לב שומע חזק

אני חוזרת. זה כבר כמה ימים שאני משתהה עם זה, עם הלחזור...
יש לי המון סיפורים לספר. המון דברים קרו. רובם טובים ואפילו טובים מאוד.
היום דווקא קרה משהו שבאבחה אחת הפיל אותי כמעט, סיפור שאני משתהה בתוכו כבר זמן רב עם האבא של הילד שלי, סביב שנה הבאה ואיפה הוא ילמד ואיך. משהו שנוגע בקצות העצבים ההכי רגישים. משהו מהסוג בדיוק של הנה קרה הקסם והאדם השתנה מאוד אך בעצם לא לגמרי והדפוסים הישנים עוד ישנם והאם כן צריך להגן על עצמי או שאפשר לשחרר את המקום הזה...
לפעמים המציאות עצמה בעיני היא מן סוג של נסתר שאומר: אולי.

אבל קודם כל אני חוזרת. רוצה רגע להשתהות עם הלחזור.

הנה הסיבה שכבר שבועיים אני משתהה עם הלחזור: שממש ממש האמנתי והיה לי ברור שמגיע לו לדף הזה ולי איתו שהוא יתחיל מפסגה של שיא של הרבה טוב שנעטפתי בו בחודשיים האחרונים, ממצברוח שיא המרומם, ואחר יעפיל ויתגלש לאן שיגלוש, עם הזרם בכיוון למעלה.
אבל גם אם בגדול יש טוב, יש ימים מקווצ'צ'ים באמצע, בהם אני לא פוטוגנית כל כך בעיני עצמי, אז חיכיתי וחיכית ואופס... הנה תהום קטנה.

הדף הזה הוא כמובן דף בלוג, וגם דף מוצנע, מזמינה ורוצה שהוא יהיה דף תמיכה, שהמשך לקודם גם הוא בעיני דף גדילה ואני רוצה שהוא יהיה דף הזנה.
הקודם התחיל עם הרבה והסתיים לתוך קצה של המון עיסוק במוגנות. את זה אני כבר חודש מתכננת לכתוב ולהתחיל מנושא של הזנה.
אם זה לא ברור - הנה היום פגש אותי שוב הנושא הישן, אחרי שהייתי בטוחה שלא שסיימתי אבל העיסוק האינטנסיבי הוא כבר הרבה מאחורי... ואני מתעקשת להתחיל כאן בחיוך. (-:

אני פותחת את זה, כי משהו בקודם, משהו באנרגיה של הקודם, כל כך כל כך מיצה את עצמו באוזני, שאני פשוט מרגישה לא מסוגלת לחזור לשם, אפילו לא רק כדי לומר שלום או שקראתי את כל דרישות השלום החמות שהשאירו לי שם חברות אהובות.

אז אני אומרת שלום.

(-:

שלום שלום

שלום

תפילה_לאם

היי!

(-:
איזה כייף שאתן כאן. מאוד.

שליחה על ידי שקטה* » 17 מרץ 2015, 22:54

ברוכה השבה:)

שליחה על ידי אורי* » 17 מרץ 2015, 23:16

לב
איך אני שמחה שחזרת
מתגעגעת למילים שלך ומתעניינת מאוד בשלומך
וגם שטוב בתקופה האחרונה-כמה נעים לקרוא (אז מה אם יש נפילות, תקופה של טוב לא הולכת ברגל ולא נעלמת)
התחלה מחודשת טובה ומלאת אנרגיות
חיבוק שמח מאוד

תפילה_לאם

אוי, בדיוק נזכרתי שקראתי אותך בשנה שעברה. כתבת על הניקיונות לפסח.
אני זוכרת שפרגנת לעצמך על המודעות, שבזכותה עשית בדיוק מה שיכולת ונעזרת כמה שהיית צריכה.
ואני זוכרת שהתפעלתי גם מהגישה שלך לבנך, שנתנה לו גם מרחב וגם אחריות.
והיה גם הסיפור של הכווייה בבטן, שחלק ממנו היה הסיפוק מבנך שזכר את ריפוי ה"דומה בדומה ירפא".

אביב נעים!!

וכמובן, אם כל העבר הזה, שהלבשתי בפתיחת הדף החדש לא קשור, מחקי נא. @}

גם אני מצטרפת, ומאחלת לך פריחה מחודשת עם האביב

וואי איזה יום עבר עלי... אם חכיתי לרגע של פסגה כדי להתחיל לכתוב, אין יותר קאנטים מהנוכחי...
כל הפחדים והחרדות של ימי הגרושין בבום מרוכז.

קול פעמונים יקרה,

תודה.

תפילה, לא זוכרת שום דבר כזה.
רק כשמגרדת את קצה הזכרון כוויה בבטן מהדהד לי משהו, מבטיחה לך שהייתי ממש צריכה להתאמץ כדי להיזכר אם בבטן שלי או בבטן של הבן שלי, ועדיין אני לא מצליחה להיזכר מה גרם לזה.. אם התפרק קומקום, או משהו אחר, ומה היתה הסיבתיות הפנימית שהתחברה לי לשם.. וואלה.
ובנוגע למרחב ולאחריות בענייני נקיונות - אני??????? את בטוחה שאנחנו מדברות על אותה אחת???
בטח שמותר, תמיד תבואי להזכיר לי דברים מפרגנים על עצמי שמזמן לא זכרתי...

אורי, איזה כייף.. מרגישה עטופה איתך.

איזה באסה, כולי מתפרקת לי לאטי (או במהירותי) מלהגיע לנקודת פיצוץ שאני כבר חודשיים מנסה לעקוף בזהירות ומיציתי, מול אדם שמציב לי אולטימטום שאם אני רוצה משהו שהבן שלי זקוק לו, אז או שאקבל אוטומטית את התנאים שלו פלוס ריכוך קטן בקצוות כמות שהם, או ש... לא, הוא לא אומר מה יהיה אם לא. רק שאו שאקבל או ש... אבל זה נשמע מאוד לא מאיים כשהוא רוצה להיות נחמד וממש כן כשהוא מבין שזה לא הולך ככה אוטומטי ושאני לגמרי לא רואה את זה עין בעין איתו, וריכוכים בקצוות ו"הנחות קטנות" זה לא מה שמספיק לי כדי לבלוע את האולטימטום...
אוף, כל כך לא הוגן להתחיל דיאלוג מהנקודה הזו בכלל, והכל במחזוריות כבר פעם שלישית יומיים לפני שצריך לעשות את הצעד הבא, להתחייב, להירשם, לשלם, וכו'....
לא מאחלת לאף אחת.

טוב, חייבת לציין בשולי הדברים שהמעבר היה אחד המבורכים ביותר שידעתי מעודי (מעבר דירה.. באמת כבר לפני חודשיים וחצי?? יו............), עטפו אותי, חברות, מכל הכיוונים, היו איתי, סידרו לי, הוציאו לי מהארגזים ושמו לי בארונות.. הרגשתי כאילו כל הרצפטורים בתוכי פשוט נפתחים למשהו טוב, לנוכחות שישנה.. למשהו פשוט, שאמור להיות זמין, יומיומי... יכולתי להרגיש את הניואנסים בין סוגים ועוצמות שונות של להדגיש את המקום שלי ולשאול אותי ולשאול אותי על כל דבר איך אני רוצה. וגם כמה כייף כששתיים הציעו להזיז ארון ולשנות מיקום ועיצבו לי סלון שבחיים לא הייתי חושבת על מיקום הרהיטים הספציפיים שלו...
מאז עדיין לא הגעתי ללסדר את הארונות באמת, כי חלק גדול שם בפנים פשוט לא מסודר אלא רק הוצאתי כדי שלא יהיו ארגזים ואוכל לסדר בנחת. אבל הדברים הבאמת חשובים די מסודרים. נגיד מטבח. נורא כייף שפתאום חברה מסדרת לי את המטבח. אני קולטת צורות סידור אחרות, שהן לא אמא שלי. (אמא שלי דווקא בעיני טובה בדברים האלה, אבל עצם הרעיון שזה שהיא די טובה בזה לא אומר שדרכה היא האופציה היחידה, שיש עוד המון דרכים אחרות טובות בזה... זה גם מן מטבח כזה שבנוי מבחינתי מאוד חדשני - פחות מדפים ויותר מגירות - דווקא נורא לא נוח לי, כי גודל המגירות לא מאפשר לי חלל מספיק בשביל סירים, אבל כן, הייתי זקוקה שמישהי שמכירה תראה לי איך, איפה שמים מה, בצורת סידור כל כך לא מוכרת לי...)
(גם אני טובה לדעתי בלסדר ובלארגן, אפילו טובה ממש, אבל בדברים כאלה ובייחוד אם הם צריכים לקרות מיידית מאוד לא משתחרר לי הקופסא של צורת הסידור הקודמת, שהיא העתק הדבק מאיך שאמא שלי הראתה לי פעם, וגם מול מבנה חדשני יותר - אני יודעת שזה לא באמת חדשני מגירות במקום מדפים, אבל עבורי - לא היה לי כזה מעולם - נורא מקל עלי שמישהו מציע, משהו, וגם נורא כייף להיפתח למשהו אחר כשעושים אותו בשבילי, כי אני צריכה לשבת, כי גם ככה אני כל היום על הרגליים...)

זה כאילו הכניס למערכת סוג של אינפוט שלא היה שם מעולם. שעושים לי, שאני לא צריכה להתאמץ, שאני עטופה לגמרי לגמרי, ושהקבלה הענקית היא לא בהקשבה ובאוזן ובהזדהות רגשית ולא במשהו יותר קונבנציונאלי כמו סיר מרק של שכנה ששמעה שאני חולה, אלא במשהו נורא אחר ונורא טוב.

כשהנוכחות הזו הלכה, זה ממש היה לי חסר. פתאום הבנתי קצת מה זה לא להיות לבד. (אל תגידו לי שיש עוד כמה רבדים בנישואים, ושלא הכל כייף, ושהרבה בעלים לא יודעים לסדר מטבח... את זה שמעתי. אני מתכוונת לידיעה פתאום כמה נעים יכול להיות לי קרוב גם במקום כל כך אינטימי וכמה זה לא מאיים עלי, לא יותר מידי לי, לא מנהל אותי, לא... כשההזנה היחידה המוכרת היא הזנה מתערבת - אז כן, גם שחברות מסדרות לי את המטבח זה סוג של זוגיות...).
ממש התחלתי לחפש איך אני עושה לזה איזה המשך, איך אפשר לבקש לתוך החיים שלי עוד קצת מהקרבה הזאת, אפילו סתם ככה בפשוט עצם זה שאנשים נכנסים אלי הביתה - ביומיום, זה שיא הלא מובן מאליו.

ואז הגיע הפרק הבא...

הייתי צריכה מזמן לסיים פרוייקט שהתעכב בגלל הבר מצווה בקיץ והכלב בסתיו והכלב גם בחורף ומעבר הדירה בינואר, ואז פתאום הגיע הדד ליין של כל הדד ליינים שאחריו אין תקומה.. ואז פתאום החליטו לתקצב עיצוב גרפי שבכלל לא היה קודם.
ישבתי שעות, שעות, שעות...
במשך חודש רציף מהבוקר ועד שהלכתי לישון חוץ מארוחות באמצע עבדתי כל הזמן רצוף. הרוב לייד המחשב אבל גם הרבה טלפונית - פשוט פתחתי משרד מהבית - לסגור המון קצוות מול המון גורמים במערכת שלי, שבאופן שוטף אין לי שום קשר איתם. המון ישירות מול האדם הכי בכיר במערכת. המון המון המון המון המון.

בהתחלה זה לא באמת עניין אותי, רק סימון וי, אבל כשהשקיעו את העיצוב נשאבתי לזה ונורא רציתי שזה יצליח.
זה היה המון להיות קיימת, נוכחת, במלוא קיומי האפשרי, מול המון גורמים, המון בעלי סמכות, שהייתי בעמדה שווה להם כי אני מרכזת את הדבר הספציפי הזה. להתגמש ולעמוד על שלי ולדעת מה חשוב לי ולעשות את זה נעים כל הזמן רצוף בלי הפסקה במצבי לחץ מתמשכים.
אין לי הרבה אמון בלהיות קיימת בתוך העבודה. איכשהו תמיד נדמה לי שאין העברה אוטומטית ולא בהכרח יש העברה לא אוטומטית של למידות שם לשדות אחרים של החיים, שנתפסים בעיני ה"אמיתיים" ועבודה כמובן לא. (אם אני טובה בזה באופן טבעי, למה שזה ייחשב לי "אמיתי"?)
אבל כן יש לי אמון שמה שקורה גם במצבי לחץ מתמשכים בלי אפשרות לפסק זמן ועיבוד רגשי ומתרחש רציף לאורך זמן - כנראה שהוא כבר די ישנו. אפשר לסמוך עליו בעיתות הצורך.
וזה אכן הקרין גם למערכות יחסים אחרות.

בכלל הופתעתי נורא שלא הייתי חולה כל הזמן הזה.
בדרך כלל כל עומסון חריג ואני... על סף.
וחודש שלם רציף לחלוטין ולא... לא קרסתי.
כן עליתי במשקל )-: הייתי רעבה באופן אמיתי, לא רעב רגשי. רעב של אדם שנמצא במאמץ מצטבר קיצוני.
אכלתי בערך כמויות כפולות. )-:

והכל יצא מהמם בסוף... [-:

ממש הרגשתי בשלב מסויים שאם אני לא מערבת בזה עכשיו קצת אגו, במובן של תחושת בעלות, במובן שלקלוט שזה "שלי", שזה לא רק מתנה שאני שולחת לעולם וכבר שילמו לי עליה ואם יתקצבו את ההיבט החיצוני סבבה ואם לא אז קצת חבל אבל את שלי עשיתי, להרגיש שזה שלי, שנורא אתאכזב אם לא, שאני רוצה ממש, מן תשוקה כזו... זה פשוט, או לא יקרה בכלל (זה כל הזמן היה על סף הלא לקרות, החלק המשודרג והמתוקצ בתוספת של העניין...) או יקרה לא עד הסוף. שזו העבודה שלי עכשיו.

וכשהכל נגמר, לקחתי לי כמה ימים לתת להכל להתרוקן כמו בלון, להיפרד לשלום מתחושת ה"להיות מישהי חשובה בעבודה" (הייתי יכולה להמשיך ללכת עם החליפה הזו, של חשיבות, לו רציתי, היא היתה מתקבלת הרבה יותר בטבעיות מהבחירה שלי לפשוט אותה בסיום העניין, אבל כך הרגיש לי... תמיד קינאתי בנשים שהבית הפנימי שלהן יפה יותר מזה החיצוני, שהבפנים יפה יותר מהבחוץ. שהבפנים שלהן זוהר יותר מאיזו קריירה חיצונית... בחירה נכונה או סתם עוד וויתור בשרשרת על האפשרות להיות חשובה?? לא יודעת..)
לרגע היה נדמה לי כאילו הכל נדבק, הלהיות חשובה (הסוף של הפרוייקט באמת היה משהו שאי אפשר לנהל אותו מעמדה שהיא לא קצת חשובה, עמדה פנימית שכזו...) אבל להפתעתי יומיים שלושה והכל נפרד.
אם עכשיו אהיה זקוקה לזה אצטרך לחפש את זה. זה קצת זמין, אבל לא מיידי. כמו לא עמוק מידי במחסן.

אחר כך כמובן לקחתי לי שבוע להיות חולה.
(אלא מתי אסיים את כל המחוייבויות לשוטך של העבודה שלי, ונזנחו קשות לגמרי????? ומתישהו אקרא לדגל לסיים אותן, תוך כדי שכבר רוצים ממני הצעה לפרוייקט הבא וסגירת קצוות של הנוכחי???)
(חוצמזה שבשבועיים האחרונים הבטחתי כל יום מחדש לגוף שלי שאאפשר לו להיות חולה, אבל ביקשתי שלא עכשיו... אשכרה לגמרי).
(הגוף שלי כשמתקשרים איתו הוא ממש סבבה, אבל אי אפשר לסחוט ממנו ריפוי בכוח, נגיד של מפרק...)

ואחר כך עברו עוד כמה ימים שהייתי בריאה רשמית אבל בלב עוד חצי חולה שמותר לה, גם ברמת העוררות בכלל כלפי העולם והחיים, עוד להישאר חצי מכובה כזה. ובימים האלה גיליתי שאני כבר שוב קוראת כל הזמן במה חדש. (הייתן מאמינות שהיו ימים שבהם באמת שלא הגעתי למה חדש למרות שהמחשב היה פתוח כל היום?????)

כרגע אני עם כמה קילוגרמים עודפים שהתחילו להיפרד וחזרו, קשיי שינה רציניים בלילה כי איך שאני מכבה את האור אני פשוט מרגישה בדידות שאי אפשר לשאת אותה בכלל ולא חשוב כמה הייתי עייפה קודם אני כבר לא עייפה, פרוייקט עם תוצר גמור וכמה זנבות, תקציב לא ברור להמשך, ילד מדהים ואבא שמשתדל אבל זה ממש ממש ממש לא יוצא לנו... ממש.
אה, וכפות רגליים במצב טוב מאי פעם בשנתיים וחצי האחרונות, מאז פרוץ הקרסול.

תפילה_לאם

תמיד תבואי להזכיר לי דברים מפרגנים על עצמי שמזמן לא זכרתי...
זאת בהחלט הייתה הכוונה.

שליחה על ידי אורי* » 19 מרץ 2015, 00:43

לב
אני קוראת אותך
וגם אני זוכרת את כל מה שתפילה מספרת, וזוכרת מאוד לטובה את ההתמודדות שלך (נדמה לי שהכוויה בבטן היתה משמן במחבת בבטן שלך? אבל אולי אני ממציאה. לא בטוחה)

אל תגידו לי שיש עוד כמה רבדים בנישואים, ושלא הכל כייף, ושהרבה בעלים לא יודעים לסדר מטבח...
לא נגיד לך, כי עובדה שאנחנו נשארות, ולכן מודעות ליתרונות גם כן

נשמע באמת תקופה עמוסה עמוסה עמוסה
אני קצרת נשימה רק מלחשוב על ישיבה ממושכת כל כך

הכל יצא מהמם בסוף...

יופי כל כך שאת מודעת לזה

וכפות רגליים במצב טוב מאי פעם בשנתיים וחצי האחרונות, מאז פרוץ הקרסול.
טפו טפו, שרק ימשיך כך

תפילה_לאם

לי זכור שהכוויה בבטן היתה מכוס שהתנפצה...
וזוכרת מאוד לטובה את ההתמודדות שלך

תודה רבה רבה, תפילה ואורי.
כרגע אני אחרי שבוע עם עומסים רגשיים שהשאיר עקבות בגוף, משתדלת בעיקר לנוח. לתת לגוף מה שהוא צריך.
מתכננת עוד לחזור לכאן.
(אני רוצה להתייעץ איתכן בענייני בישולים!!!!! אני מרגישה שיש דברים בסיסיים שעם כל שנותי כאמא, עדיין לא למדתי...
וזה ממש מעסיק אותי. אבל זה ייאלץ לחכות...)

תפילה_לאם

שתהיה מנוחה טובה ומביאת מזור לגוף ולרגש.

להתייעץ איתכן בענייני בישולים!!!!!
או, אחד מנושאי הדיון החביבים עליי.

אני רואה שאני פשוט לא מצליחה לכתוב על הנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וגם לא בגישה (הפוזיטיבית כמובן) שאני רוצה לכתוב בה.

אז בזה הרגע הדף הזה הופך לדף בלוג, בלתי ממוקד, שבו אני כותבת על מה שאני רוצה וכרגע זה אומר - קיטורים.

הנושאים שאני רוצה כבר הרבה זמן לכתוב עליהם הם בעיקר המקום הפנימי של יכולת ההזנה, הבישול, בעיני יש הקבלה בין השניים, בפוקוס על מה שקורה במרחב שביני לילד שלי. ותזונה, בפוקוס על עצמי.

מכיוון שזה פשוט לא קורה כבר הרבה זמן אני עוברת לכתוב על מה שפשוט יוצא לי מהמקלדת - נכון להיום, הכותרת היא: "איזה באסה...".

איכשהו השיא של היום המבאס היום היה רגע שבו החלטתי שאספתי את עצמי מספיק רגשית ועכשיו אני מתקשרת לבחור חמוד שניקה לי את הבית אתמול והסכים לבוא שוב לתלות תמונות.
אגב, הבית שלי מוכן כמעט לגמרי לפסח מאתמול. הייתי אשפית השנה בלהתארגן - שבע וחצי שעות של בחור חמוד, שעתיים מקרר, שעתיים תנור, שעתיים חלונות (!!!!! ממתי אני עושה לפסח חלונות??? אבל פתאום זה היה חשוב לי, חשוב לי בעיניים, חשוב לי שיהיה לי נקי. ומכיוון שהעוזרת החדשה הבריזה לי שבועיים רצוף, ותכננתי על חלונות נקיים בלי קשר, התאים לי שהוא יעשה אותם..) ועוד שעתיים שטיפה יסודית כזו שמזיזים כל דבר - והופ, סיימנו. גם הרגשתי מספיק נוח עם עצמי להסביר לו מה שאני מסבירה כל שנה על הרגל ותכלס לעשות מה שלא העזתי עד היום - לבקש ממנו גם שיוציא את כל מה שיש במקרר וגם שיכניס חזרה וגם לשבת צמוד ככה שאני יכולה לראות מה הוא עושה. תמיד נדמה לי משום מה שהם נבוכים כשמישהו קרוב אליהם וצריך לאפשר להם ספייס. אבל אז קוראים לי כל שנייה לשאול משהו וממילא אני לא מצליחה לעשות כלום אחר. ככה ישבתי על הספה צמוד קראתי ספר ראיתי כל מה שקורה יכולתי לדייק את ההנחיות והבקשות שלי וגם הייתי זמינה לכל שאלה.

(אני חושבת שאני רגישה לאנשים שעובדים אצלי. לו הייתי רואה שזה מפריע לו אני מניחה שהייתי עושה אחרת. הנקודה היא שהרגשתי מספיק בנוח עם עצמי כדי לעשות בדיוק את מה שהתאים לי בלי לחשוב מה "נכון" ומה "אמור" ו"מקובל". לו הייתי מרגישה שיש קושי, לא קושי שנובע ממני להרגיש בנוח עם עצמי מול אדם שאני משלמת לו כדי שיעשה בדיוק מה שאני רוצה כדי שלא אצטרך להתאמץ, אלא קושי אחר, אני מניחה שהייתי עושה אחרת. וכן, זה חדש לי, להרשות לעצמי להיות קרובה פיזית לאדם שעושה עבודה פיזית בבית שלי ולהרשות לעצמי להסתכל. לא ממקום שבודק אותו אלא ממקום שרואה, מסתכל, יודע. לא צריך להסביר לו אחר כך, הוא שם. הוא רואה).

טוב, שלחתי בינתיים שלא יימחק.

והבן שלי יצא הרגע לפעילות יישובית לקראת פסח, משהו של בנים. ובכלל אני צריכה להיות שמחה ומאושרת שהוא הלך והוא חלק ממשהו חווייתי של אבות ובנים והצמדתי לו אב ובן שנעים לו איתם ובכלל אני לא אמורה לראות שהוא יצא עם פוטר שקטן ממידתו רק כי לא היה לו כוח לחפש בארון וחוץ מזה בתירוץ "שלא יתלכלך" כמו שאני הייתי ועודני הולכת לטיולים עם בגדים מכוערים כי אמא שלי לא רצתה שייהרס. ובכלל מאיפה כל החמיצות המרוכזת הזאת.

מאיפה?
אני תיכף אספר.
אבל זה כבר לגעת בשורש, בינתיים אני עדיין בפרטים הקטנים.

בקיצור, בא ההוא לתלות את התמונות.
וכשהוא גמר... אוי איך בא לי לבכות.
אחד היתרונות באיפה שאני גרה עכשיו, זה שעד כה היה משהו פשוט מרחיב דעת בבית החדש הזה.
הוא לא גדול אבל מאוד מאוד מרווח, מתוכנן היטב, הקירות שלו צבועים בצבע שמנת יפהפה בעיני.
ארונות המטבח בחום כהה, עזבו את זה שהשילוב עוזר לי להיות בדיכאון כשאני נוטה לכך ממילא
(שמנת וחום כהה זה יפהפה ומלנכולי בעיני, בכולופן כשבודדים...)
ומעולם לא גרתי בבית שהוא פשוט יפה.
עכשיו, כל היופי הזה עשה לי גם איזו תחושת זרות.
מילא. אני רגילה כבר לא לישון בלילה. רק הסיבות מתחלפות.
באחד הטיפולים, המטפלת הציעה אולי לתלות תמונות.
בטח תמונות, אמרתי, אבל אין לי מתי.
ובאמת שלא היה לי מתי. וגם עמוק בלב ידעתי שהאם.
כלומר - רק תמונות מוכרות מהבית הקודם ירגיעו אותי ויעשו לי בבית.
וגם לא בא לי להתרוצץ ולחפש חדשות.
וידעתי בלב שזה יקלקל את תחושת הרחבות של הבית החדש.
עכשיו -
קודם כל, מסקנה ראשונה: תמונות מקטינות את החלל של הבית בעין המתבונן.
זה בדוק. כבר שלושה חודשים אני גרה בבית הזה, ובאחר צהריים אחד בהינף פטיש הוא ממש ממש התקטן לו לפתע.
מסקנה שנייה, עצובה הרבה יותר: התמונות שלי עצובות.
יש לי תמונות יפות ממש, יפות חלקית, יפות מכל מיני סוגים.
חלק מהן אני ציירתי.
חלק אני ציירתי והמורה לציור תיקנה לי. אז הן לא שלי אבל קצת כן. או כן שלי עם קצת תיקונים. לא יודעת.
חלק מהן ממש נוגות עם קבלות.
וחלק לא נוגות אבל איכשהו בשילוב של הכל ביחד הרושם הסופי הוא כאילו תליתי את עצמי על הקירות של הבית והם הפכו לסוג של השתקפות שלי, שמצד אחד יותר מוכר לי וחמים לי בתוכה ומצד שני זה מקלקל את כל היופי וההדר והרחבת הדעת ובקיצור אם היה אפשר עכשיו ברגע זה להוריד אותן מהקירות ולהחזיר את מהצב לקדמותו אז.... אז זה מה שהייתי בוחרת.
ליתר דיוק אחת התמונות הורידה את עצמי מהקיר בדיוק כשהתחלתי ליבב לעצמי בתוך הלב כשהבחור יצא החוצה לנקות את החצר ואני נכנסתי לשירותים שהם המקום היחיד שעדיין מרגיש כמו בית מלון, כי לא נגעתי בעיצוב.

העצוב שבעניין הוא שזה משהו שמלווה אותי כבר המונמון זמן.
ספציפית התמונות מאז שגרתי בבית משלי אני מרגישה את זה, כאילו יש לי טעם אבל איכשהו יוצא לי כבד מידי, רציני מידי, אני מידי.
כאילו אני צריכה שמישהו אחר יעצב לי אבל לא שונה מידי ממה שאני.
לא יודעת להסביר את זה.
ובנפש - הו, הנפש...
זה כבר שנים, שנים, שנים... מאז שפגשתי את הרבי נחמן ההוא שהפך לי את החיים.

טוב נעזוב את רבי נחמן כי הוא לא קשור עכשיו לעניין, לא הכל באשמתו.
ואני כבר מזמן זזתי מאיפה שהוא המון צעדים.
אבל..
זה כבר שנים שכאילו כל מה שמשמח אותי ומחדש אותי גורם לי להרגיש זרה בתוך עצמי, כאילו אני זרה לי.
כאילו עברתי דירה בתוך עצמי.
ואוף עכשיו תליתי תמונות אמיתיות על קירות אמיתיים והבית החדש שלי נראה שוב כמו הקודם. תמונות משלוות שנים.
המרחב המתחדש הצטמצם ומחניק לי ומה שהיה לפני שנייה היה רחב לי...
וככה זה בנפש כבר המון שנים.

טוב נו מה אני מקטרת למה אני מצפה.
אני כאילו יוצרת את עצמי. יולדת את עצמי.
ואין שם רחם לצאת ממנה, ואין שם משהו בשביל לקלוט.
ואפילו לתזמן טיפול לבדיוק מתי שאני צריכה לפעמים זו מלאכה מורכבת...

תפילה_לאם

אבל, לב, את לא יכולה להוריד באמת? לפחות חלקן?

אבל, לב, את לא יכולה להוריד באמת? לפחות חלקן?

קטעים.
אתמול באמת הורדתי אחת וכבר הכל נראה הרבה יותר טוב.
ועדיין, יש משהו בקירות החלקים, שהוא חלק. מאפשר הכל.
ומצד שני, בדיוק הראשוניות הזו של משהו חלק שעוד אף אחד לא נגע בו, מושלם בלי שריטות הוא מה שלא מאפשר להרגיש עד הסוף בבית.
עדיין משהו מפריע לי.
אני חושבת שמה שכל כך הפריע לי אתמול זה לא התמונות עצמן אלא הריבוי, הרבה תמונות זה באמת כאילו מקטין את החלל.
וגם האנרגיה שאגורה בתמונות. כאילו, חפצים שהלכו איתך כברת דרך ארוכה הם כבר יש בהם משהו ממך, משהו ממך מוטבע בהם.
בהכל חדש שיש משהו מרפא של התחלה באמת חדשה.
ומצד שני המוכר מקרב.
יש עוד תמונה אחת במעבר, ענקית, שאם הייתי יכולה הייתי מורידה אותה או מחליפה אותה.
אבל כל כך הרבה מסמרים מיותמים על קיר נראה לי קצת מוגזם.

עדין, משהו בי מתגעגע לאיך שהיה קודם, ומשהו מרוצה.
קשה לי נורא למקד את זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם כך, אולי תצהירי בפני עצמך, שהקירות עתידים להשתנות בהדרגה, עד שתגבשי מראה שימצא חן בעינייך, שיכול לכלול את כל הישן, חלק מהישן, חדש לגמרי, שילוב בין ישן לחדש ועוד ועוד.
וגם את המראה המוגמר הזה תוכלי לשנות בשלב כלשהו.

<תפילה>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה, ומסמרים מיותמים אפשר מתישהו לעקור ולהזמין את החמוד שיסתום את החורים ויצבע.

שליחה על ידי אורי* » 31 מרץ 2015, 15:02

את כותבת על התמונות
וזה לא התמונות
כל שינוי שאת עושה לא לשביעות רצונך
אני לא יודעת מה כן
(וגם קצת מרגישה עמוסה קצת על עצמי מעצמי,אז סליחה...)
אבל שולחת לך חיבוק גדול גדול ואוהב, ומקווה שאחר כך
ותמשיכי לכתוב
וכן תקבעי טיפול... נכון שלא תצטערי אחר כך?

אוקי.. הורדתי עכשיו את התמונה הגדולה.
זה די חזר להיות כמו קודם, הנוכחות שהיתה לי מרפאת של קירות בצבע שאני אוהבת וחלל שעושה תחושה של מרחב.
נוספו למרחב הזה עכשיו רק כמה כתמי צבע קטנים של תמונות שהן לגמרי במקום בעיני. ועצב גדול מאוד על המסמרים שנותרו על הקירות.

נכון שלא סיפרתי אף פעם על איך היו תולים תמונות בבית של אבא ואמא שלי?
אז הנה אני מספרת עכשיו.
אני זוכרת אותי ילדה מתבגרת, גרה בבית חצי חדש שעברנו אליו אחרי ילדות בדירה בעיר ושלוש אשקוביות בשני יישובים בשלב האמצע.
זה היה גיל שבו אפילו לדעת הורי יכולה היתה להיות לי דיעה משלי על איזה ואיפה תמונות אני רוצה בחדר שלי. ועדיים לא היו בו, כך שהיתה לי האפשרות לבחור.
אני זוכרת אותי עומדת מול אבא שלי שמסביר לי שאני חייבת לדעת איפה בדיוק אני רוצה שכל תמונה תהיה. אבל בדיוק. כי כל תמונה וכל מסמר זה נזק לקיר. (לעולמים כמובן). אז צריך לדעת איפה רוצים. בדיוק. כמובן איפה שהיה "כיס" של חלון (האזור בקיר שבו השמשה "נכנסת" לתוך הקיר, כך שהחלון ייפתח) אבא שלי הסביר לי שאסור בשום אופן לשים מסמר, כי זה עלול להרוס את הקיר לעולמים. הייתי מאוד מופתעת לגלות אצל בעל הבית הקודם שהוא לגמרי לא היסטרי ממסמרים במיקום של ה"כיס" של החלון שבקיר. שהוא מקבל אותם בשלוות נפש ברורה. מכיוון שהיו לי שני חלונות עם "כיסים" בתוך חדר מאוד לא גדול עם שולחן כתיבה שאליו מחוברים מדפים שתופס גובה של קיר שלם וארון שגם הוא ממלא את הקיר, לא נשאר המון מקום. כשגדלתי עוד, והחלפתי תמונות שלא אהבתי כבר בחדשות, נגיד תמונה שקיבלתי מאמא שלי ליום הולדתי אז המסמרים לא התחלפו, רק התמונות שעליהם. כלומר - היה צריך לדעת לתמרן עם תמונות בגודל אחר ופרופורציה אחרת ביחסים בצבעים ובגדלים ביניהן לתמרן על אותם מסמרים. כי כל מסמר זה נזק לקיר. לעולמים כבר אמרתי?

שכחתי לציין שבשנייה שהוא היה נכנס אלי לחדר עם הפטיש והמסמרים הייתי חייבת להיות מוכנה במאה אחוז ולדעת את המיקום המדוייק של כל תמונה שרציתי. כי מה זה כאן, הוא יעמוד פה ויחכה לי עד שאחליט? ובאמת, לפעמים קשה לדעת איפה רוצים את כל התמונות לפני שבוחרים את המיקום של האחת הראשונה. אפשר לדעת בערך, אבל בשביל בדיוק אני צריכה לראות מול העיניים ואז לחשוב ולהתלבט בין תמונה לתמונה עד שזה יצא אידיאלי. אבל אצל אבא שלי זה פשוט לא היה אופציה.צריך לדעת בדיוק ולפני שהוא נכנס. (שזה יכול להיות גם הרבה זמן אחרי שביקשתי, שזה אחרי שתכננתי בלב ובחרתי מיקומים משוערים..)

לפני בערך שנתיים שלוש הייתי ממש מופתעת לגלות בחור צעיר אצלנו ביישוב שפירסם שהוא עושה תיקונים קטנים בתשלום.
הזמנתי אותו ושאלתי מראש בטלפון (עוד בבית הקודם) אם זה בסדר לבקש ממנו לתלות תמונות.
חששתי שאולי אפגע בכבודו המקצועי. הוא הסכים בחיוך רק הבהיר שייקח תשלום מינימאלי - 70 ₪ על כל שעה, וגם אם זה לוקח פחות משעה. סבבה שבעולם!!!!! הוא בא, והיתה לו המון סבלנות לעמוד, להחזיק את התמונה (שכמובן תכננתי מראש מיקום משוער שלה) ולאפשר לי להזיז אותה (כלומר, לבקש ממנו להזיז) בכל מיני זוויות, עד שבחרתי את המיקום המדוייק ואז הוא סימן והכל יצא בול.
כמובן עבדתי איתו תמונה-תמונה, כשאני יכולה לראות בעיניים ולשנות את האילוסטרציה הראשונית שהיתה רק בראש שלי לפי מראה העיניים שמתקבל.
עם זה הנוכחי שהיה פה אתמול (אתמול?? כמה הרבה קרה מאז) היה ברור לי שלא זה יהיה הסרט. ראיתי עליו שלא תהיה לו אותה הסבלנות, ושחוסר הסבלנות שלו ילחיץ אותי. (בתחילה הוא ביקש שקודם נעשה את כל הסימונים על הקיר ורק אחר כך הוא ישם את המסמרים!!! לא לא, אמרתי לו, לפי התמונה אני יודעת את הבאה).

ברמות היותר עמוקות אני מרגישה שזה לגמרי הצורך שלי בחלל פנוי, במרחב, בהתחדשות, מול הצורך בלקחת איתי דברים מפעם שיאפשרו לי להרגיש לא זרה לעצמי. בנפש ובמרחב של הבית ובחיים.
קשה היה לי אפילו לסדר לעצמי את ארון הבגדים, כי את ארון המטבח סידרו לי חברות, ומכיוון שהוא היה בנוי אחרת לגמרי ממה שאני רגילה, במגירות ולא במדפים, ממילא זה היה צורת סידור שונה ממה שאני רגילה. וממש נעים היה לי לקבל משהו שהוא אחר ממני.
בארון הבגדים, כדי שלא אעמוד כל כך הרבה, עזרה לי בת מתוקה (מדהימה..) של חברה רק להוציא הכל מהארגזים ולהניח בארון, בלי לסדר יותר מידי.
זה היה ממש לא מסודר פרקטית ככה שאוכל למצוא את מה שאני צריכה.
ובכל זאת ממש היה קשה לי לשנות ולהזיז, אפילו הצורה שבה היא דחפה עד הסוף כל ערימת חולצות מקופלות, שונה כל כך מאיך שאני מסדרת - כל ערימה כזו מסודרת בקו ישר סמוך לקצה הקרוב של הארון - מה שהיה יותר אסתטי בעיני - כל כך היה לי נעים שמשהו בעיניים שלי אחר מאיך שאני רגילה, מאיך שאני מסדרת, שקשה היה לי להזיז אותו על אף שבאותה מידה היתה כרוכה בו אי נוחות מסויימת.

אני אישית ממש מרגישה שהאי נוחות הזו בתוך עצמי מאוד ולגמרי קשורה לאיך שאני מרגישה בתוך תהליכי שינוי בכלל.
ומאוד מעניין אותי מה ציל צול היתה אומרת על זה.

לגבי הפרצוף החמוץ הכללי -
כן וודאי שזה לא סתם וזה דברים עמוקים הרבה יותר.
הבוקר בדיוק נרגעתי כשהגעתי סופית למסקנה שאולי החיים שלי לא אמורים להיות כפי שאני מצפה סביב ציר של בן זוג וילדים
ואולי אני אמורה פשוט להתמקד במה שאני טובה בו - העבודה שלי, פרוייקטים שהתחלתי.
כמובן שדקה אחר כך חזרה אלי מישהי רציתי לדבר איתה על הנושא, ומזווית קצת אחרת..

ובכל זאת, מעניין שלפעמים התמונות הן כן פשוט התמונות.
אני חושבת שיש לי טעם, אבל אין לי ראייה מרחבית בגרוש.
כאילו, אני יכולה לבחור תמונה יפה, ולתכנן מה יהיה יפה לייד מה, ויצא לי מהמם, אבל הכל בדו-מימד.
אין לי שמץ של מושג בשלב התכנון מה הסך הכל יעשה לחלל כולו, אני יודעת בראש רק איך ייראה הקיר הדו-מימדי.
ומי בימינו בכלל תולה כל כך הרבה תמונות.
אני זוכרת כבר שהתחתנתי, לפני המון שנים, שסימנתי לעצמי בראש שהיום (אז..) אנשים כבר לא כל כך תולים תמונות כמו פעם אלא יותר צובעים קיר, שמים משהו תלת מימדי דקורטיבי, משקיעים בגוף תאורה, בטפט-קיר. שמים תמונה שתיים גג שלוש וזהו. מי בכלל מתעסק עם תמונות?
אצלי הדרך לעצב היא תמיד דרך תמונות.
לפחות עכשיו הבנתי את הכמות שרצוייה לי לכרגע.
בחדר שלי עוד אין תמונות בכלל, וזו בכלל שאלה בפני עצמה.
אני חולמת כבר שנים תמונה של פרפר אבל עוד לא הלכתי לחפש אותה. שכנה שני בתים לייד אמרה לי שתשלח לי כתובת של אתר של עיצוב שבו אפשר למצוא דברים יחסית בקלות אם ארצה.
וגם, עצוב לי ששכנעתי את הבן שלי לתלות בחדר שלו את התמונה של הדולפינים. זו תמונה שמלווה אותו מגיל שלוש.
היא באמת תמונה מעולה במובן הזה שהיא ממש יכולה להתאים לגמרי גם לחדר של ילד בן שלוש וגם לחדר של מתבגר.
לא תקעתי אותו עם תמונה ילדותית, היא באמת מתאימה.
אבל הלו.. הילד עם אותה תמונה מגיל שלוש עד שלוש עשרה וחצי.
אחרי ששכנעתי אותו הוא כבר היה משוכנע שהוא רוצה והיה מאוחר מידי לשכנע הפוך.
לא חבל...??

_אם כך, אולי תצהירי בפני עצמך, שהקירות עתידים להשתנות בהדרגה, עד שתגבשי מראה שימצא חן בעינייך, שיכול לכלול את כל הישן, חלק מהישן, חדש לגמרי, שילוב בין ישן לחדש ועוד ועוד.
וגם את המראה המוגמר הזה תוכלי לשנות בשלב כלשהו._
כן, זה בדיוק בדיוק מה שרציתי לעשות רק שלא הייתי מסוגלת בלי קהל..
תודה שהיית כאן.
מסמרים מיותמים - זה קצת יותר קשה. צריך גם לא להתבייש ולהזמין מישהו שיעשה את זה שזה בפני עצמו קשה, וגם לקנות צבע מתאים כי זה שמנת שזה להוציא כסף וזה גם קשה, וגם בעל הבית אמר לי פעם מזמן למתי שאעזוב שבבוידעם יש דלי עם שאריות צבע של הקירות וכשאעזוב אם לא יהיו הרבה תיקונים יהיה אפשר להשתמש בו במקום לקנות חדש. מה שהופך את הלהוציא כסף לבלתי אפשרי ממש, כי הרי כבר יש, ולבקש ממנו - לא נעים לי.. (שלא לדבר על כך שכבר הרסתי את הקירות עם המסמרים המיותמים...)
פדיחה. (-;

והיום בכלל קניתי לי תכשיט.
לחג.
לא מבינה איך העזתי, אחרי כל הפדיחות של אתמול, אבל קניתי לי תכשיט.

תפילה, מה שמזכיר לי, אולי אפשר בכלל להזמין אותך אלי?
כבר המון זמן אני בטוחה שניפגש (הרי דיברנו פעם..) ולא יודעת למה תמיד ברור לי שאני זו שנוסעת לאחרים, כי אני הרי לא יודעת לארח. (באג אחר שלי..).
ואתמול בדיוק חשבתי כמה נעים היה אם היית במקרה לגמרי מגיעה בדיוק לכאן. עם קשר ובלי קשר..

תפילה_לאם

תתחדשי על התכשיט, ואיך הגיב התכשיט?

אולי אפשר בכלל להזמין אותך אלי?
עוברת לענות לך במייל.

תפילה_לאם

אני חולמת כבר שנים תמונה של פרפר
עכשיו נזכרתי שבהקשרים של תקווה השתמשת בדימוי של פרפר פנימי שמעז לפרוש כנפיים.
<לפחות יש אייקון של @}>

(-:
מחכה...

עזרתן לי ממש - לארגן בית בנוכחות קהל אוהד זה כל כך הרבה יותר קל...
כאילו יושב לי עכשיו בראש מה אני צריכה לאיפה. ואיך כשאגיע לשלב של תמונה בחדר שלי אני צריכה לקחת בחשבון איך ייראה החלל כולו, ולא רק הקיר.
ולגמרי אני מרגישה שזה לא רק תמונות...
לכלול את כל הישן, חלק מהישן, חדש לגמרי, שילוב בין ישן לחדש ועוד ועוד.

כיף לקרוא אותך (כוכב) (פרח)

תפילה_לאם

חוזרת לפרפר...
רוצה לספר איזה פרפר עולה בדמיונך? מצויר? מצולם? איזה?

בעקבות השיחה פה שעזרה לי לחשוב בקול רם, פתאום קלטתי שפרפר צבעוני מאוד מעל המיטה הוא אולי לא בדיוק הכלי האולטימטיבי להירדם, למישהי שגם ככה לא תמיד נרדמת בקלות...
הקיר היחיד שפנוי לתליית תמונות אצלי בחדר הוא מעל המיטה.
וכשהתחלתי לחשוב בצורה "חללית" ולא רק דו-מימדית קלטתי שלא בטוח שזה משתלב טוב במראה הכללי של החדר ובפונקציונאליות שלו.
הפרפר שדמיינתי מלכתחילה? אם זה אחד אז כנראה בסגנון יותר מצולם. צבעוני מאוד מאוד. עם הרבה סגול-כחול-כתום בכנפיים. כזה שרואים אותו מהצד, קצת בפרופיל, פורש את כנפיו כזה. לא לגמרי פתוח ולא לגמרי סגור.
היה לי בראש גם תמונה עם המוני פרפרים, ואז כמובן הם קטנים יותר בגודל שלהם. ואז אני מניחה שהם מצויירים.
אבל יותר הפרפר האחד שבולט על גבי התמונה.

הנה - מעולם לא הייתי חושבת שאדע לתאר חזותית מה אני מדמיינת, כי זה היה לי מעומעם, יותר ברור ברצון אבל פחות בערוץ חזותי. מסתבר שמול שאלות טובות ובעיקר באינטרנט, שבשונה משיחה מאפשר זמן לחשוב, להגיד בלב אין לי שום תמונה ואז פתאום תוך כדי כתיבה לגלות שאולי חלקית, כן יש לי...

תפילה_לאם

מעולם לא הייתי חושבת שאדע לתאר חזותית מה אני מדמיינת,
זה מזכיר לי התעוררות מחלום, שחשים אותו אבל הוא חומק ברגע שמנסים להעביר אותו למילים.

כן, זה בדיוק...

עזרתן לי ממש - לארגן בית בנוכחות קהל אוהד זה כל כך הרבה יותר קל...

אני אישית ממש מרגישה שהאי נוחות הזו בתוך עצמי מאוד ולגמרי קשורה לאיך שאני מרגישה בתוך תהליכי שינוי בכלל.
יכולה כל כך להבין את זה. ובאמת ל ציל צול יש דעות מעניינות בנושא

אמא שלי.
אז לא היינו שם בליל הסדר וגם לא בשביעי של. ואפילו לא עניתי לטלפון מנג'ס של אבא שלי ערב חג.
מי שמתקשר ערב חג בארבע וחצי - שיחכה. זכותו להתקשר להגיד חג שמח, זכותי להיות עסוקה וממהרת ולא מספיקה לענות.
ובייחוד שבפורים החג שמח כלל ביקור בכפייה.
ובכל זאת הייתי שם, לשעתיים בקושי, עם הבן שלי. בחול המועד.
לפעמים נדמה לי שאני כל כך עסוקה בלנסות להבין את העבר ואת מה שהיה שם, שאני פשוט לא שמה לב להווה.
וההווה הוא שהיא פשוט לא נעימה לי.
אין לי מה לקבל ממנה. זה לא טוב מעורב ברע. זה פשוט במקרה הטוב רק מפוצץ אותי ולא עושה לי רע על הנשמה ומרעיל אותי, וכבר על הדקה הראשונה. כלום לא נעים לי בה.

יש דברים שנורא קשה לספר לאחרים ככה שיהיו מובנים.
כי נדמה להם שזה דומה לשלהם וזה לא.
ואני - כבר לא מרגישה צורך לעשות ניתוח טקסט מעמיק מהסוג של מלים הורגות כדי להבין מה עיצבן אותי, כשהתפוצצתי.
מספיק לי לדעת שהתפוצצתי ובצדק מוחלט ואובייקטיבי לגמרי (כן זה חשוב דווקא ואפילו נורא לדעת אם זה שלי ושלה מעורב או שלה, כולו שלה. עבורי. ושאין לי מה לעשות שם חוץ מלזוז ולא לשבת באותה גינה. גם אם היא נורא יפה).

אפילו לגבי הפגיעות הקשות, החלק הנורא באמת הוא הבעלות שלה עלי. ככה זה בעיני.
כי היא ביקשה סליחה נורא נרגשת לפני בערך שלוש ארבע שנים כשהיא הבינה שהיא הרסה לי את החיים פחות או יותר.
אבל בקשת הסליחה היתה כל כך פיוטית וכל כך חוזרת על עצמה באופן שאינו משאיר לי מרווח נשימה, שהסליחה עצמה שמה את את עצמה במרכז הבמה של החיים שלי, כשהנושא הוא אני.
היא נורא רצתה להיות בתפקיד האמא הנאצלת שמבינה ומבקשת סליחה.
ביקשתי שתחכה קצת. הבהרתי שאני מוחלת לה בלב שלם ברמה הדתית, זו החרדה חרדה מאגית מפני אסונות שאולי יבואו עליה כי היא לא ביקשה סליחה או לא סלחו לה (אני יודעת, אני מכירה אותה. אל תשאלו מאיפה אני יודעת. אני יודעת. שלושים ומשהו שנות אמא שלי מספיקות בכדי לדעת.) אבל ביקשתי שתיתן לי קצת רווח ברמה של הסליחה הרגשית על כל נאצלותה המקטינה אותי, מול גודל פסגת בקשת הסליחה. ולא היה לה רווח לתת.
היא היתה בטוחה שאחרי שהיא תבקש את הסליחה הגואלת הכל יחזור להיות כמו קודם.

אומרים שאחד המבחנים לזיהוי האם יש סיכוי למערכת יחסים נורמטיבית עם המתעלל הוא נכונות לבקש סליחה.
אז כנראה שתלוי איזה סוג של סליחה.
או שפשוט התיאורטיקנים לא הכירו את אמא שלי.
או שצריך לקרוא את התיאוריות רחב וגמיש.
היא אגב תיאורטיקנית לא רעה בפני עצמה ויש לה המון תיאוריות על העולם ועל החיים.

טוב אז הגענו בחול המועד אני והבן שלי לביקור קצר של חול המועד.
קיבלו את פנינו בשמחה גדולה, אבא שלי כמובן היה עסוק בלפנות את השטח כך שאני אהיה חייבת לדבר עם אמא שלי.
שניהם היו עסוקים מאוד בלראיין את הילד שלי (המתוק!!!! נו שיחזור כבר מאבא שלו... אני מחכה) לאיפה הוא הולך ללמוד בשנה הבאה, כי הוא כבר בכיתה ח.
אה, שמעתי שיש שם שתי ישיבות, אמרה אמא שלי ברגע ששמעה באיזה יישוב ממוקמת ישיבתו לעתיד.
ומייד הודיעה שהיא מכירה שם חלק מהרבנים כי היא העבירה שם סדנאות פעם (הסדנאות שהיא העבירה שם זה לפני בערך 25 שנה, בדוק. אבל שלא תראו אותה ככה - היא המהוללת שהעבירה שם..)
ומייד התחילה לתחקר אותו על שמות הרבנים שהוא כמובן עדיין אינו מכיר.
ולתת לו שמות ולשאול אם יש שם כאלה.
אני התערבתי באיזשהו שלב והושעתי בקול רם וקצת בבוטות שאני לא ממש מבינה מה קורה כאן, אבל זה לא היה מספיק כדי לעצור את הרכבת.
בטיפול, הלה אמרה לי פעם כשסיפרתי לה משהו (על איך אנשים שהכירו פעם את אמא שלי לפעמים אשכרה רואים אותי דרכה, פשוט מדלגים עלי. גם כשיש לי קשר מקצועי טוב איתם לאורך שנים. מסוגלים לנעוץ בי לפתע עיניים ולהודיע: יו, איך את מחייכת בדיוק כמו אמא שלך! ולא לזוז משם. ואיך סוג האנשים האלה הולך ומתמעט בחיי, כי אני הולכת ומתרחבת, וגם אלה שפעם העריכו אותי מאוד מקצועית אבל ברמה האישית ראו אותי בתור "יו איך את דומה ל.." מתמעטים. הם גם פורשים לפנסיה, בהדרגה. תודה לאל. ואני כבר לא צעירה וגם הרבה פחות לא קיימת. ובכל זאת.. "יו אך את בדיוק כמו אמא שלך!! באיזו סצינה..) שכשיש הוריקן לא תמיד חייבים לעמוד מולו כדי לעצור אותו. שלהתנגדות להוריקן יש מחיר, גם אם היא מצליחה. תיארתי לה איך אמרתי בשיא הנוכחות שלי: "רינה, את לא מכירה א-ו-ת-י? כבר הרבה שנים??" וזה לא עזר, וראיתי שאני מבפנים נורא לא מתופעלת מזה ומשהו בשדה האנרגטי שלי לא הזיז את הרינה שהמשיכה להודיע כמה אני דומה ומחייכת בדיוק אותו דבר, אבל כן השתיים האחרות שהיו שם היו באנרגיה של פשוט לחכות עד שהיא תזוז, אנרגיה שלא מתופעלת מהרינה ולא נכנסת לשדה שלה, אז גם אני פשוט חיכיתי, זה נגמר מהר והרינה זזה ואנחנו המשכנו בשלנו.

כשתיארתי כמה אני מאוכזבת מעצמי הילה חשבה שזה דווקא מעולה.
אני הייתי מאוכזבת שלא מצאתי בתוכי את משפט המחץ ואת עמדת המחץ שתעמיד את ההיא במקומה.
והיא דווקא חשבה שמעולה שלא בזבזתי אנרגיות מיותרות על הוריקן שסתם ככה נקרה בדרכי בלי שום קשר אלי.
ניערתי לי את הבגדים והמשכתי הלאה.

אז גם הפעם, הרגשתי שאני פשוט לא מוצאת בתוכי את משפט המחץ.
וגם שלא יושב לי בפנים בהיר ומדוייק ומנוסח היטב מהי בדיוק הנקודה שמפוצצת לי את הצורה.
אבל היה לי מאוד ברור תוך שנייה שמשהו פה מאוד לא מוצא חן בעיני.
ידעתי בערך באיזה אזור יושבת הנקודה שמעצבנת אותי גם אם לא נ.צ. מדוייק. ומאוד מהר.
(מהר בעיני שווה - הפנמה. עובד גם על אוטומט. לא דורש תגובה שזקוקה לאינטלגנציה כמנוף. בקיצור - מצויין).
ידעתי שהילד שלי לא נפגע כי אני יושבת שם. אבל שאני מתפוצצת. ושהוא כן נעשה יותר קטן.
ושהוא מאוד ביקש להיות שם. ושזה שווה לו המחיר.
האישה הזאת שהיא אמא שלי פשוט ישבה שם וסיפרה לו חוויה מאוד נשית שלה של איזה קטעים זה היה לשבת מול קבוצה של גברים מזוקנים כולם ולהעביר להם סדנה. ואיזה קטעים שהם התעקשו שתקרא להם בשמם הפרטי ולא "הרב". ואיזה קטעים שאחד מהם אפילו התעקש שתקרא לו ארהל'ה. (מה הבעייה עם זה עוד לא הבנתי?).
עכשיו, החוויה הנשית של לשבת אישה יחידה מול קבוצת גברים דוסים דתיים הרבה יותר ממנה והמבוכה והחשש ואיפה זה שם אותה דווקא נורא מובנים לי. בעיקר שקורות החיים המקצועיים שלי רוויים בסיטואציות דומות.
א-ב-ל, היא יושבת מול הילד שלי, בסיטואציה של ילד מתבגר בן שלוש עשרה וחצי, שגדל כבר בהווה שלו בסביבה שרוב אלה שמלמדים אותו בבית ספר וגם רוב אלה שהוא פוגש ביישוב שבו הוא גר הם גברים מזוקנים. ומפעילה עליו ציפייה רגשית חזקה להזדהות עם נקודת המבט שלה. חיחיחי, איזה מצחיק זה היה... אהרלה...
עכשיו, אילו זה היה קורה עשר דקות אחרי תחילת השיחה, הייתי אומרת לעצמי - יו, כמה שהאישה הזו מרוכזת בעצמה.. ועוברת הלאה.
כשזה קורה בדקה הראשונה של שיחה של סבתא עם נכד שהיא לא פגשה כמה חודשים טובים והדבר הראשון שיש לה לשאול אותו זה איפה הוא ילמד שנה הבאה (שזה מאוד טבעי, זה מעבר התפתחותי, שלב בחיים, זה נושא טבעי לשיחה.. אישית אולי היית מחכה שתי דקות לפני ההתנפלות עם שאלות, אבל זה נורמטיבי מאוד.. לא כל האמהות בדור שלי נולדו רגישות) אבל להמשיך כעבור דקה משם בארשת ידענות של "אני יודעת איך מדברים עם ילדים כי אני אישה טיפולית, שיודעת לדבר, ולשוחח, ולדובב, ואין עוד סבתא כמוני שככה יודעת לשוחח עם הנכדים שלה.." ותוך דקה, לא עשר, לשים את עצמה במרכז החוויה של הילד שלי שהוא זה עם כל הכבוד שעובר בית ספר, עכשיו, ולא הסדנה שלה מלפני עשרים וחמש שנה, זה.. זה לא רק פתטי.
לא יודעת להסביר, אבל בעיני זה אמנם לא הרגיש מרעיל, אבל לגמרי כן על גבול החולני.
היה שם איזה מסר סמוי של "אני מכירה את כל הרבנים שלך עוד לפני שפגשת אותם בכלל ואני העברתי להם סדנה".
מה לזה ולהתרגשות ולציפייה של ילד שמתחיל ללמוד בישיבה?

לא היה איכפת לי אם היא היתה סתם טיפוס קונקרטי שצריך לדבר כל היום על עצמו.
אבל היא יושבת בארשת הצדקנית של הגורם הטיפולי של "אני סבתא שנורא טובה בלשוחח עם ילדים ואני יודעת מה שאני עושה" שפשוט עושה חשק לבוקס בפרצוף.
היכולת שלה במקום לקוד בחן ולפנות הבימה לאתר את בימת החיים שעליה רוקד אדם אחר שבחוויה שלה שייך אליה ולהצטרף לריקוד שלו, להופעת היחיד שלו, ולהפוך להיות הפרימה-בלרינה על הבימה שלו כשהוא נאלץ לשמש לה כקהל בעודו עומד על הבימה (אם הוא באמת ירד מהבימה ויעבור לצד של הקהל יהיה לה נורא משעמם, הוא חייב להישאר שם, כאילו רוקד אבל בעצם מתבונן ביפי הריקוד שלה, אחרת זה לא נחשב...) אוף!!!
אוף ואוף.

כמובן שבסוף הסתבר שהיא לא מכירה אך לא אחד מהרבנים שם בישיבה העתידית שלו.
מה שאני אמרתי לה מספר פעמים ובאופן קצת בוטה כבר בתחילת השיחה.
כולם שם צעירים.
אני ידעתי זאת.
אבל היא היתה בטוחה שהיא יודעת טוב יותר כי היא העבירה שם סדנה פעם.

נו, ורק כשירדנו בשביל למטה שניהם פתאום קלטו שהילד שלי בכלל עובר לישיבה עם פנימייה.
שוחחו איתו חצי שעה ושפכו עליו את התיאוריות שלהם עם ישיבות תורניות ולא תורניות ולא שמו לב שאולי הם לא יודעים פרט קצת מרכזי.
הם היו בטוחים שהם יודעים שיש שם שתי ישיבות.
הם לא ידעו שאחת היא אזורית והשנייה פנימייתית שקולטת לא רק ילדים מהאזור.
הם לא חשבו לשאול כי אמא שלי הרי מכירה את הרבנים שם.
"לא יהיה לך קשה?" הם התחילו לראיין אותו במורד המדרגות, כשאני כבר למטה.
עד שחתכתי ב" אנחנו כבר הולכים. תשאלו אותי אחר כך מה שאתם רוצים".
יש גבול גם ליכולת הספיגה שלי.

והילד שלי מה זה חכם.
שקלתי במהלך פסח לפתוח דף בשם חוכמות של מתבגרים.
אבל בגלל אופי החוכמות שלו, זה ייאלץ להיות חוכמות של מתבגרים דתיים.
(נגיד, שיחה שמתנהלת משהו בנוסח: הילד" מבקש שאקנה לו ספר בשם מסילת ישרים עם פירוש של הרב אבינר. אני: צריכה לחשוב על זה. בשיחה מאוחרת יותר, אחרי שחשבתי, מביעה חשש מסוייג <כי אני לא חושבת שאני יודעת הכל בקטע של מה טוב לו ומה לא טוב לו, ומצד שני כן יש לי דיעה בעניין על בסיס ניסיון החיים שלי. ומצד שלישי, ניסיון החיים שלי מלמד אותי לא להתערב בכוח בענייני נשמה. ומצד רביעי, הניסיון של הספקתי לרכוש ולא יהיה לי בעתיד הקרוב מתבגר חדש ליישם עליו את הניסיון שלא הספקתי לרכוש, אומר שזה שאני לא יודעת הכל לא אומר שאני לא יודעת כלום, ולא לרמוס ברגל גסה זה לא אומר לא להביע דיעה בעדינות, ובמיוחד שאני מתבקשת לקנות את זה אז אולי גם יש לי מה להגיד על דברים שאני קונה. גם אם הוא מבקש שאקנה לו מהכסף שלו>
אז אני אומרת בעדינות שזה ספר בחוויה שלי מאוד תובעני, ואולי עדיף ספר אחר.
הילד: מה את חושבת, שאני חושב שאני בדרגות שמדברים עליהן בספר הזה? אני יודע שאני לא, כל אחד לוקח מהספר את המתאים לו.
וואלה, אני חושבת לעצמי, תימצת הבחור את כל מה שלי לקח שלושים שנה בערך להפנים.. כל אחד לוקח מהספר את מה שמתאים לו והספר מעניין גם אם אני לא בדרגות האלה.. טוב.
למחרת הבנאדם חזר עם עיניים נוצצות: הוא הסתכל בבית כנסת על ספר הכוזרי שהמלצתי לו עם פירוש הרב אבינר גם והוא רוצה דווקא את זה. מסילת ישרים זה בסיס אבל ספר הכוזרי זה עוד יותר בסיס. זה כאילו הראשון מעצב אותך והשני בונה אותך מהבסיס... משהו בסגנון הזה.קשה לי לחזור על מילותיו אבל הילד גאון בעומקים).

ובקיצור, אם אני חוזרת לי מהדף שלא נכתב חוכמות של מתבגרים אל הסיטואציה ההיא עם הורי,
מה תגידו על ילד שבתשובה לשאלה ישירה (מידי, לטעמי) של אבא שלי: זאת ישיבה תורנית?
עונה תשובה בנוסח של: קשה לענות. כי כל אחד חושב שהישיבה שלו תורנית. גם מי שהולך למשהו שהוא יותר תיכון מישיבה יחשוב שזה תורני, כי זה תורני בשבילו. אבל בשבילי היא תורנית.
אבל הם היו עסוקים בלקטלג האם זו "ישיבה קטנה" שלומדים בה רק קודש בלי חול (זו לא) או ישיבה תיכונית רגילה כמו בימיהם (הרבה קודש והרבה חול, הישיבה העתידית שלו - לא בדיוק אבל קרוב) ולא כל כך היו פתוחים לשמוע מה הוא אומר.
"זאת ישיבה שעושים בה בגרות מלאה, אבל לא בדיוק ישיבה תיכונית רגילה" הוא תימצת בסוף בקיצור את הכל עבורם, מנוסח בשפה שלהם.
בדיוק כמו שאני הייתי עושה, לפני עשרים וחמש שנה.

הילד שלך מקסים. אני מתפעלת ממנו כל פעם

אקרא יותר לעומק יותר מאוחר
נשיקות וחיבוק

תפילה_לאם

כמובן שבסוף הסתבר שהיא לא מכירה אך לא אחד מהרבנים שם בישיבה העתידית שלו.
אוך, ב"ה. לפחות זה.

הילד: מה את חושבת, שאני חושב שאני בדרגות שמדברים עליהן בספר הזה? אני יודע שאני לא, כל אחד לוקח מהספר את המתאים לו.
קשה לי לחזור על מילותיו אבל הילד גאון בעומקים
איזו נחת!

[-:
תודה תפילה שהיית איתי שם. טלפונית.

תפילה_לאם

בבקשה.
(דווקא הרגשתי קצת שחטאתי ב{{}}_יש דברים שנורא קשה לספר לאחרים ככה שיהיו מובנים.
כי נדמה להם שזה דומה לשלהם וזה לא._ )

אה, לא.
באמת שלא.
בגלל זה כתבתי..

תפילה_לאם

@}

ודרך אגב, רק אמש זיהיתי את מקור הניק שלך.
מצאתי בסופר החרדי, שאני עורכת בו את קניותיי בשנה ומשהו האחרונות, איזו סדרת ספרים דוסית בשם "צדיקי הדורות". לא ממש הסגנון שלי, אבל ב-6.90 ש"ח לספר, אמרתי: "נו, שיהיה"... ובספר על שלמה המלך מצאתי פתאום את הכישור שהתברך בו - לב שומע.

התייחסות שהיא עניינית למה שאמרתי בלי לתת כותרות, מן חשיבה בקול רם יחד, איפה זה פוגש אותי ואת האחר וכאלה היא תמיד מכבדת את מה שאני מרגישה as it עבורי. התייחסות מהסוג של "ככה זה תמיד במשפחות.. משפחות זה דבר מורכב.." (משפט ששמעתי ממישהי), זה כבר מקטלג, קובע האם מה שהרגשתי הוא גדול או קטן.

ובספר על שלמה המלך
[-:

השימוש במונח הזה אצלי התחיל כשהייתי צריכה להעביר פעם משהו בנושא של איתור התעללויות.
שזה נושא שהיה שנוא עלי במיוחד. (אז לא שייכתי את עצמי לשם, גם היום לא בטוח).
ומכיוון ששנאתי את רשימות הסימנים לסוגיהן. ומכיוון ששנאתי את כל מה שקונבנציונאלי.
נולדה בי המחשבה שלפעמים כדי לראות דברים שנמצאים מול העיניים שלנו ולהבין מה אתה רואה צריך
לב שומע.
לשמוע עם הלב.
(מניסיוני המועט, בדרך כלל סיפורי התעללות, גם אלה שמופיעים בהם סימנים "רשמיים" ומוכרים, לא מופיעים וצצים להם בתבנית קלאסית של "סיפור פגיעה בילד", ולעתים חלק מהתמונה נמצא מול העיניים אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לראות, כי רואים את הפרטים של המצוקה בלי איזה עיקרון מארגן, שמראה את הקשר בין הפרטים. עוד אף פעם לא שמעתי סיפור פגיעה שהוא "קלאסי".
נדמה לי שבחרתי לי בניק הזה כשמאוד רציתי שיוולד לי לב שיודע לשמוע את עצמי. [-:

תפילה_לאם

שיוולד לי לב שיודע לשמוע את עצמי.
נראה לי שזה קרה, ובגדול.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היא היתה בטוחה שאחרי שהיא תבקש את הסליחה הגואלת הכל יחזור להיות כמו קודם.
אז מה אם זה מה שהיא רצתה
וה הכל יחזור להיות כמו קודם מראה את האבסורד שבבקשת הסליחה הזו. כל כך הרבה שנים, חיים שלמים, כאב וקשיים, קשה למחוק במחי סליחה אחת
בעיניים שלי בכלל לא ברור אך היא חשבה את זה בכלל, ושהיא בכלל לא מבינה את הגודל של מה שעשתה, ולכן גם הסליחה שלה לא משהו בכלל כי היא לא יודעת על מה היא מבקשת סליחה

_אני הייתי מאוכזבת שלא מצאתי בתוכי את משפט המחץ ואת עמדת המחץ שתעמיד את ההיא במקומה.
והיא דווקא חשבה שמעולה שלא בזבזתי אנרגיות מיותרות על הוריקן שסתם ככה נקרה בדרכי בלי שום קשר אלי._
זה יפה
לוקחת לעצמי

אבל היא יושבת בארשת הצדקנית של הגורם הטיפולי
זה בהחלט מה שהכי מעצבן כשקוראים מה שאת מספרת על אמא שלך

מעצמי גם אני מכירה את הקטע שמסתכלים עליי דרך אמא שלי (שאני מאוד דומה לה) או דרך אבא שלי, זה לא כל כך מפריע לי (לפחות נכון לעכשיו) מעניין למה. מענין אם זה סתם תלוי באדם עצמו או במערכת היחסים (שגם אצלינו היא מורכבת אבל אחרת לגמרי)

וואלה, אני חושבת לעצמי, תימצת הבחור את כל מה שלי לקח שלושים שנה בערך להפנים.. כל אחד לוקח מהספר את מה שמתאים לו והספר מעניין גם אם אני לא בדרגות האלה.. טוב.

לגמרי גאון

כי אני לא חושבת שאני יודעת הכל בקטע של מה טוב לו ומה לא טוב לו, ומצד שני כן יש לי דיעה בעניין על בסיס ניסיון החיים שלי. ומצד שלישי, ניסיון החיים שלי מלמד אותי לא להתערב בכוח בענייני נשמה. ומצד רביעי, הניסיון של הספקתי לרכוש ולא יהיה לי בעתיד הקרוב מתבגר חדש ליישם עליו את הניסיון שלא הספקתי לרכוש, אומר שזה שאני לא יודעת הכל לא אומר שאני לא יודעת כלום, ולא לרמוס ברגל גסה זה לא אומר לא להביע דיעה בעדינות, ובמיוחד שאני מתבקשת לקנות את זה אז אולי גם יש לי מה להגיד על דברים שאני קונה. גם אם הוא מבקש שאקנה לו מהכסף שלו>
ו זה חכמות של אמהות
המשפטים שלך כל כך ארוכים ופתלתלים, אבל אוגרים בתוכם יופי. וזה עוצר נשימה (הכונה כמובן ללקרוא משפט ארוך כל כך שקשה לנשום בו באמצע:-))

כשמאוד רציתי שיוולד לי לב שיודע לשמוע את עצמי.

חיבוק

אורי

רגעים של עונג.
הבן שלי אומר קריאת שמע שעל המיטה, בטעמים. בקול כזה חזק וברור.
אחרי מקלחת, המתוק.
קודם במשך איזה שעה שמעתי אותו לומד, שנים מקרא אחד תרגום.
כל פסוק, ואחר כך רש"י.
בפסקול של הבית, זה אומר לשמוע אותו קורא פסוקים עם טעמים.
וזה נעים לי כל כך.
כי אני אוהבת אותו.
ואוהבת פסוקים עם טעמים.
ואוהבת את השילוב של שניהם.
והוא מתוק.
ואפילו שקודם כעסתי עליו, הוא היה כל כך מתוק אחר כך.
אני אוהבת אותו.

תפילה_לאם

ואוהבת את השילוב של שניהם.
גם אני.

את יודעת לקרוא טעמים?
אחי התחיל ללמד אותי מזמן אבל התייאשתי מהר, כך שאני יודעת לזהות את רוב הטעמים הכתובים, יודעת בערך איך נשמע כל אחד מהם, אבל להלביש את הטעם על המילה...