יום ארוך, נפלא ומוזר כאחד
הבוקר היה יוצא מן הכלל. שני פיפים וקקי אחד בסיר.
יצאנו לגינה. זיהיתי בזוית העין חברים רבים ואטרקציות בשלל צבעים וחשבתי כי מוטב שנתפשפש מראש. הסופגניה חשבה אחרת.
יצאה מיד מהסיר, טיפסה על המגלשה כשימפנז פוחז והשתינהלמראשות המגלשה בשמחה רבה.
ניקיתי, החלפתי,"בפעם הבאה..." וכיו"ב.
משם המשכנו לבית הורי למנוחת צהריים.
כשקמה מהשינה, שוב סירבה לפשפש. ידעתי ששלפוחיתה עמוסה והצעתי שוב. סירבה מפאת עניין גובר בסביבתה( למה לשבת על הסיר אם אפשר לשבור את הואזה של סבתא?) ואז ארע המאורע- כעסה עלי כשלקחתי את הטלפון מידיה באמצע שיחה מדומה עם סבתא כדי לענות לשיחה אמיתית מסבתא.
הכעס הפך ליבבה ובעקבותיה סילון פיפי חמים ונעים על הרגל של אמא. היבבה הפכה לבכי מופתע ורוגז והסילון התגבר.
למישהי מוכרת תופעה כזו?
התגברנו, אכלנו, התנקנו, עברנו פיפי נוסף בסיר והיידה, לפיקניק בים עם חברים.
(אני לוקחת פאוזה ממאורעות היום כדי להרהר בקול. אילו ידעתי איך לכתוב באותיות קטנות את הפסקה הזו, הייתי עושה זאת בחפץ לב כמחווה לידידי היקר אריך קסטנר.
היום חשבתי לעצמי אגב עוד להג מיסיונרי עם אמהות מחתלות שהגזמתי. כל כולי תעמולה מהלכת לבלי חיתולים\ גמילה מוקדמת. יש לציין שאני לא יוזמת שיחות אלו אלא זולגת לתוכן עם כל העולם ואשתו שמשתוממים למראה פיצית שכזו על הסיר. אני יכולהב לדוח בשמחה וגאוה על עבודת שטח באמת מוצלחת, לפחות חמש אמהות לגילאי שנה עד שנה וחצי מחוג מרעי משתעשעות עם המחשבה בעוד אנו מדברים!
אמ-מה, אני מרגישה שקצת נסחפתי, אני כל- כולי ללא חיתולים עשרה ימים בלבד, אל יתהלל, לא ככה?
בעודי חושבת להתמתן עם הפרופוגנדה הנלהבת שלי...)
הקטנה מטפסת עלי, מכריזה "פיפי" קבל עם ושמיכת פיקניק, פורשת הצידה בחברת אמא וסיר ועושה פיפי.
נשבעת בזוהר המלך
פעם ראשונה אי פעם שהיא מכריזה ועשה בחוץ. מיליון כלבים, אוכלים, מטוסים בשמיים ופיפי אחד בסיר.
איזה כיף, יא אללה.
בקיצור לא צריך להסביר ולהטרחן, אפשר פשוט להיות.
קיפלנו את הפיקניק, חברותי הלכו לדרכן ואני החלטתי להכניס את הקטנה לים( עד עכשיו היינו בפארק הילטון שחולש על הים)
ירדתי למטה ובלי לחשוב הרבה נכנסתי, על כל מלבושי, עם הקטנה וחליפת ההולדת המתוקה שלה למים. 7 בערב, בריזה מענגת, משגע.
יצאתי מטפטפת, יבשתי את הקטנה במכנסי ספייר שהיו בתיק, מצאתי מונית שמסכימה להסיע תמהוניות רטובות שכמותנו ויצאנו לדרך. כל הדרך הקטנה אומרת פיפי. ואני תכף, עוד רגע מתוקה. הנהג תוקע בי מבט מאיים במיוחד.
מה עושים?
הגענו הביתה, הקטנה פשפשה כבר בחדר המדרגות. התנצלתי שלא יכולתי לתת לה סיר בזמן.
בבית, לפני השינה, אני מרגישה שמיד יבוא הקקי. אני מושבה אותה על הסיר, היא יוצאת וזוחלת אל מתחת לשולחן, אזור חירבון חביב עליה מתקופת החיתולים.
מפליצה הפלצת אזהרה, אני לוקחת אותה שוב ומושיבה על הסיר.
רק כשאני לוקחת אותה אני רואה שהיא התחילה כבר לעשות קקי.
היא צועקת, יורדת מהסיר וזוחלת בבכי אל הקקי שלה בידיים שלוחות.
אני קוראת לאבא שלה, מבקשת שייקח לסלון וינסה עם סיר אחר בזמן שאני מנקה.
לא יוצא.
גם לא על הרצפה.
המצב רוח מצויין, התקרית נשכחה, היא הולכת לישון מאושרת. אבל אני מרגישה שטעיתי ופוחדת( ולא בפעם הראשונה) שצילקתי את הקטנה לעד.
מה אתן אומרות?
(בהנחה שנשארה כאן מישהי אחרי הפוסט המייגע הזה. עם הקוראות סליחה.)
@}
.
.