סימני התעללות בזוגיות

השיטה היחידה היא שרטוט גבולות מאוד ברור.
אני מסכימה מאוד. האם תוכלי להרחיב? ממש ברמה הטכנית: איך את עושה את זה?
אני מנסה קצת, אבל זה יוצא לי בתוקפנות דומה לתוקף. זה אמנם משתיק את התוקף (דווקא לא בן הזוג), אבל מה עשיתי פה בעצם, אם נקטתי באותה השיטה?

הי אמא קטנה.
השלמתי עם אימי

הכל בדר עכשיו
לגבי משמורת- כמובן שאצלי- היום כבר אין משמורת משותפת מתחת לגיל 6, כיוון שהחוק לא עבר בכנסת.

קוראת היקרה.

את לא היחידה שחשה בזה. באופן כללי הפכנו, ככל הנראה, לחברה מאד לא סובלנית (ואני מדברת מהרהורי נפשי ומההתנסויות שלי).
גם אני הרבה פחות סובלנית מאשר הייתי בעבר. כנראה שמדובר בשחיקה מאד גדולה כי אנחנו חיים במקום מאד לחוץ. הן בהיבט הבטחוני והן בהיבט הכלכלי.
תוסיפי לזה את ההתפכחות של הרבה מאד אנשים ששמים לב פתאום ליוקר המחיה הלא נורמלי ולפער בין עשירים לעניים בישראל אל מול המצוקות הנוראיות של קשישים, נכים, חד הוריות ועוד.
בהחלט סלט שקשה לעכל.

אז במצב הזה שבו אנשים נתקלים כל יום וכל היום בכל מיני דברים הזויים מן הסתם קצוות העצבים חשופים.

ולא מספיק שאנחנו חיים בסיר לחץ לא נעשה מספיק בהדרכה ובשיח מלמעלה לחינוך ולדרך ארץ. התוצאה אנשים מתלהמים וכל מי שצועק חזק יותר או כותב בבוטות יותר מרגיש חזק יותר.
אז במציאות שכזאת טוב מאד שאת משרטטת גבולות כל פעם מחדש ובאסרטיביות. כדאי לשמור על איזון כי לא תמיד המאמץ שווה.
גם אני לומדת לעשות את זה ולפעמים אם מרגיש לי שהגזמתי אני חושבת על זה שוב מתוך רצון שלא להפוך לתוקפנית בעצמי.

יום טוב

קוראת שלום,

"היהפוך נמר חברבורותיו?"
זאת הרגשתי בשבוע וחצי האחרונים.
למרות מאמצים גדולים שבן זוגי עושה באשר להתנהגותו לאט לאט מזדחלת לה התפיסה שרווחה קודם לכן.
הוא לא מתערב !!!!!!! אבל תמיד יש לו מה להגיד ואיך זה שאני לא מבינה שזה רק לטובה ??
הוא לא רב איתי אבל אין לו מצב רוח ובכלל בא לו לצאת מהבית (לבד) כי זה לא כיף ככה !!!!!!!!!!

אני לא נשאבת שוב למקום הזה וחוזרת ואומרת לעצמי שלא בשינוי שלו אני מתמקדת אלא בשינוי שלי עצמי.
לא מתנצלת ולא מבקשת אישור פשוט נוהגת כפי שנראה לי לנכון (בלי לעשות דווקא). מתעקשת ל"התעקש" על הזכויות הבסיסיות שלי.
לאמר את דעתי בחופשיות בלי שילגלגו עלי. להגיד את הרגשתי כאשר לא נעים לי בלי לחשוש מהסלמה.
להפסיק להסביר לכל העולם למה אין שום צדק בדבריו. נהפוך הוא אם פונים אלי אני מיד מסבירה שהכל נכון רק לא במערכת היחסים הנוכחית ביננו.
אני לא מעוניינת בתיווכים של חברים (שהם, דרך אגב, באמת נשמות טובות שרק רוצות לעזור. פשוט אין להם את הכלים, ואני גם אומרת להם שזה המצב,
שכל פעם שהם מזדהים עם דברים שבן זוגי אומר הם פשוט יוצרים נזק).

אז זהו כרגע המצב ואין לי מושג מה יהיה.
סתם רציתי לשתף.

אעדכן בהמשך בהתאם להתפתחויות.

השבוע קראתי טור של נרי ליבנה (שבכלל דיבר על חברות הכבלים), וחשבתי להביא חלק ממנו כאן. זה לא מתייחס לאיזו מהכותבות, אבל זה דיבר אלי:

הניסיון האישי שלי מלמד שהכי קשה להיגמל מדברים שעושים רע. עישון, למשל (לא, זה לא עוד טור על גמילה מעישון), מערכת יחסים שמחבלת בתחושת הערך העצמי, דיאטות קיצוניות. פעם קראתי מחקר על כך שאלמנות ואלמנים שחיי הנישואים שלהם היו מוצלחים, מתגברים בקלות רבה יותר על תחושת האובדן מאלו שנישואיהם היו גיהנום. כנראה משום שאלו שהתמידו בחיי שיתוף עם אנשים שעשו להם רע, התאהבו בהשקעה הגרועה שעשו למן הרגע שבחרו בה. כלומר, לא באמת התאהבו בבן הזוג או בבת הזוג, אלא במאמצים שהשקיעו כדי לנסות להפוך את הזוגיות שלהם עם אותו פרטנר למשהו מתקבל על הדעת.

על פי מחקר ידוע של דניאל כהנמן, הפסיכולוג הקוגניטיבי זוכה פרס נובל, אנשים רבים ימשיכו לבזבז כסף על מה שהוכח כהשקעה גרועה, משום שיאמרו לעצמם משהו כמו: "כבר השקעתי כל־כך הרבה כסף, אשקיע עוד קצת כדי שלא יירד כל הכסף שהשקעתי לטמיון", וכך, כמובן, ימשיכו להפסיד עוד ועוד. בתרגום למערכות יחסים, זה יישמע כמו: "ביזבזתי על האפס הזה כל־כך הרבה שנים, היו לנו כל כך הרבה מריבות, התמודדנו עם קשיים עצומים, הוא אף פעם לא היה בעדי, אי אפשר לסמוך עליו, הוא בגד בי תחת כל עץ רענן, שיקר, רימה, מעל באמוני ואיכזב אותי בכל מובן שהוא, ואף־על־פי־כן אף פעם לא ויתרתי על הקשר שלנו, לכן חבל לזרוק עכשיו את מערכת היחסים הזאת לפח".

הקושי להיגמל מיחסים מזיקים מוצא לעצמו ביטוי, למשל, בנטייה (הנשית המובהקת לצערי) "לנסות להבין". לשנן לעצמנו מנטרות כמו: "הוא עושה את זה כי הוא פגוע / מאוים / אמביוולנטי / אובססיבי / דיכאוני". אבל העניין הוא שהבנת המניעים כלל אינה מקלה על התוצאה, או בעברית, גם אחרי שתצליחי לדעת בדיוק איך עובד אצלו כל נוירון במוח ואיך השפיעו עליו כל טראומת ילדות, יחסיו עם הוריו ואחיו או הקשרים הקודמים שלו; גם כשתכירי אותו טוב יותר משהוא מכיר את עצמו, עדיין הוא יישאר בדיוק אותו אדם שפוגע בך.

כי כמו בענייני השקעות (עניין שאין לי שמץ מושג או התנסות לגביו, אלא אם כן מדובר בהשקעות באוברדראפט), כך גם ביחסים בין אנשים — קשה לנו להודות בפני עצמנו שישנם דברים שאין ביכולתנו לשנות. המניות ימשיכו להתרסק, או שהוא — אף על פי שאת כל כך מבינה אותו — יישאר בדיוק אותו בן זונה פוגעני, שמבקש עוד צ'אנס ומבטיח להשתנות. ואת, כנראה, תמשיכי להיפגע עד שתמשכי סוף־סוף את מה שנשאר ממך מתוך הקשר הזה (כל מה שנכתב עד כה מיועד לבני שני המינים ולכל סוגי מערכות היחסים).

עד כאן נרי. אני חושבת שגם היא ידעה מערכות זוגיות רעות (לא כרכילות, היא מספרת את זה בעצמה), ועל כן אין פה התנשאות, אלא התבוננות אישית שלה.
אני לא חושבת שאני ממשיכה להישאר שם כי השקעתי כ"כ הרבה, אז עכשיו לעזוב (אלא אם זה בחלק מאוד לא מודע).
אני כן חושבת שזה באמת לא משנה עד כמה אבין למה ומאיפה הוא פועל כך. הוא לא ישתנה. כמו שכמה שהוא יתנצל, יודה, יכיר בזה- עד כה הוכיח שזה לא משנה. זה חזק ממנו. הוא ממש לא יכול לנהוג אחרת. ולא משנה מה אעשה או איך אתייחס לזה. לצערי, יותר ויותר מתבהר שגם טיפול, לו היה מסכים ללכת לכזה, לא יועיל פה. כן, אני נטולת אופטימיות. ונשארת. לצערי, מתברר שגם אם אחפור ואבין מה הביא אותי לשם ולמה אני נשארת- עדיין לא אצליח לעזוב.
אבל זו אני. כותבות כאן נשים מדהימות וחזקות שלא רק שעזבו, אלא גם עשו את הסוויץ' הנדרש במוח, והן רואות את האקס שלהן כפי שהוא, ולא נופלות יותר למראה עיניו הטובות והבטחותיו הכוזבות.

וואי, איזה קטע יפה הבאת כאן "מי אני?".
זה כל כך נכון החלק הזה של ההשקעה וכמו כן יש מצב שזה נובע גם מתחושת גדלות של "אני אצליח במקום שאחרות נכשלו".

לדעתי טיפול עוזר.
הבעיה היא שבלתי אפשרי להביא את האנשים האלה לטיפול כי הם לא רוצים להשתנות.
זה מחייב לקחת אחריות ולהבין את האחר ולראות באחר שווה ערך. יותר מידי עבודה בכדי "להפסיד" כל כך הרבה יתרונות.

אצל בן זוגי חל שינוי אבל זה שינוי שנתמך חזק מאד על השינוי שיצרתי בי עצמי.
אני חוזרת ומדגישה שאם לא הייתי מגיעה להשלמה בקשר לפירוד לא הייתי מצליחה להשתנות ומימלא לא היה לו שום אינטרס לעשות זאת.

ואני נאבקת עכשיו לשמור על השינויים שלא יתמוססו. כי זה תהליך ארוך ואם השינויים לא יושרשו הם פשוט יתפוגגו ויעלמו.

מיואשת_ותיקה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בנות, רציתי להמליץ על בלוג של מישהי שעזבה מערכת יחסים מתעללת. כדאי לקרוא יש בסה"כ 2 פוסטים עד כה.
saloona.co.il/almareiner/?p=4 "הבלוג של עלמה ריינר".
אבל מה שהדהים אותי שהיא מגדירה את הנושא הזה של התעללות כ"איך לזהות שאת בקשר זוגי עם סוציופט".
חקרתי והפכתי את כל גוגל על סוציופט ובינגו. כל ההתנהגויות הנוראיות של המתעלל נמצאות תחת ההגדרה של סוציופט. בחיפוש בעברית יש 2 אתרים שמדברים על זה ומתדיינים על זה. שווה קריאה, מוסבר ברמה גבוהה. אבל זהו. רק 2 אתרים בעברית. לעומת זאת, חיפוש באנגלית יניב המון תוצאות, המון תיאורי מקרים שקולטים בול להתעללות שאנו עוברות. יש המון הסברים מי הן ומה מניע אותם.
בשורה התחתונה יש להם בעיה במח שמונעת מהם לחוש כל רגש כך שגם מצפון אין להם.
למה זה חשוב, כי זה אומר שהם לעולם לא יוכלו להשתנות. אם הם מאוד ירצו הם ילמדו מה הציפיות שלך ולהתנהג בהתאם אך לעולם זה לא יהיה אמיתי.
שנית, בעבר כאשר הייתי זקוקה לעזרת אירגונים למען אלימות הייתי צריכה לתאר להם מה הוא עושה. הסברתי למשל שהוא מתעתע בי אבל הם לא ממש הבינו מה זה. הם מבינים אלימות פיזית, אלימות כלכלית ומילולית של קללות אהל כל האזור האפור של האלימות שאנו עוברות לצערי כלל לא מוטמע ומובן. גם לא בנעמת.
גם לא אצל הפסיכולוגים.

הייתי רוצה להכניס את המושג הזה סוציופט לשיח הציבורי. הרבה יותר קל להסביר למישהו מול מה את מתמודדת כי הוא הולך לגוגל ובודק מה זה סוציופט.

שלום לך מיואשת ותיקה.

לפי מיטב הבנתי סוציופט זה מקרה קיצון.
כל הסוציופטים הם ככל הנראה מתעללים אך לא כל המתעללים הם סוציופטים.

יש מתעללים שבהחלט מסוגלים לחוש רגשות ובין היתר רגשות חמלה והזדהות אך בהתפתחותם אימצו לעצמם כלים אשר מקנים להם שליטה ודרך זה הם משיגים לעצמם הטבות ויתרונות רבים.
ובגלל זה גם התעתוע. לרגעים נראה שהם מבינים אמפטיים מלאכים ממש ופתאום מפלצות. או שבחוץ כלפי אחרים הם מבינים ומכילים ובבית מסירים אחריות ומשליכים.

מיואשת_ותיקה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דבר נוסף, אי אפשר להביס סוציופט! אנחנו אנשים עם מצפון ולעולם לא נוכל לשחק את המשחק שלהם.
ההמלצה הגורפת היא לנתק מהם מגע מיידי. מי שאין לו ברירה מומלץ בחום להימנע מכל הבעה של רגש. מאז שקראתי את זה אימצתי פני פוקר. הוא מדבר, צועק, מלגלג, צוחק, משתלט ואני עם פני הפוקר ולא מגיבה. מה שמשגע אותו זה שהוא לא יכול לקרוא את שפת הגוף שלי. סוציופטים מתבססים על שפת הגוף ופועלים בהתאם. ברגע שמונעים זאת מהם נעלמים להם כלי העבודה שלהם.
חייבת לציין שזה עובד. עד עכשיו. בינתיים.

מיואשת_ותיקה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ליאת, זה לא נכון.
סוציופט זו קשת רחבה, כמו אוטיזם. לכל הסוציופטים יש את אותן תכונות רק בעצמה שונה. המקרה הקיצון הם באמת רוצחים, אבל אנחנו מדברים על כל אלה שלא נמצאים בקיצון.
כל אחד מבטא את התכונות בצורה אחרת אבל לכולם יש את אותה בעיה במוח!
ואם את חושבת שיש מתעללים שכן מסוגלים לחוש רגשות אז נפלת בפח שלהם. סוציופטים יש יכולת מדהימה לחקות התנהגות אנושית, על אף שאינה קיימת גם עצמם. ובזכות אומנות החיקוי המופלאה הזו הם מצליחים להפיל אנשים תמימים.

טוב, אני לא מומחית בנושא.
בספר "למה הוא עושה את זה?" מתאר המחבר את מאפייני המתעלל ולמה הוא עושה את זה ובין היתר הוא מדבר על טיפול.
נכון שהרוב לא מגיעים בכלל לטיפול וגם מבין אלו שמגיעים הרוב נושרים בדרך.
אך יש מקרים של מטופלים שהתמידו ואכן שינו את צורת החשיבה שלהם. זאת אומרת שלא היה פגם במוח שלא ניתן לתיקון.
אז אולי אני לא מכירה את ההגדרה אבל אם סוציופט זאת לקות שלא ניתנת לשינוי זה לא מסתדר לי עם הדברים שכתב המחבר.

המשפט האחרון שכתבתי לא נוסח נכון.
הכוונה היתה שאם מתעלל הוא סוציופת וזה משהו שאינו בר תיקון אזי זה לא מסתדר עם מה שכתב המחבר בספר.

מיואשת_ותיקה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תראי ליאת, לא רוצה לפגוע בך, ואני גם לא מתיימרת להיות מומחית, אבל יש לי תחושה שאת נאחזת בקרנות המזבח.
מההתרשמות שלי סוציופט ישנה התנהגותו רק כאשר יש לו אינטרס. הוא לא משנה את עצמו! הוא רק לומד מהי התנהגות רצויה ומשנן אותה לעצמו ומחזיק עצמו חזק "שלא יתפלק בטעות".
כמה זמן זה יחזיק מעמד? לא הרבה.
האם זה אמיתי? מזויף לחלוטין.
אני מדברת מנסיון.

מיואשת_ותיקה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וכמובן מהרבה תוכן ברשת.

_השיטה היחידה היא שרטוט גבולות מאוד ברור.
אני מסכימה מאוד. האם תוכלי להרחיב? ממש ברמה הטכנית: איך את עושה את זה?
אני מנסה קצת, אבל זה יוצא לי בתוקפנות דומה לתוקף. זה אמנם משתיק את התוקף (דווקא לא בן הזוג), אבל מה עשיתי פה בעצם, אם נקטתי באותה השיטה?_

הפעולה הראשונה היא להבהיר לעצמך מה הגבולות שלך. ממש להגיד לעצמך אותם בשמות ולדמיין שאת משרטטת בתוך המוח חומה סביבם. זה ממש צריך להיות לך מאוד ברור. ואז בקור רוח להגיד שזה הגבול שלך, או ללכת לחדר אחר, או משהו כזה.

_"היהפוך נמר חברבורותיו?"
זאת הרגשתי בשבוע וחצי האחרונים._

לי את יקרה, תודה על העדכון! נשמע לא פשוט. אבל את חכמה, גיבורה וחזקה. ההתמודדות שלך מרשימה מאוד.

_נראה שמדובר בשחיקה מאד גדולה כי אנחנו חיים במקום מאד לחוץ. הן בהיבט הבטחוני והן בהיבט הכלכלי.
תוסיפי לזה את ההתפכחות של הרבה מאד אנשים ששמים לב פתאום ליוקר המחיה הלא נורמלי ולפער בין עשירים לעניים בישראל אל מול המצוקות הנוראיות של קשישים, נכים, חד הוריות ועוד.
בהחלט סלט שקשה לעכל._

תיארת יפה את המצב, לי את!

לדעתי טיפול עוזר.
אני חושבת שלא, קודם כל מכיון שבד"כ, ממה שאני קוראת פה ומהתנסות מסויימת שלי (הסכים ב"יום הדין" לטיפול זוגי, לא לטיפול אישי), ההסכמה ללכת לטיפול לא נובעת מההבנה האמיתית שיש לו בעיה (גם אם הוא אומר בפה מלא שהוא מכיר בכך. זה מן הפה לחוץ), אלא מהחשש לאבד את הקשר (=שליטה), ו/או כמין למידה וחיקוי של: אני מבין מה ההתנהגות המקובלת בסיטואציה כזו. שוב: מן הפה לחוץ.

הסיבה הנוספת לחוסר ההצלחה של הטיפול, היא, שברגע שהטיפול יתחיל לנגוע בשורשי הבעיה, להציב מראה אמיתית או לעמת עם בית ההורים (אני מאמינה ששם קרה הקלקול), זה יכאב מדי, יאיים מדי על הנפש, ואז הטיפול ייפסק. אף פעם לא בגלל כל הסיבות הנ"ל, אלא מסיבות "הגיוניות" ו"טובות": בעיית זמנים, בעיית מזומנים, שיפור ניכר בזוגיות, שלכאורה מייתר את הטיפול וכיו"ב.

הבלוג של עלמה ריינר
תודה על זה. מעניין מאוד. האם מישהי יודעת כיצד ניתן לכתוב/ליצור קשר עם עלמה? אני לא מעוניינת להגיב שם דרך הפייסבוק שלי, מן הסתם, ונראה שזו האפשרות היחידה.

שלום לכולם,

בהמשך לשיח מהשבוע שעבר בקשר לטיפול.
לדעתי, טיפול עוזר בוודאות (אולי לא במקרים קיצויים של פסיכופתים אך רוב המתעללים אינם כאלו).
הבעיה אינה הטיפול שאינו עוזר אלא חוסר הרצון של המתעלל לעבור טיפול. זה פשוט ניגוד אינטרסים.
למה לעבור טיפול ??? כדי להרגיש שווה בין שווים כשההתנהגות השתלטנית מביאה אותך למצבי עליונות ???
כדי לחוש בושה, חוסר אונים, אשמה ועוד' כאשר יש באפשרותך להשליך על האחר את כל הרגשות השליליים האלו ??
המתעלל למד להתעלל בנסיבות מסויימות וזה משרת את מטרותיו היטב, לכאורה.

למה לכאורה ? כי המתעלל פוגע בכל מי שיקר לו בסופו של דבר.
והרי העולם הוא עגול. בסופו של דבר משלמים את המחיר. הקשרים עם המשפחה עם בת הזוג עם הילדים נפגעים לפעמים מבלי שניתן יהיה לתקנם.

אז במקרה שלי אני יודעת בוודאות שבן זוגי ער למה שקורה סביבו ושואל את עצמו שאלות.
אבל קשה לו. קשה לו מאד לוותר על דרך חשיבה אנוכית כל כך ששמה אותו כעמוד התווך, הנדיב, המגן, האוהב שרק שמים לו רגליים כל הזמן (כמובן, בעיני עצמו ובעיני הצופה מן הצד הניזון מפרורי מידע שהמתעלל חולק איתו תוך שהוא מגדיל עצמו ומקטין עד עפר את מי שעומד מולו, בשיטות רבות ושונות שכולנו מכירות).

ולכן גם עכשיו לאחר שבן זוגי הודה שהוא מתנהג באלימות ושהוא צריך לעבור טיפול הוא עדיין מנסה להתחמק או לפחות לקבל ממני הצהרה שמדובר בבעיות זוגיות ואנחנו צריכים ללכת לטיפול ביחד.
אז ממש ממש ממש לא !!!! אולי יש ביננו בעיות זוגיות ואני בטח לא טלית שכולה תכלת אבל את הצעד הבסיסי של טיפול באלימות הוא צריך לעשות קודם כל לבד עם עצמו.

ובזה אני מתמקדת. ואם הוא לא ימצא את הכח לבדוק עם עצמו את הדברים אז לא נשרוד.

לתחושתי, אני נמצאית במצב מודע לחלוטין וממש אייני נאחזת בקרנות המזבח.
מה שכן, כפי שכתבתי בעבר, גם אצלי הדברים לא פתורים עד הסוף, אני מסיבות של תת מודע ממשיכה להיות במקום הזה.
עדיין בבירור עם עצמי. מזדהה עם "מי את?" ועם הדברים שכתבה בקשר להשקעה.
ואולי זאת מגלומניה, מן ניסיון להוכיח לעצמי שאני אצליח במקום שאחרות לא.
אולי זה מה שחוויתי בילדות שלא מפרקים מסגרות והאישה לוקחת על עצמה הכל ?
יתכן שזה כמה דברים ביחד. באמת שאין לי עדיין את התשובה.

בכל מקרה עשיתי צעד ענקקקק וזה להיות מודעת. להפסיק את התעתוע.
הזמן יעשה את שלו. לכאן או לכאן.

לי את , אני חושבת שאנחנו אומרות את אותו הדבר. עקרונית, טיפול עשוי לעזור. מעשית, אנשים עם דפוס התנהגות כזה לא יגיעו לטיפול, אלא אם יוצב להם איום/אולטימטום, ואם יגיעו לטיפול- לא באמת ישתפו פעולה. ולכן, בשורה התחתונה- טיפול אינו יעיל במקרים כאלה.
אציין, שגברים אלימים שנכפה עליהם טיפול בצו בימ"ש, כן- לפעמים- מצליחים להיתרם מהטיפול. אבל אז יש גורם חיצוני רב עוצמה שמחייב אותם להישאר ולהמשיך בטיפול.

אבל אני חשה שאני הולכת רחוק, ושוב מתעסקת, דשה וחוקרת את נבכי נפשו של הטיפוס המתעלל, בעוד ש גם כשתכירי אותו טוב יותר משהוא מכיר את עצמו, עדיין הוא יישאר בדיוק אותו אדם שפוגע בך.
אנסה, ברשותכן, להתבונן על עצמי: מדוע אשה שרואה את כל זה, שלא מאמינה שיכול לחול שינוי (לא ב-100% לא מאמינה. פנטזיה לא מציאותית קיימת גם קיימת) - ממשיכה להישאר בקשר כזה? למרות שאני נמצאת בטיפול! אז אולי טיפול לא באמת עוזר, לאף אחד מהצדדים בטרגדיה הזו.

מי את ?
העלית בי חיוך בבוקר זה.
אכן, טיפול הוא קשה ולא חשוב במה מטפלים.
גם אני כמוך שואלת את עצמי את אותן שאלות.

אבל אני באמת מרגישה שעשיתי כברת דרך כך שהטיפול גם אם לא "השיג את המטרה המוצהרת" עזר לי מאד.

הי בנות
גם אני שואלת את עצמי. איך זה שגם פה המתעלל שולט בנו? גם פה הוא מצליח לחדור למחשבות שלנו ולגרום לנו לנתח את אישיותו ולנסות לפצח את המנגנון הזה שמשגע אותנו..
אני עדיין נעה בין תקווה לייאוש. מצד אחד כבר לא מאמינה שמשהו ישתנה. ניסיתי את כל הטקטיקות. והוא ממש לא מרחם עלי, רק על עצמו. התחלתי טיפול אבל זה לא ממש עוזר. כאילו היא לא ממש מבינה מה עובר עלי.. נותנת לי טיפים להתמודדות אבל אני חוזרת הביתה רואה את הפרצוף הכעוס והביקורתי וכל התובנות מתממסות להן..
רק בערב במיטה הוא פתאום נחמד ועדין ומתעניין..כי יש לו אינטרס.
אני כבר לא קונה את הטריקים שלו. כבר פחות נעלבת. אבל מצד שני אין לי סבלנות לגערות שלו. אין לי סבלנות אליו..
שבויה. בשביל הילדים. מחפשת מה יעשה לי טוב. כבר לא מצפה ממנו למחמאות והפתעות.
התפכחתי, אבל זה לא עושה את הדרך יותר קלה.

היי דנית,

"כאילו היא לא ממש מבינה מה עובר עלי.. נותנת לי טיפים להתמודדות אבל אני חוזרת הביתה רואה את הפרצוף הכעוס והביקורתי וכל התובנות מתממסות להן.."

חבל מאד. אם היא לא מבינה מה עובר עליך אז את פשוט נפגעת פעם שניה.
את חייבת לקבל הכרה ברגשות שלך ודרך זה להתחזק.
גם כשמכירים ברגשותייך זה קשה אז קל וחומר אם לא מבינים מה את עוברת.

ניתוח האישיות של המתעלל לא חשוב בשביל להבין אותו ובאמצעות זאת לשפר את מערכת היחסים אבל הוא ממש חשוב בשביל להפסיק את הבלבול והתעתוע.

בוקר טוב,

אני רוצה לשתף, והפעם בכיף, בשינוי שחל בי.
מרבים לכתוב פה באתר על השינוי שיכול או לא יכול להיות אצל המתעלל ועל השינוי הרצוי שיתרחש אצל הקורבן.

אז אצלי פנימה אני חשה בשינוי. זה תהליך ארוך מאד שהתחיל בצעדים קטנים ומהוססים וכמו ריקוד של טנגו לווה ב"צעד קדימה שניים אחורה"
אבל כמו בבניין לאט לאט עולים מן היסודות אל הקרקע והלאה. תחילה ההקשבה לקול הפנימי וסילוק ההכחשה, אחר כך קריאת חומר, המודעות למצב, קבלת המצב כמו שהוא בלי לנסות לתרץ כולל ההתמודדות עם הדימוי העצמי שנחשב עד לאותו רגע לחזק ולוחמני והסתבר שיש בו צד מוחלש, ולבסוף השינוי ההתנהגותי שבא בעקבות כל הנ"ל.

אתמול בן זוגי ניסה לשכנע אותי לגבי פעולה מסויימת ואמר לי בצורה שקטה ותרבותית מה דעתו ולמה לדעתו אני לא עושה נכון כי מבחינה כלכלית זה פחות משתלם וכיוצא בזה. לאחר שמניתי את הסיבות להחלטתי ומדוע דעתו לא מקובלת עלי (שוב בשיח רגיל נטול מתח לחלוטין) קלטתי משהו, שאין סיכוי שבעולם, היה בכלל עולה על דעתי בעבר עם מישהו בכלל ועם בן זוגי בפרט. פתאום היישרתי מבטי לפניו של בן זוגי ובשקט אמרתי לו שאני רוצה לשאול משהו ושאני ממש מבקשת שיהיה כנה איתי. כל כך ישירה הייתי שביקשתי שיתבונן בי בעיניו ואז שאלתי אותו למה הוא מנסה "לסובב" אותי. זה בא לו בהפתעה ואז הוא הכחיש שזה מה שהוא עושה ומיד אחר כך הצטדק ואמר שמצד אחד הוא באמת חושב ככה ובלי קשר הוא לא ממש מאמין שבכלל זה יצא לפועל.
עזבתי את זה כי התשובה ממש לא חשובה לי. הרבה יותר חשוב היה לי שקלטתי את זה ועוד נשארתי נינוחה ורגועה ובעלת יכולת חשיבה שאינה מושפעת מרגשות גם לא של כעס.

אני מאחלת לכולם יום רגוע ושמח

כינרת_סוערת*

יש לי שאלה
אם הייתי בזוגיות של כמעט חמש שנים עם גבר
שהיתה בה המון אהבה וקרבה ואחווה
אבל מצד שני גם המון מתח
ריבים שהופכים לגהנום של מילים קשות
לפעמים גם הוא היה זורק דברים
היו מקרים שרבנו, ואני ניסיתי לקרר לעבור לחדר השני, וזה חרפן אותו, והוא צעק בבית מילים קשות, והסתובב והפך דברים בבית..
או שרגע לפני שהיינו הולכים לאנשהו, הוא היה נתפס על משהו שאמרתי מתפוצץ ומבטל הכל..
לפעמים לא הייתי מבינה איך יכול להיות שהגבר החמוד והמקסים הזה יכול לריב איתי כלכך מכוער
צעקות מטורפות
באמת עלה לי לראש בזמנו המושג- דר ג׳קיל ומר הייד.
הוא היה טוען הרבה שאני לא מקשיבה לו
היה מבקש ממני- קודם תעשי אחכ תשאלי
אבל באותו זמן פשוט חשבתי שהוא בעל גישה ניאנדרטלית מסויימת ולא נדלק לי אור אדום..
השאלה היא, האם זה נכנס תחת כותרת התעללות?
האם ניצלתי ממנו?
כי ממש קשה ועצוב לי בלעדיו
אני כל הזמן מרגישה שהיה לנו חיבור ממש מיוחד חוץ מהבעיות האלה..
זה הגיוני בכלל להרגיש ככה?
זה היה משתנה מתישהו לטובה או מחמיר?
הוא במקום קצת יותר מודע עכשיו, אבל עדיין מתקשה לשלוט בעצמו, בתגובות הצעקניות..
בלשמור על שלווה, נכנס מהר מאוד לסטרס מכל מני תגובות ובקשות שלי..
הוא מסוגל לצרוח עלי ולהגיד שברים כמו- תעופי לי כבר מהחיים נמאס לי ממך
ואז ברגע אחר- אני אוהב אותך, מתגעגע ומרגיש הכי מתוק וקרוב בעולם..
זה זה? על זה מדובר כגבר מתעלל?

כנרת סוערת, ברוכה הבאה.

חד משמעית, זה זה !!!

אני מאד מזדהה עם ההרגשה שלך כי כך גם אני הרגשתי.
תקראי חומר בנושא התעללות נפשית. ההבנה תעזור לך בסופו של דבר.

כנרת- תגידי תודה רבה ותמשיכי הלאה.
הפעם שימי לב!!!!
וכן, ההתנהגות רק מחריפה ככל שהקשר מתהדק וככל שנכנסים עוד לחצים לתמונה כגון- נישואים ילדים התמודדות כלכלית ועוד.
בחרי בתבונה את בן זוגך הבא- שיהיה חבר טוב ושידע להתמודד עם קונפליקטים בצורה חברית ומכבדת.
מה שווה קשר "חם וטוב" אם הכל מתפוצץ בקונפליקטים?
קונפלירטים הם חלק בלתי הפרד מהחיי, וצריך לבחון איך האדם מתנהג ברגעים אלו

סוזן שלום,

מה שלומך ?
איך ההתנהלות עם האקס עכשיו ?
ממשיך בשיטותיו או שהוא מפנים שזהו נגמר ?

כינרת_סוערת*

מעניין אותי אם יש למישהי סיפור על בן זוג שבעבר היה אביוסיב באיזשהי צורה ואיכשהו הצליח להתגבר על זה ועכשיו הם חיים ביחד באושר ושמחה והרמוניה?

עזבתי את זה כי התשובה ממש לא חשובה לי. הרבה יותר חשוב היה לי שקלטתי את זה ועוד נשארתי נינוחה ורגועה ובעלת יכולת חשיבה שאינה מושפעת מרגשות גם לא של כעס.

לי את, את מדהימה! מאוד מרשים מה שאת מספרת. איזו התקדמות אישית! אני מנסה להגיע לאיזון וקור רוח כזה בסיטואציות רבות בחיים, בהצלחה לא גדולה.

קוראת,

תמיד הייתי שקולה ובחנתי סיטואציות לפני שהגבתי.
במערכת היחסים הנוכחית זה פעל לרעתי. ללמדנו שבכל טוב יש רע ולהיפך.

יש לי מן תכונה כזאת להזדהות עם הצד שכנגד ולנסות להכנס לנעליו וכמה שפחות לדון אותו על השוני בהתנהגותו ובתגובותיו.
למה זה פעל לרעתי ? כי הקו בין להזדהות עם בן זוגי ולהבין אותו הטשטש והפך לחובה.
מנקודת ראותו חובה היה עלי פשוט לחוש ולהתנהג כמותו. להבין זה לא היה מספיק.
וכך אבדתי לאט לאט את היכולת להבין מתי זאת אני שמבינה אותו ומתי זאת אני שפועלת מתוך "תובנות" שהושרשו בי בתוך מערכת היחסים.

והטשטוש הזה גרם לי לחוסר נוחות ולעיתים לתגובות של כעס מבלי יכולת אפילו להסביר למה בדיוק זה בא בעוצמות כאלו. וזה מתיש.
מתיש נפשית כי לפעמים באמת עשיתי סערה בכוס מים כשאני יודעת שאין קשר לכוס ושהסערה נמצאית שם מוסווית היטב מבלי שאוכל לכמת אותה במילים.

היכולת לשלוט בתגובות שלי חזרה אלי כי אני מצליחה לזהות היום את הסיטואציה.
כי אני יכולה לשלוט בסיטואציה. כי אני לא מפחדת להגיב. וזה הבדל גדול.
לא צריכה "פאסיב - אגרסיב" אני מגיבה ישירות.

וכאן אני מקבלת את ההיפוך - מכל רע יוצא טוב.
למדתי להיות ישירה. כנראה שסוג התגובות שלי היה פאסיב אגרסיב בהיעדר יכולת להיות ישירה בעימותים ובהיעדר יכולת לאמר לאנשים בפרצוף מה שאני מרגישה (שמא חס וחלילה יעלבו).
אני מפתחת כישורים שאלמלא הייתי נמצאת במערכת יחסים מתעללת ככל הנראה לעולם לא הייתי מפתחת.
יצויין שזה מועיל לי גם במישורים אחרים, לא רק בזוגיות.

בגלל זה אני חוזרת ומציינת - מודעות. רק המודעות יכולה לשנות.
המודעות להתעללות ובדרגה גבוהה יותר המודעות לעצמי - מדוע אני נכנסתי לשם ומה בהתנהלות שלי אפשר את זה.
מה אני צריכה לשנות בהתנהלות שלי כדי שאוכל להפסיק לאפשר את זה.

ואתכן הסליחה אם באיזשהו אופן אני נשמעת פלצפנית. ממש לא. מה שאני כותבת זה מה שחוויתי על בשרי.

הי לי את
שלומי טוב ברוך השם
היחסים עם האקס הם טפו טפו
מקווה שימשיך בטוב
בנתיים יש שיתוף פעולה בינינו.
הוא עוד מבקש שנחזור..
אני ממשיכה בחיי
מקווה שאצליח לצאת לחיים עצמאיים מבחינה כלכלית, שאוכל לפרנס את עצמי ואת ביתי בכוחות עצמי.
ומי יודע? אולי גם זוגיות? בנתיים לא מחפשת אבל הכל יכול לקרות
שלוש דורות בדירה אחת: סבתא בת 72, אמא בת 38, ילדה בת 3
אבל יש לזה גם יתרונות רבים

היי סוזן,

שמחה לשמוע שאת בסדר ושהאקס כובש את יצרו ומעלליו.
מאמינה שיש בך את הכח לקום ולהלחם עבור עצמך ועבור בתך ושהנושא הכלכלי יסתדר בסופו של דבר.
מחזיקה לך אצבעות שיקרה מהר ושתגיעי אל המנוחה ואל הנחלה.

זהו קראתי את הספר "מילים הורגות" שנכתב על בעלי כנראה.
היו דברים שכבר ידעתי לזהות כהתעללות (הביקורת האינסופית, הצעקות במצבי לחץ),
אבל הספר הציף בזיכרוני עוד הרבה מקרים התעללויות סמויות שהיו לו ועד היום לא ממש הבנתי את התחכום שבדבר.
למשל- "בדיחות" על חשבוני- את נראית כמו בבון אחרי לידה,
או הדרך שבה הוא משתף אותי כשהוא רואה בחורות יפות ואני בתמימותי חשבתי שאני ליברלית ביחסים,
או כשהוא לא מבין איך אני יכולה לחשוב ככה? זה לא הגיוני?
או כשהוא אוהב את המראה טבעי שלי ולא אוהב שאני מתיפייפת..
ועוד ועוד..
לא הצלחתי לעזוב את הספר, והתובנה הכי גדולה שאם אעזוב אותו אני לא גורמת עוול לילדים אלא מצילה אותם מיחסים דומים.
כי איתי הוא כבר לא מעז אבל הילדים סופגים פקודות כל הזמן..
אבל......עדיין מפחדת לעשות את הצעד. למרות שבפועל אנחנו כבר ברוגז רוב הזמן.
תלויה בו כלכלית, וגם מפחדת לגדל ילדים לבד, הוא עוזר הרבה..
והבושה והאכזבה להורים..
אוף שונאת אותו.

זה תהליך. לאט לאט. זה לוקח זמן.
את נשמעת במקום מאוד טוב של לראות את מה שקורה סביבך.
האומץ לראות, מוליד בהדרגה מעשים.

דנית,

נכון מאד. גם אני חושבת כמו לב שומע.
תקראי עוד ועוד ועוד ותפנימי.
תתחזקי ותגיבי ממקום אחר. ממקום של מודעות.
זה יעשה לך נפלאות בנפש.
בבוא היום תחליטי אם את רוצה להשאר או ללכת. זה יבוא ממקום אחר והכי חשוב ממקום של הבנה בלי רגשי אשמה.
תנקי את עצמך מכל הרגשות שנבעו ממקום של תעתוע ויהיה לך הרבה יותר קל.

ממליצה מאד גם על הספר "למה הוא עושה את זה"
ובלי קשר למתעלל (כלומר לא ממקום של אשמה חס וחלילה), חשוב שגם תבדקי עם עצמך למה את שם.

זה תהליך אך את נמצאת כבר בתוכו. תמנפי את זה לשינויים קודם כל עם עצמך ולרווחתך האישית.
הילדים רק ירוויחו מזה.
אין בהמלצות שלי איזו שהי רמיזה על גירושים כן או לא.
מה שתחליטי שטוב לך זה בסדר גמור. רק למדי להאמין בעצמך מבפנים מספיק בשביל שלא יוכלו לתעתע בך.

אני עדיין עם בן זוגי למרות ההבנה של הסיטואציה אך אני שומרת בקנאות על הגבולות שלי ותמיד ערה למה שהוא אומר.
בודקת תחת מקרוסקופ את האינטרס שלו - זה שברובד הסמוי לא זה שהוצהר בגלוי.

בינתיים זה עובד. רק ימים יגידו עד מתי.

חזקי ואמצי

שליחה על ידי אחת* » 05 ינואר 2016, 23:21

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי איזו ציפייה שאני אצליח להשתנות וזה ישנה אותו ואת הדינמיקה הזוגית המעוותת שלנו.
לא מצליחה לעצור, לנשום ולהגיב ברציונליות. לא מצליחה להכיל את ההתנהגות שלו. לא מצליחה לחמול עליו, להבין ש"זה שלו".
מרגישה אשמה שאני לא מצליחה לעשות את השינויים האלו בי ובנו.
ברור לי שההתנהגות שלו היא לא סבירה. אני בזוגיות עם בנאדם שמפעיל עליי אלימות מילולית ופיזית. נכון, זה לא כואב לי ואני לא מפחדת על חיי או משהו כזה אבל זה שם.
לא תמיד, לא לעתים קרובות, אבל קיים.
כשהלחץ עולה והדברים בינינו מתלהטים אז הופ תופס לי את הידיים קצת חזק מידי או מצמיד אותי לקיר או מחזיק לי את הראש קצת חזק או דוחף אותי קצת למיטה.
גם אני, לא טלית, צועקת, מידי פעם זורקת דברים, אומרת דברים קשים.

עדיין, למרות כל אלה, מתקשה לקום ולעזוב. מתקשה להגיד לעצמי, זהו, פה עוצרים. קחי את עצמך ותברחי מכאן, כי שוב ושוב יש לי את התחושה שיש פתרון.
אולי אם נעצור, נדבר כמו בני אדם, נעבוד על התקשורת בינינו נוכל ללמוד לתת מקום לכעסים ולביקורת בצורה שקולה ומידתית.
אולי אם אני אהיה חזקה יותר הוא לא יתנהג ככה יותר.
אולי אם נלך ביחד לסדנת טיפול בכעסים, הדברים ישתפרו או אולי מדיטציה.
קראתי את הספר לבסוף מוצאים אהבה וכל כך נתליתי בזוג שהביא כדוגמא שהייתה ביניהם אלימות כהוכחה שהנה אנחנו יכולים לעבוד על זה
המציאות לא עונה על הפנטזיות שלי

הכול בינינו קר ומרוחק כרגע. רוצה שאהיה כבר בהריון אבל אני דוחה בתירוצים שונים ומשונים (כשאסיים ללמוד, תקופה לחוצה בעבודה, אחרי שנמצא דירה) כי נראה לי שהילדים שלנו רק יסבלו.
מנגד, גם אבא שלי היה קצת כזה. צועק המון, ביקורתי מאוד, מאיים, מפחיד וכולנו יצאנו בסדר. האחים שלי כולם נשואים עם ילדים וללא דפיקות מיוחדות.אז אולי זה באמת לא כזה נורא לגדול עם אבא כזה? אולי אני סתם מגזימה

שלום אחת,

אם את פה אז בוודאות את לא סתם מגזימה !!!
תקשיבי לתחושות שלך.

הבלבול מאד אופייני ויש לו חלק נכבד בסיטואציה.

הי אחת,
אני מבינה שעדיין אין לכם ילדים?
קומי ותעזבי

לאחרונה יצא לי לקרוא קצת על הפרעת אישיות גבולית (סיפור ארוך...) ונתקלתי בדף מידע חמוד שחלקים ממנו נראו לי רלבנטיים לכאן (יש הרבה התנהגויות אופייניות להפרעה הזו שדומות להתנהגויות המתוארות כאן. אני מניחה שיש חפיפה חלקית).
בעיקר מה שהיה נחמד זה תיאור של חמישה שלבים שעוברים אנשים שנמצאים במערכת יחסים עם אדם בעל הפרעת אישיות גבולית, ואפשר בהחלט לזהות בהם רבים מהדיונים כאן. השלבים מתוארים לינארית, אבל במציאות הם כמעט אף פעם לא, ויש קפיצות קדימה ואחורה. רוב האנשים עוברים אותם (כך לפחות נטען) לפי הסדר הבא, אבל לא כולם:

שלב הבלבול - בדר"כ לפני שיש אבחנה. גם אחרי שיש, לפעמים לוקח זמן עד שההבנה האינטלקטואלית של מה שקורה (שיש פה התמודדות עם אדם בעל הפרעה) הופכת גם הבנה ברמה הרגשית.

מבט החוצה - תשומת הלב מופנית כלפי האדם בעל ההפרעה. כולל למידה על ההפרעה, ניסיון לגרום לאותו אדם להשתנות, לקבל טיפול וכו'. ה"משימות" בשלב הזה, לאדם שאינו סובל מהפרעה, הן להכיר ברגשות של עצמם ולהתמודד עימם, לא לקחת אחריות על הפעולות של האדם בעל ההפרעה ולוותר על הפנטזיה שהאדם בעל ההפרעה יתחיל להתנהג כפי שרוצים ממנו.

מבט פנימה - בסופו של דבר, תשומת הלב של האדם שאינו סובל מהפרעה מופנית פנימה והוא מבין שלכל מערכת יחסים יש שני צדדים. המשימה שלו בשלב זה היא להכיר בחלקו במערכת היחסים (שיכול להיות למשל שיש לו דפוס מסוים שגרם לו להיכנס למערכת היחסים או להישאר בה). המטרה היא לא אשמה, אלא תובנה. מגיעה ההבנה שאותו אדם אינו יכול לשנות את בעל ההפרעה אבל הוא יכול לשנות את עצמו כדי לשפר את מצבו.

שלב קבלת ההחלטות לגבי מערכת היחסים - פה חשוב שהאדם יכיר את עצמו ואת הערכים האישיים שלו (ולא של הסביבה). זה תהליך שיכול לקחת חודשים ואף שנים.

שלב היישום (של ההחלטה)

הטקסט המקורי, למי שמתעניין, פה - http://bpdfamily.com/pdfs/kreger.pdf
רק מוסיפה הסתייגות שזה לא נכתב בהקשר של התעללות ולכן צריך לקרוא בזהירות. אפילו שאני לא מומחית באף אחד מהנושאים, די ברור לי שלא כל מתעלל הוא בעל הפרעת אישיות גבולית ולהפך. אבל ככלל נראה לי שיש שם הרבה דברים שיכולים להיות רלבנטיים (רק כדי להדגים את נקודות ההשקה - מי שכתבה את הטקסט כתבה גם ספר בשם stop walking on eggshells).

הערת עריכה: אני לא בטוחה מה בסוף הוחלט לגבי הדף הזה. למיטב זכרוני הוא לא פוצל פה בבאופן ולכן הוא עדיין המקום להוספות דיוניות ולא שיתופיות. אבל אם טעיתי, אשמח לתקן @}

עוד חלק שהיה נראה לי מועיל הוא ביחס לשלב קבלת ההחלטות. יש שם כל מיני אופציות שהן מעבר להשארות במצב הקיים או ניתוק קשר לחלוטין וגם רשימה של שאלות שיכולות לסייע בתהליך קבלת ההחלטה. לצערי אין לי זמן לתרגם את הכל.

מסכימה איתך לחלוטין שיש חפיפה בין "מתעללים" לבין "בעלי הפרעת אישיות" כלשהי.
לרוב לא אותם אנשים ולא אותם תחומי מחקר משתמשים בשני המונחים ולכן קשה מאוד לדעת מה ההיקף של החפיפה בין הקבוצות.

http://www.coda.org/tools4recovery/Patterns2-2011.htm
שלום בשמת, אודה לעזרה , לא מצליחה להגיע לטבלה שפרסמת לפני מס שנים שמשווה בין התנהגויות קורבניות למצב של החלמה

אני לא פרסמתי - סתם נתתי קישור למשהו שמצאתי ברשת. זה לא קשור אלי, ואם הורידו את הדבר הזה מהרשת אז כדאי למחוק פה את הקישור. צר לי.

אחת,
לעזוב, חד וחלק.
צהוב: זה גם אישי וגם אנושי.
לאחר מכן זה יהיה מסוכן או יותר, אל תחכי להריון, לא במקום שאת נמצאת בו ולא עם מי שאת, זה מסלול מסוכן.

מנגד, גם אבא שלי היה קצת כזה. צועק המון, ביקורתי מאוד, מאיים, מפחיד וכולנו יצאנו בסדר. האחים שלי כולם נשואים עם ילדים וללא דפיקות מיוחדות. אז אולי זה באמת לא כזה נורא לגדול עם אבא כזה? אולי אני סתם מגזימה

עדיין, למרות כל אלה, מתקשה לקום ולעזוב.

יש קשר בין הדברים. האם היית רוצה שהבת שלך גם תתקשה לעזוב מערכות יחסים שבהן פוגעים בה? הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עכשיו כדי שזה לא יקרה הוא שהיא (או הוא) תראה מודל זוגיות בריא יותר, שלא תחווה יחס כזה בילדות ותתרגל אליו.

מנגד, גם אבא שלי היה קצת כזה. צועק המון, ביקורתי מאוד, מאיים, מפחיד וכולנו יצאנו בסדר. האחים שלי כולם נשואים עם ילדים וללא דפיקות מיוחדות. אז אולי זה באמת לא כזה נורא לגדול עם אבא כזה? אולי אני סתם מגזימה

את לא מגזימה, את ממעיטה.אני באתי מבית כזה. זה דופק את הנפש בצורה מאוד משמעותית, ואחת הדפיקויות היא להמעיט בערך של יחס כזה, ולחשוב שזה נורמלי ולא נורא, וכך ממשיכה השרשרת לדורות הבאים.

הי חברות
אמא שלי נפטרה לפני שבוע וחצי

שליחה על ידי נועה* » 08 מרץ 2016, 16:43

סוזן,
משתתפת בצערך

.
אני מתארת לי שמאד קשה לך, היא תמכה בך והייתה בשבילך בזמנים הקשים והנוכחות שלה הייתה משמעותית לך.
איך את והילדה מסתדרות?

אני די בשוק...
ומאוד עצובה
אני מקווה שאצליח להתמודד ולהתגבר על זה

אוי, סוזן! כמה מצער. משתתפת בצערך.
האם יש מי שיהיה איתך בימים אלה? (אנחנו כאן. וירטואלית, אבל כמעט 24/7 כאן).
מאוד מפתיע, לא? את רוצה לספר מה קרה?

שליחה על ידי לי_את* » 10 מרץ 2016, 14:44

סוזן,

מה אפשר להגיד ברגעים כאלה ?
זאת מכה קשה לאבד הורה גם כאשר החיים מתנהלים על "מי מנוחות".
ליבי איתך.

בבקשה, אם בא לך, שתפי אותנו.
הלוואי שנוכל להקל ולו במעט על הרגשתך בחוויה הקשה הזאת.

שליחה על ידי לי_את* » 15 מרץ 2016, 14:03

סוזן,

מה שלומך ?
איך את מסתדרת ?

שליחה על ידי לי_את* » 21 מרץ 2016, 13:57

סוזן,

מה שלומך ?
איך את מסתדרת ?

הי בנות,
אני במירוץ החיים
לא קל
מדי פעם יש לי לחצים חזקים של קוצר נשימה- אבל זה משתחרר אחרי רבע שעה בערך.
אני אשרוד
אין לי זמן להתעמק בכאב ובאובדן
רק להמשיך ולהתקיים עד שאתחזק

שליחה על ידי לי_את* » 29 מרץ 2016, 12:16

היי סוזן,

חשבתי עליך.
שמחה לקרוא שאת חזקה וממשיכה הלאה תוך הבנה שככל שהזמן יעבור תתחזקי עוד יותר.
מחזיקה לך אצבעות

_שמחה לקרוא שאת חזקה וממשיכה הלאה תוך הבנה שככל שהזמן יעבור תתחזקי עוד יותר.
מחזיקה לך אצבעות_
ומזכירה, שאנחנו כאן לכל עניין.

שליחה על ידי אחת* » 04 אפריל 2016, 10:37

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קטע שנתקלתי בו במרחבי הרשת, מכתב של מתעלל. באנגלית ודי ארוך אבל לדעתי מעניין.
קישור למכתב

NOTE: trigger warning. This post contains graphic discussion of violence in relationships..
An anonymous letter. Edited for clarity, anonymity, and gender-neutrality.

You’ve probably been told to leave many times. And you pretty well know that this is what you “should” do. But you haven’t left, and you’ve got your reasons. And even if other people think those reasons are horrible, they still count.

People will say that your partner can’t change, that abusive behavior doesn’t just stop. Whether or not that’s true, I’m not gonna get into right now. What’s obvious is that you love & care about your partner, and want to see them happy and be happy with them. That’s really the most important thing here. Your world, your feelings.

I’m gonna give you some insight from the other side of the coin. From the perspective of the abuser. Cause I know what that’s like. Cause I was one. And I’m not anymore. And I know what it takes to get to the other side, and why so many abusers never stop. And I know pretty well what it’s gonna take for you to be able to share love with your partner free of fear.

Even if they tell you that it’s impossible and it will never happen, I know you still hope you and s/he can get there. So I hope you’ll listen to what I have to say. It’s the least I can do to give back.

My abusive behavior started because I thought I was entitled to control what people thought and how they reacted. A lot of people fuck up there – even people who never hit anybody, they still think it’s ok to mess with your mind and make you feel bad so you’ll do what they want. That counts as abuse. Abuse is about putting someone down, not just physically hurting them.

So even if your partner doesn’t do anything physical to you, think to yourself: “is s/he making me feel bad about myself? Does s/he seem to feel better when I feel so bad I don’t even want to talk anymore?”

It’s not like I grew up thinking “yeah I wanna be an abuser when I grow up” but I would notice how, when the shit hits the fan, more intimidation helps to get things done. It always seemed like if you got mad when people fucked with you, usually they would give you what you want. That’s kind of how some people in my family worked. One of them would scare you, and another of them would make you feel like you owed them something, like you didn’t have a choice. Does any of this sound familiar? That’s what I learned.

I didn’t go around abusing people or anything. I was a normal person pretty much all the time. Nobody could hurt me, you know what I mean? I didn’t get close enough to anyone to get hurt. I was good. I had control.

And there it is. That word CONTROL. That’s what the abuse is all about right there – Control. And if the abuse is gonna stop, the abuser has to learn how to let go of control.

My abusive behavior didn’t stop till I got to the ROOT of my issues. Throwing things, grabbing my partner and screaming at her, calling her names, these were symptoms, but they were not the ROOT of the issue. The ROOT of it is the CONTROLLING MINDSET – the feeling inside that I was entitled to CONTROL things and people. Before the physical actions came the threats and name-calling. Before the name-calling came the raised voice. Before the raised voice came the snide comments. Before the comments came the feeling of entitlement to CONTROL my partner’s feelings, cause my comments were meant to put her down and put her in her place. That’s the ROOT of the problem. Without that CONTROLLING mentality, none of the other stuff happens.

Self-control and controlling behavior toward others are diametrically opposed to each other

Self-control is a good thing. Where things go wrong is when someone has to control other people. We all know deep down we can’t control other people. Not their thoughts and feelings, anyway. We can’t make people like us, right? But people who abuse other people forget that when they act on the impulse to control someone else, they are giving up their self-control, cause it’s all nerves and very little rational thought once you let your anger get the better of you.

You wanna know why we continue to abuse? Because getting your way with someone can’t be a one-time deal. If I abuse you once and give you time to really think about it, you’re probably gonna be better prepared the next time, more confident, with a plan. We gotta feel like we control you.

Many people who abuse their partners don’t like anything that reminds them that they don’t control their partner. They don’t like it because it makes them feel weak, and when you feel weak, you don’t feel in control at all. And like I said before, for folks who get abusive, that control is important.

Why does s/he take it out on you? I’ll tell you why. Because a close loving relationship by nature makes people more vulnerable, and people who like control too much don’t like being vulnerable. When you’re that close, sharing your body, your house, your life and everything, you have to depend on each other. Abusive people don’t like to think about that on their side. They’re fine if you are in a weak position and they are strong, but the minute you do something that shows how vulnerable they are or how much they depend on you, it’s like the rug got pulled out from under them. They thought they were good, strong, in control, and then you come and say [or do] something that they don’t know how to deal with, and the illusion of control has no leg to stand on anymore.

It’s never your fault when something shows your partner that s/he doesn’t have control. I know you might even try to make it your fault sometimes, even when you know it’s not, and I understand why you do it. It’s OK. I completely understand. But just remember that I told you – it’s not your fault.

Sometimes,for a little while the abuse takes a break, and you think things are getting better. But then it always comes back eventually. Even when nothing’s happening, you know deep inside that there are certain things you can’t say, certain places you can’t go. And it’s only a matter of time before something’s gonna happen, something’s gonna trip up your partner, and you’ll be back to square one.

How to tell if the abuse is really finished?

When you are able to tell your partner anything, and s/he simply accepts – even if s/he’s troubled about it. No raising the voice, no emotional manipulation, no retaliatory actions, no stalking, no blaming you for anything. That’s how you know.

When you’re no longer afraid to express yourself with your partner, in any way. When for example you can call your partner a jerk and s/he doesn’t jump. THAT is what it will take. That’s how you know.

When you don’t feel obligated or beholden anymore to your partner’s wishes. That’s how you know.

And if it sounds like your partner has a long way to go to get there with you, well, now you know why people say it’s pretty much impossible. Abusive people don’t just “stop abusing.” They have to change completely. They have to go through a transformation in which they completely leave behind many of the core values they had before, values that make it ok in their mind to act abusive.

Take it from me… I’ve made this journey. For me now, to be told No or be rebuked and even insulted? These are blessings. They are affirmations that the person understands they can be themself with me and not hold back, that at least I’m doing that part right.

Anybody worthy of your trust needs to get to where they can understand this. That’s what it’s gonna take for you to be able to really love your partner 100% without looking back.

If you want to be happy with your partner, they’re gonna need to do the necessary work on themself to be able to give you that happiness. This includes giving up the “right” to control you, guilt-trip you, and tell you who you can talk to and what you can do. And not only that: such a person has to want to truly change themselves, and work on it – saying that you’re gonna change doesn’t mean shit.

I hope what I’m saying helps somehow. I know things aren’t always so easy to figure out. But seriously, remember these things I’m telling you. Even if you can’t always take action, don’t ever let yourself forget. Reality in an abusive relationship is totally different from actual reality in the real world.

שליחה על ידי אחת* » 04 אפריל 2016, 10:43

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רואה שהקישור לא עובד אז
https://positivejuice.wordpress.com/201 ... the-abuse/

יפה המכתב הזה וחזק

אמא קטנה את כאן??

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סוזן, לפני כמה חודשים קראתי את רוב הדף של סימני התעללות. היום בפרץ נוסטלגיה חזרתי לחלק הראשון של הדף ונתקלתי במשפטים האלו
_אבל רגע- הוא כבר אמר שישתמש באלימות.. והוא הניף את ידו כרוצה לחבוט בי בצורה מאוד מאיימת ומפחידה..
אז מתי להתעורר.. עכשיו? או אחרי שיכה בי.. כי גם אחרי שיכה בי אני יכולה להגיד.. הוא רק נתן לי סטירה, מה יש.. הינה הוא משתנה, הינה הוא נחמד שוב.. הינה הוא הבטיח ללכת לטיפול.
אני עדיין בספקות ובגלל זה אני כותבת פה, אבל אני עושה את הצעד הזה למרות הספקות_
מעריכה אותך מאוד על התעוזה לעשות את המהלך, להבין מה טוב בשבילך ובשביל בתך וללכת על זה

תודה על החיזוק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי.. לא הייתי המון זמן.
סוזן, פתאום ראיתי ששאלת אם אני כאן. וחזרתי למעלה וקראתי על אמא שלך...
מה קרה? איך את? אני משתתפת בצערכם. אני מקווה שאת מסתדרת, היא היתה איתך כל הזמן...
אכתוב יותר בהמשך אך אני רוצה לשמוע איך את.. היי חזקה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי.. לא הייתי המון זמן.
סוזן, פתאום ראיתי ששאלת אם אני כאן. וחזרתי למעלה וקראתי על אמא שלך...
מה קרה? איך את? אני משתתפת בצערכם. אני מקווה שאת מסתדרת...
אכתוב יותר בהמשך אך אני רוצה לשמוע איך את.. היי חזקה!

(אני לא ממש יודעת איך עובד האתר הזה.. אבל מנסה לכתוב)
אני נשואה די הרבה שנים עם לא מעט ילדים (דתיה) ולאחר משברים לאין ספור נראה לי שהגיע הזמן לקום וללכת. יש בזוגיות שלנו דברים רעים מאוד ולדעתי אף גובלים בהתעללות כלפי.
קצת רקע-
קודם כל בעלי לא ממש דתי, עושה מינימום שבמינימום בעניין ודי בז לכל המצוות וגם למי שמקפיד עליהן (ז"א גם לדברים שאני מקפידה)
הוא בעל אופי די קשה ויש בו דברים כמעט אוטיסטיים, שמתבטאים בתחומי עניין מצומצמים מ א ו ד - רק העבודה והתחביב / מקצוע שלו
אפס מוכנות לקשרים חברתיים כלשהם כולל מפגשים משפחתיים, פשוט לא בא. אין לו סבלנות לזה בכלל. לכל מקום שהוא אני הולכת לבד עם הילדים או לא הולכת כי לא נעים לי.
לא מתעניין בכלל בנושאים אחרים ולא מוכן להקשיב להם.
העניין העיקרי שגורם למתיחות, הוא שיש לנו עסק משותף בתחום ששנינו מוכשרים בו. בשבילו העסק הוא כל עולמו, הוא מאוד אוהב להקדיש לזה זמן
ודורש שאני אשקיע גם, אבל אני הרבה פחות נמשכת לכך, הרבה פחות טובה בזה (אולי כי פחות משקיעה) ומבחינתו זה בלתי נסלח.
גם המתחים הקשים בינינו מקשים עלי מאוד להיות איתו בהשקעה בעסק כי זו חשיפה לביקורת תמידית, מאוד קשה ולא נעימה.
יש לציין כי יש לי גם מקצוע אחר, לא קשור בכלל שאני עובדת בו ומתפרנסת לא רע
בנוסף חילוקי הדעות בענייני ההשקפות שלנו גדולים מאוד:
לי מאוד חשובה היהדות, המשפחה, חגים ושבתות - הוא מזלזל בזה.
לי חשוב הבריאות, התזונה, משתדלת להימנע מג'אנק ולאכול בריא, בעיניו זה טירוף והוא ממש שונא את זה
הפערים בתחום המיני ממש גדולים ונוצרים חיכוכים, הקצר בתקשורת רק מחמיר את העניין כי הוא בכלל לא קשוב למה שאני רוצה ומנסה לחנך אותי מחדש

המצב בפועל??
מזה שנים / חודשים הוא מחרים את הארוחות המשפחתיות בשבת והולך ונועל עצמו בחדר שלנו / בחדר העבודה (כן, אני צריכה לדפוק בדלת כמה דקות שיואיל לפתוח את החדר שלנו)
שבת שלמה ללא תקשורת. חגים כנ"ל.
בי זה פוגע מ א ו ד כי זה נורא לילדים. לאבא לא מספיק חשוב להיות איתנו....
יש שתיקות ממושכות לאורך שבועות.
כאשר ניסינו לדבר על המצב הוא מאשים אותי כאחראית הבלעדית על המצב. לטענתו הוא רק "מראה" להתנהגות שלי.
אני אשמה בכל. אני מטורפת. אי אפשר לחיות איתי.
כשהסברתי לו שלחיות ככה זה בלתי אפשרי עבורי, הוא אומר "זה מה יש. את רוצה ללכת לרבנות אז תלכי"
ללכת לטיפול זוגי להצלת הקשר ? על גופתו. אם אני רוצה ללכת לאיזה "שרינק" אז בבקשה.
בשביל הילדים לפחות? שאני אעזוב אותו בשקט.
אין מה לתקן אצלו כי אני הדפוקה.
אני מתעסקת כל החיים בשטויות ולא במה שחשוב ולכן המשפחה בקרשים.
יש לציין שאוצר המילים שלו (בעיתות שלום) כולל קללות וביטויים מאוד לא נעימים.

עכשיו יותר משבועיים הוא שותק שתיקה אלימה כזו, קם ויוצא מחדר אם אני נכנסת אליו, משדר לי שמבחינתו אני מחוקה.
בעבר הוא כל פעם היה מסתגר לכמה ימים או בשבת, ואחר כך מנסה להתנצל ולהתפייס ואני קניתי את הלוקש הזה
כדי להשיג כמה ימים של אווירה נורמלית בבית, למרות שידעתי שהנה עוד כמה ימים עוד שבת מגעילה תנחת עלינו.
אז זהו. נגמרה לו הסבלנות והוא לא מוכן יותר להתנצל.

זה נראה לכן כהתנהגות מתעללת?
מה יש לעשות חוץ מלקום וללכת .? (מפחיד. קר שם בחוץ ומסכנים הילדים שבכל זאת עולמם יתערער)

זו התנהגות מתעללת בבירור (לא רק נראה ...)

אם זה העולם של הילדים אז נראה שכדאי שהוא יתערער - אל תחשבי שהם לא רואים ומושפעים ממה שקורה רק כי אתם "נשואים" ולהיות נשואים לא מצדיק/מכשיר את ההתנהגויות הללו, והם לומדים את ההתנהגויות האלה אז כדאי לערער את זה...

נראה יותר מפחיד וקר בחוץ לפני שמתגרשים, אחר כך מגלים שזה פחות (ומה גם שכבר מפחיד וקר שם בפנים).

שלום יקרה,

אוי, זה מרגיש קשה מאוד.

אולי מתאים לך לשתף ברקע לכל זה?
איך נפגשתם? מה מצא חן בעיניכם אחד בשני? האם היחסים היו ככה מהתחלה או שלא? מתי ואיך התחיל השינוי? מה יוצר את הרצון שלך להפרד עכשיו ולא קודם?
כל השאלות אינן ביקורת על הרצונות וההחלטות שלך.
יש רצון להבין יותר, וגם שלך יתבררו דברים בעקבות הדיון הזה.

אולי תבחרי לך שם או כינוי כדי שיהיה קל לפנות אליך?

שולחת לך חיבוק.
המשיכי לכתוב.

בחרתי לי כינוי, כדי לענות לשאלותיכם.
נפגשנו בהקשר של התחביב שלנו בעיקר. היינו צעירים, אני הייתי צעירה מדי ובטח לא בשלה להחליט על קשר לכל החיים. הוא רצה מאוד להתחתן ומהר וזה אכן קרה.
הקשיים בקשר שלנו צפו מהרגע הראשון. הפערים הגדולים בהתייחסות לחיים, והכעסים / שתיקות הגיעו די מהר.
יש דברים שויתרתי עליהם מזמן אבל בעצם הכאיבו לי כל הזמן, כמו הפערים בתחום הדתי.
בהתחלה הסתכלתי עליו יותר מלמטה למעלה, כי הוא כזה חכם ומוכשר ולא סופר אף אחד ואומר את דעתו בלי למצמץ, ההפך ממני שאסרטיביות רחוקה ממני.
אצלו יש שני מצבים: או שאני איתו במאה אחוז, עושה מה שהוא רוצה שנעשה ושותפה רק למה שמעניין אותו, הוא כולו דבש ואהבה.
אם אני חושבת אחרת, עושה אחרת, משקיעה בדברים שלא מעניינים אותו, אני בגדר של מפריעה והורסת ואז הוא כולו עוקצנות וארס. ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

אני לא יודעת מה מוצא חן אצלי בעיניו. אני מאמינה שיש משיכה פיזית. כאדם הוא לא מעריך אותי, והוא אומר זאת בגלוי (פעם, כשהיה מדבר איתי בכלל)

לי- לא יודעת אם יש רגשות חיוביים כלפיו עדיין. עדיין מעריכה תכונות מסוימות שלו שלכתחילה הערכתי, אבל אני מרגישה שלהתמודד עם כל המערך הזה ושהילדים נחשפים לזה, זה מאוד מאוד לא בריא ואני כבר לא עומדת בזה.
אני כל הזמן צריכה להיזהר לא להרגיז אותו, ולעשות דברים בסתר. זה פשוט הזוי.
מה יוצר את השינוי ? העוצמה, התדירות של התקפי ההיעלמות / שתיקה / זעף הגיעו לרמות מטורפות. השבתות והחגים, שנהיו הימי הכי קשים כבר לא נסבלים בעבורי.
ועכשיו אני מרגישה רוח חדשה נושבת, שלו כבר אין שום כוונה לוותר ולהתפייס. אולי הוא קולט שגם מבחינתי המצב סופני וזה גורם לו להסתגר עוד יותר בעמדתו.
זה הזוי שאולי הוא חושב שהמשפחה יכולה להמשיך להתנהל במצב הנורא הזה. עם שני הורים שהם "חרם" אחד על השני. ומרגישים שאבא שונא את אמא.
וגם המעגליות האינסופית של ברוגז- שולם שמחזיק רק כמה ימים מתישה אותי. גם לי כבר אין כוח להמשיך בזה.

רמזורית יקרה,

האם קראת את תחילת הדף הזה?
במיוחד כמה הפוסטים הראשונים שכתבה בשמת.
אשמח לשמוע מה דעתך.

שולחת לך כל טוב.

קראתי ואני מכירה את השאלונים האלו. יש בהחלט דברים שמתאימים שם (למרות שהוא בנאדם מאוד עצור, לא מרים קול, וודאי שלא מאבד שליטה ומרביץ למישהו)
אצלנו זה לגמרי "פאסיב אגרסיב" .
למה את שואלת? מה הרגשת בקשר למה שכתבתי?

שליחה על ידי עורכת* » 23 מאי 2016, 16:40

רמזורית יקרה, הדיון בדף הזה עבר לדף התמיכה של באופן טבעי. הסתכלי בטור הצד השמאלי, ואנא העבירי את הדיון לשם.
תודה ובהצלחה

שליחה על ידי עורכת* » 23 מאי 2016, 16:41

[po]אתר השיתוף והתמיכה[/po]

שליחה על ידי עורכת* » 23 מאי 2016, 16:43

שמתי לך את הקישור פה

עורכת יקרה,
לדעתי חבל שהעברת את הדיון של רמזורית כבר עכשיו.
יש מישהי שחדשה באתר וסובלת. לדעתי באתר התמיכה לא יגיבו אליה (אני לדוגמא לא נכנסת לשם לרוב).
אפשר אולי לתת איזשהי חשיפה לבקשת העזרה שלה עוד באתר הראשי, כך שאולי בשמת, עירית ואחרות ישימו לב ויתמכו בה.
אחרי שהשיחה מתפתחת אפשר להעביר.
מה דעתך?

שאלתי כי לא היה ברור לי אם כתבת במקרה בדף או אם נחשפת לתכנים והמאפיינים של התנהגות מתעללת שסוכמו שם.
ממה שתיארת נראה לי שהמציאות היומיומית מלמדת אותך יפה מאפיינים מהרשימה.
הקריאה יכולה גם להראות לך מה התפקיד שלך בריקוד הזוגי שלכם. מה השורשים, איך ה'ריקוד' הזה מתפתח ומקצין.
את יכולה להכנס לדף של עירית לוי או בשמת א או נשים אחרות, ולהזמין אותן לכאן.

יותר מכל אני שואלת אותך: מה את רוצה? מעצמך, מהיחסים, מאיתנו (לדוגמה ממני: אוזן קשבת? עיצות? משהו אחר?).

המשיכי לכתוב!

מה אני רוצה? אני מרגישה כל כך רע בבית ואני לא מסוגלת להכיל את זה לבד

אני מבינה שאין שום תקווה. שהזוגיות מתה, שהמשפחה כפי שהיתה- גוססת.
ושיש פה מישהו שאומר שאני אשמה בהכל. והתחושות האלה קשות.
מה אני רוצה מעצמי? אם אני מבינה נכון הדרך מובילה אותי לפרידה.
אני רוצה לעבור את המסע בשלום. ולהישאר בריאה בנפשי כי לא מספיק שהתחושות העצמיות שלי קשות ומעורערות, תוסיפי לזה
את הידיעה שהוא שונא אותי על זה, שהוא יעביר את המסר הזה לילדים כל חייהם,
שאני בכלל לא יודעת איך זה יתפתח מבחינת שיתוף הפעולה שלו בהסדרים החדשים שיווצרו , והילדים יכולים גם להיפגע מאוד גם מזה,
כרגע כבר תקופה לא מבוטלת גרים אני והוא באותו מרחב, ואני מרגישה שנאה יוקדת. השתיקה הזו מכאיבה יותר מסטירות מצלצלות.
וגם אם זה ילך לפרידה יש לנו עוד תקופה ארוכה להעביר באותו הבית.
ככה, במצב הרע הזה. המצב הזה חולה ומחליא, כמו להיות בצינוק ללא אור ולנשום רעל.
ואני צריכה לא להתפרק ולאהוב את עצמי בתוך השנאה הזו,כי אני יודעת שאני לא אשמה. ושיכלה להיות לי זוגיות מדהימה עם האיש הנכון.
שאני חייבת לעצמי הזדמנות לחיים נורמליים ומרפאים, וגם לילדי.

תודה שאתם פה...

אני אשמח שהשיחה תישאר כאן.
לטעמי (האינטואיטיבי והסובייקטיבי) היא התאימה לרוח האתר ואפשר לערוך אחר כך.
או ליידע שעקרונית הדף הזה כבר לא פעיל ובינתיים מאפשרים לשיחה המסויימת הזו להתקיים כאן ואחר כך היא תעבור למקום אחר.

שליחה על ידי עורכת* » 23 מאי 2016, 19:56

יולי קו, את אולי לא מודעת לדיון המעמיק שנערך פה ולהחלטה שהתקבלה ולביצועה על ידי יונת, בשמת ואחרות. אנא קראי בתחילת הדף.
אגב, אז בדיוק הוחלט להעביר מיד, כדי למנוע את עינוי הוויכוחים אחר כך.

שליחה על ידי עורכת* » 23 מאי 2016, 19:56

המשך הדף עבר לאתר השיתוף והתמיכה החדש. מוזמנות ומוזמנים להקליק על הקישור שיתוף:סימני התעללות בזוגיות ולהמשיך את השיחה שם.)

שליחה על ידי קוראת* » 23 מאי 2016, 20:22

רמזורית, בעלך הוא אדם רשע וכנראה קצת לא נורמלי. אין מה לדאוג שישנא אותך בעת הפרידה, כי הוא ממש לא אוהב אותך עכשיו. הילדים בכל מקרה רואים אותו כל הזמן מתעלל בך ואותך סופגת את ההתעללות שלו. הנזק שנוצר להם עכשיו הוא איום.
את חייבת לעזוב אותו מיידית. כל רגע איתו יוצר אצל הילדים נזק בלתי הפיך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא לא רשע. יש לו נכות מסויימת מבחינה רגשית וחברתית. ובאמת לא ממש נורמלי. צריכים אנשים כמותו בעולם, רק שלהסתדר איתם בחיי משפחה זה סיוט.

האם יש לך תמיכה ממשפחתך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

המשפחה, כולל הורי שגרים בצמוד. לא יודעים מכלום. יש לי כמה חברות שיודעות. זה מציל אותי בינתיים. לפני 16 שנים פתחתי בהליכי גירושין ואז ההורים ידעו. הפעם החלטתי לא לשתף עד שיהיה סופי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מדוע החלטת לא לשתף?
האם הם חיבלו במאמצים שלך להתגרש לפני 16 שנים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא חיבלו. אני לא רוצה להעמיס עליהם וגם חוששת שהשמועה תעבור לפני הזמן. שהרי הילדים שלי עדיין לא יודעים

שליחה על ידי קוראת* » 24 מאי 2016, 10:31

הוא לא רשע.
בוודאי שהוא רשע. הוא מסוגל לראות אותך סובלת ומושפלת וכל זאת ליד הילדים.
צריכים אנשים כמותו בעולם
אני מודה שאיבדתי את הסבלנות לדיבור הנשי הקורבני שמסביר שגברים מתעללים, שרואים בני משפחה חסרי ישע סובלים, הם לא רשעים. ושצריך אנשים כמוהם בעולם--שגורמים סבל ויגון? ממש.

לא הבנת. ברור שלא צריך אותו בעולם בהקשר הזה.
אבל הוא יכול לתרום מהכשרונות שלו לעולם (וגם רוצה) , מהאנשים הגאונים האלה שכל כך קשה להסתדר איתם.
המחיר לאופי כזה הוא כבד לסביבה.
לגבי הסבל, הוא לא מסוגל לקלוט ולהכיל סבל של אחרים, ובקושי מודע אליו. רואה רק את הצד שלו