?
כן, ויש אחות בת שנתיים ורבע.

איך הוא הרגיש בגן שאותו הוא עוזב?
הוא אוהב את הגן, בעיקר בחודשים האחרונים. אין תלונות, אבל מצד שני הוא גם לא מספר הרבה...

האם במסגרת הגן לקחו אותו לבקר בבית ספר רגיל?
עדיין לא, אני לקחתי אותו כי הוא ביקש, אבל הוא לא ראה כמעט כלום כי לא הסכים להכנס לכיתות (חברה תיאמה עם שתי מורות שהיא מכירה). התבייש.

יש לי עוד מה לכתוב, אבל חייבת לרוץ, אמשיך אח"כ.

שליחה על ידי אחת* » 21 מאי 2007, 18:56

אני הייתי רושמת אותו לביה"ס הרגיל.

ואני - לדמוקרטי. יש דברים שהורים רואים, והילדים לא, או עוד לא. א ב ל - מה שהכי חשוב, תהיו שלמים עם עצמכם. זו החלטה של הורים לאן לשלוח את הילד.

אני חושבת שאתם צריכים להמשיך לעשות את מה שאתם כבר עושים. זה נכון שילד בן 6 לא יכול להחליט מה ביה"ס הטוב עבורו. כל מה שאתם יכולים לעשות זה להמשיך להכיל את התסכול שלו, ולעמוד על שלכם.
משהו שאולי יכול לעזור, זה לברר מי יהיה איתו בביה"ס בשנה הבאה ולנסות להפגיש בינו לבין חלק מהם. אולי כשיהיו לו חברים שגם הולכים לשם זה יקל עליו.

לדעתי, כאם לבנות בביה"ס דמוקרטי, זה מאוד לא דמוקרטי להחליט לילד איפה הוא ילמד אם יש לו רצון ברור כ"כ. אין ספק שהוא קשור לחברים בכיתתו והוא מרגיש שזו לא החלטה שלו אלא שלכם - איפה פה הדמוקרטיה????

אני מניחה שאתם לא שואלים האם לשלוח לדמוקרטי או לא - כי נשמע שההחלטה ברורה לכם. אני מסכימה איתך שיש דברים שבהם אנחנו ההורים צריכים להחליט, באופן לא דמוקרטי, בשביל הילדים שלנו. בעיני, מדובר באותם מקרים בהם אנו חושבים שהם יפגעו בעקבות החלטות שאינן ביכולתם, בעיקר בגילאים צעירים, לקבל באופן ששוקל יתרונות וחסרונות, מתוך הבנה אמיתית של המשמעויות של כך.
נראה לי שלגלות הבנה ואמפטיה לחששות שלו (הברורות ומוצדקות מבחינתו) זה הבסיס. במקביל, אני מצטרפת להצעה לנסות וליצור קשרים עם ילדים שיהיו איתו באותו בי"ס בשנה הבאה ואולי לבקר שם עוד כמה פעמים - כדי להפוך את המקום לפחות זר ומאיים עבורו.
(אם תרצי, ובמקרה מדובר בבית הספר שאנחנו מבקרים בו, אשמח מאוד לעזור ב"תיווך" למשפחות מתאימות).
בהצלחה.

כל כך מזדהה.
בת ה6 שלי אומרת בזמן האחרון שהיא רוצה ללכת לבית ספר רגיל. (אנחנו בחינוך ביתי) היא אומרת את זה לסבא ולאבא והם מעודדים אותה ללכת בכיוון. לא משום שהם מאמינים בדרך הזו אלא מתוך רצון פשוט וכן למלא את מבוקשה.
ואני רוצה שהיא תרצה להישאר בבית ורוצה להיות זאת שמחליטה עבורה. כי גם אני מאמינה ש:
זו החלטה של הורים לאן לשלוח את הילד. מצד שני רוצה לשחרר שליטה ולתת לה לחוות את מה שהיא בוחרת.

נראה לי במקרה שלך שהייתי מחליטה בשביל הילד שיילך לדמוקרטי לתקופת נסיון ומבטיחה לו שבתוך חודש תהיה החלטה שלוקחת בחשבון את הרצון וההרגשה האישית שלו. כך לא הייתי מבטלת את הבקשה שלו אך מתנה אותה בתקופת נסיון בכיוון שאת מזהה כנכון יותר בעבורו. אם הדמוקרטי נכון לו אז סביר להניח שתוך חודש יהיה לו טוב ויהיו לו חברים.

ולגבי: זה מאוד לא דמוקרטי להחליט לילד איפה הוא ילמד אם יש לו רצון ברור כ"כ.
בעייני זה תלוי בגיל הילד ובזיהוי של הסיבה המדוייקת לרצון שלו.

שליחה על ידי דו* » 21 מאי 2007, 22:14

לא אביע דעה, אבל אספר לך סיפור שהיה: בתי למדה בבית ספר דמוקרטי וחברים שלנו החליטו לרשום את בתם, הצעירה משלי בשנתיים, לאותו בית ספר. הילדה התנגדה נמרצות. אחרי שיחה מעמיקה התחלנו להבין שהיא פשוט חוששת: שלא תדע מה צריך לעשות, לאן ללכת, וכדבריה "איך ילדה בגיל שלי יכולה לדעת מה היא צריכה ללמוד ומה כדאי ומה לא. בבית ספר רגיל פשוט יגידו לי מה לעשות וזה יהיה קל יותר". אחרי שהבנו בדיוק מה מציק לה, בתי ישבה ושוחחה אתה, סיפרה לה על כיתה א', איך "ידעה מה כדאי ללמוד ומה נכון לעשות", ואיך הכירה חברים חדשים, וסתם פירטה על החיים בבית הספר. אחרי השיחה הזו, היה ברור שהילדה רוצה בדמוקרטי. אחרי ביקור שם, כבר לא נותרו ספקות.
מקווה שזה יעזור לך איכשהו.
דרך אגב, הילדה צדקה. מבחינה מסוימת אכן יותר קל כשאומרים לך מה לעשות.
אבל בזה כל הגדולה של בתי הספר הדמוקרטיים, לדעתי.

ואמר ש"אני רוצה לשבת בכיתה ליד שולחן ולעשות מה שהמורה אומרת"

ייתכן שאני שומעת כאן פחד: פחד משפע האפשרויות, פחד להעיז לרצות ולהאמין שאני באמת יכול לבחור. אולי פחד מסיטואציה פתוחה מידי, בלתי מובנית.
הייתי מציעה לכם לעשות בירור אמיתי בבית מהיכן נובעת הרתיעה הזאת ולהתחיל לעזור לו להעצים את הרצון שלו, את האמונה בעצמו, את מיומנות הבחירה וההחלטה (ללמוד את זה) בכל מקרה גם אם החלטתכם לגבי בית הספר תשתנה.
במקביל נסו לבדוק איך הוא מתנהל בסיטואציה בלתי מובנית- האם הוא הולך לאיבוד, האם מתעורר אצלו פחד,תחושת כאוס, חוסר אונים? איך אתם כהורים וכבני אדם מתמודדים עם סיטואציות כאלו, פתוחות לא מוחלטות, כיוון בלתי ברור.
אולי ההבניה עוזרת לו למעשה להביע את עצמו והוא יודע את זה טוב מכולם.

אין לי ילדים אבל בעבודתי כמרפאה בעיסוק פגשתי בהרבה ילדים- הרבה רצונות ואישיאויות צעירות.
אחד הכיוונים הבולטים בעבודתי, הנובעים מתוך האני מאמין המקצועי והרוחני שלי, הוא מתן מצע מעשיר לפיתוח הרצון אצל הילדים. זאת התמודדות עם תרבות ה"בא לי"- ילדים שקופצים מדבר לדבר, משתוקקים לדבר מסוים ואחרי 5 דקות נמאס, מיצינו כי הוא לא יודע כיצד להעמיק את ההתעניינות והרצון שלו כל כך לא מפותח.
במקביל יש ילדים עם רעיונות נהדרים שפשוט לא יודעים איך להוציא לפועל, איך להבנות, איך למקד את הרצון שלהם ואז "בעצם לא בא לי, אוף לא משנה", אלו צריכים את ההוראות הפשוטות והמסודרות שיעזרו להם להתמודד עם הכאוס.

לאור כל זה, אני באופן אישי, מאוד מאמינה ברעיון של חינוך דמוקרטי ומה שזה פותח הילדים שם נושמים
אבל אני חושבת שלא כל מקום עם ההגדרה הזאת עושה את זה טוב ושזה לא מתאים לכל ילד.

קיבלת עיצות נהדרות מחכמות ומנוסות ממני (שילדי רחוקים שנות אור משאלות של בי"ס)
מעלה נק' למחשבה - האם אתם שלמים עם ההחלטה ? אולי הוא קלט / קולט איזה חוסר שלמות / היסוס אצלכם וזה מדאיג אותו
למה התלבטתם קודם? אולי שווה להסביר לו את השיקולים?
אם לא רלוונטי את יכולה למחוק - אני פשוט חושבת בקול רם.

מסכימה שיש כאן עיצות טובות, שכולן מדגישות את רגשות הילד ואת הדיאלוג בינו וביניכם לגבי החלטה על החיים שלו וגם היכרות דרך משפחות אחרות וילדים שלומדים בבית הספר כדי להפוך את הרעיון ממופשט ומפחיד למוכר. גם אני בעד להציע לו תקופת ניסיון בבית הספר החדש ורצוי עוד קודם מפגשים עם ילדים מבית הספר ולדבר ולספר. אף אחד לא אוהב שמחליטים עליו בלי להתחשב ברגשותיו ודעתו - אפילו אם לכאורה זה לטובתו

וואו, קודם כל תודה רבה על שלל התגובות. זה מאוד עוזר וממקד.
אני אנסה לענות לפי נושאים:

לגבי עצם ההחלטה:

איפה פה הדמוקרטיה????
נכון. זו באמת בעיה. ההחלטה שלנו לא דמוקרטית, כפי שכתבתי "זה מאוד לא דמוקרטי להכריח ילד ללכת לבית ספר דמוקרטי....".
אבל איך אפשר להתעלם מכך שאין לו מושג מה זה בית ספר רגיל או דמוקרטי?
זה מאוד לא דמוקרטי להחליט לילד איפה הוא ילמד אם יש לו רצון ברור כ"כ. אבל ממה הרצון הזה נובע? האם זה לא משנה? האם באמת אפשר לתת לילד בן שש לקבל החלטה כ"כ עקרונית בגלל שהוא חושש לעבור בלי החבר הטוב שלו מהגן? כלומר לא שאני מתעלמת מהחשש (אגב, החשש הוא בכלל ממעבר לכיתה א', יש חשש גם מבית הספר הרגיל, אבל הוא נאחז בנוכחות של החבר שתעזור לו, בעוד שאני חושבת שהקשיים שהמערכת הרגילה תציב לו, כמו לכל ילד, הרבה יותר גרועים מהקושי הנקודתי הזה).
נתתי למעלה את הדוגמא של מעבר דירה. בדר"כ קשה מאוד לשתף ילד בן שש בהחלטה מהסוג הזה. הוא לא יכול להבין ולראות את כל התמונה. לדעתי זה מאוד דומה.

איך את עם התפישות שהדמוקרטי מייצג לגבי למידה, בחירה וחופש?
למזלי, הבן שלי מוכיח לנו בגדול שהנחת היסוד של החינוך הדמוקרטי נכונה... לגבי הסקרנות הטבעית של כל אדם והרצון ללמוד. הוא כבר קורא, כותב ויודע חשבון ברמה שמעבר לכיתה א'. אז אני מודה שזה באיזשהו מקום מרגיע מבחינה זו שאם הוא יחליט שהוא לא לומד כלום (כלומר לא לומד בקורסים, זה כמובן לא אומר שהוא לא לומד כלום...), בסוף כיתה א' הוא ידע לקרוא ולכתוב וחשבון. באופן עקרוני חופש הבחירה בביה"ס הוא מוחלט, הילדים לא חייבים לבחור באף קורס, הם כן חייבים להיפגש עם החונך פעם בשבוע או שבועיים. אני יודעת שיש הורים שמחייבים את הילדים שלהם ללמוד מתמטיקה ואנגלית ושזה מתנגש עם רוח בית הספר. אני לא יודעת איך ארגיש כשהוא יהיה בכיתות גבוהות יותר, אבל כרגע הבחירות שלו ממילא מדהימות, אני לא רואה סיבה שזה לא ימשיך בבית הספר.

האם אתם שלמים עם ההחלטה ? אולי הוא קלט / קולט איזה חוסר שלמות / היסוס אצלכם וזה מדאיג אותו
משהו שהוא אמר לי באותו יום סוער בו סיפרתי לו שההחלטה נפלה, אחרי שהוא כבר נרגע בעצם: "אמא, אני חשבתי כל הזמן וידעתי שזה יהיה הדמוקרטי. באמת, אני ידעתי". אני לא יודעת בדיוק למה הוא התכוון, אבל ודאי שכל התקופה הזו היתה לו קשה ומטלטלת.
הסיבות העיקריות להתלבטות שלנו היו ההתנגדות שלו, הפחד מניתוק חברתי מהילדים שגרים קרוב והחשש להיות שונים. ברור שהחששות שלנו לא התפוגגו, אני חושבת שזה יהיה לא ריאלי לצפות מעצמינו להיות שלמים לגמרי עם ההחלטה, ולשדר שלמות אם היא לא שם אנחנו לא יכולים. אבל אני כן יכולה להגיד שבעיקר אחרי הביקור שם, יש לי ממש שמחה בלב כשאני חושבת על הבן שלי שם, ולא בבי"ס הרגיל. ואני חושבת שזה הרבה.

לגבי תקופת ניסיון- חשבתי על זה, אבל נדמה לי שזה פתח בעייתי. כמו שאמרו פה- אחרי חודש עדיין יכול להיות קושי, וזה לא בהכרח אומר שבי"ס רגיל הוא הפיתרון. מצד שני לדבר על תקופה ארוכה מידיי (נניח אמצע או סוף השנה) זה גם בעייתי, כי בשבילו זה המון זמן, ואני לא בטוחה שזה יספק את הסחורה מבחינת ההרגשה של לתת לו שליטה כלשהיא במצב. ומאידך מסכימה עם כל מילה:

אף אחד לא אוהב שמחליטים עליו בלי להתחשב ברגשותיו ודעתו - אפילו אם לכאורה זה לטובתו

תודה רבה על השיתוף לגבי חששות של ילדים וכן על הרעיונות לגבי מפגשים וביקורים נוספים. אני עדיין מתלבטת איך לעשות את זה, כי אני מנחשת שאם אני אגיד לו שאנחנו מזמינים ילד שגם יהיה בשנה הבאה בדמקורטי הוא יתנגד, וזה יכול להרוס את כל הביקור... אולי פגישה במגרש משחקים או מקום ניטראלי אחר. צריכה לחשוב על זה.

ייתכן שאני שומעת כאן פחד

אני תוהה אם הפחד של הילד שלי הוא מכיתה א' בכלל או מהדמוקרטי. לשאלתי ("מה אתה חושב על כיתה א'?") הוא ענה שהוא שמח, אבל הוא מתבייש כי הוא לא מכיר את המורה. זה נשמע לי חשש די אוניברסלי... שוב, אני לא מבטלת כל עיקר את הרצון שלו להיות עם החבר. להיפך, זה מכווץ לי את הלב לגמרי, זה הגיוני כ"כ ולכן כואב כ"כ. אבל יכול להיות באמת, שהתייחסות לפחדים ולחששות שיש לו תעזור גם לעניין הדמוקרטי.

אולי פחד מסיטואציה פתוחה מידי, בלתי מובנית.
זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו. הבן שלי בהחלט אוהב מסגרות, לדעת מה קורה מתי. בעבר זה היה אפילו קיצוני, היום הרבה יותר מתון. אלא שאני לא חושבת שהדמוקרטי הוא לא מסגרת. ברגע שילד מרכיב את המערכת שלו הוא בהחלט מחוייב אליה, והוא יודע מה קורה מתי... כך שכן יהיה מענה מהבחינה הזו לצורך שלו ב"חוקים". דמוקרטי זה לא כאוס...

שליחה על ידי גל_ים* » 22 מאי 2007, 08:59

זו אני כמובן...

לא קראתי את כל הדף אבל אני רוצה לשתף בזכרון ילדות שלי
בערך בגיל 5 חזרנו לארץ משהות בחול וההורים שלי התלבטו איפה לגור. הם לקחו אותי איתם לכל הסיורים, והתחשבו בדעתי. אבל ממש. אמא שלי מזכירה לי עד היום שלא גרנו בישוב X בגלל שאני לא הסכמתי. אני מזכירה: הייתי בת 5. הישוב היה בבניה ומה שאני ראיתי זה ערימות חצץ ושלדי בניינים ולא רציתי. אני ממש זוכרת את הביקור הזה. לא היתה לי שום יכולת בגיל הזה לראות מעבר לערימת החצץ.
בגיל טיפה יותר מבוגר עלתה גם השאלה של באיזה בי"ס ללמוד ואני רציתי להשאר איפה שהייתי. בעיקר כנראה בגלל שפחדתי ממשהו חדש. בגלל שאחרי כלכך הרבה תלישות רציתי משהו קבוע. התוצאה: למדתי יסודי חטיבה ותיכון בבתי ספר איומים ונוראים (כלומר, רגילים אני מניחה). סבלתי כל שנות התיכון ורוב החטיבה. גרנו בתל אביב ולא היו חוגים ולא היו תנועות נוער. אבל אין לי מה להתלונן, הרי אני בחרתי נכון?
לסיכום, ההרגשה שאני נשארתי איתה היא עודף אחריות, עודף משקל על רצונותי ושגיונותי, כשאין מבוגר מספיק גדול וחזק בחוץ שיוכל להכיל אותם אבל לקבל את ההחלטות הבוגרות והנכונות עבורי.
מדובר בדברים כבדי משקל, בעלי השלכות שלילד קטן אין שום אפשרות להבין ולראות אותם. זה לא מה בא לי לאכול עכשו או איזה בגד ללבוש או אם מי לשחק.
זה מפחיד לילד קטן (היה מפחיד עבורי) לחשוב שהוא באמת יכול לקבוע ולשנות ולהחליט דברים שברומו של עולם ולהשפיע בצורה ככ דרמטית על חיי המשפחה כולה.

שליחה על ידי גל_ים* » 22 מאי 2007, 22:15

ירח לבן: תודה תודה תודה. הסיפור שלך מאוד מחזק אותי בדרך שבחרנו.

עדכון מהיום: שאלתי את הילד שלי אם יעזור לו שנזמין ילדים שגם עולים ל א' בדמוקרטי. הוא אמר לי שכן, ושהוא יוכל לשחק גם עם שני החברים מהגן שהולכים לשם. והוא היה מאוד שלו, כאילו השלים עם העניין. גם הערב סיפר לבן דוד שלו שהוא כל הזמן רצה ללכת לבי"ס X (ביישוב) ובסוף הוא הולך לדמקורטי, ושוב- נשמע רגוע לגמרי. מצד אחד זה מפתיע ומשמח, מצד שני קצת מפחיד ומעציב אותי, שהוא השלים כ"כ מהר עם משהו שכ"כ הפריע לו...

מצד שני קצת מפחיד ומעציב אותי, שהוא השלים כ"כ מהר עם משהו שכ"כ הפריע לו...
קחי בחשבון, שאולי המשתנה הכי חשוב כאן הוא את.
שמתי לב, שמרגע פתיחת הדף ועד סופו, את התחזקת בהשלמה שלך עם ההחלטה שלכם על הדמוקרטי.
אולי זה מה שהשפיע עליו יותר מכל. התחושה שלך, שזו הבחירה שלכם, שאת עומדת מאחוריה, שאת רואה את התמונה הגדולה, ושזה הכי טוב לו.

אני רוצה להעיר, בהמשך לסיפור של ירח לבן, שלהתחשב בדעתו של הילד הכוונה היא שקודם צריך לאפשר לו להכיר מקרוב, לספר, לדבר, לתאר, לחוות. החלטות שנעשות ללא חווייה מן הסתם הן החלטות שאין בהן ממש.
כשרשמנו את הגדולה לגן-חובה דמוקרטי כל החברים שלה הלכו לביה"ס רגיל, אבל מכיוון שאנחנו היינו שותפים בתהליך ההקמה וזה היה תהליך ארוך ומכיוון שהכרנו לה חברות חדשות מהגן החדש לפני ביה"ס היה לה הרבה יותר קל.

שליחה על ידי גל_ים* » 23 מאי 2007, 09:13

שלהתחשב בדעתו של הילד הכוונה היא שקודם צריך לאפשר לו להכיר מקרוב, לספר, לדבר, לתאר, לחוות
אבל במקרה שלנו היתה התנגדות מאוד מאוד גדולה מהרגע שהעלינו את הנושא, כשהסיבה היחידה לגמרי היא החבר... ואנחנו כן דיברנו וסיפרנו כמה שאפשר, וגם ביקרנו שם. זה מאוד קשה לתאר לילד מה זה בי"ס רגיל לעומת דמוקרטי, בעיקר כשאתה לא רוצה להשמיץ את הרגיל...
הוא מאוד התנגד גם לביקור, אבל איכשהו בסוף הוא הגיע יחסית ברצון. אני משערת שהביקור בכל זאת עשה משהו, אבל הוא המשיך להתבצר בעמדה שלו גם אחריו... ובנוסף לזה, דווקא התחשבנו מאוד בדעתו. זה שבסוף ההחלטה שונה מההעדפה שלו, זה לא אומר שלא התחשבנו בדעתו. הדיעה שלו היא שגרמה לנו (לשמחתי) לבדוק את העניין כ"כ לעומק, כדי שנהיה בטוחים ששוה לנו ללכת על זה בכל זאת, למרות שיהיה לו קשה. ועכשיו זה נראה שאולי זה יהיה אפילו פחות קשה ממה שחשבנו....

מעניין, שאת לא חווה את זה כהתגברות שלו על הפחדים והתמודדות מצוינת שנעשתה עם העזרה הנכונה מצידך, אלא כהשלמה עם מה שעדיין מאיים ומפחיד אותו..
אני חושבת שהפחד שלי הוא מהמהירות שבהזה קרה... ביום חמישי סיפרתי לו והוא היה אמלל לגמרי. עד אתמול לא דיברנו על זה שוב, ואתמול היו התגובות ה"משלימות". אני עדיין לא יודעת האם לקרוא את זה כ כהתגברות שלו על הפחדים והתמודדות_ או כסוג של כניעה... זה מה שצובט לי קצת ומרגיש לי אולי (רק אולי) לא לגמרי נכון.

מדובר על סיטואציה עתידית שהילד כלל לא יכול לדמיין איך ומה יהיה בה. אין לו מושג.
עלו פחדים. זה הגיוני ולגמרי טבעי, וכל עוד היה מקום להביע דעה, הוא ניסה להתנגד בכלים שהיו לו (חבר ועוד..)
ואלו היו בעיקר ביטויים של פחדים וחוסר וודאות ע"י הצמדות למוכר.
ברגע שהתחזקתם בדעתכם, הוא מבין שאין ביכולתו להתנגד עוד ולכן מסכים. מסכים זה אומר הפסיק להתווכח אבל לא הפסיק לפחוד.
להיכנע- מראה על הבנה שכך יהיה והסכמה שאתם קובעים.
החשוב לדעתי הוא להמשיך ולתת מקום לפחדים ולשאלות שעולות מתוך חוסר הוודאות - איך ומה יהיה שם?
וגם, לקחת בחשבון שאולי לזמן מה הוא ירצה 'להגביר כוחו' בתחומים אחרים שם הוא ינסה לקבוע ולהחליט, אולי כדאי לוותר לו קצת או לשחרר בתחומים שאפשר כדי לחזק אותו .

השירשור הזה מרתק. ותודה לכל משתתפיו שמעלים כמו בהצגה טובה פנים רבות האופייניים למצב הבעיה שהצגת. אינני רואה בכל האמור לעיל "בעיה של גל ים" אלא בעיה יותר של החברה שלנו ככלל ואי ההבחנה בין המושגים.

כמי שפיתח שיטות טיפול ויודע שדיוק מושגי עשוי לעזור בחידוד התמונה מצב הבעיה ואפשרויותיה אציע פה את מבטי ואשמח לחדד את השאלות היפות שעלו פה מצדדים שונים ואני כבר מקנא באותו ארכיאולוג עתידי שימצא שירשור זה וילמד רבות על "מצב החינוך הדמוקרטי במדינת ישראל של תחילת המאה ה 21".

אתחיל עם שם הדף. השם מטעה. אין זה "הילד שצריך עזרה" אלא המשפחה שצריכה עזרה. עזרה בלהחליט על גבולות רצון ילדם מול אידאולוגיה של חופש בחירה מרובה [כפי שבאה לביטוי ב"בית הספר הדמוקרטי" ]. ולא בכדי לא אמרתי עזרה להורים, אלא עזרה למשפחה שכן המציאות תמיד מביאה איתה "מצבי לימוד" שמעמידים בשאלה "עקרונות וערכים" שחשבנו כי טובים הם [אולי ללמוד מבורא עולם בעניין זה קודם לעשות ואז לראות אם טוב].

יש שיר "מי יעזור לכבשה שושנה" . גם שם יש שימוש לא ברור במושג העזרה. למי איכפת אם היא עושה מה מה מה או להלהלה [למי שמכירים את השיר]...

אז לא "לילד יש בעיה" שמצריכה עזרה, אלא למשפחה יש בעיה בערכיה ובדרכי פעולתה שהרי היא נתקעה.

עוד הערה קטנה [או נאום ארוך] בעניין "רצון הילד". הרבה לחץ ועומס נוצר על ילדים על ידי הורים שוחרי טוב שרוצים "לא לכפות על ילדם שום דבר" ואז מציבים לילד בחירות רצוניות שאין לו מושג מה לעשות איתם "אתה רוצה שנזמין בסילבסטר הבא את דודה שושנה?", או שה"בחירה הרצונית אינה אמיתית והילד יגיד כן רק שאימו המנדנדת תעזוב אותו בשקט: "אתה רוצה שנלבש סוודר?".

אז לפעמים כדאי לבדוק את הדיאלוג הרצוני שהתרחש בחיי הילד עד כה. ובעיקר לא לזייף. לא להעמיד לבחירת הילד מה שלא רציתם שיבחר מלכתחילה. ואולי זה הזמן להכניס את תפישת ה"חופש המדורג" שגורסת שחופש בחירה הוא יחסי למצב התפתחותי ויש בחירה הולכת וגוברת [אמיתית] ככל שהילד גדל ומתבגר.

חינוך לגבולות. דמוקרטיה היא שדה של כללי משחק. דמוקרטיה איננה אנרכיה. גם שם יש כללים שלוקחים על עצמנו מראש ואיננו משאירים הכל לשרירותיות הרצון. כלומר אמא שלא בא לה לשלוח את הילד לבית הספר הדמוקרטי יום אחד ויום אחר כן, לא תוכל להישען על חופש הרצון שלה בעניין זה. גבולות גם הם עניין של רצון [רצון שלילי]. וגם הם קבועים ומתעדכנים תדיר.

ועכשיו סוף סוף למצב של גל ים מתארת.

כבר כמה חודשים שהוא ממש מתחנן שנרשום אותו לבית הספר הרגיל. עד כה אמרנו לו שאנחנו עדיין מתלבטים (מה שהיה נכון). לפני שבוע החלטנו סופית על הדמוקרטי. את זה עשינו אחרי שביקרנו איתו שם, בתקווה שזה יוריד מעט את ההתנגדות שלו. זה לא קרה, הוא אמנם נהנה שם אך הוא לא "מודה" בזה.

הייתי משנה את הנוסח. אין לילד מה להודות. אלא בשיקלול הרצונות שלו הילד בחר להצניע את עובדת היותו ננה מהבית ספר הדמוקרטי. והניחוש שלי [רק ניחוש] שמא זה ישפיע על "לגיטימיות הרצון שלו" לעבור לבית ספר רגיל. כלומר במשחק שלכם "להנות" פירושו "להודות שטוב לו" ואז אפשר להתעלם מרצונו להיות במסגרת אחרת [כך הניחוש שלי].

יש פה פגם יסודי שכאילו "ההורה יודע את טובת הילד" . וזה אינו נכון. אנחנו תמיד עומדים בפני לא ידוע ומנחשים שמצבעתידי יהיה טוב או פחות טוב. ואם נלמד את ילדינו לבוא למציאות בניסוי וטעיה ותהייה אודות הטעיה הרי שלמד דבר מה חשוב מאד כתוצאה מהתנהלות זו.

בכלל משברים [כמו שאת מתארת] הם סיבה למסיבה בעניין גדילת מודעות. במשברים כאלה יודעים ש"הישן אינו מספיק טוב" והחדש עוד לא התגבש. זמן נפלא ללמד את הילד [ללמוד יחד עם הילד] איך עושים החלטות בחיים נכון... כמה שאפשר.

אז למה לא ללכת לשבוע לכיתה רגילה [לא שלו] ושבוע לכיתה דמוקרטית [לא שלו] ולדבר על החוויה. ואל תשכחי להעמיד גם את אמונותיך בשאלה. כי מדובר במקום בו ילדך ילמד בשנים הבאות. אולי טוב יותר שצורת הלמידה תתאים לו אישית יותר טוב? ואולי מדובר בגימיק כמו "יש להם חולצות יותר מדליקות" ואז אפשר לנהל משא ומתן חילופי על פיצוי דומה והשמים הם הגבול.

אני מנסה לשכנע אותך ללכת עם ילדך לדיאלוג עם המציאות ולא להעמיד אותך מולו ואת רצונך כקבוע מול רצונו שאם הוא לא יראה שרצונך מושפע ממידע של מציאות איך יוכל רצונו להיות מושפע בהתאם...

התעייפתי קצת

אפקוד את הדף הזה בעתיד ואוסיף עוד דברים

רום

את זה עשינו אחרי שביקרנו איתו שם, בתקווה שזה יוריד מעט את ההתנגדות שלו.
הבחירה שלו אם נכללת בתיוג של "התנגדויות" לא יכולה להיות בחירה לגיטימית. לפיכך יש בכך דהלגיטימיזציה של בחירת הילד את מקום לימודיו העתידי.

ויכול להיות שיש לו נימוקים תקפים וטובים להביא את אי הסכמתו למהלך.

בקיצור, לפני כמה ימים החלטנו וחשבנו לספר לו יחד בשיחה משותפת. בטעות, או שלא בטעות, יצא לי לדבר איתו על זה בדרך למגרש משחקים... הוא שאל אם כבר החלטנו ואני אמרתי שכן. טוב, הדרך היתה קשה... היה בכי, הוא הרביץ לי (עושה את זה לעתים מאוד רחוקות כשהוא מאוד מאוד מתוסכל), צעק.

התיסכול מעיד על היסטוריה של "בעיתיות בדיאלוג הרצוני" [מועמדים לבעיתיות הזאת כתבתי בהודעה הקודמת].

אני מצידי ניסיתי להכיל, להבין, קצת להסביר למרות שזה לא אפקטיבי בתוך סערת הרגשות הזו.

יקירתי. אחד המושגים הכי טיפשיים זה "הניסיון להכיל" כשם שאינך מנסה להכיל קיא של ילך ככה אל תנסי להכיל את כעסו. תני לו שיוציא את זה . אבל את אל תקחי את זה פנימה. אני יודע שזה מושג פופולארי אבל טעות גסה הגורמת לך להיחלש משום שיכולת ההכלה שלך היא סופית וכולם יודעים את זה. כולל ילדך. אם לא היית מנסה להכיל [אולי גם לא להבין] היה הוא מסביר לך יותר והיה נרגע. ואז היה לשניכם קל יותר.

אחי הקטן שהיה בגיל גן כרצה משהו שאימי לא רצתה לתת לו [מספריים למשל] עמד מולה ואמר מיספריים בצורה חוזרת במשך שעות עד שנשברה אימי ונתנה לו אותם. אם אימי היתה "מנסה להכיל" את האמירה הזו רק רע היה יוצא מזה. יש מצבים בחיים שהילדים רוצים משהו ולא מעניין אותם "הדמוקרטיה של ההורים" וזהו מצב מאתגר לכל הורה שרוצה גם לחנך.
בסוף סיכמנו שנדבר על זה אח"כ, ובמגרש המשחקים הוא נרגע ונהנה.

שימי לב ששוב "קריטריון ההנאה" של הילד מחליף את השאלה "האם טוב לך". האם בעולם כזה [שיצרתם עבור ילדכם בבית] "טוב " לילד להנות? הייתי מציע לך להפריד את "ההנאה" משאלת ה"טוב לילד" ובכך לאפשר לילדך להנות גם מבלי ש"הבעיה נפתרה". כלומר במילים אחרות: לא צריך לסבול כדי להוכיח להורים שהבעיה שלי לא פתורה.

עם אבא הוא דיבר על כך באותו ערב ואמר ש"אני רוצה לשבת בכיתה ליד שולחן ולעשות מה שהמורה אומרת"-

יש מצבים של עומס שיוצרת עודף בחירה [או עודף חופש]. למשל נרקומנים מרגישים טוב מאד בעולם מוגבל כמו כלא או מסגרת גמילה עם חוקים נוקשים, ומתבלבלים ומתדרדרים כשיוצאים לחופש. יש נזירים בכל העולם שמגבילים עצמם מרצון כדי להגיע לצורת חיים מאוזנת. אנחנו עצמנו מגבילים עצמנו באוכל בהנהגות וכו' כשאנחנו חברים בחברה מסויימת. ככה שהבחירה היא שלו במידה מסויימת כולל מידת החופש שלו ואם הוא אומר לך "זה יותר מדי" [אוכל חופש ידע אינפורמציה חוויות ומה לא] אפשר לצמצם את זה עד שהוא מסמן הפוך.

זה מתוך דברים שפה ושם אמרתי לו על מה קורה בבי"ס רגיל לעומת דמוקרטי

ולדעתי חסרה התנסות ישירה. שעה פה ושעה שם בצורה של יותר מפעם אחת [בכיתות לא שלו] כדי שיוכל לחוות מבחוץ עם עידוד לשאילת שאלות אודות כל מסגרת. שימי לב שלהחליט על סמך תיאור של מישהו אחר תמיד זה מתכון לאסון.

ברור שאנחנו מבינים אותו לגמרי. הוא רוצה ללכת עם החברים שלו, בעיקר חבר ספציפי אחד. גם כך המעבר לכיתה א' מפחיד וזה העוגן שלו. אגב, שני ילדים מהגן שלו נרשמו לדמוקרטי. זה טיפה עוזר, אך אלו לא ממש חברים ובעיקר- הם לא החבר הטוב.

אני הייתי יורד מהברור הזה [הברור מאליו יהרוג אותך]. כמו בעיקר מההבנה שלו של איך יהיה לשמור על קשר עם אותו חבר אפילו אם הם לא באותה כיתה או אותו בית ספר. הייתי יורד איתו לפרטים של איך זה יכול להיות. לפרט בתיאורים של איך זה יכול להיות. ולהדגיש שאפילו אם תירשמו לאותו בית ספר לא בטוח שיהיו החברים באותה כיתה. גם כאן יש לתת לו להיות שותף בתהליך ואפילו אם הוא מחליט יש לדעתי לתת לו את הביטחון שההחלטה מתקבלת רק אחרי שהוא משמיע את כל מה שיש לו להגיד בנושא ואחרי שהוא מקבל את מיטב האינפורמציה בנושא.

בכלל טוב להגיד "שהנושא בטיפול ומדי פעם לבדוק מה חדש בתחום [להראות לו שהתהליך מתגלגל ואין פירושו ששתיקה או שקט בין שני זמנים פירושו שהנושא סגור. זה גם מאפשר לו להעלות בזמן שלו שאלות שונות והתלבטויות וזה בכלל עשוי להתברר כברכה בשינוי הרגלי הבית הרבה מעבר לשאלה המקורית.

ועוד לא לשכוח שמדובר בכיתה א . ולא מדובר בשליחת בנכם יחידכם למסע בין כוכבים עם חללית של NASA...

עם זאת, אני מאמינה שהקושי שהבן שלי חווה עכשיו הוא נקודתי. זה קצת דומה למעבר דירה- גם שם אני נוטה להאמין שרובינו, גם המחנכים ללא כפיה האדוקים ביותר, לא ממש משתפים ילדים בני שש בהחלטה. ואני משערת שילדים רבים, אם היית שואלת אותם, לא היו רוצים לעבור.

זה נכון שילדים אוהבים שמרנות [כולל סיפורים שהם מכירים], אבל לשתף את הילדים בתהליך השינוי [כולל מעבר דירה] נראה בעיני רעיון טוב מאד כולל פתרונות ביניים של איך לשמור על קשרים ישנים. במקרים כאלה הילד מפסיק להתנגד אוטומטית לשינויים. כיוון שהשינויים מעובדים איתו ולא מונחתים עליו על ידי מערכת של מבוגרים ש"בטוחה שמבינה אותו לגמרי".
זה נראה לי כמעט אבסורד להחליט לשלוח אותו למקום שהוא בעיני רע, רק כי החבר שלו הולך לשם

ואם את רוצה את הבעיה במצבה הנקי ביותר אפשר לנסחה כך:
"זה נראה לי כמעט אבסורד להחליט לשלוח אותו למקום שהוא בעיני רע, רק כי זה מקום שנראה בעיניו טוב" זו הבעיה. עכשיו הפירוק יכול להיות באמצאות הנמקה [למה לך זה נראה רע ולמה זה נראה לו טוב] או באמצעות חקירה משותפת הכוללת התנסויות משותפות ודיון לאחר כל חוויה כזאת.

ולגבי ההערה האחרונה שלך, כמובן שגם זה אבסורד, כי זה מאוד לא דמוקרטי להכריח ילד ללכת לבית ספר דמוקרטי....

ופה מתחיל הדבר להיות מעניין. האם לבית הספר עצמו יש קווים אדומים בנושא?
האם בית הספר לא יקבל עקרונית מי שלא רצה לבוא בשעריו או שהוא יקבל כל אחד? שאלה מצויינת להפנות לבית הספר ולבחון באותה הזדמנות כמה הוא חופשי...וכמה הוא טוב... מעבר למה שנראה לך.

ומה עם "תקופת ניסיון" שאפשר להעביר את הילד ממסגרת למסגרת בתוך השנה? זה נראה לי לטובת הילד. ואז מה שבטוח מקבלים את שיתוף הפעולה של הילד שהחינוך הולך איתו ולא ניכפה עליו בשרירותיות ותהא זו שרירותיות אימהית...
ואם לא אז תמיד בסוף שנה יש שיחת סיכום והילד יכול להחליט שרע לו בבית ספר מסויים וטוב יהיה לנסות בית ספר אחר.

לא קראתי את הדף כולו אבל עלו לי כאן שתי מחשבות. אולי הן סותרות אבל אציג אותן.
השאלות שעלו לי הם להורים ולא תשובה לגבי איך להקל על הילד, אולם נדמה לי שכאשר ההורים יותר ברורים עם עצמם ועם בחירותיהם, הילדים נוטים לקבל בקלות יותר, לכן המחשבות שלי הן כלפי ההורים, לא כלפי הילד.

ראשית, לי ברור שההורים הם אלה שמחליטים עבור הילד מהי דרך החינוך הנכונה בשבילו. הורים יכולים להתחשב ברצונותיו ובאופיו של הילד, אבל הם הקובעים, כך לדעתי. ילד בחינוך ביתי לא יחליט שהוא הולך לבית ספר אם זה מנוגד לתפיסת עולמם של הוריו כפי שילד שהולך לבית ספר דתי לא יחליט על דעת עצמו ללכת לבית ספר חילוני, בודאי לא כשמדובר בילדים בכיתה א', לגבי גילאים בוגרים יותר הסיפור שונה.

המחשבה השניה שעלתה לי היא שאתם מדברים על חינוך דמוקרטי. אחד הדברים שמאפיינים בתי ספר דמוקרטיים הוא החופש של הילדים לבחור. לבחור מה ללמוד, לבחור אם להיכנס לכיתה. רק אומר שאישית יש המון בעייתיות בעייני בסוג כזה של חינוך, אבל זה בעיני ועדיין יכול להיות שהייתי מעדיפה בית ספר כזה אם האלטרנטיבה היתה מספיק גרועה בעיני. לא ברור לי אם בחרתם עבורו את בית הספר מתוך תפיסת עולם דמוקרטית או מתוך אלטרנטיבה גרועה, בית ספר רגיל שאליו אתם לא רוצי לשלוח אותו. אם מפני תפיסת עולם דמוקרטית, הרי אתם בעד בחירה, לא? איפה זה מתחיל ואיפה מסתיים? הילד יכול לבחור לאיזה שיעור להיכנס, יכול לבחור מה ללמוד ומה לא, אך לא יכול לבחור היכן ללמוד? איך זה מתיישב יחד? האם אין לו כלים לבחור היכן ילמד אבל יש לו כלים לבחור לאיזה שיעור ייכנס? למה? זו נקודה שעליכם להבהיר ביניכם לבין עצמכם.

ועוד דבר שעולה לי תוך כדי כתיבה- איזה מין ילד הוא? ילד שמסתגל בקלות? חברותי שיתחבר מחדש בקלות? ילד שכל שינוי הוא עבורו כקריעת ים סוף? איך הוא מסתדר עם בחירות ביומיום שלו, בקלות? בהנאה? סובל מהן? כדאי לקחת בחשבון את כל אלו.

רום הראל - הסברת את זה בדיוק

שליחה על ידי גל_ים* » 24 מאי 2007, 10:26

הייתכן שלא לחצתי אתמול "הוסף לדף"...?

יש לי המון מה להוסיף, אך קצרה בזמן. כנראה שלא אוכל לכתוב בימים הקרובים. אל תלכו...

תודה רבה לכם, אני חושבת הרבה על כל מה שנכתב פה.

גל ים המתוקה....
אנא קחי לך את כל הזמן בעולם לעכל. כולנו [לפחות אני] עומלים כדי שמה שיצא ממטבח זה יערב לחיכך ויפתור את בעייתך . אני מאמין שלמסעדה הזאת יש עוד קליינטים אבל את הלקוחה המוצהרת. על פיך ישק דבר ועיכולך הוא הקובע. חגית ל
תודה לך על החיזוק. את האדם הראשון שאומר לי משהו חיובי באתר הזה...כנראה "אני מתחיל ללמוד איך עושים את זה נכון"... תודה

התחושה שלי היא שלכל מה שנאמר כאן יש מכנה משותף אחד: כבוד לרצונות הילד.
יחד עם זאת, נדמה לי שעולות כאן שתי גישות שונות בתכלית להתמודדות עם הנושא.

גישה אחת: יש לתת לילד בגיל 6 לקחת חלק בהחלטה על מוסד הלימודים שבו ילמד.
גישה שנייה: ילד בגיל 6 לא אמור לקחת חלק בהחלטה כזו, יש לעזור לו להתמודד עם המציאות הלא פשוטה מבחינתו.

אני מתחברת לגישה השנייה, ורואה את הדברים דרך הפריזמה של חינוך ללא כפייה.
כי עבורי, חינוך ללא כפייה אינו אומר מילוי מלא של רצונות הילד כפשוטם ויהי מה. חינוך ללא כפייה מדבר על משהו עמוק יותר מהרצונות של הילד. הוא מדבר על הצרכים, אלה שנמצאים תמיד מאחורי הרצונות.

אם אני לוקחת רגע דוגמא מעולם הגישור, כשיש קונפליקט בין שני צדדים וכל צד מתבצר בעמדתו: "אני רוצה א'" המתנגש עם "אני רוצה ב'", המגשר עושה מאמץ לנסות להבין יחד עם כל אחד מהצדדים, מה עומד מאחורי המשפט: "אני רוצה א'" או "אני רוצה ב'". כי אם מעמיקים להתבונן מאחורי העמדה הראשונית, מגלים עולם של צרכים שמילויים - בדרך כלשהי - יהפוך את העמדה הראשונית המוצהרת, למשהו שאינו בהכרח רלוונטי עוד.

ואם אני לוקחת את זה חזרה לתחום ההורות ול-חינוך ללא כפייה (שעוסק בדיוק בזה), כשיש קונפליקט ביננו לבין הילדים, יעזור לנו להבין מהם הצרכים שעומדים מאחורי: "אני לא רוצה בי"ס דמוקרטי, אני רוצה רק את בי"ס X".
ואם ההורה מצליח להבין מהם אותם צרכים ולתת עליהם מענה מדויק ככל שניתן, הקונפליקט נפתר מבלי שהיה צורך לכפות, ויחד עם זה מבלי שהיה צורך לוותר. וזה מבחינת שני הצדדים.

בדף הזה עלו כמה וכמה כיווני מחשבה על צרכים אפשריים של הילד:

חשש מבדידות חברתית (ללא החבר הטוב)
הקושי עם שינוי - חששות מפני עתיד לא ידוע - הצורך במשהו מוכר ככל שניתן (עם השינוי והמעבר הגדולים)
הצורך במשהו מוגדר ומובנה (???)

אלה רק דוגמאות לרעיונות שעלו כאן, רק את גל ים תדעי מה רלוונטי לבנך, ומה חסר ברשימה הזאת וכדאי להוסיף אותו.

מה שאני חושבת שכדאי לעשות, אחרי שיש כזאת רשימת צרכים, זה לחשוב איך עונים על הצרכים האלה.
גם בהקשר הזה עלו כאן כמה רעיונות:

היכרות וחיזוק היכרויות עם ילדי הדמוקרטי כבר עכשיו (עונה על הצורך: חשש מבדידות חברתית ועל הצורך במשהו מוכר ככל שניתן)
חיזוק ההיכרות עם הבי"ס עצמו, עם המקום, אולי גם עם החונכים, עם האופי והאווירה (עונה על החשש מפני עתיד לא ידוע)

שוב, אלה רק דוגמאות.

במקומך גל ים, לא הייתי עוצרת ושואלת את הילד האם הוא צריך את זה או את זה, (נדמה לי שכתבת ששאלת אותו על מפגש עם ילדים אחרים מהדמוקרטי, אם זה יעזור). תורידי ממנו שאלות. תתחילי לעשות מה שאת חושבת שיספק לו את הצרכים שלו, ותשארי עם היד על הדופק ותוך כדי, בתנועה, תראי מה הוא צריך יותר או פחות.
זה כמו שלא נעצור ילד באמצע התקף של תסכול וקושי, ונשאל אותו: "אתה צריך חיבוק עכשיו?", "אתה צריך הכלה ואהבה?" - אלא פשוט ניקח אותו ונחבק אותו, ונלחש מילים מכילות, מבינות ואוהבות, כך גם כאן. פשוט לעשות.

הערה בתגובה להצעות לתקופת ניסיון, לחודש כאן - חודש כאן וכו'.
לדעתי זה רק יחמיר את הבלבול והקושי ולא ייתן מענה לצרכים של הילד. השינוי הוא ממילא גדול (מעבר מגן לכיתה א' בכל מקום שהוא). אין צורך להוסיף לו עוד דרגות קושי. צריך לקחת את ההחלטה שאתם חושבים שהיא הכי מתאימה לכם (לכם ולילד כמובן) וללכת איתה. זה כמובן לא אומר להשאיר בכוח ילד 12 שנה במסגרת שלא טובה לו. אבל את זה - את העובדה שתמיד אפשר לשנות אם משהו לא עובד - מספיק שאתם יודעים. אין צורך להעמיס את זה הילד. יש לו מספיק עם מה להתמודד.

(ואני אגב לא חושבת שאם משהו לא עובד, זה אומר אוטומטית שצריך לשנות מסגרת או החלטה. אני מאמינה שכדאי לראות איך בתוך ההחלטה ניתן לעשות שינויים כך שהקושי ייפתר).

וזה מביא אותי לאיזו מן התבוננות-על על הסיטואציה שנוצרה כאן.
ואני מקווה שדבריי יתפרשו כמשהו תומך ומחזק (אחריות מול אשמה), ואם לא אז אפשר להתעלם או למחוק.

רוצה לומר, מה שנעשה כבר נעשה, ובתוך כל זה עשיתם ואתם עושים הכי טוב שאתם יכולים, במלוא הקשב והאהבה.
אבל אולי יש כאן משהו ללמוד לכולנו לפעם הבאה, לרגעים דומים שיהיו בחיים של כולנו עם הילדים שלנו.

בתחושה שלי, יש התלבטויות שלא כדאי לשתף בהן ילדים (זו כמובן שאלה של גיל, אני מדברת על גילאים צעירים, לא על בני נוער). יש התלבטויות שעדיף שהילדים לא יהיו עדים להן, אלא ישמעו בסוף את ההחלטה שעליה החלטנו בסופו של תהליך. אני מרגישה ששיתוף בהתלבטות כזו יכול ליצור על הילד עומס, עול. פתאום הוא מרגיש שהוא חלק מקבלת ההחלטה. שאולי יש משהו שהוא יכול לעשות או לא לעשות כדי להשפיע על ההחלטה, וברור שיש לו גם דעה משלו. ופתאום העומס הזה, וכל החששות שקיימים ממילא, יוצרים עבור הילד מציאות מורכבת מאוד להתמודד איתה, מציאות שהוא לא בשל להתמודד איתה.
כך שאם יש החלטה שאנחנו כהורים חושבים שהילד לא אמור לקחת בה חלק (אם נעבור לגור בארה"ב או לא; אם נביא עוד ילד לעולם או לא; אם נצא לחינוך ביתי או לא), אז כדאי לא לתת לו חלק (גם לא כעד) בהתלבטות. עד כמה שניתן.

לדעתי, זה יכול להקל משמעותית על ההתמודדות של הילד עם המציאות המשתנה.
זו בכל אופן איזו מחשבה שמסתובבת אצלי כבר כמה ימים (ומקווה שזה בסדר שפרשתי אותה כאן ועכשיו).

אצלנו הייתה דילמה דומה : הילדה הולכת לגן אנחנו רצינו משנה הבאה חינוך ביתי היא מאוד רוצה לעלות עם שאר הילדים לכיתה א' בבית הספר האזורי .
גם אצלנו היו דיונים , וכל מיני נסיונות מצדי לשכנע וכו ...
בסוף רשמתי אותה לבית הספר הרגיל .
מאוד התחברתי למה שכתבה אורלי לגבי הצורך שעומד מאחורי הרצון .
במקרה שלנו הבנו שהצורך שלה הוא :
א. להיות כמו כולם . (צורך חזק מאוד אצל ילדים )
ב. להתמודד.
הבנתי שאם אמנע ממנה את הניסיון היא תחיה בתחושה של הגנת יתר ,שהיא לא הלכה עם שאר הילדים כי היא לא מסוגלת להתמודד .
אולי תקבל תחושה שהיא לא כשירה . וזה לא מה שאני רוצה ,
אז למרות אי הנוחות (כי ההרשמה לבית הספר גוררת דיווח לרשויות על קיומנו, מה שיקשה אחר כך את המעבר לחינוך ביתי ),
היא תתחיל את השנה ותלמד כמו כולם ,וברגע שתרגיש שמיצתה את החוויה , שהיא יודעת שאנו לא תומכים ולא מגבים את המערכת , היא תעבור להתחנך בבית , מתוך בחירה שלה .
כרגע אני מרגישה שאם אכפה עליה את רצוני זה יהי הבעיתוי לא נכון , היא עוד לא בשלה לזה . היא תבין במה מדובר , כמה זמן שזה יקח .
אני גם מבינה את זה שהמערכת, כמו מאכלים תעשייתיים היא בעלת אופי ממכר ומודעת לבעייתיות הזאת , ובכל זאת .

לגבי מה שאורלי כתבה על מתי לא לשתף ילדים בהחלטות שלנו :
מצטערת אבל זה מריח לי כמניפולציה :
לתת להם לבחור עד איפה שאני מניחה שהם יבחרו שונה מהדרך שלי , ואז פתאום אגן עליהם בחוסר מידע והצנחת עובדות מוגמרות ?!,
אני משתדלת להשאר נאמנה לעקרון של לסמוך על הילדים
גם אם זה אומר שהוא יאכל פיתה עם שוקולד ושניצל תעשייתי עד גיל 18 וגם אם זה אומר שהוא יבחר בבית ספר .
ועוד כל מיני דברים שהייתי רוצה שיהיו שונים .
לא יודעת כמה רחוק אני אלך עם זה ,אם הילד שלי יבחר לעשן חשיש או להריח דבק אני מאוד מאוד אצטער ,
אבל אני מנסה להניח בסיס בגילאים הקטנים שבתוכו אני כן משתפת במה נראה לי נכון ובעיקר נותנת דוגמא אישית . (אוכלת סלט )

אגב גם אינטרנט זה עניין ממכר .

שליחה על ידי יובל* » 24 מאי 2007, 15:18

מההכרות שלי עם בתי- ספר "רגילים", (12 שנה שנגמרו ממש לא מזמן) אני מתאר לעצמי שלא יעבור הרבה זמן עד שהילד יבקש לבד לעבור לביה"ס דמוקרטי.
ואם לא- אז אולי הוא באמת במיעוט וביה"ס דמוקרטי לא הכי נכון בשבילו. אסור לשכוח שכל בנאדם הוא אינבידואל, ויש לו רצונות וצרכים אחרים.
אני מציע שהוא יתחיל בביה"ס הרגיל, כי מהכרותי עם בתי- ספר דמוקרטיים, (אחיי הקטנים לומדים בדמוקרטי- ההורים למדו משהו) אין שום בעיה לעבור באמצע השנה, וזה לא מלווה בקשיים מיוחדים, מה שאי- אפשר להגיד על ביה"ס רגיל, במקרה שיתחיל בדמוקרטי, ואז ההחלטה תהיה לעבור.
ככה הוא גם ירגיש שהכי מתחשבים בו, ולדעתי זה באמת הכי חשוב (כל עוד לא מדובר באמת על הסנפת דבק וכו').

עוד אופציה, שאני תוהה אם בכלל חשבתם עליו- (אמנם סיכוי קלוש, אך אין לדעת) האם יש איזשהו סיכוי לעניין את הורי החבר בביה"ס הדמוקרטי? כי אם כן זה ממש יכול לפתור את כל הבעיות...

בהצלחה בכל מקרה!

רק לומר שזה דף מדהים, שבא לי בדיוק בזמן.
תודה.

שליחה על ידי דו* » 24 מאי 2007, 18:34

רק הערה קטנה לדברי יובל - ברוב בתי הספר הדמוקרטיים היום יש רשימות המתנה ואין מקומות פנויים פתאום באמצע השנה (במקרים רבים גם בפסח שנה קודם כבר אין מקום...)
ובכלל, יש בזה משום העברת מסר מתנדנד ובלתי נחוש - אם הכל הולך, ואפשר להתחיל כאן ולהמשיך כאן, הרי שאין אידיאלוגיה או חשיבה קווית מנחה. זה בהחלט עלול ליצור קונפליקט פנימי אצל הילד ובתוך המשפחה

ארני יקירתי

_לגבי מה שאורלי כתבה על מתי לא לשתף ילדים בהחלטות שלנו :
מצטערת אבל זה מריח לי כמניפולציה :
לתת להם לבחור עד איפה שאני מניחה שהם יבחרו שונה מהדרך שלי , ואז פתאום אגן עליהם בחוסר מידע והצנחת עובדות מוגמרות ?!,
אני משתדלת להשאר נאמנה לעקרון של לסמוך על הילדים_

ארני, אני מניחה שהתכוונת לכך שיש כאן חוסר עקביות בנוסח: עולה כאן רעיון שיש דברים שזה כן בסדר לכפות, ומה עם החופש של הילד והכבוד לרצונותיו שאנחנו כל כך מדברים עליהם כאן באתר. אני מסכימה שעל פניו יש כאן חוסר עקביות, ומייד אנסה להסביר את נקודת המבט שלי בעניין.
מניפולציה בכל מקרה אין כאן, כי אני לא עושה משהו אחד, כדי להשיג תוצאה אחרת שנסתרת מהילד. אני שקופה איתו ("החלטנו שתלך לבי"ס דמוקרטי") ולא מנסה לתעל אותו למקום א' או ב'. במקום שיש שקיפות, לא יכולה להיות מניפולציה.

השאלה הכללית שעומדת מאחוריו הדף הזה - האם לתת לילד לקחת חלק בהחלטה על מסגרת לימודיו - היא עתיקת יומין בשיח בקרב משפחות חינוך ביתי. כי עולה באמת השאלה, עד להיכן מוכנים תומכי החופש לילד, נותני האמון בילד, מכבדי הילד - ליישם את החופש בחיי ילדם.

די ברור (לי לפחות) שכל ההורים - גם אלה שחושבים שילד צריך לקחת חלק בהחלטה על מסגרת לימודיו, וגם אלה שחושבים שלא - אני מניחה שכולם יסכימו שיש כמה דברים בעולם, שבו הם יגבילו את ילדם, וימנעו ממנו חופש מוחלט. למשל:

אני מניחה שכל ההורים כאן לא יתנו לילד שלהם בן ה-6 לעשן מריחואנה, גם אם יש לו צורך עז ליישר קו עם שאר חבריו.
אני מניחה שכל ההורים כאן לא יתנו לילד שלהם לחצות את הכביש לבד בגיל 3 גם אם יש לו צורך לא להיות שונה חברתית או לעשות דברים בכוחות עצמו.

אני מניח שיש עוד כמה דברים שכל ההורים כאן בדיון יגבילו את החופש של ילדם, כי משהו בסיטואציה הוא מקרה של קצה. מקרה שלא מספיק לסמוך על הילד. כי יש דברים שגם ההורים הסומכים ביותר, מרגישים שילדם לא בשל להם.
(זה כמובן לא אומר שהדרך שבה יוגבל הילד תהיה דרך כופה ולא מכבדת. ניתן לעשות זאת בדרך שאינה כופה, אבל על כך בהמשך).

אז ניקח למשל את עניין הכביש (ולא משנה אם לא כולם יסכימו איתי על גיל 3, אני בטוחה שיש גיל שכן תסכימו איתי עליו, שנתיים וחצי, שנתיים, שנה וכו'):
לא משנה כמה אנחנו רוצים לסמוך על הילד, ילד בן שלוש לא מסוגל לקחת החלטה מושכלת מתי בטוח לחצות לבד את הכביש. או בכל אופן: אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהוא יכול לקחת כזו החלטה, ולכן אנחנו לא ניתן לו את ההתנסות הזו, כי הוא לא בשל לכך. אולי זה קשור למשהו פעוט וטכני כמו לאמוד מרחקים או זמנים. אולי זה קשור ליכולת של תפיסת מציאות מורכבת, הערכת כמה פרמטרים במקביל, ויישום יעיל ומהיר של החלטה כזו. אולי זה קשור לגובה של בגיל כזה.
בכל אופן, יש המון סיבות למה הורה מכבד-נותן אמון, לא יתן לילד שלו לחצות את הכביש לבד בגיל כזה.

עכשיו נחזור לבית הספר, ומה שאני הולכת לכתוב עכשיו, מדבר על הדרך שבה אני, באופן אישי לגמרי, תופסת את בית הספר הרגיל. זה כמובן לא מחייב אף אחד, וכמובן שאין כאן שום אמירה אבסולוטית, רק דעתי האישית.

אני חושבת שבדומה לכביש, גם בי"ס רגיל הוא מקום מסוכן ולא בטוח לילדים בני שש.
בדומה לכביש, גם ילד בן שש, לדעתי, לא מסוגל להעריך את הסכנה ולהתמודד איתה או להעריך את המציאות המורכבת ולהתמודד איתה באופן שלא יסכן את שלמות נפשו ובטחונו.
זה נשמע אולי קיצוני - מה פתאום בית ספר מסוכן כמו כביש, הרי בכביש אפשר למות! או להיפצע קשות.
ועל כך אומר - גם בבית ספר רגיל אפשר להיפצע קשות או אפילו למות - נפשית. לא יודעת מה הזיכרון האישי שלכם מבית ספר (שלי דווקא מצוין) אבל לא חסרים כאן דפים עם עדויות מצמררות על חוויות מזעזעות של אנשים כילדים בבית ספר.
על התעללות חברתית, דיכוי חברתי, על בדידות, על אלימות, על פחד - כל אלה, כחלק משגרת יומם של ילדים קטנים.
ועוד לא אמרנו מילה על הדיכוי הנפשי המובנה שיש בבית ספר רגיל, זה שמדכא את מי שאתה, את החופש שלך לחשוב, לחלום, ללמוד את מה שמעניין אותך, להתפתח באופן עצמאי וחופשי, פשוט להיות אתה כפי שאתה.

זה שבית ספר היא אפשרות נורמטיבית לחינוך ילדים - עדיין לא הופך אותו לאפשרות בטוחה או לא מזיקה.

עכשיו, ניתן לבוא ולומר - ברור שיש בעיות בבית הספר הרגיל, ולכן הילד התיאורטי (נגיד הילד של גל ים או כל ילד שהוריו נותנים לו את האפשרות לבחור בעצמו את מסגרת לימודיו) יבחין בכל זה, יבין שזה לא טוב לו, ויבקש מאיתנו משהו אחר. הרי זו המשמעות של לסמוך על הילד, לתת לו להתנסות ולאפשר לו לשנות את הבחירה שלו בכל רגע נתון ולתמוך בו לאורך כל הדרך.

עכשיו עולה השאלה, מה יעשה הילד התיאורטי הזה עם המציאות המורכבת הזו שמונחת בפניו. האם הוא יצליח (בדומה לכביש) לראות את הסכנות? האם הוא יצליח להעריך אותן? האם הוא יצליח להתמודד איתן בהצלחה? האם הוא ידע מתי לא לחצות את הכביש או לחילופין - להחליט שמהערכת הזו לא טובה לו?
האם הוא ידע להעמיד את כל הנזקים והתופעות השליליות שקורות שם מדי יום - מול הצורך שלו להיות עם החברים שלו, הצורך שלו לא להיות שונה חברתית מכל מי שהוא מכיר, הצורך שלו להשתייך חברתית ותרבותית לקבוצה שאליה הוא רגיל להשתייך?

האם ילד בן שש מסוגל לבדיקה הזו? האם ילד בן שש מסוגל לשקול את כל מערכת הפרמטרים הזו ולהגיע להחלטה הטובה ביותר עבורו?

אני חושבת שהורים לילדים שהיו בגן רגיל ובוחרים לצאת לדרך חינוכית חדשה כמו בי"ס דמוקרטי או חינוך ביתי, מתמודדים עם אתגר גדול הרבה יותר מאשר הורים שגידלו את ילדם מראשית לתוך מציאות של חינוך ביתי.
כי ילד שמגיע מגן רגיל, רגיל לכך שאומרים לו מה לעשות בזמנים מסוימים, שרמת החופש שלו מוגבלת, שיש עוד צרכים של עוד ילדים סביבו להתחשב בהם, שיש מציאות מובנית וכו'. ילד שמגיע מחינוך ביתי - נמצא בספירה אחרת לגמרי, הוא לא מכיר את זה, ולא רגיל לזה.
לכן הדילמה שבה נמצאים הורים שילדם הלך לגן רגיל היא גדולה יותר וסבוכה יותר - אבל לטעמי האישי, הפיתרון הוא אותו פיתרון. יש החלטות שילד בן שש לא בשל לקחת אותן. ואם מתייחסים לזה כמו להחלטה אם לחצות כביש לבד (והרי מגיע הגיל שבו אנחנו כן חושבים שזה בטוח), כך גם עם ההחלטה עם בחירת מוסד הלימודים או דרך החינוך.

לו הייתי אני במקום הזה שבו הילדה שלי מבקשת ממני לצאת למסגרת שאני חושבת שהיא לא טובה לה, מזיקה לה ומסכנת אותה - הייתי מרגישה שזה יותר מדי להעמיס על כתפיה את הסיטואציה שבה היא אמורה לבחור בין שלמות נפשה (לתפיסת עולמי), לבין הבילוי היומיומי עם חבריה שאותם היא מכירה ואוהבת. קשה לי לראות אותה בסיטואציה כזו מוותרת על בי"ס מרצונה, למרות כל הנזקים שאני חושבת שנגרמים לה שם. (וכל הדיון הזה לא רלוונטי כמובן למי שחושב שבי"ס רגיל הוא לא מזיק).

דרך אחרת להתמודד עם בעיה כזו, היא לראות איך ניתן לספק את אותם צרכים של הילד (גם אלה של בוגר הגן הרגיל) בדרך אחרת, שתגרום לו לחוש מסופק, ויחד עם זאת לא כמי שנכפה עליו פתרון לא רצוי:

אז אם הצורך הוא להשתייך חברתית - למצוא את החלופה החברתית כבר בחופש, מרגע שהחלטנו.
אם הצורך הוא במשהו מוכר - לפעול לכך כבר בחופש.
אם הצורך הוא להיות כמו כולם - למצוא קבוצת ילדי בי"ס דמוקרטי/קבוצת חינוך ביתי - להעמיק את הקשר עם הקבוצה ועם פרטים בתוכה - ולתת לו להיות "כמו כולם". אחרי הכל, "כמו כולם" הוא משהו מאוד יחסי ותלוי לאיזה "כולם" אתה משווה את עצמך.
אם הצורך הוא במשהו מובנה כתקופת מעבר והסתגלות למסגרת חופשית יותר (דמוקרטי/חינוך ביתי) - למצוא מה יספק את זה (אולי חוג? אולי משהו בבית שאפשר לעשות?).

וכו' וכו'.

לברר מה הילד צריך, מה עומד מאחורי המשפט "אני רוצה", ואז לספק לו את זה בדרך שאינה מתנגשת עם תפיסת העולם של ההורה.
ככה, אף אחד לא מוותר: ההורה לא מוותר על מה שהוא חושב שחשוב ונכון לילדו, הילד לא חש שהוא מוותר, כי מקבל את התשובה לצרכים שלו בדרך אחרת, אבל בדרך שהיא מספקת אותו.

בעצם, מה שעומד כאן בבסיס מה שכתבתי, ובבסיס חינוך ללא כפייה, שזו לא ברירה בין שתי אופציות וזהו - כן או לא. אלא שיש דרך שלישית שבה גם אם נבחרה דרך מסוימת, אנחנו עדיין יכולים לספק את צרכי הילד ומתוך כך הקונפליקט יכול להיפתר.

ארני, אני כותבת את כל זה מבלי להתייחס אישת לסיפור שלכם (כי לא ביקשת

), ובכל מקרה, כל אחד לוקח את ההחלטה שהכי מתאימה לילד שלו ולמשפחה שלו. אני מנסה כאן רק לתת דוגמא כללית לדרך התמודדות נוספת עם סיטואציה כמו ש-גל ים העלתה.
גם אצלנו בבית יש לנו דיונים תיאורטיים על מה יהיה אם יום אחד הילדה תבוא ותבקש ללכת לבי"ס כמו ילדים שהיא מכירה. והמחשבה שזו שפרשתי כאן, היא מתוך דיון עם עצמי מה אעשה במצב כזה: אברר מה היא צריכה, ואספק לה אותו, בתוך תפיסת העולם שלי שחושבת שיש דברים מזיקים שלא חייבים להתנסות בהם, כדי לספק את אותם צרכים.
כל זה מתייחס כמובן לגילאים צעירים. אין לי שום כוונה להתנהל ככה עם נערה בת 15 (לדוגמא).

<(())>
<שולחת בלי לרפרש>

השאלה הכללית שעומדת מאחוריו הדף הזה - האם לתת לילד לקחת חלק בהחלטה על מסגרת לימודיו - היא עתיקת יומין בשיח בקרב משפחות חינוך ביתי. כי עולה באמת השאלה, עד להיכן מוכנים תומכי החופש לילד, נותני האמון בילד, מכבדי הילד - ליישם את החופש בחיי ילדם.

עם כל הכבוד, זו לא השאלה מאחורי הדף.

השאלה היא : מה עושים כשילד הביע את דעתו בנושא ההליכה לבית ספר דמוקרטי בצורה שלילית כלומר אין הוא רוצה ללכת לשם.

מה דעת ההורה על המצב
מה דעת בית הספר [הדמוקרטי] על המצב.

_אז ניקח למשל את עניין הכביש (ולא משנה אם לא כולם יסכימו איתי על גיל 3, אני בטוחה שיש גיל שכן תסכימו איתי עליו, שנתיים וחצי, שנתיים, שנה וכו'):
לא משנה כמה אנחנו רוצים לסמוך על הילד, ילד בן שלוש לא מסוגל לקחת החלטה מושכלת מתי בטוח לחצות לבד את הכביש. או בכל אופן: אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהוא יכול לקחת כזו החלטה, ולכן אנחנו לא ניתן לו את ההתנסות הזו, כי הוא לא בשל לכך_

ואם יום אחד ילדך יעמוד לפניך ויגיד לך בפנים "אמא אני רוצה שתלמדי אותי לעבור כביש לבד, שכן לא תמיד יש מבוגרים בסביבה להעביר אותי, ואם לא תעשי את זה אני אעבור בלי הסכמתך"? האם זה לא סממן של בשלות?

ומהו הסממן של הבשלות? [לגבי התפתחות , לימודי קריאה, מין] הגיל? העובדת סוציאלית? הטלויזיה? ערוץ הילדים?

בעיני תמיד הסימן לשלות הינו הילד עצמו [כבר בלידתו הוא יודע מתי הוא רוצה לצאת]....

[אני מדבר כמו מי שילדה את כל ילדיה באופן טבעי... קצת מדאיג...]

בעניין הבשלות...

בימי מרטין לותר קינג רואיין הנשיא [המנוח] JFK ואמר "המצב לא בשל לשיוויון זכויות לשחורים בארה"ב" והשאר היסטוריה...

כל הדף בא עקב בשלות וכמיהה לאינפורמציה מיד ראשונה של הילד שלא דרך תיאורי האם... זה המפתח לשלב הבא...
ואין פה שחור לבן של או "רק הילד מחליט" או "הילד מחוץ להחלטה" אלא איך וכמה משקל יש לרצון הילד בהחלטת ההורים ובהחלטת בית הספר באם לקבלו או לא...

עם כל הכבוד, זו לא השאלה מאחורי הדף.
לדעתך.
לדעתי, זו אחת השאלות הבסיסיות שעלו כאן בהמשך הדיונים.

מה עושים כשילד הביע את דעתו בנושא ההליכה לבית ספר דמוקרטי בצורה שלילית
ועל כך עניתי בפירוט בתשובתי הקודמת (וגם בתשובתי זו).

ואם יום אחד ילדך יעמוד לפניך ויגיד לך בפנים "אמא אני רוצה שתלמדי אותי לעבור כביש לבד, שכן לא תמיד יש מבוגרים בסביבה להעביר אותי, ואם לא תעשי את זה אני אעבור בלי הסכמתך"? האם זה לא סממן של בשלות?

האם אתה חושב שעצם זה שהילד הביע רצון לבי"ס אחר מזה שהוריו רוצים, אומר שהוא בשל לקחת חלק בהחלטה? האם עצם ההתנגדות שלו היא בעיניך סימן מספק לבשלות?
האם ילד בן שלוש בשל בעיניך לעבור את הכביש לבד?
האם ילד בן שש בשל בעיניך לקחת החלטה אם לעשן מריחואנה?
האם יש איזשהו גיל שבו אתה בטוח שילד לא בשל דיו לקחת חלק בהחלטות כאלה?

ומהו הסממן של הבשלות? [לגבי התפתחות , לימודי קריאה, מין] הגיל? העובדת סוציאלית? הטלויזיה? ערוץ הילדים?
אתה כנראה לא מכיר אותי (או את רוח האתר) אם אלה הרעיונות שהעלת כסימן לבשלות.
ולשאלתך אענה ברצינות:
כל הורה מכיר את ילדו. כל הורה ידע מתי ילדו בשל לחצות את הכביש. אני מעלה את הרעיון שילד צעיר לא בשל לקחת חלק בהחלטה על חינוכו בשלב מסוים בחייו. יגיע גם היום - כמו עם הכביש - שבו הוא יהיה בשל, תהיה לו היכולת להעריך במה מדובר, להבין מה ההשפעה של זה, ולקחת החלטה מתוך שקילת כל השיקולים. אבל היום הזה, לטעמי, הוא לא בגיל שש (ואני מדברת בהכללה כמובן, ולכל כלל יש יוצאים מהכלל, וכו' וכו'...).

בעיני תמיד הסימן לשלות הינו הילד עצמו
אתה צודק.
ובין כל הילדים בני השש שאני מכירה (ואני מכירה כמה עשרות ילדים בגילאים שונים שעברו בגיל הזה), לא מצאתי מישהו שמסוגל לקחת החלטה כל כך מורכבת. גם לא בגיל שבע או תשע. יותר מזה, מבוגרים רבים לא מסוגלים לקחת החלטה כל כך מורכבת (כמו לעזוב מקום עבודה שעושה להם רע, לעזוב מערכת יחסים שעושה להם רע, או לשנות מערכת יחסים שעושה להם רע).

כל הדף בא עקב בשלות וכמיהה לאינפורמציה מיד ראשונה של הילד שלא דרך תיאורי האם...
זו הפרשנות שלך שלא מבוססת על דבר מלבד דעתך.
לא עלתה כאן שום דוגמא הממחישה כזו בשלות, ועצם ההתנגדות של הילד מעידה על עמוד שדרה, על הבעה עצמית, על יכולת לפתח חשיבה עצמאית ועוד המון דברים טובים - אבל אין להסיק מכך שזו בשלות. לדעתי.

ואין פה שחור לבן של או "רק הילד מחליט" או "הילד מחוץ להחלטה" אלא איך וכמה משקל יש לרצון הילד
שנינו מסכימים שיש להתחשב ברצון הילד ולכבד אותו.
אי ההסכמה בינינו:

אתה חושב שיש לעשות זאת על ידי שיתופו בהחלטה.
אני באה ואומרת שזה לא סביר בגיל הזה, ושיש דרך מכבדת להתחשב ברצונו, ועדיין להשאיר את ההחלטה בידי הוריו, כחלק מהמנדט שלהם, לגדל אותו לפי תפיסת עולמם.

השאלה היא : מה עושים כשילד הביע את דעתו בנושא ההליכה לבית ספר דמוקרטי בצורה שלילית כלומר אין הוא רוצה ללכת לשם.
אורלי הצהירה כבר בהתחלת התגובה שלה, שהיא בעצם רואה בהגעה לשלב הזה טעות, ולכן היא מבקשת לקחת צעד אחורה ולהתייחס למה שאפשר לעשות בפעם הבאה שעולה קונפליקט כזה [ניסוח מחדש שלי את דבריה של אורלי. אורלי מוזמנת לתקן אותי אם לא דייקתי].

סממן הבשלות - נושא לדיון אחר. כל דבר לגופו.
גם אני חושבת, כמו אור-לי, שעצם העובדה שילד מצהיר שהוא "רוצה" לא אומרת שהוא בשל.
גם הילד בן ה-4 שלי טוען שהוא יכול לחצות כביש בעצמו.
אני צופה בו, ואין לי שום ספק שהוא לא יכול.
אז עם כל הכבוד, מי שקובע את הבשלות הוא המבוגר. לפי סממנים אובייקטיביים. זה לא אומר שכל המבוגרים תמיד מאבחנים נכון, אבל הרצון של הילד הוא לאו דווקא המשתנה הקובע לעניין זה.

"אמא אני רוצה שתלמדי אותי לעבור כביש לבד, שכן לא תמיד יש מבוגרים בסביבה להעביר אותי, ואם לא תעשי את זה אני אעבור בלי הסכמתך"? האם זה לא סממן של בשלות?
ממש לא!
מה יש פה, איום לעשות משהו בניגוד לדעת ההורה מאחורי הגב? זאת בשלות?
כמו כן, "לא תמיד יש מבוגרים בסביבה להעביר אותי"? בן כמה הילד שאומר דבר כזה?
[יש לך בכלל ילדים? נשמע כאילו אתה מדבר לא מהכרת המאטרייה...]
הילדים שלי, שלדעתי עדיין לא בגיל לחצות כביש לבד (הקטן כי הוא קטן מדי, הבכורה מפני שהיא נוטה לריחוף לפעמים), לא מגיעים אף פעם למצב ש"לא תמיד יש מבוגרים בסביבה להעביר אותי"!
אם הילד לא הגיע לגיל שהוא בשל לחצות כביש לבד - אין מצב שהוא יגיע לבד לכביש! אם זה ילד בבית ספר, אז לוקחים אותו מבית הספר ומביאים אותו לבית הספר, אם יש כביש בדרך! אם זה ילד בחינוך ביתי, אז הוא עם אחד ההורים!
זאת עסקת חבילה - ילד שקטן מכדי לחצות כביש לבד, לא משאירים לבד! ילד שמספיק גדול לחצות כביש לבד, הוא בדיוק בגיל שבו "לא תמיד יש מבוגרים בסביבה להעביר אותו".

הו, כתבנו ביחד.

_רק הערה קטנה לדברי יובל - ברוב בתי הספר הדמוקרטיים היום יש רשימות המתנה ואין מקומות פנויים פתאום באמצע השנה (במקרים רבים גם בפסח שנה קודם כבר אין מקום...)
ובכלל, יש בזה משום העברת מסר מתנדנד ובלתי נחוש - אם הכל הולך, ואפשר להתחיל כאן ולהמשיך כאן, הרי שאין אידיאלוגיה או חשיבה קווית מנחה. זה בהחלט עלול ליצור קונפליקט פנימי אצל הילד ובתוך המשפחה_

קונפליקטים הם אבי כל חינוך.
וזה מה שמבדיל בין חינוך לתיכנות.

שליחה על ידי דו* » 25 מאי 2007, 18:44

_קונפליקטים הם אבי כל חינוך.
וזה מה שמבדיל בין חינוך לתיכנות._
באופן כללי מסכימה עם זה, אבל אחד הדברים שחשובים בבית הספר הדמוקרטי, לדעתי ולדעת בית הספר שבו למדנו (ואני לא סתם כותבת למדנו...), זה שלא יווצר קונפליקט מבלבל מדי בין השיטה והאידיאולוגיה של בית הספר לבין אלו של הבית. זה מאד מבלבל לילד אם השיטה בבית הספר גורסת שהוא זכאי להחליט מה, כמה ומתי ללמוד, ואילו בבית יש לחץ ללמוד דברים מסוימים, באופן מסוים, ובשעות מסוימות.
וזה לא שהילדים לא נחשפים להבדל בין מה שהם חווים לבין מה שחברים שלהם בבתי ספר רגילים חווים, או לבין מה שהחברה מסביב (סבים, דודים, חברים ועוד) סבורה שאמור להיות.
אבל זה סוג אחר של קונפליקט. זה הקונפליקט שמחנך, מלמד ועוזר לגדול ולעצב דעה והשקפת עולם.

קיבלתי חלק מדבריה של אור-לי .
ההבדל בינינו הוא במה מפחיד בעיננו ומה לא :
כלומר איפה עובר הקו האדום .
כביש מפחיד אותי .
בית ספר נראה לי לא רלוונטי לחיים העכשויים , בזבוז זמן , אבל לא מפחיד . נכון שיכוליםלקרות שם דברים איומים אבל אני כן סומכתעל הילדהש לי שאדע מה עובר עליה כמו שעכשיו גם כשהיא לא איתי אני יודעת .
גן בביצ פר דמוקרטי אגב יכולים לקרות דברים דומים
על התעללות חברתית, דיכוי חברתי, על בדידות, על אלימות, על פחד - כל אלה, כחלק משגרת יומם של ילדים קטנים.
מה שכן , ואני שוב מעתיקה את מה שאור-לי כתבה
זה שמדכא את מי שאתה, את החופש שלך לחשוב, לחלום, ללמוד את מה שמעניין אותך, להתפתח באופן עצמאי וחופשי, פשוט להיות אתה כפי שאתה.
את זה מנסה בית בספר הדמוקרטי לא לעשות.

ומכאן תשובתי לגל-ים אם אתם חווים בית ספר כמו אור-לי כדבר מפחיד, והוא חוצה את הקו האדום שלכם בשום פנים ואופןן אל תתנו לילדכם ללכת לשם !!!

ומכאן תשובתי לגל-ים אם אתם חווים בית ספר כמו אור-לי כדבר מפחיד, והוא חוצה את הקו האדום שלכם בשום פנים ואופןן אל תתנו לילדכם ללכת לשם !!!

חלק מהחינוך הטוב הוא בלא להיכנע לפחד. החלטות מקבחים מרצון ולא טוב לקבל אותם מפחד. דוגמה אישית היא חינוך מצויין לילד. לפיכך הרשה לי לחלוק על דעתך.

_*זה נשמע אולי קיצוני - מה פתאום בית ספר מסוכן כמו כביש, הרי בכביש אפשר למות! או להיפצע קשות.
ועל כך אומר - גם בבית ספר רגיל אפשר להיפצע קשות או אפילו למות - נפשית.*_

אורלי יקירתי, אני בתור מורה שבע שני בדמוקרטי יכולה להגיד לך שדם בדמוקרט אפשר "להפצע ולמות נפשית" והייתי עדה מידי שנה לכמה מיקרים כאילו.
אמנם אני חסידה של הערכים של הביתספר אבל זה לא הופך אותי לקנאית לדבר , עדיין מקום לצפות באופן ביקורתי על המקום שהכי טוב בו.

לא לכל אחד מתאים לביתספר דמוקרטי. לא בגלל שהוא נעלה או מיוחס משאר בתי הספר אלא שהוא צריך לבוא בהתאמה לאותם ערכים שמונחלים בבית.

פגשתי לא מעט הורים שצרחו "דמוקרטי דמוקרטי" אבל ניסו כל הזמן להשפיע עלי לכפות את רצונם על הילד (" תגידי לו שיעשה בגרות " "תגידי לו שיכנס לשיעורים")..הילד רצה כל הזמן דמוקרטיה וההורים רצו דיקטטורה. זה לא הולך .פשוט לא.
בגלל זה , בהפוך על הפוך, אני ממליצה לאמץ את ערך: " כבוד הילד " ולתת לו את ההזדמנות לנסות ביתספר רגיל. ויש בתיספר רגילים וטובים. לא כולם חארטה.
יש ילדים שזועקים שישימו להם גבולות. אז הינה הילד צועק אני רצה שולחן וכיסה ושיעורי בית...אז תנו לו קיבינימט אם כייף לו עם זה אז הוא ישגשג ויפרח בכל ביתספר רגיל..

אני לא מרגישה צורך להתנצל על הדיסלקציה כמובן

תודה ערסית יקרה על דברייך, @}
ועל הבאת הזווית הייחודית שלך (כמורה בדמוקרטי) לדיון.
דברייך הם גם הזדמנות בשבילי לחדד משהו שלא חידדתי קודם.

גם בדמוקרט אפשר "להפצע ולמות נפשית" והייתי עדה מידי שנה לכמה מיקרים כאילו.
אני מאמינה לך. לגמרי.
את הדברים שהצגתי קודם כתבתי דרך משקפי אמא ב-חינוך ביתי, שחושבת ש-חינוך ביתי הוא הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים - בתנאי שההורים רוצים בזה, כמובן.
(וכל זה נאמר בהכללה, כמובן, בלי לקחת בחשבון כל מיני מקרים יוצאי דופן).

כלומר, אם אדבר רגע על עצמי ועל משפחתי, אלי בי"ס דמוקרטי לא מדבר, ממש לא מדבר - כמו שאף מסגרת חיצונית שבה ילדיי מתחנכים בלעדי משפחתם - לא מדברת. אני בהחלט יכולה לראות את הסכנות הנפשיות שעליהן דיברתי קודם בהקשר של בי"ס רגיל, איך הן מתמששות גם במסגרת דמוקרטית, מעצם העובדה שילדים מנותקים ממשפחתם, ונמצאים יחד תחת אחריותם של כמה מבוגרים. זה לבדו מצב לא טבעי שטומן בחובו קשיים חברתיים ונפשיים.

אבל הדמוקרטי, מאידך (וברמה העקרונית בלי לשפוט כל מוסד לגופו) הוא טוב יותר מבי"ס הרגיל בחופש שהוא נותן, בכבוד לילד, במרחב לילד להיות נאמן לעצמו, ללכת בעקבות סקרנותו, ובעיקר במינימום הכפייה המנטלית שיש על מוחו ונפשו של הילד. ממה שאני מתרשמת - כמי שלא משתמשת בשירותי המוסד.

אבל בכל מקרה, ההעדפות שלי לא השולחן. ההעדפות של גל ים ובן זוגה כאן, ההעדפה של הדמוקרטי בהשוואה לבי"ס הרגיל. ומתוך התייחסות לדרך שהכי מתאימה להם, והכי טובה להם, כתבתי את תשובתי.

יש ילדים שזועקים שישימו להם גבולות. אז הינה הילד צועק אני רצה שולחן וכיסה ושיעורי בית...
זה שילד צועק אני רוצה שולחן וכיסא - עוד לא אומר שהוא צועק שהוא צריך גבולות.
צריך לברר מה עומד מאחורי מילותיו, זה לא ברור מאליו.
ובכל מקרה, לדעתי, גבולות (או מסגרת מובנה יחסית) אפשר גם ליצור בכל מיני צורות - זה לא חייב להיות הכל או כלום, אם זה באמת צורך שעולה מהילד. אם מרגישים שזה צורך חזק של הילד, אפשר לראות איך לספק לו את הצורך בתוך תפיסת עולמם של הוריו (אולי משהו מובנה בתוך הדמוקרטי בשיתוף פעולה עם הצוות? אולי באמצעות חוגים? אולי באמצעות משהו בבית שיספק לו את זה?).

פגשתי לא מעט הורים שצרחו "דמוקרטי דמוקרטי" אבל ניסו כל הזמן להשפיע עלי לכפות את רצונם על הילד (" תגידי לו שיעשה בגרות " "תגידי לו שיכנס לשיעורים")..הילד רצה כל הזמן דמוקרטיה וההורים רצו דיקטטורה. זה לא הולך .פשוט לא.
מבינה לגמרי.

אם כייף לו עם זה אז הוא ישגשג ויפרח בכל ביתספר רגיל..
מה זה ישגשג ויפרח?
אני שואלת באמת.
אני שואלת כי על פי הרבה פרמטרים אני שגשגתי ופרחתי בבית ספר. הצלחתי בלימודים, הייתי מקובלת חברתית 12 שנה, מלכת הכיתה האהובה, פעילה חברתית, ובקשרים מצוינים עם מורים ועם חברים. שום טראומות, הכל היה פשוט מצוין. בחיי.
ומה?
אני מתתי שם. כן, הילדה המשגשגת מתה שם.
למה? כי אני לא הייתי אני. במשך 12 שנה הייתי מה שציפו ממני להיות, שזה כל מיני דברים - רק לא אני. יישרתי קו בצורה כל כך מוצלחת עם המערכת, בצורה כל כך נהדרת ופורחת ומשגשגת - שלא נשאר ממני - מהאני האותנטי - שום דבר כמעט.
רק היום, שנים אחרי, אני עוסקת אט אט בקילוף שכבות ההתניות, הרמיסה, הסירוס, היישור והינדוס-השטאנץ שהועמסו עלי - כדי לנסות ולתת לאני האותנטי שלי להגיח אל פני השטח ולהתקיים בשלווה, ללא בושה, ללא נקיפות מצפון, ללא הצורך לרצות אף אחד או לעמוד באיזה תלם.

לפעמים את יכולה לראות את ההצלחה או אי-ההצלחה של בית הספר, רק 15-20 שנה אחר כך.

ותאמיני לי שאני מקנאה בכל אלה שלא שגשגו ופרחו בבית הספר. בכל אלה שבית הספר רצה להעיף כי הם היו מבריזים, או לא לומדים, או עושים מה שהם רוצים - חוץ מלרצות את המערכת.
אני מקנאה בהם - כי הם, למרות המכבש הדורסני, הצליחו לשמור לא מעט על אישיותם העצמאית והאותנטית.

ואם את שואלת אותי, הם הצליחו הרבה יותר ממני בבית ספר. הם אלה ששגשגו ופרחו.

<לא עורכת>

אור-לי
אני אוהבת אותך.
את נוגעת לליבי כשאת כותבת זוית אישית , ואז אני יכולה להתחבר .
התחברתי .

_אור-לי
אני אוהבת אותך.
את נוגעת לליבי כשאת כותבת זוית אישית , ואז אני יכולה להתחבר .
התחברתי_
גם אני.

טוב. מחיאות כפיים לכל "המחוברים" .
אמנם הזדהתי עם החוויה הביתסיפרית שלך אבל זה עדיין סותר את אלמנט הכבוד שצריך לתת לילד לבחור את הנתיב שלו בחיים.
פגשתי לפני חצי שנה אבא לחמישה בחינוך הביתי והוא מאוד הרשים אותי כשסיפר איך תפס בזמן שאחד מבניו הולך לו לאיבוד בחינוך הביתי שנכפה עליו ואחרי שיחה וברור הוא הבין שהילד ממש מתחנן ללכת לביתספר.הוא כיבד את רצונו למרות שזו היתה סטירה מצלצלת (כמו שהיו אומרים בשביעיה הסודית)לכל האידואולוגיות שטיפחו הוא ואישתו שנים ארוכות. הערכתי אותו , על ששיחרר אותו . על שכיבד את רצונו. איזה מעשה אמיץ. עכשיו הילד חזר מה"איבוד" שהוא הלך אליו וכולם סבבה.
אני כועסת עד היום על ההורים שלי שהכריחו אותי ללכת לבתיספר שלא רציתי . סוג של בתי חרושת לציונים.בעעעעעע להקיא!
עד היום הם לא מבינים איך זה שכיום אני כל כך אוהבת ללמוד (יש לי, בוא נאמר, איזה שבעתלפים שנות לימוד) האהבה שלי ללמודים החלה ברגע שאני אני בחרתי מה ואיפה ואיך וכמה ללמוד.
ואני שואלת אותך : בחיאת אורלי, תגידי לי, אם אחד הילדים שלך ירצה ללכת לביתספר מה תגידי לו ? הומממ מאוד מסקרן!

ו-

בחזרה.

ערסית יקרה,
בחיאת אורלי, תגידי לי, אם אחד הילדים שלך ירצה ללכת לביתספר מה תגידי לו ?
כתבתי כבר על כך במעלה הדיון, אך אכתוב זאת שוב.

אני לא רואה אמירה של ילד בגיל צעיר "אני רוצה ללכת לבית ספר" אמירה פשוטה שאין מאחוריה דבר.
כשילד בחינוך ביתי בא ואומר שהוא רוצה ללכת לבית ספר, זה אומר שמשהו בחיים שלו כמו שהם עכשיו לא מתאים לו. זה אומר שיש לו צרכים שהוא צריך לספק, ושהם לא באים על סיפוקם כמו שהדברים הם עכשיו.
זה אומר שנדרש שינוי.
אבל זה לא אומר שבית ספר זו הדרך היחידה (ובטח לא הטובה לטעמי) לספק לו את אותם צרכים. יש דרכים נוספות! ויש צורך לבחון אותן ולנסות אותן עד שמגיעים למקום שבו הילד מסופק. וברגע שהוא מסופק - הקונפליקט נפתר.

אז לשאלתך -
אם בתי תבוא אלי בגיל שבע ותגיד אני רוצה ללכת לבית ספר, אני אבדוק איתה מה חסר לה, מה לא טוב לה, מה היא צריכה. ואת זה אני אספק בדרך שאינה כוללת שליחתה למוסד שאני רואה כמסוכן ומזיק.

ואם להחזיר את השאלה אליך,
האם בשם "הכבוד לילד" וה- "שחרור" את תתני לילדך הצעיר לנסות מריחואנה? או לחצות את הכביש לבד בגיל שהוא אינו בשל לכך לטעמך?

אני חושבת שצריך להבדיל בין מתן חופש לילד לבין התרת המושכות ההוריות לחלוטין. אף ילד לא יצא נשכר מהתרת מושכות מוחלטת כזו. ואני מניחה שתסכימי איתי שתפקידנו כהורים הוא להחזיק במושכות. וזה שההורה מחזיק במושכות, עדיין לא אומר שזה חייב להיעשות בדרכים הכופות והלא מכבדות שאנחנו מכירים בתרבות שלנו. ניתן להתייחס לרצון של הילד בכבוד, ועוד יותר ניתן להתייחס ולתת מענה לצרכים שלו. ברגע שזה נעשה, אין כפייה, הקונפליקט נפתר.

זה נשמע אולי פשטני, או אולי דווקא להיפך - מסובך. כי מצד אחד אני אומרת שהקונפליקט ייפתר כאילו זה קסם. ומצד שני לא תמיד פשוט למצוא מהם אותם צרכים של הילד.
אולי אני טועה, אבל זה מה שאני מאמינה בו וממעט שנותיי כאמא, זה מה שאני נוכחת מדי יום שעובד:
תמצאי את הצרכים

תעני עליהם

הקונפליקט ייפתר

יש ילד מסופק

אין כפייה ואין תחושה של ויתור - בקרב שני הצדדים.
זו אגב החוויה שלי גם בנוגע לקונפליקטים במערכות יחסים בוגרות, לא רק עם ילדים.
דוגמאות לצרכים אפשריים ולמתן מענה להם נתתי כמה וכמה במעלה הדף, אם יש צורך אחזור עליהן שוב.

מעבר לכך, אם הורה מאמין שבית ספר הוא מזיק לילדו, ובכל זאת, בשם הכבוד לילד הוא מאפשר לו לממש את רצונו כפי שהוא הובע, אז זה מצב לא מאוזן נוסף, מצב שבו ההורה ויתר על תפיסת עולמו. כלומר יש כאן כפייה של רצון הילד על ההורה. גם המצב הזה, אינו רצוי.
לכן, אנחנו בעצם מחפשים דרך להגיע לפתרון שמוסכם על שני הצדדים, פתרון שמתאים לשני הצדדים ומספק את שניהם, פתרון שבו אף צד לא חש שהוא ויתר, אלא להיפך, שהוא הרוויח.

אין לנו כאן בדיון עדויות על דיאלוג כזה ולכן הכל מאוד תיאורטי, אז אולי קשה להתחבר למה שאני מנסה לומר. יחד עם זאת, זה בדיוק כמו כל קונפליקט אחר, ומי שמתנסה ב-חינוך ללא כפייה, יכול להבין איך ייתכן שזה יעבוד.

ואגב, כפי שכבר כתבתי קודם, אני בטוחה שגם ההורים "המשחררים" ביותר, משאירים אצלם את המושכות בתחומים מסוימים. אני רק חושבת שיש להחיל זאת גם על בית ספר - אם יש הורה שחושב שמדובר במשהו שמסוכן או מזיק לילדו.
אל לנו לתת לנורמטיביות של שיטת-בית-הספר לתעתע בנו.

וואללה - מסכימה עם שתיכן

@}

שליחה על ידי גל_ים* » 27 מאי 2007, 10:10

טוב, חזרתי. אני לוקחת נשימה עמוקה ולא אצליח להגיב מייד על הכל, לכן אבחר לומר שלושה דברים שחשובים לי כרגע.

אז הינה הילד צועק אני רצה שולחן וכיסה ושיעורי בית...אז תנו לו קיבינימט אם כייף לו עם זה אז הוא ישגשג ויפרח בכל ביתספר רגיל..
קודם כל, אני מאמינה שיש בהחלט סיכוי שיהיה טוב לילד שלי גם בבי"ס רגיל. זה לא סותר את האמונה הנוספת שלי, שבבי"ס הדמוקרטי יהיה לו יותר טוב. אני לא חושבת ששעות רבות ליד השולחן יעשו לו טוב. וזה שהוא אומר שהוא רוצה לשבת ולעשות מה שהמורה אומרת... אין לזה ולא כלום עם צורך בגבולות. הוא לא מבין כלל את המשמעות האמיתית של הסיטואציה הזאת. בכמה דקות שהצלחתי לשכנע אותו להציץ בכיתה רגילה הוא לא הפנים את הקונספט. וגם שבוע שם לא יעזור בכך. הסיבה היחידה, ובכך אני לשם שינוי בטוחה, שהוא אמר זאת, היא שבאחת השיחות שלנו, אני אמרתי לו שבדמוקרטי אפשר יותר לשחק בחצר, ולבחור מה ללמוד, בעוד שברגיל יושבים ועושים מה שהמורה אומרת. וכדי להבהיר לנו שהוא רוצה ללכת לרגיל, הוא אמר מה שכתבתי למעלה. זה פשוט ושקוף לגמרי. דווקא עם אמירה מהסוג הזה קל לי להתמודד, כי היא לכאורה לא עניינית. או אם להשתמש במושגים של סיגל ב , היא אינה משקפת צורך אמיתי. היא משקפת את הרצון ללכת לבית ספר רגיל.

ההורים שצורחים דמוקרטי הם לא אני. את הנושא הזה אנחנו בודקים כבר כשנה וחצי, והתנדנדנו לא מעט. אני מודה שמלכתחילה בדקנו את זה משתי סיבות עיקריות: התפיסה שלנו את המערכת הרגילה כבעייתית, והעובדה שיש בי"ס דמוקרטי קרוב אלינו. כשהתחלנו לחקור הבנו שאנחנו מתחברים גם לגישה הדמוקרטית וחושבים שזה מקום שיותר מתאים לילדים, או לרוב הילדים, מבית הספר הרגיל.

יש התלבטויות שלא כדאי לשתף בהן ילדים
אני חושבת שלפעמים זה מאוד מאוד קשה לא לשתף. למשל, בשנה שעברה כשנרשמנו לדמקורטי היתה שם וועדת קבלה עם הילד. אני לא רואה את עצמי מוכרת לו לוקשים בהקשר הזה. והשנה זה היה אפילו יותר מסובך, כי כשהחלה ההרשמה לבית הספר הרגיל הילדים בגן סיפרו שהם נרשמו. ואז הוא ביקש שנרשום גם אותו. אני רשמתי אותו אבל הוא לא יודע את זה, כי מבחינתו רישום אומר שלשם הוא הולך. אבל הוא שאל על כך פעמים רבות ואמרתי לו את האמת. קשה לי לחשוב על משהו אחר שיכלתי לומר לו בלי לחשוף אותו להתלבטות שלנו.
אז גם אם זה נכון ש יש התלבטויות שלא כדאי לשתף בהן ילדים , זה הולך ונהיה קשה ככל שהילדים גדלים וזה גם תלוי סיטואציה.

אני רוצה להגיד מילה על רצונות וצרכים... אולי בעולם מושלם הייתי באמת מצליחה להבין בדיוק מה הילד שלי צריך, ובעולם ממש ממש עוד יותר מושלם, גם לספק לו אותם. אבל בעולם שלי, אני דווקא חושבת שאולי צריך לקבל את זה שבנקודת הזמן הזאת הילד שלי צריך את החויה המרגשת של ללכת לכיתה א' עם כולם, ואת הצורך הזה לא נספק לו. אני מאמינה שאפשר למזער את הנזק, אבל לא מן הנמנע הוא שיש כאן נזק. לחשוב שזה לא יהיה זו קצת תמימות. עדיין כשאני מסתכלת על התמונה הכוללת אני חושבת שהבחירה שלנו עדיפה על האלטרנטיבה (האלטרנטיבה שלנו כמובן, ברור שיש אפשרויות נוספות טובות לא פחות ואולי יותר...).

אני רוצה להגיד מילה על רצונות וצרכים... אולי בעולם מושלם הייתי באמת מצליחה להבין בדיוק מה הילד שלי צריך, ובעולם ממש ממש עוד יותר מושלם, גם לספק לו אותם. אבל בעולם שלי, אני דווקא חושבת שאולי צריך לקבל את זה שבנקודת הזמן הזאת הילד שלי צריך את החויה המרגשת של ללכת לכיתה א' עם כולם, ואת הצורך הזה לא נספק לו

עם תחילת המשפט מאוד התחברתי, עם הסוף קצת פחות. כלומר - אני חושב שאור-לי צודקת שיש איזשהו צורך שעומד מאחורי הרצון ללכת לכיתה א' עם כולם. ללכת לכיתה א' עם כולם זה ביטוי של צורך כלשהו ולא הצורך עצמו (ללכת עם כולם? לקבל גבולות? להיות עם החבר? למרוד בהורים? יש כמובן המון אפשרויות ואין לי שום דרך לדעת).

אבל, כמו שכתבת, מה שאור-לי מציעה הוא באמת לא תמיד אפשרי בעולם האמיתי. למעשה, זה דורש שתהיה מערכת יחסים פתוחה ונטולת עכבות ובעיות בין ההורים לילד, כדי שהוא תמיד יוכל לבטא את צרכיו, וכדי שההורים תמיד יוכלו לברר אותם. קשה לי להאמין שיש הרבה משפחות שבהן זה באמת תמיד מצליח, בייחוד כשיש כמה ילדים והצרכים שלהם מתנגשים לפעמים.
ולכן הרבה פעמים נישאר עם הסיטואציה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הצורך של הילד, ולא ממש נצליח לברר את זה. ואז מה עושים? שאלה גדולה בעיניי.

אז גם אם זה נכון ש יש התלבטויות שלא כדאי לשתף בהן ילדים , זה הולך ונהיה קשה ככל שהילדים גדלים וזה גם תלוי סיטואציה.
מסכימה לגמרי.
זו היתה רק נקודה עקרונית למחשבה - ללא שיפוט ספציפי של הסיטואציה. ובכל מקרה, ברור לי שזה ניתן ליישום במגבלות, עד כמה שניתן - אם ניתן בכלל.

אולי בעולם מושלם הייתי באמת מצליחה להבין בדיוק מה הילד שלי צריך, ובעולם ממש ממש עוד יותר מושלם, גם לספק לו אותם. אבל בעולם שלי, אני דווקא חושבת שאולי צריך לקבל את זה שבנקודת הזמן הזאת הילד שלי צריך את החויה המרגשת של ללכת לכיתה א' עם כולם, ואת הצורך הזה לא נספק לו.

העולם באמת לא מושלם ואנחנו בטח לא. יחד עם זאת, אני חושבת שזה לא בשמיים. חלק מהצרכים שרשמתי קודם (שהיו מעין סיכומון ביניים לכמה מהרעיונות שעלו כאן בדף) יכולים להיות רלוונטיים. זה אולי דורש התבוננות אחרת, ומאמץ מסוים - אבל מאמץ בכל מקרה יהיה כאן כי יש קושי.
הצעה קונקרטית: הילד שלך יקבל את החוויה המרגשת של ללכת לכיתה א'. הוא הרי הולך לבי"ס. מה שאפשר לעזור לו, זה לשנות את ה- כולם שהוא כל כך משויך אליו כרגע. או במילים אחרות, מה שעלה כבר קודם, אם תצליחו ליצור קשרים תכופים עם כמה מילדי הדמוקרטי, קשרים שילכו ויעמיקו בחודשיים שלושה שנותרו - תמונת העולם שלו של כולם, תשתנה בהתאם.

כתבתי יחד עם עודד. הולכת לקרוא.

הרבה פעמים נישאר עם הסיטואציה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הצורך של הילד, ולא ממש נצליח לברר את זה. ואז מה עושים?
אני חושבת שדברנו על זה בדף חינוך ללא כפייה.
גם אם אנחנו לא מצליחים כמו שהיינו רוצים באיתור הצרכים או בהיענות להם, כי העולם באמת לא מושלם וכי אנחנו מוגבלים בכוחותינו, עדיין אני בתחושה שהילד מרגיש את המאמץ הכן והאמיתי שאנחנו עושים בעצם הניסיון לעשות זאת. והניסיון האמיתי והכן הזה לבדו - מעביר תחושה של כבוד לילד, התחשבות בו, ותמיכה בו כפי שהוא רואה את הדברים. הוא לכל הפחות מרגיש שיש מי שמבין אותו, או מנסה להבין אותו, או מנסה להבין איך נראה העולם מנקודת מבטו. וזה עולם ומלואו.

כל זה בא כדי לומר שיש ערך לכל צעד שאנחנו עושים בכיוון הזה, גם אם התוצאה לא תמיד מושלמת. יחד עם זאת, אני מניחה שככל שהילד יהיה יותר ויותר חשוף לחוויות טובות של מתן מענה לצרכים שלו ברגעי קונפליקט, כך יהיה לו קל יותר להכיל את אותם רגעים "לא מושלמים" של החיים.

מחוסר זמן לא קראתי את כל התגובות, בכל אופן אני משתפת מהחוויה שלי (ויש לי הרגשה שאנחנו "מכירות" גם מפורום אחר, בתפוז).

הבן שלי מסיים או טו טו כיתה א' בבית ספר דמוקרטי.
גם הוא עזב מאחוריו גן עירייה עם הרבה חברים.
הוא לא התנגד אלא דווקא רצה ללכת לבית הספר. אולי בעיקר בשל עבודת הכנה ממושכת שעשינו לו.

אבל- הייתה לו שנה מאוד מאוד לא קלה. או שאולי נגיד בצורה פשוטה- הייתה לו שנה קשה מאוד, עם הרבה קשיים חברתיים וקושי גדול למצוא את עצמו במסגרת הדמוקרטית.

ממקום מאוד בטוח בגן (אחד המובילים החברתיים) קיבל מקום מאוד לא בטוח.
אני יכולה להגיד שדווקא במקום הזורם והחופשי היה לו קשה! ושנה שעברה בגן עירייה הכי סטנדרטי שיש- הילד פרח. לעומת זאת השנה הזו הייתה רוויה בפחדים וחרדות שהשליכו כמעט על כל אספקט של החיים שלנו. מאוד קשה לו להשתלב במסגרת הדמוקרטית. מכיוון שראיתי אותו כבר משתלב במקומות אחרים, וזה ילד שעד גיל שש לא הייתה לו כל בעיה חברתית, אני שואלת את עצמי מה "התרומה" של המסגרת לכך.

התשובות שלי הן שהתמודדויות החברתיות בבי"ס דמוקרטי הן קשות בהרבה מבית ספר רגיל שבו מרבית השעות המסגרת ברורה ומובנת.
באופן מצחיק משהו להשתלב בבי"ס דמוקרטי יכול להיות קשה יותר מאשר להשתלב בבית ספר רגיל.

יש לי גם לא מעט דברים טובים להגיד על הדמוקרטי, אבל זה ממש לא "חלום וורוד". זו משימה לא פשוטה של השתלבות, של התמודדות עם מסגרת מעורפלת מאוד (ראי "2 הילדים היושבים בשיעור"), של מסגרת צעירה (במרבית המקרים) שעדיין לא מגבשת את עצמה.
כלל לא פשוט.
יש ילדים שפורחים במסגרת הזו וכאלה שיותר קשה להם.
אני חושבת שזה מאוד תלוי בגיל הילד, במינו ובאופי שלו.
אני כיום גם שואלת את עצמי עד כמה לילדים בכיתה אלף כל החופש הזה נכון.

לו אני במקומך: בהחלט הייתי מקשיבה לבן שלך, כי יתכן שהוא יודע מה הוא אומר.
יתכן שמה שהוא אומר זה:
המעבר הזה לבית הספר כל כך מפחיד אותי שאני מרגיש שאני חייב לעשות אותו עם חברים

אם זה באמת מה שהוא אומר- האם אין זו אמירה משמעותית, שצריכה להלקח בחשבון במכלול השיקולים? (גם אנשים מבוגרים ממנו בהרבה בוחרים לעיתים להשאר במקום עבודה פחות מוצלח רק בגלל ההכרות והחברה).

בכל מקרה להתחיל כיתה אלף ממקום של התנגדות זה מאוד בעיתי.
אני לא יודעת מה האלטרנטיבות באזור שלכם, אבל אם בית הספר "הרגיל" הוא סביר ומעלה- לא הייתי פוסלת את האפשרות הזו.

אם תרצי לדבר על זה יותר- אתן לך פרטים ליצור עימי קשר.
וכמובן- שיהיה לו בהצלחה . כניסה לכיתה אלף של הבן הבכור היא ארוע מאוד מרגש, בכל מקרה

(למי שבוחר בכך, כמובן...)

שליחה על ידי גל_ים* » 27 מאי 2007, 14:26

ציירת יקרה,
אני חושבת שאני מזהה, ונדמה לי שבחלק הראשון של השנה סיפרת על השתלבות טובה... האם זה השתנה? קשה לשמוע על התמודדות לא קלה שכזו. האם זה גורם לכם לשקול בי"ס רגיל, או שהדברים משתפרים עם הזמן?
אשמח מאוד לדבר איתך על זה יותר... תודה!

אור-לי,
הילד מרגיש את המאמץ הכן והאמיתי שאנחנו עושים בעצם הניסיון לעשות זאת. והניסיון האמיתי והכן הזה לבדו - מעביר תחושה של כבוד לילד, התחשבות בו, ותמיכה בו כפי שהוא רואה את הדברים

אולי לא מתאים להרחיב את הדיון על כך בדף הזה (ואולי כן), אבל גם זה נשמע לי קצת אידאלי ולא תמיד מציאותי. הנסיון והמאמץ שלנו לברר את הצרכים של הילד יכול לשדר לו התחשבות בו ובאיך שהוא רואה את הדברים, אבל יכול גם להתקבל אצלו כניג'וס (ראי הורים נדחפים, והפעם בדגש עלינו כהורים). אז נכון שזה גם תלוי איך הילד גדל עד לאותו רגע ומה היתה האוירה הכללית וכדומה ,אבל:

את מה שהיה עד לגיל 6 כבר אי אפשר לשנות, ואם מה שנבנה עד אותו רגע הוא לא כמו החלום הורוד שלנו אז זו עובדה קיימת
צריך רגישות גדולה לדעת איפה ללחוץ ואיפה לשחרר, וזה מאוד לא קל אפילו כשאנחנו רגועים, על אחת כמה וכמה כשאנחנו לא (מצב שכיח מאוד ביומיום של רובנו)
לפעמים דווקא כשמשחררים אז זה זורם ביתר קלות. ולפעמים לא. אנחנו יכולים לשחרר אבל הילד לא ישתחרר ואז הוא נשאר תקוע עם המצב והנסיונות שלנו לברר איתו את צרכיו עלולים להעיק עליו

והנסיונות שלנו לברר איתו את צרכיו עלולים להעיק עליו
אולי זה לא היה ברור אבל הבירור שאני מתכוונת אליו אינו כולל שיחות ארוכות ומייגעות עם הילד - בכלל לא. אם כבר, זה בעיקר חשיבה שלנו וניסיון להבין מה הוא צריך מתוך אותן שיחות פשוטות שאנחנו מנהלים עם הילדים, מתוך החיים והחוויות של הילד, מתוך מכלול התגובות שלו אל הסביבה וההתנהגויות שלו באותה תקופה.
מדובר בעיקר בעבודה שלנו עם עצמנו, של חשיבה, אינטואיציה, שאילת שאלות והסקת מסקנות.

זה כל הזמן משתנה. את יודעת הפרספקטיבה על הדברים היא מאוד נקודתית - אני מרגישה שאנחנו עדיין בתהליך ועוד אין לי את התמונה כולה.

אבל בהחלט לא ציפיתי לשנה כל כך קשה. איכשהו חשבתי שדמוקרטי=קל יותר. לנו, לילד- ולא כך הוא!
שימי לב שאמרתי קשה לא בהכרח רע. אבל קשה.

אני חשבתי שכמו שכתבו לך כאן, ילדים תוך שבועיים מקסימום חודש מסתדרים מתארגנים וזהו נשכח שעברנו מסגרת.
ובניגוד לציפיותי (יתכן שאם הייתי מוכנה לכך זה היה קל יותר) עברנו (אם כבר אפשר לסכם את השנה) שנה שלמה של התמקמות ובדיקות ומאבקים.
ובהחלט לא אחת עלתה לי השאלה- למה לא ללכת על הרגיל, המוכר הידוע.
כרגע אני בהחלט רוצה שימשיך שם לשנה נוספת- כי לדעתי (מקווה שאני לא משלה את עצמי) בשנה הבאה הוא יקטוף את הפירות של השנה הזו.
אבל כן- האלטרנטיבה של בית ספר רגיל עולה וקיימת כל הזמן. לא בפני הילד, אבל בהתלבטויות בינינו- בהחלט. בי"ס דמוקרטי זה בחירה כל הזמן- גם של הילדים, אבל גם של ההורים... כמו כל בחירה שלא לעשות משהו "כמו כולם" הבחירה הזו כל הזמן פתוחה לשאלות ולבדיקות.
הרבה תלוי גם באופי של הבן שלך ובאופן ההתנהלות של בית הספר שאליו הוא ילך. שני משתנים מאוד משמעותיים.

אני משאירה לך גם הודעה בדף הבית שלך.

למה לא ללכת על הרגיל, המוכר הידוע.
אני חושבת שעבור ילד בן 6, כל בי"ס - בין רגיל או בין אן דמוקרטי - הוא רחוק מלהיות מוכר וידוע. זה שהלימוד בבי"ס רגיל מובנה כמו הזמן בגן, עוד לא אומר שזו אותה חוויה, ויש הרבה מאוד ילדים שחווים קשיי הסתגלות בבי"ס רגיל, גם אם היה להם נהדר בגן.
בי"ס הוא שינוי מסגרת, שינוי אווירה, שינוי ציפיות. בכל מקרה.
אני קוראת על הקושי שאתם עוברים ובאמת זה נשמע התמודדות מאוד לא פשוטה. במצב כזה האלטרנטיבה תמיד נראית זוהרת ומפתה.
אבל האמת היא שאנחנו לא יכולים לדעת איך אותו ילד בדיוק היה מגיב לבי"ס רגיל. אולי הוא היה חווה את זה טוב יותר, ואולי הוא היה מגיב אותו דבר. או גרוע יותר. אבל בכל מקרה זה לא משהו שאפשר לדעת.

מאחלת לכם שישתפר במהרה.

את מה שהיה עד לגיל 6 כבר אי אפשר לשנות
בקטן, אני רק רוצה להגיב בקול קטן-קטנטן, ומלמטה, בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע, אני פשוט לא יכולה להשאיר משפט כזה בלי תגובה, ורק בגלל זה אני חייבת להגיד: לאו דווקא.

אני מאוד מסכימה עם אור-לי לגבי לשנות ה'כולם' .
גם במיקרה של ציירת הקומיקס וגם במיקרה של גל-ים וגם במיקרה שלי הבחירה היא להוציא ילד ממסגרת קהילתית נתונה .
ולהעביר אותו לתוך קבוצה שהיא כבר מגובשת (כי רוב הילדים מתחילים את המסגרת הדמוקרטית כבר בגן ואז המעבר לכיתה א הוא לא דרסטי כי הוא נעשה עם חברים ויש כבר הרגל לחופש .

זה נכון שהשינוי הוא קשה אבל אם כבר הוחלט עליו , אני בהחלט מסכימה עם בשמת , שהוא אפשרי .
זה לוקח זמן אבל הילד ימצא עצמו 'שייך ' . זאת במידה ובאמת בית הספר הדמוקרטי קרוב לבית
והוא יוכללשמש תחליף קהילתי במפגשי אחר הצהריים הלא פורמליים .

אבל לא צריך להיות דרסטיים אפשר למשל לשלוח אותו לבית ספר רגיל ולחוגים או צהרון של הדמוקרטי , או
לשלוח בקיץ לקייטנה של הדמוקרטי , כדי שיכיר יותר ילדים .

אצלנו למשל היא יודעת שגם אם תישאר בחינוך ביתי תוכללפגוש את חביריה כל יום כי יש צהרון שהם הולכים אליו בקיבוץ וגם היא תוכל ללכת .
אני גם שומרת על קשר עם חלק ממשפחות החינוך ביתי באזורנו , בעיקר כי אני אוהבת אותם אבל גם בשבילה שתכיר אותם ואת האופציה .

אני מקוה שתוך כמה חודשים בית הספר כשתעבור לה ההתרגשות מבית הספר וימאס לה לקום מוקדם בבוקר , ולשבת על התחת כל כך הרבה שעות בשביל כלום היא תסכים לעבור .

אני מקוה שתוך כמה חודשים בית הספר כשתעבור לה ההתרגשות מבית הספר וימאס לה לקום מוקדם בבוקר , ולשבת על התחת כל כך הרבה שעות בשביל כלום היא תסכים לעבור .

מאד אשמח אם תשתפי מה קורה איתכם? במה בחרתם בסוף?

וואו, זה פשוט מרתק לקרוא עכשיו את הדף הזה (למרות שאפילו לי לא היה כוח לקרוא ממש ממש הכל....).
רק עכשיו ראיתי את הבקשה לעדכון, ובכל אופן היה לי ברור במהלך הקריאה של הדף שאני רוצה לספר היכן אנחנו היום.

טוב אני חייבת שוב "וואו!". אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום. כמה יסורים היו כרוכים בקבלת ההחלטה הזו. כמה פחד.
אני רוצה לספר שהילד שלי מבסוט. הוא אוהב ללכת לבי"ס, הוא משחק, משתתף, מישהי מהצוות אפילו אמרה "דומיננטי" (הילד שלי? דומיננטי? לא שזה משהו טוב או רע, זה פשוט מדהים אותי איך הוא משתנה וצומח), לומד. יש קשיים, יש אתגרים, הוא, למשל, מאוד לחוץ מנושא שיעורי הבית, לוקח על עצמו משימות קשות מידיי (כמו לכתוב מייד הכל באותיות כתב ביום שבו המורה רק חילקה את סרגל האותיות- למי שלא מכיר, סרגל בו מתחת לכל אות דפוס כתובה המקבילה לה בכתב...- מה שגרם לתסכול רב), לא מעגל פינות. אבל התחושה שלי היא שיש עם מי לדבר, יש חונך (מקסים. מקסים!), יש צוות, יש שיתוף פעולה.

הקושי עבורו נפתח הדף הזה התגלה כמינורי באופן יחסי. שני הילדים שעברו איתו יחד מהגן הקודם היוו עוגן עבורו (והוא עבורם), ולאט לאט הוא מוצא גם שותפים אחרים למשחק ולעשייה. בתור ילד שהצד החברתי הוא לא הצד החזק שלו, אני יכולה להגיד שמבחינה חברתית זו הצלחה.

החסרון העיקרי מבחינתינו בבחירת בי"ס אחר, הוא הניתוק מילדי ה"שכונה". בשלב הזה אנחנו עוד לא מרגישים את זה כ"כ, גם בשנה שעברה הוא מיעט לצאת החוצה ולשחק עם הילדים, ובכלל זה עדיין גיל שהוא פחות עצמאי בשעות אחה"צ. אני חושבת שנרגיש את זה בעתיד, ואז נראה אם זה יפריע לו או לא.

מבחינת המסרים הסותרים בהם דובר פה בדף, אני חושבת שזה גם דבר שכרגע פחות רלוונטי. הוא מקבל עצמאות מוחלטת לגבי המשימות שלו (אנחנו כן מזכירים לו אבל מותר לו לא להכין...), אבל אני עדיין לא יודעת איך נרגיש אם בכיתה ו' הוא לא ירצה ללמוד מתמטיקה. אבל, שוב, אני מעדיפה לבחון את זה כשזה יקרה ולא להטריד את עצמינו עכשיו.

אני יכולה לסכם ולומר שנכון להיום נראה שלקחנו החלטה נכונה לכולנו כמשפחה. אני מתחילה ללמוד שזה לא קל להיות שונה. אם עד עכשיו רק הנקתי ילדה בת שנתיים וישנו עם הילדים תקופה ארוכה נניח, אז היום אנחנו גם שולחים לבי"ס דמוקרטי (ואני מניקה ילדה בת כמעט שלוש...

), והפכנו לסוג של "weirdos" באופן רשמי. אני יודעת שרובכם כבר מתורגלים בזה לגמרי. אנחנו עוד לא כל כך... מצד שני אני מרגישה סוג של זכיכות הדעת כשאני מדמיינת את הבן שלי יושב חמש שעות ליד השולחן, עם גב כפוף כזה ומבט בוהה (זה קורה לו כשהוא קצת מתעייף) ויודעת שמנעתי את זה ממנו. בינתיים לפחות.

אז זהו, אני חושבת שזה עדכון אופטימי (כתבתי למעלה שאני לא טיפוס אופטימי, כמה אני נזהרת כשאני מתארת את ההצלחה שלנו...).
תודה לכל מי שכתב פה, זה היה תהליך מאלף שעזר לי מאוד והיום גם נותן לי חשק לשיתוף בנושאים אחרים. תודה!

די ברור (לי לפחות) שכל ההורים - גם אלה שחושבים שילד צריך לקחת חלק בהחלטה על מסגרת לימודיו, וגם אלה שחושבים שלא - אני מניחה שכולם יסכימו שיש כמה דברים בעולם, שבו הם יגבילו את ילדם, וימנעו ממנו חופש מוחלט
קל וכלל לכל פעם שנתקלים בילד מסרב, לעצור ולחשוב עם זה משהו עבורו או משהו שאנחנו חושבים או רוצים עבורו, לזקק את הדחיפה וההובלה שלנו לכל מיני החלטות.

לא ברור מחידוד שלך פלוני, כל התעקשות שלנו היא לדעתנו לטובת הילד, מה הכוונה עבורי או עבורו, אפשר להבין לגבי קריירה או תחביבים, אבל על חינוך מבוגר בד"כ רואה יותר רחב וילד.