אליס מילר

אנונימי

פסיכותרפיסטית שעסקה בהשפעת כפייה הורית על נוירוזות ופסיכוזות בהמשך החיים. רק אחד מספריה יצא לאור בעברית: "הדרמה של הילד המחונן", אבל כולם מומלצים.

מאמרים וראיונות:

תרמו: דוד רובנר, יונת שרון.

ראו: חינוך ביתי חופשי דוד רובנר (11.07.2001 14:12).
לכל מי שמדבר/ת על חינוך ביתי לא חופשי אני מציע לעיין בספר לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות מאת אליס מילר (במקור: FOR YOUR OWN GOOD -- Hidden Cruelty in Child Rearing and the Roots of Violence / Alice Miller). להלן שני קטעים בתרגומי לשפה העברית, מתוך ההקדמה לספר ומאחד הפרקים -- לנוחיותכם:

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצרכיהם, ריגשותיהם, ויחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו". מתוך הההקדמה למהדורה האמריקאית

"בניגוד לאמונות המקובלות בדרך כלל ולאימתם של הפדגוגים, אינני יכולה ליחס משמעות חיובית כלשהי למילה פדגוגיה. אני רואה אותה כהגנה עצמית מצידם של המבוגרים, כמניפולציה הנגזרת מהעדר חופש ומחוסר הביטחון שלהם, אשר ללא ספק אני יכולה להבין אם כי אינני יכולה להתעלם מהסכנות הטמונות בה. אני יכולה גם להבין מדוע עבריינים נשלחים לכלא, אולם אינני יכולה לראות כיצד שלילת החופש והחיים בבית-הסוהר, המכוונים בשלמותם לקונפורמיות, ציות וקבלת מרות וכניעה, יכולים באמת לתרום לשיפור, למשל, התפתחותו של האסיר. ישנו במילה פדגוגיה רמז למטרות מסויימות שהחניך/ה אמור/ה להשיג -- וזה מגביל את האפשרויות של התפתחותם מלכתחילה. אך דחייה כנה של כל צורות המניפולציה ושל הרעיון לקבוע יעדים, אין פירושה שפשוט עוזבים את הילדים לגורלם. כי ילדים זקוקים למידה גדולה של תמיכה ריגשית וגופנית מהמבוגר. תמיכה זו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים אם ברצוננו שיפתחו את מלוא הפוטנציאל שלהם:

כבוד לילד.
כבוד לזכויותיו.
סובלנות לריגשותיו.
נכונות ללמוד מהתנהגותו: (א) אודות טבעו של הילד כיחיד; (ב) אודות הילד שבהורים עצמם; (ג) אודות טבעם של החיים הריגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד מאשר אצל המבוגר בגלל שהילד מסוגל לחוות את ריגשותיו בעוצמה הרבה יותר גדולה ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות התנכרות מאשר המבוגר."

"פדגוגיה ממלאה את צרכי ההורים, לא את צרכי הילדים" מתוך הפרק "האם קיימת פדגוגיה בלתי-מזיקה?", ע' 100
מצוטט ב-A NEW LOOK AT SCHOOLS, Daniel Greenberg, Sudbury Valley School Press,1992, p. 113}

בעקבות הכאת ילדים

[. . .]
". . . אף על פי שאנשים נוטים להבדיל בין "להרביץ" ו"להכות" ילד, בזמן שרואים את הראשון כאמצעי פחות חמור מאשר האחרון, הקו בין שניהם הוא קו דק. זה עתה שמעתי את הדיווח בתחנת רדיו אמריקאית על אדם -- חבר בכת נוצרית פונדמנטליסטית בווירגיניה המערבית – אשר "הרביץ" לבנו במשך שעתיים. הילד הקטן מת כתוצאה מכך. אולם למרות שהרבצה היא צורה יותר עדינה של אלימות גופנית, הכאב הנפשי וההשפלה והצורך לדכא את הרגשות האלה הוא אותו הצורך כמו במקרה של הענשה יותר חמורה.

יתכן שרובנו שייכים לקטגוריה של "אנשים הגונים שפעם היכו אותם", היות ויחס כזה לילדים היה דבר מובן מאליו בדורות הקודמים. איך שלא יהיה, במידה מסויימת אפשר למנות אותנו בין הניצולים של ה"פדגוגיה רעילה". עדיין, זה היה פשוט שקרי להסיק מעובדה זו של השרדות, שחינוכנו לא גרם לנו כל נזק, באותה מידה כמו שהיה שיקרי לטעון שמלחמה גרעינית מוגבלת היתה בלתי מזיקה בגלל שחלק מהאנושות היה נותר בחיים כאשר היא הייתה מסתיימת. מלבד הגישה כלפי קורבנות המלחמה הגרעינית שראייה זו מעלה, והמקלה ראש באשמה, היא גם איננה מצליחהלקחת בחשבון את השאלה של מה הן התוצאות שלאחר מעשה שהיה על ניצולי הסיכסוך הגרעיני להתמודד עימן, המצב דומה ל"פדגוגיה רעילה", כי למרות שאנחנו כניצולים מהשפלות ילדות חמורות, משלימים עם זה בקלות, לא הורגים את עצמנו ואת אחרים, איננו מכורים לסמים או איננו פושעים, ואנחנו ברי-מזל שאיננו מעבירים הלאה את הדברים האבסורדים מתקופת ילדותנו לילדינו כך שיהפכו לפסיכוטיים, עדיין אנחנו יכולים לתפקד כנשאים של דלקות מסוכנות. אנחנו נמשיך להדביק את הדור הבא עם הנגיף של ה"פדגוגיה רעילה" כל עוד נטען שסוג זה של חינוך הוא בלתי מזיק. זה פה שאנחנו חווים את התוצאות שלאחר מעשה של הישרדותנו, היות ואנחנו יכולים להתגונן מרעל רק אם הוא מסומן בתווית בבירור ככזה, לא אם הוא מעורב, במקרה שהוא היה, עם גלידה שמתפרסמת "לטובתך". ילדינו ימצאו את עצמם מחוסרי אונים בהתמודדותם עם תווית כזאת. כאשר אנשים אשר הוכו או הרביצו להם כילדים מנסים להמעיט בחשיבותן של התוצאות על ידי כך שהם מעמידים את עצמם כדוגמה, ואף טוענים שזה היה טוב עבורם, הם בהכרח תורמים להמשכה של האכזריות בעולם על ידי סירובם זה להתיחס לטרגדיות מתקופת ילדותם ברצינות. על ידי נקיטת עמדה זו, ילדיהם, תלמידיהם, והסטודנטים שלהם בתורם יכו את ילדיהם, ויזכירו לטובה כסמכויות את הוריהם, מוריהם, והפרופסורים שלהם. האם אין התוצאות של להיות ילד מוכה מוצאות את ביטויין הטראגי ביותר בסוג זה של גישה?
[. . .]

[מתוך ההקדמה למהדורה האמריקאית, נובמבר 1982, אליס מילר, "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", ע' vii, ש' 1982 -- הדגשים שלי.- ד.ר.]

ראו גם: סכנות בחינוך ביתי

סוג של טיעון מעגלי.
למה הכאת ילדים זה דבר רע ? כי הקורבנות מצדיקים זאת ומעבירים את זה הלאה.
לדוגמא :
"כאשר אנשים אשר ניתן להם חופש בחירה כילדים מנסים להמעיט בחשיבותן של התוצאות על ידי כך שהם מעמידים את עצמם כדוגמה, ואף טוענים שזה היה טוב עבורם, הם בהכרח תורמים להמשכה של האכזריות בעולם על ידי סירובם זה להתיחס לטרגדיות מתקופת ילדותם ברצינות. על ידי נקיטת עמדה זו, ילדיהם, תלמידיהם, והסטודנטים שלהם בתורם יתנו חופש בחירה לילדיהם, ויזכירו לטובה כסמכויות את הוריהם, מוריהם, והפרופסורים שלהם. האם אין התוצאות של חופש בחירה לילדים מוצאות את ביטויין הטראגי ביותר בסוג זה של גישה?"

הד, זה לא הטיעון שלה נגד הכאה, אלא סתירת טיעון מקובל בעד הכאה: "אנשים שהוכו כילדים דוגלים בהכאת ילדים, ומכאן שזה לא דבר רע". מומלץ לקרוא דברים שהיא כתבה (למשל באתר http://www.naturalchild.com/[po]alice miller[/po]) בשביל לקבל מושג על הנזקים העמוקים של הכאת ילדים.

למה הכול תמיד באנגלית? אין תרגום של משהו?

הספר "הדרמה של הילד המחונן" יצא בעברית, אבל תאמיני לי שיותר קל לקרוא את המאמרים באנגלית.

לא ניסיתי לקרוא את המאמרים באנגלית, אבל דווקא "הדרמה של הילד המחונן" נחווה לי בזמנו כקריא מאוד (ומעניין).
>מגיחה לרגע מהמיני קהילה<

כן, אם את יודעת מה זה "הפרעה נרקיסיסטית" ושאר מונחים שנהירים לכל מי שיש לו תואר בפסיכולוגיה.

ובכן ,חרף ההמלצה המוזרה-משהו של יונת

,קראתי את "הדרמה של הילד המחונן", השם מטעה, אגב, כי בעברית למחונן יש הגדרה די מדויקת, של אדם עם איי קיו גבוה... בקיצור, מה אני אגיד? הספר מעולה, מזעזע, נכון, נורא, אמיתי ומחריד. אתן גם לבעלי לקרוא, שידע למה יש לו אישה כזו מטורפת

. ונכון ששי קצת בעיה עם המונחים הפסיכולוגיסטיים, אבל נזכרתי בשני קורסים לפסיכולוגיה שהיו לנו במכללה למורים וזה די עזר

. ההסתייגות היחידה שלי היא העובדה שהיא מכניסה לשם יותר מדי פרויד, בכמויות לא מוצדקות. אבל זו כנראה מחלה של כל הפסיכולוגים באשר הם

.

ילדים מתנהגים טוב כמו היחס שהם מקבלים
ניסיתי להיכנס לקישור בתחילת הדף והלכתי לאיבוד.
אשמח לעזרה - דוד? יונת?
@}

סלעית, נדמה לי שהמשפט 'ילדים מתלנהגים טוב כמו היחס שהם מקבלים' הוא המוטו של האתר 'הפרויקט של הילד הטבעי' ושל המנהלת שלו ז'אן האנט.

הציטוט מופיע כמנטרה, לדבריה, בתשובות רבות שלה להורים על הדרך להתיחס לילדיהם. ראי jan]כאן hunt[/po]/attachment parenting.html את מה שהיא מכנה 'כללי הזהב' @}

נהדר, תודה! @}

שלום לכולכם ,

לא ידעתי שיש כזה דף. לפני הרבה שנים התחלתי לעסוק בתראפיה הפרימאלית העובדת על הרגשות המוקדמים בילדות ומאוחר יותר פגשתי בכתביה של אליס מילר. לאור המלצה שלה הגעתי לתראפיסטית רגרסיבית בשם ג'ין ג'נסן ואף פתחתי עם חברה טובה קבוצת תמיכה בארץ לאחר שחזרנו מן התראפיה בארה"ב. דבר אחד ברור לי כיום לחלוטין: לזהות את הפדגוגיה הרעילה אינו אומר שאינך פוגע יותר בילדיך . כל רגשות ישנים שלא עברו עיבוד וממשיכים לחפש פתרון על פני השטח במציאותו של המבוגר, פוגעים בילד וזה גם אם אינך מכה אותו. באשר לאליס מיל , לאורך השנים זיהיתי (ולא רק אני) אצלה בלבול וחרדות אשיות בגללן היא התחמקה מתמיכה בדברים בעבר תמכה בהם והמליצה עליהן. לדיונים בעניין חפשו בגוגל את האתר של התראפיה הפרימאלית ( לא זוכר כרגע איזה מהם ). יחד עם זאת אי אפשר לקחת ממנה את הקרדיט העצום על הבאת הנושא לנוכח כל ההתנגדות, למודעות האנשים. מי שמעוניינת לקרוא ולהבין יותר איך הדברים עובדים ואף לעבוד עם זה יכולה לפנות לשני ספרים מומלצים: reclaiming your life של ג'ין ג'נסן שתורגם על ידי ידידתי לספר שנקרא: איך להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות" ( הוצאת מחברות לספרות ) וספר עבור אלו הרוצות או רוצים לעבור בעצמם תהליך - rediscovering the true self שנכתב על ידי איגבורג בוש והוא למעשה ספר מעודכן על עבודתה של בוש עם ג'נסן . את הספר ניתן להשיג באתר pastreality integration או PRI .
אפשר גם לכתוב אליי אם תרצו לשמוע יותר על הקבוצות שלנו ( לאחרונה לאחר הרבה שנים הפסקנו ופרקנו את הקבוצה האחרונה )

איתן לרנר

רציתי לשתף שהספר הראשון שלה שנתקלתי בו היה
Thou shalt not e aware
בעיני הוא עמוק יותר משאר הספרים שלה שקראתי, אם אני זוכרת נכון. באופן אישי הספר הזה נפל לי בתקופה בחיים שהתאבלתי על העבר והילדות במובנים מסויימים ועזר לי להתאבל דרכו. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אני רק זוכרת ששני הבאים בתור שלה "הדרמה של הילד המחונן" ועוד אחד שלה שקראתי באנגלית ואני לא זוכרת איך קראו לו נחוו לי כפשטניים מדי או אולי סתם קלים מדיי לקריאה. לעומת זה פסיכולוגית שנתתי לה לקרוא את הראשון אמרה שהיא הרגישה כמו בימים שנאלצה לקרוא ספרים כבדים באוניברסיטה...
בכל אופן אולי אליס מילר חזרה בה מדברים שאמרה, אבל מה שהיא כתבה אי אפשר לקחת.
בספר הזה היא גם מתייחסת הרבה למשנתו של פרויד ועד כמה משנתו בעצם לא נתנה מספיק אמפתיה למטופלים ובעיקר מטופלות, היא יוצאת ממנו אבל מתנגדת אליו בהמון מקומות.
צריכה לחזור אליו כדי לפרט, אבל כבר כמה שנים אני בחופש מקריאה באנגלית.

קראתי בקישור לחנות הספרים שאליס מילר זנחה את הפסיכואנליזה ואמרה שמי שלא רוצה לדעת את האמת על חייו יפנה לפסיכואנליזה. כתוב שם שהיא טיפלה בעצמה אצל קונארד שטטבאכר, שם מצאה את מקור הטראומות שלה וכו'.

מישהו מכיר מידע עליו, על התיאוריה שלו?

בשם_זמני _לרגע*

יונת, קראתי גם באתר שלך וגם פה על חיבתך לתיאוריות של אליס מילר. אני אשמח לקבל את דעתך בנושא, אם מתאים לך כמובן.

ביקורת לטוב יש לא מעט, היא אכן טווה תיאוריות מעניינות (שרובן אגב מתבססות על תיאוריות של קודמיה קוהוט וויניקוט ופרויד ועוד) בעיקר בנוגע להפרעה הנרקסיסטית, גישתה לחינוך ולילדות שובת לב ואינטואטיבית מאוד הגיונית. גם הלכה למעשה ניתן למצוא חיזוקים וצידוקים למסקנותיה.
אילולא הייתי מכירה את האתר הייתי אומרת שגישתה גם אם נכונה היישום שלה אוטופי, אבל מסתבר שאפשר גם אחרת.

גם חסרה התייחסות להורים עם מומים או/ו ילדים עם מומים שיוצרים בעיות בתקשורת ואולי כתוצאה מכך בהתקשרות בלי קשר לכוונות הטובות של ההורים.

ויש כמובן את התיאוריה שלה לגבי קרימינלים ובעיות בילדות - ששוב פותחת פתח להסרת האחריות מהפרט בנוגע למניעים של התנהלותו בחברה (ושוב נגזרת מהביקרות הראשונה שציינתי, לחשיבותם של גורמים נוספים בחיי הילד).

ביקורת נוספת הינה פרי הריקושטים של עבודתה, בשנים שעברו מאז התיאוריה שלה נשמעים טענות מפי פסיכולוגים על אנשים שעברו את הזוועות אותם היא מתארת ואינם סובלים מהתסביכים שהיא מתארת.

בקיצור, ביקורת לא חסרה, מה שרציתי זה מאחר ואני ממש בתחילת החקירה אותה ואת התיאוריה שלה ואני ניזונה בעיקר מהאתר שלה והמאמרים שם(הספרים שלה כולם מושאלים בספריית האונ' וייקח זמן עד שיגיעו אליי) זה אם תוכלי לנדב מידיעותייך בשתי נקודות:

האם בביקורות שציינתי למעלה את מוצאת טעויות בהנחות היסוד שלי לגבי התיאוריה שלה, שאותם למעשה אני מבקרת? לשם הבהירות אני לא שואלת אם את מסכימה עם הביקורות אלא אם אני טועה למשל בהנחה שהיא מתעלמת מגורמים אחרים שהילד נולד עימם, אם פיספסתי את זה בחומר שקראתי, ואולי היא כן מתייחסת וזה נעלם מעיניי.

אותו כנ"ל למשל לנושא ההאשמה האבסולוטית שלה את ההורים בבעיות של הילד. האם אני טועה והיא מציינת משהו אחר?

אני לא מומחית בתחום, פשוט היו דברים שהיא כתבה עליה ושדיברו אלי. אז מהמקום חסר הסמכות הזה, הנה הערות לגבי הדברים שהעלת:

אני מוצאת שהיא ממקדת את האחריות (באופן אובסיסבי משהו) על ההורים בהתעלם מהיות הילד נולד עם משהו משלו
לא רק שמילר לא מתעלמת מההבדלים המולדים בין ילדים, אלא שזו היא נקודת המוצא שלה: יש ילדים שיותר רגישים (לדברים מסויימים) ולכן הם יפגעו מדברים שלא יזיקו לילדים אחרים, או יפגעו יותר בקלות.

גם אם ההורים הם טובים דיים (וויניקוט)
המונח "טובים דיים" של וויניקוט הוא די תובעני, ולא כל כך רחוק מהאידיאל של מילר...

באותה נקודה גם חסרה התייחסות להורים עם מומים או/ו ילדים עם מומים שיוצרים בעיות בתקשורת ואולי כתוצאה מכך בהתקשרות בלי קשר לכוונות הטובות של ההורים.
באמת אני לא מכירה התייחסות של מילר לדברים כאלה. אם כי ברגע שמדברים לא רק על מומים כמו חרשות או עוורון אלא גם נכנסים ל-DSM, אז שוב יש כאן בעיה של קביעת מוסכמות שרירותית.

ויש כמובן את התיאוריה שלה לגבי קרימינלים ובעיות בילדות - ששוב פותחת פתח להסרת האחריות מהפרט בנוגע למניעים של התנהלותו בחברה
ממש לא. אחריות מול אשמה.

בשנים שעברו מאז התיאוריה שלה נשמעים טענות מפי פסיכולוגים על אנשים שעברו את הזוועות אותם היא מתארת ואינם סובלים מהתסביכים שהיא מתארת.
אבל הרי זו נקודת המוצא שלה: יש ילדים שרגישים יותר מאחרים.

אותו כנ"ל למשל לנושא ההאשמה האבסולוטית שלה את ההורים בבעיות של הילד. האם אני טועה והיא מציינת משהו אחר?
לא ראיתי שהיא מציינת גורם אחר, אבל שוב: אחריות מול אשמה.

תודה, נתת לי חומר לחשוב עליו.
בעיקר חידדת את ההפרדה שמילר מדברת על ילדים רגישים יותר ופחות ובהתאם לכך - הבעייתיות לא קיימת אצל כולם. אני לא ראיתי את ההפרדה הזו מודגשת כל כך. בתחושה שלי היא מדברת על ילדים רגישים במיוחד כתופעה רחבה כל כך ובהתאם רוב הילדים/ מבוגרים סובלים ממנה. היקף כל כך גדול כפי שאני חשתי העמיד סימני שאלה אחרים על התיאוריה. אקרא שוב.

אני לא סגורה על הכוונה שלך בנוגע להשפעות החברה. לחברה ברמה של השפעות חיצוניות? של חברה שתובעת מהורים להתייחס כפי שהם מתייחסים לילדיהם על מנת לעמוד בדרישותיה ? (למשל הקפיטליזם שמעודד הורים לעבוד סביב השעון, בעקבות כך להינתק מילדיהם רוב הזמן וכו'?)
בדיוק לזה. כלומר, נגיד שיש הורים שמסכימים איתה ומנסים לנהוג בהתאם למה שהיא כותבת -- מה יקרה להם? הם יכנסו ללחצים סותרים. אלא אם כן הם יצליחו "לצאת" מהמערך החברתי הרגיל, או להסתכל עליו מהצד באיזשהו אופן. למרבה המזל אנחנו חיים בתקופה של שינויים חברתיים גדולים ולכן זה אפשרי להרבה אנשים. אבל עדיין, שינוי ביחס שלנו לילדים לרוב כרוך בשינוי ביחס שלנו לחיים בכלל.

מילר כותבת על ההכחשה הקולקטיבית הקיימת בכל החברות כמעט על כמה להורים חשוב "לחנך" ילדים במובן הרע , להכות וכו'
אני חושבת שזה נובע ממה שכתבת קודם: הצורך לשמור על המבנה החברתי הקיים. (נו טוב, גם מסתם אינרציה.)

כן, האינרציה...

אני חושבת שאת מבטאת אופטימיות במשפט
כלומר, נגיד שיש הורים שמסכימים איתה ומנסים לנהוג בהתאם למה שהיא כותבת – מה יקרה להם? הם יכנסו ללחצים סותרים.

אני חושבת שמה שבעיקר עצוב ואולי הספרים שלה מצליחים לעורר בנידון - זה לא המקרה של אותם הורים שנקרעים בין לחצים שונים וכו', אלא אותם אלה שהולכים אחרי העדר, ולא משקיעים מחשבה וחצי בנוגע לשינוי בטח שלא נקרעים בין הדרישות של החברה ושל ההורות.
גם כתבתי משהו על זה באיזה דף, על דיאלוג שהיה לי עם חברה..

אבל הנה לא מזמן כשאמרתי למשל לחברה מאוד ליברלית, ראש פתוח ושאר צרות

על איך החיים שלה כעו"ד, ושל הזוגי שלה כאיש צבא מסתדרים עם הולדת הילדה הקטנה, היא לא הבינה בכלל את השאלה. כלומר לא היתה בעיה או דילמה, הילדה אצל מטפלת, אוטוטו לגנון, כעשר שעות ביום. הקיטורים היחידים ממנה הם על שעות השינה של הינוקא שלא מסתנכרנות עם ההורים.
מה שמזכיר לי חברה אחרת שחזרה לעבודה די מהר לאחר הלידה ובלילה הראשון טרם החזרה לעבודה הילד התעורר מספר פעמים לראשונה בחייו (טוב כולה חצי שנה אבל זה המון ביחס אליו), כשהעליתי את ההנחה שאולי זה קשור, כי הוא מרגיש את החוסר הממשמש ובא, את הניתוק שחל כבר בתת מודע של האם שמתעתדת לעזוב - היא פסלה זאת בלי להניד עפעף (מזל שהן מסכימות איתי על שניים וחצי דברים אחרים, אחרת הייתי חושבת שזה אישי

).
בקיצור, אותם אלו שמעלים שאלות, שנחבטים מהלחצים השונים, זו עוד חצי נחמה.

<אגב, הבנתי שהספר הדרמה של הילד המחונן נכתב בכלל כניתוח של המטפלים הפסיכואנליטים ובחירתם במקצוע ולאו דוקא כבשורה לשכמותינו>

"דרמת הילד המחונן" ספר חשוב חשוב חשוב. עבורי היה סימן דרך בהבנה של המון דברים שקרו לי בילדותי. הספר בהחלט היה נקודת מפנה. היום בתור אמא אני רוצה לקרוא אותו שוב מהזוית הזו. אמא שלי גם קוראת אותו בימים אלו. יכול להיות שאנחנו שוברות את שושלת הנרקסיסטיות, שרצה אלנו במשפחה כבר דורות רבים. אמן ואמן.

פרספקטיבה קצת אחרת

יש לי כל כך הרבה מה לומר על אליס מילר, ג'ין ג'נסן ואיגבורג בוש, ועל פסיכולוגיה בכלל, שאני לא יודעת ממה להתחיל.
עד שאני אמצא את הניסוחים המתאימים, הנה הודעה שכתבתי בנושא שנותנת מושג על הדעות שלי היום.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... agSybase=1
ובניסיון לכתוב בהודעה את מה שיכול למלא ספר:
מאז תירגמתי את הספר של ג'נסן - תרגום מחורבן אגב (כן, אני הידידה של איתן לרנר, שגררה אותו לאיידהו לפגוש את ג'נסן), עברתי כמה דברים כמו להכיר כל אחת מהן באופן אישי (לא לעומק), להתאכזב בעיקר מג'נסן באופן אישי (אבל זה קרה גם למילר, אני בחברה טובה), ודברים בעלי חשיבות אמיתית: להינשא, להפוך לאם, ואז להיות אם של ילד אוטיסט. הדעה שלי על פסיכולוגיה בכלל לא הייתה טובה כבר אז, ולא השתנתה לטובה בעקבות ההתנסויות הנוספות שלי. אני לא הוגה חיבה יתרה לפסיכולוגיה כמקצוע וכדיסציפלינה, בלשון המעטה. לא מעט אנשים פנו אליי במשך השנים, כשלמדו על הקשר שלי לתרפיות האלה. היום הייתי שולחת אותם לבדיקות פיסיולוגיות מקיפות ומציעה שינויים תזונתיים וניקוי ממתכות כבדות בפיקוח רופא לפני שהייתי מציעה להם להגיע לזיכרונות החבויים מהרחם.
בתיאוריות האלה יש היגיון מסויים שאני מכירה בו. התרפיות המוצעות (שיש להבדיל ביניהן לבין התיאוריות) עשויות לעזור לעתים (לי למשל עזרה התרפיה של ג'ין). הבעיה שלי היא עם הפיכת התיאוריות לדת, עם ההכללות ועם ההתעלמות המסיבית מכל אפשרות אחרת, עם הטענות שאין אפשרות להפריך. "ילדים מתנהגים טוב כמו היחס שהם מקבלים" הוא משפט שלכל הפחות יש לו הרבה מאוד יוצאים מן הכלל, ושגרם הרבה מאוד סבל מיותר. תיאוריות נוסח מילר, ג'נסן ובוש עולות בקנה אחד עם דברי בטלהיים שטען שילדים נעשים אוטיסטיים בגלל אימא קרה. הגישה הזו כבר לא מקובלת באופן רישמי (בעיקר לאחר שהתגלה שבטלהיים היה נוכל ושרלטן, כמה מפתיע), אבל היא גרמה וגורמת נזק ממשי להרבה מאוד ילדים ומשפחותיהם ועדיין לא פסה מהעולם.
תאמינו לי שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אני לא מאחלת לאף אחד לראות את הילד שלו מטיח את ראשו ברצפה או מרביץ לעצמו או להוריו כי כואב לו כואב לו כואב לו פיסית והוא לא יכול לבטא את זה או אפילו להבין מה קורה לו,כי מישהו הרעיל אותו - בלי קשר לזה שיש לו הורים אוהבים ומחבקים שאינם תומכים בענישה פיסית. או להיאלץ לתת לילד טיפול התנהגותי אינטנסיבי בניגוד להשקפת העולם, כי טיפולים שזורמים עם הילד בנינוחות ואינם מערבים תיגמול לא מגיעים, משום מה, לשום מקום (ידידיי חסידי הדת הנ"ל האשימו אותי בהתעללות בילד כששמעו שאני מלמדת אותו בגישה ההתנהגותית, עד שביקרו בבית לאוטיסטים מבוגרים, הזדעזעו והבינו שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את הילד, העיקר לא להגיע לשם). וזה ילד שנולד בלידת לבוייר טבעית עם דולה, לא עבר ברית, מעולם לא נפרד ממני, ישן איתי במיטה עד היום, היה מחובר לציצי מהלידה ועד גיל 2,5, לא חוסן, אכל דייאטה פלאוליטית (וגם אני), היה במינשא, תוכנן להתחנך בבית ב-UNSCHOOLING...אבל כשרציתי להציל אותו היה עליי לאבד את דתי ולעשות מה שהוכח כעובד או נראה לי הגיוני. היום אני משתוקקת לכך שהילד שלי יהיה דפוק ריגשית כמו כולנו. שאלה יהיו הבעיות שלי כמו שנהגו לומר אצלנו בפולניה דלמטה.
אני מקווה שהיום, בעקבות ההתנסויות שלי, איבדתי את רוב הדתות שלי וכתוצאה מכך (מקווה) שאיבדתי לפחות חלק מהבורות המתנשאת. שיש בי קצת יותר חמלה, והבנה שבעצם אני לא יודעת הרבה. כשאני אראה ילד משתולל במגרש המשחקים אני לא אאשים מייד בליבי את הוריו שהם מתעללים בו. כשאני אשמע שמישהי לקתה בסרטן או מחלה אוטו אימונית אחרת או סובלת מהתקפי חרדה אני לא אאשים את ההדחקה או אי ההנקה, בנוסח ג'אנוב או מילר או ליידלוף. יש עוד כמה הסברים אפשריים, לרוב אפילו יותר סבירים.
I WALKED A MILE IN THEIR SHOES, AND I'M GOING TO WALK EVEN MORE .

תמי,
תודה על דברייך.
היה מעניין לקרוא.
@}

מיהו קונארד שטטבאכר, התראפיסט שבאמצעותו הגיעה אליס מילר לשורשי הטראומות המוקדמות של חייה? איך אני מוצאת מידע אודותיו?

קונראד שטטבאכר כתב ספר בשם Making Sense of Suffering, ניתן להשיג באמזון, אבל בשביל מה?
איתן לרנר ואני ניסינו לעבוד על פי הספר. נתקענו חזק מאוד בשלב של הכעס - ומסתבר בדיעבד, שאנחנו לא היחידים.
אליס מילר עצמה כבר אינה ממליצה על שטטבאכר, אחרי שהתברר שהוא התעלל מינית במטופלות שלו. עקב כך, היא אינה ממליצה יותר על שום תרפיסט מאז.
אני מציעה לבדוק את תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות במקום שטטבכר.

מנסה להבין מהי הדרמה של הילד המחונן.
האם יש פה באתר איפה שהוא דיון על כך ?

קראתי את הדרמה של הילד המחונן השבוע
אני ממליצה לסוף מעגל לקרוא את הספר כדי להבין. בגדול מדובר על ילדים רגישים מאד לזולת , שההורים שלהם -שלא חוו ילדות מספקת בעצמם, משתמשים בהם לצרכים נרקסיסטים משלהם.

היה לי לא פשוט לקרוא את הספר הזה. במיוחד אחרי הדוגמא של ההורים עם בן השנתיים שאולי לא היתה הורות מושלמת אבל סבירה למדי אם מסתכלים לא על ההורה האידיאלי אלא ההורה המצוי
היה לי קשה לקרוא על כך שרב ההורים לא עונים על הצרכים הבסיסיים של הילדים לדעתה.
לא הבנתי איך התנהלות סבירה של הורה עשויה להיראות לדעתה. נשמע לי שכמעט כל דבר עשוי לגרום לטראומה אצל הילד.

לתמי גלילי: מדוע את כותבת שאליס מילר ממליצה על שיטתה של ג'ין ג'נסון בעוד שאליס מילר עצמה כותבת שכבר לפני שנים ארוכות ביקשה להסיר את הקדמתה מהספר של ג'נסון?
ר' למשל תשובתה של אליס מילר למכתב של קורא באתר שלה: http://www.alice-miller.com/[po]readersmail en[/po].php?lang=en&nid=1176&grp=0407

למונו נוקי: לדעתה של אליס מילר אכן כמעט כל אירוע שלילי עשוי לגרום לטראומה אצל הילד אם הילד אינו מסוגל לבטא את רגשותיו. היא מסבירה בספרה "For Your Own Good" שלא הטראומה עצמה גורמת לנזק, אלא העובדה שנדרש מן הילד תמיד להיות מאושר ומרוצה, מכיוון שההורים נכנסים לחרדה או מגיבים בכעס כאשר הילד מביע מצוקה. להשקפתה של מילר, הורה טוב הוא הורה שהתמודד עם ילדותו-הוא וכתוצאה מכך אינו צריך להשליך על הילד שלו את הצרכים הרגשיים הלא-מסופקים שלו. במלים אחרות: הורה שהגיע למצב שבו הוא יכול ליישם תפיסה לפיה הוא קיים שם כדי לספק את צרכיו של הילד, בלי להציב לכך את התנאי שהילד יהיה "טוב" וצייתן.

מרנפש,

אתה מייחס לי דברים שלא כתבתי, ולחלופין דברים הפוכים ממה שכתבתי.
אף אחד לא כתב שאליס מילר ממליצה (בלשון הווה) על ג'נסן. איתן לרנר כתב שהיא המליצה, ואכן בהוצאה משנת 1995 של הדרמה יש המלצה על ג'נסן (בהערת שוליים) וכך הגענו אליה. זה תיאור מדוייק של דברים שקרו.

עכשיו, אם תקרא מה שאני כתבתי:

עברתי כמה דברים כמו להכיר כל אחת מהן באופן אישי (לא לעומק), להתאכזב בעיקר מג'נסן באופן אישי (אבל זה קרה גם למילר, אני בחברה טובה)

ואם זה לא מספיק, כתבתי אחר כך על מילר
היא אינה ממליצה יותר על שום תרפיסט מאז
בנוסף לכך, בדף על ג'נסן כתבתי במפורש שהן כבר לא מדברות היום. אם אתה רוצה אני אמצא לך את הציטוט המדוייק.

אגב, אם זה מעניין אותך: כאשר ניתק הקשר ביניהן היכרתי אישית את שתיהן, כמו גם את אינגבורג בוש, ואני מכירה את הסיפור ממקור ראשון (מהצד של אליס מילר).
עוד אגב: יש לי ההשגות שלי לגבי ג'נסן (וגם לגבי בוש), שכמה מהן היבעתי במפורש בדף על ג'נסן. בלי קשר לזה, יש לי גם השגות על כמה מהדברים שאליס מילר אומרת, או על מה שאנשים עשו מהן (במקביל להערכה עצומה, שלא לומר הערצה, לאישה ולפועלה).

אגב, תודה על ההפנייה למכתבים, מעניין מאוד. אני לא מסכימה עם כל מה שנכתב שם (מהיכרותי עם הגישה של ג'נסן, מהמעט שאני יודעת על הגישה של בוש, ומההתנסות וההיגיון שלי).

חשבתי שאת טוענת שאליס מילר ממליצה על שיטתה של ג'נסון מכיוון שבהודעתך מ-5.5.07 כתבת שאליס מילר "ממליצה" (בלשון הווה) על "תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות", כאשר לחיצה על מלים אחרונות אלה מפנות את הקורא מייד לדף שבו מוסבר על שיטתה של ג'נסון. תודה על ההבהרה ואנא קבלי את התנצלותי על אי ההבנה.

תיקנתי את הניסוח כדי למנוע אי הבנות בעתיד. תודה שהפנית את תשומת ליבי.

שלום לכולם,

_"על מנת שילד שעבר התעללות לא יהפוך לעבריין או לחולה נפש, הכרחי
שיפגוש לפחות פעם אחת בחייו אדם היודע באופן חד משמעי שלא הילד המוכה
וחסר הישע הוא המטורף, אלא סביבתו.
זו המידה שבה הידע או חוסר הידע של החברה עשויים לעזור בהצלת החיים או לתרום להריסתם.
כאן טמונה ההזדמנות האדירה של קרובי משפחה, עורכי דין, שופטים,
רופאים ומטפלים לנקוט עמדה חד משמעית לטובת הילד ולהאמין לדבריו."_

בשבוע שעבר היו צפויות לי שיחות די קשות עם הורים, חיפשתי השראה, לשמחתי נתקלתי בספר חדש / ישן של אליס מילר
"בראשית היה חינוך" (תורגם לאחרונה לעברית) מה שמצאתי שם עזר לי להבהיר את עמדת המטפל המייצג את הילד.
ספר לא קל אבל מומלץ ביותר.

שמחתי ואהבתי לקרא.
כתמיד במחוזותינו, המטפל הוא הסנגור של המטופל ולא של הוריו. תפקיד חשוב ביותר, קשה לא פעם, בעיקר כשגם צריך לפעמים להעמיד את המטופל במקום.
במיקרים של התעללויות למיניהן, המצב ברור, קשה ביותר אבל הכרחי.
ללא חד צידיות מוחלטת מצד המטפל, לא ניתן יהייה להשיג את שיתוף הפעולה של המטופל, ולא נוכל לעזור לו לשנות את יחסו הרגשי לעצמו ולאחר.

אוריאל אשמח לקרא מובאות חשובות נוספות מהסוג הזה. מבהיר היטב ומשאיר טעם לעוד.

טליה כרגיל יצירתיותך נהדרת.

הספר.

קוראים לו "בראשית היה חינוך" – שם גרוע לגמרי, בייחוד בהתחשב בעובדה שבאנגלית קוראים לו For Your Own Good, אבל הוא בכלל נכתב בגרמנית בידי אליס מילר, פסיכואנליטיקאית מפורסמת שנולדה בפולין וחיה בשוויץ. הוא נכתב אי שם בשנות השמונים, ומתברר שהזכויות לתרגום העברי נקנו כבר לפני כמעט עשרים שנה אבל הספר לא ראה אור בעברית.

הספר עוסק בשיטות החינוך במאה ה-18 וה-19. לכאורה. בהתחלה היא מביאה המון ציטוטים מספרי חינוך, קטעים שדי קשה לקרוא. היא מראה איך הנורמה הרווחת בגידול ילדים היתה אילוף, הכנעה, ענישה, הכאה, ובעיקר השפלה על כל צורותיה, כדי לעקור מן הילד עקשנות, גחמנות ושאר סממנים של האישיות. לזה היא קוראת "הפדגוגיה השחורה", והיא מראה איך הדברים האלה עובדים.
אז קודם כל, אם באמת עושים את זה מספיק מוקדם, זה באמת מצליח. והילד אמנם חי באימה מתמדת, אבל הוא מעריץ את הוריו ואוהב אותם, אבל אין לו מושג שהם עושים לו משהו, שהם מתנהגים באופן לא צודק או שגוי או לא מוסרי או פגום. ואחר כך הוא תמיד מצדיק אותם.
הבעיה היא, שזה לא נגמר שם. כי הילד הזה תמיד יעשה את אותו הדבר לילדיו. והם לילדיהם. כלומר, אולי מצליחים לעקור את הגחמנות הזאת מן הילד ולחנך אותו להתכחש לצרכיו עד שהוא בכלל לא מכיר אותם, אבל כל אלה שבים ומופיעים אחר כך. היא מקדישה הרבה מקום למה שהיא מכנה "רצח החיוניות", כלומר השמדת האישיות והתניה מוקדמת מאוד להתכחש לגמרי לכל דבר טבעי שאפילו הגוף שלנו צריך או רוצה או לכל צורך להתבטא וכן הלאה.
עוד היא מסבירה, שלא המעשים הנוראים שעושים לילדים הם שיוצרים את הטראומה, אלא האיסור להביע כל רגש: לא לבכות, לא להתמרמר, לא לספר על זה לאף אחד, אלא לקבל את זה, אלה הם הדברים שבאמת גורמים למות האישיות ולטראומה. היא מביאה כמה דוגמאות לילדים מוכים שבשלב מסוים גמרו אומר בלבם לספוג את המלקות (הרבה פעמים היומיות) בלי לבכות ובלי להראות שכואב להם (הרבה פעמים צרחות ובכי היו רק עילה לעוד מכות).

כך היא מסבירה איך יוצרים אזרחים של דיקטטורות טוטאליטריות מטורפות, שבהם המנהיג הפסיכי שדורש מן האזרחים דברים לא הגיוניים בסך הכל מזכיר להם את אבא שלהם, והם אינם יכולים אלא לציית ציות עיוור ואף להעריץ אותו. חלק ניכר בספר עוסק בנאצים, באישיות הנאצית, בשאלה איך הדברים האלה התאפשרו. וחלק אחר מסביר ושב וחוזר ומסביר שאנחנו מוכרחים להביט באומץ אל הילדות שלנו ואל הילדות של הורינו אם אנחנו רוצים לצאת מזה, להבין את זה, לראות את זה, כדי לא לשכפל את הדפוסים הללו.

החלק השני של הספר מנתח שלושה מקרים: את ילדותם של של הנרקומנית הגרמנייה המפורסמת בימי נערותנו כריסטיאנה פ', של אדולף היטלר ושל עוד איזה רוצח ילדים מטורף. לא כדי להביא את הדברים אד אבסורדום, ולא כדי להפחיד, אלא כדי להמחיש שאף ילד לא נולד מפלצת מטורפת, ושכל פשע מספר סיפור ואפשר להתחקות בעזרתו אחרי הילדות המוקדמת (ולפעמים גם המאוחרת) של הפושע. וגם כדי להראות שבעצם המקרים האלה רק מייצגים באופן קיצוני את החינוך שקיבלו מיליונים ומיליונים של ילדים באירופה.

גם את זה לא קל בכלל לקרוא, אבל זה כל כך מדהים, וכל כך מאלף, וכל כך מרתק, שזה נקרא כמו רומן ולא כמו ספר פסיכולוגיה. ומה שמדהים עוד יותר, היא מראה איך הדברים האלה שקופים לנו, איך עד היום לא עשו מזה עניין גדול, כי גם הפסיכולוגים הם חלק מהשיטה. היא מראה למשל איך כל הביוגרפים של היטלר אמנם ציינו שהוא "חטף מכות" מאבא שלו, אבל כולם גם אמרו ש"הוא בוודאי הרוויח את המכות האלה ביושר". כי התפיסה שילד זה דבר שצריך לחנך, והרבה פעמים באלימות, מוטמעת גם בהם.

לכל מי שחושב שאלה שיטות שרווחו רק בעבר היא מביאה עוד ועוד דוגמאות מזעזעות, ניתוחים והוכחות שהדברים האלה, אולי בצורה מרוככת יותר, ואולי סמויה יותר, חיים וקיימים גם היום. ועם כל הזעזוע, נאלצתי להודות שאני אמנם רחוקה מאוד מן התפיסות האלו, ובוודאי מן המעשים האלה, אבל כן, הדחף הזה לחנך ילדים מוטבע בנו באופן עמוק מאוד (כל המושג של "חוצפה", למשל, שמעלה לנו את הדם לראש, קשור לשם). שאם לא כן, מי היה בכלל צריך את כל דפי החינוך ללא כפייה ו{{}}חינוך ללא גבולות ודומיהם, והם בוודאי לא היו מעוררים את כל ההתנגדויות והמגננות שהם מעוררים, אלמלא אי שם בפנים רובנו עדיין מותנים ככה.

זהו בערך. אני מקווה שלא הרסתי, שלא שמתי יותר מדי ספוילרים ושלא הוצאתי את החשק. לפי דעתי זה ספר חובה לכל אחד, לכל הורה, לכל מורה, לכל באופנית. הוא אפילו מתחבר מהצד השני לגמרי לרעיונות של עקרון הרצף. ואף על פי שזה נשמע כבד, אני נשבעת לכן שקראתי אותו כמו שקוראים ספר מתח, ושהאישה מלאת לב וחום אנושי נדיר. רציתי לכתוב לה, אבל התברר שהיא מתה באפריל האחרון. מקווה שעודדתי לקרוא ולא להפך.

[הפסקת טורבו]

ובנימה זו, התבוננתי גם על הגן. על התשוקה המשונה הזאת לאשפז ילד במוסד "עם כולם", שגם היא מנת חלקם של הרבה הורים טובים ונאורים. העונג החולני הזה לראות ילד יושב עם כולם ולומד בכיתה, או אוכל עם כל הילדים, משול בעיני לחדווה של האם השולחת את בנה לצבא. בחיי שזה אותו הדבר עצמו. בתור מי ששולחת לגן אני בהחלט מבחינה בין זה ובין הרצון של ההורה בקצת זמן פנוי, הצורך של ההורה לעבוד או הקושי של ההורה להיות כל היום עם הילדים – כולם לגיטימיים בעיני, קצת בדומה לדיון על ההנקה שמתנהל פה במקביל. אבל מעבר לזה יש איזה צורך עמוק, אולי להעביר את הילד את מה שאנחנו עברנו, או איזו חדוות אאוטסורסינג של החינוך, או יצר המציצנות לראות את הלד שלנו כשהוא לא איתנו, או כל הדברים האלה ביחד ומן הסתם עוד כמה דברים שעדיין לא פענחתי.

נשמע מעניין לאללה,
מקווה שעודדתי לקרוא ולא להפך לגמרי

הספר נשמע מעניין מאוד (תביאי כשתבואי לבקר (-;).

קראתי את הספר די מזמן, ואני פחות זוכרת אותו ויותר את המחשבה שחשבתי אחריו.
אני זוכרת שחשבתי , שחבל שהיא מביאה את הדוגמאות הכל כך קיצוניות, כי החינוך שהיא מדברת עליו הוא יומיומי לגמרי והוא משהו שמוטמע גם בי וברוב מי שאני מכירה. ובהבאת הדוגמאות הקיצוניות, היא מייצרת תחושה שזה לא שייך אלינו, זה משהו נוראי שהיה והיום כבר לא קיים (כמו שהיום אומרים שד"ר ספוק המזעזע של שנות השבעים (שישים? ) הוא כבר היסטוריה, ובעצם יש הורים שבלי משים מיישמים את שיטותיו ).

ובנימה זו, התבוננתי גם על הגן. על התשוקה המשונה הזאת לאשפז ילד במוסד "עם כולם", שגם היא מנת חלקם של הרבה הורים טובים ונאורים. העונג החולני הזה לראות ילד יושב עם כולם ולומד בכיתה, או אוכל עם כל הילדים, משול בעיני לחדווה של האם השולחת את בנה לצבא. בחיי שזה אותו הדבר עצמו.
נכון נכון נכון.

החלק השני של הספר מנתח שלושה מקרים: את ילדותם של של הנרקומנית הגרמנייה המפורסמת בימי נערותנו כריסטיאנה פ',
וואלה! חשבתי על כריסטיאן פ' לא מעט בהקשר הזה (את הספר של אליס מילר לא היכרתי). זוכרת במעומעם שבהתחלה כריסטיאן מספרת שאמא שלה היתה חד הורית, עבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה וגם כך בקושי הצליחה לפרנס, והם היו באיזה בי"ס גרוע ואחרי שעות בי"ס הם בילו לבד, בלי שום השגחה הורית או אחרת, בגגות וחצרות של מבני בטון באיזשהם מגדלי שיכונים איומים בברלין. כאלה שבא למות ואין שם טיפת ירוק בעיניים. אין פלא שהשעשועים שהיו שם היו סמים.

כן, אבל לא רק השיכונים. בהתחלה הם חיו עם האבא, שהיה מובטל, והוא הכניס לה מכות רצח.

תודה על התיאור
הצצתי בספר ולא הייתי מסוגלת לקרוא. זה מדכא אותי עד עפר. הדברים ברורים ומובנים ואמיתיים עד כדי יאוש מר.
מה שאותי מדכא בענייני הגן, בהקשר זה ובכלל, זה בעיקר ההפנמה של רוב הגננות/מורות ומטפלות את ציווי החינוך הזה. אני רואה את זה גם אצל בחורות צעירות ונעימות סבר שתולשות מוצץ מהפה של ילדון קטן. כך הן מחנכות אותו. וגם - התנגדות פנימית של רובן למה שהקטנים מכנים "בא לי" שמעלה את הסעיף להרבה מאוד מבוגרים (כך בא לך? איזו חוצפה, אז בדיוק לכן לא תקבלי...). אני הבנתי שהחוכמה הגדולה היא למצוא "מחנכים" בלתי חינוכיים, אנשים מסוג אחר, נטולי רצון להשפיל ולדכא. כאלה שהמשפט "בא לי" לא מרגיז אותם. יש כאלה. מעטים אבל יש.

טוב, במקרה את הספר הזה מצאתי (או יותר נכון אמא שלי מצאה) אצל הגננת שלנו, שהיא טיפוס בלתי חינוכי למופת. בעניין הזה אני רגועה לגמרי.

for your own good קראתי באנגלית לפני המון שנים. בחיים לא הייתי מזהה את השם בתרגום, בחיים.
יש לה עוד אחד שאהבתי ולא יודעת אם תורגם
thuogh shall not be aware
לא בטוחה שהמילה הראשונה מאוייתת נכון, האנגלית שלי לא מה שהיתה, מדובר על מילת ציווי תנ"כית.
בכל מקרה הספרים של אליס מילר הוזכרו כאן, בעיקר הדרמה של הילד המחונן. אני שמחה שקראתי אותם לפני שהפכתי לאם. הם היו לי חזקים ומדכאים ונכונים לזמן בו קראתי אותם, לא נראה לי שהיום הייתי יכולה להכיל את כל הרוע והאכזריות שהיא מדברת עליהם, אבל זה נמצא תמיד ברקע של המחשבות, כשאני חושבת על הניתוח שלה לגבי הילדות של דיקטטורים כמו היטלר וסטלין וכשהיא מספרת על המסקנות שהגיעה אליהן בהקשר של זונות ודרכים לשקם אותן.

מדובר על מילת ציווי תנ"כית
thou, "אתה" באנגלית עתיקה. אפילו שיקספיר השתמש בה

בכל אופן, לא תורגם.
והאמת, אני מתפלאת שהספר הזה לא עשה יותר רעש. הוא כל כך מפוצץ את המוח ומאיר את ההיסטוריה באור חדש וזוועתי. בהמשך לקישור של ריש גלית הלכתי לדף שעוסק בה כאן וראיתי רק כל מיני ש"התפכחו ממנה" (בעיקר תמי גלילי). אני יכולה להבין את זה. אבל אני לא הולכת "ליישם" שום "שיטה" שלה או מתכון לתרפיה; זה רק גרם לי להסתכל על עצמי ועל הציפייה שלנו שילד יהיה "מחונך", ועל אמא שלי (ששחררה פתאום כמה סיפורי זוועה על הילדות שלה), ועל באמת המון דברים. אפילו את הסרט שראיתי הערב -- שרלוק הולמס מצוין של גאי ריצ'י -- בחנתי שוב לאור המחשבה הזאת ותהיתי איפה ואיך זה מתיישב עם ההגות של פוקו על הענישה ובתי הסוהר, ואיזה חינוך פוקו בעצמו קיבל.
יש שם איזה משפט שלא יוצא לי מהראש, על מחנות הריכוז, על זה שאנשים רק לעתים רחוקות יכולים להמציא דברים שהם לא התנסו בהם בעצמם. אפשר ללכת עם זה רחוק מאוד.
וכן, אני מבינה את מה שאמרת שטוב שקראת את זה לפני שנעשית אמא. אני קראתי את "וגם אהבה" של אליזבת באדינטר (זוכרות את הדף הסוער טבע ותרבות באהבת אם?) כשהייתי בהריון הראשון, וכבר אז זה לא היה לי קל, אבל היום מי יודע אם הייתי מצליחה לצלוח אותו.

היה שווה לחכות שתנחת עלייך שוב המוזה @}
מה שכתבת מאד סיקרן אותי
אלך לחפש את הספר בספריה בקרוב

אולי אנחנו פשוט לא סומכים על עצמנו - במיוחד לא אם גדלנו ברוח החינוך המתואר ע"י אליס מילר ואנחנו מנסים לשבור את המעגל. כששלחתי את בני לגן (שבהמשך אף התגלה כמיני-טירונות), כאב לי והרגשתי 'לא נכון', אבל מאידך, כשנראה היה שהוא שורד שם, הרגשתי אולי הקלה על כך שהוא עובר, למשך כמה שעות, לידיים מנוסות יותר. אני יודעת כמה עצוב זה נשמע (מהפח אל הפחת), אבל אצלנו לפחות כן עושים מקום לרגשות. כתבתי את זה בנסיון להסביר את ה'חדווה' שבה אנשים שולחים את ילדיהם למסגרות החינוכיות המבעסות.

http://www.haaretz.co.il/misc/iphone-ar ... -1.2358824

הלינק למאמר ב"הארץ" הוא ראיון עם בנה של אליס מילר בו הוא חושף שכל השדים וההתעללויות שאליס כתבה עליהם - היא בעצמה עשתה אותם לו והרסה את חייו.
<לא מביאים לינק בלי הסבר/תקציר>
מי שלא מנוי, יכול לנסות דרך גוגלקטצ'...

תודה פלוני אלמונית וסליחה.

ואוו תודה, היה מעניין לקרוא!