על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* » 09 אוקטובר 2008, 21:56
יום כיפור שלי
נולדתי להורים חילוניים גמורים. אתיאיסטים צרופים- לא מזוזות, לא כשר, לא דת ולא אלוהים.
לא זו בלבד, ספגתי לא מעט שנאה קיצונית לחרדים, שלימים הרהרתי בה- חלקה עיוורת וחלקה מוצדקת. (אנשים כמו אימא שלי העלו את
מפלגת שינוי על המפה הפוליטית).
סבא רבא שלי היה מאושיות העלייה השנייה- מאלה שהתעסקו הרבה בישראל, בחברה פה ובאופייה העברי. (כמובן שהוא בן של רב באירופה).
אבל כל זה לא ממש הנושא שלי, זו רק הקדמה.
עד גיל 27 הייתי בחורה צעירה שחיה את חייה, צועדת צעד אחר צעד ללא הרהורים הקשורים במה שנקרא רוחניות של היום. (כן קראתי אריך פרום וספרות שעוסקת בפילוסופיה אך לא מוגדרת כרוחניות).
ואז חל המפנה. נפגשתי בספר של אושו. לא אפתח פה גם את נושא אושו...אבל נכנסתי לעולם חדש. היו עוד דברים שהובילו אותי לעולם הרוחני, אך לא אפרט אותם עכשיו.
שאלת האלוהות, שאלת השורשים, שאלת היהדות/ישראליות – כל אלה התחילו לבעבע בי והתחלתי לעבור חוויות שונות מקרבות ומרחיקות משורשיי היהודיים.
התקרבתי, התרחקתי, התקרבתי ככה, התרחקתי ככה עד שהגעתי עד הלום.
יום כיפור עבר את גלגוליו עם גלגוליי בכלל בתפיסת עולמי בשאלות תרבותיות אלה.
בילדותי עברתי כמה ימי כיפור בהם צמתי מה שנקרא בחילוניות: "בשביל הספורט" – בחינה עצמית, הכרות עם החוויה וכו'.
היו את השנים שהייתי מתחבאת איפה שהוא, הכי רחוק שאפשר, כדי לא לחוות את החוויה המערערת הזו.
ואז הגיעו שנים שבהם שנה אחר שנה ניסיתי לחוות את יום כיפור ושוב ושוב מצאתי את עצמי ביום הכי שחור של השנה.
איכשהו בשנים האלה יום כיפור הכניס אותי למצב בו אני מרגישה הכול באופן כל כך קיצוני, שזה היה ממש ממש בלתי נסבל, אולי אפילו מסוכן.
אחר כך הגיעו שנים שבהם זרמתי עם הסביבה שלי: מסיבה ביער ביום כיפור, סתלבט בים ביום כיפור בקיצור מן מפגשים חברתיים המוניים ולא המוניים.
כל פעם אחרי יום כיפור כזה, הרגשתי דיסוננס כל כך גדול עד שהגיע נקודה בזמן שבה החלטתי עם עצמי- לא עוד חגיגות ביום כיפור.
היום אני לא בתקופה כל כך קרובה אל הדת, או לפחות לא מקבלת אותה כלשונה.
מכירה בשורשי היהודיים, מכירה שאי אפשר להתחמק ממעגלים תרבותיים (אם כי מעגל האנושות הוא גם מעגל לא פחות חשוב להשתייך אליו), אבל לוקחת דברים שמתאימים לי ומתחברים אלי מן המסורת היהודית ולא יותר מזה (תפילה, הודיה, בקשה, לעיתים-הדלקת נרות ביום שישי,ועוד).
בהחלט שלא מקבלת את הדת עלי, כפי שהיא, כלל ועיקר!!!
אני זוכרת היטב שהעם שאני משויכת אליו (זה שנקרא יהודי), נולד בנקודת זמן כלשהי. היו לפניו והיו אחריו. אין ספק שלא המצאנו את העולם והרבה מן התרבות והמסורת היהודית מיובאת מהפגאניזם הקדום לה.
עד כמה שידוע לי אברהם אבינו הגיע מארם נהריים (איפה שהוא בעיראק) ומשם הביא מתפיסת עולמו של חמורבי כולל את תפיסת האל האחד (ולא ריבוי אלים).
רואה בתנ"ך מסמך קדום מדהים, רווי בספרות, תרבות עתיקה, והיסטוריה אבל, עבורי משה כתב את לוחות הברית אחרי שעבר חוויה רוחנית זו או אחרת וכך עוד הרבה סיפורים בתנ"ך.
לא רואה בנו עם נבחר ובוודאי שלא עם סגולה למרות שעלינו לשאוף בהחלט להיות כאלה וזה אומר, קודם כל להוריד את המחשבה שאנחנו עם נבחר ועם סגולה...
תפיסת האלוהות שלי מאוד אבל מאוד שונה מתפיסת האלוהות בתקופה התנ"כית. בכלל חושבת שככל שהאנושות מתפתחת או משתנה – משתנה תפיסת האלוהות איתה.
והנה הגעתי לתכלית פתיחת הדף:
יום כיפור הנוכחי הביא אותי למחשבה חדשה.
הייתי בבית עם שני ילדיי. אני גרה במקום שקט גם ככה. לכאורה לא היה הרבה הבדל בין יום זה לשאר. היה יום מקסים. חוץ מטיול קצר בסוף יום כיפור, בקושי הוצאנו את האף מן הדלת ובכל זאת היינו כל אחד וכולנו יחד במן הרמוניה שכזו.
לא יכולתי לעשות התכנסות עצמית כפי שעשיתי בשנים שקדמו להיותי אם והייתי עסוקה בענייני הבית, אבל עליתי על משהו.
הנה לא הקדשתי לזה המון מחשבה וזה חלחל והגיע אלי בדלת האחורית.
הרי יום כיפור, הוא חג בעונת מעבר. והנה ביום כיפור עצמו קמתי והחלטתי להפוך סופית לילדים את הארון מקיץ לחורף. הוצאתי דברים שלא צריך וסידרתי הכול שיהיה להם נוח והנה לי מן סוג של תשליך. של ניקיון.
בערב יום כיפור סידרתי וארגנתי פה ספריה שלמה שעומדת במסדרון והנה שוב, התנקות, התחדשות.
זה כל כך מתאים ונכון להתחיל את השנה בהזדככות, בניסיון לעשות ניקוי והתבוננות פנימית. מאוד חשוב!!מאוד נכון לטעמי!
יכול להיות שאני חווה זאת בדרגה יחסית נמוכה – לעומת תפילה וצום, אבל ככה מתאפשר לי כרגע גם מבחינות מנהלתיות וגם מבחינת הכלי וההבנה שלי.
איכשהו נדמה לי שתמיד אני מרגישה את הוויברציה של יום כיפור הרחק מעבר למקום שאני נמצאת בו.
אולי הפעמים הספורות שהיה לי קשה להרגיש את הוויברציה, היה כשהייתי בחו"ל.
יש לזה המון כוח שכולם הולכים בלבן, מתכנסים, מדליקים אור חדש בעיניים, בלב ובנשמה.
באופן תמוה מרגישה את ההזדככות דרך ארון הבגדים של ילדיי, דרך הויברציות הכול כך נעימות שהיו בבית, שאפשרו לי להיות רכה, נעימה, מהורהרת.
תודה.
יום כיפור שלי
נולדתי להורים חילוניים גמורים. אתיאיסטים צרופים- לא מזוזות, לא כשר, לא דת ולא אלוהים.
לא זו בלבד, ספגתי לא מעט שנאה קיצונית לחרדים, שלימים הרהרתי בה- חלקה עיוורת וחלקה מוצדקת. (אנשים כמו אימא שלי העלו את
מפלגת שינוי על המפה הפוליטית).
סבא רבא שלי היה מאושיות העלייה השנייה- מאלה שהתעסקו הרבה בישראל, בחברה פה ובאופייה [b]העברי[/b]. (כמובן שהוא בן של רב באירופה).
אבל כל זה לא ממש הנושא שלי, זו רק הקדמה.
עד גיל 27 הייתי בחורה צעירה שחיה את חייה, צועדת צעד אחר צעד ללא הרהורים הקשורים במה שנקרא רוחניות של היום. (כן קראתי אריך פרום וספרות שעוסקת בפילוסופיה אך לא מוגדרת כרוחניות).
ואז חל המפנה. נפגשתי בספר של אושו. לא אפתח פה גם את נושא אושו...אבל נכנסתי לעולם חדש. היו עוד דברים שהובילו אותי לעולם הרוחני, אך לא אפרט אותם עכשיו.
שאלת האלוהות, שאלת השורשים, שאלת היהדות/ישראליות – כל אלה התחילו לבעבע בי והתחלתי לעבור חוויות שונות מקרבות ומרחיקות משורשיי היהודיים.
התקרבתי, התרחקתי, התקרבתי ככה, התרחקתי ככה עד שהגעתי עד הלום.
יום כיפור עבר את גלגוליו עם גלגוליי בכלל בתפיסת עולמי בשאלות תרבותיות אלה.
בילדותי עברתי כמה ימי כיפור בהם צמתי מה שנקרא בחילוניות: "בשביל הספורט" – בחינה עצמית, הכרות עם החוויה וכו'.
היו את השנים שהייתי מתחבאת איפה שהוא, הכי רחוק שאפשר, כדי לא לחוות את החוויה המערערת הזו.
ואז הגיעו שנים שבהם שנה אחר שנה ניסיתי לחוות את יום כיפור ושוב ושוב מצאתי את עצמי ביום הכי שחור של השנה.
איכשהו בשנים האלה יום כיפור הכניס אותי למצב בו אני מרגישה הכול באופן כל כך קיצוני, שזה היה ממש ממש בלתי נסבל, אולי אפילו מסוכן.
אחר כך הגיעו שנים שבהם זרמתי עם הסביבה שלי: מסיבה ביער ביום כיפור, סתלבט בים ביום כיפור בקיצור מן מפגשים חברתיים המוניים ולא המוניים.
כל פעם אחרי יום כיפור כזה, הרגשתי דיסוננס כל כך גדול עד שהגיע נקודה בזמן שבה החלטתי עם עצמי- לא עוד חגיגות ביום כיפור.
היום אני לא בתקופה כל כך קרובה אל הדת, או לפחות לא מקבלת אותה כלשונה.
מכירה בשורשי היהודיים, מכירה שאי אפשר להתחמק ממעגלים תרבותיים (אם כי מעגל האנושות הוא גם מעגל לא פחות חשוב להשתייך אליו), אבל לוקחת דברים שמתאימים לי ומתחברים אלי מן המסורת היהודית ולא יותר מזה (תפילה, הודיה, בקשה, לעיתים-הדלקת נרות ביום שישי,ועוד).
בהחלט שלא מקבלת את הדת עלי, כפי שהיא, כלל ועיקר!!!
אני זוכרת היטב שהעם שאני משויכת אליו (זה שנקרא יהודי), נולד בנקודת זמן כלשהי. היו לפניו והיו אחריו. אין ספק שלא המצאנו את העולם והרבה מן התרבות והמסורת היהודית מיובאת מהפגאניזם הקדום לה.
עד כמה שידוע לי אברהם אבינו הגיע מארם נהריים (איפה שהוא בעיראק) ומשם הביא מתפיסת עולמו של חמורבי כולל את תפיסת האל האחד (ולא ריבוי אלים).
רואה בתנ"ך מסמך קדום מדהים, רווי בספרות, תרבות עתיקה, והיסטוריה אבל, עבורי משה כתב את לוחות הברית אחרי שעבר חוויה רוחנית זו או אחרת וכך עוד הרבה סיפורים בתנ"ך.
לא רואה בנו עם נבחר ובוודאי שלא עם סגולה למרות שעלינו לשאוף בהחלט להיות כאלה וזה אומר, קודם כל להוריד את המחשבה שאנחנו עם נבחר ועם סגולה...
תפיסת האלוהות שלי מאוד אבל מאוד שונה מתפיסת האלוהות בתקופה התנ"כית. בכלל חושבת שככל שהאנושות מתפתחת או משתנה – משתנה תפיסת האלוהות איתה.
והנה הגעתי לתכלית פתיחת הדף:
יום כיפור הנוכחי הביא אותי למחשבה חדשה.
הייתי בבית עם שני ילדיי. אני גרה במקום שקט גם ככה. לכאורה לא היה הרבה הבדל בין יום זה לשאר. היה יום מקסים. חוץ מטיול קצר בסוף יום כיפור, בקושי הוצאנו את האף מן הדלת ובכל זאת היינו כל אחד וכולנו יחד במן הרמוניה שכזו.
לא יכולתי לעשות התכנסות עצמית כפי שעשיתי בשנים שקדמו להיותי אם והייתי עסוקה בענייני הבית, אבל עליתי על משהו.
הנה לא הקדשתי לזה המון מחשבה וזה חלחל והגיע אלי בדלת האחורית.
הרי יום כיפור, הוא חג בעונת מעבר. והנה ביום כיפור עצמו קמתי והחלטתי להפוך סופית לילדים את הארון מקיץ לחורף. הוצאתי דברים שלא צריך וסידרתי הכול שיהיה להם נוח והנה לי מן סוג של תשליך. של ניקיון.
בערב יום כיפור סידרתי וארגנתי פה ספריה שלמה שעומדת במסדרון והנה שוב, התנקות, התחדשות.
זה כל כך מתאים ונכון להתחיל את השנה בהזדככות, בניסיון לעשות ניקוי והתבוננות פנימית. מאוד חשוב!!מאוד נכון לטעמי!
יכול להיות שאני חווה זאת בדרגה יחסית נמוכה – לעומת תפילה וצום, אבל ככה מתאפשר לי כרגע גם מבחינות מנהלתיות וגם מבחינת הכלי וההבנה שלי.
איכשהו נדמה לי שתמיד אני מרגישה את הוויברציה של יום כיפור הרחק מעבר למקום שאני נמצאת בו.
אולי הפעמים הספורות שהיה לי קשה להרגיש את הוויברציה, היה כשהייתי בחו"ל.
יש לזה המון כוח שכולם הולכים בלבן, מתכנסים, מדליקים אור חדש בעיניים, בלב ובנשמה.
באופן תמוה מרגישה את ההזדככות דרך ארון הבגדים של ילדיי, דרך הויברציות הכול כך נעימות שהיו בבית, שאפשרו לי להיות רכה, נעימה, מהורהרת.
תודה.