חושב וטרנס

אני יובל, בן 22, דתל"ש, ירושלמי במקור ותל- אביבי בהווה, ביסקסואל וטרנסג'נדר מנקבה לזכר.

אני קורא כאן כבר כמה שנים, אך רק לאחרונה החלטתי גם לכתוב.
בתקופה האחרונה הורות מעסיקה אותי הרבה, כי אם הכל ילך לפי התכנית שלי, בעוד כשנה אני אהיה בהריון. וכן, אני גבר.
אני (אנסה) להסביר.
נולדתי בגוף נקבי, ומגיל מאוד צעיר (בערך 3) אני זוכר שהרגשתי שונה. הרגשתי שאני לא במקום שבו אני אמור להיות, אבל לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי במה ולמה.
אם לקצר, (אולי בהמשך אני ארחיב קצת) לקראת גיל 17 הבנתי מה הפריע לי כל הזמן הזה ויכולתי סופסוף לתת לזה שם: טרנסג'נדריות.
אגב, אני לא חושב ש"נולדתי בגוף הלא נכון", (למרות שאני מייצג רק את עצמי והרבה מאוד טרנסים דווקא כן היו מגדירים כך את החוויה שלהם) אלא שנולדתי איך שהייתי אמור להיוולד, ועברתי את התהליך שהייתי צריך לעבור. תהליך מאתגר, מרגש, מפחיד, ומבגר. וטוב. טוב לי.
בגיל 20 התחלתי לקחת טסטוסטרון, ששינה את חיי מהקצה אל הקצה. אני תמיד אומר שאולי יש אנשים שצריכים נוגדי דיכאון כאלה ואחרים, אני הייתי צריך טסטוסטרון. ממש כך.
פתאום הגוף שלי התחיל להרגיש שייך לי. לא זר לי. והתחלתי לאהוב אותו, אחרי כ"כ הרבה שנים ששנאתי אותו ממש. ואהבתי את השינויים שעברו עליו. את הקול שהעמיק, את השערות שצמחו, את חלוקת השומן השונה.
כמה חודשים אח"כ עברתי ניתוח עליון- כריתת שדיים, מה שלגמרי "שחרר אותי לחפשי". פתאום יכולתי ללכת לים, לבריכה, לנשום, (שנתיים לפני הניתוח כשכבר לא יכלתי לסבול את מה שהיה שם קשרתי את החזה שלי כל יום מה שהיה די סיוט) להסתכל במראה ולקיים יחסי מין.
באותה תקופה התחלתי לצאת גם עם בחור הומו מקסים שמאמין שמגדר זה מה שיש בין האזניים ולא מה שיש בתחתונים...
הדבר היחיד שהפריע לי בתהליך זה שהאמנתי שאני מוותר על ילדים ביולוגים, (הרופאים אמרו לי שמערכת הרביה נדפקת סופית אחרי שנה על הורמונים) משהו שתמיד ידעתי שארצה. והתייסרתי המון בעניין.
אפילו שקלתי להביא ילד לבד, בגיל 19. בסוף מסיבות שונות הגעתי למסקנה (הנכונה) שאני לא במקום מספיק טוב עם עצמי כדי להפוך להורה, והחלטתי להתחיל את התהליך בידיעה שתמיד צריך לוותר על משהו ופה אין ברירה, כי באותו שלב זאת היתה בחירה בין חיים למוות.

והנה, לא הרבה זמן אח"כ שמעתי על הגבר הטרנסג'נדר הראשון שנכנס להריון. לדבריו הוא היה על טסטוסטרון לא פחות משמונה שנים! ומי אמא שהרופאים יודעים הכל...

עכשיו אני ובן הזוג שלי קרוב לשנתיים ביחד, ומאוד רוצים ילדים. לזוג הומואים (וכאלה אנחנו נחשבים גם ברמה החוקית, מאחר ושינתי את המין בת"ז) היום אין הרבה אופציות. מרבית המדינות לא נותנות להומואים לאמץ, ופונדקאות הוא תהליך יקר בטירוף, שלי אישית יש גם בעיות מוסריות איתו, למרות שחשוב לי לציין שאני לא שופט אנשים שכן הולכים בדרך הזאת.
אז החלטתי שעם כל הקושי בלקחת הפסקה מהטסטוסטרון, זה כנראה הסיכוי הכי טוב שלנו לילד. וככל שאני אפסיק יותר מוקדם, כך הסיכוי שזה יקרה גדל.
לא יהיה לי קל להיות בהריון, תהליך שנחשב כ"כ נשי... למרות שמבחינתי, (ואני ממש לא פוסל חוויות של אחרות!) זאת רק פונקציה. פונקציה שהגוף שלך יכול או לא יכול למלא, ואם הוא יכול אז למה לא בעצם?
אבל ברור לי שאני חי בחברה, ומן הסתם לא כולם שותפים לראיית עולמי. ויש מי שכבר לא יראה בי גבר. ולמרות שאני יודע טוב מאוד מי ומה אני. זה לא יהיה לי קל. וגם לא יהיה נעים לחזור לקבל מחזור, למשל, אבל אני מקווה שאני אגיע למקום הזה בידיעה שיש לי מטרה מאוד מסויימת, וגם שאני כבר יודע מה השגתי בחיים וכך אצליח להתגבר על הקשיים.
בקיצור, אני מוכן לשלם את המחיר, הזמני, (אין לי ספק שלאחר ההריון אחזור לקחת טסטוסטרון) למען משהו שאני מאוד רוצה.
אני מתכוון להפסיק עם הטסטוסטרון עוד כחצי שנה, (לאחר טיול באוסטרליה וניו זילנד) ולהתחיל לנסות... אני לא יודע בודאות שאצליח, (אבל זה נכון תמיד) יכול להיות שכבר פספסתי את הרכבת, אבל חשוב לי לנסות, ואני אופטימי.

ועכשיו, איך כל זה מתקשר לאתר הספציפי הזה?
חלק גדול בראיית העולם שלי מתבססת על לא לקחת דברים כמובנים מאליהם. תמיד לשאול שאלות, לחפש אלטרנטיבות אם משהו "לא נראה" לי. לנסות למצוא את מה שמתאים לי. בכל תחום.
גם בגידול ילדים.
והאתר הזה נותן לי הרבה חומר למחשבה, והרבה אלטרנטיבות.
ונכון, לא הכל מתאים לי, ומן הסתם אני לא מתאים להכל פה, (שינוי מין זה באופן טבעי? דיון שאני אשמח לקיים) אבל אני לוקח את מה שטוב לי ונכון לי מהרבה מקומות. ולוקח לא מעט מפה.

אז נכון, יכול מאוד להיות שהילד שלי לא יוולד בלידה טבעית, כי אני לא בטוח שאני אהיה מסוגל לזה.
ואני גם לא אוכל להניק אותו, (למרות שחשבנו שאם כבר שוויון- שזה ערך עליון בזוגיות שלנו אם אני נכנס להריון, אולי בנזוגי יניק... שמענו שזה אפשרי גם לגברים ומאוד נשמח לחומר בנושא אם למישהו פה יש) אבל למרות שזה קצת חבל לי (למרות שאני לא מצטער לרגע על הניתוח שעברתי) כי אני כן מאמין שהנקה היא התזונה הכי טובה לתינוק, אני לא חושב שזה סוף העולם.
מה שכן, אם יהיה לנו בן הוא לא יעבור ברית מילה, כי למרות שאין לי התנגדות לשינויים פיזיים אני מאמין שרק לאדם עצמו יש זכות להחליט עליהם.
ואני בחיים לא הייתי משאיר תינוק שיבכה.
ואני חושב שמנשאים זה דבר נפלא! בנערותי טפלתי בתינוקת בת חצי שנה קיץ שלם ונשאתי אותה כמעט כל היום- דבר שדי הפליא את אמה שלא הבינה למה אני לא משתמש בעגלה... ואני לא הבנתי למה כן. היה נראה שהיא כ"כ מרוצה ושלווה במנשא, וגם לי זה היה מאוד נעים.
ורעיון הבלי חיתולים מאוד קוסם לי, למרות שאני עדיין לא יודע אם אני באמת אצליח לישם אותו.
ותזונה- אני מאוד משתדל להיות קשוב לגוף שלי ולצרכים שלו, ומתעב אוכל תעשייתי! אני מקווה לגדל כך גם את ילדי.
אז נכון שאני לא אוכל רק אורגני ודגנים מלאים, אבל תסכימו איתי שאוכל טרי ומבושל עם הרבה ירקות ואפס אוכל מעובד זה יותר טוב מהסטנדרט, לא?
והממסד...
כמישהו שחייב הרבה לרפואה הקונבנציונלית אני לא מזלזל בו, אבל גם רואה את החסרונות, ואת המקומות שבו הוא לא מספק. כמו את חוסר היכולת לראות קשר גוף- נפש, דבר שהוא כ"כ ברור בעייני.
וגם לי יצא להרגיש לא פעם כמו חתיכת בשר, או מחלה, ולא כמו בן- אנוש.
ואחרון אך לא חביב, אני מאמין גדול באינדבידואליות, וגם בזה שילדים הם גם בני אדם... דבר שמערכת החינוך מוחקת. לגמרי. כמו גם את הסקרנות הטבעית, שאין לי ספק שקיימת אצל כולנו באופן טבעי. ואין סיכוי שאני אכניס את הילד שלי למערכת כ"כ דכאנית.
אני לא יודע עדיין מה תהיה האלטרנטיבה בשבילי, (אני לא בטוח שאני מאמין בחינוך ביתי) אך יש לי עוד זמן עד אז, למרות שאף פעם לא מוקדם לחשוב...

זה אני. (-:
ורק עוד דבר אחד, אשמח (לנסות) לענות על כל שאלה שתעלה אצל מי מכם, אז תרגישו חופשי...

יובל, ברוך הכותב.
התחדש על ה{{}}דף בית אישי.
איזו כניסה מעניינת.
אתה כותב נפלא וממש הרגשתי שאני מצליחה להזדהות עם התחושות וההתלבטויות שלך.
אני מאחלת לך הצלחה.

לי דווקא יש שאלה על הטיול שאתם מתכננים - יש לכם תוכניות למסלול? כמה זמן אתם מתכננים לטייל?

אה, שכחתי פרח.

חושב וטרנס יקר. איזה אומץ! אני לא מכירה הרבה אנשים שבגיל 20 כבר יודעים מה הם (בלי קשר למגדר/מין שלהם), או בן הזוג שאיתו הם רוצים להביא ילדים. אני חושבת שטוב לצאת לטיול קודם לכל ההחלטה הזו.
כשקראתי אותך, דווקא הרגשתי איזו צרימה עם הרעיון שתביא את הילד ברחמך. מנסה להבין למה.

דבר ראשון שעלה לי , זה שנכון, הרחם קיים שם, אבל הוא פונקציונאלי עבורך. העובר, באופן טבעי, יתייחס אליו לאו דווקא כמקום פונקיונאלי. אלא כמקום שהוא קיים בו ומכיל אותו, מזין אותו ושומר עליו. יש הרבה ראיות של אנשים שנזכרו בדברים מהרחם, והמקום שבו האם היתה היה גם קריטי לחוויה שלהם.
אולי העובר ידרוש ממך (יחד עם שינויים הורמונאליים גדולים) התייחסות אחרת שהיא, נקרא לה, יותר נשית, מכילה, מתעגלת.
וזה כשלעצמו, לא הולך ממש עם השינוי שעברת, אחרי כל כך הרבה שנים של דיסוננס בגוף של עצמך.

דבר שני שעולה לי הוא שכל מחשבה על הריון, לא קרובה לתחושות שקיימות ב הריון עצמו. זה כל כך שונה ולדעתי,
מתוך השינוי שעברת, זה יכול מאד לטלטל אותך, רגשית, שלא לדבר על הפיזית.

זה נשמע שאתה באמת ממוקד מטרה, ומגייס את כל כולך לעניין, אבל כאן ההורמונים יכולים לטלטל מאד.
זה שמישהו עשה את זה איפה שהוא בעולם, עוד לא אומר שהוא עבר את זה טוב, שהזהות שבנה במשך שמונה שנים לא הטלטלה.
ודווקא להתכתב איתו ולשמוע ממנו ישירות את הסיפור אולי יכול לחבר למציאות שהיתה. (שאגב, לא בטוח שכך אתה תעבור את זה, אם תחליט)

אני מכירה לא מעט בני זוג (גייז) שהביאו ילדים עם נשים. או שהם חלקו ילדים איתה או שהיתה פונדקאית (שזה נכון להיום, אפשר רק בחו"ל).
אפילו בעיר האם שלך, יש בני זוג שכאלה, גם מזה וגם מזה שאני מכירה באופן אישי

אותי מעניין איפה המשפחה שלך בכל הסיפור. האם תמכו בתהליך? האם עברת אותו לבד?
בכל מקרה, שמחה בשבילך שהגעת הביתה, חזרה לגוף שלך.
בהצלחה

שלום! קראתי גם את התגובה שפרסמת אתמול וחיכיתי בקוצר רוח לדף הזה

שמחה שהוא הגיע.
המחשבה הראשונה שעלתה לי היא: למה בעצם להרות? למה לא לאמץ?

שליחה על ידי בבה* » 05 אפריל 2010, 12:08

אוי . אתה מזכיר לי פעוט שמנסה להתאים צורות כדי שיכנסו לפתח המתאים . אבל אתה מרובע ! ולא תצליח להכניס את המרובע לעיגול . זה פשוט לא ילך .
ילד יקר. בגיל 22 אתה רוצה להיות אבא ? אמא בעצם .
יש כאן קפיצות אדירות שאתה מנסה לעשות . עכשיו אני רוצה .. עכשו . הריבוע יכנס לעיגול . גם אם לא עשו זאת לפני , אני אצליח

אבל לטבע חוקים משלו .
ברור ששום מילים לא יוזיזו וישפיעו . רק אאחל לך שפיות .

שליחה על ידי ע* » 05 אפריל 2010, 13:04

ברוך הבא @} מעניין לקרוא אותך.

_דבר שני שעולה לי הוא שכל מחשבה על הריון, לא קרובה לתחושות שקיימות ב הריון עצמו. זה כל כך שונה ולדעתי,
מתוך השינוי שעברת, זה יכול מאד לטלטל אותך, רגשית, שלא לדבר על הפיזית._
מסכימה עם זה.

ואני גם לא אוכל להניק אותו, (למרות שחשבנו שאם כבר שוויון- שזה ערך עליון בזוגיות שלנו אם אני נכנס להריון, אולי בנזוגי יניק... שמענו שזה אפשרי גם לגברים ומאוד נשמח לחומר בנושא אם למישהו פה יש)
חלב אב

אז נכון, יכול מאוד להיות שהילד שלי לא יוולד בלידה טבעית, כי אני לא בטוח שאני אהיה מסוגל לזה
למה אתה מתכוון כשאתה אומר לידה טבעית? שלא תהיה מסוגל ללדת וגינלית, או שלא תהיה מסוגל לעמוד בצירים ללא אפידורל?

וואו! קראתי והתרגשתי.
תתחדש על הדף.
אתה נשמע אדם אמיץ , חכם ומעורר השראה.
בוודאי יש לך שליחות חשובה לעורר אותנו לשבירת מוסכמות ומסגרות חשיבה מגבילות.
אומנם אנחנו באתר של "באופן", אבל עדיין יש הרבה מה לפתוח ולפתח.
תודה על השיתוף.

לי דווקא יש שאלה על הטיול שאתם מתכננים - יש לכם תוכניות למסלול? כמה זמן אתם מתכננים לטייל?
עוד אין תכניות למסלול, אנחנו חושבים לנסוע בסתיו, ומהכרותי עם עצמנו נתכנן ברגע הדי האחרון... P-:
כנראה שנטייל כחודש, לצערנו לא סביר שבנזוגי יוכל לקחת יותר חופש מהעבודה. אם יש לך טיפים נשמח לשמוע!

העובר, באופן טבעי, יתייחס אליו לאו דווקא כמקום פונקיונאלי
כן, אני מודע לזה. ואני מקווה ומאמין שאני (אנחנו?) אצליח למצוא את האיזון. אני מאמין שגם אם אני לא אוהב את הסיטואציה, אני אוהב את העובר. ארגיש אותו. אדבר אליו...
_דבר שני שעולה לי הוא שכל מחשבה על הריון, לא קרובה לתחושות שקיימות ב הריון עצמו. זה כל כך שונה ולדעתי,
מתוך השינוי שעברת, זה יכול מאד לטלטל אותך, רגשית, שלא לדבר על הפיזית._
אני מאמין שמהמקום הטוב שאני נמצא בו, אני אצליח להתמודד עם הדיסוננסים והקשיים, שאין לי ספק שיהיו. מה שכן, יש לי נטיה לקחת דברים יחסית בקלות, משהו שאני מקווה שיהיה תקף גם במקרה הזה.
בכל מקרה אני לא פוסל גם עזרה מקצועית מסוגים שונים בתקופה הלא פשוטה הזאת.

זה שמישהו עשה את זה איפה שהוא בעולם, עוד לא אומר שהוא עבר את זה טוב, שהזהות שבנה במשך שמונה שנים לא הטלטלה.
נכון, אבל בינתיים שמעתי על עוד כמה, שפשוט החליטו לא להתפרסם... וממה שהבנתי כולם הצליחו להתמודד עם הקשיים בהצלחה. אגב, הראשון כבר בהריון שלישי, (ממה שהבנתי הוא רצה משפחה גדולה, והחליט שהרבה יותר הגיוני לא להתחיל ולהפסיק הורמונים שוב ושוב) אז כנראה שעליו לפחות זה עבר בסדר. מה שכמובן לא אומר שלי תהיה חוויה דומה.
ואני באמת מקווה לדבר איתו לפני!

למה בעצם להרות? למה לא לאמץ?
אני גם מכיר זוגות שאימצו, או השתמשו בפונדקאית, או מגדלים ילדים בהורות משותפת.
לנו, אישית, הורות משותפת לא מתאימה, אנחנו רואים את עצמנו כתא משפחתי שלם, ולא רוצים "לחלוק" את ילדינו עם אחרים, עם כל המשתמע מכך.
פונדקאות נראית לנו בעייתית. יש לנו בעיות מוסריות במצב שבו אנחנו משלמים לאשה עבור גופה. אני יודע שזה לא חד משמעי, ויש דעות לכאן ולכאן. אני גם מאמין שלו לא היו לנו ברירות אחרות, מאוד יכול להיות שדווקא כן היינו הולכים בדרך הזאת, אך מאחר שכן יש לנו ברירה אחרת, אנחנו מעדיפים להמנע מזה. מה גם שהתהליך יקר בטירוף, ואנחנו רחוקים מלהיות מליונרים...
אימוץ הוא דווקא כן אופציה שנראית לנו, מהרבה סיבות, (למרות שאני לא יכול להגיד שאין בי איזשהו מקום שדווקא כן רוצה ילד ביולוגי) אך לצערינו אין כיום אף מדינה בעולם שבו נותנים לזוג גברים לאמץ ילד.
אז נשאר אופצית ההריון, שמעמיד אותנו במקום מאוד פריווילגי יחסית להרבה זוגות חד מיניים אחרים שאנחנו מכירים, שחלקם אפילו די מקנאים בנו אפילו על היכולת שלנו להביא ילד ביולוגי משותף... לא מעט גברים סביבי אמרו לי שלו יכלו היו נכנסים להריון בלי להסס!
כנראה שיש גם הרבה דברים חיוביים בלהיות טרנסג'נדר. (-:

אותי מעניין איפה המשפחה שלך בכל הסיפור. האם תמכו בתהליך? האם עברת אותו לבד?
או, שאלה טובה! (-:
כצפוי, בהתחלה היה למשפחה שלי מאוד קשה, מה שכמובן לא הקל עלי...
אך לאחר תהליך ארוך שהם עברו, הם השתכנעו שזהו הדבר הנכון בשבילי ומאז תומכים בי לחלוטין. גם מול המשפחה המורחבת שחלקה היתה ונשארה בעייתית. אמא שלי נסעה איתי לניתוח, והוריי גם מימנו את רובו, מאחר ולא היה לי מספיק כסף.
היום אמא שלי אומרת שלימדתי אותה הרבה על שונות וקבלת השונה והיא מרגישה שהתהליך שלי לימד אותה הרבה. אמא שלי אשה מדהימה.

אבא שלי שהיה הרבה יותר סקפטי אומר היום שאין לו ספק שזה היה הדבר הנכון עבורי, והוא שמח לראות אותי מאושר יותר ומתפקד יותר מאי פעם.
האחים הקטנים שלי (יש ארבעה מהם) גם עברו תהליך, למרות שאין ספק שלקטנים היה הרבה יותר קל מלגדולים יותר שכבר נחשפו לא מעט לחברה, שמן הסתם לא תמיד רואה את העניין בעין יפה...
היום אני בקשר מצוין עם כל אחד מבני משפחתי, למרות האתגרים. "חייה ותן לחיות" הוא עקרון שעומד למבחן אצלינו לא מעט, (בעיקר עם האח שאחרי שלומד היום בישיבת הסדר) אך בד"כ אנחנו מצליחים ליישם אותו.

בגיל 22 אתה רוצה להיות אבא ? אמא בעצם .
כן, בגיל 22 אני רוצה. מעצם, רציתי מאז ומתמיד. סביר להניח שזה יקרה בסביבות גיל 24, אם אהיה ריאלי.
והמונח הנכון הוא אבא.
דווקא פה זה לא המקום שבו הייתי מצפה להתקל בהתנגדות להורות צעירה!
רק אאחל לך שפיות
תודה, אני שפוי. (-:
ואת?

חלב אב
תודה רבה! אדאג לקרוא. (-:

למה אתה מתכוון כשאתה אומר לידה טבעית? שלא תהיה מסוגל ללדת וגינלית, או שלא תהיה מסוגל לעמוד בצירים ללא אפידורל?
גם וגם. אני לא יודע איך אני אחווה הריון, קל וחומר לידה. כרגע ניתוח קיסרי נראה לי כמו סיטואציה שיהיה לי קל יותר להתמודד עימה, אבל אני גם מודע מאוד לבעייתיות שבה.
נראה לי שאת הגשר הזה אבחר איך לעבור כשלפחות אתקרב אליו יותר...

תודה רבה (כמעט) לכולכן על קבלת הפנים החמה והמילים הטובות! שמח להיות פה. (-:

ברוך הבא @}

בקיצור, אני מוכן לשלם את המחיר, הזמני, (אין לי ספק שלאחר ההריון אחזור לקחת טסטוסטרון) למען משהו שאני מאוד רוצה.

תביא בחשבון שזה אולי לא זמני. הריון זה לא הדבקת בטן והמתנה של כמה חודשים לתוצר המבוקש: ילד.
החלק הגרוע מבחינתך הוא שמדובר ברכבת הרים הורמונלית. תציץ למשל ב למה בכיתי בהריון (כל הדף הוא רשימה של סיבות מגוחכות לפריצה בבכי בהריון).

בהריון הגוף מוצף הורמונים, ויש עוד הרבה תהליכים מוזרים: צבירת שומן, נפיחות ובצקות בידיים וברגליים, שינויי תיאבון ובחילות, התפתחות צינורות חלב בשדיים (לא ברור מה יקרה אצלך - אם הם עלולים לגדול מחדש או לא), ריפוי השרירים בכל הגוף ועוד ועוד. לא בדיוק דברים שעוזרים לדימוי גוף גברי בעיני עצמך, בן זוגך והסביבה.

בינך לבין הבנזוג עלולים להיווצר קשיים רגשיים - אתה תידחק למשבצת הנשית, ואולי יהיו בעיות מיניות ורגשיות. מבחינה כלכלית תביא בחשבון אפשרות של שמירת הריון וחופשת לידה שישאירו אותך בבית חודשים כשהבנזוג לוקח את תפקיד המפרנס. הפרה של הסימטריה והשוויון שאהבתם. ואם אתם חושבים על חינוך ביתי אז בכלל תשכח מהגשמה עצמית ב'חוץ'. בקיצור, יחזרו בהפוכה כל הבעיות של אמהות/קריירה ופמיניזם שהשארת מאחוריך (בתבונה מעוררת קנאה, אם יורשה לי).

כל זה לא נועד להרתיע סופית. רק לדחוף אתכם לעשות תחקיר מקיף על הריון ולידה, סימפטומים, בדיקות, סיבוכים אפשריים וכו'.
בהצלחה בכל מקרה, בחרתם בנתיב מיוחד ולא קל. @}

חתיכת כניסה דפקת.
סאלאם עליכום

נשמע שאתה יודע היטב מה אתה רוצה ואיך אתה רוצה את זה ובעיקר מבין את הזהות שלך.
וכל זאת למרות ההתמודדויות המורכבות עד הבלתי אפשריות שהטרנסג'נדריות מביאה איתה ועוד כדתל"ש..
אבל יותר מזה, נשמע שאתה לא רק יודע ומנסח זאת היטב (לך ולנו) אלא שאתה גם איש מעשה: חזרה בשאלה, נטילת ההורמונים, הניתוח, הזוגיות הבריאה והמושקעת ועכשיו גם "שיעורי הבית" לקראת האבהות הממשמשת ובאה.
ממש מעורר השראה.
ועוד בגילך..

לא נותר אלא לומר שאני כבר מחכה לקרוא את סיפור הלידה שלך...
אבל לא לפני הסיפור על הטיול..

אבל נשאלת השאלה, הסרט, הסרט, מתי הסרט?
יש לך כאן חומרים שמספיקים לטקס אוסקר שלם וזו רק יריית הפתיחה..

אם יש לך טיפים נשמח לשמוע!
לא. הלוואי. שם עוד לא היינו.

אני רק טורחת לקנא היטב בכל מי שהיה או מתכנן.
ועכשו ש{{}}דניה בניו זילנד עברה לגור לידי אז יש לי גם את לתחקר ללא הרף בנושא.
אבל יש כאן כמה באתר שהיו ואף גרות באיזורים הללו. אפשר באמת לנסות ולהחיות את הדף אוסט רליה. (יש גם בלוג נוסעים לתאילנד ולאוסטרליה)
כשתיסע תכתוב על הנסיעה בשביל אלה שנשארים כאן, הא?

אין כיום אף מדינה בעולם שבו נותנים לזוג גברים לאמץ ילד.
ממש הופתעתי לקרוא את זה.
האמת היא שכשאני חושבת על זה אז יצא לי להעיף מבט באיזה פרק של "אמא מחליפה" שבו היו זוג הומואים מארה"ב עם שלושה ילדים מאומצים.

אמא שלי אשה מדהימה.
בהחלט נשמעת כזאת. גם אביך. ממש מדהים איך שאתה מתאר שהם לקחו את האפשרות לגדול מהמצב ולהתפתח ממנו והרוויחו בן במקום להפסיד בת. מרגש.

דווקא פה זה לא המקום שבו הייתי מצפה להתקל בהתנגדות להורות צעירה!
למה?

ברוך הבא!
התחלתי לקרוא אותך בדף הראשון שכתבת ובהחלט הייתי סקרנית לשמוע עוד, אתה נשמע כמו בנאדם ששווה להכיר

דווקא פה זה לא המקום שבו הייתי מצפה להתקל בהתנגדות להורות צעירה!
אני ילדתי בגיל 22, וכל הזמן חושבים שאני אחותו הגדולה או הבייביסיטר... אני יכולה להגיד לך שאני נתקלת בהרבה הרמות גבה בגלל שאני אמא צעירה, כמעט בכל קהילה, ואני מסתובבת בחוגים רחבים... היום הרבה יותר מקובל להיות אמא מבוגרת+.
אבל כשזה מתאים זה מתאים, בייחוד אם זה בא ממקום מודע ורציני. קשיים יהיו, וכדאי להתכונן אליהם, אבל נראה לי שאתם כבר הבנתם את זה מזמן... אז באופן זה מקום נהדר לעבור בו תהליכים של הריון, לידה, מעברים ושינויים. בהצלחה!
@}

אני שמחה מאוד לראות שפתחת דף.
תתחדש !
היה מאוד מעניין לקרוא.

אני מתכוון להפסיק עם הטסטוסטרון עוד כחצי שנה
לא הבנתי, טרנסג'נדרים צריכים להמשיך לקחת טסטוסטרון באופן קבוע במשך כל החיים?
חשבתי שלוקחים תקופה, ואז השינוי כבר נשאר לתמיד, לא?

המדינות לא נותנות להומואים לאמץ
ממש מרגיז !!!

בגיל 22 אתה רוצה להיות אבא ?
לי אתה נשמע דווקא מאוד מאוד בוגר, באופן מעורר השתאות ממש.
ובטוחה שכשתחליט שאתה מוכן לאבהות - זה באמת יהיה הזמן הנכון.

מעוררת הערכה בעיניי גם הקבלה של ההורים, במיוחד לאור העובדה שהם דתיים.
סקרנית, לאיזה זרם דתי הם שייכים? כיפה סרוגה?

אבל יש כאן כמה באתר שהיו ואף גרות באיזורים הללו.

עד כמה שידוע לי גם תמרוש רוש. באוסטרליה.

המדינות לא נותנות להומואים לאמץ
באמת מרגיז. לכן אני מכירה זוג הומואים שמצאו אם פונדקאית איפה שהוא בעולם.

שליחה על ידי נעה* » 05 אפריל 2010, 22:26

אין כיום אף מדינה בעולם שבו נותנים לזוג גברים לאמץ ילד.
זה לא נכון. אני מכירה זוג גברים (ישראלים) שחיים כרגע בארצות הברית ואימצו שם תינוק.

יובל ברוך הבא,
מעניין לשמוע כאן ממך ועליך.
לאחרים:
אימוץ על ידי גברים הוא מאד לא בעייתי כשמדובר באמריקאים.
אימוץ של ישראלים , הומואים או לא, הוא מאד מאד בעייתי בימים אלה. מה שעשו עד לא מזמן זה שאחד הגברים נרשם לעמותה כהורה יחיד. מאוחר יותר בארץ פותחים בהליך של אימוץ על ידי בן זוגו.
יש לי זוג חברים קרובים שאימצו ילד (כלומר אחד אימץ, השני בתהליך, כרגע לא מוכר כהורה) והם אמרו שלאחר מכן אימוצים מישראל הוקפאו בכלל בגלל עניינים בירוקרטיים. אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון אבל בטוח שזה לא קל. כיום הם בתהליך של פונדקאות מחו"ל. אישית מאד קשה לי עם פונדקאות אבל אני מאד מבינה שאם אימוץ הוא לא אפשרי זה לא משאיר הרבה ברירות, הורות משותפת עשויה להיות מאד בעייתית לזוג.

מה שעשו עד לא מזמן זה שאחד הגברים נרשם לעמותה כהורה יחיד.
רגע, לגבר יחיד כן נותנים לאמץ?

כמו שנותנים לאישה יחידה כך נותנים לגבר יחיד.
רק שכרגע הבנתי שיש בעיות עם אימוצי חו"ל בכלל (ובישראל מדובר כמעט רק על אימוצי חו"ל לצערנו) גם לזוגות "נורמטיביים בגלל שהעמותות הישראליות לא עומדות בתקנים במדינות האימוץ, התקנים השתנו, משהו כזה לא ממש בקיאה בפרטים.

רק שכרגע הבנתי שיש בעיות עם אימוצי חו"ל בכלל (ובישראל מדובר כמעט רק על אימוצי חו"ל לצערנו) גם לזוגות "נורמטיביים בגלל שהעמותות הישראליות לא עומדות בתקנים במדינות האימוץ, התקנים השתנו, משהו כזה לא ממש בקיאה בפרטים.
גם אני הייתי עדה מקרוב לתהליך אימוץ בחו"ל (רוסיה) שנתקל בבעיות מסוימות, אם כי בסופו של דבר כן הצליח ועבר בשלום. זה היה לפני שנה ורבע. ואני מכירה (לא את הפרטים) עוד זוג שאימצו לפני 4-6 חודשים בערך, גם הם אחרי תלאות. כך שנראה לי שאכן יש בעיות יותר מפעם, אבל בכל זאת אפשרי.
גם אני מכירה זוגות שאחד הגברים נרשם לעמותה כהורה יחיד. מאוחר יותר בארץ פותחים בהליך של אימוץ על ידי בן זוגו.
בקיצור, יכול להיות ששווה לברר לעומק את עניין האימוץ בחו"ל, אולי זה כן אפשרי (זה גם לא חייב להיות במקום ההריון, אבל שווה בכל מקרה לדעת אם יש אפשרות כזאת ובמה היא כרוכה).

ובכל מקרה בהצלחה בכל דרך שתבחר! @}

אך לצערינו אין כיום אף מדינה בעולם שבו נותנים לזוג גברים לאמץ ילד.

מזעזע לגמרי. חושך מוחלט.

ברוך הבא

הבהרה לגבי אימוץ-
כן יש מדינות בעולם שבהם זוג הומואים יכול לאמץ ילד, (כמו חלקים מסויימים של ארה"ב למשל) אבל הזוג חייב להיות אזרחי (או לפחות תושבי) אותה מדינה.
כיום, בתור גבר ישראלי (למרות שאני דווקא כן מחזיק דרכון זר אני אהיה חייב לגור בחו"ל תקופה לא קצרה כדי להנות מזכויות של אזרח) עם בנזוג ישראלי אין אף מדינה שנוכל לאמץ בה.
בתור הורה יחיד, הסיכוי גדול יותר, אך גם ממש לא מזהיר, מכיוון שכמו שכבר כתבו פה, נושא האימוץ של ישראלים בעייתי כרגע גם לזוגות הטרונורמטיביות לחלוטין.
אגב, דווקא בארץ אם אני לא טועה רשמית דווקא כן מותר לזוג הומואים לאמץ, אבל רק ילד גדול עם צרכים מיוחדים... ולמרות שאני מאמין שלאמץ ילד כזה זה דבר מדהים, אני לא מרגיש בנוי לזה, בטח שלא כרגע.

ושוב תודה לכל המברכות, כיף לי לקרוא אתכן! (-:

סקרנית, לאיזה זרם דתי הם שייכים? כיפה סרוגה?
כן, אנגלוסקסים עם כיפה סרוגה. אבא לפחות. אמא פחות מפעם, לובשת מכנסיים והורידה את כיסוי הראש. היא מאמינה מאוד, אבל לא תמיד ברבנים... כמובן שבבית שומרים כמו מקודם, אבל קצת פחות בלחץ.
אני והאח שאחרי למדנו בבתי ספר דתיים, והקטנים בבית ספר דמוקרטי.
חוץ מזה היא קוראת הרבה בודהיזם, הבית צמחוני, היא מניקה עד מאוחר (מאוד אפילו- הקטן ינק עד גיל 4 וחצי!) וכו'.
זה שאמא שלי די "באופנית" (למרות שמעולם לא נכנסה לאתר הזה) עוד לא אמרתי?

אותי מרתקת הבחירה שלך ללדת על אף שאתה תופס את עצמך כגבר.
האם הבחירה שלך ללדת היא רק בגלל הקשיים שבאימוץ? יש לך איזשהי משיכה לחווית ההריון או רצון חזק להיות ההורה הביולוגי?

כתבת:
בקיצור, אני מוכן לשלם את המחיר, הזמני, (אין לי ספק שלאחר ההריון אחזור לקחת טסטוסטרון) למען משהו שאני מאוד רוצה.

מהו בדיוק המחיר? האם הוא רק בנוגע לדימוי הגוף? (מול המראה או הסביבה)
האם תוכל להמשיך לתפוס את עצמך כגבר , באותה המידה, כשתהיה בעל מאפיינים גופניים נשיים בהריון?

אני באופן אישי מאמינה כי האפשרות לחוות גבריות מול נשיות באותו הגוף ובאותה תקופת חיים , היא חוויה עצמתית וקסומה של שלמות. (מעטים מאוד זוכים לה)

שליחה על ידי ע* » 06 אפריל 2010, 12:03

האם תוכל להמשיך לתפוס את עצמך כגבר , באותה המידה, אחרי שתעבור לידה?

ברוך הבא!

מאוד מעניין מה שסיפרת.
מאחלת לכם הצלחה!!!

תודה על התשובות שענית.

חוזרת על שאלה שלי שאולי לא שמת לב אליה:
_טרנסג'נדרים צריכים להמשיך לקחת טסטוסטרון באופן קבוע במשך כל החיים?
חשבתי שלוקחים תקופה, ואז השינוי כבר נשאר לתמיד, לא?_

וכמו כן, דבר נוסף שמעניין אותי,
אני מבינה שעשית רק ניתוח בשדיים אבל לא שינית את איבר המין, נכון?
האם זה עצמו לא מפריע לך להרגיש לגמרי 'גבר'?
והאם לא מפריע לבן הזוג שלך שבעצם יש לך סממן נשי מובהק? וגם שסוג יחסי המין הוא אחר?

_חוזרת על שאלה שלי שאולי לא שמת לב אליה:
טרנסג'נדרים צריכים להמשיך לקחת טסטוסטרון באופן קבוע במשך כל החיים?
חשבתי שלוקחים תקופה, ואז השינוי כבר נשאר לתמיד, לא?_
לגבי ההורמונים: קודם כל כנראה שהשינויים (או לפחות חלקם) הפיכים יותר ממה שחושבים. לפעמים זה דווקא טוב, כמו במקרה שלי- יש סיכוי גבוה שהמחזור יחזור ולאחר כמה חודשים כשהגוף שלי "יתנקה" מערכת הרביה תחזור לתפקוד מלא.
אבל גם אם מניחים שהשינויים עצמם לא הפיכים, אחרי שנים רבות שהגוף רגיל לקבל הורמונים מלאכותיים הוא מפסיק לייצר הורמונים בעצמו וזה מאוד לא בריא לחיות ללא הורמונים בכלל ולכן ממשיכים לקחת הורמונים במינונים נמוכים יותר מבהתחלה כל החיים.
מה גם שיש המלצה כיום להוציא את הרחם והשחלות אחרי כמה שנים על טסטוסטרון כי למרות שחסר מאוד מחקר מעמיק בתחום נראה שהטסטוסטרון מגביר את הסיכוי לסרטן באיברים הנ"ל.
_וכמו כן, דבר נוסף שמעניין אותי,
אני מבינה שעשית רק ניתוח בשדיים אבל לא שינית את איבר המין, נכון?
האם זה עצמו לא מפריע לך להרגיש לגמרי 'גבר'?
והאם לא מפריע לבן הזוג שלך שבעצם יש לך סממן נשי מובהק? וגם שסוג יחסי המין הוא אחר?_
אני מאמין שמגדר נע על סקאלה, וכל אחד מוצא את עצמו במקום אחר עליה, (ולכן התשובות שאני נותן תקפות רק לגבי עצמי ואני לא מתיימר לייצג טרנסג'נדרים אחרים מה גם שכמו שבטח הבנתן כבר גם פה אני לא בדיוק טיפוסי) ואני מאמין שהמדד הוא "מתי נוח לי עם עצמי" ולא בהכרח "מתי לחברה יהיה קל לאכול אותי", ע"ע גבר בלי איבר מין זכרי (למרות שגם כאלה יש למשל אנשים שחו"ח איבדו את איבר מינם בתאונה או במלחמה ואף אחד לא מפקפק בגבריות שלהם).
כמו כן אני אמנם מגדיר את עצמי על הקצה הגברי של הסקאלה הנ"ל, אבל זה לא בהכרח אומר שחשוב לי להיות "גבר גבר", ואולי להפך. אני מרגיש שיש לי זכות ואולי אפילו ייעוד בתור מישהו שחי בשני המגדרים לשנות בעולם דברים שמפריעים לי ואני מנסה להציג לעולם גבריות קצת אחרת, נעימה יותר ורגישה יותר, אולי. מתנצל מראש אם זה נשמע קצת מתנשא, זאת לא כוונתי...
ואחרון חביב בנזוגי. קודם כל התשובה הפשוטה היא לא, זה לא מפריע לו בכלל. אבל אם אפרט קצת אני יכול להגיד שאמנם בהתחלה היה לו מוזר, בתור מישהו שיצא מהארון בגיל 17 ומאז היה רק עם גברים, (התחלנו לצאת כשהוא היה בן 27) אבל הוא אומר שמבחינתו להיות הומו זה להמשך לגברים, לא לזין. ואני גבר, ככה שזה מסתדר. (-:
לגבי יחסי המין, לפעמים הם שונים (אבל כמו שהוא גילה שונה זה לא בהכרח פחות טוב!) מאצל הומואים "רגילים" ולפעמים לא. ועוד משהו. אני יודע שזאת קלישאה, אבל כשאוהבים המבנה הפיזי תופס מקום הרבה פחות חשוב, לא? ושלא יובן מזה שהסקס לא מוצלח, כי זה ממש יהיה חטא למציאות! מקווה שהדף לא נהיה בוטה מדי...

_מהו בדיוק המחיר? האם הוא רק בנוגע לדימוי הגוף? (מול המראה או הסביבה)
האם תוכל להמשיך לתפוס את עצמך כגבר , באותה המידה, כשתהיה בעל מאפיינים גופניים נשיים בהריון?_
המחיר הוא גם מול המראה אבל בעיקר מול הסביבה. מול המראה אולי לא יהיה לי קל, אבל אני מסוגל להסביר לעצמי בדיוק את המצב. עם החברה לעומת זאת אני לא תמיד מצליח. אני יודע שאני אתקל בתגובות של "זה סתם אשה מתוסבכת עם זקן בהריון" וזה לא יהיה נעים.
מה שכן, אם תפסתי את עצמי כגבר עוד לפני התהליך הפיזי, (עם חזה, מחזור וכו') אני לא רואה סיבה שלא אוכל לתפוס את עצמי כגבר גם בהריון.

_בהריון הגוף מוצף הורמונים, ויש עוד הרבה תהליכים מוזרים: צבירת שומן, נפיחות ובצקות בידיים וברגליים, שינויי תיאבון ובחילות, התפתחות צינורות חלב בשדיים (לא ברור מה יקרה אצלך - אם הם עלולים לגדול מחדש או לא), ריפוי השרירים בכל הגוף ועוד ועוד. לא בדיוק דברים שעוזרים לדימוי גוף גברי בעיני עצמך, בן זוגך והסביבה.
בינך לבין הבנזוג עלולים להיווצר קשיים רגשיים - אתה תידחק למשבצת הנשית, ואולי יהיו בעיות מיניות ורגשיות. מבחינה כלכלית תביא בחשבון אפשרות של שמירת הריון וחופשת לידה שישאירו אותך בבית חודשים כשהבנזוג לוקח את תפקיד המפרנס. הפרה של הסימטריה והשוויון שאהבתם. ואם אתם חושבים על חינוך ביתי אז בכלל תשכח מהגשמה עצמית ב'חוץ'. בקיצור, יחזרו בהפוכה כל הבעיות של אמהות/קריירה ופמיניזם שהשארת מאחוריך (בתבונה מעוררת קנאה, אם יורשה לי)._
כן, אני יודע שלא יהיה לי קל להיות בהריון. תאמינו לי שחשבתי על הנושא לא מעט לפני שהחלטתי שאני הולך על זה.
ועדיין אני מאמין שאני אוכל להתמודד.
כבר החלטתי שאני אקח את כל העזרה המקצועית שאני ארגיש שאני צריך.
אם אני לא טועה ציינתי שלפני שהתחלתי לקחת הורמונים הייתי מאוד בדיכאון, בעיה שהטסטוסטרון פתר אצלי לחלוטין. אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל יותר מגוש הורמונים מהלך ומקווה שזה שאני במקום מאוד אחר בחיים, הרבה יותר טוב ויציב ישפיע על המצב הרגשי שלי (שזה בעיקר מה שמדאיג אותי). מה גם שאני יודע שהרבה מאוד מהקושי נבע מהמקום של חוסר שליטה על החיים שלי, בתקופה שמאוד רציתי כבר להתחיל את התהליך והוא התעכב.
וכשאני אפסיק את הטסטסטרון זה יהיה מבחירה, ולפרק זמן די ידוע מראש.
ועדיין, אם ארגיש שאני חוזר למצב שהייתי בו ואבין שחוסר האיזון הוא נטו הורמונלי, לא אהסס לקחת נוגדי דיכאון (יש סוגים שמותרים גם בהריון) לתקופה הנ"ל.
לשמחתי השדיים לא יכולים לצמוח מחדש מכיוון שהם נכרתו.
קשיים בזוגיות יתכנו, כן. אבל זה נושא מאוד מדובר אצלינו. אנחנו מעלים את הפחדים הגדולים ביותר, וחושבים ביחד על פתרונות אפשריים. אני חושב שעצם הדיבור על הנושא הרבה זמן מראש בהחלט יעזור בהתמודדות בפועל.
אגב, זה שאני כותב פה לא בהכרח אומר שנטרח לידע את "כולם" כשאהיה בהריון. בהנחה שאני לא אאבד את זקני ושהקול שלי ישאר כמות שהוא, בהחלט יתכן מצב שבו בעזרת בגדים מתאימים אוכל להסתיר את ההריון לפחות חלק ניכר מתשעת החודשים. מה גם שסביר להניח שרוב האנשים שיתקלו בגבר עם כרס מוזרה יחשבו על הרבה אופציות אחרות לפני שיגיעו בכלל לחשוד בהריון, לא?
לגבי תפקידי מגדר, כמו שכבר כתבתי אני מספיק בטוח בזהות שלי ולא מרגיש צורך "להוכיח" אותו. אין לי בעיה לעשות דברים שנחשבים נשיים. כמו לבשל למשל, שזה משהו שכמעט רק אני עושה. למרות שהבנזוג עושה כמעט את כל שאר עבודות הבית... (-;
ולכן נראה לי הגיוני שלפחות בתקופה הראשונה אני אשאר בבית. גם כי אצטרך להתאושש מלידה, גם כי לי יש יותר נסיון עם תינוקות קטנים וגם כי לפחות כרגע הוא מכניס יותר כסף. אין לי בעיה עם זה כי אני מניח שיהיו תקופות בעתיד שבהם זה יהיה הפוך. מה גם שאני לא בהכרח רואה בזה משבצת "נשית", יש היום גברים שנשארים היום בבית עם הילדים, כן ירבו! (-:
אידאלית, כשארכוש מקצוע, (משהו שאני מנסה לעבוד עליו) אנחנו חולמים ששנינו נעבוד במשרה חלקית.

אני ילדתי בגיל 22, וכל הזמן חושבים שאני אחותו הגדולה או הבייביסיטר... אני יכולה להגיד לך שאני נתקלת בהרבה הרמות גבה בגלל שאני אמא צעירה, כמעט בכל קהילה, ואני מסתובבת בחוגים רחבים... היום הרבה יותר מקובל להיות אמא מבוגרת+
אני דווקא חושב שיש לא מעט יתרונות להורות צעירה (בלי כל קשר לאילוצים שלי). בכלל, אני לא חושב שיש נוסחה אחת שמתאימה לכולם, וזה מאוד טבעי.
לגבי החלק הראשון של המשפט, אבוי לי. גם ככה אני נראה צעיר מ-22 שנותי, ככה זה כשמתחילים את גיל ההתבגרות (וזה המצב אצלי מבחינות פיזיות מסוימות) בגיל 20. אני תוהה האם יחשבו שהכנסתי ילדה בת 14 להריון... P-:

סליחה על האורך, וסליחה מראש שאני לא מצליח לענות על כל השאלות, אם פספסתי משהו שבוער לכן, אתן מוזמנות לנדנד!

אני מרגיש שיש לי זכות ואולי אפילו ייעוד בתור מישהו שחי בשני המגדרים

אתה מדהים.
אין לי הרבה שאלות או בכלל מילים, למרות שהתשובות והדברים שאתה כותב מעניינים אותי מאד...
אתה הולך בדרך מאד מאתגרת ומעניינת שלא לוקחת כמובן מאליו הרבה הגדרות (גדרות) שקיימות בחברה שלנו ונראה שאתה באמת נוכח במציאות שלך, בדרך שבחרת...
באמת באמת בהצלחה בכל מה שתבחר לעשות.
@} @} @}

סביר להניח שרוב האנשים שיתקלו בגבר עם כרס מוזרה יחשבו על הרבה אופציות אחרות לפני שיגיעו בכלל לחשוד בהריון, לא?

בטן של הריון (שים לב לשינוי ביציבה, הגב מתקשת אחורה בצורה אופיינית):
תמונה

כרס של גבר:
תמונה

וואו! הסיפור שלך כל כך מעניין ומיוחד
, מצטרפת למה שנעמי כתבה:
_אתה נשמע אדם אמיץ , חכם ומעורר השראה.
בוודאי יש לך שליחות חשובה לעורר אותנו לשבירת מוסכמות ומסגרות חשיבה מגבילות.
אומנם אנחנו באתר של "באופן", אבל עדיין יש הרבה מה לפתוח ולפתח._ וגם :
האפשרות לחוות גבריות מול נשיות באותו הגוף ובאותה תקופת חיים , היא חוויה עצמתית וקסומה של שלמות. (מעטים מאוד זוכים לה)

_אבל נשאלת השאלה, הסרט, הסרט, מתי הסרט?
יש לך כאן חומרים שמספיקים לטקס אוסקר שלם וזו רק יריית הפתיחה.._

קיבלתי את הרושם שנוח לך באנונימיות אבל אם אתה בעניין של תיעוד התהליך בצילום יותר מאשמח ללוות אותך עם מצלמה! (אני עוסקת בתחום)

אבל כשאוהבים המבנה הפיזי תופס מקום הרבה פחות חשוב, לא?
כן בהחלט!
(תובנה נדירה אצל צעירים, לרוב לוקח לאנשים הרבה זמן להגיע להבנה הזו)
_סביר להניח שרוב האנשים שיתקלו בגבר עם כרס מוזרה יחשבו על הרבה אופציות אחרות לפני שיגיעו בכלל לחשוד בהריון, לא?
בטן של הריון (שים לב לשינוי ביציבה, הגב מתקשת אחורה בצורה אופיינית):_
אני חושבת שלמרות שבטן של הריון שונה מסתם כרס (כמו שמודגם פה בתמונות) הרבה מאיך שאנחנו תופשים את מה שאנחנו רואים קשור לאסוציאציות והקשרים שעושה המוח. רוב בני האדם לא מקשרים בין גבר להריון, כך שיכול להיות שבאמת עם בגדים לא מאד הדוקים, יהיו הרבה שבכלל ישימו לב שמשהו מוזר. ויש סיפורים על נשים שלא יודעות שהן בהריון ואף אחד בסביבתן לא יודע שהן בהריון עד שהן יולדות פתאום, כי גם אצל נשים, לא תמיד מבנה הגוף בהריון זהה. בקיצור, במובן הזה נראה לי שיהיה בסדר (-:

הרבה מאיך שאנחנו תופשים את מה שאנחנו רואים קשור לאסוציאציות והקשרים שעושה המוח.
בדיוק לזה התכוונתי!
קחו בטן הריונית. או אפילו יודעים מה? את האשה בתמונה למעלה.
ואז תורידו את החזה, תקצצו את השיער, תוסיפו זקנקן ופאות לחיים, ותלבישו בחולצה מכופתרת ורחבה. עכשיו, למרות הבטן (אפילו עם ההבדל בינה לבין כרס גברית) אני לא חושב שמרבית האנשים יחשבו על הריון. בטח שלא מיד.

קיבלתי את הרושם שנוח לך באנונימיות אבל אם אתה בעניין של תיעוד התהליך בצילום יותר מאשמח ללוות אותך עם מצלמה! (אני עוסקת בתחום)
האמת? בד"כ אני דווקא לא טיפוס כ"כ אנונימי, אני מספר את סיפורי האישי דרך חוש"ן, ארגון של הקהילה הלהט"בית (לסביות הומואים טרנסג'נדרים וביסקסואלים) שפועלת לחינוך ושינוי עמדות וסטריאוטיפים לגבי הקהילה הגאה, ומאוד מאמין ששינוי מגיע מזה שאנשים מכירים את "האחר".
אז אני דווקא לא הייתי פוסל לעשות סרט על הנושא, אבל יש במשוואה הזאת גם את בנזוגי שהפרטיות שלו לרוב יותר חשובה לו.
בקיצור, נצטרך לחשוב על זה. בכל מקרה יש עוד זמן...
אבל תודה על ההצעה, אני אזכור אותה! (-:

לאשה בהריון יש גם הליכה ברווזית בעיקר בשליש השלישי של ההריון, זה קורה בגלל היפרדות של עצמות האגן. וגם נטייה לנפילות בגלל הסיבה הזו. גבר שהולך כך, זה לגמרי יבלבל את הקשרים שעושה המוח ...

אמנם עשית את השינוי הגדול מכולם (שינוי מין), אז שינויים אחרים נראים לך קטנים אולי. אבל כמו שכתבו לך : הריון זה לא הדבקת בטן והמתנה של כמה חודשים
בכלל נראה לי מוזר שאתה לא מוכן למשל למגורים של תקופה בחו"ל כדי שתוכלו לאמץ, זה נראה לך דרישה גדולה מדי. אבל שינוי ענק כמו לחזור לגוף נשי, לבלבל מחדש את כל היוצרות, כן מתאים לך.
זו לא ביקורת עליך, זה פשוט קצת מתמיה. אני מניחה שזה מאוד אישי, קביעת סדר עדיפויות כזה.

אגב, בזכותך חשבתי על זה והבנתי שבטן הריונית דומה בעיקר ל... שד ענקי. והפופיק הבולט הוא הפטמה. איך אפשר להיפטר מהשדיים בדרך כל כך נחרצת ומצד שני לאמץ בשמחה כזה שד ענקי שדבוק לבטן?
המקום שאתה נמצא בו מאוד מעורר מחשבה ומאתגר דפוסים.

שה' ירחם על נשמתך

דוסית יקרה,
את בטח מבינה שה" ברא אותו בדיוק כפי שברא אותך.
אי לכך, מה ההתנשאות הזו לך?
אני בטוה שגם על נשמתך ה' ירחם ועל של כולנו.

וואו! הסיפור שלך כל כך מעניין ומיוחד

סליחה על הבורות- יש מישהו שכבר עבר תהליך כזה והוליד תינוק/ת?
בארץ? בחו"ל?

ודרך אגב- אין בעיה להסתיר הריון לגמרי ממש עד הסוף. אפשר עד חודש שמיני ואפילו תשיעי . (יותר קל להסתיר חודשים אחרונים בחורף)
כשמסתירים הריון, הבטן "יוצאת" הרבה יותר מאוחר, לפעמים ממש רק בסוף....

חושב וטרנס , תודה לך על השיתוף . האישיות שלך והרקע המשפחתי והנכונות שלכם לחוות את החיים לעומק ויהי מה - מרגשים אותי עד מאוד .
חזק ואמץ .
אתה תצטרך חבורה תומכת ואני אשמח להיות בה . הורות צעירה זה 'הדבר הבא' לדעתי בקרוב יבינו את זה לעומק.
ברור שהסיפור ההורמונלי הוא לא פשוט ומחייב הדרכה של מומחים מן המדרגה הראשונה .
יודעים איך נכנסים לסיטואציה ולא בדיוק יודעים איך היא נמשכת . אך אפשר להתאמן בקבלת אי ודאות כנתון ודאי ולחזק כך את הרוח.@}
חזק ואמץ.

קודם כל תודה לכולכן על התגובות והתמיכה, זה מאוד מרגש אותי!

עוד כמה תשובות:

יש מישהו שכבר עבר תהליך כזה והוליד תינוק/ת?
כן, יש. הראשון (שהתפרסם, שמעתי שהיו כבר לפניו אבל שמרו את העניין לעצמם) היה תומס ביטי, מארה"ב. הוא ילד תינוקת בריאה ביולי 2008. מיד לאחר מכן נכנס שוב להריון, (הוא הסביר שהוא רצה יותר מילד אחד ויותר הגיוני כמה הריונות ברצף, מאשר לחזור לקחת הורמונים ולהפסיק שוב אחרי תקופה) וילד תינוק בריא ביוני 2009. שמעתי לא מזמן שמועה שעכשיו הוא בהריון שלישי...
כמה חודשים אחרי שתומס ביטי התפרסם קראתי על גבר טרנסג'נדר מספרד שהיה בהריון עם תאומים. לא שמעתי כיצד ההריון ההוא הסתיים.
ורק לפני כמה חודשים עוד גבר טרנס (גם אמריקאי) הודיע שהוא בהריון ואם אני לא טועה הוא ילד בן בפברואר האחרון. אגב, האחרון גם נמצא בזוגיות עם גבר טרנס אחר, שכן עבר כריתת רחם. לזוג שני ילדים גדולים יותר מזוגיות קודמת של אחד מהם עם אשה שנפטרה.
הנה כמה כתבות בנושא:
הראשונה, שבה תומס מודיע לעולם על הריונו:
http://www2.advocate.com/[po]exclusive detail ektid52947[/po].asp?page=1
זוג הטרנסג'נדרים השני:
http://specials.msn.com/A-List/Second-pregnant-man.aspx
ובעברית, כתבה שכתבתי על תומס ביטי לפני כשנתיים, כשעוד לא ידעתי שגם אני אלך בדרכו, אבל כבר אז הוא נתן לי הרבה השראה. ועכשיו אתם יודעים גם את שם המשפחה שלי... P-: (איך הופכים את הדף למוצנע?)
http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=6966

כשמסתירים הריון, הבטן "יוצאת" הרבה יותר מאוחר, לפעמים ממש רק בסוף....
אני לא בטוח שהבנתי, אכפת לך לפרט קצת? נשמע מעניין...

ועוד שאלה שחזרה על עצמה בניסוחים שונים. למה דווקא הריון?
אז אני אנסה לענות. (-:
קודם כל כן, אני רוצה ילד ביולוגי. זה לא הכי חשוב לי, ואני רואה יתרונות באימוץ, אבל אם זה יתאפשר, באיזשהו מקום זה יהיה אידאלי. אני חושב שיהיה משהו מיוחד בילד שאני ובנזוגי יצרנו. ילד שבא ממנו, משנינו.
אני חושב שזה משהו שהרבה אנשים רוצים, גם אם לא תמיד מודים בזה.
חשוב לי להבהיר, אני לא חושב שהיינו אוהבים ילד לא ביולגי, או ביולוגי רק של אחד מאיתנו פחות, אבל עדיין... קצת קשה לי להסביר.
במובן הזה יש לנו יתרון עצום על רוב הזוגות החד מיניים, אנחנו יכולים לעשות את זה.
עוד משהו שחשבתי עליו, באימוץ אתה מקבל ילד גדול יותר. ויהיה לי עצוב לא לחוות את הבכי הראשון, החיוך הראשון, ההתגלגלות הראשונה וכו'... אולי בעתיד גם נאמץ, אבל אלה דברים שהייתי רוצה לחוות בתור אבא לפחות פעם אחת.
מישהי למעלה שאלה אם יש לי רצון חזק לחוות הריון, אז התשובה היא לא, לא בדיוק.
אבל ההריון כן יזמן לי סיטואציות שבהם אולי אוכל לפתוח קצת את העיניים של אנשים בנושא, משהו שאני כן מצפה לו...
בקיצור, אני מאמין שבחוויה הכוללת של הריון אוכל למצוא את הנקודות שבהם יהיה לי טוב, או שבהם אוכל לצמוח.

חשבתי על זה והבנתי שבטן הריונית דומה בעיקר ל... שד ענקי. והפופיק הבולט הוא הפטמה.
מצטער, חשבתי על זה ולא התחברתי... אבל זו תאוריה מעניינת! איזו מקוריות. (-:

קישורים נוספים לנ"ל:
סרטון קצר על תומס ביטי (הגבר הראשון שנכנס להריון), עם ריאיון אצל אופרה ווינפרי.
סרט ארוך על תומס ביטי (48 דקות)

חושב, משהו שמעניין אותי: תומס ביטי בחר לחיות עם אישה. אתה בחרת לחיות עם גבר.
איך אתה מסביר את ההבדל הזה?
יש טרנסים שממשיכים להימשך למין שהיה המין הנגדי להם לפני השינוי, ויש כאלה שנמשכים לאותו מין שממנו הם באו?
מה הרוב בין הטרנסים - כאלה או כאלה?

וגם,
זה שאתה חי עם גבר, זה אומר שאתה גם הומוסקסואל?
או אולי להפך, אם היית חי עם אישה זה היה אומר שאתה 'לסבית' (כי המין המקורי שלך היה אישה)?
מי בעצם הוא ה'חד מיני' - גבר טרנס שחי עם גבר, או גבר טרנס שחי עם אישה?

סליחה שאני נדרשת להגדרות, אבל אני מנסה להבין יותר.
גם מה טרנסים כאלה ואחרים מרגישים.
וגם - איך זה נתפס בעיניכם.

והנה גם כתבה על גבר בהריון עם תאומים

דף מוצנע

ב עילום, תודה!

אהבת עולם, תודה על הכתבות הנוספות. הסרט אגב, מאוד מומלץ!

לגבי נטיות מיניות של טרנסים, אנסה לענות.
כמו אצל אנשים שאינם טרנסים, יש טרנסים בעלי כל הנטיות המיניות הקיימות...
אני למשל, מגדיר את עצמי ביסקסואל, (נמשך גם לגברים וגם לנשים) אך מאחר שאני בזוגיות עם גבר אני מגדיר את מערכת היחסים שלנו חד מינית, (הומוסקסואלית) ואם הייתי עם אשה אני מניח שהייתי מגדיר את מערכת היחסים הטרוסקסואלית (אני לא כ"כ אוהב את המילה "סטרייט" ומעדיף הטרוסקסואל- מה, סטרייטים אינם מיניים? האם סטרייטים הם בהכרח מיינסטרים? שזה בעצם פירוש המילה).
מה רוב הטרנסים? וואו, לא יודע. אני מכיר כאלה שהנטיה המינית שלהם השתנתה בעקבות השינוי, (לכאן ולכאן) וכאלה שאוהבים בדיוק מה שאהבו גם קודם. אני ממש לא יודע מה יש "יותר". האמת גם לא כזה מעניין אותי...
מה שכן, לפעמים נראה לי שיותר טרנסים מסוגלים להתאהב בשני המינים, ואני חושב שאולי זה נובע מחווית החיים שלנו, שמגדר הוא דבר נזיל יותר משחושבים, ושמה שחשוב יותר הוא מה שיש בין האזניים, ולא בהכרח מה שיש בין הרגליים...

שיותר טרנסים מסוגלים להתאהב בשני המינים, ואני חושב שאולי זה נובע מחווית החיים שלנו, שמגדר הוא דבר נזיל יותר משחושבים
וואלה ! נשמע לי הגיוני....

תודה על התשובות המפורטות והכנות....

ושמה שחשוב יותר הוא מה שיש בין האזניים, ולא בהכרח מה שיש בין הרגליים...
אני מאמינה שבעיקרון זה נכון - אבל מעבר לעיקרון -
אני לא יודעת למשל, אם אהיה עם פרטנר ללא איבר מין גברי, אם זה לא יחסר לי מאוד. (יש תחליפים כמו דילדו, אבל התחושה בכלל לא אותו הדבר..)

<באידיאל הייתי רוצה שיהיו לי איברי מין גם גברי וגם נשי - כדי לחוות את שניהם. וגם להיות עם פרטנר שיש לו כנ"ל - כדי לחוות את שניהם.

>

במובן הזה יש לנו יתרון עצום על רוב הזוגות החד מיניים, אנחנו יכולים לעשות את זה.
השאלה אם זה לא יזרוק אתכם חזרה לזוג הטרוסקסואלי. כי באמת אי אפשר למרבה הצער שבסבב הבא הוא יהיה האישה ואתה האיש..

מה שלומך?

אם יהיה לך עוד מה לכתוב, אשמח לקרוא.

וחוצמזה, אולי תרצה לכתוב גם דברים שלא קשורים לנושא שינוי המין. אתה יודע, פשוט מין בלוג כזה, כמו שהרבה כאן כותבים.
בדף הנוכחי, או בדף נפרד.
(ברור שזה לא יהיה מנותק מאורח החיים המיוחד שלך, אבל בכל זאת, נראה לי שיצא שהדף הזה מוקדש דווקא לנושא ה'טרנסיות', ובטח יהיה מעניין לקרוא אותך באופן כללי, לא רק בנושא הזה).
סתם רעיון....

שלומי טוב. (-:

לקחתי הפסקה קצרה מכתיבה פה. למרות שאני רגיל לענות על שאלות, בסוף כבר הרגשתי קצת מוצף אז לקחתי כמה ימי חופש מהדף הזה... באתר דווקא הייתי הרבה, והיה מרתק.
עכשיו חזרתי בכוחות מחודשים ואני אשמח לחזור לענות על שאלות עלי בכלל ועל טרנסג'נדריות בפרט, למרות שאני גם אשמח מאוד אם הדף יקח גם כיוונים אחרים...
ורק רגע לפני שאני "עובר נושא" רציתי להגיד שוב תודה על השאלות, על ההקשבה, על הקבלה, על התמיכה, על כיווני המחשבה שנתתן לי. תודה! @}

אז כמו שכתבתי למעלה ביליתי שעות רבות פה באתר ויצא לי לחשוב לא מעט על הדברים שקראתי... אני מקווה בהמשך לאזור אומץ גם להגיב בדפים אחרים. (-;
בעקבות הקריאה היו לי כמה שיחות מעניינות עם הבנזוג על גידול ילדים.
אנחנו מדברים על ילדים הרבה גם בלי קשר לקריאה שלי פה כבר כמה וכמה חודשים, מאז שהחלטנו (לנסות) להפוך להורים בעתיד הקרוב.
מאוד חשוב לשנינו להיות הורים טובים, ושנינו מרגישים שזה נובע הרבה מאוד מחשיבה מקדימה וממודעות. אז זה מה שאנחנו מנסים לעשות...
בכל מקרה, "באופן" נותן לי הרבה חומר למחשבה, וגם מזמן לי לא מעט ויכוחים עם הבנזוג... אגב, זה אחד ה"בילויים" המועדפים עלינו- להתווכח. ולמעשה אולי בכלל לא צריך את המרכאות, כי אנחנו באמת נהנים מזה!
שנינו אנשים שחייבים גירוי מחשבתי, והרבה. שנינו אנשים דעתניים מאוד, שמאוד משוכנעים בצדקת דרכם ואוהבים לדון בה. ומה שמצחיק זה שלרוב אנחנו מגלים שראיית העולם שלנו אפילו לא שונה כ"כ, אבל אנחנו עדיין יכולים לבלות ערב בלנסות לשכנע אחד את השני באיזה פסיק קטן.
חשוב לי להדגיש שהויכוחים שלנו הם לא ריבים. בכלל בכלל לא! אנחנו לא צועקים, לא כועסים, בטח שלא פוגעים. מאוד מאוד מכבדים אחד את השני. צוחקים תוך כדי, אפילו מתנשקים ומתחבקים...
פתאום אני מרגיש מוזר. D-: מה שאני מתאר מוכר למישהי?
בכל מקרה, עד כה תפסתי אותו כדי מיינסטרימי, (לגבי גידול ילדים ברוב שאר הדברים דווקא ממש לא) אבל להפתעתי אני מגלה שאנחנו דווקא מסכימים על לא מעט דברים, גם דברים שהייתי בטוח שלא נסכים לגביהם, ועל דברים שלא הסכמנו עליהם בהתחלה, ולאחר מעט מחשבה (לפעמים שלי ולפעמים שלו) אנחנו פתאום כן מסכימים!
סתם דוגמא: פעם ראשונה שדיברנו על ביה"ס הוא הצהיר שהילד שלו ילך לביה"ס רגיל לחלוטין- די צפוי מאחר שאמא שלו מורה... אבל אז דיברנו על החוויות שלנו מהמוסד הזה, ופתאום הוא "נזכר" איך הוא לימד את עצמו לקרוא בגיל 3(!) וכתוצאה מכך השתעמם למוות בכתה א', ואיך ביה"ס לא היה מסוגל להכיל אותו ואת הצרכים שלו. איך ניסו לגרום לו בכוח להיות כמו שאר הילדים...
מאז הוא מצהיר שאין סיכוי שהוא יתן לילדים שלו ללכת לבית- ספר רגיל! (-:

אגב, אמנם לפעמים זה לא קל כשהוא חושב אחרת ממני, לפעמים אפילו הפוך. אבל אני דווקא מרגיש שזה טוב. כי אני יודע שלפעמים יש לי נטיה לקיצוניות וגם לו, בדברים אחרים. אני מרגיש שאנחנו מאזנים אחד את השני ושזה מאוד בריא. אני חושב שהאיזון הזה יתרום המון בהמשך הדרך, ושאולי הוא אפילו חיוני לפעמים...

מה אתן חושבות? (-:

אני מקווה בהמשך לאזור אומץ גם להגיב בדפים אחרים.
נראה לי שהמושגים שלך לגבי אומץ קצת התבלבלו....(-:

אני מחפשת בתוכי את המקום שיכול להבין את דרכך,
ולא מוצאת.
אני לא באתי לריב, רק רציתי לומר את דעתי. וכמובן שמקבלת למרות הזעזוע, ומאחלת לך כל טוב.
ומעניין אותי לקרוא אותך, מסקרן
אשתדל לא להגיב תגובות שעלולות לקומם.

חושב יקר. צפיתי בסרט והיה מרתק! פתח לי עולמות שלמים. הרחיב לי את הלב.
והמרגיעון שצץ לי: "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך".
מדהים, כי זה מה שאתה עושה ואתה מייצג פה בדף הזה.

שלחתי את הסרטון לכמה אנשים שדי הוצפו ולא יכלו לראותו, וזה נתן לי מראה על מגוון התגובות האפשריות לסיפור כזה.
בכל מקרה, אתם נשמעים חמודים, וצעירים, וכל החיים לפניכם. אז תהנו מהם!

אני שאלתי במעלה הדף וממש אשמח אם תשתף (ואם לא, זה גם בסדר) - איך המשפחה שלך עם כל השינוי, והמשפחה של בן זוגך? האם זה בכלל משהו שאתם מתעסקים איתו? איך הקשר בינכם?

תודה, ותבורך על הפתיחות.

ולך דוסית, רציתי גם להגיד, שזה מאד משמח לקרוא תגובה מתעניינת, דווקא כי את במקום שקשה לך איתו.
הסקרנות יכולה להביא לפתיחות, אבל יכולה גם לאיים מאד. אז די שמחתי לקרוא את התגובה המאופקת והטובה שלך לחושב.

אה, כן, ועוד משהו:
ושמה שחשוב יותר הוא מה שיש בין האזניים, ולא בהכרח מה שיש בין הרגליים אולי גם אפשר להוסיף את הלב?
הרי נמשכים לאדם שמולינו לא רק לשכל שלו או לגוף שלו (למגדר שלו), אלא לנשמה שלו, ללב שלו...

איך המשפחה שלך עם כל השינוי, והמשפחה של בן זוגך?
אני לא זוכרת אם הוא כתב על המשפחה של בן הזוג, אך הוא כתב באריכות על המשפחה שלו.

_והמרגיעון שצץ לי: "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך".
מדהים, כי זה מה שאתה עושה ואתה מייצג פה בדף הזה._

סתם להתקטנן, יש איזו סתירה פנימית במשפט הזה. ברגע שהוא 'מייצג' משהו - הוא כבר לא מיישם את 'לא להיות בשביל אף אחד שום דבר'.
וגם 'חושב' בעצמו אמר שהם רוצים להתוות דרך לאחרים - אז זה אומר שהם לא רק 'חיים את חייהם'. יש להם עוד מחשבה מעבר לזה. (מה שאני כמובן מאוד מעריכה).

(וואו, כמה אומץ צריך בשביל לחיות ככה. עם כלכך הרבה התנגדויות ודחייה מהסביבה. אני מורידה את הכובע....)

צפיתי בסרט והיה מרתק! פתח לי עולמות שלמים. הרחיב לי את הלב.
איזה כיף לקרוא את זה!

איך המשפחה שלך עם כל השינוי, והמשפחה של בן זוגך? האם זה בכלל משהו שאתם מתעסקים איתו? איך הקשר בינכם?
על המשפחה שלי באמת כתבתי באריכות למעלה. לגבי המשפחה שלו, הם כמובן "יודעים", אבל כרגע לפחות זה לא ממש אישיו, למרות שזה כן עלה כמה פעמים, אבל לא יותר נניח מהדתל"שיות שלי למשל. אני חושב שזה פשוט איתם גם מכיוון שהם מעולם לא הכירו אותי בצורה אחרת.
אני כן יודע שאמא שלו רואה בזה יתרון בגלל עניין הילדים, ואחותו הגדולה שלה 3 בנות מתוקות בטירוף לוחצת עלינו בלי סוף לעשות ילדים כבר, כי היא רוצה בני דודים לילדות...
אז אני מניח שזה ברור שאני מאוד מחבב את המשפחה שלו. (-:

הרי נמשכים לאדם שמולינו לא רק לשכל שלו או לגוף שלו (למגדר שלו), אלא לנשמה שלו, ללב שלו...
ברור! לגמרי מסכים ומקבל את התיקון! @}

יש איזו סתירה פנימית במשפט הזה. ברגע שהוא 'מייצג' משהו - הוא כבר לא מיישם את 'לא להיות בשביל אף אחד שום דבר'.
אני דווקא לא רואה את הסתירה- אני חי את מי שאני, ואת זה אני גם מייצג, לא? (-;
וואו, כמה אומץ צריך בשביל לחיות ככה. עם כלכך הרבה התנגדויות ודחייה מהסביבה. אני מורידה את הכובע...
תודה לך, את מקסימה!

_אני מחפשת בתוכי את המקום שיכול להבין את דרכך,
ולא מוצאת.
אני לא באתי לריב, רק רציתי לומר את דעתי. וכמובן שמקבלת למרות הזעזוע, ומאחלת לך כל טוב.
ומעניין אותי לקרוא אותך, מסקרן
אשתדל לא להגיב תגובות שעלולות לקומם._
אם לא באת לריב, (גם אם לפעמים יש לי תחושה שכן) אז אני מאוד אשמח לדבר איתך. לשמוע. מה קשה לך? מה את לא מבינה?
חשוב לי גם לציין שאני מעריך את זה שאת משתדלת לא להגיב תגובות מקוממות. זה לא מובן מאליו. @}

היי לך,
סליחה שקצת התעכבתי בתשובה.

הנה אני שוב כותבת בשעות מוזרות

. (השעה אצלי במחשב עכשיו הייתה 2:22. אחלה שעה, מה?)

אין לי תוכנת מסרים.
חוצמזה, שכשאני ערה כלכך מאוחר בלילה, זה תוך כדי שאני אומרת לעצמי 'לכי לישון, לכי לישון, את עוד מעט כבר צריכה לקום, ומה יהיה?' אז לא נראה לי שזה זמן טוב גם להוסיף צ'יטוטים עם אנשים. ככה בכלל אני אשכח ללכת לישון.

אבל אפשר להתכתב כאן אם אתה רוצה?

מזמן לא כתבת. מחכה לשמוע ממך....

וואו, לא הייתי פה הרבה מאוד זמן... כמעט 10 חודשים, ליתר דיוק.
נתקלתי בדף הזה במקרה במהלך שיטוטי בבאופן והחלטתי לעדכן. אזהרה: זה יהיה ארוך... P-:
אז מה עבר עלי בחצי שנה האחרונה?
באמצע ספטמבר אני והבנזוג התחתנו. עשינו טקס אלטרנטיבי (שאנחנו בנינו) עם מסיבה והכל. חתונה. היה מדהים! (-:
אח"כ טסנו לשבועיים בארה"ב וקנדה. כזכור, רצינו אוסטרליה וניו זילנד אבל לצערנו הוא לא יכל לקחת חודש חופש מהעבודה והחלטנו שאין טעם לנסוע לפחות... חשבנו על איסלנד, אבל היה יקר מדי. חוץ מזה אני רציתי טבע והוא רצה ערים. בסוף החלטנו שקנדה תהיה פשרה טובה והבונוס היה ששם יכולנו להתחתן שוב בצורה חוקית הפעם. היה אחלה טיול שבעולם, ובדיעבד הוא כ"כ נהנה מהטבע המדהים שהוא אמר שהטיול הבא (שאלוהים יודע מתי יהיה) יהיה טיול טבע. יש! חוץ מזה בחתונה שם היו לנו שני עדים שגררנו מהמסדרון- אשה פיליפינית ואיש איראני. אנשים מקסימים, שהיה מאוד מעניין לדבר איתם. וכמה ישראלים יכולים להגיד שהיה להם עד איראני בחתונה... (-;
חזרנו לארץ, הפסקתי לקחת טסטוסטרון במטרה להכנס להריון, טסתי לכנס של פעילים טרנסג'נדרים באוקראינה, קיבלתי שם לא מעט אינפורמציה על הריון גברי (ולינק לרשימת תפוצה עולמית של הורים טרנסג'נדרים שאגב מאוד ברוח באופן... הבנזוג נחרד לגלות שם דיון על אכילת השליה), חזרתי לארץ שוב, התפטרתי מהעבודה ששנאתי, התחלתי להתנדב בעוד מקום (השלישי במספר), ו... לאחר כחודש ללא טסטוסטרון קיבלתי מחזור. הרבה יותר מהר ממה שציפיתי, יש לציין. זה לא היה קל, גם לבנזוג שהוא כזכור, הומו ("אני הומו, אני לא אמור ללכת לקנות טמפונים באמצע הלילה!"), אבל זה היה פחות קשה ממה שציפיתי, אולי כי הפעם אני בחרתי בזה ולא הרגשתי שזה נכפה עלי, כמו שהרגשתי בעבר. זה היה גם מאוד מרגש, הסימן הזה שדברים חזרו לעבוד, שאנחנו בכיוון הנכון. ובדיוק 28 יום(!) אח"כ קיבלתי מחזור שני.
בדיוק אז התחלנו לגלות רסיסים ראשונים של מידע על השפעות ארוכות טווח של נטילת טסטוסטרון, מה שלא היה קל בכלל, כי המידע הזה מאוד לא נגיש ואף אחד הרופאים שהתייעצנו איתם לא ידע כלום. גילינו כמה דברים: כנראה שיש אחוזים גבוהים יותר של אוטיזם אצל ילדים של גברים טרנסים, מה שיצר לנו דילמה לא קטנה אם להמשיך עם הנסיונות או לותר, אבל בסוף החלטנו שנקווה לטוב ושנאהב כל ילד שיוולד לנו, ושנעשה את המיטב שנוכל עבורו לא משנה מה. ואנחנו אופטימים. זה נתן לנו גם הזדמנות לחשוב על שונות ועל הפחד המובנה ממנה... גילינו גם שקריטי שנחכה עם הנסיונות עד שרמת הטסטוסטרון שלי תרד לרמה "נורמלית" אצל נקבה. מה שלקח עוד כחודש...
ואז התחלנו לנסות... הנסיון הראשון לא צלח (שזה די צפוי) ועכשיו אנחנו אחרי הנסיון השני, ועוד כשבוע נדע... תחזיקו לנו אצבעות! (-:
חוץ מזה אני ממשיך לקרוא פה לא מעט, צובר עוד ועוד ידע וחושב על עוד ועוד דברים, מתכונן.
אני שמח להודיע שהבנזוג ממש "משתף פעולה" ונהיה "באופני" מיום ליום (יכול להיות שהעובדה שיש לו עובדת חדשה ו"באופנית" שהוא מאוד מחבב תורמת לעניין) ובדיונים אצלם בעבודה הוא כבר הואשם ב"באופניות" קיצונית... משעשע. D-:
ו... נראה לי שזהו לעכשיו, סופ"ש נעים ושבת שלום ולכולן ולכולם.

תודה על העדכון. בהצלחה @}

גם אני שמחה על העדכון.
כמה זמן צריך לעבור עד שרמת הטסטוסטרון בדם יורדת לרמה נורמלית של 'נקבה' (כמו שקראת לזה) ?
בהצלחה לכם!

יובל, רק עכשיו נכנסתי וקראתי את כל הדף. זה מסוג החוויות שקורות לא פעם בבאופן , להתקל בדף שעושה לך איזה בום בתודעה ו'וואו הנה תופעה שממש לא חשבתי שקיימת ויש בה אנשים עם לב פועם וראש חושב'.
אתה כותב מקסים ואני מודה לך על ההזדמנות לצאת מהקופסא ולראות דרך אחרת ומאחלת לכם בריאות טובה והצלחה.
וגם שבת שלום@}

בנאדם, אתה מדהים!
בלעתי בבת אחת את כול הדף ופשוט אפשר לראות איזה בנאדם מדהים, עוצמתי, רגוע ואידיאליסט אתה!
אנא תמשיך לעדכן. אני כל כך מסכימה עם מה שכתבת במיוחד עם:
שמה שחשוב יותר הוא מה שיש בין האזניים, ולא בהכרח מה שיש בין הרגליים
מאחלת לך ולבן זוגך בהצלחה!

פמי, מי מה, קן לציפור, ה עוגיה, תודה! @}

קן לציפור, אני מניח שזה אינדבידואלי, אצלי לקח כחודשיים עד שרמות הטסטוסטרון ירדו מספיק, מה שגם היה די מדהים כי בגלל לא הייתי בטוח שזה יקרה מאחר ועוד לפני שהתחלתי לקחת טסטוסטרון מלאכותי רמות הטסטוסטרון אצלי היו גבוהות. אז, למעשה הרמה היתה בדיוק בין הרמה הנקבית "הנורמלית" לרמה הזכרית "הנורמלית" (הרמה היתה גבוהה מהממוצע אצל נשים ונמוכה מהממוצע אצל גברים). בתקופה שלקחתי טסטוסטרון מלאכותי הרמה היתה בטווח הגבוה אך תקין אצל זכרים.
כל זה גורם לי להעריך מאוד את הגוף שלי על שהוא יודע מה אני צריך ממנו בכל מצב נתון. כשהייתי צריך טסטוסטרון גבוה- היה. ועכשיו כשאני צריך נמוך- הוא נמוך. מדהים, לא? (-:

אתה נקרא מדהים.
מחזיקה אצבעות @}.

וואו. נשמע שקורים דברים מיוחדים מאוד.
אשמח לשמוע על ההמשך....

שליחה על ידי הצלמת* » 20 מרץ 2011, 22:20

חושב וטרנס יקר
קראתי את סיפורך המרתק ורציתי להציע לך ליצור ממנו סרט דוקומנטרי
אם זה מעניין אותך השמע קול
ואכתוב כאן פרטי התקשרות שלי לזמן קצר
בהצלחה בכל!

צלמת, כבר פנו אלינו כמה יוצרים שרוצים לעשות עלינו סיפור, ואנחנו בדיונים עם אחד מהם. עם זאת, אני לא יודע לאן זה הולך כרגע ולא פוסל אופציות ככה שאני אשמח לדבר איתך, לראות מי את ומה את מציעה, ו... נראה. (-:

מזל טוב

מאושרת לגלות שהכל עבר בשלום, מזל טוב לשלושתכם וברוך הבא לעולם

מזל טוב מאוד!

יובל בהריון
יובל ילד בן בלידה טבעית"http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4168890,00.html

מזל טוב יובל, לך ולכם!

מזל טוב והרבה נחת. לאחל שפע חלב כמקובל במחוזותנו?..

והנה חזרתי.
האמת, לא פעם ולא פעמיים במהלך ההריון חשבתי לכתוב פה. ואיכשהו... זה נדחה ונדחה- אחרי הבטא, אחרי הדופק, אחרי השליש הראשון וכו' (חודשיים לפני שנקלטתי היה לי הריון כימי ולכן לקח הרבה זמן עד שההריון נראה לי אמיתי) ובסוף לא כתבתי.
התחבטתי רבות אם מקומי כאן או לא. אם אשאר סביר להניח שאעסוק בכך עוד בהמשך... (המרגיעון: כולנו משפחה אחת. אולי זו התשובה?).
גם עכשיו אין לי מסקנה, נכנסתי לדף הזה במקרה וראיתי שהוא התעדכן בהעדרי. (-;
חלק מתגובות גרמו לי לרצות לחזור (ברכות המזל- טוב), וחלק לא (איחולי שפע החלב שאולי נכתבו בהומור נגעו אצלי בנקודה כואבת).
אבל אתחיל מהסוף:
כרגע אני יושב כאן, מחזיק בידיי את בני המדהים לירי, בן החודש ויום שעושה אותי מאושר כל יום מחדש (במיוחד מאז שהתחיל לחייך אלי בבוקר לפני 3 ימים).
אך הדרך לפה לא היתה קלה וכרגע אני מרגיש שאני בסוג של לימבו- לא פה ולא שם. היום הפסקתי לדמם ובעוד כעשרה ימים (בתום משכב הלידה) אני הולך לחזור לקחת טסטוסטרון.
עד עכשיו התמודדתי יפה עם חסרונם של ההורמונים שלי- הייתי לגמרי ממוקד מטרה: תינוק. אבל מאז הלידה אני מרגיש קצת "על קוצים". נורא רוצה כבר לחזור לקחת אותם. יאללה, המטרה הושגה, עכשיו הגיע הזמן לחזור לעצמי. (-:
אז מה בעצם אני עושה פה? קודם כל אני רוצה לחלוק את סיפור הלידה שלי. סיימתי לכתוב אותו כבר לפני כשבועיים (למרות שכמעט כל יום מאז אני מוסיף או מתקן), ויש לי רצון עז לחלוק אותו עם העולם אך בינתיים קראו אותו רק מספר חברות, ומתן (הבנזוג).
בשאר המקומות שאני גולש בהם יש לי חשש גדול יותר שהסיפור ידלוף לתקשורת, ולמרות שנחשפתי עדיין יש פרטים שלא מתאים לי שכל "עם ישראל" יקרא. פה, משום מה, מרגיש לי בטוח יותר ואני מקווה שלא אתבדה...
אז נתחיל מהסיפור (בהודעה חדשה- בכ"ז סיפור לידה) ונראה איך נמשיך. אולי נחזור אחרונה ואספר יותר על ההריון (עכשיו שהוא נגמר אני קצת פוחד לשכוח) או שאולי אמשיך קדימה- להורות.

סיפור הלידה של לירי

לירי נולד ביום רביעי ה-28.12.11, בשבוע 41+1 להריון בשעה 19:49, בלידה מהירה ואינטנסיבית של 4 שעות ו-10 דקות, כשעתיים אחרי צאת חנוכה כשהתל"מ היה נר ראשון (אמא שלי קוראת לו "הנר התשיעי"), במשקל 3210 גרם של מתיקות ואושר אינסופי.
אבל סיפור הלידה שלו מתחיל כ-9 חודשים קודם, בפרוור קטן של בולטימור במרילנד, ארה"ב.
אני ומתן נסענו עם סאם, הילד המאומץ שלנו (בן ה-18) לניתוח עליון לשינוי מין. הנסיעה היתה מאוד אמוציונלית בשבילי מאחר שאני עברתי את הניתוח שלי אצל אותה מנתחת באותו מקום, 3 וקצת שנים קודם לכן.
יום לפני שלירי נוצר התלבטתי בדילמה לא פשוטה- האם לנצל את ההזדמנות שממילא היינו שם ולבצע תיקון קוסמטי קטן של הניתוח שלי? הפיתוי היה גדול: המנתחת הציעה לי את התיקון במחיר עלות חדר ניתוח, וההתאוששות היתה אמורה להיות קלה.
ובכל זאת החלטתי שלא. אולי תחושת בטן, אולי פשוט לא היה לי כוח לעבור עוד ניתוח, ואולי ניסיתי בכל הכוח לאהוב את הגוף הלא מושלם שלי, בעל הפטמה האחת (לאחר הניתוח התפתח לי נמק בפטמה השמאלית ואיבדתי אותה).
אבל אין לי ספק בכלל שכשבועיים אח"כ, בארץ, כשגיליתי שאני בהריון השלמתי סופית עם איבוד הפטמה, נושא שהתחבטתי בו לא מעט בשנים שעברו מאז- ביום יומיים אחרי שהייתי מבצע את התיקון לירי נוצר, ואני מניח שאם הייתי מתאושש באותם ימים מניתוח זה לא היה קורה.
ואין ספק שלירי שווה יותר מכל פטמה בעולם...
אני חושב גם שזה לא מקרי שבדיוק באותם ימים שהשלמתי עם החסרונות שלי קיבלתי את המתנה הגדולה של חיי, ואולי גם אפשר להגיד שעברתי לשלב הבא.

ההריון עבר די בקלות, למרות שאני חייב לציין שלא מי יודע מה "התחברתי" להריון. אני לא יכול להגיד שאהבתי להיות בהריון- אבל אהבתי מאוד את המחשבה על מה יצא ממנו.
כן נהניתי להרגיש את התנועות של העובר, וגם דיברתי אליו לא מעט אבל בעיקר חיכיתי בקוצר רוח שהוא יצא, וההריון הרגיש לי רוב הזמן כמו אמצעי, לא מטרה (מה שללא ספק גרם לו להרגיש ארוך הרבה יותר).
בכל מקרה- מעט בחילות בוקר, קרייבינג מטורף לעמבה, בדיקות תקינות לחלוטין, ועובר פעיל במיוחד שהחל לבעוט באבא שלו כבר בשבוע 15!
ואז בשבוע 26 לא הרגשתי אותו כל היום. וזה היה מלחיץ, כי כזכור, עד אז לירי (אז אלבוס חתול- או חתולי בקיצור) לא הפסיק לזוז.
אז בערב, אחרי שוקולד, ושכיבה על צד שמאל, ואז על צד ימין ואז על הגב, ואחרי שמתן ניסה לדבר איתו- טריק שעד אותו יום תמיד עבד החלטנו לקפוץ למיון באיכילוב. שם התגלה שהכל תקין וחזרנו הביתה אלא שפחות מ-24 שעות אח"כ קיבלתי טלפון מכתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות" שבאורח פלא ממש ידעה שהייתי במיון יולדות ועוד אי אילו פרטים על ההריון שלי.
סירבנו לשתף פעולה עם האאוטינג הכפוי הזה ויום למחרת, שהיה גם יום הנישואין הראשון שלנו (חמוד הילד- דאג שלעולם לא נשכח אותו) התעוררנו לגלות את הסיפור שלנו מרוח על עמוד האמצע של העיתון (כולל הפניה מהשער) בתוספת ציטוטים מבלוג שניהלתי בגיל 18 ואי אילו סילופים של האמת (כמו למשל שעד אותו לילה באיכילוב לא ראיתי רופא במשך כל ההריון)... אמנם הכתבה פורסמה ללא פרטים מזהים, אבל מי שרצה הצליח להגיע אלינו מאוד בקלות ובאותו יום במקום לחגוג את יום הנישואין שלנו ב"מזללה" (התנחמנו בעובדה שיש לנו שני ימי נישואין בהפרש של 9 ימים- ישראלי וקנדי אז פשוט דחינו את החגיגות בשבוע וקצת) סיננו כ-200 טלפונים (כחודש אח"כ החלטתי שאם הסיפור כבר בחוץ אני מעדיף שזה יהיה במילים שלי והחלטתי כן לשתף פעולה עם התקשורת אבל "בתנאים שלי" ואז יצאה הכתבה עלי ב-7 ימים).
ובעיקר צחקנו על "הילדים של היום" שמגיל כ"כ צעיר כבר רוצים להיות "סלבים" (שימו לב למוטיב החוזר בהמשך)...
בשבוע 27 דברים המשיכו להשתבש כשהעמסת הסוכר של ה-50 גרם חזרה לא תקינה- 179, ואח"כ ה-100 חזרה גבולית- ערך אחד לא תקין וערך אחד גבולי. במשך כמה שבועות ביצעתי מעקב סוכר וניסיתי להקפיד על התזונה שלי, אך לקראת סוף ההריון כשכל הערכות המשקל יצאו תקינות (אחוזון 50) ולא היו סימנים אחרים לסכרת אפילו הרופאה שלי הודתה במילים האלה "שגם אם היתה סכרת כנראה שהעובר לא שמע עליה" ונתנה אור ירוק (עד כמה שרופא יכול לתת) ללידת הבית שתכננתי עוד מתחילת ההריון.

כמה מילים על ההחלטה על לידת בית:
עוד לפני ההריון קראתי סיפורי לידה. המון. ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה שלידת בית חולים רגילה על כל מפל ההתערבויות שלה וחוסר הפרטיות שבה, לא מתאימה לי. הרגשתי שבלידה כזאת קצת מאבדים צלם אנוש- כל אחד בא, נוגע, מסתכל, עושה... חוסר השליטה שבסיטואציה כזאת נשמעה לי כמו הדבר הכי גרוע שיכולתי לחשוב עליו.
אז בהתחלה (עוד לפני ההריון עצמו) הרעיון של לידה טבעית הפחידה אותי וחשבתי שאלך על ניתוח קיסרי אלקטיבי בה אני אבחר את הצוות, את הזמן ואת המיקום.
אבל עם הזמן וככל שקראתי יותר זה נראה לי לא חכם ולא בריא לא עבורי ולא עבור העובר ולאט לאט גם הרעיון של לידה טבעית נראתה לי פחות ופחות מאיימת (אולי ככל שהשלמתי עם הגוף שלי ומה שהוא מסוגל לעשות) והחלטתי שאני רוצה דווקא לידת בית מה שגם מתאים לגישה הכללית שלי בחיים: לא מתקרבים לבית החולים אלא אם כן ממש (אבל ממש) חולים.
מן הסתם גם קראתי את כל המחקרים המוכיחים שלידות בית בטוחות לא פחות (אם לא יותר) מלידות בית חולים, ולא לקח לי הרבה זמן לשכנע גם את מתן שזה הדבר הנכון, עבורי. אמנם הוא עדיין אומר שאם הוא היה יולד הוא כן היה הולך על קיסרי אלקטיבי אבל למען ההגינות אציין שמההתחלה הוא אמר שזו ההחלטה שלי בלבד מאחר שאני זה שאלד.
אז קצת אחרי הסקירה הראשונה נפגשנו עם שתי מיילדות בית ועם המיילדת השניה- ענת תל אורן הנפלאה, הרגשנו ש"זה זה", וסגרנו.
ואז לקראת סוף ההריון הדברים שוב "לא עבדו לפני התכנית". כי התכנית היתה ללדת בשבוע 37-8. באמת, הייתי בטוח לחלוטין שאני אלד מוקדם. למה? כי היו לי ברקסטונים בערך משבוע 16, כי אמא שלי מעולם לא עברה את שבוע 40 (והיא ילדה 5 פעמים), וכי אפילו ענת אמרה כשהייתי בחודש שמיני שהיא לא נביאה, אבל שהראש מאוד מאוד נמוך ומבוסס ולדעתה מאוד יכול להיות שאני אלד מוקדם. למעשה, חששתי שאלד לפני שבוע 37 מה שלא מאפשר לידת בית והאופציה שאגיע ל"הריון עודף" בכלל לא עלתה על דעתי.
אבל, הפלא ופלא הגעתי לשבוע 37, ואז ל-38 ו-39 והילד עדיין בפנים.
כל בוקר התעוררתי באכזבה לגלות שאני עדיין בהריון וכל לילה הלכתי לישון בתקווה שזה יקרה "הלילה".
ב-40+1 העברתי הרצאה שהייתי בטוח שאאלץ להבריז ממנה, ובאותו שבוע אני ומתן יצאנו 3 פעמים ל"ארוחה אחרונה בהחלט לפני הלידה", והספקתי להפגש עם כמה חברים, וללכת למסיבת חנוכת בית, ו... כלום.
בשבוע 40 החלטתי להתחיל זירוזים "ידידותיים": עשיתי מסאז'ים, ואכלתי אוכל הודי וסתם אוכל חריף (כמו שעשיתי כל ההריון בעצם), ועשינו סקס, ואפילו הלכתי קצת מה שהיה לא קל בכלל בשלב הזה- מאחר שאחרי בערך כל 10 צעדים הייתי חייב להשתין...
ו... כלום.
אז החלטתי שמשבוע 41 אני מוציא את התותחים הכבדים כדי שיהיה לי "מספיק זמן" לנסות כמה דברים בתקווה שמשהו יעבוד לפני הדד- ליין של שבוע 42.
ככה שב-40+6 בביקורת הריון עודף הרשיתי לרופאה שלי לבצע סטריפינג (אחרי שהם נידנדו משבוע 40+1). האמת, היה הרבה פחות נורא ממה שציפיתי אבל זה עשה... כלום.
בשלב הזה כבר ממש התחלתי לחשוש שאגיע לשבוע 42 ואאלץ לוותר על לידת הבית. גם הערכת המשקל התחילה להלחיץ אותי- 3.400. נכון שזה לא כ"כ הרבה, אך בניתי על תינוק של 2.900 בשבוע 38 ככה... וחוץ מזה אני די קטן ואמא שלי שגדולה ילדה את הילד הגדול ביותר שלה במשקל 3.200.
בדיעבד, כשלירי היה בן 6 ימים ו"הגעתי" לשבוע 42, הפחד הזה של "לא להספיק" הרגיש לי מגוחך ושעבר כבר המון זמן מהלידה ושבטוח זה היה קורה גם בלי להעביר אותנו את מה שהעברתי (אובייקטיבית הרבה סטרס מיותר וסובייקטיבית אולי גם סיבוכים) אבל לפעמים אפשר להיות חכם רק בדיעבד.
אז בשבוע 41+1, בהתייעצות עם ענת ועם הרופאה שלי לקחתי בבוקר שמן קיק.
חיכיתי וחיכיתי שמשהו יקרה, ו... כלום.
בסביבות 15:30 דיברתי עם ענת ועידכנתי אותה בעגמומיות שעברו כבר כארבע וחצי שעות מאז המנה השניה של שמן הקיק ושעדיין לא קורה כלום (שמן הקיק פעל את פעולתו כ-24 שעות אח"כ כשכבר הייתי אחרי הלידה מה שהיה מאוד לא נעים בלשון המעטה).

עשר דקות אח"כ קמתי מהכסא וירדו לי המים.
עד אז תמיד תהיתי איך זה ירגיש ואיך אהיה בטוח ש"זה באמת זה" אבל כשזה קרה לא היה לי ספק. הלכתי לשירותים לנגב את עצמי ו... שיט. מים מקוניאליים. מאוד. שוב לא היה לי ספק, ובאותו רגע נפל לי הלב לתחתונים, כי ידעתי מה זה אומר- בית חולים. התחלתי לרעוד, פיזית, אבל ידעתי שאני חייב להתאפס על עצמי.
התקשרתי למתן לעבודה: "חרא. בוא הביתה. ירדו לי המים. הם מקוניאליים. נוסעים לבית חולים."
מתן עוד ניסה לשמור על אופטימיות ושאל אם אני בטוח ואיך אני בטוח. כשאמרתי שאני יודע לזהות מים נקיים ואלה בטוח לא הוא שאל אם לא יכול להיות ששמן הקיק פעל את פעולתו ולא שמתי לב... התחלתי לצעוק עליו שיאמין לי, אני יודע איזה חור נמצא איפה, ולא שלשלתי על עצמי!
תוך כעשרים דקות הוא היה בבית וניסה לעזור לי להתארגן- ניסיתי לארגן תיק, מה שכמובן לא היה קל מאחר שלא תכננתי להגיע לבית חולים...
בינתיים הספקנו לעדכן את ענת (שכמובן באה איתנו על תקן "דולה") ולהתלבט לאן לנסוע. איכילוב הוא בית החולים הכי קרוב אלינו (5 דקות הליכה), אבל מאחר שסיפור הריוני דלף משם לתקשורת נשבעתי שלשם אני לא חוזר אלא במצב של חיים או מוות, מה שלא היה המקרה. רציתי לנסוע להדסה הר הצופים בירושלים שם קיבלתי טיפול מצוין במהלך כל ההריון ומאחר ששם מכירים אותי, אך מאחר שכבר התקרבנו לשעת העומס אפילו הרופאה שלי שעובדת שם המליצה לי לנסוע לתל השומר, לעשות מוניטור כדי לראות שהכל בסדר עם התינוק ואז להחליט אם להשתחרר ולנסוע לירושלים או כבר להשאר ללדת שם.
בדרך הספקתי לדבר עם רופאה שאני מכיר שעובדת בתל השומר ולבקש שתעדכן אותם על בואי מה שגם ענת עשתה מאחר שמכירים אותה שם.
חוץ מזה הספקתי לדבר עם חברה טובה ולעדכן אותה על המתרחש ולחזור ולהדריך את מתן לגבי הטיפול בתינוק לאחר הלידה (לא לעזוב אותו לבד אפילו לשניה לא משנה מה, לבקש להשהות את חיתוך חבל הטבור, בלי חיסון צהבת, ויטמין K בטיפות ולא בזריקה, בלי משחת עיניים, להתעקש להביא לי אותו מיד וכו') מאחר שלא ידעתי באיזה מצב אני אהיה. בדרך גם קיבלתי כמה צירים, אבל לא משהו רציני מדי. בסביבות 17:30 הגענו לתה"ש. פגשנו את ענת בחניה ולבקשת מתן "אולי בכ"ז זה לא מים מקוניאלים ונוכל לנסוע הביתה" הראיתי לה את התחתונים שלי שעליהם ירדו לי המים בבית (בדרך ירדו לי עוד הרבה מים על התחתונים הנקיות). כמו שידעתי ענת אמרה "חמודים שלי, אלה מים מקוניאלים. ללא ספק. מים מקוניאלים סמיכים אפילו, הייתי אומרת." אז בלב כבד נכנסנו פנימה. ממש הרגשתי כאילו אני נכנס לגוב האריות.
נכנסנו לחדר, חיברו אותי למוניטור, רגע של חרדה (בכ"ז מים מקוניאלים וקצת חששתי לשלום העובר למרות שהיתה לי תחושה שהכל בסדר). ואז הדופק שלו. הסוסים הדוהרים... חייכתי בהקלה, נשמתי לרווחה, הבטתי סביבי על חדר הלידה וכל מה שרציתי היה הביתה. ממש לא יכולתי להבין למה שמישהי תבוא ללדת במקום כזה מרצונה החופשי...
נכנסת רופאה. לוקחת פרטים: שם, גיל, מהלך הריון, רגישות לתרופות... ואומרת: "עכשיו אנחנו נחבר אותך לפיטוצין, נזרז קצת את העניינים..."
מבט לענת ואני אומר: "לא. אני אחכה שהדברים יזוזו לבד". הרופאה אומרת "אין בעיה, אבל קח בחשבון שלא ניתן לך הרבה זמן, אתה אחרי ירידת מים מקוניאלים..."
אוקיי.
מזל, מזל שלא הסכמתי לפיטוצין ההוא כי בדיוק 10 דקות אח"כ (אחרי שהספיקו להעביר אותי חדר) התחילו לי צירים מטורפים. ויש לי הרגשה שעם אינטנסיביות הצירים שהיו לי בתוספת פיטוצין הרחם שלי היה נקרע...
בחדר החדש עוד מוניטור, הכל בסדר ואני מחליט ללכת להתקלח.
במקלחת הייתי כחצי שעה ואת רובה ביליתי בלבכות על זה שאני בבית חולים. ענת אומרת: "זה טוב שאתה בוכה, משחרר לבכות".
אח"כ ביקשו שאצא לעוד מוניטור ובדיקה ראשונה. בשלב הזה כבר די כאב לי, וכל הרוח יצא לי מהמפרשים בגלל תרחיש בית החולים הלא צפוי מה גם שידעתי שבבית חולים כשמשככי כאבים יהיו נגישים יהיה לי הרבה יותר קשה לסרב להם... גם לא היה לי ספק שבגלל שאני לא במרחב הביתי והמוגן שלי כואב לי הרבה יותר אז למרות שאחד הדברים שהכי הפחידו אותי לפני הלידה היה אפידורל (אני מכיר מישהי שכמעט נשארה משותקת בגללו) לא יכולתי שלא לחשוב שאם אומרים לי עכשיו שאני בפתיחה 2-3 שאני לא בטוח שאעמוד בזה...
אפילו ענת אמרה בשלב הזה שאזכור שמותר לי גם לשנות את דעתי ולקחת אפידורל אם ארצה.
אבל הרופאה (או המיילדת?) בדקה אותי, והכריזה שאני בפתיחה 4 וחצי, אולי אפילו 5!
אוקיי.
לעבודה. לזוז, לזוז. עשיתי קצת סיבובי אגן (ותודה לגילה רונאל שאצלה עשינו את קורס ההכנה המצוין), ענת הציעה כדור פיזיו אבל ברגע שהתחיל ציר קפצתי ממנו שנשוך נחש. בצירים נשענתי על מתן, עשיתי קולות, הרגשתי שלמרות התפאורה אני יולד כמו שרציתי.
אני חייב לציין שבשלב הזה רוב הזמן השאירו אותנו לבד, אולי כי ענת היתה שם ומכירים אותה או אולי פשוט יש להם מחסור בכוח אדם. לא יודע ולא אכפת לי, השקט הזה היה מבורך.
צירים, צירים. כבר כמעט ללא הפסקה בין האחד לשני.
אבל אז אני נהייתי פחות שקט או יותר נכון התחלתי לצעוק (מתן אמר אח"כ שבטח בחוץ חשבו שיש שם איש שמאוד מזדהה עם אשתו מאחר שהקול שלי די נמוך) וגם הצוות התחיל להפריע לי יותר ויותר, החל בדרישה לקחת לי דם (לוריד פתוח סירבתי) בטענה שהם חייבים לדעת את סוג הדם שלי- למרות שהיה לי מעקב הריון מסודר ומפורט מאוד שכלל כמובן גם את המידע הזה, ובלית ברירה נתתי להם, מה שזכור לי כאחד החוויות היותר מעצבנות במהלך הלידה כי זה לגמרי הוציא אותי מריכוז. ואז מישהי נכנסה והודיעה שהמוניטור לא קולט טוב אז הם הולכים להכניס לי מוניטור פנימי וקלטתי את עצמי שואג עליה באמצע ציר ש"אף אחד לא מכניס סיכות לראש של התינוק שלי!" מה שגרם לה פשוט לצאת מהחדר. כמובן שזה גורם לי לחשוב שלא באמת היה צורך במוניטור פנימי אלא בנהלים שצריך לעבוד לפיהם. הרי אין לי ספק שאם באמת היה צורך- היו מתעקשים איתי קצת יותר (אח"כ ענת אמרה לי כל הכבוד שסירבתי ככה למוניטור הפנימי).
בין לבין נכנסו כמה פעמים לשאול אם אני בטוח שאני לא רוצה אפידורל ואפילו "למה הוא לא עם אפידורל?!"
בשלב הזה כבר לא ממש יכולתי להגיב אבל אני זוכר שהצלחתי לחשוב שכל הסיטואציה הזאת ממש מגוכחת. באותו זמן כבר נהיה לי קשה לעמוד והייתי בעמידת שש על המיטה, הצירים לא הפסיקו ורק התחזקו- באיזשהו שלב אני זוכר שחשבתי שאני הולך להתפוצץ פיזית מהכאב הזה, אז צרחתי וצרחתי כולל "מתן תעזור לי" מה שגרם לו לבכות מחוסר אונים ולתאר אח"כ את החוויה כך: "הרגשתי כאילו רוצחים לי את האדם שאני אוהב ואני לא יכול לעשות כלום" ואח"כ הוא סיפר לי (לא זכרתי את זה בכלל) שצרחתי גם "אני שונא את בית החולים הזה!" (הוא אמר לי "יא מפגר! אתה לא יכול לצרוח דברים כאלה בזמן שאתה בבית חולים!) ומדי פעם גם הרבצתי למיטה אחרי שהרבצתי קצת למתן והיה לי נורא לא נעים...
פחות או יותר אז אמא שלי הגיעה- מזל שלא הקשבתי לענת כששאלתי אותה שעתיים קודם אם להגיד לאמא שלי לצאת (היא באה מירושלים) והיא אמרה שקודם נגיע ונראה מה העניינים...
בשלב הזה כבר ממש לא הייתי שם ואני רק זוכר שאמא שלי שמה עלי את הידיים שלה והן היו קפואות (כמו שאומרים ידיים קרות לב חם) וזה היה כ"כ טוב! היה לי חם נורא- למרות שהייתי עירום לגמרי...
וקצת אח"כ (בסביבות 19:00?) בדקו אותי שוב- פתיחה 8 וכמה דקות מאוחר יותר כבר הייתי צריך ללחוץ.
אמרו לי להתאפק אבל ממש לא יכולתי. עמדתי על הברכיים, נאחזתי בענת, ולחצתי ולחצתי. אני זוכר שהרגשתי שאני מפעיל על ענת המון כוח, וזה נורא הפריע לי. הרי בסופו של דבר אני גבר, זה לא בסדר להשען עליה כך! אז נאנקתי תוך כדי ציר "אני מצ-ט-ער, א-ני מכ-איב לך". לקח לה קצת זמן להבין מה אמרתי, אבל היא הרגיעה אותי שזה בסדר... איכשהו, דווקא הרגע הזה זכור לי כרגע טוב- שלמרות הכאב המטורף, נשארתי אני.
בכלל, רוב הלידה אני מרגיש שנשארתי "אני". אמנם בזמן הצירים לא הצלחתי להתמקד בזה שתכף יהיה לי תינוק- כמו שתכננתי, אבל גם לא צרחתי שאני שונא אותו או לא רוצה אותו כבר- מה שפחדתי שיקרה.
ואז פתאום הכל התדרדר.
השעה כבר היתה בערך 19:30, כשעתיים מאז שהגענו לבית החולים, ולמרות שהכל התקדם כ"כ יפה עד אז, התחילו ירידות דופק.
ומפה באמת שהכל מטושטש אצלי. אני זוכר ששמו לי מסכת חמצן ואמרו לי לנשום. עמוק. וניסיתי, כי אמרו לי שהילד שלי בסכנה אבל כבר כ"כ כאב לי שכנראה שלא הצלחתי...
ואז פתאום מצאתי את עצמי על הגב, כשצועקים לי "תלחץ, תלחץ!" ולחצתי ולחצתי, אבל הכל קרה כ"כ מהר, ופחדתי. מתן ואמא שלי אמרו לי אח"כ שלחצתי כמו מטורף אבל אני מרגיש שיכולתי ללחוץ יותר, שהייתי לוחץ יותר אם רק היו לי כמה דקות לעכל את זה שהוא כ"כ קרוב, שעוד כמה דקות אני הולך להיות אבא. אבל שלב הלחיצות הפחיד אותי אז מאוד ולכן ואני חושב שנתתי רק 90 אחוז, ולא 100.
בערך אז ראיתי בזווית העין שמכינים בצד שמיכות וכו' ואני חושב שרק אז קלטתי כמה הוא קרוב ושתוך כמה דקות הולך להיות פה תינוק.
ואז שמעתי "ואקום" וצעקתי "לא", ונתנו לי לנסות שוב, ולא הצלחתי להוציא אותו לבד. ופתאום פתחתי את העיניים וראיתי מולי בערך עשרה אנשים שמעולם לא ראיתי קודם ואמרו לי "אין ברירה, אנחנו רוצים להוציא אותו בריא". וחתכו אותי למרות שבועות עיסויי הפירינאום, והכניסו לי קטטר (מה שכמובן נגמר בדלקת בדרכי השתן יומיים אחרי), והכניסו את הואקום ופתאום הוא היה בחוץ. קטן כ"כ ובו זמנית גדול- זה מה שהיה בבטן שלי כל הזמן הזה?! ולמרות שלא קלטתי בכלל צעקתי על אוטומט שלא יחתכו את חבל הטבור, אבל ענו לי שחייבים, כי הוא בלע מים מקוניאליים... הטמטום, הטמטום. הרי אם הוא היה במצוקה מקור החמצן הנוסף הזה היה הרבה יותר קריטי עבורו!
ולקחו אותו לצד השני של החדר ומתן הלך איתו. והדבר היחיד שיכולתי לשים לב אליו היה כמה שהבטן שלי ריקה עכשיו, אבל בכלל לא קלטתי שילדתי.
ופתאום (אחרי דקה או יותר כך סיפרה לי אח"כ ענת) הוא בכה, ופתאום הבנתי שהוא פה, בחוץ, ודרשתי שיביאו אותו אלי. ואחרי כמה דקות הוא הגיע. עטוף וחמוד וקטן. ולא קלטתי בכלל שזה הבן שלי, ושזה היצור שבעט בי מבפנים במשך כ"כ הרבה זמן... והוא בכה ועשה תנועות של חיפוש אוכל, וכ"כ הצטערתי באותו רגע שאין לי מה לתת לו. ענת הציעה שאתן לו את האצבע שלי, ניקתה לי את היד וכך עשיתי. ופתאום הוא נרגע, ורק שכב עלי, מוצץ את האצבע שלי ובוהה בי בעיניים הענקיות היפייפיות שלו.
תינוקי שלי.
וסיפרתי לו שאני אבא שלו, שאני אוהב אותו וכמה חיכיתי לו.
ואז השיליה יצאה, ואמרו לי שחייבים לקחת אותו, שהוא עבר לידה קשה, למרות שהואקום היה קל יחסית- (אפילו הסימן על הראש שלו נעלם אחרי יום) לקח רק נסיון אחד כנראה בגלל שהייתי בלי אפידורל ויכולתי גם ללחוץ (ענת אמרה אח"כ שזה היה מזל גדול שלא לקחתי אפידורל גם בגלל זה וגם בגלל שהצירים היו כ"כ צפופים שאין לה מושג איך לא הייתי זז). אבל הם התעקשו שרופא צריך לבדוק אותו. ולא רציתי להפרד ממנו, אבל הייתי כ"כ עייף וכבר לא היה לי כוח להלחם. אז רק הזכרתי למתן לא לעזוב אותו לשניה ונתתי להם ללכת לא לפני שהתנצלתי בפניו על הפרידה ממני ועל הזריקה שהוא עומד לקבל מאחר שבהתייעצות עם ענת החלטנו לתת לו את הויטמין K בזריקה בגלל הואקום.
ואז הם הלכו, ואחרי כמה זמן באה רופאה ותפרה אותי (ענת החזיקה לי את היד), ואז נכנסתי להתקלח, ו-וואו, איזו מקלחת טובה זאת היתה!
נפרדתי מענת, הודיתי לה (אני עדיין מרוצה מזה שלקחתי אותה כמיילדת למרות שלא יצא לי ללדת איתה מאחר שהיא היתה מדהימה גם בתור דולה ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה) ועליתי למחלקה, שם קיבלה את פני אחות נבוכה מאוד לאור הסיטואציה יוצאת הדופן- גבר שזה עתה ילד, מה שגרם לה לא להפסיק להתנצל שמא בטעות תטעה, וגם להצהיר שוב ושוב שהיא אוהבת ומקבלת את כולם, אבל שאבין שהיא מעולם לא נתקלה... וכן, זאת באמת סיטואציה יוצאת דופן.
וואלה. לא ידעתי.
ואז, למרות שכולם אמרו לי ללכת לישון ניסיתי לשכנע את מתן בסמסים להביא אלי את לירי. כתבתי לו "בוא. אני צריך אתכם. אנחנו האבות שלו, לא יכולים להחזיק אותו בכוח. תהיה אסרטיבי!" אבל לצערי מתן פחות אסרטיבי ממני, והרופאים הצליחו להלחיץ אותו והוא החליט להשאר עם לירי במשך שש השעות בתינוקיה שהם דורשים (במהלכם לצערי דקרו אותו ארבע פעמים מיותרות לבדיקת סוכר). אז בלית ברירה קמתי והלכתי אליהם. הרגשתי זוועה, והיה לי כתם דם ענק על המכנסיים, מה שמשך לא מעט מבטים, אבל לא עניין אותי כלום, רציתי לראות את הילד שלי.
אז חשבתי שאני אוהב אותו, אבל בדיעבד אני מבין שהייתי בהלם ופעלתי מתוך ידיעה של "מה נכון" ולא מתוך רגש של אהבה. ובאמת אני חושב שזה שהלידה היתה כ"כ מהירה, אינטנסיבית ולא פשוטה וזה שלקח לי כשבוע להתאושש ממנה פיזית (ואולי גם ההפרדה ממנו על ההתחלה) גרמה לזה שלקח לי כמה ימים באמת להתאהב בו.
אבל עכשיו אני אוהב אותו כמו שלא אהבתי מעולם...
בילינו איתו בתינוקיה עד 4 בבוקר אז נתנו לנו לקחת אותו לחדר (ורק שם נזכרתי לשאול את מתן אם התינוק באמת ממין זכר מאחר שכשנתנו לי אותו לא הסתכלתי), ולמרות שממש לא רציתי להשאר שם בתינוקיה- נשארתי רק כי מתן התעקש, הייתי מאוד גאה בנו על זה שהוא לא היה רגע לבד, והיינו ההורים היחידים שלא עזבו שם את התינוק שלהם. הייתי יכול לכתוב עכשיו עוד מגילה על מה שהלך שם ועל הצרחות של שאר התינוקות אבל אני חושב שגם ככה הארכתי מספיק אז רק אציין שלירי היה התינוק הכי רגוע שם והיחיד שלא בכה, ואני בהחלט חושב שזה קשור לנוכחות שלנו שם איתו.
למחרת החלטנו שקוראים לו לירי- כמו שתכננו לקרוא לו במהלך רוב ההריון בתנאי שנרגיש שזה מתאים לו כשנראה אותו.
ולמרות שהייתי בטוח שכשאראה אותו אדע מיד איך קוראים לו דווקא ברגע האמת לא היה לי מושג, אבל מאחר שאהבנו את השם ולא יכולתי לחשוב על משהו יותר מוצלח קראנו לו כך וכל יום שעובר אני מרגיש שהשם יותר מתאים לו, יותר "שלו".
וזהו, חתמנו על שחרור מוקדם וכ-17 שעות לאחר שנולד הגענו הביתה, משפחה.

אה, ולמחרת שוב היינו בעיתון: "הגבר בהריון ילד" עם כל הפרטים (מדוייקים יותר ופחות), כולל השם של לירי. אז כנראה שהילד פשוט נורא נורא רוצה להתפרסם, והוא גם מוכשר- הוא הצליח לגרום לזה לקרות פעמיים ובאותה צורה (ע"י הגעה לבית חולים), עוד לפני שנולד!
לא קל לי שאני חושב על הלידה שהיתה (ואני שוקל ברצינות לעבד אותה בצורה קצת יותר רצינית לפני הלידה הבאה).
בפועל לא מעט מהפחדים הכי גדולים שלי התגשמו במהלכה, אבל מצד שני אני מרגיש שבאתי אליה עם המון ידע ולקחתי כמה החלטות מאוד טובות עבורנו בזכות הידע הזה.
למרות שבאמת הייתי עובר את הכאבים של הלידה שוב בשניה, רק על כל המסביב- בית החולים, ההתערבויות, הואקום והתפרים (שבאמת היו סיוט) הייתי מוותר...
מה שכן- עמדתי בהצהרה שלי שאני אגיע לבית חולים רק אם לא תהיה ברירה אחרת. וכנראה שבמקרה הזה באמת לא היתה ברירה וזה קצת מקל על ההרגשה שלי.
ואני מרגיש שלאור הנסיבות התמודדתי לא רע בכלל.
וכמו שאומרים וזה באמת נכון, לירי היה שווה הכל.

לסיכום אמרתי למתן שפעם הבאה רק בבית (הלוואי באותו הרכב מנצח של מתן, אמא שלי וענת), אבל שיקח בחשבון שעם לידה ראשונה של 4 שעות ו-10 דקות יש סיכוי לא רע שהמיילדת לא תספיק להגיע ושהוא יאלץ ליילד אותי.

דף מוצנע

איזה סיפור מרגש. בהצלחה בהמשך

כל הכבוד על האומץ!
מאחלת לכם הרבה אושר @}

איזה סיפור מרגש, ואיזה שם יפה בחרתם (זה היה אמור להיות השם של הבן שלי, אבל אחרי שהוא נולד זה פשוט לא התאים...)

רק טוב!

מרגישה המון אהבה אליך, אל מתן ואל לירי...

כשקראתי את הדף שלך, הערב לראשונה, בהתחלה פיקפקתי וחשבתי שאתה סוג של טרול...לא בגלל כל עינין הטרנסג'נדריות, אלא יותר בגלל שזה ניראה לי בידיוני שבחור בן 22 יודע בכזאת בהירות שהוא רוצה להיות אבא, למרות הדרך הבכלל לא פשוטה שכרוכה בזה (ובמקרה שלך על אחת כמה)...
ואז כשהמשכתי לקרוא וראיתי איך סימנת לך מטרות בכזאת בהירות, צלילות והלכת לקראתן מבלי להתבלבל, יד ביד עם בן זוג שתומך ואוהב. כל הכבוד. אתם באמת נדירים ויפים.
בא לי ממש לחבק אותך!!!

אם הייתי יכולה הייתי באה עם איזה סיר...בנתיים שולחת הרבה אהבה

^{וחוץ מזה שאתה כותב מדהים. הכתיבה שלך בהירה, צלולה ומרגשת ובאופן אישי אני מעודדת אותך להמשיך לכתוב}
מזל-טוב!!!

נהדר יובל, איזה יופי.
הסיפור מרגש וטוב שכתבת אותו לעצמך. ככה זוכרים יותר טוב.
אתה כותב נהדר!
אני מאחלת לכם ימים טובים של משפחה.
(אתה נשמע מוקף באנשים נהדרים ותומכים ובעיקר אמא שלך, נשמעת משו משו)

היי יובל, הדף הוצנע כבר מספר פעמים, מקווה שגוגל באמת יעזוב אותו בשקט.
אתה יודע שבאינטרנט אין ביטחון, גם לאתר הזה מגיעים כתבים לא פעם. אני מקווה שיכבדו את בקשתך, אבל קח בחשבון שאולי לא.

אחד מהיתרונות בדפי באופן הם היכולת של כולנו לערוך, מאחר וזה הדף שלך העיקרי שמוזמן לערוך בו הוא אתה. אם אתה רוצה למחוק תגובות אתה יכול, אתה גם יכול להגדיר את הדף כדף תמיכה ולהסביר מה בדיוק אתה רוצה בו. ולמחוק את מה שלא.

חיבוק גדול גדול
אלה

שליחה על ידי ללו* » 30 ינואר 2012, 18:18

עשיתי ניסוי פשוט בגוגל - "חושב וטרנס" הוביל אותי היישר לדף הזה (ומן הסתם עוד מילות קוד המופיעות בו היו מובילות אליו). כמו שאמרו הרבה פעמים - התיוג דף מוצנע לא עובד. לתשומת לבך.

קשה לי להבין למה מפריע למישהו, או מישהי, איך מישהו אחר בוחר לחיות ולהגדיר את עצמו, בנושא שהוא כל כך אישי ואינטימי כמו זהות מינית.
אם יובל בוחר להגדיר את עצמו כזכר ולכתוב בלשון זכר, למה הפלוניות מרגישות צורך לכתוב לו בלשון נקבה?
אני חושבת שיובל מציג את עצמו בצורה אינטיליגנטית וכנה ואם יש למישהי בעיה אם זה- אז אולי זו פשוט בעיה שלה...
ובצהוב כתוב- הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט. בדיוק.

חושב, מזל טוב!

נראה לי חשוב מכדי לצנזר:

בעניין פרטיותכם - הייתי מייעצת לך למחוק את הפרטים המזהים של התינוקי - תאריך לידה, משקל, ובעיקר שם. וגם להחליף את שמותיכם בכינויים. או לבקש ממישהי שיודעת לערוך כאן דפים.
מכיוון שזה בכל זאת אתר שמעודד גידול תינוקות באופן טבעי במידת האפשר, אני תוהה מה אתם עושים עם האכלה? תמ"ל? אם כן כדאי לפחות להציץ ב תחליפי חלב טבעיים ולמצוא עוד מידע על דגשים בהאכלה כזו. או הכי טוב להתייעץ עם תזונאית שמבינה באמת בתזונת תינוקות.

יש גם חלב אב.

אבל נו באמת. אחרי תרומת חלב, תמ"ל הוא התחליף הבטוח ביותר לתינוקות שאינם יכולים לינוק. התינוק של חושב וטרנס בהחלט לא יכול כרגע לינוק.

שליחה על ידי ללו* » 30 ינואר 2012, 20:08

וכך גם מודגש בראש הדף תחליפי חלב טבעיים{{}}. כל מה שמובא שם לגמרי לא רלוונטי לגיל הזה.

התינוק של חושב וטרנס בהחלט לא יכול כרגע לינוק. תיקון: התינוק בהחלט יכול לינוק.

פלונית, יער ה, עולם חדש מופלא, לימונדה (את ריגשת אותי במיוחד-

גדול! ואגב, אני כבר בן 24 (-; ), קן לציפור, אלה לי לה: תודה רבה על האיחולים והברכות! @}

פלונית אלמונית: אני יכול לענות לכל השאלות שלך אם את מעוניינת לנהל איתי דיאלוג אמיתי ולא סתם להתנגח. כרגע, לצערי נראה שאת דווקא לא מעוניינת בכך.
את כמובן לא חייבת להסכים איתי ועם דעותיי, אבל אני לא מוכן להגיב לאנשים שלא מוכנים לעשות את המינימום שבמינימום כדי לכבד אותי ולפנות אלי בלשון זכר, ולו רק מאחר שכך אני מתייחס לעצמי.
אם תערכי את דברייך ותפני אלי בלשון זכר אשמח להתייחס לתוכן הדברים.

לכל הדואגות לפרטיותי: קודם כל תודה! אני מעריך זאת מאוד. (-:
כרגע אני אשאיר את הדף כפי שהוא מאחר שחשוב לי גם לשמור על מקומות שבהם אוכל להיות אני, בלי מסכות. ברור לי שהתקשורת יכולה להגיע גם לפה (ואם זה יקרה אני אתמודד עם זה) אבל יש לי הרגשה שהסיכוי מעט נמוך יותר מבמקומות אחרים כך שזה סיכון שאני מוכן לקחת.
לגבי החשיפה של לירי- לצערי יומיים אחרי שנולד שמו, וכל שאר הפרטים הנ"ל ועוד כמה פרטים (כמו למשל שלא יעבור מילה) כבר דלפו לתקשורת, כך שאין לי סיבה לא לכתוב גם פה (למרות שההחלטה הראשונית שלנו היתה לא לחשוף את שמו ופניו). הדברים שהייתי מעדיף שלא יפורסמו נוגעים לפרטים אינטימים שלי מאחר ששוב, לא חשפתי פה את לירי יותר ממה שהוא כבר חשוף.

לגבי חלב: אכן, לירי ניזון מתמ"ל.
בחנו את האלטרנטיבות השונות וזה נראה לנו הבחירה הבטוחה ביותר במצב לא אידאלי. אנחנו משלבים בין שני סוגים- למקרה שיש חוסרים באחד... את הסוג המועדף עלינו אנחנו מייבאים אישית מאנגליה- מדובר בתמ"ל אורגני (מחלב פרה אורגני) מה שנראה לנו כמו הרע במיעוטו.
למרות שאני שלם לחלוטין עם הניתוח שעברתי (לולא הייתי עובר את הניתוח אני לא בטוח שהייתי פה היום) לא קל לי עם זה שאני לא יכול לתת לבני את המזון המיטבי עבורו, אך אני מאמין שאני נותן לו הרבה דברים טובים אחרים ומאמין ומקווה שיגדל בריא בגוף ובנפש בכל- זאת.

מאמין ומקווה שיגדל בריא בגוף ובנפש בכל- זאת. הלוואי !!
. אבל תשאל את עצמך איך היית אתה מרגיש אילו אמא שלך שילדה אותך הייתה אומרת לךכמו שאתה אמרת לבנך "שלום חמודי, אני אבא שלך ואני ילדתי אותך"

אז תשאל את עצמך שוב אם זה הוגן כלפי הילד..
בהצלחה

לא קל לי עם זה שאני לא יכול לתת לבני את המזון המיטבי עבורו
לכל הורה יש את החוסרים שלו (על פי אמונתי). אני מאחלת לך שזה יהיה החוסר היחיד בהורות שלכם.