לנוע לנוע

[ציל_צול*]

הדבר שאני מביאה איתי לקבוצה, או: לקיחת אחריות בתנועה בקבוצה

קבוצת תנועה זה לא כמו קבוצות אחרות. זה גם הגיוני, בגלל הפיזיות הצפופה שנוספת, וזה גם מניסיון של הרבה קבוצות מסוגים שונים.
כשאני באה לקבוצה אני מביאה איתי את כולי. את מה שאני באמת.
אני יכולה לנסות להסתיר את זה, ואז מה שיורגש זו ההסתרה. ואני יכולה לא לעשות כלום וזה יישפך החוצה. ואני יכולה לתת לזה להיות.
בכל מקרה, אני אקבל משוב. אני יכולה לא לשים לב אליו או ללמוד ממנו או להתבאס ממנו אם הוא מבאס או לשמוח בו אם הוא משמח ונעים.
אבל אין הרבה טעם לחשוב "דחו אותי" או "אהבו אותי". זה לא זה ולא זה. זה מה שאני מביאה איתי באותו היום, וגם באופן מתמשך.

לפעמים אני בוחרת לנסות להיות מישהי אחרת בריקודים. נגיד, להסתגר ולא לרקוד עם אף אחד. זה אף פעם לא מצליח לי. הריקוד עם אחרים מגיע, הוא קצת עקום, ואני מקבלת משוב לא משהו.
לפעמים אני מגיעה עם העצבנות שלי או הכעס שלי. כאשר ארקוד עם אחרים הם יחושו בכך ואני אקבל משוב. במקרה הפחות נעים זה יבלבל אותם או ידחה. במקרה הנעים הם יבחרו להכיל את זה בדיוק כמו שזה ויעשו איתי חסד שאין כדוגמתו.

אתמול בחרתי לבוא בדיוק בדיוק כמו שאני. ומי הייתי?
הייתי אישה שהבן הבכור שלה היה אתמול בן עשר והיו עליה עשר שנות הורות והיא החליטה ממש להנות מזה ולהתענג על הרגע כמו שמלקקים אצבעות אחרי משהו טוב במיוחד.
ואת זה הבאתי לריקודים. את השמחה והעונג והידיעה הברורה מאוד שעשיתי משהו ממש טוב ושאני נהנית מהפירות שלו, ומהאימהות שלי.
וקיבלתי משוב נפלא, של אהבה וקירבה, כאילו כולם רוצים גם כן ללקק את האצבעות האלה של האימהות הזו ולהנות מהשפע הזה ששרה עלי.
היו לקירבה הזו חלקים פחות נעימים, פולשניים באופן מפתיע ממש, שנאלצתי לדחות.
החלק הנעים היה שאפילו לדחות היה לי נעים! כל כך הייתי באלמנט שלי.
והחלק הנעים באמת זה שזכיתי לרקוד עם אנשים שמעולם לא יצא לי לרקוד איתם וכנראה שמה שהיה לי להציע אתמול היה בדיוק מה שהם היו צריכים. והיה מופלא ממש.

איש מבוגר מאוד ומקסים ביותר שאני רוקדת איתו בדרך כלל אמר לי, מבלי לדעת דבר על מה שחגגנו, שהוא ראה אותי מותחת ידיים ופתאום הוא ראה את האימהות שלי, לצד הינקות שלי ולצד הנשיות והנערות שלי. שהוא הביט בי רוקדת וראה פתאום בבת אחת את ה-כל, את כל מי שאני יכולה להיות.
משוב מושלם ליום הזה. תודה, פיטר.

[אישה_במסע*]

מה זה כפיפה קדימה בגב ישר כמו של יוגה? ההקשרים שאני חושבת עליהם הם לא כאלו שאפשר להחליף בכפיפה

נניח, פח הקומפוסט בבית שלי הוא פח קטן שעומד על הרצפה. כדי לקלף בצל כך שהקליפה תפולת לפח כפיפה בגב ישר לא ממש עוזרת, וזה לא תנוחה נוחה לקילוף בצל. לעומת זאת, אפשר לכרוע ותוך כדי ישיבה בכריעה לקלף את הבצל (את תפוחי האדמה, את הבטטה, וכו').
ואפשר כל פעם שאני הולכת לזרוק משהו לפח-קומפוסט לכרוע כדי לפתוח את הפח, לזרוק, ולקום.

[תמי*]

אישה, מה זה כריעה בעצם?

[אישה_במסע*]

זו התנוחה בה אמורים לשבת בשירותי כריעה.

רוב התמונות שמצאתי כללו משום מה מרימי משקולות, כמו זה: https://en.wikipedia.org/wiki/[po]Squatting position[/po]#/media/File:Squat.png או שהן כללו אנשים שכורעים עם גב כפוף, כמו התמונה בויקיפדיה בערך שירותי כריעה באנגלית. אבל יש שם גם את התמונה הזו

[אישה_במסע*]

וכשתראי - תגידי, כדי שאני אמחק את התמונה.

[ציל_צול*]

אני כורעת בגב כפוף קדימה. מרגישה שזה מותח לי את עמוד השידרה.
אם אני כורעת כמו בתמונה, בגב ישר, האפקט המורגש הוא על המפשעה.

ההקשרים שאני חושבת עליהם הם לא כאלו שאפשר להחליף בכפיפה
צודקת
אני חשבתי על להרים דברים שנפלו או על לנקות את הרצפה סביבי עם סמרטוט. אבל זו לא פעולה שנשארים בה, אלא שנכנסים אליה ואז יוצאים.

[אישה_במסע*]

צילי

אני לא רוצה להגיד שום דבר לגבייך, כי מה כבר אני יודעת לגבי הגוף שלך? אבל באופן כללי לדעתי זה שגוי לכפוף את הגב. זו יציבה לא נכונה. יותר מזה, זו צורה של יציבה לא נכונה שנפוצה במיוחד בחברה המערבית. למשל ישיבה בכסא מעודדת גב כפוף ונשען על המשענת במקום גב ישר שהשרירים שלו מחזיקים אותו. כריעה לא אמורה ליצור אפקט. זו פשוט תנוחה, כמו עמידה. אפקט מעיד על איזשה ניוון. למשל, לי הייתה חסרה גמישות, ושרירי הגב שלי חלשים ולכן מתקשים להחזיק את הגב.

בנוגע ללהרים דברים ולנקות רצפה - למיטב ידיעתי זה מזיק לגב להתכופף, ועדיף לכרוע. כך שגם אלו מקרים בהם הייתי מעדיפה כריעה.

[ציל_צול*]

זה שגוי לכפוף את הגב.
אני מנסה להיזכר בנשים שראיתי במקומות שונים בעולם שבהם עדיין כורעים.
אני כמעט בטוחה שהן כופפות את הגב קדימה כך שעמוד השידרה שלהן בעצם מעוגל כלפי קדימה והידיים מושטות ברכות אל המשימה שלהן.
אבל לא בטוחה. מישהי יכולה לאשר את זה או את ההפך?

כריעה לא אמורה ליצור אפקט.
כמובן. פשוט הסברתי ככה איפה זה כואב לי, ומההבדלים אני מסיקה מה חלש אצלי, ורואה שאלו שתי מערכות שרירים שונות.
כמובן שאת שתיהן היה מוטב לחזק.

[נוודית*]

אני מנסה להיזכר בנשים שראיתי במקומות שונים בעולם שבהם עדיין כורעים.
http://photos1.blogger.com/blogger/1769/713/1600/bread.1.jpg]+[/img]
או http://thumbs.dreamstime.com/x/bangladeshi-woman-wash-clothes-water-pump-squatting-down-bar-soap-to-laundry-dressed-traditional-36326469.jpg]+[/img]
או https://raytrainingconcepts.files.wordpress.com/2015/07/tribal-deep-squat.jpg]+[/img]
או http://i.imgur.com/kteMoYM.jpg]+[/img]
וגם https://sociorocketnewsen.files.wordpress.com/2012/07/suwon-toilet-park.jpg]+[/img]

[נוודית*]

מזכירה שיש עוד המון צורות ישיבה מסורתיות
יפנית מסורתית http://i.imgur.com/vTw59Rd.jpg]+[/img] שאני בכלל לא בטוחה כמה היא בריאה. מתצפית מאד שטחית של מבקרת ביפן, המון קשישים יפנים מאד כפופים ומתקשים בהליכה.
או http://www.lnsart.com/SlaveWomanCookingTN.jpg]+[/img] (על הברכיים עם אצבעות בפלקס ולא בפוינט כמו היפניות) וזה http://i.imgur.com/RaabBrQ.jpg]+[/img]

באפריקה ראיתי המון יושבים על שרפרפים נמוכים (או משהו דמוי שרפרף) 41111196]+ 03 womenpeeter[/po].jpg
זו מתכופפת כמו שצילי מתארת, בגב ישר http://www.johntyman.com/africa/a131.jpg]+[/img]
וזו בישיבה שלא נראית לי נפוצה מלבד אצל ילדים אבל תמונה יפה אז מצרפת גם אותה http://i.imgur.com/Llysync.jpg]+[/img]

עד כאן המיני-מחקר בגוגל אימג'ס לבוקר זה.
על כל התמונות אפשר ללחוץ כדי לראות את הגודל המלא, אם זה לא ברור...
_{מחולק לשתי הודעות כדי לא לעצבן את צ'יק-צ'ק}

[ציל_צול*]

או! בדיוק. תודה, נוודיתה.
עכשיו... אני לא יודעת אם זה בריא או לא, אם זה מומלץ או לא.
באופן אישי, פעולות בכריעה בגב זקוף לא מרגישות לי טבעיות. כאשר אני כורעת וכפופה קדימה, עם הידיים לפניי, אני מרגישה שעמוד השידרה שלי מקבל פינוק מצוין.
כאשר אני כורעת בגב ישר אני מרגישה שאני עושה התעמלות, וזה קצת פחו מפנק בשבילי

[טלי_ב*]

וואו, תודה על כל התמונות. איזה כיף.

ואני דווקא כורעת מלא, בלי להתכוון בכלל. כנראה שצריך ילדים מתחת גיל מסוים בשביל זה. מוזמנות לבייביסיטר D-:

[שקטה*]

ואני דווקא כורעת מלא, בלי להתכוון בכלל

האם כשאת כורעת כפות הרגליים שלך מונחות לגמרי על הרצפה? כי אצלי רק החלק הקדמי מונח והעקבים באוויר, וזו לדעתי לא כריעה אמיתית.

[תמי*]

תודה לכן. החכמתי קצת.
ומה אומרות המומחיות- למה בריא לכרוע?
(מוכנה לנסות תנוחות משונות)

[יונת_שרון*]

יש הרבה דברים שרואים בתמונות אבל אנחנו כבר לא מסוגלים לעשות -- הגוף מתעצה עם השנים, ואנחנו מאבדים יכולת לעשות תנועות שאנחנו לא עושים באופן קבוע. רובנו לא מסוגלים לרדת לכריעה מלאה בלי לעקם את הגב, וחלקנו לא מסוגלים אפילו עם גב עקום.

גם להתכופף יפה כמו פאוזיה רובנו כבר לא יכולים, אבל אפשר לעשות חלק מהדרך ככה וחלק עם הברכיים.
kalkalist]+פאוזיה מארחת l[/po].jpg

[ציל_צול*]

או! תודה, יונת.
הכפיפה של פאוזיה זה בדיוק מה שהתכוונתי בכפיפת הגב הישר שלי. זה בדיוק מה שאני עושה כשאני צריכה להרים משהו מהרצפה או להתעסק במשהו על הרצפה שלא דורש הרבה זמן.

רובנו לא מסוגלים לרדת לכריעה מלאה בלי לעקם את הגב
ב"לעקם את הגב" את מתכוונת ללעגל את הגב? כי זה לא אותו דבר.
לעגל את הגב נראה לי ממש הדבר הטבעי לעשות. כך כרעו הילדים שלי, וזה גם מאוד הגיוני. כי כורעים לא בשביל מדיטציה או בהייה קדימה אלא בשביל לעשות משהו עם הידיים על הרצפה. לדעתי הגב חייב להתעגל, וככה זה גם בכל התמונות שנוודית צירפה בפוסט הראשון עם התמונות.

למה בריא לכרוע?
לא מומחית ולא לא יודעת.
אבל פשוט מרגישה. מרגישה בגוף זה נכון לו, שככה זה אמור להיות.
וזה שמרבית הילדים, אם רק יניחו להם, יעברו דרך התנוחה הזו בהתפתחות שלהם (ואם יאפשרו להם, גם ימשיכו לעשות בה שימוש בבגרות) אומר משהו לדעתי.

[תמי*]

אני מרגישה בכריעה כשהגב קצת מכופף שזה ממש לא טוב לגב התחתון שלי.
אבל ניסיתי היום לשפר את התנוחה וישבתי בריכה צמודה לקיר, כך שהגב היה מאוד ישר. זה כבר הרגיש טוב.
לתחושתי את כל סוגי ההתכופפויות טוב לעשות בגב ישר.
יונת- התמונה נהדרת

[מיכל_ע*]

לגבי גב עגול או ישר, יש להבחין בין כריעה כמנוחה (כאן מתאים גב עגול), לבין כריעה כאימון, לדוגמה בהנפת משקולות. כה קראתי אצל עידו פורטל המלך שמעודד לכרוע כמנוחה, אפשר בגב עגול, בכל הזדמנות במקום עמידה או ישיבה על כסא. והנה כמה סרטונים שלו, בשניים הראשונים נותן סדרת תרגילים לפיתוח יכולת הכריעה. בסרטון האחרון אפשר לראות באופן כללי מה הוא עושה.
https://www.youtube.com/watch?v=xPwG2hq ... 4&index=32
https://www.youtube.com/watch?v=lbozu0D ... 4&index=34
https://www.youtube.com/watch?v=QXaKgCnE1kw

[מיכל_ע*]

ואם כבר אני במצברוח נדיר של כתיבה, אנצל את ההזדמנות להודות לכל הכותבות ובעיקר לצילי:
צילי, את ממש מקור השראה בשבילי בקטע של הריקודים בבית. אני ושני הילדים מרבים לרקוד, הרבה פעמים אחרי ארוחת ערב לפני שסוגרים את היום. "רק שיר אחד" שמתארך בדכ לשלושה ארבעה שבסופם מתמוטטים הילדים למיטותיהם בחדווה. ומלך הפלייליסט שלנו כרגע אף הוא הגיע ממך, UPTOWN FUNK. מוציא מאיתנו את המיטב . אז המון המון תודה.
והנה עוד שני שירים שאנחנו נהנים לרקוד בימים אלה, של ויקטוריה חנה המדהימה:
https://www.youtube.com/watch?v=Bl1epz3 ... V&index=21
https://www.youtube.com/watch?v=4XxuIKB ... V&index=22

[יונת_שרון*]

יש חלקים שונים בגב שאפשר לעגל או לעקם או איך שרוצים לקרוא לזה, וההשפעה שונה לכל חלק.
אם מעגלים את חוליות החזה -- לא נורא.
אם מעגלים את המתנית -- זה יכול אפילו להיות שחרור לעומת המצב השכיח שבו היא מעוגלת לאחור בצורה מופרזת.
אבל אם מעגלים את האגן, אם מכניסים אותו פנימה כמו כלב שמכניס את הזנב בין הרגליים -- זה מזמין בעיות גב וכאבים.

אפשר לעשות ניסוי עם ראי: לעמוד עם הצד לראי, לרדת לכריעה לאט-לאט ולראות מה קורה לגב.

[ציל_צול*]

אם מעגלים את האגן, אם מכניסים אותו פנימה כמו כלב שמכניס את הזנב בין הרגליים – זה מזמין בעיות גב וכאבים
אה, יופי. את זה אני לא עושה

[ציל_צול*]

מיכל יקרה, תודה רבה רבה על כל המידע רב הערך הזה.

אני ושני הילדים מרבים לרקוד, הרבה פעמים אחרי ארוחת ערב לפני שסוגרים את היום. "רק שיר אחד" שמתארך בדכ לשלושה ארבעה שבסופם מתמוטטים הילדים למיטותיהם בחדווה. ומלך הפלייליסט שלנו כרגע אף הוא הגיע ממך, UPTOWN FUNK. מוציא מאיתנו את המיטב . אז המון המון תודה.
וואו וואו וואו איזה כיף לשמוע. השיתופים הכי שווים בעולם.
תודה רבה רבה על זה. העלית בי חיוך ענקי ומילאת את הלב שלי בשמחה.

מלך הפלייליסט שלנו כרגע אף הוא הגיע ממך, UPTOWN FUNK. מוציא מאיתנו את המיטב
אתמול צפינו במצעד הפזמונים האנגלי עד כה. הרעיון הוא שנותנים שם את השירים שהיו הכי פופולאריים השנה עד כה.
לפני המקום הראשון עשינו מקצה הימורים וכמובן שהאיש, בעל החושים החדים לתרבות פופולארית, צדק, ולמקום הראשון הגיע השיר הזה בדיוק.
זה אי אפשר שלא לרקוד. פשוט אי אפשר. מקפיץ באופן בלתי ניתן לשליטה.
תכף אלך להקשיב לחנה ויקטוריה. בדרך כלל אני אוהבת אותה מאוד. יש איתה רק בעיה אחת - השירים שלה נתקעים לי בראש ולא יוצאים
תודה גם על זה.

[ציל_צול*]

מיכל, צפיתי בעדו ושמחתי מאוד. חלק גדול ממה שהוא מציע לעשות בכריעה אני כבר עושה, וקיבלתי כמה רעיונות להעמקת התנועה הזו. פשוט נהדר. תודה רבה.

[אישה_במסע*]

אני אוהבת את ההסבר של יונת. הוא משלב את מה שאני יודעת ואת מה שצילי יודעת לטענה אחת יפה ומעניינת.

תודה על הסרטונים. היה נחמד להיתקל בעידן פורטל בהקשר הזה ולא בהקשרי פליאו, ושניים מהסרטונים שלו לא עברו את גבול הסבלנות שלי לסרטונים

אני לא בטוחה שהבנתי בדיוק למה הכוונה בלעגל את האגן. למישהי יש תמונה?

[מיכל_ע*]

[יונת_שרון*]

ניסיתי למצוא תמונה, אבל כל התוצאות בעמודים הראשונים מראות אנשים מחוטבים כורעים בצורה מושלמת, וזה שונה לחלוטין ממה שאני רואה מסביב.
אני מציעה שפשוט תכרעי עם הצד למראה, וכך תוכלי לראות מה קורה לצורת הגב שלך ככל שאת מעמיקה את הכריעה.

[אישה_במסע*]

אין לי מראת גוף בבית. בכלל. יצא לי להסתכל על עצמי כורעת (ליתר דיוק להסתכל במראות החלקיות שיש לי) ולהסתכל על הצל שלי, וזה לא ממש עזר לי. אני יודעת מה צורת הגב שלי, אבל אני לא מצליחה להבין מה זה כיפוף "טוב" לעומת כיפוף גב "רע", כך שאין לי למה להשוות את צורת הגב שלי.

[יולי_קו]

הבן שלי נגנב מ parkour . האמת? גם אני.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7 ... 7%95%D7%A8

[יונת_שרון*]

בכריעה, רוב האנשים (המערביים) מסוגלים לשמור על גב ישר רק עד גובה מסוים (אישי), וכשהם ממשיכים לרדת הזנב/אגן שלהם בורח פנימה. אם מסתכלים במראה אפשר לראות בדיוק מתי זה קורה. להרגיש זה הרבה יותר קשה, במיוחד למי שלא סובל מכאבי גב.

כדי לשפר את עומק הכריעה צריך לעבוד על גמישות באזור האגן, במיוחד על הארכת שרירי מיתר הברך (hamstrings). פלדנקרייז יכול לעזור בזה מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

נהנית מהדיון - אני כורעת כפייתית. כורעת בכל מצב, עם הילדה, כשמחכה לאוטובוס או לרכבת, כשמחרבנת בשירותים ציבוריים, כשנחה...
אני יכולה גם לכרוע בגב ישר, זה כמובן יותר קשה מלכרוע עם גב כפוף, מה שבכלל לא מראה שכריעה בגב זקוף היא ה״נכונה״ או הבריאה יותר, לדעתי.
במקרה שלי, בכריעה זקופה אני מרגישה לחץ חזק על רצפת האגן שלי.

בהתבוננות על הרגלי החירבון של בתי (בת שנתיים), ראיתי שמעגלת את הגב כשעושה קקי בכריעה. אפילו כשעושה קקי בישיבה על הסולם פלסטיק הזה, ששמים על השירותים (יש לזה שם?), לרוב היא מתכופפת קדימה ומניחה את הידיים על המדרגה של הסולם, לצד כפות הרגליים, עם גב מעוגל.

[אישה_במסע*]

מאז ההצעה של יונת הסתכלתי על עצמי יורדת לכריעה כמה וכמה פעמים, ויש לי השערה בנוגע למה שיונת התכוונה אליו. אם אני צודקת, אז זה די בלתי תלוי בכיפוף הגב. זה משהו... אחר. וכן, זה דורש גמישות שעדיין אין לי. עדיין - כי לפני אולי חודש, מקסימום חודשיים, הייתה חסרה לי גמישות פשוט בשביל לכרוע עם העקבים על הרצפה ועד הסוף. כך שתרגול יוצר יכולת.

[ציל_צול*]

יונת, מלא תודה על ההצעה הפרקטית לכרוע לצד מראה.
במקרה התארחתי בבית שהיה בו מקום מתאים וזכיתי לראות את עצמי.
הצחיק אותי הפער בין מה שחשבתי שאני עושה לבין איך שזה נראה בפועל.
ובפועל - הדרך ארוכה היא ורבה

[נוודית*]

Strandbeests - פיסול תנועתי או תנועה פיסולית בכל מקרה - יפה ומגניב ביותר

[ציל_צול*]

כמה מקסים. הוא לא פסל, הוא מהנדס...
ויש לי המון אהבה לדברים שפשוט... עובדים. זה כמו קסם כזה, איך הכל יושב במקום מספיק טוב בשביל שמשהו יעבוד כמו שמצופה ממנו, פחות או יותר.

[יולי_קו]

נוודית,
זה מקסים.
ממש מהפנט.
ראית את אופני ההליכה שלו?

[יולי_קו]

אופני הליכה
https://www.youtube.com/watch?v=CzzAgVOsTKQ

[אישה_במסע*]

וואו! מגניב ממש. זה פשוט עובד!

[יולי_קו]

דרך אגב, הייתן עסוקות בלשחק בקקי ואף אחת אפילו לא השתינה ( ) לעבר ההודעה שלי על הפרקור (parkour).
זה ממש מגניב בעיני: האפשרות לעבור. פשוט לעבור ולהמשיך במקום שיש קיר, שנראה חסום.
מקום לא עביר הופך לדרך, ומתוך תחושה של משחק.
מה דעתכן?

[אישה_במסע*]

פרקור זה מגניב ממש, אבל אני כבר מכירה את זה. אני אתחיל לחשוב על זה ברצינות אחרי שאלמד לעשות מתח, ובתקווה גם עליית כוח.

[יולי_קו]

אישה במסע,
תודה על הקישור לשכיבות סמיכה.

[ציל_צול*]

זה ממש מגניב בעיני: האפשרות לעבור. פשוט לעבור ולהמשיך במקום שיש קיר, שנראה חסום.
ממש ממש מגניב!
לי היה קצת קשה להתחבר לזה כי אני פחדנית פיזית. כלומר, דברים שבהם עלול ללכת לאיבוד שווי המשקל מפחידים אותי.
אבל אני מפרגנת מאוד לכל מי שזה מדבר אליו וזה נראה לי אחלה.

[אישה_במסע*]

שרירים

לא יוצא לי יותר מדי לחשוב על למה בני אד נראים כמו שהם נראים. ראיתי לא מעט בני אנוש בחיי, ואני יודעת איך אמור להראות גוף אנושי. בין היתר, אני יודעת שהשוק לא נראית כמו גליל סימטרי, אלא שיש מאחורה משהו. ולא חשבתי מה הוא המשהו הזה בכוונת תחילה. ידעתי במיד מסויימת שזה שריר - הרי כשאני מאמצת את שרירי השוקיים החלק הזה מתקשה, אולם הידע הזה היה בדיד, לא מחוסר לפיסות ידע אחרות בקשרים, לא "משמעותי", כמו ב"למידה משמעותית", שהיא בעצם למידה שאינה מנותקת מהחיים (כמו שלימודים בבית ספר נוטים להיות).
נזכרתי בשרירי השוקיים לא מזמן. שרירי הזרוע שלי לא היו חזקים, שכן לא הפעלתי אותם בחיי היום יום שלי. חיים אלו כוללים הליכה מרובה, ולכן שרירי השוקיים שלי היו ונותרו מפותים, וגם בזמן הצבא, כאשר לא הלכתי כמנהגי, לא פקפקתי ביכולתי ללכת כמה קילמוטרים ללא מאמץ - שכן יכולת זו הייתה ונותרה בסיסית בעיני, ולפקפק בה נראה לי הגיוני בערך כמו לפקפק ביכולתי לנשום, או לשבת.
לאחר תקופת מה של פעילות גופנית, בין היתר כזו שכוללת את הידיים ופלג הגוף העליון, ולא רק רגליים, גיליתי את שרירי הזרוע שלי. הם עדיין לא נראים כל עוד אני לא "עושה שריר", אולם כשאני עושה שריר כבר אפשר לראות אותם. פעם זה לא היה כך. השינוי הזה, שינוי נראה בכושר הגופני שלי, שימח אותי. כבר אמרתי שאני רוצה להיות חזקה. שינוי זה גם יצר את ההקשרים בין שרירים למראה חיצוני, שכן אין כדוגמא אישית והתנסות אישית התורמים ללמידה משמעותית.
ואז נזכרתי בשתי נערות שלמדו איתי בתיכון. אחת זכורה לי במיוחד, אופיר שמה. את השנייה אני זוכרת פחות טוב, ורק אחרי זמן מה נזכרתי בזמה - סתיו - ובמראה. הן, במיוחד אופיר, היו נערות רזות ושבריריות. בכיתה שלי היו מעט בנות, נראה לי שבע. שתיים מהן (חוץ ממני) היו ספורטיביות, עוד אחת הייתה לא ספורטיבית ושמנמנה. יחד עם אופיר וסתיו נזכרתי כבר בשש, ובעצם אני נזכרת שגם השביעית הייתה ספורטיבית. אף כי לא הלכה לחוג ספורט קבוע כלשהו, היא לא הייתה שברירית, דקיקה וחלשה.
ההדל בין המראה שלנו, הארבע, לבין שתיהן, היה ברור. שלושה מודלים של נשיות (שעליהם לא חשבתי אז, עליהם אני חושבת עכשיו, במבט לאחור). הן, השלוש הספורטיביות, לא היו שמנות, ואף לא שמנמנות (אף כי אחת מהן הזכירה כמה פעמים שהיא בעודף משקל, נראה לי. כמה חבל שהנורמות האידיוטיות שבחברתנו השפיעו עליה! הרי ברור לי במבט לאחור שמשקלה היה נכון לה יותר ממשקלן של הנערות השבריריות). אבל גם "רזות" קשה לקרוא להן. הן היו נורמליות.
ואת משמעות ההבדל הבנתי עתה, במבט לאחור. שוקיהן של הבנות הדקיקות והשבריריות היו דקיקים, ועכשיו פתאום הבנתי למה - לא היו להן שרירים. או ליתר דיוק, כמעט ולא היו. הדקיקות הזו נחשבת לשברירית לא סתם - זו דקיקות של מחסור בשרירים, של חולשה. זה רזון, והוא שונה ממראה מחוטב, של אישה פעילה גופנית עם אחוז שומן נמוך. הוא גם שונה ממראה של נערה (או אישה) שפעילה בחייה, ולכן באופן טבעי יש לה שרירים. השומן שיש לה, גם אם הוא מועט, יוצר גוף גדול יותר.
וכך הבנתי למה שוקיהן של הנערות הדקיקות היו כה דקיקים. לא ראיתי בזה תעלומה או התעסקתי בזה הרבה בתיכון, אולם שמתי לב לזה ולא הבנתי מה המשמעות של זה, ולכן זכרתי זאת עד היום.

נזכרתי בזה כאשר קראתי מאמרים באתר קרוספיט כלשהו. מלבד זה ששמחתי לראות שיש ביקורת פנימית בקרוספיט (והתעצבתי לראות את הסיבה לביקורת הזו, והתחזקתי בהחלטתי לא ללכת לאימוני קרוספיט בקבוצה באופן קבוע אם תזדמן לי אפשרות זו, אם הם ייראו ככתוב) גיליתי שיש מדור שלם של נשים בקרוספיט. ומלבד השאלה של אימונים בהריון, הועלה השאלה של יופי חיצוני. התברר שיש ביקורת והתנגדות לנשים עם שרירים, ואף נרמז לבעלת בוקס קרוספיט שכדאי לקחת מישהי פחות שרירית, שכן המראה של הפוגע בפרסום הבוקס. היו תשובות שונות לשאלת הדימויי העצמי. אהבתי סיפור על איך מישהי החליפה את המדידה שלה את עצמה במשקל, למדידה לפי יכולת פיזית, ומשם לפשוט קבלה ללא מדידה. הנשים בקרוספיט, כמו הגברים, נוטות לנונקונפוקמיסטיות ומרדנות, ולכן לא מפתיעה הייתה ההתרסה כלפי כל מי שחושב ששרירים זה לא נשי.
אולם ההפתעה העיקרית שלי הייתה אחרת - תמונות הכותבות. בסוף רוב המאמרים הייתה תמונה של הכותב או כותבת המאמר. והן היו יפות! שריריות, חזקות, מלאות חיים ועוצמה, פשוט יפהפיות. איזה דימוי של יופי צריך להחזיק כדי להגיד שהן לא יפות!
בביקורות על נשים שריריות נוטים להראות תמונה מסויימת (אמיתית? אם כן, אז היא ממש לא דומה לכל התמונות של נשים ספורטאיות, כולל מרימות משקולות, שראיתי. אני מנחשת שאם היא אמיתית, התמונה היא של בודי בילדרית) של אישה, כדי להראות את הכיעור ואת אי הטבעיות של הרמת משקולות. וזה לא מפתיע, כי הנשים האמיתיות פשוט - יפות. אפילו אצל ספורטאיות מקצועיות, שמתאמנות ברמה שפוגעת בבריאות ולא תורמת לו, כפי שקורה בספורט מקצועי בימינו, ברובן המוחלט יפות בעיני (אם כי פחות יפות. אין עליהן שומן כמעט בכלל, וזה לא נראה לי מוצלח במיוחד). זה, אגב, נכון גם לחלק מהספורטאים המקצועיים. וזה לא מפתיע, כי התפיסה האנסטינקטיבית של יופי היא כזו הרואה ביופי מצייג של בריאות ופוריות (ולכן, למשל, למרות שמלכות היופי של אמריקה הולכות ונהיות רזות יותר עם הזמן, הפרופורציות שלהן נשארות זהות). ולהיות חזקה זה בריא וחיוני.
בעיקרון, אני לא זרה ממש לאידיאל היופי המערבי, ולא מעט מהדוגמניות נראות יפות בעיני (כל עוד הן לא עברו איזשהו גבול שאחריו רזון כבר נראה חולני, וזה קורה מדי פעם). אולם הדוגמניות למידות גדולות נראות בעיני יפות לא פחות. וגם הקרוספיטריות יפות בעיני. והיופי שלהן שונה - הוא מלא לא שבריריות, אלא עוצמה וחיוניות, חיים.
אז עכשיו אני חושבת על מודלים שונים של יופי נשי ומשמעותן דרך עוד נקודת מבט, עוד חלון. זה של חוזק ומסוגלות פיזיים. ושל העיוות בתפיסה שעל פיה נשיות זה להיות חלשה, במובן הישיר והפיזי ביותר של זה.

[תפילה_לאם]

סליחה שלא מגיבה למה שנכתב מעליי.

באתי כדי לספר בקצרה, שהשבוע גיליתי שקפיצה בזוג (אני אוחזת בידי בתי) הרבה יותר "קפיצית" מאשר קפיצה ביחיד.
בטח יהיו לכן כל מיני הגיגים על זה...

[פלוניה*]

ומשתפת בעוד תהיה:

חשבתי שמשהו שאולי יעזור לפיתוח שרירי זרוע זה מכשירי הכושר האלה שיש בפארקים (שכתוב עליהם שלזה הם מיועדים). אבל לא כל כך ברור לי איך זה שאותו מכשיר מיועד לכולם אם הגוף של אנשים הוא בגודל שונה, והאם זה יכול להזיק לאדם בעל מבנה גוף קטן להתאמן על מכשיר שמותאם לאנשים בעלי מבנה גוף גדול.
(הסיבה שנזכרתי בזה היא שכשעבדתי הרבה על המחשב קלטתי שיכולות להיווצר בעיות אורתופדיות בגלל חוסר התאמה בין הגודל של שולחן סטנדרטי - שנראה כאילו הוא מיוצר עבור גברים בעלי מבנה גוף ממוצע - לבין גודל הגוף שלי).
מישהי יודעת במקרה?

[אישה_במסע*]

מכשירי הכושר גרועים מלכתחילה, ובעיות אורתופדיות הן ממש לא הסיבה הראשונה להימנע מהן.
באופן טבעי, לעיתים רחוקות יצא לך לעשות פעולה שמפעילה שריר מסויים בלבד. המכונות הללו נוטות ליצור מצב בו את מפעילה שריר מסויים (או קבוצת שרירים) מבלי ששאר הגוף יפעל, לי זה נראה בעייתי.
אם אני עושה שכיבות סמיכה אני מפעילה לא רק את הידיים, כך גם מתח, או בסקוואט. אני בכוונת תחילה מבצעת תרגילים פונקציאונליים, שמפעילים לא שרירי מסויים אלא קבוצות רבות של שרירים. כך, באופן טבעי, בפעם הראשונה שעשיתי הרבה סקוואטים נתפסו לי שרירי הגב, שבכלל לא חשבתי שיעבדו הרבה, ואחר כך שרירי הירכיים והתחת הם אלו שהרגשתי. וכאשר ניתרתי לגובה של כארבעים סמנטימטרים (על מעיין קוביית בטון, שנוחה בכך שקפיצה עליה לא תהרוס אותה) הופתעתי לגלות שלא רק שרירי הירכיים עבדו קשה, אלא אף בשכמות, שכן כאשר הזזתי את הידיים קדימה ואחורה לצבירת תנופה הפעלתי אותן.

בנוסף לכך, פעולות שמפעילות את כל הגוף, אם הן ברמת קושי של פעילות אירובית, מעלות את הדופק. כך, אם מתחילים לא ישר בכל הכוח אלא בהדרגה, אין צורך בחימום. (אם מתחילים ישקר לעפול בכל הכוח יש סיכוי לא קטן שהשרירים יתפסו. כך גם אם מספיקים מייד, בלי הדרגתיות. ואת זה למדתי מניסיוני)
זה לא תקף לגבי המכונות האלו. וזה רק שיבוש מסויים אחד שאני שמתי לב אליו.

באופן כללי, אני לא מוצאת תועלת במכונות האלו, לכן אני גם לא נדרשת לשאלת הנזק.

[נוודית*]

גיל זה רק מספר
מתעמלת רוסיה בת 40! שממשיכה להתחרות, ולהצליח, בתחרויות בינלאומיות.
המתחרות שלה הן בד"כ בנות עשרים ומטה

[פלוניה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אישה. (התועלת מבחינתי זה שמדובר בפעילות שיש סיכוי שאעשה אותה (: )

[אישה_במסע*]

אולי יש פעילויות אחרות שיש סיכוי שתעשי? למשל, ללכת למקום שבו יש את המכונות האלו, לעשות דחיקת קיר (כמו שכיבת סמיכה, רק הידיים על הקיר. קל בהרבה משכיבות סמיכה) או שכיבות סמיכה כשהיידים על משטח גבוה אחר (אולי למכונות האלו בכל זאת יש שימוש כלשהו?) וללכת חזרה?

יש פעילויות כלשהן שאת אוהבת לעשות, שעשית בעבר? למה את לא עושה פעילויות אחרות? אשמח לנסות להמציא לך ספורט אותו תרצי ותשמחי לעשות.

[נוודית*]

יתירות Redundancy

כשמתכננים ובונים מערכות, למשל מערכות הנדסיות או מערכות מחשבים, נהוג להכניס אלמנטים של יתירות אלמנטים עודפים, שלא בהכרח נחוצים לשימוש הרגיל, אבל יכולים לשמש במקרה של תקלה, כשל או אירוע יוצא דופן.

למעשה, גם אנחנו, גופנו, מתוכננים עם לא מעט יתירות. יש לנו הרבה איברים כפולים. בחלק מהמקרים הכפילות היא פונקציונאלית - למשל שתי עיניים מאפשרות לנו עומק ורוחב בשדה הראיה. אבל מה נותנות שתי כליות? מלבד גיבוי?

גם בשפה יש אלמנטים של יתירות. לפעמים אנחנו מוסיפים יותר ממילת תיאור אחת כדי לנסות לדייק יותר, להגיע לתקשורת מיטבית. אבל לפעמים היתירות היא אמצעי ריטורי בלבד.

יתירות יכולה להיות בעלת ערך חיובי או שלילי. וזה מן הסתם רצף שכזה.
עולות לי הרבה שאלות - איך יודעים שאלמנט הוא מיותר, שהיתירות שלו היא שלילית? איך מחליטים איפה עובר הגבול הזה? למשל - אם יש שתי כליות, ליתר ביטחון, למה אין שני כבדים, או לבבות?
למה גלגל ספייר זה משהו הכרחי שלכל רכב יש, אבל (למשל) רצועה של מאוורר היא משהו שרק חלק מהנהגים יבחרו בעצמם להחזיק ברכב למקרה הצורך? (אל תתפסו אותי במונחי הרכב
מתי עוד סוודר יהיה הצלה ומתי הוא סתם עול מכביד מטעם אמא דאגנית?
מתי עוד חומת הגנה על הפנים שלי היא הכרחית, ומתי היא סתם מפריעה לי להנות מהחיים?
מתי עוד דוגמה תועיל להבנה של מה שאני מנסה להגיד, ומתי זה "נו כבר, הבנו, הלאה, די לחפור..."?

אני מבינה שבהרבה תחומים הטרייד אוף הזה נקבע על פי ידע, מחקרים, סטטיסטיקות. אני מנסה לגרור את זה לתחום האישי, ולהבין אין אני יכולה לנהל את היתירות שלי יותר במדויק.
אני חושבת שיכול להיות מאד מועיל לפתח מנגנון פנימי מודע שעוסק בניהול מיטבי של היתירות שלי, זו אופטימיזציה חשובה.

[ציל_צול*]

אני חושבת שיכול להיות מאד מועיל לפתח מנגנון פנימי מודע שעוסק בניהול מיטבי של היתירות שלי
דוגמה, בבקשה? למשהו שבו את חושבת שזה חשוב לפתח מנגנון מודע שכזה.
כי בתחושת הבטן שלי - זה ממש בזבוז זמן לפתח מנגנון כזה. כלומר, נראה לי עדיף לעבוד כמו הגוף בדוגמת הכליות שלך - לתת ליתירות להוות רוב הזמן מערך שמקל על ההתמודדות ומצמצם שחיקה (כי שניים חולקים את העבודה שלכאורה אחד היה יכול לעשות), ולדעת שבמקרה הצורך אם אחד מפסיק לתפקד אז יש את השני.
כלומר, הניהול הטבעי של יתירות, שבה היא מקלה על עומס ונמצאת לצורך חירום, נראה לי אופטימלי as is
אז אני תוהה איזו יעילות ניתן לדעתך להוסיף כאן באופן מודע.

[נוודית*]

הניהול הטבעי של יתירות, שבה היא מקלה על עומס ונמצאת לצורך חירום, נראה לי אופטימלי as is
נכון. המנגנון הטבעי הזה התפתח במיליוני שנים של ברירה טבעית. יש לי שאלות כאמור - אם זה כל כך טוב שיש כליה ספייר, למה אין כבד ספייר? אבל זו האבולוציה, אי אפשר באמת להתווכח איתה

דוגמה, בבקשה? למשהו שבו את חושבת שזה חשוב לפתח מנגנון מודע שכזה.

אני אתן כל מיני דוגמאות.
למשל - כמה זמן לפני הטיסה כדאי לצאת לשדה התעופה. אני מחשבת את הזמן לפי הנתונים שבידי, ומוסיפה עוד קצת אקסטרה, שולי ביטחון. יש אנשים שלא מוסיפים אקסטרה, יש אנשים שאחרי שהוסיפו אקסטרה, מוסיפים דבל אקסטרה, שיהיה. אפשר לחשוב שזה לא מזיק, מצד שני, לפעמים זה כבר נהיה ממש מכשלה ותקלה. יתירות עודפת. מי שטס ממש הרבה יכול אולי לדייק את הדרך שלו, בסוג של מנגנון למידה אבולוציוני. אבל בדרך כלל אין לנו מספיק זמן בחיים ללמוד לדייק את המידות שלנו באופן לגמרי "טבעי". לכן אני רוצה להיות מודעת לנוכחות של היתירות, לתפקיד שלה, ולנסות לדייק כדי לא להיות במצב של יתירות חסר (ללא ספיירים) ולא במצב של יתירות יתר (עודפים מכבידים).

למשל - חפצים בבית. כמה סירים ומחבתות שונים צריך?

למשל - חומות הגנה רגשיות, כמה חומות צריך? אחת, כמו הלב? שתיים כמו כליות? אולי שלוש, או עשר? אולי לא צריך בכלל?

למשל - מילים. כמה פעמים כדאי לחזור על משהו שמסבירים, כדי שיהיה מובן?

הנקודה שלי היא לשים לב למנגנונים האלה של יתירות, להיות מודעים לזה שהם קיימים אצלינו. לפעמים, לא ממש מודעים לזה, וחושבים שכל מה שיש לנו זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, ואז מוסיפים עוד שכבה, עוד אלמנטים (בשביל היתירות, ליתר ביטחון, שיהיה...), ואם לא שמים לב - עם הזמן גם אלה נהיים כאילו חלק מהבסיס, הכרחיים, ואז מוסיפים עוד....
אני לא נגד יתירות, ליהפך. רק רוצה להיות מודעת אליה, לכוון אותה. זה עוד סוג של אופטימיזציה, ואני בעד. אני לא מרגישה שזה בזבוז זמן עבורי להיות מודעת לגבולות היתירות שלי, בכל מיני תחומים.

[ציל_צול*]

אה... מבינה אותך הרבה יותר טוב עכשיו...
זה בעצם קשור לנושא הרחב של דיוק - כמה אני צריכה, וממה בדיוק, ומתי.
זה קצת קשב לצרכים, לא? כאשר הצרכים הם במובן רחב. כי לפעמים יש לי צורך בעוד סיר ולפעמים עוד סיר מקנה לי תחושה של ביטחון שגם היא צורך.
מהדוגמאות שהבאת נראה שחלק עצום מהיתירות קשור לתחושה של ביטחון, של "יש מספיק" או "גם יהיה מספיק".
שזה גם עניין אישיותי, אבל גם עניין של מנגנוני הגנה ולמידה של החיים.

בכל אופן, עכשיו הבנתי אותך.

[נוודית*]

זה בעצם קשור לנושא הרחב של דיוק - כמה אני צריכה, וממה בדיוק, ומתי
כן. בדיוק
ההרהור הזה עלה מתוך המילה, יתירות (והרבה יותר אוהבת את הגירסה באנגלית למען האמת Redundancy), והבנתי שכשיש קונספט כזה, עם כותרת, שמגדיר את מה שעודף בעצם, ויש הבנה שיש "עודף טוב" ויש "עודף לא טוב", יותר קל למיין, אולי, ולוותר על העודפים ה ... מיותרים

אה, ותודה שהבנת אותי, זה משמח

[ציל_צול*]

מה דעתך על עודף מדויק או עודף מועיל או עודף נחוץ, במקום עודף טוב?

[ציל_צול*]

אגב זה, לא מפתיע שלא הבנתי אותך בהתחלה. אני לא אישה של עודפים.
לא אוגרת, יש לי מעט מאוד חפצים מיותרים, הכל נזרק יחסית בזמן, לא לוקחת ספרים מוגזמים על זמנים, עושה הרבה דברים ברגע האחרון ולא נוטה לפרפקציונזים מהסוג שמוביל לבזבוזי זמן קולוסאליים.
משהו אצלי, וזה די אישיותי, מאוד מהודק. לפעמים מדי, אבל רוב הזמן לא.

אם יש אצלי עודפות ברורה מאוד זה במילים. הרבה הרבה יותר מדי מילים. ויש גברים שנוטים לומר שאני חושבת יותר מדי, אבל זו קצת תכונה של נשים. ואפילו במובן הזה אני חושבת שממש השתניתי בשנה האחרונה או החצי האחרון שלה. פחות חושבת, יותר מרגישה באופן מזוקק, ויותר פועלת.

[נוודית*]

מה דעתך על עודף מדויק או עודף מועיל או עודף נחוץ, במקום עודף טוב?
אני מבינה את כוונתך... אני מסכימה לכל ביטוי, לא משנה לי המילה, משנה לי המגמה - בכיוון החיובי או בכיוון השלילי.

[נוודית*]

אגב זה, לא מפתיע שלא הבנתי אותך בהתחלה. אני לא אישה של עודפים.
כן. אני מבינה. אני איתך בעניין הזה, לא אוגרת, שואפת למינימליסטיות

ובאמת - כל הדוגמאות מעולם המחשבים, ההנדסה, הטבע, הזמן וחפצי הבית, הן רק מין מקפצה בשבילי, מודל, כדי להסתכל על העולמות הפנימיים שלי.
העולמות של המילים, של הרגש, של המחשבות. אני רוצה להחיל עליהם את הקונספט. לזהות מה בכל האלמנטים הפנימיים שלי שייך לגרעין, ל core, ומה זה יתירות. ומה מתוך היתירות רצוי לי (מדויק, מועיל, נחוץ...) ומה לא.

[תמי_גלילי*]

דיון מעניין. מקשיבה. חושבת.
אולי זה אירוני לנוכח הנושא, אבל אני מציעה שיהיה לו דף.
(או למצוא דף בנושא מתאים).

[ציל_צול*]

גם אני חושבת שזה צריך להיות בדף משלו. קצת תלוי כמה עוד יתווסף לדיון הזה.
היום חשבתי מחשבה בנושא אבל מהכיוון ההפוך - על המפגש שלי עם היתירות של אחרים. עם עודפי המילים שלהם, עם הצורך שלהם לחזור על עצמם, עם הצורך שלהם להגדיל את עצמם ושאר שכאלה...
בעקבות הדיון כאן, כמעט כל מה שחשבתי עליו במפגש המדובר היה על מה קורה לי מול היתירות של אחרים. נבע בי דיון מעניין ביני לביני. אז תודה. אולי אצליח מחר לפרט על זה עוד. בינתיים זה מרגיש קצת פרטי.

[מצ'רה*]

אני רוצה להכיס לסיר הזה עד מרכיב:
שיש בתוכנו כל מיני חיים. איטיים, מהירים. בוטחים וגמישים, הססניים וחרדים. ועוד ועוד.
וכמו שכל מסע הולך בקצב של הכי איטי בקבוצה, מה שמיותר בשבילי כשאני במיטב הגמישות, הבטחון וההסתגלות שלי יכול להיות נחוץ ונוסך בטחון בנקודה אחרת במעל של החיים (גם במעגלים הקטנים - של המחזור הרגשי ההורמונלי, נגיד.)
באופן אוטומטי ורגיל אני מהסוג שיתירות מכבידה עלינו: מבינה מהר ולא אוהבת הרבה חזרות, חפצים מיותרים נחווים לי כעול ולא כבטחון, נפרדת בקלות ולא נוטה להתגעגע, אוהבת לארוז הכי מעט שאפשר וכו'.
אבל יש מצבים שבהם התנהלות קצת יותר מרווחת ועם יותר ספייר מיטיבה איתי, ואם אני זוכה לה ב outsourcing (נגיד, נמצאת ופועלת עם מישהו פחות צפוף ממני) או שאני משכילה להתרווח קצת בעצמי, - אני חווה את זה לפעמים כמאד מיטיב.

[לב_שומע*]

מתחברת מאוד לדימוי שיש בתוכנו הרבה חיים. ומה שמיותר בנקודה אחת עשוי להיות נחוץ או מתאים או מקל בנקודה אחרת.
מאוד רלבנטי לי, לתנועה של עכשיו.

[אישה_במסע*]

גם אני מתחברת לדימוי. וגם אני בעד דף חדש.

בדפי פליי ליידי ובבלוג של בשמת ובשאר טקסטים בנושא לעיתים קרובות ממליצים לזרוק דברים שכבר לא מתאימים, שמיותרים עכשיו. אבל בחיים שלי קורה לא מעט שדברים שהיו מיותרים חוזרים להיות מועילים, וחבל לזרוק. זה "בל תשחית" האישי שלי - לא לזרוק סתם דברים שמישים.

והמטאפורה עם החיים השונים מתאימה מאוד. במיוחד אם אני מכירה את עצמי ואת החיים השונים שלי.

לדעתי החיים השונים גם דומים לעונותה שנה, ואז לכל עונה את הדיוקים שלה.


בהתחלה, כשנוודית כתבה על הברירה הטבעית, חשבתי מייד שזו הדרך לברור יתרות. לראות מתי יתירות מפריעה וכמה, מתי היא עוזרת וכמה, ו מה המחיר של להשיג מחדש מה שנזרק . לדעתי החלק השלישי משמעותי מאוד, ולרוב לא מתייחסים לו מספיק חשיבות. זה קשה להפליא למצוא לבוש מתאים לי. רשמתי על זה ב צניעות בלבוש לחילוניות{{}}. לכן המחיר של לזרוק פריט לבוש מיותר יכול להיות גבוהה.

מצד שני, לעיתים קרובות יתירות היא בעצם נובעת ממחסור בדברים מדוייקים. שמתי לב לזה במכנסיי החורף שלי - קשה לי למצוא מכנסים שיתאימו לי בדיוק, חששתי ממצב שהמכנסיים שטובות לי ייגמרו אז קניתי מכנסיים שלא בדיוק מתאימות לי, אלא רק בערך, ליתר ביטחון. ויש לי עודף מכנסיים.

כך שעודף אישי מעיד על מחסור כללי, ודיוק והעדר רזרבות אישי מעיד על כך שבחברה הכללית קל למצוא את הנחוץ.

המחיר ליתרות הוא אישי. למשל, מה המחיר של לבוא מוקדם מדי לשדה התעופה? בשביל מי שיכולה להרדם, לשמוע מוזיקה או ספר, לפתור ממן, להעסיק את עצמה בכל דרך שהיא בקלילות, המחיר נמוך מאשר בשביל זו שלא יכולה. ומה המחיר של איחור? גם זה אישי.

מה המחיר של עודף מילים? הוא יכול לגרום לזה שלא ירצו להקשיב לי, והוא יכול ליצור מעגל שמחזק את עצמו של נדנוד. מה המחיר של חוסר מילים? שלא יבינו אותי. מה האיזון? האיזון תלוי לדעתי ביכולת שלי לוודא הבנה, בשאלת החשיבות של הבנה מדוייקת, במידת הסבלנות של מי שמולי. והכל קשור בקשרי גומלין.

לא מזמן קרה מקרה - אמא התחילה להגיד לי משהו. קטעתי אותה אחרי חצי משפט, ואמרתי שהבנתי, והלכתי לפעול בהתאם לכך. היא קוראת לי מהחדר - אבל לא סיימתי להגיד ולא הבנת ש...
ואני הבנתי. הבנתי מחצי המשפט. אבל מול אדם אחר לא הייתי קוטעת באמצע. כי מידת הסבלנות לחזרות שלי מול אמא שלי קטנה במיוחד, כי אני מכירה את נטייתה לחזור על כל דבר שלוש פעמים.
מצד שני, עם אמא שלי אין לי אפשרות ממשית למעגלי פידבק. זה משפיע מאוד. וגם אין לי אפשרות להגיד שתקצר, ושהיא תעשה את זה.

אני לא נוטה לזרוק הכל, אבל גם לא לאגור. ובטיולים אני אקח המון גרביים להחלפה, אבל לא הרבה חולצות. כי לא נורא ללבוש אותה חולצה כמה ימים, אבל גרביים משומשים זה מבאס.

ועוד משהו על יתירות. יתירות מבחינתי היא לתת למשהו שלא משפיע, להשפיע עליי.
חסר לי מידע על X. אבל מה שאעשה ב-Y השעות הקרובות לא תלוי ב-X. אז למה לא לעשות את זה? אבל אני עלולה למצוא את עצמי מחכה למידע הזה.
כך, ביום מסויים בו מצאתי את עצמי מחכה לטכנאי, עשיתי את מה שהחלטתי לעשות עד השעה שהוא יגיע - תכנתתי ב-C. אבל בחוסר סבלנות, ברמז לשעמום, בציפייה שהפריעה לי להרכז בהווה. וזה למרות שהגעתו או אי הגעתו לא משפיעה.

הציפייה הזו - היא עודפות בחוויה שלי.


אז מה רציתי לומר בכל עודף המילים הזה (שיכולתי למחוקו בתור עודף, אולם באינטרנט יש את האפשרות לדלג על עודפות, וזה משנה את השיקולים):
שהדרך למיין עודפות היא הדרך של הברירה הטבעית. לחשב את המחיר של היתירות, את המחיר של המחסור אם יהיה, את המחיר של להשיג מה שחסר.
לשקלל - כמה מפריעה לי היתירות? כמה מפריע לי שחסר? כמה קשה לי להשיג (ולכן, גם כמה זמן יקח לי להשיג וכמה זמן אשאר בלי).
ולדעתי כדאי גם לשים לב מאיפה נובע המחיר.
אם מחבת עולה כסף, המחיר ברור. וכך גם הזמן והמאמץ להגיע לחנות בה אפשר מחבת ראוי. מחיר היתירות הוא מקום בבית? אי שימוש במחבתות שקה להגיע עליהן? בלאגן כשהילד מחליט לשחק ולהוציא את כל כלי המטבח מהארון? וכמה קשה להשיג מחבת? זה תלוי בדרישות. אני ממזמן מחפשת מחבת שלא תכיל חומרים רעילים, שתעלה מחיר סביר. עוד לא מצאתי.

אבל מה המחיר של הלב? אם אני אפגע, האם אעזוב את זה, או שאאשים את עצמי בזה שאני טיפשה ונאיבית ששוב נפתחתי? אם זה המצב, אז אני באמת לא יודעת אם כדאי לשים עוד חומת הגנה. היתירות של ההאשמה העצמית משנה את מערך השיקולים. וזו היתירות שכדאי להיפתר ממנה.
אם מנקים את היתירות ממערך השיקולים, השאר כבר יתאזן מעצמו, לדעתי.

[מצ'רה*]

כך שעודף אישי מעיד על מחסור כללי,
יש לי דוגמה קצת מצחיקה לזה: אני מנויה (גם) בספריה קטנה מאד שמותר להשאיל בה כמה ספרים שרוצים, ללא הגבלת כמו כמו בספריות אחרות.
וגיליתי כבר שכשאני חוזרת משם הביתה עם 4 קילו ספרים, זה אומר שלא מצאתי אפילו אחד שבאמת נדלקתי עליו ואני ממש מתלהבת להתחיל לקרוא.
(וגם בדרך הזאת יצא לי לקרוא ספרים ממש שווים.)
בחיים שלי קורה לא מעט שדברים שהיו מיותרים חוזרים להיות מועילים, וחבל לזרוק. זה "בל תשחית" האישי שלי - לא לזרוק סתם דברים שמישים.
מבינה מאד. אבל אני ממש אוהבת להעביר הלאה ולרוקן את המרחב שלי ממטען עודף.
אני חושבת על זה במושגי נדל"ן (-: כל דבר שנמצא במרחב שלי ולא צריך אותו, אני משלמת עליו ארנונה, צריכה למצוא לו מקום אכסון ולפעמים לשרת אותו קצת או הרבה (נגיד, לנקות ממנו אבק). מכיוון שהחיים נוטים להיות יותר מדי צפופי-חפצים גם ככה, אני מעדיפה שניפרד כידידים אם לא השתמשתי במשהו מלא זמן, ומוכנה לקחת את הסיכון שאולי מתישהו בעתיד אצטרך כזה ויהיה עלי להשיג מחדש. מעדיפה את זה על אגירה.
השבוע קניתי מחדש בחנות יד שניה מעיל גשם שמסרתי להם בזמנו כי לא רציתי אותו. פתאום ראיתי אותו וכן התלהבתי. היה שווה לי להשקיע עכשיו 5 שקלים בשביל החופש שהיה לי בזמנו, למסור חפץ שנחווה לי כמיותר.
(מניחה ששתי הדוגמאות נשענות על תנאי חיים מיטיבים: ספריה ללא הגבלה וחנות שמוכרת מעיל ב 5 ש"ח)

[אישה_במסע*]

מניחה ששתי הדוגמאות נשענות על תנאי חיים מיטיבים
בדיוק. מילא הכסף (למרות שיהיה לי ממש ממש חבל לבזבז המון כסף על מעיל חדש), מאיפה אני אביא מעיל חדש? החנויות הזמינות לי בצורה נוחה הן אלו במרחק הליכה, ואני בכלל לא בטוחה שראיתי בשנים האחרונות ולו מעיל אחד ששוה לקנות אותו - מעיל לאישה שמחמם, שיש בו כיסים, שלא קצר מדי, שעומד בכל התנאים הרבים שלי...

את לוקחת את הסיכון בלהשיג מחדש. את לא מתייחסת בכל לאפשרות שלא תצליחי להשיג מחדש! אצלי הבעיה היא למצוא מלכתחילה, ואני בכלל לא בטוחה שאי פעם אוכל למצוא.

למשל, בזמנו קניתי כמה נגני PM3 במחיר של עשרים שקלים. עכשיו לא מצאתי נגנים כאלו בשום מקום (אפיו באינטרנט. ניסיתי, הנגנים שיש הם אחרים, וגרועים כל כך שמעולם לא השתמשתי בהם). יש רק נגן אחר כלשהו במאתיים שקלים. אז לא היה כדאי לקנות עוד אחד?

מצד שני, קורה שמשהו שהיה נדיר פעם נהיה נגיש היום. זה גם קורה.


בזמנו, לא הייתה לי שום בעיה להותיא לרחוב את ספרי הפסיכומטרי שלי. וכשהחלטתי לגשת למבחן אמי"ר, שזה מבחן לפטור מקורסי אנגלית באוניברסיטה, ששקול לפרקי האנגלית בפסיכומטרי, מצאתי בקלות ספרים שמישהו אחר הוציא לרחוב, ולקחתי אותם לביתי. לי היה שווה המקום הפנוי שהתפנה...

מצד שני, לא זרקתי את כל המכנסיים הקצרים שלבשתי אולי קיץ אחד לפני יותר משש שנים, והם סתם תפסו לי מקום בארון. אבל לו הייתי מחפשת מכנסיים קצריפ בקיץ האחרון, כשחזרתי להתאמן ולבשתי מכנסיים קצרים, לא הייתי מוצאת מכנסיים באורך ראוי ומכותנה. הייתי נתקעת עם מכנסתונים, או עם טייץ. על לבחור את הצבע המתאים לי (שני הזוגות שהשתמשתי בהם היו בצבע כחול כהה ותכלת. הצבעים שממש לא מתאימים לי כרגע מבחינת השפעה פסיכולוגית של צבעים וריחות{{}} ) שלא לדבר על זה שהם צמודים, כי מכנסיים קצרים רחבים לבנות, זה פחות או יותר לא קיים.

אז אחרי כל כך הרבה שנים - נמצא לזה שימוש.

אני חושבת שמאגרים, יתרות, נותנים את חופש לעשות UNDO בלי לשלם על זה מחיר. אם אני רוצה לחזור לסגנון הלבוש שלי מפעם, אני יכולה לעשות את זה בלי המחיר של ללכת לחפש בגדים, ולמצוא בגדים לא מתאימים בדיוק, ומבדים מבאסים. זה מחיר גבוהה. הוא בהחלט יכול להיות גבוהה מספיק כדי שלא אלבש מה שאני באמת רוצה - כי אין לי.
החופש לחזור למי שהייתי פעם, בלי לשלם על זה מחיר - זה חופש ששווה שיהיה לי. ומותר גם לפעמים להחליט של זה אני כבר לא אחזור בנצח הקרוב - ולזרוק. אבל אפשר שלא. ולפעמים גם מאוד כדאי. זה יכול ליצור גמישות במעברים מפה לשם, וגמישות זה דבר חיובי בעיניי.

[מצ'רה*]

נוודית, האלמנו אותך עם דיבורי יתר?

[אישה_במסע*]

תנועתיות וכריעה

מה זה בעצם טווח תנועה

עוד אתמול חשבתי על תנועתיות, הגדלת טווחי תנועה, ועל ההבדל בין זה לבין מתיחות. יצא שאתמול הרגשתי את ההבדל הזה.
לפני כן הוא היה הבדל בעיקר סמנטי. "גמישות", "מתיחות" היו דברים שמדברים עליהם בעיקר נשים, בהתעמלות אומנותית, ביוגה, בריקוד.
"טווחי תנועה" זה מה שאומרים לגברים חזקים ובעלי שרירים, כשמסבירים להם למה למרות כל השרירים החזקים שלהם, הם לא מצליחים לעשות את ההנפה עם משקל גדול יותר, או לרדת לסקוואט כמו שצריך.
כי אם היו אומרים להם לשפר את הגמישות - הם לא היו מקשיבים.

אבל אתמול הרגשתי את ההבדל. טווחי תנועה זה טווחי תנועה. רציתי לעשות דיפ נכון. בפעם הקודמת חשבתי ששרירי הידיים שלי חלשים מדי, אבל מאז חיזקתי אותם. ואתמול, כשהתרכזתי, לא הרגשתי שמה משפריע לי זה חולשה. ואז, ניסיתי להיכנס לתנוחה של דיפ בלי להרים ולהחזיק את עצמי בשרירי הידיים. ולא הצלחתי, ואז מתחתי את עצמי לתנוחה, והרגשתי את המתיחה, והבנתי למה הכוונה. כשאני מזיזה את הגוף שלי, יש טווח שאליו אני יכולה להגיע. כמה רחוק אני יכולה להעביר אחורה את היד, למשל, בלי להעזר ביד השנייה.
זה קשור לגמישות, בהחלט קשור, אבל זה משהו אחר. וזה מייד הזכיר לי את הסקוואט.

כריעה

בפעם הראשונה שהחלטתי לכרוע בכוונת תחילה ובמדועות לכריעה נכונה, הייתה חסרה לי גמישות, ולא כרעתי עד הסוף. התרגול עשה את שלו והשתפרתי מאוד. וזה בעצם מה שקורה בהרחבת טווחי תנועה. אנחנו נעים בטווחים צרים מדי. אם אני מנסה לנוע בטווחים יותר רחבים מהטווח הרגיל שלי, אני ארחיב אותו בהדרגה. כמו שקרה עם הסקוואט.

ולמה נזכרתי בכריעה? כי מצאתי סוף כל סוף הסבר בנוגע לכריעה בגב ישר או עקום. יש תמונה יפה, אבל שלא עזרה לי במיוחד, פה: יציאה בכריעה (2008-10-11T16:57:18)
ויש ציטוט של הודעה של תמרוש, שעזרה לי מאוד, פה: יציאה בכריעה (2012-01-25T12:30:55)
אני מעתיקה את החלק המועיל:

• זנב החוצה! זה הכי חשוב בעצם. שעצם הזנב תבלוט החוצה ולא תתקפל פנימה. תחשבו על בעלי חיים עם זנב (סוסים, למשל) - הם תמיד מרימים את הזנב בשביל לחרבן. "הרמת" עצם הזנב החוצה-אחורה מביאה את שרירי הרצפה לתנוחה הנכונה.

כדי להמריץ את תנוחת הכריעה הנכונה, מאוד עוזר לחבוק את הברכיים עם כפות הידיים ולמשוך אותן טיפה אל הגוף. רק טיפה טיפונת, לא משהו אגרסיבי. נסו ותיווכחו: זה ממש עוזר להביא את הגוף לתנוחה של גב זקוף יותר, יותר מקום לבטן ועצם זנב לאחור.*

הקטע עם הזנב עזר לי להבין בהיגיון, איזה חלק של הגב אמור להיות ישר, ואיזה יכול וטוב שיהיה כפוף. וחביקת הברכיים גרמה לי להבין את זה בגוף. וגם להבין איך עוד אני יכולה לשפר את הגמישות שלי, ואת טווחי התנועה שלי. וגם את הגמישות. אבל יש גמישות של תנוחות סטטיות, כמו לעשות פאגט, שהיא פחות מועילה בחיים. ויש כזו של לשבת סקוואט, ואני כרגע מעדיפה לשים עליה דגש. ולו מפני שכריעה היא יכולת בסיסית שאיבדתי, ושחשוב לי לשחזר.

[בשמת_א*]

רציתי לעשות דיפ נכון
דיפ?

[אישה_במסע*]

בעברית תרגיל מקבילים. לא שם אינדיקטיבי במיוחד...
באגלית DIP:
https://en.wikipedia.org/wiki/Dip_%28exercise%29

[בשמת_א*]

אה, אני עושה תרגיל מקבילים בלי להיתלות, בחדר הכושר (באמת כדאי שאבקר שם...).

[אישה_במסע*]

בשמת, מה זה תרגיל מקבילים בלי להיתלות? לא הבנתי.

במהלך פרוייקט העריכה האישי שלי (בהמון מדורים יש קישורים שלא מובילים לשום מקום. לדפים שנמחקו, או אוחדו) אני נתקלת בכל מיני דפים מגניבים ממש. אחד מהם מעלה נושא מגניב. כושר גופני בחינוך הביתי (2006-03-14T09:42:57)

על זה שכושר גופני ש"נחשב" אלו הדברים המבאסים והמעצבנים. זה מתקשר לחיים שלי, וגם לחוסר הקבלה של הרעיון של בייבי סטפס בכושר גופני. התחזקתי מאוד בארבעת החודשים האחרונים כשעיקר הפעילות הגופנית שלי הייתה בפרקי זמן קצרים מאוד, פחות מעשר דקות ולפעמים פחות מחמש דקות. לא נתקלתי ברעיון של זה בכלל עד שהגעתי לקרוספיט באינטרנט. לא מלמדים את זה, לא סופרים את זה, בטח שלא מעודדים את זה. איזה בזבוז!
היחס הזה דומה לייחס לפעילות גופנית כחלק מהחיים. גם היא לא נחשבת.
יוצא שנחשב רק מה שבמסגרת. מה שמוכתר תחת הכותרת של "פעילות גופנית" ולרוב מאוס, נעשה במסגרת, ומתוך תחושת חובה.

תזכירו לי, מי בדיוק יצר את הדפוסים המבאסים האלו, ובשביל מה? לא ברור שכולם מפסידים מזה?

[בשמת_א*]

מה זה תרגיל מקבילים בלי להיתלות? לא הבנתי.
זה על מכשיר כזה, שעולים עליו עם הברכיים, משאירים את הידיים על המקבילים, לאט לאט המכשיר יורד וכשהזרועות ב-90 מעלות, את דוחפת את עצמך למעלה בחזרה. כך שוב ושוב.
לחלשלושות-זרועות כמוני (-:

וגם לחוסר הקבלה של הרעיון של בייבי סטפס בכושר גופני. התחזקתי מאוד בארבעת החודשים האחרונים כשעיקר הפעילות הגופנית שלי הייתה בפרקי זמן קצרים מאוד, פחות מעשר דקות ולפעמים פחות מחמש דקות. לא נתקלתי ברעיון של זה בכלל עד שהגעתי לקרוספיט באינטרנט. לא מלמדים את זה, לא סופרים את זה, בטח שלא מעודדים את זה. איזה בזבוז!
מעניין מה שאת אומרת.
אני כל הזמן נתקלת ברעיונות האלה.
למשל נתקלתי ברעיון של בייבי סטפס בכושר גופני במאמר של איזה סיני או יפני שהסביר איפה הטעות של בני תרבות המערב - שהם חושבים שצריך ישר להתחיל בהרגל של שעה ביום, ובאמת למי יש זמן לזה. הוא מסביר שלא ככה מתחילים. מתחילים בשמונה שניות או משהו כזה, ומזה בונים הרגל (לא הצלחתי בשום אופן למצוא את זה באינטרנט )-: ).
ולמשל אני כל הזמן נתקלת בהמלצות על פעילות גופנית בפרצים קצרים (אצל ד"ר מרקולה ועוד).

אפילו כתבתי על זה רשימה באתר שלי ממש לאחרונה

והשבוע?
חזרתי לרוץ!

בדיוק כתוצאה משטיפת המוח החיובית של הרעיונות האלה במשך כמה שנים (-: יישמתי את זה ביוגה (התחלתי בתנוחת המחרשה במשך 17 שניות) ובעוד ועוד דברים ועכשיו הבשלתי לחזור למשהו שעשיתי כל ילדותי ונערותי - פשוט לפרוץ בריצה קצרה מהירה!
כרגע - תחרות ריצה עם הילדים שלי בעלייה ליד הבית, אחרי שעברנו את כל המכשירים בגן הכושר (-: (ברור שהם מנצחים P-: וברור שאני לא מצליחה אפילו לסיים את העלייה וגם לא לעשות יותר מפעם אחת, אבל אנחנו בבייבי סטפס, לא?).

ההתחלה: שלוש פעמים בשבוע, ריצה חד פעמית.

[אישה_במסע*]

בשמת
ההודעה שלך קצרה כל כך, והיא מכילה כמות ענקית של חומר למחשבה, כזו שתספיק לכמה וכמה דפים. וכאילו שזה לא מספיק, הלכתי לאתר שלך כשקישרת לפוסט שלך, וראיתי שקראתי אותו, אבל בדקתי שאין פוסטים חדשים, אז קראתי עוד פוסט שלך. אני מקווה לא לאבד אף קצה חוט של מחשבה, כי ברור לי מרא שאלו נושאים שווים מאוד שחבל לשכוח.

אחיל מההתחלה - תיאור מילולי של תרגילים פיזיים.
זה פשוט לא עובד. קראתי לא מעט תיאורים כאלו, ובעיקרון אני אדם מילולי מאוד. אבל זה לא עובד. לא תיאורים של איזה שריר אמור להתאמץ, ואפילו לא תיאור של תרגיל. תמונה עובדת טוב בהרבה, ובמקום לתת שם של שריר עדיף בהרבה לתאר (ולתת תמונה! מילים עובדות כשהן משמשות סמן לתמונה מחשבתית משותפת) איזה תרגיל מפעיל אותו.
כך לא הבנתי את כל ההנחיות לכריעה נכונה, עד שתמרוש רשמה איפשהו תנועה ת, שמפעילה שרירים ויוצרת הרגשה.
תיארת תרגיל. ניסיתי להשוות אותו לתרגיל שאני עושה, וגיליתי שאני לא באמת מבינה מה את עושה.

למשל, המכשיר יורד ל-90 מעלות. אני -לא. כמו שאמרתי, חסר לי גמישות בשביל זה. ולמה זה לחלשלושות זרועות? זה אמור להגיד שהתרגיל קל יותר. אבל מה בו קל יותר?
בקיצור, מה שקשור לספורט עדיף להרפות מעודף המילוליות והתחיל לחשוב יותר עם הגוף, כי יש לו שפה משלו.

[ציל_צול*]

אני ממליצה בחום לכל מי שיכולה - ללכת לראות בקולנוע את הסרט מיסטר גאגא, על אוהד נהרין.
מעבר לדמותו המרתקת, השיח שהסרט הזה מנהל על תנועה הוא עוצר נשימה. יצאתי, באמת, בלי נשימה. לא יכולתי לדבר וקיוויתי שאיש לא ידבר אלי הרבבבה זמן.
כמו שהרגשתי בסרט "פינה". כאילו מישהו יצר קולנוע שעבר דרך כל שכבות המילים שלי ונגע ישר בגוף.
יש רקדנים שיודעים לדבר בלי להעביר את התחושה שהם מדברים במילים. הם משתמשים במילים, אבל זה נקלט כמו תנועה.
אני מניחה פה משאלה לדעת פעם מתישהו לדבר ככה את התנועה שלי.
<מתחבר אליך, אישה במסע, ולהערתך האחרונה>

[אישה_במסע*]

נושא אחר: תנועות מורכבות, טבעיות, עדיפות על תרגילים מלאכותיים. זה מתקשר לכל מה שתמרוש כתבה בדף על כושר בחינוך ביתי.
וזה מתקשר גם לבית ספריות הוטבעה בספורט, ואפילו בגני השעשועים.

אני עושה מתח ודיפ בגן שעשועים שיש בו כל מיני מתקנים. מתקני מתח שמתאימים לילדים בגילאים שונים - מגיל שלוש ממש, יש שישה גבהים שונים. יש מקבילים, יש מעיין סולמות תלויי באוויר - למעבר בהתלות על הידיים. חוץ מכל העושר הזה יש מכשיר כפיפות בטן ממתכת. הוא קר, קשה, לא נוח, חסר תועלת. לא יצא לי לראות אנשים שמתמשים בו למטרתו המקורית, אבל לי יצא להשתמש בו - לקפוץ עליו, ולשים עליו את הידיים כשאני עושה שכיבות סמיכה.
זה גן שעשועי היחידי בעיר שיש בו מתקנים כאלו. אני יודעת על שני מקומות שיש בהם "מתקני כושר". כלומר, מכשירים שמפעילים שריר מסויים בלבד, ושיש בהם דרך אחת אפשרית בלבד להשתמש בהם. אני מוצאת את גני הכושר האלו מאוד בית ספריים ומגבילים.

כשאני עושה תנועה טבעית כלשהי, כמו שכיבות סמיכה (כן, אחרי מחשבה קטלגתי אותה כתנועה טבעית), מתח, דיפ, כריעה, או אפילו ריצה או קפיצה (כאן ניתן להוסיף עוד רשימה ארוכה של תנועות טבעיות) אני מפעילה כל מיני שרירים. השריר שאני ארגיש יותר מכל יהיה השריר החלש יותר. כך, אם אני חוזרת על אותה תנועה אני ארגיש שרירים שונים, לפי מידת החוזק שלהם.
זה מאפשר איזון שנוצר באופן טבעי. איזון שאין בכל מיני תנועות מלאכותיות שמפעילות שריר מסויים בלבד.

כך, אם אני עושה מתח, אני מפעילה שרירי ידיים, גב ובטן. באופן טבעי. מי היה מאמין שכדי לטפס על ענף של עץ (שזו השאיפה שלי. להצליח להיתפס בענף שגבוהה קצת יותר ממני, ולהניף את עצמי כך שאוכל לשבת על הענף הזה) אני צריכה לחזק את שרירי הבטן?

תנועות טבעיות גם מפתחות קואורדינציה, גמישות, כוח, ועוד כל מיני דברים שאני בטח לא יודעת עליהם. לכן, הן עדיפות מהותית על תרגילי חדר-כושר שמחזקים שריר מסויים בלבד.

לנוכח המציאות הזו, זה אירוני במיוחד שדווקא התרגילים הטובים האלו, "לא נחשבים" מנקודת המבט הקונבנציאונלית.
מה שנחשב זה רק מה שקל ונוח למדוד. נניח, אם אני יוצאת להליכה, ובאמצע מתחשק לי לרוץ, אז אני רצה פרק זמן קצר - כל עוד בא לי - ואז ממשיכה בהליכה - זה ממש מוצלח. ספרינטים קצרים הוכחו כמשפרים יכולות יותר מריצה במהירות קטנה לאורך זמן. אבל הריצה במהירות קצרה לאורך זמן היא-היא הפעילות הגופנית הקונבנציאונלית. היא גם זו שנחשבת, שאותה מודדים בסקרים של פעילות גופנית, שעליה ממליצים ואותה מלמדים מדריכי כושר למיניהם. זו בין היתר, פעילות לא ממש טבעית שיש בה כמות פציעות גדולה, שמתבצעת לרוב בנעלי ריצה עם הגבהה לא טבעית שמגדילה את כמות הפציעות, ובסך הכל, זו דרך לא יעילה לפתח כושר גופני.

אבל זה קל למדידה. זה נכון גם לגבי פעילויות אחרות. כמו שרשמה תמרוש - איך מדידה משפרת את הכושר הגופני? ילד שקפץ ומדדו כמה גבוהה הו אקפץ שיפר את הכושר שלו יותר מזה שלא מדד? אז למה לעודד תחרותיות?

כשאני מתבונת על זה, אני רואה כמה מה שאפשר למדוד - נחשב, ומה שלא - לא. למרות שהדברים הלא מדידים מוצלחים בהרבה! ילדים שמשחקים בבלון רצים, קופצים, מזיזים את כל גופם. ילד שרץ בקצב פחות או יותר קבוע, כמו שאמורים לעשות, מפעיל פחות שרירים בצורה יותר מוצלחת. אבל זה "נחשב". זה ממש מזכיר לי הנקה מול תמ"ל - הנקה מוצלחת בהרבה, אבל אין איך למדוד אותה

וכאן אני גולשת לנושא הבא - תחרותיות

[בשמת_א*]

חוץ מכל העושר הזה יש מכשיר כפיפות בטן ממתכת. הוא קר, קשה, לא נוח, חסר תועלת
אכן מזעזע. אנחנו לא נוגעים בו.

אנחנו לא מודדים.
זה ישעמם אותי למוות. ואני עושה רק פעילות גופנית כיפית.

[בשמת_א*]

יש מקבילים, יש מעיין סולמות תלויי באוויר - למעבר בהתלות על הידיים
את אלה סילקו מגני השעשועים בסביבה, לצערי הרב )-: והמתח שיש לנו פה למטה, נמוך מאוד. בתי ואני צריכות להתלות עליו תוך קיפול הרגליים בצורה לא נוחה.

[אישה_במסע*]

כאן, בבאופן, יש לפעמים אווירה נגד תחרותיות. תגובת-נגד לדחיפה המוגזמת בעליל לתחרותיות, ולשיפוט המתמיד והביקורתי.

אני חושבת שיש תחרותיות טבעית וטובה. אני חושבת שהלחץ החברתי המתמיד משפיע על כולנו, ולא לטובה, ומקשה למצוא את האיזון הרצוי כל כך.
אני מוצאת שכייף לי לראות את ההתקדמות שלי לאורך זמן, איך עכשיו אני יכולה משמעותית יותר משיכולתי לפני ארבעה חודשים. זה כייף! ולא בטוח שיכולתי לעשות זאת לולא ההנחה הקרוספיטית שצריך למדוד הכל. תחרותיות זה כייף, אתגרים זה כייף, להתקדם זה כייף.
מהצד השני, אחרי כמה זמן הרגשתי שקיבלתי מנת יתר של תחרותיות. שהמדידה של הכל כל הזמן מעיבה על ההנאה הפשוטה של הפעילות. מישהו רשם פעם זמה הכייף אם לא מודדים. אני לא מסכימה - אם הכייף היחידי הוא המדידה, אז משהו השתבש פה.

נקודה חשובה אחרת היא מה למדוד. אף בחירה היא לא נייטרלית, ואני חושבת שכדאי לחשוב על ההשלכות שלה. אני עושה את הפעילות הגופנית שלי לבד, מודדת בעצמי ו"מתחרה" מול עצמי בלבד, ועדיין, יש השלכות מערכתיות לבחירה מה למדוד.

בחירה למדוד דווקא את מימד הזמן, ולא האיכות, גוררת כל מיני השלכות, חלקן מאוד מפוקפקות. מדידה של זמן מעודדת לעשות תרגילים בטכניקה לא נכונה, בשביל המהירות. או פשוט לעשות אותם מהר כשבעצם המהירות מעלימה חלק גדול מהמאץ - מהתרגיל. כשיותר נכון לרדת ולעלות בשליטה מלאה, לאט. מהירות גם מעודדת לעשות תרגיל לא עד הסוף. לחפף.

גם מדידה של כמה משקל מישהו יכול להרים היא כזו. איך מודדים? לפי משקל? לפי פרופורציה למשקל הגוף? כל מדידה כזו משפיעה על השיפוט, על המטרה, על האידיאל אליו יש לשאוף.

משום מה, לא יצא לי כמעט לראות מדידה של כמה פעמים מצליחים לעשות תרגיל מסויים ברצף, כשעושים אותו לאט ונכון.

מה ההשפעה המערכתית של זה? למה אין המדידה הזו? כי מניחים שאנשים מנסים לתחמן את המערכת, ולא לעשות את התרגיל כמו שצריך? יכול להיות. אבל זה נובע ישירות מהששיפוטיות והתחרותיות. מזה שיש מבחנים, יש רף, אם את לא מצליחה מספיק - את לא בסדר. או שאת מקבלת נכשל בבגרות בספורט. איזה רעיון מטופש זה!

לא רק שהוא גורם לילדים ונוער לא לאהוב ספורט - הוא מלמד לתחמן. רק אחרי הצבא גיליתי איך עושים שכיבת סמיכה נכון, וכמה זה שונה מבית הספר. וכמה שונים היו שיעורי הספורט בחטיבה ובתיכון - עם מורות רבות ושונות - משיעורי הספורט ביסודי, עם מורה אחד מוצלח מאוד מאוד. שם - בעיקר שיחקנו. שם נהננו, שם כמעט תמיד כמעט כל הילדים רצו להשתתף בשיעור.
בשיעורים כאלו עשינו הרבה יותר ספורט מבחטיבה ותיכון, עם כל המדידות והתרגילים וההכנה לבגרות.

מדידה נוטה לגרום למה שלא נמדד - לא להחשב. וזו בעיה. אפשר לאזן את זה בכל מיני דרכים. אבל כדאי מאוד להיות מודעים לכך, וחשוב מאוד לדעתי להשאיר את התחרות משנית. שההנאה במשחקים תהיה חשובה מהניצחון, שהרצון לנצח לא יגרום לרמאות. ברגע שמישהו מרמה כדי לנצח, זה מראה שהמסרים שיש משובשים. שסדר העדיפויות לקויי.

באופן כללי, אני תוהה איך לתת מקום לתחרותיות הטבעית, שקיימת, אבל לאזן את המסרים של החברה. תחרותיות בספורט עלולה בקלות לגרור אנשים לפגיעה, לפעילויות עד כדי פציעה. דחיקה עד קצה גבולות היכולת וחוסר הקשבה לגוף. איך ליצור תחרות בלי שיפוט לחומרה של המפסידים.

לי אישית אין רעיונות מוצלחים במיוחד. אני מתחרה בעצמי, ו(לא) שופטת את עצמי. אבל פעילות קבוצתית - ורוב האנשים מעדיפים פעילות קבוצתית - נוטה ליצור אלמנטים תחרותיים גם בלי עידוד מפורש לכך.
יש רשימה ארוכה של דברים שאני יודעת שלא כדאי לעשות. אבל מה כן לעשות? מישהי יודעת? בשיעורי ספורט מהיסדי אני זוכרת לטובה ממש איך היינו משחקים, והייתי נהנת מאוד מהמשחק. הייתה תחרות של קבוצה מול קבוצה, אבל ההנאה והרצון לנצח היו משניים. הם היו התירוץ למשחק, והמשחק היה מהנה.
אני לא חוויתי חוויה כזו מבית הספר היסודי! שיחקנו במלך השבויים בהפסקות ומחניים ושני דגלים בשיעורי ספורט. ומאז, אני לא זוכרת תחרות מהנה. איך יוצרים תחרות כזו?

[אישה_במסע*]

את אלה סילקו מגני השעשועים בסביבה,
כשהייתי ילדה היו מכשירים כאלו בהמון מקומות. את גני השעשועים שהיו פעם החליפו באחרים. עם מגלשות הפלסטיק מלאות החשמל הסטטי המעצבן (אבל הן מתאימות להתחבא מפני הגשם!). ואת הסולמות סילקו. החליפו אותן אצלנו ב"גני כושר" עם מכשירים שאי אפשר בהן לעשות כמעט שום דבר.
כמו שהחליפו את החול בפלסטיק. היה פה דף שמסביר שהפלסטיק הזה מסרטן. אם אני שוכבת עליו, אני מרגישה את הסרחון.

[ציל_צול*]

אני ממליצה בחום לכל מי שיכולה - ללכת לראות בקולנוע את הסרט מיסטר גאגא, על אוהד נהרין.
מעבר לדמותו המרתקת, השיח שהסרט הזה מנהל על תנועה הוא עוצר נשימה. יצאתי, באמת, בלי נשימה. לא יכולתי לדבר וקיוויתי שאיש לא ידבר אלי הרבבבה זמן.
כמו שהרגשתי בסרט "פינה". כאילו מישהו יצר קולנוע שעבר דרך כל שכבות המילים שלי ונגע ישר בגוף.
יש רקדנים שיודעים לדבר בלי להעביר את התחושה שהם מדברים במילים. הם משתמשים במילים, אבל זה נקלט כמו תנועה.
אני מניחה פה משאלה לדעת פעם מתישהו לדבר ככה את התנועה שלי.

ומכאן אני זזה למשאלה אחרת - לחזור ולספר כאן שוב על קורותיי כרוקדת.
זיכרון קטן - סיפרתי למישהו בסביבתי על הריקודים והוא שאל אם אני רקדנית. עניתי שלא, אני פשוט רוקדת.
ואני מוצאת שזה מבחין בין שני דברים באופן שהופך את התנועה הזו המסוימת של הריקוד למשהו קליל ונטול רצינות או כישורים מיוחדים.

[ציל_צול*]

אחד הדברים שאני אשמח לעשות זה לרקוד בלי מוסיקה.
לפני כמה ימים למדתי שיש ממש פרקטיקה כזו, של אנשים שנפגשים בשביל לרקוד ללא מוסיקה.
מההתנסות שלי בדבר הזה בעבר, אני יכולה להניח שהמוסיקה נמצאת בראש. כלומר, היא שם, רק לא שומעים אותה בצוותא.
אני רוצה להתנסות בתנועה שבה אין מוסיקה בכלל, גם לא בראש. חיבור עמוק יותר את הגוף הנע.
אני משערת שלא כל התנועה תיראה מבחוץ כמו ריקוד. אולי חלק יהיה משהו שדומה להתעמלות או משהו אחר.

לפעמים אני מרגישה שאני במסע לתוך נבכי הגוף שלי, ממש לתוך הרמה התאית שלו.

[ציל_צול*]

הבציר המשובח של ספוטיפיי על הבוקר
https://www.youtube.com/watch?v=3JZ4pnNtyxQ

והשני, שיגרום למרכזי שלי לבוא בריצה מכל מקום בבית כדי לרקוד איתי ולצווח ביחד את הפזמון
https://www.youtube.com/watch?v=6JCLY0Rlx6Q

אז מה אם שניהם כבר היו כאן בדף? עוד לא נס ליחם, לדעתי, בעיקר בפול ווליום.

אחותי היתה קצת המומה לשמוע שבבוקר אחרי שכולם יוצאים אני שמה מוסיקה ורוקדת עם עצמי.
חשבתי לעצמי שוואלה, זה באמת קצת מוזר, אבל מה זה כיף, שאף אחד לא מסתכל...

[בשמת_א*]

למה מוזר? זה מה שמוזר לי... שזה נראה לה מוזר... P-:

[ציל_צול*]

אחותי היתה בצבא לפני מאה שנה מאבחנת פסיכוטכנית. שם לימדו אותם לתת נקודות רעות למי שענה חיובית על השאלה - האם הלכת לסרט לבד
זו נחשבה התנהגות בעייתית ואנטי חברתית או משו כזה.
נחשי את תגובתה כשהיא גילתה שזה הבילוי החביב עלי (היה פעם, כשעבדתי בסינמטק ירושלים)

[ציל_צול*]

עובדה בלתי ניתנת לערעור - הרבה הרבה הרבה יותר כיף לרקוד כשהאגן מתוקן וכבר לא עקום.
יו, איזו הקלה זו. תודה לאלוהיי האוסטאופטים ותודה לגברת מיוחדת מאוד שנתנה לי את הטיפול הזה במתנה.
כשאני חושבת על זה, ואחרי שירדתי עליה שהיא לא מטפלת בעצמה, גיליתי ששתינו סחבנו בעיות בלי לטפל בהן בדיוק שש שנים!
משונה שהיא לא עלתה על זה ולא ירדה עלי בחזרה. במקום זה נתנה לי מתנה מתוקה.
אח, חיים אחרים. לנוע כאשר הגוף משוחרר באמת. אי אפשר להסביר אם לא עברתם את זה בעצמכם.

[ציל_צול*]

אני אוהבת לרקוד עם אנשים. לרקוד לבד אני יכולה גם בבית, ובחוץ זה בעיקר משנה את האווירה והוייב, אבל זה לא כזה ביג דיל בשבילי. לרקוד עם אנשים, ממש ממש, זה משהו שאני לא יכולה לעשות בעצמי.
היום בדרך לריקודים שקעתי במחשבה מפותלת על מגע עם זרים ועל רשות והסכמה. איך בעצם יודעים שמישהו רוצה לרקוד איתי או שהוא רוצה לרקוד איתי כמו שאני רוצה ולא במקרה אחרת?
והבנתי שחלק ניכר מהזמן של הריקוד הוא בעצם שיחה בלי מילים שהיא כמעט משא ומתן.

המורה שלי בלונדון, קאת'י ראיין, אומרת לנו תמיד - תציעו. מה הכי גרוע שיכול לקרות? תקבלו דחייה.
ואני אומרת, ולא משום שיש לי איזושהי בעיה עם דחייה (התרגלתי כבר וזה לא מכאיב יותר) - בגישה הזו חסר החלק של המשפט שאומר - תבדקו קודם מה שלום האדם שאתם מציעים לו, במקום לבנות על זה שהוא ידע ויצליח לדחות מה שלא מתאים לו.

אז היום הייתי רגישה לזה במיוחד. איך מתנהל הדיאלוג הזה? מה אומרים הגופים שלנו אחד לשני בלי מילים?
וראיתי שאני פשוט בלמידה עם ערך עצום בנושא הזה.
אושר גדול. באמת.

ועוד מהריקודים, הפעם בנימה אחרת לגמרי - הגיע איזה זוג של בחור ובחורה, כנראה רקדנים מקצועיים או כמעט.
כל הערב הם לא זזו. בהו ברוקדים וקצת עמדו ואז ישבו. לא ממש מצאו את מקומם.
בסוף ממש הם נעמדו והציגו לנו. היא קפצה עליו, הוא הניף אותה, ממש סירק זה סוליי. בין הנפה מטורפת אחת לשנייה הם עמדו ממש בחוסר נוע.
חשבתי לעצמי - חברים, באתם עד לכאן, למקום כל כך חופשי ופתוח, מה לכם לעשות את מה שאתם עושים במקום אחר? לא חראם?
ועוד חשבתי לי שזה מאפיין הרבה אנשים שרוקדים באופן מקצועי ורגילים לקבל משוב נלהב על הריקוד המהוקצע שלהם. שהם מתקשים מאוד פשוט לנוע באופן חופשי, שהוא לעתים מגוכח או מכוער או סתמי. הכל חייב לעמוד באיזה סטנדרט.
ולמה חשבתי את זה? כי גם אני הייתי כזאת ואני באה ממשפחה כזאת ועד היום בני משפחה שלי תוהים אם אני לא במקרה מהשכן. אני מאחלת להם בכל לבי לנוע מזה הלאה. איזה שחרור, רק לשחרור של האגן מכלאו הוא יכול להשתוות.

[בשמת_א*]

שם לימדו אותם לתת נקודות רעות למי שענה חיובית על השאלה - האם הלכת לסרט לבד
אוי איזה - - - - - (צונזר).

לגבי הריקוד, יש אנשים שצריכים ללמוד פשוט ליהנות. פשוט להיות.
(פתאום נזכרתי שבמסגרת המיילים שהייתי שולחת לרשימת הדיוור שלי למשתתפי סדנאות "סדר ואירגון בבית ובחיים" יזמתי פעם אתגר של ריקוד טוויסט כל יום, שתי דקות ו-13 שניות או משהו כזה, לשים את Let's Twist Again ביוטיוב ולרקוד (לבד, או עם הילדים, איך שמתחשק).

[ציל_צול*]

אוי איזה - - - - - (צונזר)
בינתיים קיבלתי הסבר מעמיק ממישהי אחרת שהיתה מאבחנת כזו בצבא והבנתי שזה כנראה לא בדיוק עבד ככה והיה רק אינדיקטור כזה שסימל משהו בתוך ים שלם של מידע. זה לא שכל מי שהלך לראות סרטים לבד נחמד מייד בעייתי. יש מצב שאחותי האהובה ערבבה לתוך השיחה הזו את השיפוט שלה עצמה כלפי ההתנהגות שלי

יש אנשים שצריכים ללמוד פשוט ליהנות. פשוט להיות.
לא סתם, אלא עוד בתוך הגוף של עצמם!
@} @} @}

[ציל_צול*]

ולאור הדברים הללו, אני מניחה כאן את הסרט המצוין של ה BBC על התפתחות המחול המודרני
בתקווה שניתן לצפות בו גם מחוץ לאנגליה.
זה סרט ממש משובח בכלל, ובמיוחד למי שאוהב מחול מודרני. 90 דקות ללא תרגום, אבל לא חובה להבין הכל ברמה המילולית.

מאוד ברור שם מה קורה כאשר אנשים רוצים לעבור ממצב שבו תנועה מביעה משהו למצב שבו הם פשוט חוגגים את היכולת של הגוף לנוע.
ועוד מעניין במיוחד לראות את המעגל הבא - מישהו מוכשר מאוד רוקד בבית סםר מסוים, אחר כך הוא מרגיש שהוא חייב להשמיע את הקול הפרטי שלו ושזה פשוט לא אפשרי בתוך ההנחייה של מישהו אחר, הוא פותח בית ספר משלו כדי להשמיע את הקול שלו ובתוך זה גורם לאחרים לא להשמיע בפועל את קולם, עד שמישהו מהם לא יכול יותר ופותח בית ספר משלו, וכך הלאה.

אז מצד אחד, יש אינסוף אפשרויות שגלומות בלמידה שיטתית של רעיונות ובעיקר של טכניקה. ומצד שני, טוב, זה די ברור מה הצד השני
יש ערך מיוחד בתנועה, תרתי משמע, שצומחת על רקע של התנגדות. אבל לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה לתנועה לולא ההתנגדות, לו היה פשוט מותר לה להיות. וליהנות

ובכלל, איזה נפח מתוך כלל התנועה שלנו בחיים (בגוף אבל גם כמהלך של חיים) נוצר על רקע דחייה והתנגדות של תנועות אחרות? ואיך היו נראים חיינו אם מידת ההתנגדות הזו היתה יורדת באופן דרמטי?
חוטים פילוסופיים לשעת צהריים מאוחרת זו.

[בשמת_א*]

לא, ציל, זה אומר שהסרט נגיש בתוך UK בלבד.

מעניין מה שאת אומרת על ההתנגדות. איזה מזל שאני לא מקצוענית בשום סוג של תנועה. אני טועמת מכל מה שמדבר אלי ולא מחוייבת לכלום.

[ציל_צול*]

אוי, איזה באסה. אולי אני אמצא דרך אחרת לחבר אליו.
חשדתי בכך...

איזה מזל שאני לא מקצוענית בשום סוג של תנועה
אבל בטח יש דברים אחרים שבהם את מקצוענית
זו בטח תחושה דומה...

אני טועמת מכל מה שמדבר אלי ולא מחוייבת לכלום.
כנ"ל