דיבור בלתי פוסק

[אנונימי]

_{דף מומלץ}

[ענת_ג*]

מה אתם עושים כשהילד המחונך-ביתית הנפלא שלכם לא מפסיק לדבר אליכם לשניה, במשך שעות, ימים, חודשים...?
שלמרות החוכמה, השנינות, המתיקות והגאונות הברורה בא לכם לקנות מסקנטייפ הכי רחב שיש ולהשתיק את הרעש הזה,ולהיזכר איך פעם העולם היה מקום שבו אפשר לשבת בשקט, לבהות, לבהות, לבהות,לחייך לעצמינו, לקום לאט, לחפש בלוק ציור, לבהות, לבהות, להתחרט, לשים קסטה שאף אחד לא הוציא לה את הסליל ולהתפרקד על השטיח.אפילו לנמנם פתאם.

[נאוה_פרנס*]

חחחחח, לא קנית מסקנטייפ?
חשבתי שזה ציוד חובה שמחולק חודש אחרי שהילד לומד לדבר

[יונת_שרון*]

לגבי הדיבורים:

1. להתקשר לסבתא - שידברו קצת.
2. לצאת החוצה לטייל - גם אם הדיבור ממשיך, לפחות אפשר לעשות את זה תוך כדי טיול ולקצת להירגע בינתיים. אבל זה מעלה את הסבירות שנמצא משהו אחר לעשות, שכולל פחות דיבורים.
3. להתחיל איזושהי יצירה - ציור, פלסטלינה, וכו'. גם אם בהתחלה הברברת נמשכת, ברגע שנהיים שקועים ביצירה מפסיקים לשים לב אם אני ממשיכה להגיד "כן, אה" או כבר לא.

[ריטה*]

חברה,
קשה , אך אי אפשר לעצור זאת, יש מה להגיד,
שאלתי את בני אם הוא יוכל להיות בשקט קצת, התשובה אני לא יכול המוח שלי מדבר כל הזמן.
אז אני עוצרת רגע ואומרת לילד שלי, אני כבר לא יכולה להקשיב לך , תעצור קצת שאני יוכל לעכל את הדברים שלך
ואז תוכל להמשיך. ויש שתיקה.

[ענת_ג*]

ריטה,בן כמה בנך?
כשאני מתחננת לטיפה הפסקה בכל מיני אמתלות (את שלך עוד לא ניסיתי ),אז יש שקט לשניה,ואז היא מתחילה לדבר שוב אבל מ מ ש
ב ל ח ש.

[נעה_גל*]

גם אצלנו יש דיבור בלתי פוסק של שני הילדים. אורן מספרת סיפורים ושרה שירים כל שעות העירות שלה, ואיתמר מקשקש ביפנית מדוברת כל שעות העירות שלו.
חלק מהדיבורים מופנים אלינו, אבל רובם לא. הם מדברים עם עצמם בקול רם, ולכן, גם לא זקוקים להקשבה נון סטופ ולתגובות.
למעשה, אפילו ההפך. אורן מבקשת ממני לא להקשיב לסיפורים שלה, ואם בטעות אני מגיבה לקטע בתוך הסיפור אני זוכה למבט זועם ולמשפט בסגנון "אימא, אני בתוך סיפור ואת מפריעה לי".
איתמר לעומת זאת, כנראה חולק עם עצמו מידע לגבי הסביבה כי מדי פעם הוא קורא לי וכשאני באה הוא מצביע על דבר מה ופותח בניאום חוצב להבות: "אצגקמלמ... גבררקכגכך... ששכלוממאלבל..."

[אם_פי_3*]

אצלנו, מיתר ממש מחכה לאישור אחרי כל משפט. אם אני לא מגיבה (לפעמים אפילו סתם כי רציתי לתת לה לסיים את המשפט או שזה משפט שאני לא רואה צורך להגיב עליו) היא חוזרת על המשפט שובושובושוב. לפעמים נדמה שהיא ממש בלולאה כך שהיא אמנם מבקשת תגובה אבל לא ממש נותנת לי הזדמנות להגיב...
עד לאחרונה, זה היה רק מקסים. בזמן האחרון זה מתחיל לפעמים גם להיות יותר מדי.

[יונת_שרון*]

ענת, אולי היא פשוט חברותית?
(דברים כאלה קורים במשפחות הכי טובות!)

[אורנה_שפרון*]

ענת,
הכל אתם עושים נכון. בדרככם.
ילדתך לא מעסיקה את עצמה, היא תמיד משתפת גם אותכם. זאת מי שהיא.
יש כאלה ויש כאלה.
אין פה עניין של נכון ולא נכון.
יש פה עניין של לוותר על איזה מודל שנראה נכון, (אפילו שאולי הוא כתוב בעקרון הרצף, או שכך קורה אצל הילידם של החברים) ולקבל את בתך כפי שהיא.
במצבים כאלה שיש פער בין הצפיות שלנו לבין הילד הממשי, אפשר להסתכל ולראות מה יש לנו ללמוד מההתנהגות שקשה לנו - והרי ככל שיותר קשה ככה השיעור שלנו יותר גדול.
אני למשל למדתי מילדה אחת כזאת (פרטית שלי) שעל פי הבנתי וההסתכלות שלי עליה - לא העסיקה את עצמה,את החוכמה של ההתבוננות, את יכולת הלמידה ה"פסיבית", אני רואה עד היום כמה עושר נמצא במצב שנראה כאי עשיה - עושר שאינו נראה על פני השטח, אלא מתגלה טיפין, טיפין, בארועים שונים של החיים.

[ענת_ג*]

אורנה יקרה, תודה, האמת היא שאין פה נסיון התחקות אחר מודל שנראה לי נכון יותר. אני פשוט רוצה שקט. רוצה למשל, לשטוף כלים בשקט ולחשוב. להאזין למוסיקה שקטה. לבהות מול חלון. להתעמל על הריצפה. לקרוא. והכי הכי,שקט. בלי שידברו אלי כל הזמן כל הזמן .זה חמוד וחכם ומלא חן אבל המינון פשוט מטריף לי את המוח.

[אור*]

ענת, בת כמה בתך?
אולי אפשר לקבוע זמן אמא שהוא רק שלך לעצמך, עם עצמך. האם היא מספיק בוגרת להבין ולהסכים?
אולי אפשר בזמן הזה לשחק יחד את משחק השקט...
נראה לי שהזמן הזה לבד מאוד חשוב לאיכות החיים ואיננו מותרות אלא הכרח.

[ענת_ג*]

תודה אור ,אני צריכה לחשוב איך עושים את זה.(היא בת ארבע וקצת)

[ענת_ג*]

(עבר מ מתי רצוי לשלוח לגן )
מיכל,הזכרת את ענין הילד שמעסיק את עצמו.אצלינו זו ממש בעיה.בתי ממעטת מאד להעסיק את עצמה,אין לכך קשר להתנסות הגן,כי היה כך גם לפני.גם במשחקי דמיון היא נותנת לנו תפקידים, משתפת אותנו בכל הגיגיה,וחייבת חייבת שנהיה מעורבים בכל מה שהיא עושה בבית.זה לא פשוט לי בכלל .אני תוהה מה אנחנו עושים לא נכון.

[עדי_רן*]

אתמול זה קרה לנו (שוב) עם איילת. אחרי יום די מפרך, לא הצליחה להירדם, ואנחנו היינו חייבים קצת זמן בלעדיה.
גם כשהלכתי איתה לישון - היא המשיכה לדבר אל עצמה ואלי.
בסוף נזכרתי שוב בפתרון האולטימטיבי - לבחור שיר שהיא אוהבת ולשיר לה בשקט כך שהיא צריכה להקשיב... במקרה שלה - "שיר אהברה טרי" (בואי ילדה...) של שלמה גרוניך. לקח לה עוד זמן להירדם, אבל זה בפירוש העביר אותה לשלב השקט שלפני השינה.

ואם כבר שירים, "משחק השקט" של אור הזכיר לי את השיר "שקט" של יונה וולך:

_שלח לי שקט טוב מוגן
שלח לי שקט מסוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסה
מארץ רחוקה..._

כדי לא להפר זכויות יוצרים, לא אצטט הלאה. השיר המלא מופיע באתר מקלעת שירה

אני אנסה אותו בפעם הבאה.

[מיכל_מ*]

ענת. קראתי, מההתחלה, חשבתי קצת. שמתי לב שדחית או לא קיבלת הצעות להכלת המצב, וההצעה של אור לבקש קצת שקט איכשהו כן מקובלת עלייך. אז אולי את סובלת מהבעייה שלי? "אי יכולת להגיד לא?". או, ואריאציה על מה שאני קוראת לו OVER DOING?

זה נשמע מתחסד אולי, אבל גם לעשות יותר מדי זה לפספס. וכן, יש בהחלט מקומות שבהם אני פחות מדי ושם צריך לשפר לכיוון ההכלה, הנתינה וההקשבה. אבל יש גם מינון גדול של מקרים אצלי, שבהם אני "יותר מדי".

למה זה לא טוב? כי נניח שבני, בן השלוש פלוס כמו שהוא אומר, מחליט שהוא צב ואני שבלולה. נניח שבא לי להיות שבלולה, כולם שמחים. ועכשיו נניח לרגע שלא בא לי להיות שבלולה. אז אני מתחילה, ביני לביני - "אבל הוא זקוק לזמן אמא. הוא רוצה לשחק איתי. ובכלל, עם מי הוא ישחק אם אני אסרב להיות שבלולה? הוא הרי בחינוך ביתי! אנחנו לבדנו כאן בבקרים! שומה עליי להיות שבלולה למען בריאותו הנפשית של בני".

ואז אני שבלולה שלא רוצה להיות שבלולה. בפעם הבאה אני שוב משתבללת כך, בפעם השלישית כשהוא מציע אני מתחילה להזיע... לא בא לי להיות שבלולה, יותר בא לי לרחוץ כלים, להשקות, אפילו ספונג'ה, הכל, רק לא להיות שוב שבלולה. לא, גם לא צבה.

ומה הוא מקבל כתשובה? במקום "לא מתחשק לי עכשיו", או, "עכשיו אני מעדיפה לנקות פנלים ואת האבק מהמנורות" - פשוטים וקצרים, התהליך הולך בערך כך: "אמא, אולי אני אהיה צב ואת תהיי שבלולה?". אני, לעצמי, "איזה מותק, הוא כל כך יצירתי, בא לו להיות עם אמא שלו, אני בקושי משחקת איתו, כבר שעה שלמה שלא הייתי שבלולה. ואם אני לא אשחק איתו, אז מה, הוא ישחק לבד? הוא הרי ילד חינוך ביתי...", ובקול - "טוב, אבל רק קצת".

כמובן שאחרי שנייה אחת נמאס לי להיות שבלולה, נמאס לי לחיות, ובעיקר אני רותחת על הילד הזה, שמכריח אותי להיות שבלולה. מה, הוא לא יכול לשחק לבד, כמו כל הילדים? (הוא יכול, אבל אמא שלו לא נותנת לו צ'אנס...).

ואז, כל בקשה - שבלולה - טראח, אמא רותחת. צבה - מבעבעת. תשחקי איתי - אני משתגעעעעת! ספונג'ה!!!

אבל אם הייתי אומרת לא בפעם הראשונה, השנייה או השלישית בהן לא רציתי, לא הייתי מרגישה כל כך קורבן, כל כך כועסת, כל כך רכיכה...

כשאני מרשה לעצמי להיות עם עמוד שדרה (איזה הומור מדהים מתחום הביולוגיה), יש לי שקט, יש לי ילד שיודע לשחק עם עצמו (כלומר שסוף סוף יש לו שקט מאמא וזמן לשחק עם עצמו קצת), והכי כיף - יש לי חשק לשחק איתו!

[אלונה_רוטר*]

מיכל . מה לעשות... חינוך פולני. כל פעם שאני אומרת מילה לא יש לי נקיפות מצפון קשים.
בשני חודשים ראשונים של הריוני, פשוט בקושי זזתי ומבחינה פיזית לא היתי מסוגלת לכלום. גיליתי שילדה מסתדרת נפלא
גם בלי לצאת שבועות מהבית וגם בלי פעילות משותפת שקשורה לתחזוקת הבית. דבר יחיד שהיא לא הצליחה להסתדר
בלעדיו - זה אוכל. כך נאלצתי לעשות מאמץ על טבעי ולספק לה אותו. מענין שבאותה תקופה ענין שלה כלפי אוכל גדל והיא
היתה אוכלת 3 פעמים ביום ארוחות מלאות. ברגע שהתאוששתי היא חזרה לאכילה רגילה.
כנראה שבכל זאת חסר לה אז זמן אמה (עוד קצת פולניות)

[ענת_ג*]

שלום לך שבלולה, חם עכשיו מאד, רק רציתי להגיד שמה שכתבת מעודד מאד.
ברכות לך ולצבה מאת אמא של הפייה הורודה, בלו החבר של מוגלי, שירחאן, כל הנשרים המשועממים, הכלב הגדול החבר של הכלב, הנסיך שמציל את הנסיכה המתעלפת על הרצפה שוב ושוב ושוב, ומכולנו כאן...

[מיכל_מ*]

(וד"ש מסמי הכבאי וכל הכבאים)

[גילה*]

אלונה -

[מיכל_מ*]

ענת, כמעט שכחתי בעצמי - שינוי כזה מן הראוי שיעשה בעדינות רבה, באהבה.

[תבשיל_קדרה*]

נראה לי שזו תופעה רגילה, לא קשורה לחינוך ביתי או עקרון הרצף.

[אמא_של_יונת*]

נראה לי שזו תופעה רגילה, לא קשורה לחינוך ביתי או עקרון הרצף.
יש ילדים שנוטים לעבד בדיבור התנסויות, חוויות ומחשבות. נתקלתי בזה כמה פעמים, וכשמקשיבים אפשר ללמוד הרבה על נדברים שמעסיקים אותם, על האופן בו הם תופסים את האירועים (מאוד מפתיע, לפעמים) ועל דרך המחשבה והעיבוד שלהם, רק קשה קצת להקשיב לדיבור נון סטופ...

[תומיקה_מיק_שועל*]

הכרתי פעם מבוגר כזה.61.אין לי מושג אם הוא גדל בחינוך ביתי או לא P-: מה זה משנה, אבל הלקח שלמדתי היה לשמוע אותו כמו רדיו. הרי לא כל פעם שמתחילות פרסומות יש לנו כוח לכבות,נכון? אז עוברים לתדר שמיעה אחר.
<תומיקה מגלה שזה יעיל להפליא גם עם אמהות>

[ההולכת_באתרים*]

אני הייתי ילדה כזאת. הילדים בגן היו בורחים ממני.

[רסיסים_של_אור*]

הדף הזה נהדר ותכף אני רצה להמליץ עליו ב- המלצות דפים תודה לכל המשתתפים והמשתתפות (איזה כיף לקרוא דברים של ענת ג וכמה הקול הזה חסר לי...)

[חמי_והדס*]

אחלא דף שבעולם! גם לנו יש אפרוח שאהבתו הגדולה ביותר היא לדבר עד כדי כך שכשאנחנו אומרים לו שיש לנו אורחים לארוחה או שאנחנו הולכים לאסוף חברה באוטו- תגובתו הראשונה היא- יש! אני אוכל לדבר איתם בארוחה/ אני אוכל לדבר איתה כל הדרך. אבל אצלינו הדיבור לא מחייב אותנו להקשבה. ברוך ה' הוא נהנה גם לדבר לעצמו, לשיר לעצמו ולמשחקים שלו ומדי פעם גם אלינו ככה כולנו שמחים (:

[פפריקה_הונגרית*]

לא שמר-בחור שלי מדבר עברית עדיין (הוא מדבר בשפת הגו-גו-גו) אבל, נחמד לקרוא. מחזק, וגם מצחיק......
_הרי לא כל פעם שמתחילות פרסומות יש לנו כוח לכבות,נכון? אז עוברים לתדר שמיעה אחר.
<תומיקה מגלה שזה יעיל להפליא גם עם אמהות>_ - גדול!!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

היה לנו קצת דיבור בלתי פוסק. הבוקר. מה הבוקר? החודש.

פעוט: דודו! דודו! דודו! דודו! דודו! דודו! דודו!
אמא: "קומקום"?
פעוט: כן.

(שקט).

פעוט: ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין!
אמא: ??? "בובה"?
פעוט: ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין!
אמא: ??? "אני"?
פעוט: ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין! ניין!
אמא: !@)*$^#) "מים"?
פעוט: כן.

(שקט)

פעוט: א-נה! א-נה! א-נה! ...
....

[רוני_בלוני*]

מכירה את התופעה עם הקטנה שלי, שלא משאירה מקום לאחותה הבכורה להשחיל איזו מילה.

אולי אפשר להכין טייפ עם הקלטה ולתת לילד להקליט את עצמו, ובכך הוא יהיה קצת עסוק בלהקליט את עצמו ואז להקשיב לעצמו וחוזר חלילה. זה אמנם לא נותן שקט להורים אבל לפחות לא חייבים להתייחס לכל מילה.

[ניקי_ניים*]

אני רוצה לומר משהו בקשר לתלונות על ילדים עם דיבור בלתי פוסק.

א. תגידו תודה שהילד/ה שלכם מדבר/ת! זה לא מובן מאליו. אני לא פולניה, אני מציאותית.

ב. לא בטוח שהיא מדברת אליכם. אני יודעת שישנה תופעה מוכרת של אנשים שמדברים בקול רם עם עצמם. זה נשמע כאילו הם מדברים עם מישהו, אבל אין איתם אף אחד. הדרך הזו מסייעת להם לחשוב ולעבד את מה שקורה להם בחיים. הם כרגע בזרם תודעה קולי.

ג. לשבלולה הנאנקת תחת עולו של הצב הרודן (אפילו אם זה לפני 100 שנה, בטח יש משפחות שמזדהות איתך בהווה) בשביל זה קמו המפגשים בבקרים עם משפחות חינוך ביתי. שם יש עוד ילדים שישמחו להיות שבלולים וחמצוצים.

[ילדת_טבע*]

לשבלולה הנאנקת תחת עולו של הצב הרודן (אפילו אם זה לפני 100 שנה, בטח יש משפחות שמזדהות איתך בהווה) בשביל זה קמו המפגשים בבקרים עם משפחות חינוך ביתי. שם יש עוד ילדים שישמחו להיות שבלולים וחמצוצים.
פככככ.... אף אחד, מסתבר, לא מתאים לתפקיד יותר ממני...
אצלנו זה כבר הפך להיות כל כך ברור לה שמשחקים שהיא בכלל לא שואלת או נותנת הקדמה פתאום אני הופכת לילדה והיא אמא שלי והיא אומרת "מה את רוצה לאכול, ביתי?" כל הזמן אותו המשחק ותמיד היא דוחפת אוכל הפולניה הקטנה. הסברתי לה שאני לא אוהבת משחקי דמיון ושאני שמחה לשחק משחקים אחרים כמו זיכרון, פאזלים דומינו, קלפים או מה שבא לה ושלמשחקי הדמיון תמצא חברים/תזמין את ילדי הקבוצה לשחק איתה (אבל איתם היא משחקת מחבואים ותופסת לא מבזבזת זמן על להאכיל אותם בוץ).
זה כבר ככה שאני לא נכנסת כמעט לחדר המשחקים של הילדים כי מיד היא תופסת אותי למשחק שממש מעצבן ואין לי כוח אליו. אף פעם לא מגיעים לשחק משחקים נורמאלי. אני מציעה לה להאכיל את הבובות שלה אבל זה לא אותו הדבר. הן לא מתנגדות.
פעם זה היה "אנחנו ברכבת, מה את רוצה לאכול?" כל הזמן אוכל עם הפולניה הזו
הפתרון האולטימטיבי אצלנו זה גן שעשועים עם נדנדה טובה. היא מטפסת למעלה יושבת ושוכחת לרדת, שם היא יכולה לדבר שעות וזה לא מפריע לאף אחד ואף אחד לא מתערב לה (היא מדברת אוטוסטרדה ובדרך כלל עם עצמה או עם החברים הדמיוניים שלה).

תגידי, שבלולה, זה עובר?

[אחת_משבלולות_העבר*]

כן. הם מתחילים לקרוא.
מזל שנוספים עוד שבלולי דברת רודניים. אתמול אמרה לי שבלולת עבר אחרת שכבר אין לה למי לצעוק שקט כי הקטן בן עשרים ושש עזב את הבית.
"אל תשתיקו אותם", אמרה לי. "כל כך מהר משתרר שקט. עוד תתגעגעו"
ישר נלחצתי והתחלתי להתגעגע ולא להשתיק (-:

[ילדיי_אהוביי*]

אני מציעה לה להאכיל את הבובות שלה אבל זה לא אותו הדבר. הן לא מתנגדות.
D-:

[פלוני_אלמונית*]

ואני לעומת זאת, אמא שמדברת הרבה.
אני מאד אוהבת לדבר, פתוחה וחברותית ואוהבת לספר כמעט לכולם הכל
עד לא מזמן הרגשתי שזו תכונה נפלאה אבל לאחרונה אני רואה שלעיתים הדיבור בלי סוף , יתכן והוא פוגע בי
מין כל מיני עיניינים שקרו שהרגשתי שאם לא הייתי חושפת יותר מדי, זה לא היה קורה
עכשיו אני מנסה להפסיק לספר על עצמי כ"כ הרבה ועל דה והא , אבל קשה לי ואני לא יודעת איך עושים זאת
איך מדברים פחות? איך יודעים מה לספר ומה לא?
אנא עצותיכם הטובות !!!!!

[שיחות*]

אני כמוך, מספרת בלי גבולות. ומי ששם לי גבול היו כמובן הילדים. כשהפרטיות שלהם הפכה משמעותית הם הבהירו את זה בקלות רבה.
ל"סיפורת היתר" יש כמובן סיבות להתנגדות מכול הכיוונים: עין רעה (טפו, חמסה עלינו ועל כל הפטפטנים בעולם), עין צרה (לא מוצלח לספר דברים טובים שמעוררים קנאה), עין עצלה (כמה כבר אפשר לשמוע את הבעיות והצרות שלנו), עין תחת עין ....בטח יש עוד כמה עיניים (-:
השאלה אם להשתדל לא לחשוף יותר מדי, פן יקרה משהו לא טוב, הוא מצב שעושה טוב. אבל ההיסחפות הזאת בדברת על הדברים שהכי יקרים לך מוכרת לי כל כך, ובאמת נעים לשים לה סייגים (אולי מתוך התכוונות להתאזן מבפנים ולא מתוך פחד).
אחת הדרכים היא להתמסר לשיחה על מה שמעניין את הצד השני. למספר כפייתי זה לא תמיד בא בטבעיות, והוא צריך ממש ליזום את זה, אבל אחר כך זה זורם ומהנה מאוד.

[שיחות*]

איך יודעים מה לספר ומה לא?
זאת שאלה נצחית שרודפת אותי. אני באמת לא יודעת. מעבר לדברים הברורים לגמרי, יש שם המון שטח אפור.
פעם היה כתוב באיזה ספר רוחני, שלפני שאתה מספר משהו למישהו על מישהו, תחשוב אם אתה בטוח שזו אמת, תחשוב אם מסירת הסיפור תזיק לו, תחשוב אם השומע צריך את לדעת את זה. (ככה זה היה? אולי סירבלתי.) - אבל זה הרי כ"כ נזירי. ומוריד נתח עצום מהשיחות בכלל.
בכלל, כשמתרכזים בהימנעות מלשון הרע, הופכים הרבה יותר שקטים, לא? ואם משתדלים לא לספר טובות בעצמך ובבני ביתך, לא להלך רכיל על אחרים לטוב ולרע, לא לייגע את הזולת בצרותיך, ולא להביא את הזולת למעוד בכל אלה...נשאר רק לשיר, לא? (-:

[רוני_של_4*]

אוי, זה דף מצויין...

לנו יש 3 בנות נהדרות, מוכשרות, ומאוד מאוד מאוד אוהבות לדבר. הן בעיקר מדברות בסטריאו - ברגע שאחת פותחת את פיה, מיד מתחרות בה כל אחיותיה, משל היו מחלקים גביעים למי שמדברת בקול יותר רם/מהיר/חזק, או אומרת יותר דברים בכמה שפחות זמן

עכשיו, ברור לי שיש פה איזו בעיה בין אחיות. תחרות על תשומת לב אולי? נסיון להראות ש"אותי שומעים יותר" או אולי זה סממן של גמילה וניקוי רעלים מהמסגרות, בהן כמובן שצריך לצעוק (והרבה!! וחזק!!) כדי שמישהו ישמע וישים לב אליך? מה שלא ברור לי זה מה אני עושה עם זה. בינתיים אני מנסה להסביר שכשמישהו מדבר, אנחנו מכבדים אותו ומקשיבים לו, ולא מתפרצים לדבריו. זה עובד אבל לאט... ומלווה בהמון "אוף!!! אבל אני רציתי להגיד!!! אוף!!! עכשיו בגללך שכחתי מה רציתי להגיד!!" וכיוב'.

מעניין מה יקרה כשהאח שלהן ילמד לדבר גם הוא...?

[ילדיי_אהוביי*]

[אצלנו התופעה הפוכה ,שהחינוך הביתי, כפי שמתבטא אצלנו, רק מחזק אותה - מנזר השתקנים (-:]

[רגעים*]

המכנה המשותף הנוח ביותר - לדבר על אחרים.
ועדיין ישנם בחוג ידידינו כמה זוגות שניתן להיות איתם מבלי לגלוש לכך ולנהל שיחות ממש מענינות. ההמנעות אצלם היא מודעת ומתוך אמונה ובחירה. אני מזה מקנאת בהם...
וגם לנו יש בבית בת 4 שלפעמים מדליקה את "הרדיו ללא הפסקה" ומשגעת את בני הבית, שלא לדבר על נסיעה בחברת אחותה. וזה כולל דיווחים בשטח על מה כל אחד עשה ועושה...

[ורד_לב*]

בזמן האחרון הכרזתי על אסטרטגיה חדשה- כשהם מדברים הרבה ובבת אחת, כשאין לי היכולת בכלל להקשיב למישהו, אני פורשת לריטריט שתיקה ונשימות עם עצמי עד שזה קצת נרגע.
נראה לאן זה יוביל...

וידוי: אחד הדברים שממש קשה לי איתם זה הרעש הבחתי פוסק הזה. מרגישה שזה ממש יוצר אצלי עומס ועצבנות, מוציא אותי לגמרי מבאלאנס...

[שנטי*]

בני בן השנתיים, דברן בלתי נילאה ומפקד חדש בשטח, פשוט משלב בין השניים - ה"פקודה" (שכמעט תמיד קשורה באוכל) חוזרת על עצמה ללא הרף וללא הפסקה. כשתהיתי איפה טעיתי? אמרו לי שפרוייד טען שזה נורמאלי. כשהסברתי לו שאמא צריכה קצת שקט, קיבלתי אותו לזמן קצר (ששבה את ליבי כמובן). כשבשעת "אטרף", פשוט קמתי והלכתי לחדר אחר, הגיע השקט ואיתו מיידית גם רגשות אשמה כבדים על הנזק הנפשי שניגרם הרגע לילד. כשאני מקשיבה, הוא ממשיך. כשאני לא מקשיבה הוא ממשיך (ולרוב מכוון אלי).
אז מה בעצם קורה פה? ולמה? האם זאת תופעה נפוצה ורגילה אצל רוב הילדים או שרק אצלנו - משתתפי הדיון (ועוד כמה )?

[אילה_בשדה_הדגן*]

לי נראה שזה בסדר גמור.
הוא קטן והוא לא מנוסה באינטראקציות חברתיות.בטח שזה נורמלי, גם לרצות לינוק באמצע הלילה זה נורמלי בגיל מסויים,לעשות פיפי באמצע החדר ..
כמו שהוא לומד ללכת ולקפוץ הוא גם ילמד להביע את עצמו,להיות רגיש לאחרים,להתאפק ולדחות סיפוקים,לדעת מה עיקר ומה טפל...
העינין הוא אם ההורה (וזו החלטה אישית של כל אחד מאיתנו)רוצה ללמד .
אם אנחנו קשובים לעצמנו ומסבירים שאנחנו צריכים שקט,או שיותר פשוט לנו להכין ארוחת ערב בלי לשמוע את הבקשות לתפריט כפול מאה-הרווחנו מישהו שיותר נעים להיות בחברתו.
מי יודע, אולי גם בן אדם שיהיה לו יותר סיכוים לנהל מערכות יחסים וזוגיות, רושם טוב יותר במקומות עבודה וכו'

למה רגשות אשם?
מי אמר שאמא צריכה להקשיב לכל פיפס של הילד שלה?
מי שאומר את זה, ואני מכירה כאלה, בעצם מחלישים את האמא ומערערים את הביטחון העצמי .
במקום לתפוס את האמהות כתפקיד סביר בהחלט, כשהתהליך וגם המטרה אמורים להיות נעימים ואנושיים, בלי התקרבניות ואשמות, תופסים את האמא כמין 'מאמא תרזה ', זה מציאותי?

[שנטי*]

תודה אילה,
הבקשה לקצת שקט עשתה פלאים (כמוה גם הבקשה שישחק קצת לבד).
יש לי תחושה שלאו דווקא הבקשה עשתה את ההבדל אלא הכוונה (שאגב, עד כה, עשתה את ההבדל גם במקרים אחרים). יותר נכון - התובנה - שבני, אהובי, לא מעוניין לעשות לאמא 'דווקא' כדי שיהיה לה רע. איכשהו, כל פעם כשאני נזכרת בזה, הכל חוזר להיות רגוע. אולי כי כל אחד מקבל את שלו...

[דנה_ה*]

גם לי יש ילדה שלא מפסיקה לדבר. בת שנתיים ועשרה חודשים כמעט, בבית איתנו, ישנה מעט מאוד, ולפעמים בכלל לא. מתחילה לדבר מרגע פקיחת עיניה ומפסיקה כשעוצמת אותן. מדברת מקסים, המון פנינים, כיף להקשיב, אבל כמו כל מי שכתבה בדף הזה - המינון בעייתי. אתמול חזרנו מקניות ואני הרגשתי לא טוב. כאב ראש ועייפות מצטברת, דלקת בעין... רציתי רק 5 דקות שקט, רק 5 דקות כדי לאזור את כוחותיי, ולא קיבלתי. לא היה אכפת לי אפילו שהיא תדבר ותדבר, רק מבלי לצפות ממני להגיב כל הזמן ובלי לשאול שאלות כל הזמן.
ניסיתי שנשיר (לא הלך), לבקש שתספר לי סיפור (לא הלך), להתבונן בנוף או להיות פשוט קצת בשקט - ממש לא הלך. בסוף איבדתי את עשתונותיי וצעקתי - "די!", ואז היא בכתה (אבל לפחות לא דיברה...) במשך כמה דקות, ואני הרגשתי כמובן נורא ואיום שצעקתי עליה.

אני יודעת שזה עניין של התפתחות אישית - להיות מסוגלת להתקרר ולא להתחמם גם תחת אש. קל מאוד (יחסית) להרגע כשיש לך ספייס של 5 דקות, אבל מה עושים כשאין וכשהתנאים ממש קשים? יש למישהי תובנות בנושא?

[בלבוסטה*]

יש למישהי תובנות בנושא?
לא תובנות, רק הזדהות.... גם אצלנו הרדיופון (בן רבע לארבע) מצאת החמה ועד צאת הנשמה. בעיקר בעיית ווליום, עם הדיבור הבלתי פוסק למדתי להתמודד דרך ציור, בצק וכיוב, אבל הווליום זאת ממש בעיה. מקווה שזה עניין של גיל?

[פלוני_אלמונית*]

איזה דף מצויין, חבל שלא הכרתי אותו בזמן אמת.
בכל אופן, לי הייתה שיטה כשהדרכתי כתות בי"ס (טיולי שטח): פשוט לסגור כפתור פנימי כשהדברת הופכת בלתי נסבלת. בהתחלה זה קשה (איפה בדיוק הכפתור הזה, איך מפעילים אותו, למה זה לא עובד) אבל לאט-לאט לומדים וזה מאד שימושי בחיים בכלל. והמרגיעון אומר: הכל בתאום מושלם...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

איזה דף מענג!!!
הדברנית שלי בת ארבע ושמונה חודשים
אבל בהחלט יודעת גם להעסיק את עצמה..
ובכ״ז, גם אצלינו יש הרבה משחקי תפקידים, ואני נושאת בכבוד של כמה תפקידים למשחק...
תופעה אחרת, שהמשחק מרבה להתחלף,
אך ל-א משחק התפקידים
ויש את הארוחות שנמשכות ונמשכות ונמשכות כי היא לא מפסיקה לדבר!!
החדשות הכי טובות- שבד״כ זה הכי כיף ומצחיק ומקסים ומחכים שבעולם...
החדשות הטובות האחרות-
שזה משתפר!!
א-ב-ל כשזה לא מפסיק ואני זועקת ד-יייי!!!
היא כ״כ, כ״כ נעלבת
ואז אני מתנצלת שמעקתי
ומספרת לה, שאמא שלי אומרת
שכשאני הייתי חוזרת מבי״ס,
כמעט כל יום הייתי מוחה:
״אבל אמא,עוד לא גמרתי לדבר!״
חחח, ״כל כלב ביג׳ יומו״
לאחרונה תופעה מוזרה:
היא סוגרת את החלון, לפני משחק התפקידים, כדי שהשכנים לא ישמעו אותנו...
חוצמזה, בלא מעט מקרים ( בעיקר כשבהם אני מספרת עליה משהו בפומבי)
שהיא מתחבאה, או מנסה לכסות את פי עם
כף ידה...
כן, כבר יש מקרים שהיא מתביישת בי..
לא תיארתי לעצמי שזה יגיע כה מוקדם..
מה יהיה בגיל 12???

[פלוני_אלמונית*]

(:< "אמא?"
"כן?"
(:< "אמ... כשבני האדם רוצים... כשהם מנסים ל... כשהם רוצים אה... רוצים..."
(-8 "אמא?"
"כן?"
(-8 "חמש כפול שבע זה שלושים וחמש, נכון?"
(:< "כשבני האדם רוצים..."
"נכון, זה שלושים חמש. כן, מה בני האדם רוצים?"
(:< "כשהם רוצים להגיע לירח, אז, אז, אז לא מספיק שהם יבנו חללית, אפילו שגם זה לבד קשה והיה צריך המון שנים כדי למצוא דרכים לעשות את זה-"
(-8 "וחמש כפול שמונה זה ארבעים, נכון?"
(:< "-אלא הם גם צריכים לחשוב איך הם עצמם ישרדו בחלל, בלי קשר לחללית, למשל מה הם ינשמו, כי אין שם חמצן."
"זה יותר מזה, הם צריכים דרך לא להימחץ במקום שאין בו בכלל אטמוספירה."
(-8 "נכון שחמש כפול שמונה זה ארבעים, אמא?"
"נכון, חכה רגע, אני מדברת עכשיו על החלליות, אחר כך אני-"
9-: "קופים אוהבים בננות, אמא?"
(:< "מה, אם אין אטמוספירה אז נמחצים? למה?"
(-8 "וחמש כפול תשע זה ארבעים וחמש, את יודעת איך אני יודע את זה? יש לי שיטה. לוקחים כל-"
"רגע חמוד, עוד מעט תגיד לי. תשמע, חמוד, אני לא בדיוק יודעת למה זה, אני יודעת שזה ככה. אבל יש לי רעיון, אנחנו יכולים לשאול את-"
(-8 "-כל מספר, ומכפילים כאילו זה היה כפול עשר, ואז פשוט צריך חצי מזה."
9-: "נכון אמא? נכון שקופים אוהבים בננות? א-מ-א!"
"יפה מאוד! אתה לבד חשבת על השיטה הזאת? כן, קופים אוהבים בננות."
(:< "אז, אז, אז אם אין אטמוספירה-"
"כן, אני מקשיבה."
(:< "אז אם אין אטמוספירה..."
(-8 "וככה יוצא שגם חמש כפול מאה זה חמש מאות, כי זה חצי מאלף, נכון אמא?"
9-: "וגם נחשים אוהבים בננות?"
"כן. לא. אני מקשיבה."
(-8 "זה לא חמש מאות? למה זה לא חמש מאות?"
"רגע, התבלבלתי, לא לך אמרתי לא"
9-: "אמא לא אמרה לא!"
(-8 "אמא כן אמרה לא אבל היא לא התכוונה להגיד לו לא היא התכוונה לא להגיד לו-"
9-: "אמא, נכון שאת כן התכוונת להגיד לא לא?"
(-8 "אבל לא לא זה כן! אז אמא אמרה כן!"
9-: "אמא, הוא אומר שאת אמרת כן, נכון שאת לא אמרת כן?"
(:< "אז לכן יש לאסטרונאוטים חליפה כזאת?"
"כן."
(-8 "אתה רואה? היא כן אמרה כן! נכון שאת כן אמרת כן?"
"ואתה יודע שיש לאסטרונאוטים גם אוכל מיוחד שרק אותו הם יכולים לאכול בחלל?"
(:< "כן, ראיתי פעם בסרט, אבל לא הבנתי למה."
9-: "אמא, לקופים יש אוכל מיוחד שרק אותו הם יכולים לאכול בגן חיות?"
(:< "למה רק אותו הם יכולים לאכול בחלל?"
(-8 "אמא, את יודעת, המצאתי עוד שיטה בשביל לעשות כפול עשר. בהתחלה צריך לקחת עשר ענבים-"
9-: "ענבים זה בשביל אוכל! אמא נכון שענבים זה בשביל אוכל?"
(-8 "וליד כל אחד מהם צריך לשים-"
9-: "לא! לא! צריך לאכול את הענבים! אמא, נכון שצריך לאכול את הענבים?"
(:< "אמא! שאלתי כבר פעמיים למה האסטרונאוטים צריכים אוכל מיוחד בחלל!"
"זה חלל מיוחד, מרוכז, אה, אוכל מרוכז, שהקופים אוכלים, שהאסטרונאוטים... שהם צריכים כי בחלל אין להם מחשבון, לא, התכוונתי, אין להם אטמוספירה, אה... בעצם אני לא יודעת למה הם צריכים אוכל מיוחד בחלל. ככה זה."

[מיכל_בז*]

גדול!

[פלוני_אלמונית*]

צחוק בצד, עכשיו ניתוח של מה שקורה פה.

הגדול פותח כל שיחה בחמש דקות של "אה...". כשהוא מתחיל את הדיבור/המהום הזה יש שתי אפשרויות שקולות: שההמהום ייחלש בהדרגה והוא ישקע שוב לתוך מחשבותיו, ואני הרי לא אעמוד לנצח ואחכה שהמחשבות יסתדרו מחדש, אז בינתיים אני יכולה להקשיב לילד אחר שרוצה לדבר איתי – או שהוא ייסחף לנאום נלהב כאורך הגלות, ואני הרי לא יודעת מה מספר 2 רוצה ממני, ואם הוא רק רוצה לשאול איפה יש טישו – זה הגיוני שהוא יצטרך לחכות רבע שעה עד לסוף הנאום? אין לי דרך לדעת אם זה מה שהוא רוצה, אם לא אגיב לפנייה הראשונה שלו.
וחוץ מזה אני פשוט עונה אוטומטית כשקוראים לי.

אחרי שהוא פנה אליי ועניתי, כבר קשה לעצור אותו. הוא מדבר ומדבר, ולא רק שלא נקלטות אצלו ההסתייגויות המהוססות שלי, הוא לא ישמע ולא יראה כלום עד שיגמור להגיד את מה שיש לו, גם אם תוך כדי נאום אעבור לעמידת ידיים ואשמיע קולות של תנשמת.

ובאמת, בעומק לבי, אני לא רוצה לעצור לא אותו ולא את אחיו. אני מאושרת ומתרגשת לקחת חלק בלמידה שלהם, לתת להם אוזן קשבת שימדדו את הרעיונות שלהם, שיעבדו לנסח אותם, ומה שבאמת הייתי רוצה בשלב הזה זה פשוט להתפצל לשתיים. להיות גם איתו וגם איתו.
כי אם כן הייתי מצליחה לעצור את מספר 2, רגע הקסם והגילוי לא היה חוזר אחר כך. הייתי מפסידה את השיחה הזאת. גם הוא היה מפסיד אותה. אני לא רוצה לחסום אותו כשהוא מתרגל בקול. רוצה להתפצל לשתיים.

אבל אז צריך כבר להתפצל לשלוש.

עם הקטנה זה משהו אחר. היא לא שקועה במה שמעניין אותה עד שלא תשים לב שאני כבר בשיחה, כמו אחיה הגדול – זה נראה יותר שהיא פולשת לשיחה במוּדעוּת מלאה. היא רואה שהאקשן עכשיו הוא לדבר עם אמא, וגם היא מצטרפת. מה שטוב לגדולים טוב גם לה.
אז לפחות אותה הייתי צריכה לדחות באסרטיביות לאחרי השיחה עם הגדולים, נכון?
אבל זה ממש לא פשוט לי.

כדי לא לדבר איתה אני צריכה להשקיע הרבה יותר משאבים מאשר בשביל כן לדבר איתה. כשרק שתינו בסיטואציה – למשל כשאני אוכלת איתה והיא מדברת בפה מלא ולי חשוב שתלמד שלא מדברים ככה – אני מגייסת בשמחה את המשאבים האלה, ומשקיעה במה שחשוב לי. אבל כרגע אני כבר בשיחה, בשיחה כפולה אפילו, ואין לי מספיק פניוּת, מנוחת הדעת, להתמודדות חינוכית. אני גם מבולבלת מזה. שלושה מדברים איתי ואני לא מצליחה לחשוב בהיגיון מה לעשות. וחוץ מזה עד שהגדול הצליח לנסח את המחשבות שלו, לעבור משלב הגמגום לשלב השטף, אני לא רוצה לנתק לו את חוט המחשבה עם התסכול שתבטא אחותו הקטנה. אז אני מנפנפת אותה ב"כן כן" ושתגזול את המינימום מהדוברים האחרים בשיחה. אבל ברור שעם כל "כן כן" כזה התיאבון שלה גובר.

יוצא מתסכל, אבל איכשהו בו בזמן גם מספק. ומאוד משעשע.

[תפילה_לאם]

ומאוד משעשע.

[מצ'רה*]

הזדהיתי מאד וצחקתי המון.

[בנתיים....*]

אצלנו בנות 4,6 וקטני בן שנה ורבע שלמד עכשיו שג'יבריש במיטבה בשילוב עם צווחות אינדיאניות מסייעות לו בניסיונות ההליכה הברווזית ברחבי הבית.....
אני פשוט אומרת כששתיהן מדברות בבת אחת שקשה לי להקשיב לשני אנשים בו זמנית.
למשחקי דימיון שלא באים לי טוב אני עונה שאני לא משחקת עכשיו.אני עסוקה בx.
אני כן משתפת פעולה ברמת הלקרוא להן בשם שבחרו ולדבר קצת תוך כדי עשיית דברים אחרים אם זה מתאים.
(השבוע למשל רחל אימנו ואסתר המלכה התנחלו אצלינו.והאינטריגות הפנימיות ביניהן....מי נחשבת אמא של כווווול עמ"י,למי יש יותר רוח הקודש והבעל של מי צדיק יותר...פוווווו....מזל שהן שתיים ולא צריכות אותי כל הזמן שם )

[אמא_לילדה_על_הספקטרום*]

נתקלתי במקרה בדף הזה. יש ילדים על הספקטרום בתפקוד גבוה שיש להם דיבור בלתי פוסק. הבת שלי כזאת. מדברת מהרגע שקמה עד שהולכת לישון. תמיד מדברת לעניין ויפה אבל דיבור בלתי פוסק.

[פלוני_אלמונית*]

היה נהדר לקרוא את הדף הזה... תודה!

אני אמא לילדה בת 7 שמאוד מאוד אוהבת ללדבר ולספר סיפורים.
והסיפורים שלה מאוווד מפורטים, שום הבחנה בין עיקר לטפל, בין חשוב ללא חשוב, בין מעניין ללא מעניין.
וכל סיפור מזכיר לה סיפור אחר... משהו שקראה/ חשבה / נזכרה / דימיינה / חלמה...
פשוט סיפור רודף סיפור.
לאחרונה ילדתי, וברגע שהיא רואה אותי מניקה את התינוקת היא מייד מתיישבת ומתחילה לדבר... ולי אין סבלנות! מרגישה שאני בורחת ולא מצליחה להקשיב... וברור לי שהיא בעצם מחפשת את הקשר וזו הדרך שלה...
איך מלמדים לדבר בצורה יותר ממוקדת/יעילה/ותחת שיח??
אם עוד קוראים ה אשמח לתגובות...

[במעבה_הפרדסים*]

הסיפורים שלה מאוווד מפורטים, שום הבחנה בין עיקר לטפל, בין חשוב ללא חשוב, בין מעניין ללא מעניין
לגמרי אופייני לגיל.

איך מלמדים לדבר בצורה יותר ממוקדת/יעילה/ותחת שיח??{{}}
יגיע מעצמו. כמה שנים של דוגמה אישית ושל אימונים שלה...

ברגע שהיא רואה אותי מניקה את התינוקת היא מייד מתיישבת ומתחילה לדבר
יש זמנים שנוח לך לשמוע אותה? תקראי לה אז שתדבר, זה עשוי להפחית את הצורך שלה לדבר בהנקות.

וגם
מרגישה שאני בורחת ולא מצליחה להקשיב
אין בעיה. אל תכריחי את עצמך להקשיב. תני לה לשפוך, ובמקביל תכיני בראש רשימת קניות למחר.

בהצלחה. מזדהה. התקופות האלה אחרי לידה תמיד מאתגרות.

[במעבה_הפרדסים*]

עוד שתי נקודות:

איך מלמדים לדבר בצורה יותר ממוקדת/יעילה
התוצאה של מונולוג יעיל וממוקד יותר היא - מונולוג קצר יותר. אבל כפי שכתבת, היא רוצה את ההפך - דווקא להאריך ולדבר איתך. היא בעצם מחפשת את הקשר וזו הדרך שלה.{{}} אז באמת, אין טעם ללמד אותה. זה לא ילך. אם היא הייתה רוצה לקצר, היה אולי טעם ללמד אותה איך לקצר, אבל היא לא רוצה.

ולגבי מה שכתבתי שתקראי לה בזמנים שנוחים לך, מחדדת שזה לא חייב בהכרח להיות הזמנה לשאת מונולוגים. את יכולה בזמנים האלה לאפשר לה תקשורת באיזו דרך שנוחה לך - לספר לה סיפורים ממחלקת יולדות, לשחק אישיות או שבע בום או כן לא שחור לבן, לשאול מה דעתה על גידול החסה בשטחים... סביר שמה שתבחרי לפתוח איתה ישמח אותה, ויענה על הצורך שלה בתקשורת איתך (וכתוצאה, יפחית גם מהמלל הלא נגמר בזמנים אחרים).

שוב בהצלחה.

[גילת*]

מצחיק כאן, מכירה טוב את הפטפטת הבלתי נגמרת, קצת אחרי תקופת הלמה, געגועיי...

[גל_העיייפה*]

עמוק בתוך הפטפט ילדה אחרי אח בכור, לא מפסיקה לדבר, גם אחרי שאני נרדמת לידה בלילה היא ממשיכה לפטפט ודואגת להעיר אותי שאשמע אותה. לא יודעת אם זה מגדרי אבל אחיה לא דיבר בכמויות שלה כל חייו והוא גדול ממנה ב4 שנים

[צפרדע_ית]

אחחח.... אני זוכרת את הדף הזה והשיחות עליו, ואת הראשנים עושים בדיוק את זה.
והיום - אני צריכה לסמס להם כדי שירדו לשעשע אותי קצת...
או לנסות לדבר איתם קצת בווטסאפ, ולהם אין ממש זמן אליי, ולפטפוטים שלי...
כל גיל והשמחה שלו...

ץ

[פלוני_אלמונית*]

ואיי,
הגעתי לשלב הזה
2 מדהימות שמדברות בו זמנית בלי הפסקה
ואוו
זה חמוד אבל פעמים חופרררר לי באזניים
מוצאת את עצמי רצה לקפל כביסה
רק כי זה האיזור הכי רחוק ממוקד השיח
302 שניות הן מוצאות אותי
ואני נשפכת מצחוק...